איום על כל נשות ישראל

 

אתמול שמענו על איום מצד יהדות התורה על נתניהו, שאם יסוג מהרפורמה המשפטית לא תהיה לו ממשלה, מה שמחזק עוד יותר את ההבנה שהבעיה איננה רק האינטרסים של נתניהו, אלא האידיאולוגיה החרדית שמבקשת להחליש את בית המשפט העליון. כמובן שפסיקותיו של בית המשפט העליון נגד הפטור מגיוס לחרדים הן במרכז העוינות החרדית לבית המשפט, אבל לא פחות מכך הפסיקה שהכריחה את יהדות התורה לשנות את התקנון המאפשר לגברים בלבד להיבחר לכנסת, למרות שלא היתה לכך שום השפעה מעשית. החרדים מבקשים להסיר כל מחסום חוקי בפני הפליית והדרת נשים, שהפכה למוקד מלחמתם במודרניות, והיא סיבה מרכזית לעוינות החרדית לבית המשפט העליון, שלצערי אין מקדישים לה את תשומת הלב הנדרשת: בית המשפט העליון הוא מוסד שמורכב משופטות ושופטים, נשים וגברים, וגם פסיקותיו בנושאי הפליית והדרת נשים מבוססות על עקרון השיוויון בין המינים, ואילו החברה החרדית מבוססת על הבחנה והפרדה בין גברים לנשים, ועל אמונה מהותנית בכך שמדובר בשני יצורים שונים לגמרי, שמהותו של הגבר שונה בתכלית ממהותה של האשה, שהגבר נועד לשלוט והאשה לציית, כאמור: "ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך". לצערי אין מספיק הבנה לכך שמאבק החרדים להחליש את בית המשפט העליון הוא בראש וראשונה מאבק להחלשת מעמד הנשים במדינה ולדיכוי הנשים כולן, והשאיפה לחזק את בתי הדין הרבניים, איננה רק שאיפה לחזק את מעמד ההלכה במרחב הציבורי הישראלי, אלא שאיפה לחזק את כוח השיפוט של בתי דין המורכבים מגברים בלבד, עם כל ההשלכות שיש לכך על מעמד הנשים בישראל, ולא רק על הנשים הדתיות, כפי שציינו מי שנאבקות בהחלשת בית המשפט העליון. שתי המפלגות החרדיות בקואליציה נאבקות למחוק את כל הישגיהן של הנשים ואת השותפות שקנו להן ברשויות השלטון, ובפרט ברשות השופטת, שכן החרדים אינם יכולים לשאת את המצב שבו שופטות נשים פוסקות את דינם ו"מושלות בהם", מצב שמבחינתם הוא מנוגד לטבע ולתורה.

קחו למשל את שיטת הסניוריטי שהימין נלחם בה בעוז. שיטת הסניוריטי היא שיטה עיוורת למגדר. לעתים השופט הוותיק ביותר הוא גבר, לעתים זו אשה. באופן כזה הגיעו השופטות דורית בייניש, מרים נאור וכיום אסתר חיות לכהן כנשיאות בית המשפט העליון. אם תבוטל שיטת הסניוריטי והממשלה או אנשים מטעמה יבחרו את נשיא בית המשפט העליון, הסיכוי שזו תהיה נשיאה יפחת מאד, ונראה בזה אחר זה נשיאים גברים, כפי שאנו רואים כבר כעת בימין מיעוט מבוטל של נשים כחברות כנסת ושרות, ואף לא מנכ"לית אחת של משרד ממשלתי. עם הזמן נראה פחות ופחות נשים נבחרות לבית המשפט העליון: הרי בוועדה שישבו בה בעיקר מקורבי מחנה נתניהו והחרדים, יעשו הכל להרחיק נשים משיפוט. הרי גם בבחירות הפנימיות בליכוד בחרו לכנסת רק שלוש נשים, ואפילו כשאירגן מפגש של אנשי עסקים, תעשייה והייטק עם אנגלה מרקל, לא חשב נתניהו להזמין גם נשים העוסקות בתחומים אלה למפגש, ואנגלה מרקל היתה האשה היחידה בין עשרות הגברים שהוזמנו. היא לא יכלה שלא לציין שהדבר מצער. זה לא היה רק מצער. זה היה מביש, והציג את ישראל כמדינה דומה באופיה לשכנותינו במזרח התיכון, מה שממילא חושבים עלינו באירופה. אבל תדמיתנו בעולם המערבי היא הנזק הפחות גרוע. הנזק העיקרי הוא שאנשים מתרגלים למה שהם רואים לנגד עיניהם. אם הציבור יראה מיעוט נשים בפוליטיקה ובבית המשפט, הוא יחשוב שזה מה שצריך להיות, וילדות ונערות כלל לא תחשובנה שהן מסוגלות להיות שופטות וחברות כנסת. במגזר החרדי נערות כלל אינן מעלות על דעתן שהדבר אפשרי. המציאות מחנכת את הציבור יותר מכל בית ספר. כל אשה שמגיעה למשרה רמה ולהישגים מקצועיים, מעודדת אחרות להגיע לשם, וכל אשה שמופלית ונדחקת אחורה, מביאה לכך שאחרות כלל אינן מנסות, ואז יכולים החרדים לטעון, שנשיהם בכלל אינן רוצות לכהן כחברות כנסת או ללמד באוניברסיטה, שלא לדבר על לכהן כשופטת. אבל האמת היא שיש לא מעט נשים שרוצות והחברה החרדית מדכאת אותן עד עפר והורסת את חייהן, אם אינן מקבלות את הדיכוי הגברי בברכה, ועל אחת כמה וכמה כאשר הן מעזות להיאבק בדיכוי הזה, שמונע מהן אפילו להשמיע את קולן בציבור, ומדקלם אמירה ברברית של רב על קולן של נשים כאילו היה מדובר בדיבר מן התורה.    

