הכרה במדינה פלשתינית

 

אני שמחה מאד על הכרזתו של נשיא צרפת שהוא עומד להכיר במדינה פלשתינית בספטמבר, ואני מקוה שאכן כך יעשה ושמדינות רבות תצטרפנה אליו. חבל מאד שמדינות אירופה לא הכירו ברשות הפלשתינית כמדינה כבר לפני שנים. זה היה מאד מחזק את הרשות הפלשתינית ומחליש את חמאס, ואולי אפילו מונע ממנו לטבוח בעוטף עזה, וזה היה מחליש מאד את נתניהו - אבי התיאוריה של טיפוח חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית - ואולי מציל את ישראל משלטון האימים שלו ושל שותפיו המבעיתים, ששואפים להרוס את עזה ולהרוג ולגרש את כל תושביה, שזה פשע מלחמה ופשע נגד האנושות.

כמובן יכול להיות שמקרון אמר את דבריו רק כדי ללחוץ על נתניהו לסיים סופסוף את המלחמה בעזה, שזה דבר טוב בפני עצמו, כי המלחמה הזו היא סיוט לעזתים ולא פחות לישראלים. אחרי טבח החמאס בעוטף עזה התקשיתי מאד לחמול על העזתים, אך ככל שהמלחמה נמשכה, ומספרי ההרוגים בעזה הפכו מחרידים יותר ויותר, והתברר יותר ויותר שמטרתה היחידה של המלחמה הבלתי-נגמרת היא שימור שלטונו של נתניהו וממשלת הדמים שלו, שלטון שמתנער כליל מאחריותו לטבח, הרגשתי יותר ויותר שגם אנו הישראלים וגם העזתים, ובפרט תושבי עזה הבלתי מעורבים בפשעי החמאס, כולנו שבויים של שלטון נתניהו, שרואה בכולנו בשר תותחים ואדיש לחלוטין לסבל האנושי העצום בשני הצדדים, שהרי גם דמם השפוך של חיילים וחטופים מתקבל בממשלה באדישות גמורה. אתמול החליט נתניהו לסיים סופית את הספין הארוך של מו"מ כביכול על עסקה לשחרור חטופים, שהוא עצמו מונע בסירובו לסיים את מצב המלחמה ואת הרג החיילים במשימות שווא של הרס בתים אינסופי שאין לו כל מטרה, מלבד לרצות את הזיות פינוי עזה מכל תושביה של בן-גביר וסמוטריץ', עמיחי אליהו ואורית סטרוק, וגם גילה גמליאל שמצגת הבינה המלאכותית שלה תצטרף מן הסתם לתיק בבית הדין בהאג כעדות נוספת לכוונות ישראל לבצע רצח עם בעזה. מזה חודשים מתחנן מקרון לנתניהו להפסיק את ההרס לשם הרס בעזה,שכבר בקושי נותרו בה בניינים העומדים על תילם, וטירוף ההריסה של צה"ל איננו פוסח על בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות וכנסיות, שמשמשים מקום מקלט לתושבי עזה. נתניהו אטם את אוזניו, ומקרון הבין, שחבל לשחת מלים על אוזנם של נתניהו ושל פטרונו טראמפ – כמובן שגם טראמפ רוצה מאד בסיום המלחמה, אך הוא גם מעוניין בהמשך שלטונו של נתניהו, להוותם של הישראלים והפלשתינים גם יחד. כדי להציל את מדינת ישראל צריך לאפשר לה לסיים את שלטון נתניהו ולבחור ממשלה שמעוניינת לשקם את מדינת ישראל הפגועה כל כך משנתיים של מלחמה, ולא להישאר שבויים בידי ממשלת דמים מטורפת שאין גבול לטירופה, ושאדישה באופן מוחלט לדמם השפוך של ערבים ויהודים כאחד, ומוכרת סיפורים על פינוי כל העזתים לארצות אחרות, ועל שלום עם סעודיה, שאין לה כל כוונה לחתום על הסכם שלום עם ישראל שהרגה עשרות אלפי עזתים, וגם לו חפצה בכך, לא היתה יכולה לעמוד בזעמם של אזרחיה ואזרחי מדינות ערב האחרות. סעודיה איננה פועלת כעת לנורמליזציה עם ישראל אלא להכרה במדינה פלשתינית מצד מדינות רבות ככל האפשר, ולמרות זעמם של נתניהו ותומכיו על הכרה כזו, ייתכן בהחלט שזו ההתפתחות הכי רצויה, כמובן לפלשתינים, אבל גם לתושבי ישראל שילדיהם נהרגים בכניסה המי יודע כמה לשוג'עיה או לחאן-יונס, רק כדי לשמר את הזיית ייהוד עזה והקמתו מחדש של גוש קטיף.

שנה למתקפה האירנית על ישראל

 

היום לפני שנה תקפה איראן את ישראל בהתקפה מאסיבית של טילים וכתב"מים, מבלי להרוג ולו אזרח ישראלי אחד. את המתקפה בלמה קואליציית הגנה שהרכיב נשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן, והיא כללה את חילות האוויר של ישראל, ארצות הברית, בריטניה, צרפת וירדן, שהיטיבו להכשיל את המזימה האיראנית לפגוע בישראל בצורה קשה. היה ראוי היום להזכיר את הקואליציה הזו ולהודות לכל שותפיה, לנשיא לשעבר ביידן, לרישי סונאק ראש ממשלת בריטניה לשעבר, לעמנואל מקרון נשיא צרפת ולמלך עבדאללה. הרי אנו עלולים עדיין להזדקק לקואליציה הזו, שכה הצליחה במשימתה. אבל משפחת נתניהו עסוקה בחנופה לנשיא טראמפ, ואזכור לטובה של תרומת ג'ו ביידן לבטחון ישראל, ולא רק בהזדמנות ההיא, איננו עולה על הדעת. ואילו הנשיא מקרון, לא זו בלבד שלא זכה להכרת תודה, אלא הותקף בגסות-רוח חריגה מקולמוסו של יאיר נתניהו, שלוותה בהסתייגות כביכול מסגנונו של הבן על ידי האב, שאף הוא תקף את מקרון על כך שהעז לייחל להקמתה של מדינה פלשתינית. נתניהו האב הקפיד לציין שבנו הוא אזרח ככל אזרח וזכאי להביע את דעתו, וזו חוצפה נוספת על חוצפתו כלפי מקרון: זו חוצפה כלפי הציבור הישראלי.

יאיר נתניהו איננו אזרח ככל אזרח. הוא לא רק בנו של ראש הממשלה, אלא גם אישיות מאובטחת על חשבון אזרחי ישראל, דבר שמחייב אותו לפחות לא להזיק לאזרחי ישראל, ובוודאי לשמור על פיו. הניסיון העלוב של נתניהו האב להפריד בין ההשתלחות הגסה של בנו בנשיא צרפת לבין עמדתו שלו, שאיננה שונה בעיקרון, איננו מתקבל על הדעת. ברור שבארמון האליזה רואים בקללה של יאיר נתניהו ביטוי לעמדת ראש ממשלת ישראל, שכפי שהיא מנסה להשמיד כל ביטוי של ממלכתיות ביחס לאזרחי ישראל, היא משמידה כל התנהלות דיפלומטית מקובלת ביחסים בין מדינות, וגם בכך היא מאמצת את סגנונו המאוס של דונלד טראמפ, שסיפר לכולם שאחרי הטלת המכסים על יצוא לארצות הברית, מנהיגי המדינות הנפגעות "מנשקים לו בתחת", התפארות גסה שאיננה תואמת את המציאות: בפועל גרמה הודעתו של טראמפ על הטלת המכסים לכאוס ולנפילת הבורסות, שאילצה אותו לחזור בו ולהשעות את הטלת המכסים לתשעים יום, כאשר יש כלכלנים שסוברים שהמכסים לא יחודשו גם לאחר תשעים יום. אפילו הנשיא גס-הרוח של ארצות-הברית נאלץ לפעמים להכיר בכך שאיננו כל יכול, כל שכן ישראל הקטנה והכה מאויימת על ידי אויבים כה רבים, שזקוקה נואשות לרצונם הטוב של מנהיגי העולם החופשי, דווקא בעידן הנשיא טראמפ, שכפי שמראה המקרה של אוקראינה, קשה לסמוך עליו ועל תמיכתו בישראל, מה גם שלמרות נסיעתו של נתניהו לוושינגטון, סירב טראמפ להפחית את גובה המכס בגובה 17% שהטיל על ישראל – בטרם השעה את הטלת המכסים – וגם ראה לנכון לציין שישראל מקבלת מארצות-הברית ארבעה מיליארד דולר לשנה, וזה די הרבה, ובקיצור – תגידו תודה על מה שאתם כן מקבלים, שלכשעצמה זו עצה לא רעה.

האם טראמפ היה מכונן קואליציה להגנת ישראל מהתקיפה האיראנית כפי שעשה ג'ו ביידן? כולנו רוצים לקוות שכן, אבל הדבר שמאפיין יותר מכל את שלטונו של טראמפ הוא השליפות מהמותן, הקיצוניות במעשיו והפראות שבה הם מונחתים על הציבור ועל מדינות אחרות. טראמפ כן נאבק בעוצמה גדולה בחות'ים, גם עקב האינטרס האמריקני במעבר חופשי של ספינות מהאוקינוס ההודי לים סוף, אבל הביטחון שביידן השרה על ישראל בתמיכתה היציבה של ארצות-הברית איננו קיים עוד. הוא הוחלף בחשש תמידי מגחמותיו של טראמפ הבלתי-צפוי, שמבלי לתאם עם ישראל החל במשא ומתן ישיר עם איראן.

בעידן בלתי יציב זה אנו זקוקים לרצונן הטוב ולתמיכתן של בריטניה וצרפת, ואם יאיר נתניהו מעכיר את יחסי ישראל עם צרפת, האחריות היא על אביו, והוא איננו יכול להתנער ממנה, למרות מנהגו להתנער מכל אחריות לכל מעשיו ומחדליו, קטנים כגדולים. מה גם שתמיכתו של מקרון בהקמת מדינה פלשתינית היא הדרך היחידה למוטט את שלטון חמאס ברצועה. ההזיה של גירוש כל תושבי הרצועה, השתלטות ישראלית עליה והקמת התנחלויות לאורכה, איננה מקובלת אפילו על רוב הישראלים, ושום מדינה בעולם, כולל ארצות-הברית של טראמפ, לא תתמוך בה. טראמפ שעומד לבקר בסעודיה לא יוכל למכור לשליטיה שליטה ישראלית ברצועת עזה, גם אם סמוטריץ' וסטרוק כבר מתכננים את גירוש העזתים, וישראל כץ אפילו הקים מנהלת במשרד הביטחון לצורך מימוש הפנטסיה המטורפת. עמנואל מקרון הוא קולה של המציאות, שממנה לא יוכל איש להימלט, לא דונלד טראמפ המלא מעצמו ובוודאי לא בנימין נתניהו.

