תמי שם-טוב / הילדים שומרים עלינו

 

תמיד תהיה שמורה בלבי פינה חמה לעורכת ומתרגמת נילי מירסקי, למרות שביליתי בחברתה רק כמה שעות, ולהן נוספו עוד כמה שיחות טלפון. היא הזמינה אותי לביתה שליד גן מאיר בתל-אביב אחרי שקראה את כתב-היד של סיפורי "הסיוט" ורצתה להוציא אותו בספריית המנויים, אבל הוא היה קצר מדי, ולכן ביקשה שאצרף לו עוד סיפור. היה לי עוד סיפור, אבל הוא לא נועד לפרסום, לכן ביקשתי ש"הסיוט" יתפרסם לבד, ובכך איבדתי את הזכות לעבוד עם נילי מירסקי והתגלגלתי לידיה של עורכת אחרת, שחשדתי בה מלכתחילה שלעולם לא תפרסם יצירה שלי. תחילה היה נדמה שטעיתי, היא דוקא המליצה לפרסם את כתב היד, ובעקבות המלצתה חתם איתי ירון סדן, שניהל אז את הוצאת "עם עובד", חוזה להוצאת הספר, אבל אז החל עיכוב ארוך, וכשהתעניינתי אצל העורכת מה קורה, היא אמרה שהיא נורא מצטערת, היה לה ליקוי מאורות, ובעצם זה טקסט שכמותו כותבים חולי נפש בעת אשפוזם, ואיננו ראוי לדפוס. אמרתי לה שזה בסדר, שתשיב לי את כתב היד ותאמר לירון סדן להתיר לי את החוזה, כדי שאוכל להוציא את הספר בהוצאה אחרת. ואכן כך קרה והבאתי את כתב-היד למו"לית הצנועה של הוצאת "גוונים", מריצה רוסמן, שכבר הוציאה לי ספר, ושמחה מאד לפרסם את "הסיוט", למרות שידעה שלא תראה מכך רווח כספי. היא מעולם לא דיברה איתי ולו מלה על כסף.

אני זוכרת שאמרתי לנילי מירסקי באותה שיחה בביתה שכבר לא אכפת לי מה יגידו עלי. הגעתי לשלב כזה בחיי שלא היה לי אכפת אם יגידו שאני משוגעת, ונילי אמרה שהאשה בספר לא מספיק משוגעת, בעצם לא משוגעת בכלל. היא ידעה שכתבתי על עצמי, אבל זה לא ממש דובר. היו בה כל כך הרבה חום וחמלה כלפיי, שלמרות ההיכרות הקצרה לא יכולתי לשכוח לעולם.  

לכן כשקראתי שתמי שם-טוב כתבה ספר על חייה בשכנותן של האחיות נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי רציתי לקרוא אותו מיד, ובלעתי אותו בשקיקה, אבל גם בזעזוע, ולא בגלל תיאורי השכרות הקשה והמריבות הנוראות בין האחיות, שמעולם לא הביאו אותן להפריד את חייהן זו מזו, ואף לא אחת מהן הקימה משפחה משלה, לפחות לא משפחה במובן המקובל. זה ממואר סוער ורב עוצמה שכתוב מנקודת מבט מאד אישית ומאד טעונה, ממואר מקרוב מאד, אולי קרוב מדי, וחושף מערכת יחסים חולנית בין האחיות ובינן לבין תמי שם-טוב, שגם אם היתה בה לא מעט אהבה ועניין ועזרה והתפתחות, זו היתה מערכת יחסים חולנית לגמרי במהותה, והיא עיצבה את חייה של תמי שם-טוב באופן הכי עמוק, ואולי גם ללא תקנה.

בצעירותה ניהלה נילי מירסקי מערכת יחסים רומנטית עם מתרגם גרמני שנשאר ידיד נפש שלה לכל ימי חייה. היא נכנסה להריון, לא בטוח שממנו, למרות שהוא חשב שהוא אבי הילד שלא נולד, כי היא העדיפה להפיל את הוולד. ככל הנראה הוא לא נשא מעולם אשה אחרת. כמו בסיפורי התנ"ך עלתה בין האחיות מחשבה שהוא יביא לעולם ילד עם אחותה הצעירה של מירסקי, שתמי שם-טוב מכנה בסיפור שרה, אבל ההצעה לא יצאה לפועל, ואולי טוב שכך, כי שרה – ימפה היתה מכורה לאלכוהול עוד יותר מאחותה, וזה גם מה שבסופו של דבר הרג אותה, ואז רקמו האחיות תכנית שתמי שם-טוב תביא לעולם ילד עם אותו מאהב גרמני של נילי מירסקי, וכך היה. התכנית לא עלתה יפה מבחינת האחיות, כי הן קיוו שתמי והבת שנולדה לה תישארנה לגור בשכנותן, והן תוכלנה לחוות אמהות דרכה, ולהיות בקשר יומיומי עם הילדה, אבל לאחר שנולדה בתה הזדעזעה תמי מהמחשבה שהילדה תהיה חשופה לשכרות, למריבות, לצד החולני כל כך של שתי האחיות, ונמלטה משם לחיים עצמאיים משלה, דבר שהאחיות התקשו לסלוח לה עליו, והיא עצמה חשה אשמה, כאילו לא די בכך שילדה בעבורן בת, יותר משילדה אותה בעבור עצמה, אלא כאילו היה עליה לחיות עבורן כל חייה. כל כך היה חשוב לה שיסלחו לה, כאילו לא היתה לה זכות לחיים משלה, כאילו רק עבורן חיתה, וקשה להימנע מהמחשבה שהמגורים עם שתי האחיות גם פגעו בה והזיקו לה, ואולי היו לה חיים שמחים יותר בלעדיהן.

את הממואר היא עוטפת בסיפור שלטעמי כלל אינו שייך לסיפור יחסיה עם האחיות ואפילו מקלקל – סיפור אהבה כושל עם גבר בעייתי, בעיני סיפור חושפני מדי ואפילו מביך. לעומת זאת הסיפורים שצירפה לספר הם סיפורים טובים וכתובים היטב, שמדגימים יפה את דבריה שבסיפורי מבוגרים הסוף הוא לרוב רע, לעתים רע מדי. הספר הזה הוא חומר קריאה מרתק ומסעיר, ואין ספק לגבי ערכו הספרותי כספר למבוגרים, שמחייב ככל הנראה סוף רע.

 

תמי שם -טוב, הילדים שומרים עלינו, הוצאת אחוזת בית, 2025

 

 

שפרה קורנפלד / אין מקום כזה

 

הכל מתחיל בסבא ובסבתא, למרות שהם מופיעים רק עמוק לתוך הסיפור. הסבא והסבתא ניצולי השואה שהיגרו לקנדה, שם עשה הסבא חיל בעסקיו. את בתם הבכורה שהגיעה איתם לקנדה שלחו לבית ספר קנדי ממלכתי, שם הצליחה מאד בלימודיה והפכה מבינה פיינגולד לבוני פיין. לימים תנצל בוני את המצב כדי להשתלט על רכושו של האב ותהפוך לאשה עשירה, עובדה שתעצב את מערכת היחסים בינה לבין אחותה הצעירה ממנה וילדיה של אחותה.

האירוע שהביא למפנה וחרץ את גורלה של האחות הצעירה של בוני, אידה, שנולדה בקנדה עשר שנים אחרי הולדת אחותה בארץ הישנה, וחרץ לא פחות את גורלם של ששת הילדים שעתידים להיוולד לה, התרחש כאשר בוני בת השבע-עשרה הביאה הביתה חבר מבוגר ממנה ולגמרי לא יהודי. למחרת הועברה אידה בת השבע לישיבה חרדית, נעטפה בחולצות ארוכות שרוולים וחצאיות ארוכות, והוסללה לחיי יהדות כשרים בנוסח החרדי ולפיקוח הורי מתמיד על הליכותיה, בציפיה שתביא חתן יהודי כשר. זה היה אסונה של אידה, ואסונם של ילדיה.

אידה אכן עלתה לישראל ונישאה לחרדי שהקפיד בקלה כבחמורה. גם הוא דאג בעיקר לכך שילדיו יקפידו במצוות. עולמם הרגשי נותר חתום בפניו. גם מצוקתה של אשתו נעלמה מעיניו כליל, עד שהחלה לברוח ממנו – תחילה זמנית, אחר כך לתמיד. הרבה לפני שנמלטה סופית מבעלה, הזניחה את ששת ילדיה. את הטיפול בהם הטילה על בתה הבכורה יונה, שהיא בעצם גיבורת הסיפור.

הסיפור, שמסופר לסירוגין מפי דמויות שונות, בנוי כסדרת תעלומות שנפתרות אט אט, ככל שנחשפים עוד פרטים, ושעוד דמויות מספרות את סיפורן. אבל לא לכל הגיבורים ניתן קול בסיפור. דמותו של האב מתוארת רק בעיני אחרים. קולו אינו נשמע בסיפור. כך גם שני האחים הקטנים שלאחר הגירושין נשארים אצל האב וגדלים להיות יהודים חרדים כמותו. על משפחת האב ועל הוריו איננו יודעים דבר. זהו סיפורן של האם והבנות שנמלטות מן החרדיות ומנסות לבנות לעצמן חיים חילוניים, כשהן חוות טלטלות, מצוקה, הפרעות אישיות, נדודים בין ישראל לבין קנדה וארצות-הברית, כאשר, כפי שאומר שם הספר, בשום מקום אין הנשים האלה מוצאות בית. המקום שאין להן הוא בית, שמרגישים בו בבית. אין מקום כזה לנשות משפחת הרמן, ואולי אין מקום כזה בכלל. זהו גם סיפורו של הבן הבכור, שנמלט אף הוא מן החרדיות, אך מצליח בכך פחות מאחיותיו, אולי מפני שהחיים שהוא מבקש לעצמו הם למעלה מיכולתו.