היום כבר הועלתה הצעה של שר הדתות מטעם ש"ס מיכאל מלכיאלי והח"כ מטעמה אוריאל בוסו, שמתברר שהיא חלק מההסכמים הקואליציונים בין הליכוד לש"ס, דבר שלי לפחות לא היה ידוע עד היום. על פי הצעה זו יוטל עונש של חצי שנת מאסר על נשים שתופענה בכותל בלבוש לא צנוע או תתעטפנה בטלית ותשאנה בידיהן ספרי תורה, או תתקענה בשופר או תכנסנה לעזרת הגברים או תתפללנה בלוויית מוסיקה. ההצעה כפי שהוסבר נועדה בעיקרה לפגוע בנשות הכותל הרפורמיות שנלחמות להתפלל ליד הכותל בדרכן. הכותל מעולם לא היה בית כנסת. לפני קום המדינה הובילה אליו סמטה צרה שגברים ונשים עמדו בה יחדיו בדחילו ורחימו. מי שחוו זאת סיפרו לי שהכותל נראה אז בעיניהם גבוה ומסתורי פי כמה. במלחמת ששת הימים ניצלו, ביוזמתו של הרב שלמה גורן, את המולת המלחמה, כדי להרוס את השכונה שלפני הכותל ולהופכה לרחבה גדולה, ובמהרה הפכו הרב גורן ומקורביו הדתיים-לאומיים את הרחבה לבית כנסת אורתודוקסי, והציבור הישראלי כולו נאלץ להסכין עם השתלטות דתית ופוליטית על נכס לאומי היסטורי ששייך לעם ישראל כולו, בארץ וגם בתפוצות. ברחבי הארץ מקימים להם יהודים אשכנזים וספרדים, אורתודוקסים ורפורמים, חרדים ודתיים לאומיים, בתי כנסת לפי טעמם ומתפללים בהם, אבל כותל יש רק אחד, ומגזר אחד ניכס אותו לעצמו ומבקש לכפות על כל הציבור את דרכו תוך שימוש בחקיקה חומייניסטית ברוחה. התגובות להצעת החוק היו כמובן קשות, ונתניהו הודיע שהסטטוס קוו יישמר, מה שמעלה את השאלה מדוע חתם על הסכם קואליציוני שכולל הסכמה מצדו לחקיקה כזו. אסור להאמין שזו רק עז שהוכנסה ושלא היתה באמת כוונה לממשה. אם לש"ס יהיה מספיק כוח, וכעת יש לה כוח רב, היא תעביר חוקים כאלה, לאחר שתאסור על בית המשפט העליון לבטל אותם, וישראל תהפוך לאיראן. צריך להביט בעיניים למציאות הנוראה שממשלת נתניהו ושותפיו זוממת לכפות עלינו. אם לא נגן על בית המשפט העליון, תהיה גם אצלנו מהסה אמיני, וגם בנו יירו משמרות המהפכה השיפוטית של יריב לווין ושמחה רוטמן או של חברם איתמר בן-גביר. זו איננה אזעקת שוא. זו אזעקת אמת.   

דרעי ומסכנים אחרים

 