עמנואל סיון ז"ל והעיקרון החנוך לוויני

 לבתי שרון

לפני יומיים חל יום הולדתה של בתי הבכורה שרון. יום קודם לכן היא ובנה בן החמש שבו לביתם לאחר ששהו אצלי כמה ימים, והרביתי להרהר בזיקנה שמדלדלת את כוחותי ובעייפות שקופצת עלי בסופה של חופשת הקיץ. החודש הלך לעולמו עמנואל סיון, שאצלו למדתי בשנת חייה הראשונה של בתי. בהספד שמקדיש לו ישראל גרשוני במוסף תרבות וספרות של "הארץ" השבוע (30.8.24), הוא מספר כיצד הזהירו אותו מפני אופיו הקשה של סיון, אזהרה שהתבדתה במהרה. נזכרתי שגם אותי הזהירו אזהרה דומה שלא שעיתי לה, לשמחתי, וכבר אינני זוכרת מה גרם לי לגשת אליו, לא בלי תחושת מצוקה, ולספר לו על קשיי כאם לתינוקת שאך נולדה. הוא היה חביב ומתחשב וג'נטלמן מושלם במנהגו, ותמיד זכרתי לו זאת לטובה.

הסמינר שבו בחרתי ללמוד אצלו היה יוצא דופן בלימודי ההיסטוריה שלי, שהתמקדו תחילה באיטליה וצרפת בימי הביניים, וגלשו עם הזמן לקיסרות ההבסבורגית של העת החדשה המוקדמת, הקיסרות שממנה הגיעו סבי וסבתי. הסמינר ששמעתי אצל עמנואל סיון עסק בכיבוש הצרפתי של אלג'יריה, וכמו רבים ממחקריו של סיון, הוא הצטיין בהיבטים התרבותיים והסוציולוגים של הכיבוש. בין העניינים הזכורים לי ביותר שעסק בהם היתה הגירתם לאלג'יריה של בני המעמד הנמוך בצרפת, מאחר שהארץ הכבושה העניקה להם הזדמנויות שלא היו להם בארץ מוצאם. באלג'יריה יכלו לעלות לגדולה ולהטיל את מרותם על האוכלוסיה הילידית, ולהפעיל את מה שסיון כינה "העיקרון החנוך לוויני", שאומר שכל אחד צריך מישהו לירוק עליו. לבני המעמד הנמוך הצרפתי, שבצרפת הם היו אלה שירקו עליהם, נפתחה הזדמנות פז באלג'יריה הכבושה להפוך לאלה שיורקים על אחרים.   

מכל הדברים שלמדתי מסיוון על הכיבוש הצרפתי בצפון אפריקה, "העיקרון החנוך לוויני" של הכיבוש הוא מה שנחרת בי יותר מכל מאפיין אחר. זה לא היה רק דיון בסוציולוגיה של הכיבוש. זה היה דיון במהותו של האופי האנושי ואופן השתלבותו בהיסטוריה. עמנואל סיון ייזכר בוודאי בעיקר במחקריו על ההיסטוריוגרפיה הערבית ועל הקנאות הפונדמנטליסטית באיסלם, אבל אני אזכור אותו בזכות האופן הזה, שבו תיאר בחריפות  וללא כחל ושרק את מקומו של הרוע האנושי בהיסטוריה ובפרקטיקה של הכיבוש.

זו היתה שנת הלימודים 1978/9, והשפעתו של גוש אמונים כבר החלה להיות מורגשת. ההתנחלויות בגדה נכנסו לחיינו, לא בלי אלימות, וחילחלה ההבנה שמה שהתרחש לאחר מבצע סיני, כלומר השבת סיני הכבושה למצרים לאחר מספר חודשים, לא יתרחש כעת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. אלה הוגדרו כעת כ"שטחים משוחררים" ולא כשטחים כבושים, והמפלגה הדתית לאומית, שמנהיגיה הצטיינו עד כה במתינותם ובהתנגדותם למיליטריזם, הפכה למפלגתו של גוש אמונים ולראש החץ של תנועת ההתנחלות. דברים אלה עמדו בוודאי ברקע בחירתי בסמינר של סיון על הכיבוש הצרפתי באלג'יריה, ועל המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, שלימים כונו "הרגליים השחורות" על שום מגפיהם, שרמסו לא רק את אדמת אפריקה, אלא גם את תושביה, וכבר אז היו מי שראו בגוש אמונים את יורשיהם של שחורי הרגליים.

"העיקרון החנוך לוויני" שהגדיר סיון בהקשרו של הכיבוש הצרפתי באלג'יריה הוא זה שחיבר עבורי בין הפרט והכלל, בין האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה שהלכה והתבססה לבין הרוע האנושי שפעל בשירותה, ודחף בהכרח לתפיסה של עליונותם של המתנחלים היהודים על התושבים הערבים ביהודה ושומרון ובחבלי הארץ הכבושים האחרים. כבר בשלבים הראשונים של ההתנחלות ביהודה ושומרון אפשר היה להבחין בהתנשאותם של אנשי גוש אמונים הן על תושבי הארץ הערבים והן על הציבור הישראלי שלא התפעל מגוש אמונים, ובחלקו אף ראה בו כבר אז סכנה גדולה לעתיד ישראל.

"העיקרון החנוך לוויני" הוא זה שהוביל את הציונות הדתית לאובדן צלם אנוש, להידרדרות המוסרית מגזל אדמות פלשתיניות לפרעות בפלשתינים ועד כדי רצח בדם קר של פלשתינים כמו רצח משפחת דוואבשה בדומא בשנתם. האידיאולוגיה של גוש אמונים הולידה את רצח יצחק רבין ואת רצח הפלשתינים בידי מתנחלים שלעתים עושים שימוש במדי צה"ל. את יוסף בורג וזרח ורהפטיג החליפו זבולון המר וחנן פורת, והם עצמם הוחלפו בבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, אנשי "לשרוף את חווארה" ו"להראות מי בעל הבית". סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם בולטים בבורותם ונבערותם כמו גם ברשעותם האינסופית הן כלפי ערבים והן כלפי מתנגדיהם היהודים, שעל דמם השפוך בעוטף עזה הם רוקדים כעת. הביטוי השליט בהתבטאויותיו של בן-גביר הוא כאמור "להראות מי בעל הבית" בהפעלת אלימות. העיקרון החנוך לוויני הגיע בכך לשיא אכזריותו ומימושו של הרוע האנושי ככלי לעיצוב ההיסטוריה. האידיאולוגיה הפכה מגורם מעצב לגורם מעוצב בשירות העליונות היהודית והרשעות האנושית: האיסור ההלכתי המסורתי לעלות להר הבית, כדי שלא לדרוך חלילה בקודש הקודשים שמאז חרב המקדש מקומו איננו ידוע, הוחלף במצווה לעלות להר הבית בכל מחיר שלא נודעה כמותה בעבר. הדת הפכה למכשיר בשירות הלאומנות. דיכוי וגירוש הנכבשים הערבים הפך למטרה בפני עצמה, ויישוב הארץ הפך ממטרה לאמצעי בשירות דיכוי והשפלת הערבים.

ובעצם הימים הרעים האלה שבהם חוגג "העיקרון החנוך לוויני" את נצחונו, הלך מורי עמנואל סיון לעולמו.   

ניצחון השמאל בבריטניה וצרפת

 

אני לא יודעת למה מדברים על נצחון השמאל בצרפת כעל הפתעה גדולה. מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה-פן זכתה בסיבוב הראשון בשליש מהקולות, וגם בסיבוב השני היא זכתה בכמעט שליש מהמושבים לאסיפה הלאומית בצרפת, שזו כמעט הכפלה של כוחה מהבחירות הקודמות. לקראת הסיבוב השני מפלגות השמאל והמרכז הסכימו ביניהן להציב בכל מחוז מועמד משותף לכולם, בתקוה ששני שליש מהבוחרים שמתנגדים לימין הקיצוני יצביעו למועמד אחד שינצח, ולא יפצלו את קולם בין כמה מועמדים, ובעקבות ההסכם כמאתיים מועמדים פרשו ומפלגות השמאל והמרכז הצליחו לקבל מעט יותר משני שליש מהמושבים באסיפה הלאומית, הישג שמשקף פחות או יותר את התמיכה הציבורית בהן וממצה אותה. זה לא שהבוחרים שינו את דיעותיהם – עדיין כשליש מהצרפתים תומכים במארין לה-פן ובמסרים שלה נגד מהגרים מוסלמים, נגד ביטויים במרחב הציבורי לדתות שאינן נוצריות, כמו התנגדות לחיג'אב וגם לחבישת כיפות, והתנגדות לשחיטת חלאל ושחיטה כשרה, שמימושן עלול לפגוע קשה בחיי היומיום של קהילות יהודיות ומוסלמיות בצרפת. ישנם גם יהודים שתומכים למרבה הצער בלה-פן, בגלל אלימות מוסלמית כלפיהם, ובגלל העוינות של מפלגת השמאל של מלאנשון נגד ישראל שאיננה נקייה מאנטישמיות. הרבה זמן אני חושבת שעדיף ליהודים לעזוב את צרפת בגלל היחס העוין מכל הכיוונים הפוליטיים, אך זו כמובן החלטה אישית שאיננה פשוטה. ספק אם נעים היום להיות יהודי בצרפת, וספק אם היחס ליהודים ישתפר, בין אם בשלטון הימין, השמאל או המרכז.

מה שחשוב ללמוד מהישגי השמאל בצרפת וגם בבריטניה, הוא שבחירות הן סוג של מלחמה שדורשת אסטרטגיה מדוקדקת, שעיקרה הימנעות מקיצוניות ומעמדות אידיאולוגיות בלתי מתפשרות שמבריחות בוחרים, שכך הוביל קיר סטארמר בבריטניה את מפלגת הלייבור לניצחון, אך גם תכנון מדוקדק של אסטרטגיית בחירות, כדי למנוע פיצול ואובדן של קולות, ובפרט בהתחשב בכך שבשנת 2014 הוכפל בישראל אחוז החסימה, במטרה מוצהרת לפגוע בייצוג של השמאל והערבים, מה שגרם לאובדן שבעה מנדטים של השמאל בבחירות 2022, ולניצחון גדול יותר של קואליציית נתניהו מכפי שכוחה בציבור מצדיק, ולכך היו כמובן תוצאות קשות וקטלניות לארצנו. חבל לי על הצורך באיחוד בין מר"ץ והעבודה, שפוגע בייחודן של שתי מפלגות היסטוריות שיריביהן אוהבים לתאר כזהות, למרות שהן מאד שונות זו מזו, אבל כעת ברור שאין ברירה אלא לרוץ לבחירות במפלגות מאוחדות, אם רוצים לנצח את משטר נתניהו שהמיט עלינו אסון, ואין אפשרות לתת ביטוי לייחודה של כל מפלגה.

חבל מאד שמלבד חד"ש אין בישראל מפלגות משותפות ליהודים וערבים, וחלק מההתמרכזות של איחוד מר"ץ והעבודה הוא העלמת הייצוג הערבי במפלגות אלה. גם הפיצול בין המפלגות הערביות פגע מאד בייצוג הערבי בכנסת. כאשר רצו כל המפלגות הערביות ברשימה המשותפת הן הגיעו לחמישה-עשר מנדטים והפכו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת, וכעת הן מגייסות בקושי עשרה מנדטים. בעיניי הקואליציה של בנט ולפיד עם ליברמן וסער, עבודה ומר"ץ ורע"ם, היתה הישג בפני עצמה בכך שאיחדה מחנות פוליטיים שונים, וחבל מאד שהיתה קצרת ימים כל כך וחבל מאד שפוליטיקאים במרכז ובשמאל כל כך מפחדים מתעמולה ימנית שפלה שמכנה את מפלגת רע"ם "תומכי טרור". הרי האנשים שמדברים כך תמיד יתמכו בימין הפשיסטי-ביביסטי, ולמה אנשי מרכז ושמאל צריכים בכלל לפחד מהם? אם יש משהו שאפשר ללמוד מהצלחת השמאל בבריטניה וצרפת הוא כוחן של הסכמות ואיחוד, פשרות ושילוב ידיים כדי להביא לשלטון פוליטיקאים שיעשו טוב לעמם ויעבירו מסר אמיתי של שיתוף פעולה ואחדות, ולא יטביעו את ארצם בנהרות של הסתה ושנאה.