זהו סיפור של עוני, מצוקה, הזנחה, נטישה, ניצול מיני, אנורקסיה, אלימות, התעללות רגשית. לפעמים המועקה מכבידה, בלתי נסבלת. האם לכודה במערכות יחסים בעייתיות, איננה מסוגלת לעמוד ברשות עצמה, מתקשה מאד לתפקד, נמלטת בכל דרך מהצורך לטפל בילדיה, מתקשה להבחין במשהו מעבר למצוקותיה שלה. הבן הבכור מפתח אובדנות, אחותו הבכורה מפתחת אנורקסיה. היא תינצל ותחיה חיים בורגניים, הוא יילך וישקע.

קשה לומר אם סוף הסיפור הוא קיטש או פתח תקוה, כאשר אסון משפחתי מכנס יחד את בני המשפחה המפוזרים על פני הגלובוס, שלמרות האסון שנחת עליהם מתקשים אפילו לשוחח ביניהם. לפעמים תחושת הזרות המופגנת כלפי בני המשפחה החרדים נראית מוגזמת, כאילו הושפעה ממבטו המשוער של קורא חילוני. בכלל משהו בסוף הספר הפריע לי. ובכל זאת חוויית קריאתו היתה חוויה עזה של מפגש אינטנסיבי עם משפחה מיוסרת מאד, שלמרות הכל מנסה לחיות חיים של משמעות, ובין שהם מצליחים בכך יותר או פחות, סיפורם סוחף ומרתק.

 

שפרה קורנפלד, אין מקום כזה, כנרת-זמורה, 2022

 

נדיה תחאוכה בושנק / לובשי הגופיות

 

זה ספר יפה, וזה ספר מביך לקרוא כיהודיה, כי הוא מתבונן ביהודים מנקודת מבטה של צעירה מוסלמית שגדלה בכפר קטן בגליל, בסביבה דתית ושמרנית, ומבטה על היהודים הוא מבט חיצוני ונאיבי ומתוך תחושת נחיתות וזרות כה עזות, עד שהן מטשטשות את המבט, שנוטה להכליל ולבדל בין החברות, עד כדי כך שלעתים הוא מתקשה לראות את הפרטים כפרטים ואת השוני בין פרט לפרט, כשם שהוא מתקשה לראות את הדימיון והשוני בין פרטים בשתי החברות. כבר שמו העברי של הספר מתאר את היהודים כ"לובשי גופיות" לעומת המוסלמים שלדעת הגיבורה דוניא אינם לובשים גופיות אלא חולצות בלבד. זו דעה שהיא מגבשת לה כבר כילדה מצפייה בטלויזיה הישראלית, וזו דעה מביכה בפשטנותה: הרי ישנם מגזרים לא קטנים בחברה היהודית שאינם לובשים גופיות אלא חולצות ארוכות שרוול בלבד, ולפחות בערים הגדולות אפשר לפגוש גם צעירות מוסלמיות שלובשות גופיה. בכלל מוזר שכאשר דוניא לומדת רפואה באוניברסיטה העברית ומסתובבת בירושלים, היא איננה מתעמתת עם מוסלמים ירושלמים, שחיים בסביבה הרבה יותר פתוחה ומגוונת מזו שהכירה בכפר, אבל אולי כפי שהיא מעידה על עצמה, היא נמשכת דוקא לחברתם של יהודים, והיא נמשכת אליה לא מתוך הדימיון בין שתי החברות, ששתיהן משפחתיות ושמרניות באופיין, אלא דוקא מתוך סקרנות כלפי מה שנתפס בעיניה כזר ומוזר. כך ממקד שמו העברי של הספר את המבט ביחסי יהודים וערבים, בעוד ששמו האנגלי The Nature of Dunya מתמקד דוקא באישיותה של הגיבורה, ואולי השם העברי הוא בחירת העורכים.

והעמדה הזו מביכה דוקא מפני שהיא מחמיאה לחברה היהודית, שנתפסת אצל דוניא, על סמך יהודים ספורים שעמם היא קושרת קשרי ידידות, כפתוחה ומתקדמת הרבה יותר מכפי שהיא באמת. הפתיחות הזו מושכת ומרתיעה אותה כאחת כאשר היא מתמודדת תחילה עם שאלות כמו האם לצאת לבלות עם חברים יהודים, שגם שותים אלכוהול שהיא כמובן איננה שותה, והאם סירובה לצאת איתם יגרום להם להתרחק ממנה. היא רוצה להיות שייכת וגם לשמור על זהותה ואפילו להתגאות בשונותה.

אבל יחסיה של דוניא עם החברה היהודית משתנים באחת כאשר היא נאנסת באכזריות ומאבדת את הכרתה לאחר משמרת בבית הקפה שבו עבדה, מצב שמתברר לה לאשורו אט אט בתקופה שהיא מחלימה בבית החולים. כעת הפחד הגדול ביותר שלה הוא שהאונס יוודע להוריה, שהיא חרדה שיאשימו אותה בפשע שהיא נפלה קורבן לו, מאחר שדעתם לא היתה נוחה מעבודתה בבית-הקפה בקניון ובכלל מרצונה להרוויח את לחמה בעצמה ולהיות עצמאית יותר, או שיוודע לאנשי הכפר בכלל, והיא תיחשב למצורעת ואיש לא ירצה לשאתה לאשה. במצב זה היא מוצאת נחמה גדולה ביהודים שהיא פוגשת בעקבות מצבה: העובדת הסוציאלית ובתה שהיא בערך בת גילה, וחוזר בתשובה שהיא מתיידדת איתו במקום עבודתה. כולם רואים בה קורבן ראוי לחמלה של פשע אכזרי, ואינם מאשימים אותה בדבר, וכך היא מוצאת את עצמה נינוחה יותר בחברת מכריה היהודים החדשים, שנתפסים בעיניה כמאפיינים את החברה היהודית, ואילו ליחסיה הנינוחים והביתיים עם משפחתה ובני כפרה חודרת חרדה גדולה שמרחיקה אותה מהם.

וכל זה היה בשבילי מביך מאד לקריאה כי כשאני נאנסתי בהיותי צעירה מאד, כשאף אני רק יצאתי מבית הורי, פחדתי בדיוק כמו דוניא יותר מכל שהורי – היהודים – יגלו שנאנסתי, וכמובן יאשימו אותי באשמה כזו או אחרת שתמיד העלו נגדי. הרי גם כשרופא השיניים הזקן חיבק אותי נגד רצוני בהיותי נערה, בעודו מחייך חיוך נכלולי ושואל: זה נעים? זה נעים? ואני עונה לו "לא" דוקא בתקיפות, אבל הוא ממשיך לחבק אותי כאילו לא יניח לי לעולם, וצוחק צחוק מתגלגל שנשמע לי שטני, ולבסוף אני מצליחה לומר להורי שאני רוצה רופא שיניים אחר, ומאוחר יותר מספרת מדוע, והם מחמיצים פנים ונוזפים בי שלא סיפרתי מוקדם יותר, ואינם מציעים שום מלת נחמה ושום תמיכה. על האונס לא סיפרתי. כתבתי עליו שנים רבות אחר כך כשאבי כבר לא היה בחיים. אולי, אני אומרת לעצמי, אולי זה עניין דורי. הרי הורי כבר אינם בחיים, ולו חיו היום היו בני למעלה מתשעים שנה, ואני כבר אשה זקנה, והחברה היהודית השתנתה. אולי היום צעירות שנאנסות זוכות ליותר אהדה ותמיכה מהוריהן, גם בחברה היהודית וגם בחברה הערבית, וגם התמיכה המקצועית שמוצעת היום לנפגעות אונס הרבה יותר מתקדמת ומכילה, ועדיין אינני מאמינה שהשינוי כה גדול, ואני משוכנעת שגם היום נשים ובוודאי צעירות רבות שנפגעות מפחדות פחד מוות שהוריהן יגלו ויאשימו דווקא אותן, שמעמדן החברתי ייפגע, שסיכויי הנישואים שלהן יפחתו דרמטית. הרי אנשים אינם משתנים כה מהר, ודעות קדומות מפעפעות גם אצל מי שמתיימרים להיות פטורים מהן, ולוואי והחברה היהודית היתה אכן כה מתקדמת כפי שהיא מתיימרת לראות את עצמה, בהתנשאותה על החברה הערבית החיה לצדה, כשחומה בלתי נראית אך מוחשית להפליא מפרידה בין שתי החברות האחיות.

ולמרות המבוכה הזו שחשתי אהבתי את הספר, שמתאר ברגישות יחסי אנוש שהם בסופו של דבר תמיד יחסים בין אדם יחיד לאדם יחיד, בין אם זהותם הלאומית והדתית זהה או שונה.