איציק סודרי, לשעבר דובר ש"ס, נעמד מול המצלמה ונשא את נאום הקורבן: "שלשלתי מעטפה של ש"ס בקלפי, ולקחו אותה, וירקו עליה, וקרעו אותה". כי על פתק ש"ס שלו היה כתוב באור הלבנה שדרעי ימונה לשר הפנים והבריאות גם יחד, והנה סוכלה תקוותו. כמה עמלו אנשי ש"ס לשכנע שפסילתו של דרעי מכהונת שר היא פסילתם של מצביעי ש"ס, ואני חשבתי על פעיל ש"ס שדפק לפני הבחירות על דלתי והביא לי מעטפת תעמולה ובתוכה מעין כרטיס שעליו כתוב שליברמן ולפיד מונעים חלוקת כרטיסי מזון לנזקקים, ואילו דרעי ישיב לפעילות את הכרטיסים שחולקו למקבלי הקצבאות בימי הקורונה, לקניית מצרכי מזון בשלוש מאות ₪. הוא לא הבטיח חלילה את הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי שעל זכאיהן אני נמנית בתוקף גילי ומיעוט הכנסותי, אבל השתמש במאגר הנתונים של הביטוח הלאומי לצורך תעמולת בחירות, שעל פי התוצאות כנראה הצליחה מאד. באיזו זכות השתמשה ש"ס במאגר הנתונים של הביטוח הלאומי והפרה את פרטיותם של מקבלי הקצבאות? זה היה כל כך מגעיל ודוחה, אבל מי יגן על מקבלי הקצבאות מידו הארוכה של אריה דרעי, האיש שהתיידד עם בנו של עובדיה יוסף ובנה מן ההיכרות בת המזל קריירה אדירה. בגיל עשרים ותשע כבר מונה לשר, וגם הרשעתו בקבלת שוחד והשנתיים שבילה בכלא לא עצרו אותו מלשוב לממשלה.

דרעי הורשע בקבלת שוחד מישיבת "לב בנים" ובכך שדאג שיועברו לישיבה תקציבים ממשלתיים שיועדו למטרות אחרות. במה חטאו אזרחי ישראל שיש להמליך עליהם שר מושחת שנוטל מכספי משלמי המסים ומעביר אותם לגופים חרדיים מקורבים אליו, שמשלמים לו שוחד? אם מצביעי ש"ס חפצו בו ובחרו בו לייצגם, הרי הוא מייצג אותם בכנסת, אבל מה חטאם של כלל אזרחי ישראל שלא בחרו בו. מדוע שיישב במשרדי הפנים והבריאות האמורים לדאוג לכולנו אדם ששחיתותו אמנותו? מדוע אנו שומעים בכל אמצעי התקשורת את יללותיהם של אנשי ש"ס, ולא את זעקת הציבור שכספו נגנב בידי דרעי ואנשיו? הרי על הציבור הזה הגנו שופטי בג"ץ, על הציבור שכספי משרד הדתות וכספי עיריית ירושלים, מהערים העניות בארץ, נוצלו בידי דרעי ומקורביו. האם רק לובשי המותגים של הש"ס המתחזים לעניים, בעוד שעושרם מנקר עיניים, זכאים לחמלה, או שקודם להם הציבור העני באמת, שיש בו יוצאי מרוקו ויוצאי אתיופיה, וגם לא מעט עולים מרוסיה ומאוקראינה שתמיד נרמסו בידי אנשי ש"ס שהסיתו נגדם וכינו אותם גויים? האם תרמה ש"ס משהו לציבוריות הישראלית מלבד שחיתות, מותגי כשרות שמעשירים את מקורביה, הדרת נשים ושנאת אשכנזים והומוסקסואלים? אפילו את בני בריתם כיו"ר הכנסת אמיר אוחנה שהגיע לבית דרעי כדי לכבדו ולהביע את אהדתו, ביזו אנשי ש"ס בצעקות בשל היותו הומוסקסואל. עם דרעי בראשותם או עם אלי ישי, תמיד התבלטה מפלגתם ברשעותה ובהסתה נגד זרים, נגד עולים, נגד ערבים, נגד הומוסקסואלים, שלא לדבר על הדרת הנשים שקידמו תמיד. מדוע אמור מישהו לחוש חמלה כלפי סוכני השנאה האלה, המציגים עצמם כמסכנים ונרדפים, בעוד שכל מעייניהם נתונים לרדיפת אחרים?

וישנם גם אלה שמוצאים צדק בטענה שבבית המשפט העליון מכהנים בעיקר אשכנזים. ובכן מי מנע מנבחרי מפלגת ש"ס שהיו בשלטון שנים כה רבות לעודד את בחירתם של שופטים מזרחיים? חברת הכנסת מהליכוד נורית קורן נלחמה עבור קידומם של שופטים מזרחיים, בעוד שרת המשפטים איילת שקד ובן בריתה העבריין אפי נוה בתפקידו כראש לשכת עורכי הדין קידמו את מינוים של שופטים המזוהים עם שמרנות וימניות, כמו השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ואלכס שטיין שאיילת שקד הרחיקה לארצות הברית כדי להביאו משם לבית המשפט העליון, ועל כך היתה גאוותה. אכן שלושתם אשכנזים, אבל ממשלת נתניהו, שבה ישבה גם ש"ס, קידמה את מינוים בשצף קצף. והנה השופטים האלה שתויגו כשמרנים ובוזו על לא עוול בכפם במסר סמוי שמשרתי ממשלות הימין הם, הם אלה שחרה להם יותר מכל השקר של דרעי לבית משפט השלום שאישר את עסקת הטיעון המקלה והמיטיבה עמו, כאילו בכוונתו לפרוש מן החיים הפוליטיים, וכבר למחרת אישור העסקה, כפי שציינה השופטת וילנר, הודיע שישוב לחיים הפוליטיים, שמהם הבטיח לפרוש כדי לקדם את אישור עסקת הטיעון. על מה מלין הימין? על כך ששופטים אינם אוהבים שמשקרים לבית המשפט? האם יוסיפו למה שהם מכנים "רפורמה משפטית" ואינו אלא ביטול הפיקוח המשפטי על הממשלה לרעת הציבור, שאיננו רוצה שכספי המסים שלו ייגנבו בידי מקורבים לצלחת, האם יוסיפו לכך חוק שמותר לשקר לבית המשפט ולהונות את השופטים?  