גזענות ושנאת נשים

 

גזענות איננה אוהבת לדרוך במקום. היא גולשת הלאה והלאה, והולכת ומקצינה. כשצרפת אסרה על נשים לעטות רעלה, התנהל ויכוח גדול על עצם ההתערבות בחופש הפרט ועל מה שראוי ולא ראוי שמדינה תתערב בו. הנימוק העיקרי לאיסור היה שהרעלה מסתירה את פניה וזהותה של האשה העוטה אותה, וראוי שאנשים, ובפרט כאלה שממלאים תפקידים ציבוריים, למשל מורות, יחשפו את פניהם ויאפשרו לזהות אותם. הרעלה אכן נאסרה, אבל מהר מאד זה לא הספיק. גם החיג'אב הפריע, למרות שהנימוק לאיסור הרעלה איננו קיים במקרה של החיג'אב – הוא מסתיר את השיער והצוואר, אבל משאיר את הפנים גלויות ואין שום קושי להבחין בזהותה של אשה שעוטה חיג'אב. גם החיג'אב נאסר במקומות עבודה ובמוסדות ציבוריים. אבל גם איסור החיג'אב לא הספיק. אסרו גם את הבורקיני, בגד הים המלא. הבורקיני כל כך הפריע לרשויות בצרפת, ששוטרים הפשיטו בכוח בשפת הים נשים שלבשו בורקיני. אבל גם זה לא הספיק. עכשיו אסרו גם ללבוש עבאיה. מה מפריע בעבאיה? הנשיא מקרון קישר בין העבאיה לרצח מורה צרפתי שהציג בכיתה קריקטורות של מוחמד. איך קשורה העבאיה לרצח? לא קשורה. אבל גם כשאיתמר בן-גביר או בצלאל סמוטריץ' רוצים להתעלל בערבים, הם מקשרים לטרור דברים שאין להם שום קשר לטרור, כמו אפיית פיתות בבתי הסוהר שגם עליהן אסר בן-גביר. שלוש טענות מעלה ממשלת צרפת להצדקת ההתעללות בנשים מוסלמיות: הביגוד המוסלמי מעודד כביכול הקצנה וטרור, הביגוד המוסלמי הוא דתי ואיננו מתאים לצרפת שהיא מדינה חילונית, והביגוד המוסלמי מדכא את האשה וצרפת היא בעד שוויון לנשים. כמובן אין שום קשר בין לבוש מוסלמי לטרור, אלא במוחם הקודח של הגזענים הצרפתים, והחילוניות הצרפתית פירושה שהכנסיה הקתולית – רוב האוכלוסיה בצרפת היא קתולית, לאו דוקא דתית – החילוניות בצרפת מתייחסת להעדר מעורבות של הכנסייה בחיי המדינה, לא למקומה של הדת ברשות הפרט שלא ראוי שהמדינה תתערב בו. האמת היא שצרפת היא מדינה קתולית. היא כל כך קתולית שאיננה מודעת לקתוליות שלה, שעומדת בשורש היחס האכזרי ללבוש מוסלמי  שאיננו מייצג טרור ואיננו מעודד טרור, אלא מבטא, דווקא בחברה הצרפתית הקתולית והגזענית, את רצונם של המוסלמים לשמור על זהותם הדתית, שזו זכותם, גם אם אין הדבר מוצא חן בעיני הצרפתים. והאבסורדית מכולם היא הטענה שהלבוש המוסלמי מדכא את האשה והמדינה הצרפתית דורשת שוויון לנשים. כדאי לציין שמעולם לא כיהנה בצרפת נשיאה אשה ובכלל הפוליטיקה הצרפתית איננה ידידותית לנשים, שלא לדבר על כך ששוויון דורש כבוד לאשה ולבחירותיה, והפשטת אשה בכוח איננה מראה לא על שוויון ולא על כבוד לנשים, שצרפת מונעת מהן להתלבש על פי דתן ומתנכלת להן, ובכך איננה שונה בהרבה מאיראן שמכריחה את הנשים להתכסות. בשני המקרים אין כבוד לרצון החופשי של האשה והיא מדוכאת בכח החוק, שחודר לרשות הפרט באופן שאסור למדינות דמוקרטיות לחדור אליו. אין זה עניינה של המדינה כיצד נשים מתלבשות, כיצד ילדות מתלבשות לבית הספר. אם רוצים תלבושת אחידה אפשר להנהיג כזו, אבל כל עוד רשאיות התלמידות להתלבש כרצונן, שילוח הביתה של תלמידות בלבוש מוסלמי הוא התעללות גזענית ולא שום דבר אחר, ומפחידה במיוחד ההרחבה המתמדת של האיסורים על לבוש מוסלמי, שככל שהיא מקצינה כך פוחת הויכוח אודותיה, כי כשמדינה מתחילה להתערב בחיי הפרט היא איננה נוטה לחדול מכך ורף ההתערבות הולך ועולה, וככל שהוא מקצין הוא הופך מקובל ורגיל יותר, עד שכל ביקורת שוככת. כשהבסיס להתערבות הוא גזענות שמנסה להתחפש לקידמה, היא איננה חדלה לחפש לה טרף חדש. גם איתמר בן-גביר איננו שבע מלהתנכל לאסירים, וכעת הורה לצמצם את ביקורי המשפחות מפעם בחודש לפעם בחודשיים. כדאי לציין שעד 2014 הותר ביקור משפחה פעם בשבועיים. אולי פעם הותר אפילו ביקור פעם בשבוע, אבל מכיון שחייבים כל הזמן להקשות ולהחמיר, ובפרט כשהסיבה היא גזענות, כי בן-גביר מעוניין להתנכל לאסירים הערבים, אז בכל פעם מצמצמים את אפשרויות הביקור בחצי, למרות שביקורים של בני משפחה הם דווקא גורם מרגיע ולא גורם מתסיס, אבל כשבשורש כל ההחלטות מצויה הגזענות, אין מקום להגיון, רק להחמרה שרירותית מתמדת שאין לה לא סיבה ולא מטרה מלבד להתנכל.

יש ישראלים שאפילו מתלהבים מההתנהלות הצרפתית שדורסת נשים מוסלמיות ואפילו ילדות מוסלמיות. אני שמחה שלפחות בישראל, לא מפשיטים נשים בשם חירות האשה כפי שעושים הצרפתים. יפה בפריס, אבל אינני חושבת שאסע לשם. אינני מעוניינת לבקר במדינה שבה מפשיטים נשים בכוח, כפי שנהגו בצרפת עד המאה התשע עשרה להפשיט נשים "סוררות" בכיכר העיר ולהלקות אותן. אין דבר מאוס יותר משנאת נשים אכזרית שמתחזה לפמיניזם, ובכך צרפת כמובן איננה יחידה. חברת מפלגתו של איתמר בן-גביר במעלה אדומים, שירן מירזאי, מעודדת התנכלות לנשים פלשתיניות שמגיעות למעלה אדומים, ובפרט כאלה שלבושן מוסלמי מסורתי, שכך קל לזהותן. השבוע למדנו גם על חיילות שמפשיטות נשים פלשתיניות כדי להתנכל להן ולהשפילן. אבל החיים הם נדנדה. נשים שפוגעות בנשים אחרות מעודדות פגיעה בנשים בכלל, ויום אחד הן עלולות להיות בצד הנפגע, ואיש לא יעמוד לצדן.  

עודה, חד"ש והקשר הרוסי

 

בקיץ 1968, כשמדינות ברית ורשה ובראשן ברית המועצות פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לדכא בכוח את הפריחה הדמוקרטית שכונתה "האביב של פראג", הייתי בת שתים-עשרה, ואני זוכרת היטב את ההלם למול הפלישה הזאת. "להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה", אמר אבי. "מילא טנקים רוסים, אבל להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה?" בחדשות הבוקר דיבר איש המפלגה הקומוניסטית הישראלית וולף ארליך, במבטאו הייקי הכבד, והצדיק את הפלישה. את דבריו אינני זוכרת, רק את זעמו של אבי שנהנה לחקות בבוז מופגן את המבטא הייקי הכבד. המפלגות הקומוניסטיות הגדולות של איטליה וצרפת גינו בתוקף את הפלישה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה אולי היחידה במערב – בוודאי אחת הבודדות – שתמכו בה. שום מפלגה קומוניסטית במערב לא היתה קשורה בטבורה לברית המועצות כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית. יותר משהיתה מפלגה קומוניסטית אידיאולוגית היתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית זרוע תעמולה של ברית המועצות.

ברית המועצות התפרקה ואת מקומה תפסה רוסיה, עדיין מעצמה, אך קטנה וחלשה בהרבה מברית המועצות. הקומוניזם ננטש, אבל המפלגה הקומוניסטית הישראלית בכל גלגוליה - מק"י, רק"ח, חד"ש העצמאית וחד"ש כפלג ברשימה המשותפת, עודנה נאמנה לרוסיה. בכדי להבין נכונה את דבריו הקשים של איימן עודה נגד שירותם של ערבים אזרחי ישראל בכוחות הביטחון, צריך לזכור את הנאמנות הזו, שבאה לידי ביטוי לאחרונה בסירובם של חברי הרשימה המשותפת להאזין לנאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי לחברי הכנסת. אנשי חד"ש הסבירו שתמיכה באוקראינה תסייע בסופו של דבר לימין הקיצוני, טענה שמקבילה באווילותה לטענתו של פוטין שהתקפתו הנפשעת והאכזרית על אוקראינה נועדה להילחם בנאציזם.

זיהויה ההיסטורי של רוסיה עם הקומוניזם הוא אכן מתעתע, אבל ולדימיר פוטין הוא משענתם ותומכם של כל אנשי הימין הקיצוני והלאומני במערב ובמזרח גם יחד. ידועה תמיכתו של פוטין בטראמפ, חביבם של הנאצים האמריקנים, אך פוטין תומך כבר שנים, פוליטית וכלכלית, גם במארין לה-פן, ראשת מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, שהצליחה השבוע לזכות במקום השני בסיבוב הראשון בבחירות בצרפת, ועולה לסיבוב השני יחד עם הנשיא מקרון, לא בלי סיכוי לכהן כנשיאת הרפובליקה הבאה. פוטין תומך גם במשטרים הלאומנים-אוטוריטרים בפולין ובהונגריה, אם כי פלישתו לאוקראינה הרחיקה ממנו את שתיהן, ובמיוחד את פולין שנאחזה אימה מפני פניה החדשים-ישנים של רוסיה שהתגלו בפלישה לאוקראינה ומאיימים איום כבד ומוחשי גם על עצמאותה של פולין. תמיכתו של פוטין בימין הקיצוני האירופי והאמריקני היא אינטרסנטית ואידיאולוגית כאחת: הוא מעוניין לעודד במערב בדלנות לאומנית ופירוק של המוסדות והארגונים המשותפים ובראשם הברית הצבאית המערבית נאט"ו, והוא מעוניין לקדם משטרים בעלי אופי אוטוריטרי ושמרני דומים לשלו. נאט"ו לא תמיד ייצגה את הדמוקרטיה והשלום. לאחר נפילת ברית המועצות היא החריבה את יוגוסלביה הפרו-רוסית, קרעה אותה לגזרים והשתלטה עליה באופן דומה לזה שפוטין מנסה כיום לעשות באוקראינה. אבל העובדה שנאט"ו נהגה לאחר נפילת ברית המועצות בתוקפנות וגרמה לאסונות נוראים, ואף הציבה את עצמה כאיום על ההגמוניה הרוסית במזרח אירופה, איננה מצדיקה בשום אופן את תוקפנותו של פוטין כלפי אוקראינה. העובדה שארצות הברית היא מדינה צבועה, תוקפנית ופחדנית כאחת, איננה מתירה לרוסיה לתקוף מדינה אחרת שלא עשתה לה שום רע ושחלשה ממנה בהרבה. הסתייגות מתוקפנותה של ארצות-הברית כלפי מדינות שמתנגדות לה איננה מצדיקה תמיכה בתוקפנות הרוסית, תוקפנות שבשני המקרים נובעת מכוחן העודף של המעצמות כלפי מדינות קטנות יותר ולא מסיבה מוצדקת.