 

נדיה תחאוכה בושנק / לובשי הגופיות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

יונה אלון / כך להישאר לעולם

יונה אלון כותב את הדרמה של היומיום, וקשה לכתוב את הדרמה של היומיום בארץ רדופת מלחמות, כי לפעמים מרוב המלחמות כבר לא מבחינים בדרמה של היומיום, גם כשהיא ממלאת את החיים. ויונה אלון מבחין בכל פרט ופרט, אצלו יש לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, והוא איננו מחמיץ את הפרחים שפורחים ואת העלים שנושרים, את הרוח שנושבת ואת השמש שמחממת, את נעלי הבית החמות שינעימו לו את החורף ואת תיק הספרים שלו הנקרע מחמת העומס. הסוד של יונה אלון הוא למצוא את האושר בדברים הפשוטים, ובדברים הפשוטים הכי קשה להבחין, כי לרוב האנשים הדברים הפשוטים מובנים מאליהם, או אינם ראויים להתייחסות, ולכן הם מחמיצים את האושר שגורם כריך חביתה עם מלפפון חמוץ שנאכל על הדשא בגבעת רם, על שולחן שצבעו כצבע הדשא, אבל יונה אלון רואה שהשולחן ירוק כפי שהדשא ירוק, וגם הצבע הירוק של השולחן שצבעו כצבע הדשא גורם לו אושר, כי כך יכול השולחן להתמזג בסביבתו ולא להפריע אותה, כפי שהיושב אליו וסועד עליו נטמע בסביבתו כאילו היה נטוע בתוכה ומצמיח בה שורשים, ויונה אלון מוצא את האושר במה שמסביבו, במקום המוכר, שאפשר להגיע אליו ברגל. הוא אוהב לשבת במרומי הגלריה של הספריה הלאומית, זו שתמיד שנאתי לעלות אליה, בגלל המדרגות הלולייניות שפחדתי ליפול בהן, והמעקה הפרוץ שפחדתי ליפול ממנו, ופחד הגבהים שגרמה לי הגלריה הזו שנאלצתי לטפס אליה כדי למצוא את כתביהם של אבות הכנסיה שמוקמו תחת האות C, אבל לא בגלל כריסטוס אלא לגמרי במקרה, לאותיות לא היתה שום משמעות, ואני אף פעם לא זכרתי לרשום את המספר הסידורי וגם לא את פרטי המהדורות ושמות המהדירים, ידעתי רק למצוא על פי המקום בארונות ומראה הכריכות את אוגוסטינוס או את ברנאר מקלירוו, שהגעתי לשם רק בגללם, ובעצם השתדלתי לעלות אל הגלריה במדרגות שבקצה האולם, כדי לחסוך את העלייה במדרגות הלולייניות שבקדמתו, ותמיד הלכתי שם בצעדים קטנים וזהירים וכל הזמן פחדתי ליפול, ויונה אלון הגיע לשם דוקא בגלל המקום, הרבה מהספרים שקרא הביא עמו בתיקו, כדי לשבת ולקרוא אותם במרומי הגלריה הזו, ועכשיו אני מדמיינת את יונה אלון הגבוה, הרזה, הכפוף, עם התיק המתפקע מספרים, שרצועת המתכת שלו נקרעה והוא נקשר בידית הבד, מטפס במדרגות הלולייניות, שאונסות את הגבוהים להתכופף, בנעליו הגבוהות, הכבדות, ונדמה לי שאני אכן רואה אותו לנגד עיני, אבל אינני יודעת אם פגשתי אותו בספריה בימים אחרים, כשעוד הרביתי ללכת לשם, כשעוד לא חלמנו על האפשרות לקרוא את אבות הכנסיה במחשב הביתי בחדר השינה, ויונה אלון נשאר בימים האחרים האלה, וכתב בכתב יד במחברות עבות, על שולחן הספריה, גם בימים שאנשים כבר הגיעו לספריה עם המחשבים הניידים והקלידו את רשימותיהם במחשבים, הוא בא עם המחברות העבות שלו וכתב בכתב יד, דבר שכבר אינני יכולה לתאר לעצמי, והרי גם לפני המחשבים הדפסתי במכונת כתיבה, וחבל לי רק שבספר היפה הזה של יונה אלון אין צילום של עמודים בכתב ידו. חסרה לי ההתבוננות בכתב היד של יונה אלון עצמו, כי הכתב הוא ראי הנפש, ומי שקורא בספר הזה רוצה כל כך לפגוש את יונה אלון ולדבר איתו, אבל יונה אלון כבר איננו איתנו, כבר אי אפשר לדבר איתו, ואני מנסה מאד לדמיין את קולו מדבר או מקריא את מחברותיו, כמה הייתי רוצה לשבת ולקרוא בהן בכתב ידו, לדפדף בדפים, אני שסלדתי תמיד ממלאכת הכתיבה ביד ומודה בכל יום ויום למי שהמציאו את המקלדות ואת המחשבים, ופתחו לנו מרחב אחר, שבו המחברות אינן נגמרות, וקל כל כך לפתוח בו דפים חדשים, אבל הספר הזה מעורר בי תשוקה לכתב היד המקורי שהייתי רוצה לעלעל בו ללא עריכה, זו שבספר הקטן הזה היטיבה לערוך יחדיו ולהדביק זה לזה את כל הקטעים, עד שנדמה שנכתבו ברצף, למרות שכל אחד מהם משקף יום אחר של חיים, חיים של מי שבחר בַּחֵירוּת על פני הכסף, ולכן אנוס לעסוק הרבה מאד בכסף, בצורכי הקיום היומיומי המצומצם, במחשבה על כל דבר ודבר שרוכשים בכסף שמצוי בדוחק ועל כל פרוטה ופרוטה שמוציאים, כדי שיישאר זמן ויכולת לעסוק במה שהלב נמשך אליו, ולכן החיים מתחלקים בין המרכול לבין הספריה, כמייצגים מובהקים של החומר כנגד הרוח, וערכו של היום נמדד ביחס הזמן שבין השהות במרכול לשהות בספריה, כשכל הצלחה לחסוך פרוטה במרכול מתוגמלת בעוד רגע של שהות בין הספרים, ואי אפשר לברוח ממועקת המרכול הזו, שמאיימת תמיד על רגעי האושר בספריה, שכולה אושר וכל סביבתה אושר, מרגע הכניסה בשערי האוניברסיטה, וכל מעשה שמתקיים בסביבתה של הספריה הוא קיום של אושר, גם כריך החביתה שנאכל על הדשא בדרך אליה, ומי שאינם יודעים את הויתור על הכסף למען החירות לא יבינו לעולם את מאבקו של האיש הזה. שמעיד על עצמו שמעולם לא הסתכן בנסיעה למקומות מסוכנים, רק הלך מדי יום למרכול ולספריה, אבל מאז עזב את קיבוצו ובחר בחיי עיר סגפניים, בהיפוכה של התמונה הספרותית הקלישאית, שבה מייצג הכפר את הצניעות והחירות, ואילו העיר מייצגת את החומר והמותרות, הרי יונה אלון, שלא טיפס על צוקים ולא קפץ מהם, לא היסס לוותר על הקיום המובטח בקיבוץ כדי ללמוד, ועל העבודה הקבועה המספקת פרנסה בכבוד כדי להתפנות למה שאהבה נפשו, וחי על קצה הצוק החומרי, שבו מסתפקים במועט כדי להיות חופשיים, לפחות בחלקו הגדול של היום, לעיסוקים שהנפש מבקשת, לקרוא ולכתוב, לקרוא ולכתוב, לדבר עם עצמך ולדבר לאחרים, וכמו ששמחתי בספר הזה, שמחתי לקרוא שהוא ראשון לכתבים נוספים של יונה אלון שיפורסמו, ואני מצפה לקרוא מן המחברות האחרות שהותיר.