ואין מעזים לומר ברוך שפטרנו, ואין מעזים לקוות שדרעי ייצא סופסוף מחיינו ויפרוש לביתו, שהרי אין גבול לבכיינותו ולתעלוליו, וככל הנראה עוד נכונו לו עלילות.  

השלטים של איילת שקד

מוזר שדוקא לפני הבחירות בכלל לא שמתי לב לשלטים האלה, ודוקא אחרי הבחירות הם התחילו לקפוץ לי לעיניים: "שקד תנצח על בג"ץ", כשהמלים שקד ותנצח כתובות בצבע תכלת בוהק. ראיתי לפחות שניים כאלה, אחד ליד טרה-סנטה ואחד ליד גן הסופרים, ובכל פעם הרגשתי כמו דקירת סכין. אני יודעת מהתקשורת שלסיסמה הזאת יש שני חלקים, שהחלק הראשון הוא "בנט ינצח את חמאס", אבל לא ראיתי שלטים של בנט, רק שלטים של איילת שקד "תנצח על בג"ץ". אולי אפילו הם פחדו לומר "תנצח את בג"ץ", שאפשר להבין שלזה הם התכוונו, שבג"ץ יהיה חסר אונים להגן על ערבים מפני שרירות הלב והאכזריות של המתנחלים, כי בג"ץ עדיין שומר ככל יכולתו על זכויות האדם בשטחים שבשליטת ישראל, שהמתנחלים רוצים לספח, אבל בלי לתת זכויות לתושבים הערבים, או אולי הם אפילו מתכוונים לגרש אותם מארצם. המתנחלים הם גזלנים וגזלנים לא אוהבים את רשויות החוק. ועכשיו המתנחלים חושבים שעם הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו הם יוכלו לספח את יהודה ושומרון ולעשות מה שהם רוצים, אבל אני מטילה בכך ספק. מה פירוש "שקד תנצח על בג"ץ"? כמו שמנצחים על מקהלה? הכוונה שהשופטים יהיו כמו מקהלה ויזמרו במקהלה לפי הוראות הניצוח של איילת שקד, ויכריזו במקהלה שמותר לגנוב מערבים ומותר להרוג ערבים כמה שמתחשק? זה מה ששקד ובנט רצו, או רצו שהבוחרים יחשבו שהם רוצים, או חשבו שזה מה שהבוחרים הפוטנציאלים שלהם רוצים, שבג"ץ ישיר במקהלה "ספחו את יהודה ושומרון וגרשו את כל הערבים"? ואיזה מין שופטים ישירו במקהלה לפי הוראות של פוליטיקאית? הרי גם לשופטים ימניים יש קצת כבוד עצמי. ואיזה אזרח, ואפילו אם הוא ימני, רוצה להישפט אצל שופטים ששרים במקהלה, שאין להם לא יושרה ולא עצמאות מחשבתית? השלטים האלה הם כזה עלבון לאינטליגנציה, והם כל כך מביישים אותנו כאזרחים, וממש כואב לי לראות אותם, ואני רוצה שיסירו אותם כבר, מהר ככל האפשר. מכל התעמולה של כל המפלגות שאני שונאת זאת התעמולה שהכי מרגיזה אותי. אפילו התעמולה של ש"ס שהיא סוג של עבודת אלילים וחילול שם שמיים, כי היה כתוב בשלטים שלהם "יש אבא בשמיים" ליד תמונה של הרב עובדיה יוסף המנוח, ואבא בשמיים יש רק אחד והוא עם כל הכבוד לא הרב עובדיה, שהיה רב מכובד על רבים אבל לא אלהים. הייתי די בהלם כשראיתי את השלטים של ש"ס, ועדיין איילת שקד הצליחה להרגיז אותי יותר, ואני שמחה שהיא לא נכנסה לכנסת, כי יש גבול לחוצפה ולשחצנות. זה בעצם היה הדבר השני שביקשתי. הדבר הראשון שביקשתי היה שמר"ץ תיכנס לכנסת וזה קרה, ואמנם חבל לי שהם לא קיבלו יותר מנדטים, אבל אני שמחה שיש להם לפחות ארבעה ואני יודעת שהם ישתמשו בהם יפה. הדבר השני שביקשתי היה שנפתלי בנט ואיילת שקד לא ייכנסו לכנסת, ואני מאד שמחה שזה קרה, ומאד שמחתי שדוקא צחי הנגבי אמר שהמפלגה שתקפה את בג"ץ לא עברה את אחוז החסימה, ואני מקוה שתוקפי בג"ץ יקחו את זה לתשומת לבם. הדבר השלישי שביקשתי היה שניפטר כבר מבנימין נתניהו, וזה לצערי לא קרה, וגם ידעתי שזאת בקשה שקשה להגשים, אבל אני יודעת בלבי שניפטר ממנו, אולי יותר מהר ממה שחושבים, כי הוא הרס את המשטר הדמוקרטי בישראל והוא לא ראוי להיות ראש ממשלה, ואני לא מאמינה שאנשים באמת אוהבים אותו. אני חושבת שיותר פוחדים ממנו מאשר אוהבים אותו, כי הוא מאד נקמני ומאד מרושע, והוא מתנכל גם לנשיא רובי ריבלין וגם לגדעון סער למרות שהם מהמפלגה שלו, כי הם לא כורעים ומשתחווים בפניו כמו שהוא מצפה. אבל גם אם לא הצלחנו להיפטר מנתניהו, נחמד שבנט ושקד נענשו על הרשעות והשחצנות שלהם, ובזה הם הצליחו לאחד את הימין והשמאל, בזה שגם בימין וגם בשמאל שמחו להיפטר מהם, חוץ מבצלאל סמוטריץ' שמאד נלחם למענם כדי שתהיה קואליציית ימין יותר גדולה. לטעמי הימין בישראל מספיק גדול, והרי כולנו יודעים שלמרות שנתניהו קרא למפלגת כחול-לבן "שמאל" ואפילו בעיתון "הארץ" שמים אותם בקטיגוריה שנקראת "גוש השמאל", הם איחוד של מפלגות ימניות, הם רק אנשים יותר הגונים ויותר נחמדים מנתניהו, שזה ממש לא קשה. השמאל בישראל מונה רק 16 מנדטים, העבודה ומר"ץ וחד"ש-תע"ל, כל השאר זה ימין. השמאל בישראל הוא מאד קטן, אבל יש לו חברי כנסת חרוצים וטובים, וצריך להתאמץ לעשות מה שאפשר ולקוות לטוב, וגם מותר לפעמים לשמוח קצת, שהרעים לפעמים נענשים.      