לא במקרה מצא נתניהו את מקומו בחבורה של פוטין וטראמפ, נשיא הונגריה ויקטור אורבן ונשיא פולין אנדז'י דודה, נשיא ברזיל בולסונארו ואפילו דוטרטה מהפיליפינים, כולם לאומנים שמרנים משולחי רסן שאופיים האישי המגלומאני ודעותיהם הלאומניות והגזעניות עולים בקנה אחד.

החיבור בין פוטין לטראמפ חושף עד כמה דיבורים על "האימפריאליזם האמריקני", שמנוגד כביכול לקומוניזם הרוסי, מפשטים ומרדדים את המצב הבינלאומי המורכב, שבו פוטין וטראמפ היו באותו צד כנגד הדמוקרטיה האמריקנית וכנגד נאט"ו, ויחד עם מארין לה-פן נגד מהגרים מהעולם השלישי ונגד מוסדות האיחוד האירופי בבריסל שהאוניברסליות שלהם צורמת מאד ללאומנים בעלי הגישה הבדלנית.

לכאורה חד"ש אמורה לחבור לכוחות דמוקרטים המתנגדים לכיבוש בכלל ולכיבוש אוקראינה בכלל זה, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה היא מתקשה לעשות כן. לכאורה אמורה חד"ש להתנגד בכל תוקף לשלטונו של נתניהו הגזען, שהסתה נגד ערבים היא לחם חוקו, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה, היא מתקשה לפעול נגד חביביו של הנשיא פוטין, שנתניהו הוא אחד מהם. בהיותו מכחיש שואה סדרתי, שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" וכיו"ב הבלים, בחותמו על הצהרה מכחישת שואה לבקשת הפולנים שהציגו את עצמם כמצילי יהודים ואת הביקורת היהודית על מדינתם כ"אנטי-פולוניזם" המקביל לטענתם לאנטישמיות, ובעצרת מבישה ב"יד ושם" שניסתה להשכיח את השותפות בין סטלין להיטלר שאיפשרה את פתיחת מלחמת העולם השנייה והזוועה שהתחוללה בעקבותיה, התאים נתניהו לרוויזיוניזם של פוטין ול"עובדות האלטרנטיביות" שלו ככפפה ליד.

פוטין איננו מתנגד בתוקף לבנט כפי שהוא מתנגד לביידן, אבל סילוקו של נתניהו לא שימח אותו, והוא לא יצטער אם נתניהו יחזור לשלטון. וזו הדילמה של חד"ש: הציבור הערבי מסויט מהמחשבה על שובו של נתניהו כפי שמתנגדיו היהודים מסויטים מהמחשבה על שובו, אבל חד"ש, שמדיניותה נקבעת עדיין במוסקבה, מתקשה לנקוט קו נחרץ נגד נתניהו, ורוקדת על שני הסעיפים בין ראש הממשלה לשעבר שבשל קשריה לרוסיה איננה מסוגלת להתנגד לו בתוקף לבין ראש הממשלה  הנוכחי שאיננה מסוגלת לתמוך בו בלב שלם. את נסיונו של עודה לתאר את משטרת ישראל, ובעצם את ממשלת ישראל הנוכחית, כמי שאסור לאזרחי ישראל המזדהים כפלשתינים לשתף איתה פעולה, היא חלק מהקושי של חד"ש, בין אם חבריה יהודים או ערבים, להשתחרר מהלפיתה הרוסית ולנהל מדיניות עצמאית של מפלגה שמחויבת לערכים ולא לאינטרסים של מעצמה דיקטטורית אכזרית וחסרת מעצורים. לא רק הלאומנות הערבית עומדת בדרכה של הרשימה המשותפת לתמוך בממשלת השינוי, גם המעצמה הרוסית חוסמת את דרכה לממשלת השינוי, ומשאירה אותה באותה פינה מבישה שבה עמדה בימי הפלישה לצ'כוסלובקיה, כשהיא מפנה עורף לכל הגינות בסיסית ותומכת בפה מלא בתוקפנות של מוסקבה.      

מדריך חדש לחילוניות בבתי הספר בצרפת

שמונים ושלושה עמודים של רשעות, צביעות וקטנוניות, זוהי תפוקתה של "מועצת החכמים של החילוניות", שכך נקראים 13 האישים שמינה שר החינוך הצרפתי ז'אן מישל בלנקר כדי להכין מדריך מפורט של הוראות למחנכים ומנהלי מוסדות חינוך, כיצד לדכא את המיעוטים הדתיים בצרפת: כמובן חזרו על האיסורים הותיקים לחבוש כיפה או חיג'אב או טורבן סיקי בבתי הספר הממלכתיים בצרפת, באיום של סילוק מבית הספר. כחסד מיוחד התירו לאמהות שמתלוות לטיולי בית הספר או פעילויות חינוכיות אחרות, לכסות את ראשן, אבל רק אם אין בכך משום תעמולה דתית, כלומר המנהל או המורה יחליטו אם מותר לאם המתלווה לכסות את ראשה, או שיש לשלחה בבושת פנים הביתה, אולי יחד עם ילדיה, כדי שלא יפגעו בערך העליון של החילוניות הצרפתית, שהוא ערך חשוב בהרבה מחופש דת, סובלנות או כבוד האדם, שהם ערכים הרבה פחות צרפתיים מהחילוניות.  כמובן שהחילוניות הצרפתית כוללת את חג המולד. זהו אמנם חג שחוגג את הולדת אלהים מרחם הבתולה, אבל כמו שמסבירים במדריך, אמנם לא ראוי להציב בבתי הספר החילוניים אבוס קטן עם בובת ישו כפי שמציבים בכנסיות, אבל בהחלט אפשר להציב עץ אשוח, מפני שזה סמל שעבר חילון, או במלים אחרות, זהו מנהג מקובל אצל תושביה הקתולים של צרפת, וזה כמובן הופך אותו אוטומטית לחילוני במובן הצרפתי. אצל יהודים למשל, גם חילונים, מקובל להדליק חנוכיה בחנוכה, אבל לא נראה לי שאיזשהו מנהל בית-ספר ממלכתי בצרפת יתיר הצבת חנוכיה בבית הספר. רק אשוח, כי אשוח בחג המולד זה מנהג צרפתי חילוני, ובצרפת חילוני זה מה שקתולי. לכן מפשיטים על שפת הים בצרפת נשים מוסלמיות שמכסות את גופן, אבל אף אחד לא מפשיט נזירות, שלבושן בהחלט דומה ללבושן של נשים מוסלמיות אדוקות, אבל נזירות קתוליות זה חילוני, בניגוד למוסלמיות ויהודיות עם כיסוי ראש שזה דתי.

העיתון לה פיגארו ערך משאל בקרב הצרפתים אם הם מסכימים שאמהות בכיסוי ראש יתלוו לפעילויות של בתי הספר הממלכתיים. תשעים אחוז התנגדו, עשרה אחוז תמכו. זה היחס בצרפת בין קתולים למיעוטים דתיים אחרים, בעיקר מוסלמים, שמהווים לפי ההערכות כעשרה אחוז מאוכלוסיית צרפת, ואפשר להניח שכך גם התחלקו התשובות במשאל: המוסלמים תמכו בכיסוי ראש, הקתולים התנגדו כאיש אחד. אין בציבור הקתולי הצרפתי שום מחלוקת. אין אנשים שחושבים שאולי צריך לכבד גם מנהגים דתיים של אחרים. אין הבדל בין שמאל וימין. עמנואל מקרון שימש כשר אוצר בממשלת שמאל ונחשב לאיש מרכז מתון, אבל שר החינוך שלו פועל בדיוק כאילו היה שר החינוך של מארין לה-פן. דיכוי המיעוטים הדתיים בצרפת הוא קונסנזוס, וקוראים לו חילוניות.

את הילדים היהודים כבר אין צורך להתאמץ לסלק, כי רובם מסלקים את עצמם לבתי ספר יהודיים פרטיים. שם אפשר ללמוד עם כיפה ואין בחינות או לימודים בשבת או בחגים יהודיים, כפי שקורה לפעמים במערכת החינוך הצרפתית, למרות הבטחה עקרונית להתחשב בחגים היהודיים. כמובן שאין בצרפת לימודים או בחינות בימי ראשון או בחגים קתולים, כי אלה כמובן חגים חילוניים.

בכל פעם שרוצחים יהודי בצרפת אומרים המנהיגים שזה נגד הערכים של צרפת, ושהיהודים רצויים בצרפת, ושצרפת לא תהיה אותו דבר בלי היהודים, וכל מיני דברים כאלה יפים. במקום להחמיא ליהודים כמה הם שייכים לצרפת היה עדיף שירשו לילדים יהודים ללמוד בבתי ספר ממלכתיים גם אם הם חובשים כיפה, וכמובן גם לילדות מוסלמיות ללבוש חיג'אב. כשממנים "מועצת החכמים של החילוניות" שאין בה יהודים, ואני דוקא שמחה על כך, ששום יהודי לא נטל חלק במשימה המבישה הזאת, לשבת ולחשוב איך לדכא כל סממן של דת או תרבות שאינן צרפתיות קתוליות ולהזכיר למי שאיננו צרפתי קתולי בכל הזדמנות שהוא זר, לא אזרח שוה זכויות, גם אם הוא אזרח שאמור להיות שוה-זכויות, גם אם נולד בצרפת, כשמכינים מדריך של שמונים ושלושה עמודים שכל כולו עוסק בהטלת איסורים על ביטוי דתי של מיעוטים ושל יהודים בתוכם, אין הרבה ערך לכל ההצהרות על כמה שצרפת רוצה את היהודים שלה, ואי אפשר לומר אלא שצרפת איננה מקום ליהודים להתגורר בו, אם כי אולי אין צורך לומר את זה, כי רבים מיהודי צרפת מרגישים כך בעצמם ורבים מהם כבר הסיקו את המסקנות.  