יונה אלון / כך להישאר לעולם

בעריכת אוריאל קון, הוצאת תשע נשמות

יעל נאמן / היה היתה

הקונה שהיתה גם היא בחנות הצביעה על הספר ואמרה: זה מצוין, וחזרה ואמרה: זה יוצא מן הכלל! כמעט לא היו לה די מלים לשבח את הספר. קצת התלבטתי, כי שנאתי את יעל נאמן עוד מספרה הקודם שקראתי "כתובת אש", חוץ מהזיכרונות על אמה שהובאו בסוף הספר ההוא ואותם קראתי כמה פעמים. חשבתי שאולי הספר הזה יהיה דומה לזיכרונות על אמה, והוא לא. הוא לא ספרות ולא זיכרונות, הוא תיעוד, שמנסה להתכתב כל הזמן עם ספרות מופת, אבל נותר תיעוד, חקרני מאד ושקדני מאד ובהחלט מרתק, של אשה משכילה מאד וחולת נפש מאד ושל הסביבה החברתית שלה, שיעל נאמן מאד מתאמצת לשרטט ולאפיין, למרות שלא צריך כל כך להתאמץ, כי מדובר באנשים מאד מפורסמים וידועים כמו עו"ד אביגדור פלדמן, האוצרת וחוקרת האמנות שרה בריטברג-סמל, האוצר המיתולוגי ממוזיאון ישראל יונה פישר, הפרופסור הנערץ לרפואה יהודה סקורניק מבית החולים איכילוב, עליזה אולמרט ודנה אולמרט ובת זוגה דפי בן-צבי, כמעט כולם אנשים כותבים וכמעט כולם כבר כתבו וסיפרו על עצמם ועל משפחותיהם, או שאלה כבר נודעו לציבור הישראלי מרצונו או שלא מרצונו. כמעט כולם אשכנזים, לרוב ממוצא פולני, וכמעט כולם ידועים כשמאלנים (גם אם נשואים במקרה לראש ממשלה ימני למדי שהתעשר למדי בדרכים כאלה ואחרות), שמאלנות שמזכירה לי תמיד פיסקה ביומנו של המחזאי איז'ן יונסקו שלמיטב זיכרוני אומרת בערך כך: היכרתי תעשיין קומוניסט, מנהל בנק קומוניסט, מנהל תיאטרון קומוניסט, אף פעם לא היכרתי פועל קומוניסט. בלית ברירה כמעט מאמצת הגיבורה את הציירת מרים קבסה ומזעיקה אותה מניו-יורק כדי שתטפל בה, למרות שיש לה בישראל קרובי משפחה מסורים וגם חברים שקונים לה ומבשלים לה – כל אחד מהם בטוח שהוא היחיד שעוזר, שאין לה איש מלבדו, אבל רק מרים קבסה המרוקאית לוקחת מטאטא ומטאטאה את הרצפה ומעבירה סמרטוט רטוב, מה שכנראה הופך אותה בעיני פזית למתאימה ביותר לטפל בה בימי גסיסתה, ויש גם ספרית מרוקאית שקוראים לה לימור כמו במערכונים של אורנה בנאי ובעלת מסעדה מרוקאית ששולחת אוכל מרוקאי, כי הגיבורה, סילביה ששמה עוברת בכפייה לפזית, ששוב ושוב מוזכרת אהבתה לאוכל פולני בהתאם למוצאה, אוכל שהיא דואגת שכל חבריה יבשלו לה ויקנו לה, אוהבת גם אוכל מרוקאי, ויודעת שמפולנים אפשר לבקש לבשל ולקנות, אבל לעבודות הקשות באמת צריך מרוקאים. מרים קבסה, ודפי בן-צבי שהיתה בת-זוגה והכירה בינה לבין פזית, כי בכל זאת מרוקאית צריכה בת זוג אשכנזיה כדי להיכנס לחוגי השמאלנים הפולנים, כמובן שתיהן רואות בפזית מין אם מאמצת וחונכת ומדריכה לחיים שאין ספק שהיתה לכמה אנשים צעירים, אבל לא בלי תג מחיר, לא בלי ציפיות מופרזות שידאגו לה ויטפלו בה כאלו היו בנותיה באמת, ולמרים קבסה, שכבר איננה זקוקה לפטרונים אשכנזים, היא מבטיחה שתוריש את דירתה כדי שתאות לטפל בה. נדמה שמרים קבסה מספרת על כך בקלילות, אולי מפני שכבר מזמן איננה נזקקת לפטרונים אשכנזים, והיא נעתרת לבקשת פזית ובאה לטפל בה בימיה האחרונים לשם שמיים, כי את הדירה פזית מורישה לבית החולים איכילוב, שהוא בוודאי בין העשירים בארץ אם לא העשיר ביניהם, ונהנה מתרומות של גדולי העשירים, ולא לבני הדודים המסורים שלה, שכמו הוריהם לפניהם כל כך דאגו לה, כאילו היו אחיה מאב ומאם. כל כך הכעיס אותי הסיפור הזה של הדירה. אינני יודעת מה הכעיס אותי יותר, ההבטחה השקרית להוריש אותה למרים קבסה תמורת הטיפול בה, או הורשת הדירה לבית החולים איכילוב במקום לבני המשפחה. כמעט כמו כל מה שקוראים בספר הזה, כל כך פולני טיפוסי להשתמש בירושה כאמצעי לסחיטה, ולבסוף להוריש אותה למוסד שאיננו זקוק לה בכלל, כדי להרגיש כמו עשירה גדולה שתורמת לאיכילוב, וזאת תחושה שפולנים מאד אוהבים, ושבמקרה שלה כנראה גם השתלמה.

*

אין ספק שאני קוראת את הספר הזה דרך יחסי הלא פתורים עם משפחתי הפולנית. לקרוא את יעל נאמן זה תמיד כמו לחזור הביתה, לסביבת גידולי הפולנית, עם השמאלנות המוכחת והגזענות המוכחת עוד יותר וגם המופרעות המוכחת, שבניגוד למה שיעל נאמן מרבה להדגיש בספר, איננה רק תוצאת ההתנסות בזוועות השואה. גם הפולנים שהתמזל מזלם לעלות לישראל לפני השואה כמו בני משפחתי, לא היו שונים בהרבה, לא בשמאלנות – הנעדרת כל ביטוי באורחות חייהם הבורגנים, לא בגזענות המתחסדת: "היה גם בחור תימני נורא נחמד שכולם אהבו" , לא בהתנשאות על כל מי שהיה שונה מהם, ובוודאי לא במופרעות. כמובן שלא הוגן להשוות, כי גם אמה של פזית שעברה התעללות קשה בשואה שגרמה לה כנראה לחלות ולהתעוור ולמות בטרם עת ולסבול חרדות קשות ולהזניח את בתה, וגם פזית עצמה, היו נשים חולות באמת, חולות מאד, ולמחלה של פזית היה צד אפל ונורא, שהתבטא באינספור ניסיונות התאבדות וגם בהמתת החתולה שלה, כביכול מכיוון שלא יהיה מי שיטפל בה אחרי מותה, אבל בעצם שנים לפני מותה, ולבסוף היא ביקשה שימיתו גם אותה, ואם הבנתי נכון זה בדיוק מה שקרה, המיתו את פזית בבית החולים ביום שבו היא ביקשה, למרות שלמיטב ידיעתי במדינת ישראל המתה מתוכננת כזאת היא רצח לכל דבר, אבל אולי לא הבנתי נכון. אולי רק נתנו לה מנה של מורפיום והיא מתה מעצמה, אבל זה לא מה שהבנתי, וגם לא מה שהגיוני, כי רופאים מקפידים על מינונים מדויקים והם יודעים היטב את ההבדל בין להרדים לבין להמית, בין אם מדובר בחתולה או באשה. קשה לי לשאת את כל האפלה שטמונה בספר הזה, שבכל זאת הייתי מרותקת אליו ברציפות ועד השעות הקטנות של הלילה. כנראה זאת הבעיה איתי. אני שואלת כל הזמן שאלות שהמחברת לא התכוונה שהקורא ישאל, ולא את השאלות שלהן היא ציפתה.

*

כי מדי כמה עמודים מפסיקה יעל נאמן את הבאת העדויות שמהן רקום הספר ומנסה לענות על השאלה מדוע היא מתעניינת כל כך בפזית ומדוע החליטה לכתוב עליה מבלי שבכלל הכירה אותה, מלבד שצפתה פעם בשיחה קצרה בין פזית לבין חברתה לצד משקוף הדלת, ולא ממש ראתה או שמעה. אני בכלל לא שאלתי את השאלה הזאת אף פעם, גם בגלל שתמיד נראה לי טיפשי לשאול אדם למה הוא מתעניין ועוסק במשהו, שמשום מה זאת שאלה שאנשים תמיד שואלים ותמיד מקופלת בה איזו דיעה קדומה, שיש כביכול דברים שצריך להתענין בהם ודברים שאינם ראויים כביכול להתעניינות, וההבדל בין אלה לאלה תמיד מתבסס על דעות קדומות שקובעות מה חשוב ומה ראוי להתעניינות, ומה צריך משום מה להסביר. אבל הסיבה העיקרית שבכלל לא שאלתי את השאלה הזאת שיעל נאמן כל כך מרבה להתעסק בה מדי כמה עמודים, היא שחשבתי שהספר נותן בעצמו את התשובה, גם לסקרנות שפזית עוררה באנשים, בדרכים חיוביות או פחות חיוביות, ועוד יותר מכך לאופן שבו הגיעה המחברת לסיפור: דרך חברים משותפים ובעיקר דרך המון אנשים מפורסמים שהכירו את פזית או היו קרובי משפחה או חברים שלה, ורובם גם מפורסמים וגם עוסקים בספרות או באמנות, ובספר יעל נאמן קוראת להם רק בשמם הפרטי, מה שמאד מדגיש את אופיו הסנובי של הספר, שהולם את כתיבתה הסנובית של יעל נאמן: עליזה סיפרה לי, אביגדור סיפר לי, שרה כתבה לי, מה שאותי בעיקר עיצבן, כי האנשים מזוהים בשמם המלא לעתים בספר עצמו ובמפתח בסופו שמסודר על פי הסדר האלפביתי של שמותיהם הפרטיים, וכל זה רק מעצים את האפקט הסנובי: כאילו העובדה שהיו חברים קרובים של פזית הופכת אותם גם לחבריה הקרובים של המחברת, שהם לא, אם כי יתכן שנהיו חבריה, או חלק מהם נהיו חבריה, קשה לדעת. העניין שלה בפזית נגע ללבם, אבל כמו בדרך כלל עם חולי נפש, שלרוב אין גבול למניפולטיביות ולנצלנות שלהם, המעשית והרגשית, גם אם יש להם פרצי נדיבות קיצוניים לא פחות, ולעולם עתירי שתלטנות, לכל אחד מקרוביה וחבריה של פזית היה איזה עניין לא פתור איתה שהותיר לא מעט תסכול וכעס, שמסירת עדותם ליעל נאמן איפשרה להם לפרוק סופסוף. הרי מדובר במערכת יחסים תובענית ומתסכלת ודי נטולת הדדיות עם אשה חולת נפש קשה שמעולם לא הסתפקה באהבה שניתנה לה, ובמסירות שהורעפה עליה, והיתה חסרה את היכולת להעניק לאנשים סיפוק מן העזרה שהשתדלו להעניק לה, וגם תבעה מהם סודיות מעיקה ומסרסת. כולם השתדלו לדבר בשבחה של פזית ולהלל את שיחתה המבריקה, שנינותה וקסמה, חכמתה ונדיבותה ועצתה הטובה, אבל מעדויותיהם עולה בעיקר תערובת של כעס, תסכול ורגשי אשמה. חולי נפש מצטיינים ביכולת לעורר אצל כל מכריהם את תערובת הרגשות האלה.