כבר מותר לדבר יידיש

היום חשבתי הרבה על שולמית אלוני בגלל שני טקסטים שהתפרסמו היום בעיתון "הארץ", אחד הספד של בנה אודי אלוני שהוא טקסט מאד מרגש וכתוב באהבה גדולה ובצער גדול, והשני מכתב של דרורה ברעם שכתוב גם הוא באהבה גדולה ובצער גדול, ושניהם טקסטים אישיים מאד ומעוררים הרבה מחשבות. אלוני מספר כיצד מצא אהבה ורוך באמו דוקא בימיה האחרונים, כאשר דיברה יידיש וביקשה לשמוע את השיר האהוב רייזל'ה, ודרורה ברעם מספרת על הימים שבהם היתה קרובה לשולמית אלוני ואהובה עליה, ומספרת שהיא זוכרת אותה לטובה, למרות שרבים במגזר הדתי שאליו היא משתייכת כיום שונאים את שולמית אלוני.

אני יודעת שיש הרבה שנאה לשולמית אלוני במיוחד בין אנשי ש"ס, והיריבות הפוליטית דוקא בין מר"ץ לש"ס היא סיפור ידוע, גם מפני שבזמנו שתיהן היו מפלגות בגודל דומה ולשון מאזניים, מה שהציב אותן זו כנגד זו. זה גם לא סוד שמעבר לעימות האידיאולוגי המוצהר בין מר"ץ החילונית לש"ס הדתית יש הרבה דם רע שמקורו בעימות העדתי בין אשכנזים למזרחיים, מה שהופך כל אחת מהמפלגות האלה וגם את מנהיגיהן לאיקונה נגדית שממקדת שנאה עצומה אצל השנייה. לכן לא התפלאתי לשמוע באוטובוס הביתה חזרה משוק מחנה-יהודה שני גברים מזוקנים וחובשי-כיפה שדיברו ביום מותה של אלוני על שולמית, איזה מנוולת היתה. מה שכן הפליא אותי זו הסיבה שציין אחד מהם בפני רעהו: "היא אמרה שיהושע היה אכזרי". הוא התכוון ליהושע בן-נון, שנדמה לי שגם התנ"ך מתייחס אליו בהסתייגות מסוימת, אם כי אולי זו תחושתי שלי, מכל מקום מעולם לא הפך לדמות מרכזית בתודעתנו הלאומית כמו המנהיג הטראגי משה רבנו, שמנגד ראה את הארץ ואליה לא בא, שגם דמותו בתנ"ך היא דמות רבת-סתירות. נדמה שבכלל רוב מנהיגנו המיתולוגיים – למשל דוד המלך ושלמה המלך – הן דמויות די בעייתיות מהרבה בחינות. בכל אופן התפלאתי שהדובר ציין לגנותה של אלוני שאמרה שיהושע בן-נון היה אכזרי, ולא את יחסה למשל לעובדיה יוסף, שהיה בוודאי דמות ממשית יותר בחיי הדובר מיהושע בן-נון. אבל אולי אנשי ש"ס, בדיוק כמו אנשי מר"ץ, אוהבים לתלות את רגשותיהם במשהו מימי התנ"ך שנשמע מאד אידיאולוגי ולא בדברים קרובים ומוכרים. או אולי בעצם ראה האיש באמירתה של אלוני על יהושע בן-נון אמירה עלינו היום, כי אחר כך דיבר על כך שמי שתוקפים אותו חייב להתגונן.