האנטישמיות לא הגיעה מבחוץ

בבחירות האחרונות בגרמניה קיבלה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה 13% מקולות הבוחרים והכניסה לבונדסטאג למעלה מתשעים צירים. מנהיגה אלכסנדר גאולנד טען שאסור לגנות את הגרמנים על שנות המשטר הנאצי, והתנגד להבעת התמיכה של הקנצלרית בישראל, כי לדבריו הוא לא מוכן לשלוח חיילים גרמנים להילחם בעד ישראל, כאילו מישהו העלה על הדעת לדרוש מגרמניה דבר כזה. הצלחתה של אלטרנטיבה לגרמניה היתה המשך לפעילותה החוץ פרלמנטרית של תנועת פגידה המתנגדת למהגרים. גם בפעילותה של פגידה וגם בפעילותה של אלטרנטיבה לגרמניה ישנם יסודות אנטישמיים בולטים, החל מדרישה ליחס חיובי יותר כלפי העבר הנאצי וכלה בדרישות מעשיות לאסור על שחיטה כשרה יהודית ומוסלמית בגרמניה ועל קיום ברית מילה. אנגלה מרקל התחייבה מראש לא לצרף את מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה לקואליציה, אך בעקבות הצלחתה של האחרונה בבחירות ביטאה מסרים פייסניים כלפי בוחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, וכעת היא תופסת שתי צפורים במכה, כאשר היא מייחסת את סכנת האנטישמיות למהגרים הסורים והמוסלמים האחרים לגרמניה, ועוברת בשתיקה גמורה על האנטישמיות של אלטרנטיבה לגרמניה. כך מסיטה מרקל את האחריות לאנטישמיות מן הגרמנים למוסלמים, וגם מתחנפת לבוחרי הימין הקיצוני כאשר היא מספקת הצדקה לשנאת הזרים שלהם: כעת בוחרי אלטרנטיבה לגרמניה אינם נאצים נוסטלגים לעבר הגרמני המפוקפק שמעוררים חלחלה בלב כל יהודי, אלא מי שנלחמים באנטישמיות על ידי סילוק המהגרים, שהרי כל מי שמכיר את בוחריה ונבחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, כמו מנהיגה הנ"ל אלכסנדר גאולנד וביורן הקה שמוביל את ההתנגדות לאנדרטת השואה, שהיא למעשה התנגדות לגינויה של גרמניה הנאצית, מבין את עומק הציניות והתככנות שבהאשמת המהגרים באנטישמיות הגואה בגרמניה, שאיננה תופעה פתאומית אלא תהליך שנמשך שנים רבות. כך גם בצרפת, שבה התחזקה מאד מפלגת החזית הלאומית של מארין לה-פן, ורק כניסתו של עמנואל מקרון למרוץ לנשיאות והצלחתו המפתיעה מנעו את בחירתה של לה-פן לנשיאות צרפת והחלישו את מעמדה. השבוע הועבר באספה הלאומית הצרפתית חוק מחמיר נגד מהגרים, שמקשה עליהם מאד לבקש אשרת שהיה בצרפת. בצירוף מקרים חשוד להעברת החוק הזה התפרסמה עצומה של אישים צרפתים, ביניהם ראש הממשלה לשעבר סרקוזי, שתמיד ניסה להתחרות בימין הקיצוני על ידי אימוץ מדיניות נוקשה כלפי מהגרים. העצומה מייחסת את כל בעיית האנטישמיות בצרפת למהגרים המוסלמים וטוענת כי הם גורמים לטיהור אתני של היהודים הצרפתים, אבל מתעלמת לחלוטין מחלקה של האנטישמיות הצרפתית בטרור כלפי יהודים בצרפת, כאילו אין מדובר באחת המדינות האנטישמיות בעולם, שהשתתפה בהתלהבות ברצח יהודיה בלי שום מעורבות מוסלמית, ושבמשך עשרות שנים מתחזקת בה החזית הלאומית שמנהיגה בעבר ואבי המנהיגה הנוכחית טען שהשואה היא פרט קטן בהסטוריה, והביע את תמיכתו במרשל פטן ששיתף פעולה עם הנאצים. איש איננו מזכיר את החוק המביש נגד חבישת כיפות וכיסויי ראש בבתי ספר ממלכתיים, שסילק מבתי הספר הממלכתיים בצרפת את הילדים היהודים הדתיים, וזכה לתמיכה נלהבת לא רק של החזית הלאומית אלא גם של המפלגות האחרות בצרפת. כיום מקלטם של הילדים היהודים בצרפת הוא דוקא בבתי הספר של הכנסיה הקתולית, שם לפחות הם מוגנים לא רק מהתנכלות של תלמידים מוסלמים, אלא גם מהתנכלות של המדינה הצרפתית לכיפות שעל ראשם או לשרשרת מגן דוד שעל צווארם.

לא במקרה נפוצה אלימות אנטישמית, מצד מוסלמים ולא רק מצדם, במדינות שבהן תמיד היתה אנטישמיות קשה ורדיפה אנטישמית של יהודים. עד לאחרונה סירבו בצרפת להגדיר רצח יהודים בידי מוסלמים כתופעה אנטישמית, וטענו שמדובר באלימות על רקע הסכסוך במזרח התיכון, שכך ניתן היה גם להצדיק רצח יהודים בצרפת וגם להטיל את האשמה לרצח יהודים בצרפת על ישראל, במקום להכיר באחריותה של צרפת לרדיפת יהודים בשטחה, גם כשהמבצעים הם מוסלמים, שכן שוב ושוב העניקה צרפת לגיטימציה לרציחות יהודים בידי מוסלמים ילידי צרפת שמוצא הוריהם מצפון-אפריקה או מקולוניות צרפתיות באפריקה, ואין להם שום קשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, בטענה שהסיבה לרציחות היא הסכסוך הישראלי-פלשתיני. האשמת המהגרים ביבוא אנטישמיות לצרפת כאילו אי פעם היה בה מחסור במצרך הזה, משרתת את אותה מטרה: מסירה את האחריות מן הצרפתים עצמם. שינוי יתאפשר רק כשהציבור הצרפתי יודה בתרומתו למתן לגיטימציה לרצח יהודים בידי מוסלמים בצרפת ומחוצה לה, בכך שבמשך שנים רבות שבהן האלימות והאנטישמיות בצרפת הלכה והחמירה, סירבה המדינה הצרפתית להגדיר אותה כטרור, ורק לפני שלוש שנים טען ראש הממשלה דאז פרנסואה הולנד שאין שום קשר בין הרצח במערכת שרלי הבדו לבין הרצח בהיפר כשר, ודרש מנתניהו שלא להגיע לתהלוכה נגד מעשי הרצח, כדי שיהיה ברור שרצח של יהודים ורצח של צרפתים אינם שווי ערך. ההתנערות של צרפת כמדינה מהאמת ההסטורית, שרק מיעוט מהצרפתים תמך בדה גול ובבעלות הברית, ורובם תמכו בנאצים ושיתפו איתם פעולה, מאפשר את חוסר הבושה הזה של איסור חבישת כיפות בבתי ספר ממלכתיים בצרפת, והיתממות כאילו אין מדובר באנטישמיות. ללא האנטישמיות העמוקה המושרשת הן בצרפת והן בגרמניה, ומתבטאת שוב ושוב בניסיונות לדרוש "יחס אובייקטיבי" לנאציזם במקום גינויו המוחלט, ובאפליה בין דם יהודי לדם גרמני או צרפתי, היה הרבה יותר קשה לטרור המוסלמי כלפי יהודים לזכות בלגיטימציה, שבעצם אבדה לו רק לאחר שהחל לרצוח צרפתים וגרמנים והפסיק לראות ביהודים מטרה בלעדית.

גם התקרית המדווחת בגרמניה מוזרה ביותר בעיני: ערבי התחפש ליהודי כדי לראות כמה מכות יקבל, ופליט סורי הכה אותו? נשמע כמו הסיפור המוזר שקדם לניסיון לאסור על קיום ברית מילה בגרמניה, כאשר רופא נתבע על ביצוע ברית מילה בילד, שנטען כי הוא ואמו היו תיירים ועזבו את גרמניה. זהות האם והילד לא נודעו, וכל הדיון הציבורי עסק באיך היהודים והמוסלמים מתאכזרים לילדיהם ופוגעים בגופם, בנוסח הפולמוסים הדתיים של ימי הביניים, כאשר ממשלת גרמניה נקראת להציל את הילדים היהודים מידי הוריהם המענים אותם, שהרי מי מיטיב לדאוג לילדים היהודים יותר מן העם שניפץ את ראשיהם של מיליון וחצי תינוקות יהודיים אל הקיר. גם מצעדי התמיכה ביהודים עם הכיפות נראו לי כמו הצגה אחת גדולה, שהמשיכה את הסיפור המוזר והבלתי אמין שאליו התייחסה. אנגלה מרקל מעוניינת אך ורק למשוך את לבם של מצביעי אלטרנטיבה לגרמניה, שהם האיום האנטישמי הגדול ביותר על היהודים בגרמניה ועל אורחות חייהם, שכן הם דורשים לאסור על מילת ילדים ועל שחיטה כשרה, לצד האיסור על שחיטת חלאל. הטרור המוסלמי אכן מאיים על היהודים בכל אירופה ובכל העולם, אבל איום זה איננו נובע דווקא מהגירה חדשה, אלא מהאווירה בקרב מוסלמים ילידי צרפת וגרמניה, שגדלו והתחנכו במדינות אלה, וספגו את האנטישמיות המסורתית שלהן, כפי שספגו את ההטפה של מוסלמים קיצוניים במסגדים, ואלה הותכו בנפשם לשנאה אלימה אחת. להאשים את הפליטים והמהגרים שזה מקרוב באו באנטישמיות המשתוללת בצרפת וגרמניה זה שנים, אין פירושו לדון בבעיה האמיתית, כפי שטענו גם אנשים בישראל, אלא למסך ולעוות אותה, כדי לאפשר לאנטישמיות ולנאציזם בצרפת וגרמניה להמשיך לשגשג בלא הפרעה.

ומה שעצוב במיוחד הוא שהניסיון הציני והשפל הזה, להפיל את אשמת האנטישמיות על כתפי הפליטים הסורים, ולנקות את האנטישמים הגרמנים והצרפתים מאשמה, מתקבל באהדה בישראל, שבה מנסים מכחיש השואה בנימין נתניהו ואוהדיו כבר שנים לטהר את הימין האירופי מאשמת השואה ולהעביר את האשמה אל הערבים, כדבריו "היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון." כן כן, ממש חמוד היה ההיטלר הזה, ורק הערבים הרעים קלקלו אותו. ולא במקרה חבריו הקרובים ביותר של בנימין נתניהו בין מנהיגי העולם, לצד דונלד טראמפ ונרנדרה מודי הידועים בשנאת המוסלמים שלהם, הם ויקטור אורבן ההונגרי ואנדז'י דודה הפולני, שני מנהיגים שהצלחתם בבחירות התבססה על מסעות תעמולה אנטישמיים, אצל אורבן על הסתה נגד המיליארדר היהודי יליד הונגריה ג'ורג' שורוש, תוך שימשו בכל הסטריאוטיפים המסורתיים של התעמולה האנטישמית, ואצל דודה תוך התקפה פרועה על יהודים ולא יהודים שעסקו ברצח יהודים בידי פולנים בשואה, תעמולה שניבאה את החוק הפולני המביש האוסר על האשמת פולנים בשיתוף פעולה עם הנאצים באיום של שלוש שנות מאסר. נתניהו שטוען שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, שכח מזמן מה זה אנטישמים ומדרדר את כולנו ליחסים מבישים עם הגרועים שבאנטישמים ובמכחישי השואה. למרבה הצער, שום אנטישמי איננו שוכח מה זה לשנוא יהודים, גם כשראש ממשלת ישראל מעתיר עליו נשיקות וחיבובים.         