*

ללא ספק קראתי את ספרה הזה של יעל נאמן לא רק מתוך יחסי הבלתי פתורים עם משפחתי הפולנית, אלא גם מתוך יחסי הבלתי פתורים עם מי שאכנה כאן לילי. בניגוד ליעל נאמן לי אין שום בעיה להמציא שמות בדויים לאנשים, וזה אפילו מעניק לי סיפוק יצירתי מסוים. לילי תודה לאל חיה ואין לה נטיות אובדניות. היא יוצרת רב-תחומית ומוקפת באנשים יוצרים, אבל איש מהם איננו מפורסם או מצליח במיוחד, ולכן ספק אם היתה מעניינת את יעל נאמן וחבריה, למרות שנדמה לי שגם החברים של לילי, רבים מהם חברי ילדות מעיר הולדתה בחו"ל, ואחרים שרכשה לה בישראל, הם אנשים מעניינים למדי. לילי היא ככל הנראה יוצרת יותר מוכשרת מפזית ויותר פוריה, והיא איננה משמידה את יצירותיה, וגם איננה יכולה לעשות זאת, כי רובן כבר יצאו מרשותה. יש לה גם השכלה כללית רחבה, והיא בן אדם מעניין ולא נטול חוש הומור, וגם מורה די טובה, אם כי איננה נחשבת כמו פזית למנטורית של יוצרים צעירים או לאשה מבריקה. המשותף ללילי ולפזית, מלבד מחלת הנפש, או כחלק ממנה, הוא הכישרון להפוך את כל מכריה למין מטפלים שלה, במקום שיהיו סתם חברים, כמובן בנוסף למטפלת ולעוזרת הרשמיות שלה, שהביטוח הלאומי מממן לה בזכות הנכות שנגרמה לה ממחלה נוירולוגית כנראה נדירה, שלכאורה בגללה היא איננה יוצאת כבר שנים מפתח ביתה. לפני זה היא היתה מטופלת שנים רבות כחולת נפש, כנראה במאניה-דפרסיה שהיום קוראים לה הפרעה דו-קוטבית, שם שאני שונאת, כי הוא נשמע לי כמו תיאור מדעי של כדור-הארץ. אבל לפני כמה שנים לילי החליטה שהיא איננה חולת נפש אלא אובחנה בטעות ככזאת בגלל בורות הרופאים, ובעצם יש לה מגוון תופעות ובעיות אופנתיות אחרות, שבגללן היא איננה יכולה לכאורה לסבול חברת אנשים, אם היא כוללת יותר מאדם אחד, למרות שעד לפני מספר שנים, כשלילי עוד הסכימה להכיר בכך שהיא חולת נפש, היא דוקא אהבה להזמין אנשים, ועד לפני מספר שנים היא הזמינה אותי למסיבות שערכה בביתה המטופח עם לא מעט אורחים וכיבוד מושקע ששיקף את המטבחים המשובחים שנטמעו בתולדות משפחתה, וגם הלכנו מדי פעם לסרט ביחד, ומדי פעם היא אפילו התארחה בביתי, אם כי במשך השנים פחות ופחות ויותר ויותר רק ביקשה שאבוא אליה, רצוי לבדי. בכל פעם שהזמנתי אותה אלינו כי בנותי, שהיא מכירה מילדותן, היו אצלי, היא סירבה בתוקף, ולמרות שתמיד נדמה היה שהיא נעלבת שאינני באה לעתים קרובות יותר, מדי פעם כשדוקא רציתי לבוא, היא מצדה סירבה, כי כבר קבעה עם מישהו אחר, או שהיתה תכנית רדיו שהיא אהבה, או שהחליטה שבשום אופן לא תחגוג את החגים למרות שהצעתי לבוא אליה ולהביא איתי הכל, ולמרות שהיא כן אשה מסורתית ולפעמים אפילו מקפידה, ולמרות שידעה שבעצם גם אני אהיה לבדי, או אולי על כך לא חשבה, כי כדי לחשוב שאולי גם זולתה צריך לפעמים את חברתה היא יותר מדי מרוכזת בעצמה. מדי פעם היא מזמינה אותי לארוחה ביוזמתה, וזה כאילו לגמרי בשבילי, אבל תמיד מרגיש שזה לגמרי בשבילה. אני יודעת שאין לה באמת קושי פיזי לבוא אלי, כי לפחות שלוש פעמים מאז שהסתגרה בביתה היא דפקה פתאם על דלתי כדי להביא לי משהו שרצתה לתת לי, או לשלם לי איזה חוב זעיר של שקלים בודדים על איזו קנייה טפשית שעשיתי בשבילה ובכלל שכחתי ממנה. אבל כשביקשתי שתיכנס סירבה וממש נמלטה. אני משתדלת לא להתעצבן מכך שהיא מסרבת להתארח אצל אחרים ומצפה שכולם רק יבואו אליה, אבל רק כשהיא יוזמת את ההזמנה ולא כשמציעים לה לבוא לבקר מיוזמתנו, ורק אחד בכל פעם, כאילו יקרה לה משהו רע אם יתארחו אצלה כמה חברים ביחד, כמו שעשינו לא מעט בעבר לשמחתה, ואפילו כשרוצים להביא לה מתנת יום הולדת, היא קובעת לכל חבר פגישה נפרדת כדי לחגוג עם כל אחד בנפרד את יום הולדתה. בעבר היא אפילו ערכה לפעמים בביתה היפה ירידים שבהם אנשים הביאו חפצים למכור ובאו לקנות, גם מכרים אבל גם זרים, ולפעמים היא אמרה שזה יותר מדי כאב ראש, אבל בכל זאת היא אהבה לפתוח את הבית ולהזמין אנשים לבוא, וכעת היא מעמידה פנים שזה מעולם לא היה, והיא ממש המציאה לעצמה אישיות לגמרי חדשה וסיפור חיים חדש ודורשת מכולם להעמיד פנים שאין ברירה אחרת ומעולם לא היתה, שהיא איננה יכולה לצאת מהבית, כביכול, וכולם פשוט חייבים לבוא אליה, וזה הכל חייב להיות לפי היוזמה וההזמנה שלה. אבל אם באמת לא באים לבקר אותה במשך כמה זמן היא שואלת מה קרה, כאילו איך יכול להיות שלא ביקרנו אותה ולא התעניינו בה. כשבאים אליה היא מארחת יפה ומגישה אוכל טעים ונעים לשוחח איתה, אבל תמיד יש גם איזו מועקה לא ברורה, שהופכת את הביקורים אצלה לסוג של חובה, במיוחד שהם לא הדדיים ואי אפשר להזמין אותה אף פעם אלינו או לצאת איתה לבית קפה או לקולנוע או להיפגש איתה בחבורה, למרות שברור לכולם שלגמרי אפשר ושהיא החליטה להיות סגורה בבית ולהעמיד פנים שזה מתחייב מאיזו מחלה, בזמן שאנשים הרבה יותר מוגבלים ממנה עושים מאמץ ויוצאים מן הבית לעבודה ולסידורים וגם לבילויים וגם נהנים מזה ולא מחמיצים פנים כשמזמינים אותם להתארח או לבלות כאילו מדובר באיזה עינוי נורא. אני באה ללילי כשהיא מזמינה ונחמד לי לדבר איתה ולאכול איתה, אבל כל הזמן אני מרגישה תסכול וכעס גוברים והולכים מהמשחק שלה ומזה שאי אפשר להפסיק את זה ושאני לא מסוגלת או חוששת לומר לה בפנים שנמאס לי כל כך מההצגות שלה ומהעמדת הפנים שלה ומהאנוכיות האינסופית שלה ומחוסר הנכונות הגמור שלה ליצור יחסים של הדדיות ולעשות את המאמץ לבקר אצל אחרים ולהפסיק להתנהג כמו חולה אנושה שכולם מוכרחים רק להתחשב בה ולרצות אותה. לחולי נפש יכולות להיות המון תכונות חיוביות, הם יכולים להיות אנשים חכמים, משכילים, מעניינים, יצירתיים, מצחיקים, הם יכולים להיות נדיבים מאד כלפי זולתם, אבל מעל הכל הם אנשים מאד אנוכיים שמרוכזים לגמרי בעצמם ושמשוכנעים שכל העולם חייב להם משהו, ועסוקים כל הזמן בלגרום שכולם יטפלו בהם וייכנעו להכתבות שלהם, ושכל מי שבקשר איתם יצטרך כל הזמן לוותר להם ובעצם במקום פשוט להנות, לרצות אותם כל הזמן ולהעמיד פנים שהוא נהנה מזה, למרות שמאד קשה להנות ממערכת יחסים שבה צריך להיענות בצורה מוחלטת לגחמות לגמרי לא הגיוניות של אדם אחר. כשקראתי את הספר של יעל נאמן על פזית חשבתי כל הזמן על לילי, שלפעמים אני לא יכולה לענות לעצמי אפילו ביני לביני אם אני מחבבת אותה. אני בטוח לא שונאת אותה, אבל הכעס והתסכול שהיא מעוררת בי כל כך גדולים לפעמים, ואני באמת לא יודעת אם צריך לסלוח לה, כי זאת מחלת הנפש שלה שאונסת אותה להתנהג כך, או כמו שאני מרגישה מהבטן, שגם בתוך מחלת נפש כמו בכל מחלה יש מתחם רצוני, שבו אדם, גם אם הוא מאד חולה, בוחר מתוך רצון עד כמה להתמסר למחלה, ועד כמה להשתמש בה כדי להכתיב לסביבה את רצונו, או לא להשתמש בה ולא להתמסר לה ולהילחם בה ככל יכולתו, לנסות לשלוט במחלה או במקום זה לנסות לשלוט באמצעות המחלה, שזה מה שעשתה פזית ומה שלילי עושה. כי אני מאמינה שמחלת נפש איננה שונה בעיקרון מכל מחלה או נכות אחרת, ומה שעושה את ההבדל זה איך אדם מתמודד איתה. אין ספק שקראתי את סיפורה של פזית מתוך יחסיי הלא פתורים עם משפחתי הפולנית ומתוך יחסיי הלא פתורים עם לילי, ולמרות שכולם בספר התאמצו לדבר בשבחה של פזית ולהלל את מעלותיה, שזאת כאילו הסיבה להנציח אותה בספר, לא יכולתי בכלל לאהוב אותה וגם לא הרגשתי שהאנשים שדיברו בספר באמת אהבו אותה. לא רק לפי קנה המידה הבלתי אפשרי של פזית הם לא באמת אהבו אותה, אלא גם לפי מה שמקובל להבין כשמדברים על אהבה או חיבה פשוטה בין אנשים, לא היה אפשרי באמת לאהוב אותה, וזאת כמובן היתה הטרגדיה שלה.  