כאשר דמויות ציבוריות הולכות לעולמן מרבים לדבר על הפער שבין דמותם הציבורית לבין דמותם הפרטית, זו שמוכרת לקרוביהם ואוהביהם, על היחס שבין האדם הממשי לבין האיקונה. אבל מתי אדם הוא פרטי ומתי ציבורי לא תמיד קל לדעת, ולא תמיד קל להבחין. וגם יחסנו לאנשים שכולנו מכירים כי הם חשובים ומפורסמים, מתי הוא יחס כללי ומתי יחס פרטי, למרות שאיננו מכירים אותם אישית?

כי מאמרו של אודי אלוני הוא פרטי אבל גם ציבורי: היום הכנעניות כבר איננה באופנה, המלחמה למען הלשון העברית נתפסת כסוג של לאומנות, כמוה גם שלילת הגולה. אולי נוח היה לאודי אלוני עם אמו שחזרה לשפת אמה היידיש והיתה לרגע קט לפני מותה יהודיה גלותית יותר משהיתה לביאה ציונית לוחמת, שבין ידידיה הותיקים מן הפלמ"ח היה גם רחבעם זאבי. היום הגלות חוזרת לאופנה, והחזרה ליידיש אף היא הצהרה פוליטית, כל עוד היא חילונית בעיקרה, כמו בשירו החביב והממזרי של מרדכי גבירטיג רייזלה, שתרגומו המוכר לעברית כמנהג העברית קצת בוטה וחריף יותר מן המקור. רייזלה שבשיר היא בחורה מבית דתי. גם אמי היתה כזאת, והתאמצה למחוק כל סימן לדתיותה כדי להתקבל בחברה הציונית החילונית. לי זה כבר לא נחוץ ולא אכפת. האם שולמית אלוני ניסתה כמו אמי למחוק מזהותה את הגלות, האם משום כך היה יחסה לדת כל כך מר ומסוכסך, והאם היה בו גם מרכיב חברתי, מעמדי, מגזרי, שלא יכול היה לשאת את הדתיים ואת הדת כי הזכירו לה משהו שממנו ברחה?

דרורה ברעם מספרת במכתבה כמה אהבה אותה שולמית אלוני בילדותה ובצעירותה, כבתו הקטנה של השר משה ברעם, וכאוהדת צעירה של מר"ץ, שהתרחקה מאביה המפא"יניק והלכה שבי אחר אלוני. ואז:

"עברו שנים, חזרתי בתשובה סמוך למותה של בתי בת השלוש, שולה ראתה אותי במטפחת (היא קראה לזה סמרטוט), לא יכלה להבין את גודל המהפך שעברתי ושאלה איזה אסון קרה במשפחה שלנו. כשענו לה שהילדה היתה חולה, היא ענתה: לא לאסון הזה התכוונתי, אלא לאסון שדרורה היקרה לי מאד חזרה בתשובה. מאז, שלום-שלום, בקושי דיברה אתי",

ומיד היא אומרת שלמרות זאת היא זוכרת אותה באהבה רבה, ואני מאמינה לה, אבל חשבתי שאולי כתבה גם מתוך עלבון, אולי חשבה שלא ראוי היה לשולמית אלוני לנהוג בה בקשיות לב כזו לאחר שחזרה בתשובה, אולי רצתה גם להזכיר למי שצריך, שהיתה מקורבת אליה מאד בצעירותה, בטרם חזרה בתשובה, בטרם עברה להתגורר בהתנחלות בית-אל, אולי רצתה בעצם לומר שגם אם כבר אין מקבלים אותה ואין אוהבים אותה במשפחה, היא עדיין חלק מן המשפחה.