היינריך היינה / מארי אנטואנט

מארי אנטואנט

כמה עליז בארמון טילרי

השמשות מנצנצות

ובכל זאת שם לאור היום

רוחות מתרוצצות.

בביתן דה פלור בטילרי

שם מארי אנטואנט עכשיו

מנהלת טקס שחרית

על פרטיו ודקדוקיו.

גבירות חצר דקות גזרה,

עומדות או יושבות על שרפרף

בגדיהן קטיפה וזהב

תכשיטים ותחרה.

מתניים צרות, חצאית פעמון,

מתחתיה מבלי לחשוש

נחות רגליהן החטובות,

לו רק היה להן ראש!

לכולן חסר הראש

אפילו למלכה

ולכן הוד מעלתה

בכלל לא הסתרקה.

כן, היא, הגאה כל כך

עם פאה גבוהה כמגדל

בתה של מריה תרזה

נכדת הקיסר קרל.

בלי שום תסרוקת צריכה להלך

ובלי שום ראש, מוקפת

בגברות לא מסורקות

וכמותה נטולות קרקפת.

אלה תוצאות המהפכה

ופטאליות הדוקטרינה:

בכל אשמים ז'אן זאק רוסו,

וולטר והגיליוטינה.

אך פלא פלאים! נדמה לי כמעט

שהבריות הפותות

כלל אינן שמות לב שראשן אבד

ושהן בכלל מתות.

פאר ריקני כמו תמיד

וגינונים תפלים –

הנימוסים של חסרות הראש

מגוחכים ומבהילים.

קדה הגברת הראשונה

וכתונת פשתן מביאה

השנייה מגישה אותה למלכה

ושתיהן כורעות כריעה.

הגברות מספר שלוש וארבע

משתחוות אפיים

לפני הוד מעלתה

כדי לגרוב לה גרביים.

נערת כבוד באה וקדה

ומביאה לה עליונית:

נערה אחרת קדה קידה

ומביאה למלכה תחתונית.

שרת החצר עומדת שם

מנופפת מעל חזה הלבן,

ומחייכת חיוך רחב

בלי ראש, מעצם הזנב.

השמש שולחת מבט סקרני

ודרך וילון מסתכלת

אך כשהיא מבחינה ברוחות הרפאים

היא נרתעת ומתחלחלת.

בשירו של היינריך היינה נתקלתי כשרציתי לתרגם משיריו לחנוכה, ולא הסתייע, וגמרתי אומר שאתרגם מיד אחרי חנוכה, והנה לפתע הפך השיר הישן לגמרי אקטואלי. ומכיוון שכך ראוי לומר, שגיליוטינה איננה מסמלת רצח, היא מסמלת הוצאה להורג, שהיא הליך לגמרי חוקי שנעשה על פי גזר דינו של בית-דין, כמו הוצאת מחבלים להורג שממשלת ישראל החליטה עליה בדיוק השבוע, ביוזמת שר הביטחון, ולכן אין דבר מתאים יותר להציג לפני ממשלת ישראל מגיליוטינה, ולו הייתי עדיין צעירה ולא סבתא מותשת ונואשת, הייתי מציבה גיליוטינות לפני ביתו של כל אחד משרי הממשלה שהצביע בעד עונש מוות למחבלים, כדי שיהרהרו במעשיהם. רצח לעומת זאת, הוא מה שעשה חביבם של שר הביטחון וראש הממשלה ורגבתו אלאור אזריה, שחמק בין מפקדיו וירה בראשו של מחבל פצוע שכוב על הקרקע, בלי סמכות, בלי רשות ובלי עילה. כן, הממשלה שלנו לגמרי חוקית, המעשים שלה חוקיים, והחוקים שהיא מעבירה בכנסת קרויים חוקים, אבל הם מחבלים אנושות בדמוקרטיה, בשלטון החוק ובשיוויון בפני החוק, ואילו היתה הדמוקרטיה אדם, אפשר היה להוציא אותם להורג לפי ההחלטה שהם עצמם קיבלו, וכאמור הוצאה להורג כלל איננה רצח אלא מעשה בית-דין, והצעת חוק שעוברת בכנסת ברוב קולות היא חוק, אבל הדמוקרטיה שהממשלה נושאת את שמה לשוא היא יצור שברירי ועדין, שאיננו זקוק לגיליוטינה כדי לנפוח את נשמתו. די בחוקים מסוג אלה שמעבירים ראש הממשלה ושרת המשפטים שלו כדי שהדמוקרטיה תמות כמעט מבלי שנרגיש, וכפי שהיינה הבחין היטב, שליטים מסוג מסוים ובני פמלייתם ממשיכים את מחול העיוועים שלהם מבלי לשים כלל לב לכך שהם לגמרי איבדו את הראש.

לא נלהבים להכיר במדינה פלשתינית

מה שהיה לי מוזר בדברים שנשיא צרפת עמנואל מקרון אמר בפגישתו עם אבו מאזן, זה שהוא לא יכיר עכשיו במדינה פלשתינית, כי זה יהיה צעד חד-צדדי ולא חוקי, והוא לא רוצה להגיב בצעד חד צדדי ולא חוקי על הצעד החד-צדדי ולא חוקי שעשה הנשיא טראמפ בכך שהכיר בירושלים כבירת ישראל.

כשמקרון אמר שההכרה של טראמפ בירושלים חד צדדית ולא חוקית, הוא התכוון כנראה להחלטות מועצת הביטחון, כמו החלטות 476 ו-478 של מועצת הביטחון משנת 1980, שדרשו מישראל לבטל את סיפוח מזרח ירושלים, ובתגובה לסירובה של ישראל לביטול הסיפוח, דרשו מחברות האו"ם שהיו להן שגרירויות בירושלים לפנות אותן משם. ההצבעה בשבוע שעבר של חברות מועצת הביטחון למעט ארצות הברית נגד הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל, מסתמכת בעצם על החלטה 478, ושגריר רוסיה בישראל אמר זאת במפורש בראיון לרינה מצליח במוצאי שבת, והדגיש שרוסיה מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, אבל שההחלטה 478 הורתה למדינות שהיו להן שגרירויות בירושלים לפנות אותן משם ולא להעביר אותן לשם, כדי שלא תשתמע מכך הכרה בסיפוח מזרח ירושלים לישראל, ולכן רוסיה מתנגדת להכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, מפני שלא הוגבלה במפורש למערב ירושלים, אם כי גם שגריר רוסיה ציין שטראמפ הצהיר שהגבולות הסופיים יקבעו במשא ומתן בין ישראל לפלשתינים וכי הוא תומך בפיתרון שתי מדינות, כלומר בהקמת מדינה פלשתינית. האמת היא שאם רוסיה, ומן הסתם גם מדינות אחרות, מבינות שאין בהכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל משום הכרה באיחוד ירושלים, אין הסבר הגיוני לגמרי לזעם הגדול על טראמפ, למעט היריבות והעוינות כלפי ארצות הברית והניסיון של אבו מאזן למנף את השנאה בעולם לטראמפ ולארצות הברית בכלל כדי להשיג הכרה בינלאומית למדינה פלשתינית ללא משא ומתן עם ישראל, וניסיון לכפות על ישראל פינוי התנחלויות ונסיגה לקו הירוק באמצעות לחץ בינלאומי, שזו היתה תמיד ההעדפה הפלשתינית, מתוך תקוה שבאופן כזה ישיגו מדינה בתנאים טובים יותר מאלה שישיגו במשא ומתן מול ישראל. אכן לקראת פגישתם של אבו מאזן ומקרון היו כלי תקשורת שטענו שמקרון עומד להכיר במדינה פלשתינית. זה לא קרה והוא גם דאג להביע את התנגדותו להכרה כזו, שהיא לדבריו חד-צדדית ולא חוקית.

מה שאינני מבינה הוא מדוע אמר עמנואל מקרון שהכרה במדינה פלשתינית היא חד צדדית ולא חוקית. ראשית, אפשר לטעון שהחלטת החלוקה מ-1947 כבר מכירה במדינה פלשתינית, יחד עם ההכרה במדינת ישראל. לדעתי זה המצב החוקי מבחינה בינלאומית, ומי שהפרו אותו היו קודם כל מדינות ערב, ירדן ומצרים, שהשתלטו על שטחי ארץ-ישראל שנועדו ברובם למדינה ערבית פלשתינית. אבל מאז שתיהן הסתלקו בהסכמי השלום עם ישראל מכל תביעותיהן לשטחים פלשתיניים, וישראל מצדה, למעט מזרח ירושלים וכפרים סמוכים, מעולם לא סיפחה את שטחי עזה או הגדה המערבית שהיו בשלטון מצרים וירדן, ויתרה מכך, בשורת החלטות של העצרת הכללית ומועצת הביטחון מאז מלחמת ששת הימים ואילך, נקראה ישראל שלא לספח את ירושלים ושלא להקים בשטחים שנכבשו במלחמה התנחלויות, ובכלל לסיים את הכיבוש של השטחים הפלשתינים. לכן אינני מבינה מהי המניעה החוקית מצד צרפת וחברות האו"ם בכלל להכיר במדינה פלשתינית, ובעצם בהחלטת העצרת ביום ה-29 בנובמבר 2012 הכיר האו"ם ברשות הפלשתינית כמדינה משקיפה שאיננה חברה, וזאת אכן בזיקה להחלטת החלוקה מן ה-29 בנובמבר 1947, ובכך בעצם הכיר בה בעקיפין כמדינה. ברור שישראל לא היתה  מעוניינת בכך, אבל ישראל גם איננה מעוניינת בהתנגדות להכרה בירושלים כבירת ישראל, וההתנגדות הזו איננה משפיעה על רוב חברות האו"ם. מדוע צרפת, ומדינות האיחוד האירופי בכלל, נמנעות איפוא מהכרה במדינה פלשתינית? למה מתכוון מקרון בכך שזהו צעד חד-צדדי? הרי מבחינה חוקית ישראל איננה כלל צד להכרה או אי הכרה במדינה פלשתינית, שכן אין לה סמכות בשטח למעט סמכותו של כוח כובש שהאו"ם הגדיר כבלתי חוקית, ואותן החלטות של מועצת הביטחון שהוזכרו מציינות במפורש שישראל כבשה ב-1967 שטחים ערביים בכוח וזה איננו מקובל. אפשר בהחלט לחלוק על התיאור הזה, כי ישראל כבשה את הגדה המערבית מכיוון שירדן, בניגוד למסרים שהועברו אליה מישראל, הצטרפה להתקפה המצרית על ישראל, אבל על פי החלטות מועצת הביטחון הנזכרות ישראל נחשבת לכוח כובש בלתי חוקי שעליו לסיים את הכיבוש. לכן אינני מבינה איזו מניעה חוקית מונעת מצרפת וממדינות העולם להכיר במדינה פלשתינית, אלא אם כן הן עצמן אינן מעוניינות בכך, לפחות בשלב זה, וזה לעניות דעתי המצב, לפחות לגבי מדינות האיחוד האירופי.