יעל נאמן, היה היתה, הוצאת אחוזת בית, 2018, ערכה דנה אולמרט                    

אורלי קסטל-בלום / הרומן המצרי

יחסי עם הספרות העברית מסובכים למדי, אם לומר זאת בעדינות – לרוב אני מתקשה להתחבר אליה, מתקשה למצוא בה עניין ומתקשה להבין את מאמרי הביקורת עליה: מה הם רואים בה לטוב ולרע שאינני מצליחה לראות כלל. כל זה היה נכון במיוחד לגבי כתיבתה של אורלי קסטל-בלום, שמכל ספריה קראתי רק את "הספר החדש" עד מחציתו ואז נמאס לי. עם "הרומן המצרי" זה היה שונה. הבנות שלי שקראו ואהבו את רוב ספריה של קסטל-בלום אמרו לי מיד שהספר הזה יפה ושאותו אני אוהב, ובכל זאת נדרשו לי בערך שנתיים ודלקת-גרון אחת כדי לקרוא אותו, ואני לגמרי מסכימה שהוא ספר מאד יפה, ולא מצאתי בו שום דבר מכל הדברים שהמבקרים כתבו עליו: יש בו הרבה סיפורים שאני יודעת שהם אמיתיים, והרבה צער וגם עלבון. לא שום עלבון לקורא כמו שמישהו כתב, אלא העלבונות שלה, שכל אשה גרושה שלא  נישאה מחדש ותלויה בסיוע כלכלי של משפחתה המתנשאת עליה מבינה טוב מאד, ותיאורים מאד אמיתיים של מפגשים משפחתיים שהופכים לבלתי נסבלים מפני שאי אפשר לעמוד במיפגש עם הבעל לשעבר שמצלם כל הזמן את בנו ושולח את התמונות לאשתו החדשה, כך שגם ילדייך, שהם גם ילדי בעלך, אבל ילדי בעלך איתך ולא עם אשתו החדשה, מנוכסים גם הם ברגל גסה למשפחתה החדשה של החדשה, וכדי לא להכאיב להם את אנוסה לשתוק, גם כשאת מתפוצצת מבפנים, שגם על ילדייך היא תופסת חזקה, ומה את כבר יכולה להגיד אם אינך רוצה לריב, שזה בוודאי לא יעזור, וגם במיפגשים עם משפחתך שלך מקפידים להתנשא עלייך, כאילו עשו לך טובה שלא התגרשו ממך גם הם, עד שאת מבינה שאין לך מנוס אלא להתגרש גם מהם. אפילו כשאמרה שאין לה כסף כעסו עליה, כי לא הבינו שאמנם יש לה כסף, אבל זה הכסף של הוריה או של אמה, ולעולם לא תרגישי שכסף של הורייך, שניתן לך תמיד כמעשה צדקה, אף פעם לא באותה נדיבות שבה הורים מעניקים מרכושם לילדיהם הנשואים, תוך מבט פוזל להורים מהצד השני: נכון שאנחנו נותנים הרבה יותר? הרבה יותר מההורים ההם? אבל כשנותנים לבת הגרושה, שם אין עם מי להתחרות ואין במי להתגרות, זו תמיד מין נדבה, שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר עליה, וזה הכי נורא. על זה נאמר אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, אבל קשה לקיים את זה כשנדמה לך שלעולם לא תגיע למקומו, מה שלפעמים דוקא כן קורה, רק לפעמים. כמובן שזה רק חלק מהסיפור, חלקו הראשון של הרומן עוסק בדמויות המלבבות של ההורים והדודים מה"גרעין המצרי" בקיבוץ עין-שמר, ציונים נלהבים וסוציאליסטים מסורים, שגורשו מהקיבוץ בגלל שצידדו בעמדה הלא נכונה, ובלית ברירה יצאו העירה והפכו לבורגנים כמו הוריהם, וגם צברו להם רכוש שלא הביא להם אושר, כי דוקא המעבר לדירה המרווחת גוזל מאביה את שמחת חייו ומביא למותו המוקדם, וגם זה לגמרי דבר שהיה. כל כך שובים את הלב שני האחים צ'רלי וויטה, האבא והדוד, עם התמימות וההסתפקות במועט שלהם, שאיננה מאפיינת את נשותיהם הכל כך מעשיות, שגם הן ויתרו על חלומותיהן, אבל התמודדו עם הוויתור ביתר הצלחה. לו היה הדבר תלוי בי הייתי אכן מבקשת לשמוע עוד ועוד על צ'רלי וויטה, ולא להיפרד מהם מהר מדי. את הפרק המיתולוגי שמנסה לחבר את המשפחה למיתוס גירוש ספרד אהבתי פחות, ואילו הפרק הדימיוני לגמרי והיחיד שמתרחש כולו במצריים שיעשע אותי מאד. כולנו יודעים משהו על מוצא משפחתנו אבל לא מספיק כדי לרקום סיפור שלם, ויכולתי להבין מדוע אורלי קסטל-בלום חשה שצריך לחבר גם את מצריים וספרד למשפחה, למרות שעל החיבור הזה היא איננה יודעת שום דבר ממשי, ומחברת קצת יותר מדי מוטיבים מסיפורים שקראה ושמעה. ההורים שלה היו ציונים וסוציאליסטים: הם אינם מבטאים געגועים למצריים מהסוג ששובר את הלב בסרטי תיעוד כמו "סרט ערבית" שבו בוכות הדודות למשמע להיטי עבר מהקולנוע המצרי. ההורים שלה מתגעגעים יותר לעתיד שלא קרה מאשר לעבר כלשהו, ואלה געגועים לא פחות שוברי-לב ועזים.

אבל מה שטילטל אותי יותר מכל הוא דוקא הפרק האחרון "לוסיה", שהרומן יכול היה להיות שלם גם בלעדיו, כי "לוסיה", כפי שאורלי קסטל-בלום קראה לה ברומן, בכלל לא היתה חלק ממשפחתה, היא באה בכלל מגולה אחרת, ומה שהיה מדהים בה זה האופן שבו התערתה בישראל והיתה כל כך בעניינים, מבלי שבאמת התערתה. גם אני היכרתי את לוסיה כשעבדה באחת מהוצאות הספרים שתירגמתי עבורה ספר אחד שהיה רב מכר אדיר, ואני סירבתי לחתום את שמי עליו. אבל לא על כך אני רוצה לספר. בניגוד לאורלי קסטל-בלום, אני לא הייתי חברה של לוסיה, נפגשתי איתה רק בענייני עבודה, ולא כל כך רציתי קשר מעבר לכך, כי חשתי שהיא מתנשאת עלי מעט, אותה התנשאות שהתרגלתי לחוות מאשכנזים חילוניים שמאלנים, שמקפידים להתייחס ליהודים מסורתיים או דתיים מרקע שונה משלהם כאילו היו רפי שכל, או משהו בדומה לכך, ושלכן אני מעדיפה לא פעם לשמור מהם מרחק. היה משהו פטרוני בלוסיה, שלא אהבתי, והיה נדמה לפעמים שאני, ילידת הארץ, אני הזרה והלא שייכת, ואילו היא, המהגרת, ממש במרכז העניינים, ולגמרי לגמרי בטוחה בעצמה. אחר כך קראתי שעבדה עם אורלי קסטל-בלום ושהפכו לחברות בנפש, ואחר כך, שרבו והפכו לשונאות בנפש, שפעם, כשכתבתי על סרט שנעשה על אורלי קסטל-בלום ופחות או יותר שנאתי בו כל צילום וכל מלה, והרשימה יצאה מצחיקה יותר משהתכוונתי, ובתי אמרה שהיא יצאה מאד ארסית, למרות שלכך לא התכוונתי, בכל אופן לוסיה השאירה תגובה מרת נפש שרמזה לכך שלא הכתיבה של אורלי קסטל-בלום אחראית להצלחתה, וחשבתי איך אשה אינטליגנטית כמוה איננה מבינה שמיד אזהה אותה גם מבלי שהזדהתה בשמה. הרשימה הזו כבר מזמן לא ברשת, ולא התחשק לי להחזיר אותה, בעיקר בגלל התגובה ההיא של לוסיה. אחר כך לוסיה חלתה בסרטן ומתה, ומאז שהיא חלתה אורלי קסטל-בלום לא אמרה עליה אף מלה רעה וגם הספידה אותה בלב שלם. חשבתי אז שאורלי קסטל-בלום התנהגה כלפיה מאד באצילות, באצילות ובחמלה. בכל אופן בספר הזה, בפרק האחרון הזה "לוסיה", היא מספרת עליה דברים מאד אינטימיים שהיו קצת יותר מדי אינטימיים בשבילי, אבל גם מספחת אותה רשמית למשפחתה, ונדמה לי שלוסיה היתה מאד שמחה על כך שאורלי קסטל-בלום כתבה עליה, ועוד בספר הכי יפה שלה שמוקדש למשפחתה. בגלל שידעתי מהחיים הרבה דברים מהפרק הזה, ומכמה פרקים נוספים, הבנתי שבמובן מסוים הכל בספר הזה אמיתי ויוצא ישר מהנשמה, ונדמה לי שהפעם המבקרים, שמחמיצים הרבה, הפעם הם לגמרי לגמרי החמיצו, למרות שהבינו שהספר הזה הוא יצירה מאד פיוטית ויפה ומלאה בעיקר בצער גדול על כל ההחמצות בחיים שלנו ובחיים של הורינו, שבמובן מסוים הן גם שלנו, על החיים שמצליחים גם להיות מלאים בסבל,  וגם להיות קצרים יתר על המידה.      