יותר מהכל היה יחסם של הורינו לדת ולדתיות, של עצמם ושל אחרים, יחס של אי-נוחות, אימה, חרדה, מבוכה, בושה. הם מרדו בהוריהם, והמרד הזה היה בנפשם. לנו הוא לא אמר דבר. אנחנו אהבנו את סבא וסבתא ואת היידיש שבפיהם. היא כבר היתה שפה גוססת, השירים שפעם כיכבו על במות ותקליטי ויניל הפכו לשירי ערש לנכדים, ולא היתה לנו כבר סיבה למרוד נגדה, גם לא להתבייש בה.

ככל שהורינו מזדקנים חוזרת הגלות ועולה בהם כמו מימי ימת החולה המיובשת שעולים ומציפים ומזכירים את כוחם הבלתי מנוצח של איתני טבע מדוכאים. כבר אין בכוח הקשישים לדכא את הגלות המתפרצת וחושפת את המהות והזהות שחיים שלמים לחמו להסתיר ולמחוק. אבל עדיין השנאות, הבושות, המבוכות, תוססות בכל מקום. קשה לשכוח ובלתי אפשרי למחוק את המבוכה והבושה, את העלבונות ואת השנאה. מותר כבר לדבר יידיש ולשיר שירים ביידיש, כמו שמותר כבר לשמוע שירים בערבית. אולי פעם אפשר יהיה לקבל בטבעיות וללא שנאה גם כיסוי ראש ואמונה באלהים, או אי אמונה באלהים. אולי הפוליטי יהפוך לאישי.

תרגום מלות השיר רייזל'ה

ספר תרגומי קפקא שלי

תשדיר של הסתה

הרבה פעמים בעבר הסכמתי עם קובי ניב בעניינים רבים, אבל ההגדרה שלו את תשדיר הבחירות הפוגעני של ש"ס כלפי העלייה הרוסית כ"תמים" היא זריית חול בעיניים. כל מערכת הבחירות של ש"ס מבוססת על הסתה כנגד העלייה הרוסית, כמו למשל האמירה של אריה דרעי שבוחרי הליכוד-ביתנו הם "רוסים ולבנים", שהוא מיהר להתנצל עליה, כדי שיוכל גם לקצור רווח פוליטי מההסתה וגם להתחמק מביקורת עליה. מדובר בקו תעמולה מגמתי, זדוני ומחושב, שתשדיר הכלה הרוסיה הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

מה שהפריע לי במיוחד זו הנחת היסוד של קובי ניב שעולה מהאמירה שלו: "או שמא מצאו פה הנאורים גזענות נגד רוסים, אשכנזים, בשר מבשרם?" כאילו האשכנזים בישראל רואים בעלייה הרוסית בשר מבשרם, ולכן, כך נדמה לי נרמז כאן, העלייה הרוסית היא בעצם בשר מבשרה של העילית האשכנזית החזקה, ואיננה סובלת מאפליה ומחולשה חברתית, והיא בעצם שייכת לאותם אשכנזים חזקים שמפלים את המזרחיים המסכנים, שמכיוון שהם כביכול מסכנים מותר להם להסית נגד האשכנזים שהם קבוצה חזקה וגזענית.

על כך שגזענות קיימת בכל הקבוצות בישראל אינני חולקת, אבל אין בכך רבותא, כי רובם המכריע של בני האדם הם גזענים, גם אלה שבעצמם מאד סובלים מגזענות. מה שמפריע לי היא הקביעה שאיננה משקפת כלל את המציאות, כאילו העולים מרוסיה, בהיותם אשכנזים, הם חלק מהקבוצה החזקה בישראל, ולכן אפשר להתייחס בסלחנות להסתה מכוערת נגדם.

לא זה המצב, ממש לא. הציבור האשכנזי הותיק בארץ מרגיש זרות גדולה כלפי העולים שהגיעו ממדינות ברית-המועצות בשנות התשעים, ולהיפך. הקשרים החברתיים בין אשכנזים ותיקים לבין עולים מרוסיה הם מעטים גם אחרי עשרים שנה, והעלייה הרוסית חיה מזה עשרים שנה בסוג של גטו, שבשל גודלה המספרי הוא גטו רחב למדי, אך עדיין גטו. גם אחרי עשרים שנה מועסקים עולים אקדמאים רבים כמאבטחים וקופאיות. גם לעולים אקדמאים מצפון-אפריקה זה קרה, אבל זה לא עושה את זה נסבל יותר.