למרות שהמצב בין ישראל לבין קטלוניה הדורשת עצמאות מספרד איננו דומה כלל מבחינה חוקית: קטלוניה מבקשת לשנות את המצב הקיים, שבו מכירות כל מדינות העולם בגבולותיה הנוכחיים של ספרד שקטלוניה היא חלק ממנה, ואילו ישראל נחשבת מבחינה בינלאומית לכוח כובש בלתי חוקי בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, נדמה שדרישת העצמאות של קטלוניה ושל עמים אחרים שכיום הם חלק ממדינות האיחוד – הבולטת מביניהן היא סקוטלנד שמאיימת לפרוש מבריטניה עקב עזיבת האיחוד האירופי - מאד מטרידה את מדינות אירופה, באיחוד ומחוצה לו, ויכול להיות שהיא משפיעה על חששם להכיר במדינה פלשתינית ללא הסכמת ישראל. אני אישית הופתעתי מאד מהחשיבות שייחס ראש ממשלת ספרד לתמיכה ישראלית באחדותה של ספרד. מדוע נזקקה ספרד לתמיכתה של ישראל שהיא מקפידה לגנות ככובשת לא חוקית באחדותה של ספרד? אינני יודעת מדוע ייחסה ספרד חשיבות כה רבה לתמיכה ישראלית באחדותה, אבל כנראה שמדינות שאחדותן מאוימת, חוששות מכל רמז לתמיכה באיום על אחדות זו, וגם צרפת מתמודדת עם בדלנים קורסיקאים וכמה איים באוקינוס השקט שרוצים עצמאות משלטונה. רוסיה עצמה נלחמת על שליטתה באי קרים שקיבל הכרה כחלק מאוקראינה העצמאית, וסין חוששת מעצמאות מונגוליה. למדינות העולם אולי יש סיבה טובה לתמוך בהחלטות נגד ישראל כדי לשמור על יחסיהן עם העולם המוסלמי, אבל הן אינן מתלהבות מהקמת מדינה מוסלמית נוספת. מה גם שבמדינה פלשתינית עלול לעלות לשלטון החמאס ולהופכה למדינה מוסלמית פונדמנטליסטית שמייצאת פעולות טרור, ומזה שש עשרה שנים העולם מבועת מפיגועי הטרור האיסלמי, והפלשתינים כנראה משלמים גם על כך בהתלהבות מופחתת בעולם מהקמת מדינה ערבית מוסלמית נוספת, שעלולה בקלות להידרדר למדינה מייצאת טרור. לכן גם אבו מאזן הקפיד כל כך להדגיש שהמחאות הפלשתיניות הן בדרכי שלום, למרות שאפשר להתווכח אם זו הגדרה מדויקת של המצב.

בשורה התחתונה, כנראה שמדינות אירופה, בדומה לבנימין נתניהו, תומכות בעיקרון בהקמת מדינה פלשתינית, אבל לא עכשיו, לא בזמן הזה, וזו אולי הסיבה לזחיחותו הגדולה של נתניהו: אמנם הוא עושה הכל למנוע ולמתן הצבעות נגדנו באו"ם, אבל הוא חש שאיומי הטרור האיסלמי, מלחמת האזרחים בסוריה, מדינת דאעש בעיראק וסוריה שהוכנעה בדמים מרובים ושלחה זרועות טרוריסטיות לאירופה, וגם תביעתם של עמים אירופיים קטנים לעצמאות, הוציאה לאירופים את החשק לנקוט צעדים מעשיים שייאלצו אותו להסכין עם הקמתה של מדינה פלשתינית.

כל זה בוודאי יקל על ישראל את הלחץ בזירה הבינלאומית, אבל לא יפתור אף לא אחת מן הבעיות שנגרמות לחברה הישראלית עקב שליטתה בפלשתינים.  

בחירות בצרפת

הרבה דברים הטרידו אותי השבוע, אבל הערב אני חושבת רק על הבחירות מחר בצרפת. למרות שבניגוד לבחירות בארצות-הברית, שהיה לי פחד מאד גדול שטראמפ ינצח, מה שבאמת קרה, הפעם אני מאמינה שחביבתם של טראמפ ופוטין, מארין לה-פן, תובס, ושעמנואל מקרון, שהשיח שלו הוא שיח של סובלנות וכבוד לבני אדם ינצח, ועדיין יש לי תחושה של פחד. כבר הרבה שנים אני מפחדת מאד שהנאצים יחזרו לשלוט באירופה, ואני מקוה כל הזמן שזה לא יקרה, אבל אני רואה כל הזמן איך הם מתחזקים ורוכשים עוד ועוד עמדות כוח, ואני לא מאמינה ביכולת שלהם להתמתן, אני פשוט מפוחדת מההתחזקות שלהם וממה שהיא יכולה לגרום. אנשים תמיד רוצים לחשוב שהעולם שלהם בטוח, אבל הוא אף פעם לא בטוח. דוקא ההתרחשויות הפוליטיות הקיצוניות ביותר, קורות פתאום כמו צונאמי, וכשהן כבר קורות, קשה מאד לעצור אותן. עכשיו עוד אפשר לעצור אותן וצריך להתפלל שזה מה שיקרה. כבר הרבה שנים אני מנסה לעקוב אחרי מפלגות אוהדות לנאצים, אבל הרבה דברים אני לא מצליחה להבין. למשל את הקשר עם רוסיה. מדוע פוטין תומך במפלגות ותנועות שנוסטלגיות למשטר הנאצי? זה מזכיר לי את הברית בין סטאלין להיטלר, שאולי בלעדיה לא היתה פורצת מלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר רוסיה שילמה עליה מחיר כבד מנשוא, כשהיטלר פנה נגדה ועשרים מיליון מתושבי ברית-המועצות או אולי יותר מכך, נהרגו ונרצחו במלחמה הזאת. מה מניע את פוטין לתמוך בגורמים פוליטיים שהמאפיין העיקרי שלהם הוא יחס סלחני או אפילו אוהד להיטלר? איזה עניין יש לו בכך כמנהיג רוסיה? האם כמו שהיו אנשים שחשבו שכדאי לתמוך בהיטלר נגד הקומוניסטים, גם פוטין חושב שכדאי לתמוך באוהדים של היטלר נגד האמריקאים, ושהוא רק ירוויח מההצלחה שלהם? זה נראה כמו מדיניות של התאבדות מצד רוסיה, אני פשוט לא יכולה להבין את זה. מה שמתרחש בעולם מזכיר מצד אחד התרחשויות מהתקופה שבין מלחמות העולם, כמו משברים כלכליים תכופים ואבטלה וטרור, שרק המחשבה על כך מעוררת חלחלה, ומצד שני העולם נהיה יותר ויותר בלתי מובן וקשה לפיענוח, ותמיד אומרים שצריך ללמוד מההיסטוריה, אבל אף אחד לא יודע באמת איך לומדים מההיסטוריה, כי המציאות והגורמים שפועלים בה כל הזמן משתנים, והדבר היחיד שקבוע הוא אי הוודאות שלנו לגבי העתיד, וחוסר היכולת לחזות אותו אפילו בקירוב.   

אני מקוה שלפחות היהודים שיש להם אזרחות צרפתית יצביעו כולם לעמנואל מקרון כדי לעצור את מארין לה-פן, למרות שהקול שלהם לא מכריע, מאד חשוב לי שהיהודים יצביעו נגדה, ושהיא תגיד, אם היא רוצה, שהיהודים הצביעו בעד הבנקאי. לדעתי למרות שהיא מדברת קודם כל נגד המוסלמים, אם היא תנצח היהודים יהיו הראשונים שיסבלו, כי למרות הדיבור התוקפני של מארין לה-פן נגד המוסלמים, היא תחשוש להסתבך עם כל העולם המוסלמי, שצרפת תלויה בנפט שלו וסוחרת איתו, וכל הרעה ביחסים עם העולם הערבי עלולה לגרום לעוד אבטלה בצרפת, והקלף הכי חזק שלה זה שהיא תשפר את מצב התעסוקה הגרוע בצרפת, למשל על ידי הורדת גיל הפנסיה שתפתח מקומות עבודה לצעירים, שמקרון רוצה לעשות את ההיפך, להעלות את גיל הפנסיה, ובעניין הספציפי הזה אני לא יודעת מי מהם צודק. בכל אופן לא נראה לי שמארין לה-פן תגזים בצעדים נגד מוסלמים, כי זה יסבך אותה עם יותר מדי מדינות עשירות שצרפת צריכה איתן יחסים טובים. לכן אם היא בכלל תנקוט צעדים נגד מוסלמים, היא תקפיד להתעלל עוד יותר ביהודים בתור אליבי, וגם אם היא תמעט בצעדים אנטי-מוסלמיים, האנטישמיות שלה ושל המפלגה שלה תתפרץ נגד היהודים, כי כפי שקרה עם החזית הלאומית עד כה, גם כשזה לא מועיל להם, הם לא מסוגלים לרסן את הדיבורים של הכחשת השואה, שלא רק מסלפים את העבר אלא גם יוצרים אווירה עוינת נגד היהודים. בכלל אני מתפללת שכל התחזיות איזו מין נשיאת צרפת תהיה מארין לה-פן תישארנה תיאורטיות, כי יותר מדי מפחיד אותי לחשוב אחרת, ואני גם מקוה שהתככים של פוטין וטראמפ לא יועילו להם הפעם, שהצרפתים יתייצבו נגדם ויביעו כלפיהם שאט-נפש, כי מאז שטראמפ נבחר פוטין יותר מדי התנפח, וכדאי מאד שהיוהרה האינסופית שלו תספוג איזו מכה, לטובת עתיד העולם. אני מאד מאד מקוה שכך יקרה, ושהאיום הזה יוסר, ושיתחזקו באירופה הגורמים שרוצים שיתוף פעולה ולא רק לאומנות, וזה למיטב אמונתי ישפיע לטובה לא רק על היהודים שחיים באירופה, אלא גם על מדינת ישראל, שהיא מדינה מאד קטנה ומאד מושפעת ממה שקורה במקומות אחרים.

יהודים תברחו מצרפת

אמנם עוד יש תקוה קלושה שראש הממשלה הסוציאליסטי מנואל ואלס, האוהד ליהודים, ירוץ לבחירות לנשיאות צרפת וייבחר, יש אפילו סיכוי קלוש שהנשיא המכהן פרנסואה הולנד ירוץ לנשיאות וייבחר – גם במירוץ הקודם בחירתו לנשיאות התקבלה בהפתעה, והמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, שיהודים מילאו בה בעבר תפקיד משמעותי, עדיין נזהרת שלא לתת דרור לאנטישמיות, אבל הפרשנים מעניקים את רוב הסיכויים למועמדים מימין, פרנסואה פיון ומארין לה-פן, ושני המועמדים האלה הם בשורה קשה ליהודי צרפת. מארין לה-פן ניסתה אמנם בשנים האחרונות להתרחק מאביה ז'אן מארי לה-פן, מעריצו של גנרל פטן ומי שלא חסך בהתבטאויות שנועדו לטהר את שיתוף הפעולה הצרפתי עם הנאצים ואת השמדתם של יהודי צרפת, לדבריו "פרט קטן בהיסטוריה". אבל האנטישמיות והאהדה לנאצים טבועה בשורשיה האידיאלוגיים של החזית הלאומית הצרפתית, מפלגתה של מארין לה-פן, והיא חזרה לא פעם על דבריה שהיהודים צריכים לוותר על סממנים דתיים למען האחידות הצרפתית, למעשה למען החזות הנוצרית של המרחב הציבורי הצרפתי: ללא כיסויי ראש מוסלמיים או יהודים. כיסויי ראש קתוליים, של נזירים ונזירות או אנשי כמורה קתוליים, הם כמובן מובנים מאליהם, ומבחינת הצרפתים הם שקופים. אבל כיפות מפריעות להם. כבר לפני שנים הם אסרו על חבישת כיפה בבתי הספר הממלכתיים, ומארין לה-פן מתכוונת להרחיב את האיסור למרחבים ציבוריים נוספים.