מיכל זמיר / חמש ארוחות ביום

כל הזמן שאלתי את עצמי מה אמיתי ומה בדוי. האיש שמחפש את הרכבת ללמברג. הוא לא אמיתי. וגם פעם הוא אומר "יהופיץ", ואין באמת עיר כזאת, זאת המצאה של שלום עליכם. אני לא יודעת למה זה הטריד אותי, כי מהמשפט הראשון הייתי חייבת לקרוא את הספר הזה, וכמעט שכחתי לעלות למטוס בגללו, וגמרתי אותו עוד לפני אמצע הטיסה, הוא קצר ומרוכז מאד, כמו מנות קרב, וחסר רחמים לגמרי. אבל אחרי שהחלטתי עם עצמי שהאיש שמחפש את הרכבת ללמברג חייב להיות המצאה ספרותית, שהוא לא יכול להיות אמיתי, נזכרתי באבא של ג'ינג'י, החבר של הוריי, שכאשר ג'ינג'י בא לבקרו בבית החולים - זמן קצר אחר כך הוא הפסיק לאכול, סירב שיאכילו אותו, ובמהרה מת - כשג'ינג'י נפרד ממנו כדי לחזור לביתו בחיפה, אמר לו אביו: כן, אתה צריך לנסוע לדארמשטאדט. הוא לא היה חולה באלצהיימר, רק סנילי, וזיהה בהחלט את בנו, אבל היה בטוח שהם עוד מתגוררים בגרמניה, שממנה עלו למזלם לארץ עוד לפני המלחמה, כשג'ינג'י עוד היה קטן. גם אמי עלתה לארץ כשהיתה בת שמונה, מסטניסלבוב, שהיא לא רחוקה מלמברג. אבל במשפחה שלה לא היו חולי אלצהיימר – סבי וסבתי מצדה היו צלולים מאד עד סוף ימיהם. אבל סבתא ציפורה מצד אבי היתה חולה באלצהיימר שלא ידעו לאבחן, וכשיצאה מביתה בחלוק והלכה לאיבוד חשבו שהיא משוגעת. גם דודתי מתה מאלצהיימר. שתיהן היו גם חולות סוכרת, אבל אינני יודעת אם זה קשור. בכל אופן אחי ואני תמיד ציפינו לחלות מתישהו באלצהיימר, למרות שאבא שלנו מעולם לא חלה באלצהיימר. הוא נהרג בגיל שבעים מפגיעת מכונית, בדיוק כשיצא לגימלאות ויום אחרי שהשלים את פסק הדין האחרון שלו. אני עדיין מפחדת מהמחלה הזאת. כשאחי חלה בסרטן המוח הקטלני והתחיל להרגיש בעיות בזיכרון הוא היה בטוח בהתחלה שחלה באלצהיימר. המספרת רוצה דוקא למות מסרטן. כדי לא לחלות באלצהיימר. ההידרדרות האיטית של המחלה המתמשכת לאורך שנים רבות מפחידה אותה יותר ממות מהיר. אני שראיתי את הסרטן מכלה את אחי מיום ליום לא בטוחה שזו עיסקה משתלמת. אבל הרי כל זה טפשי להחריד. מה כבר אפשר לעשות כנגד המחלות והמות, איטי או מהיר. דבר אינו בידינו. ומי באמת יודע מהו המות הטוב. ביוונית קראו לזה אוותנסיה, וגם את המושג הזה הנאצים זיהמו לחלוטין.

גורל, תחושת הגורל מרחפת מעל מי שסועדים את הוריהם במחלה שאולי עברה אליהם בירושה, כמו שאמה של המספרת ירשה את המחלה מאביה, שאותו סעדה בזמנו במסירות. כעת מאושפזת האם כבר שנים רבות במוסד, מידרדרת ממחלקה למחלקה על פי מידת ההידרדרות במצבה, ובתה, שאותה כבר מזמן איננה מכירה, מייחלת לכך שתמות כבר, ובה בעת מייחלת גם לאיזו הארה, שאולי אמה תזהה אותה לפתע, שאולי האשה שכבר איננה דומה במאום לאם שהיתה לה, שכפי שנמחקו ממנה זהותה וזיכרון בנותיה, היא הולכת ונמחקת בתודעתה של בתה, כאילו תהליך המחיקה של זהות האם החולה פועל גם על מוח בתה ומוחק ממנו את האם שהיתה לה, שהאשה הזו תתנער לפתע ותשוב לרגע להיות אמה, מה שכבר לא יקרה. אם יש משהו שדומה להארה, הוא מן הסוג שרק מגביר את היאוש, את הכאב של בת שאמה שוב איננה מזהה אותה.

אולי לא הכל אמיתי, אבל הרבה כן. המטפלת הגרוזינית, האח הערבי, אותו שילוב שמצוי בכל צוותי עבודות השירות הדחויות בארצנו: עולות ממדינות ברית המועצות לשעבר, ערבים, מטפלות פיליפיניות שהותירו את משפחתן במולדתן כדי להגשים חלומות כלכליים. יחד עם בני משפחות החולים הם הופכים למין קהילה, יוצרים מין ברית ביניהם, כדי להתמודד עם הטרגדיות האנושיות שמסביבם, עם המחלה שנתיבה האכזרי ידוע לכאורה מראש ובכל זאת איננו מפסיק להפתיע. יש משהו מנחם באחוה הזאת בין מי שמודעים לטרגדיה של המטופלים שהם עצמם אינם מודעים לה. לפעמים נדמה מבין השורות שנוח לה, למספרת, בחברתם של המטפלים ובני משפחות החולים, שלהם איננה צריכה להסביר דבר, ושם היא יכולה לשפוך את לבה ואיננה צריכה להתנצל על מחשבותיה המדכאות, האובדניות, ועל הכאב והפחד והכעס והצער, ודוקא שם למול אמה החולה שמזמן איבדה כל צורך לעשות רושם על מישהו, גם היא יכולה להיות היא עצמה ללא מסכות, יותר מאשר בקרב הבריאים, וגם בכך קסמו של הסיפור הזה, ובנוסף לאחוה המנחמת הזאת במקום שאפשר לראות בו בועה ואפשר גם לראות בו את לב הדברים, את האמת שבאמת, אל תוך ייאושה המריר של הבת שמתרגלת שוב ושוב מחדש למה שקודם לכן התקשתה לדמיין, מפכים החיים שנמשכים מחוץ לקירות המוסד – לחולה שכבר שנים רבות איננה מזהה את בנותיה ונכדיה, נולדו כבר תשעה נינים. 

מיכל זמיר, חמש ארוחות ביום, הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2018    

   

הגינה של מאיר שלו

כבר הזכרתי כאן את ספרו של מאיר שלו "גינת בר" שמאד התרגשתי לקרוא אותו, אבל לא חשבתי לנתח אותו בדקדקנות, כמו שבבית הספר לא אהבתי לנתח פרחים, כי כשמפרקים פרח כדי ללמוד את חלקיו הוא מת ונובל וזה עצוב. אבל בינתיים מאיר שלו וגם הספר "גינת בר" נהיו נושא לדיון בשיח הציבורי המאד אלים ומאד מר וארסי שלנו, מירי רגב תקפה אותו, ואסתר זנדברג תקפה אותו, והרבה אנשים תקפו אותן בתגובה, ואני רוצה לומר כמה דברים על מאיר שלו ועל "גינת בר", וגם על כמה עניינים אחרים.