בעיתונים היללו ושיבחו את הנס שקרה לליאוניד פקרובסקי כאשר בני ציפר פירסם את סיפוריו בעיתון "הארץ" ואחר כך התפרסמו סיפוריו בספר. פקרובסקי עצמו סיפר כמה מעסיקו רמי אונגר מעריך ומכבד אותו ומיטיב איתו. זה יפה כמובן. אבל פקרובסקי, שהיה ברוסיה מבקר אמנות ומרצה, הוא עדיין מאבטח בישראל. אפילו בני ציפר שמאד מעריך את סיפוריו לא חשב למשל לסדר לו מישרת מבקר ב"הארץ". אז מה אם איננו יודע לכתוב עברית? האם קשה כל כך לקבל ממנו מאמרים ברוסית ולתרגם אותם לעברית? מעיון בעזבונו של הנשיא המנוח זלמן שז"ר התברר לי כי כאשר עלה מכס ברוד לישראל, הזמין אותו שז"ר לפרסם טור קבוע בעיתון "דבר" שהוא היה עורכו באותה עת. ברוד כתב כמובן בגרמנית, ולאה גולדברג, שהיתה מבקרת התיאטרון של "דבר", תירגמה את מאמריו לעברית נאה. האם כיום אי אפשר להעסיק בעיתונות הישראלית כותבים רוסים ולתרגם את מאמריהם לעברית? מדוע צריכים אינטלקטואלים יהודים שעלו מרוסיה לעבוד כל חייהם בעבודות שחורות ונחותות, כאילו הם נמצאים בעונש לדיסידנטים ברוסיה הסטליניסטית?

פעם הייתי עדה בתחנת האוטובוס להתנפלות של אשה, שהציגה את עצמה כבת לעדות המזרח, על עולה מרוסיה, שאותה אשה צעקה עליה "גויה" ודברים גרועים מכך. העולה לא השיבה לה דבר, וכשאני ביקשתי ממנה להפסיק לצעוק ולנבל את פיה זכיתי לשמוע ממנה שאני "הזבל של האשכנזים". כשהמערכון המבריק של אורי זוהר ואריק איינשטיין על העולים שמתעמרים בעולים חדשים מהם מתרחש במציאות, והוא מתרחש במציאות כל הזמן, הוא הרבה פחות מצחיק מאשר בטלויזיה. מאד לא נעים להיות עולה מרוסיה, ומאד קשה להתערות בחברה הישראלית, שהיא חברה מאד גסה וכוחנית.  

העולים מעדות המזרח סבלו מאד מאפליה ומהתעמרות, דרכוניהם נלקחו מהם, רבים מהם הושלכו ממשאיות לעיירות פיתוח במדבר בתנאים מזעזעים, וישנן עדויות גם לחטיפת ילדים והעברתם לאימוץ. על כל הדברים האלה אין כפרה, אבל זה בשום אופן לא אומר שלהיות עולה אשכנזי מרוסיה זה קל, ושליוצאי מרוקו או עיראק מותר להסית נגד עולים מרוסיה, בין אם הם יהודים ובין אם הם רוסים שנישאו ליהודים ועלו בעקבותיהם לישראל כמנהג רות המואביה. מי שעזב את אביו ואמו ודבק בבן זוגו היהודי ועלה עמו לישראל איננו צריך להיות חשוף ליחס פוגעני ומשפיל. בוודאי אין להסכים שתשדירי בחירות, שממומנים מכספי הציבור, יכללו מסרים פוגעניים כלפי ציבורים שלמים.

וממש מקומם השימוש של קובי ניב בחוק השבות כדי להצדיק את הגזענות של ש"ס. חוק השבות חוקק משום שמדינת ישראל הוקמה שלוש שנים אחרי השואה ובצלה, מתוך רצון שאנשים שנרדפו על ידי הנאצים והוכרזו כ"חסרי מדינה" עקב מוצאם היהודי יוכלו למצוא בישראל מקלט. כשהוקמה מדינת ישראל בנסיבות שבהן הוקמה חשבו עליה קודם כל כעל מקלט ליהודים נרדפים, שכזו היא היתה וכזו היא עדיין במידה רבה. האמירה של קובי ניב שהיהדות היא הקריטריון היחיד לקבלת אזרחות בישראל פשוט איננה נכונה. כל מי שנולד בארץ לאזרחים ישראלים, וכאלה הם גם תושביה הערבים של מדינת ישראל, מקבל אזרחות אוטומטית כמו ילודים יהודיים. יש קושי גדול למי שאינם יהודים להתאזרח בישראל, מפני שמפלגת ש"ס מחזיקה במשרד הפנים ומובילה מדיניות של התעמרות בלא-יהודים שמבקשים להתאזרח בישראל. בדיוק משום כך צריך להתנגד לדרכה של תנועת ש"ס ולהילחם על כך שמשרד הפנים ייצא מידיה ושמדיניות ההתעמרות במבקשי אזרחות שאינם יהודים תשתנה. הגדרת מדיניות השנאה וההסתה של ש"ס כ"תמימה" איננה מסייעת לכך. היא רק נותנת לגיטימציה למי שמחזיקים בשלטון כבר שנים רבות ומנצלים זאת לקידום מדיניות של שנאה, בטענה שהם עצמם המסכנים והמופלים, גם כאשר הם יושבים ליד שולחן הממשלה.