אבל לאחר בחירתו לראשות המפלגה השמרנית של פרנסואה פיון, שלדעת הפרשנים יתחרה במארין לה-פן על הנשיאות, נשקף לחיי היהודים בצרפת איום גם מצדה של המפלגה שבעבר כיהן מטעמה כנשיא ניקולה סרקוזי, בן לאב יהודי. פיון, קתולי מאמין, דאג להכריז שיילחם ב"אינטגריזם" המוסלמי, אחד מאותם מונחים שבאמצעותם מכתימים הצרפתים מגמות שמאפיינות אותם עצמם: אינטגריזם פירושו שמרנות בשם הדת והמסורת, מושג שהולם לחלוטין את אמונותיו של פיון עצמו, קתולי שמרן שמתנגד להפלות ולנישואי הומוסקסואלים, אבל מתפרש כשמרנות וכהתנגדות לקידמה רק כאשר הוא מיוחס לבני אמונות אחרות. וכדי להצדיק את התקפתו על האיסלם טען פיון שצריך להילחם באינטגריזם המוסלמי כמו שצרפת נלחמה בעבר באינטגריזם הקתולי, וכפי שנלחמו ברצונם של יהודים לחיות בקהילה שאיננה מכבדת את כל הכללים של הרפובליקה הצרפתית.

אפשר לפרש את דבריו של פיון לקולא, כפי שעשה למשל דב אלפון (הארץ 25.11.16), שפירש את דברי פיון כמתייחסים להכפפת הכנסיה הקתולית למדינה הצרפתית בזמן המהפכה (שזוהי משמעות ה"חילוניות" הצרפתית ולא אתאיזם), ולכפייה שכפה המלך לואי פיליפ על היהודים בשנת 1844 לפזר את בתי הדין היהודיים בתמורה לקבלת אזרחות. למעשה מאז המהפכה הצרפתית זכו היהודים בהדרגה בזכויות אזרחיות בתמורה לויתורים שונים על סממנים לאומיים ודתיים של חייהם, על פי העיקרון שנקבע עוד בימי נפוליון הראשון "הכל ליהודים כיחידים, לא כלום כאומה". אבל קשה להתעלם מהטראומות הגדולות של ההיסטוריה הצרפתית, טבח ליל ברתולומי הקדוש בהוגנוטים באוגוסט 1572, רדיפת ההוגנוטים הנמשכת במאה ה-17 ולמעשה גירושם מצרפת, ורצח היהודים בשואה. ההיסטוריה הצרפתית מגואלת בדמם השפוך של בני אמונות אחרות שהמימסד הצרפתי הקתולי רדף ואף רצח בהמוניהם. היהודים נרדפו מאז ימי הביניים, כמה פעמים גורשו ורכושם הופקע, הענקת האזרחות ליהודים בעקבות המהפכה הצרפתית ועלייתו של נפוליון היו מלוות בדרישה מן היהודים להתנער מלאומיותם היהודית, דרישה שעלתה בקנה אחד עם הסירוב הנוצרי המסורתי להכיר בלאומיות היהודית, שהרי הכנסיה הקתולית היא לדעת מאמיניה "ישראל האמיתי", ואילו היהודים שסירבו להכיר באלוהותו של ישו הם זיוף, המכונים "היהדות הרבנית", שלתפיסת הנצרות היא סילוף של דת ישראל האמיתית שאמורה לתפיסת הנוצרים לזנוח את מצוות התורה ולצפות לגאולה בזכות האמונה באלהותו של ישו כהתגלמות האל בבשר. מעל הכל היהודים חיים עדיין את הטראומה של השואה, לפני שבעים שנה בלבד, זמן לא רב בחייהן של אומות, השואה שצרפתים רבים עדיין מצדיקים, גם אם תוך התחכמות מסוימת, ויהודים לא מעטים בצרפת ראו בדבריו של פיון מין התחכמות שכזו. איגוד הסטודנטים היהודים בצרפת אכן שאל את פיון האם התכוון לתקופת וישי, ולכך שיהודים נאלצו לחיות במסתור או לשאת טלאי צהוב. הרב הראשי של צרפת התקשר לפיון והדגיש שהיהודים בצרפת מעולם לא בחרו להתבודד מן החברה הצרפתית, אלא נאלצו לחיות כך מאחר שחברה זו סירבה לקבלם. ההיסטוריונית וחברת הסנאט הצרפתי אסתר בנאבאסה הדגישה שהיהודים תמיד רצו להשתלב בצרפת, ורבים מהם אפילו התנערו מדרייפוס והאמינו שבגד ברפובליקה. גם היא הזכירה את תקופת השואה שבה נרצחו 73,000 מיהודי צרפת, כתקופה היחידה שבה נאלצו היהודים לסמוך רק על קהילתם. פיון התנצל בפני היהודים, אבל קשה לומר שההתנצלות הזו הרגיעה מישהו. היהודים חוששים שהדברים ילבו את היחס אליהם כאל זרים ומפירי חוק, דבר שחושף את הבעיה הבסיסית של הקיום היהודי בצרפת: תושבות ארוכה, אזרחות צרפתית ונאמנות מוחלטת מעולם לא היקנו ליהודים חסינות מלהיתפס כזרים ושונים שאינם באמת שייכים.

אני מסכימה עם מבקריו היהודים של פיון ואף רואה את הדברים ביתר חומרה, על רקע השימוש הפוגעני המתמיד שעושה צרפת בתושביה היהודים לצורך יחסיה הבעייתיים מאד עם תושביה המוסלמים. כבר חזרתי וכתבתי כאן על התפיסה המאד מקובלת בצרפת, ובפרט במימסד הצרפתי, שהסיבה לטרור המוסלמי כולו, ולא רק לטרור הפלשתיני, היא ישראל, ושהיהודים הם האשמים בכל הטרור המוסלמי בעולם. אנשי מימסד צרפתים הצדיקו חזור ושוב טרור מוסלמי נגד יהודי צרפת כ"יבוא מהמזרח התיכון". לצד דיכוי ביטויים לאומיים ודתיים של המיעוט המוסלמי בצרפת, כמו איסורים על לבוש דתי ותפילה בציבור ואיסור שיחה בשפה הערבית, למשל בין ילדים ערבים בבתי הספר הצרפתים, דוקא אלימות מוסלמית כלפי יהודים התקבלה בצרפת בסלחנות מופגנת כתגובה מוצדקת לפשעי מדינת ישראל, וגם לאחר הטבח באנשי השבועון הסאטירי שרלי הבדו שמיד לאחריו התרחש רצח במרכול יהודי, הקפידו הצרפתים להבחין בין רצח יהודים בידי מוסלמים שהתקבל בהבנה כטרור פוליטי מוצדק, לבין רצח צרפתים קתולים בידי מוסלמים, שרק הוא נתפס כפשע שנאה, והנשיא הולנד אף ניסה למנוע את השתתפותו של בנימין נתניהו בתהלוכת האבל, כדי לשמור על ההבחנה הזו, שבאמצעותה משמרת צרפת את האנטישמיות שלה וגם מצדיקה את השואה. גם לאחר פיגועי הטרור המאד קשים בצרפת בשנה האחרונה לא השתנתה הגישה הבסיסית הצרפתית, שקושרת בין טרור מוסלמי לאשמה יהודית.      

גם אנשי שרלי הבדו הצדיקו תמיד את הלעג למוסלמים בעיתונם בכך שהם לועגים גם לאפיפיור ולרבנים. קשה לקבל את סוג ההצדקה הזה לאחר השואה. הקהילה היהודית בצרפת היא קהילה קטנה שכבר הצטמצמה בשנים האחרונות לכארבע-מאות אלף איש, והיא איננה מאיימת על אורחות החיים בצרפת בשום צורה, וזכאית לאחר מה שיהודי צרפת סבלו בשואה לכך שהצרפתים יניחו לקהילה לנפשה, ולא יסיתו נגדה כדי להצדיק את יחסם המחפיר למוסלמים. צרפת שיודעת היטב שיחסה למיעוט המוסלמי הגדול, כששה מיליון נפש בצרפת, הוא יחס מחפיר, שמכליל על כל הקהילה המוסלמית את אשמת הטרור המוסלמי הרדיקלי, מנסה להצדיק את התנהגותה על ידי כך שהיא זורקת למוסלמים את העצם של ההתנכלות גם ליהודים: גם על היהודים נאסור חבישת כיפה, גם על היהודים נדבר באופן מעליב ומאיים, וכך נרצה את זעמם של המוסלמים על התנכלות המימסד הצרפתי דוקא לביטוי הלאומי והדתי הערבי המוסלמי שאיננו גורם כל נזק, כמו דיבור בשפה הערבית, תפילת יחיד בגן ציבורי או לבוש דתי בשפת הים. כדי ליצור שיוויון מלאכתי בין הקהילה היהודית לקהילה המוסלמית נוהגים הצרפתים לומר ש"אצלנו נמצאת הקהילה המסולמת הגדולה ביותר באירופה והקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה". אבל הקהילה המוסלמית בצרפת מונה לפחות ששה מיליון נפשות, והקהילה היהודית המידלדלת כמה מאות אלפים. לא בדיוק קהילות שקולות זו לזו.

קשה להניח שבחירתו של פיון לנשיא תשפר את יחסו ליהודים, ולגבי מארין לה-פן אין שום ציפיה כזו. אפשר לקוות שיהודים לא ייפגעו בגופם מעוינותו של המימסד הצרפתי נגדם, שעלולה להגביר מאד את הלגיטימציה לפגוע בהם, אבל קשה מאד לקוות שהחמרת ההתנכלות הצרפתית למוסלמים, הצפויה תחת שלטונם של פרנסואה פיון או מארין לה-פן, לא תגרור גם התנכלות ליהודים, הצרת צעדיהם ופגיעה באורחות חייהם. גם אווירה שיוצר המימסד היא דבר חשוב ביכולתה של קהילה יהודית להתקיים, ובצרפת האווירה שיוצר המימסד איננה מבשרת טובות ליהודים. הלואי שיהודי צרפת יעלו לישראל, הלואי שממשלת ישראל תסייע להם יותר ותסיר את החסמים הבירוקראטים למציאת תעסוקה במקצועם בישראל, למשל של רופאים ואחיות יהודים שמערכת הבריאות בישראל משוועת לשכמותם. הלואי, אבל גם קנדה היא מקום טוב ליהודי צרפת, ודוברים בה את שפתם. צרפת שמעולם לא קיבלה אחריות אמיתית לרצח יהודיה בשואה, שדיפלומט שלה לא התבייש אפילו לכתוב במאמר לעיתונות הישראלית בשבחה של ארצו ש"צרפת זיכתה את דרייפוס והצילה בשואה שלושה רבעים מיהודיה". דבריו של פיון מוכיחים שהחוצפה הצרפתית כלפי היהודים וסילוף ההיסטוריה העקובה מדם של יחסה ליהודי צרפת נמשכים. צרפת איננה ראויה למגורי יהודים.