יעל דיין שכתבה ביקורת על ספרו של שלו למוסף הספרים של "הארץ", תהתה מדוע הפרקים מסודרים בספר בסדר לא הגיוני ולא מנומק בכלל, שלא יוצר איזשהו סיפור הגיוני או מנומק, רק מרפרף כמו פרפר מכאן לכאן, ולדעתי זה מפני שמאיר שלו לא כל כך רצה לספר סיפור מפורש מדי. הרי אפשר היה להתחיל את הספר בסיפור של ילד ירושלמי שנולד וגדל בירושלים, שמגיע בגיל תשע למושב נהלל, ובניגוד לילדי המושב מכיר רק מעט עצים ופרחים בשמם, ומקנא מאד בידע של ילדי המושב, ורוצה להיות בקי בטבע כמותם. אפשר לקרוא מתוך הספר סיפור כזה, אבל להפוך אותו למרכז הספר יהיה קצת טיפשי, כי מאיר שלו לא היה גנן ולא בן גנן, וגם לא נהיה גנן. הוא היה ילד עירוני שעבר בגיל תשע למושב והתאמץ להיות כמו כולם, וגם את רוב חייו הבוגרים הוא חי בירושלים, ובגיל לא צעיר קנה בית במושב בעמק יזרעאל, שאולי הזכיר לו קצת את משק סבו בנהלל, שבסך הכל היה לו טוב שם, כפי שהוא עצמו מספר, והוא ניסה לשתול סביב הבית גינה, כמו שיש לרוב אנשי המושבים, וכמו שהיתה לסבו החקלאי מנהלל וגם לסבי החקלאי אברהם מרגלית מבנימינה, שהיה לו פרדס והוא גידל עצי חושחש והרכיב עליהם תפוזים ולימונים, אבל השאיר כמה עצי חושחש כמו שהם לא רק להרכבות, אלא כדי להכין מפרים המר את הריבה שלדעתו היתה הטובה בעולם, ואני יכולה להעיד שבאמת היתה ריבה טעימה מאד, כי זכיתי לאכול את ריבת החושחשים של סבא שאי אפשר לקנות כמותה, וגם תפוזים שרק נקטפו מהעץ וקליפתם הזהובה  עוד היתה מכוסה אגלי טל. אלו זיכרונות ילדות שזוכרים כל החיים והם כנראה משפיעים עלינו בדרך כלשהי, אבל הם לא הופכים ילד עירוני ומבוגר עירוני לגנן. בשביל הסבים החקלאים של מאיר שלו ושלי, הגינה בחצר הבית, שסבי גידל בה מצדו האחד של הבית ירקות ועצי פרי, ומצדו השני פרחים, שהוא הקפיד לשתול אותם כך שבמשך כל ימי השנה פרחו בגינה פרחים, היו טפל לעבודתם החקלאית, ולפחות לגבי סבא שלי נדמה היה לי שאיננו טורח כלל בגינת הבית, שהיא רק מין בילוי, ובכל זאת הכל צומח ופורח ומניב בה, כביכול מבלי שהושקע בה כל עמל. סבא דישן את הגינה בקליפות הירק והפרי שאכלנו, בעיקר קליפות תפוזים שהביא מהפרדס, והוא פשוט קבר אותן בערוגות מבלי לטרוח להתסיס אותן ולהפוך אותן לדשן – הקליפות נאספו מן השולחן ומיד נקברו בגינה כפי שהיו, במיומנות מושלמת, שסבא לא איבד גם בשלהי ימיו, כשכבר היה חולה וידיו רעדו מעט.

כזה הוא הבית הישן שמאיר שלו רכש לעצמו בקצה המושב – חיפוש אחר זכרון ילדות וניסיון לממש חלום, להעלות באוב משהו שכבר איננו קיים, סבא שכבר הלך לעולמו והורים שכבר הלכו לעולמם וסגנון חיים שגם הוא כבר הלך לעולמו וכבר איננו קיים. והוא ניסה לשתול דשא ולעשות גינה נאה סביב ביתו, כפי שעשו כל דרי המושב, שרובם מן הסתם חקלאים שכמו אצל סבינו, גינתם טפלה לעבודתם החקלאית והם מיטיבים לדעת מה לעשות בה ונדמה שבאפס עמל הכל עולה בידם.

ובכן, מאיר שלו התאמץ לשתול דשא ולעשות גינה, כמו שניבא הנביא עמוס שישראל עתידים לשוב לארצם ולעשות גַּנּוֹת ולאכול את פְּרִיהֶם. אבל הוא לא הצליח לעשות גינה כמו אלה של השכנים, ובעיקר פרחו בגינתו פרחי הבר שממילא פורחים בכל מקום שבו הם יכולים לפרוח בעונתם: חצבים וכלניות ורקפות ופרגים. ומכיוון שהם היטיבו לפרוח בגינתו, הוא שתל בגינתו פקעות נוספות של חצבים ורקפות שמצא לצד כבישים שנסללו ובאתרים אחרים שבהם דוחקים צרכי האדם את פרחי הבר לשוליים, והם נקלטו בגינתו ופרחו, ומכיוון שפרחי בר כמו חצבים ורקפות וכלניות ופרגים פורחים להפליא היכן שמניחים להם לפרוח בעונתם, הרי בעונות פריחתם של פרחי בר יש לו גינה מרהיבה, ובעונות שבהן פרחי הבר מתקשים לפרוח, גינתו יבשה, וזה בעצם כל הסיפור. גם לולא היה עושה דבר היו פורחים בגינתו בעונתם חצבים ורקפות וכלניות ופרגים ותורמוסים וחבלבלים, אבל מכיוון שהוא טורח ואוסף פקעות של פרחי בר שנזרקו ושותלן בגינתו, ואוסף את זרעיהם ושומרם בצנצנות וזורע אותם בגינתו, ומשקה מעט כאשר הגשם מכזיב, אפשר שפרחי הבר פורחים בגינתו יותר משהיו פורחים להם סתם כך. אבל בעיקרו של דבר גינת הבר היא קצת בדיחה על גננות, היא ניסיון של מי שאיננו גנן ואיננו מבין הרבה בגננות לאמץ לעצמו את מלאכת הגננות של בורא עולם, מתוך ידיעת קוצר ידו לעבוד בזיעת אפו כדי לחוש שמינית שבשמינית מטעמיו של גן עדן, ולפיכך נקל לגנן עציצים עירוני שנפשו יוצאת לשתול ולזרוע ולראות ציצים ופרחים פרי עמלו, ואיננו מצליח אלא לגדל את מה שגדל מעצמו בדרך שנפלאה ממנו עצמו, שהרי כל גינה היא קודם כל גינתו של בורא עולם שהוא לבדו יודע מדוע צמח מה שצמח ופרח מה שפרח, למצוא את עצמו בספר הזה, יותר מלאלה שמלאכת הגננות מצויה בידם.

ככל בני האדם מחבב גם הגנן החובב מחמאות, ולמרות שהוא יודע בסתר לבו שגינתו איננה מרשימה ביותר, בכל זאת הוא מבקש שיחמיאו לו עליה, למרות שלרוב אין על מה להחמיא לו, שהרי בעונה החרבה גם גינתו חרבה, ובעונת הגשמים היא פורחת כפי שהטבע בארצנו כולה פורח בעונת הגשמים ומעט לאחריה, בטרם ייבש כחציר, ומי שיזדמן בימי אביב אלה לירושלים, ויעבור בגן העצמאות, כדאי לו לקרב אל הבור הפתוח העתיק שמערות קבורה בו והוא מוקף בגדר לביטחון המבקרים, ויתבונן בשפעת הפרגים שפורחים בו כעת ואפילו בעמק המצלבה אין יפים כמותם, ומרוב שפריחתם יפה גם פריחת החרדלונים לצדם יפהפיה גם היא. פריחה מטבעה היא קצרת-מועד ובארצנו השחונה היא קצרת-מועד במיוחד, וצריך ללכוד אותה בשיאה כמו שהצופים בכוכבים יודעים לכוון את צפייתם למועד שבו הכוכבים עומדים בשיא זוהרם.

מאחר ששָׁלֵו קבע את מושבו במושב של חקלאים והוא יושב שם בין האיכרים המומחים בחרפת עירוניותו, ואיננו יכול להתפאר אלא במיומנות שגם ירושלמים עזי נפש מצטיינים בה – לכידת צפעונים, שכן הרי ירושלים אדמתם קשה וסלעית, ובעיקר היא מצמיחה קוצים ודרדרים ופרחי בר ועקרבים ונחשים, ואלה מוכרים היטב גם לעירוניים שבין תושביה – איננו יכול אלא לספר למבקריו בעונה השחונה כמה יפה גינתו בחורף ובאביב, בעוד שגינות שכניו פורחות ומלבלבות כל השנה כולה. אבל באביב, כשפרחי הפרג פורחים בגינתו בשפע ובוערים באדמומיותם, הוא יכול לחוש כאילו היה באמת בעל גינה, והאירוניה הדקה הזו מלוה את הספר כולו, והקורא חייב להצטייד במידה הגונה ממנה כדי לקרוא אותו ברוח הנכונה. הסיפור שבו בחר שָׁלֵו לפתוח את ספרו איננו נעים לקריאה: רובו לועג לחתן וכלה שהגיעו בלווית אמותיהם להצטלם בין הפרגים והתורמוסים הפורחים בגנו באביב, שעליהם הוא צועק שהם פלשו לגינתו ודורכים על פרחיו, ומגרש אותם באיום שיפעיל את מערכת ההשקיה האוטומטית שאין לו, ואילו הם מצידם טוענים, ובדיוק מסיבה זו פותח הסיפור הזה את הספר, שזה לא נראה בכלל גינה, זה נראה חיק הטבע, מה שנכון כמובן, וזו האירוניה שאסתר זנדברג החמיצה, כשהסיפור הזה, והלעג הגלוי ללשונם של הדוברים, כה העלה את חמתה, שהיא הצטרפה למירי רגב ותיארה את שָׁלֵו כפיאודל אכזר שהפרגים והתורמוסים חשובים לו מכבודם של אנשים והוא גם לועג לשפתם הדלה, ואכן כך, אלא שבעיקר הוא לועג לעצמו, שכן הוא יודע היטב שאכן אין מדובר בגינה במובן הרגיל, אלא אכן בחיק הטבע, ובפרחי בר שרובם היו פורחים ממילא, גם לולא אסף בעקשנות מופרזת את זרעיהם וזרע אותם ברחבי הגינה, ושהמבקרים הלא קרואים לגמרי צודקים, הם מצטלמים בחיק הטבע, ודורכים על פרחי בר, שזה חבל, אבל בכל זאת שונה מלדרוך על פרחים שגנן מגדל בערוגה, דבר שכנראה לא היו מעזים לעשות. ומכיוון שאחרי שצעק עליהם ואיים עליהם וגירש אותם, הוא מתנפח מגאוה על כך שבחרו בגינתו כרקע לצילומי החתונה שלהם, כאילו היתה זו אחת מאותן גינות מטופחות של איכרי המושב, וכאילו הוא עצמו מפריח את הפרגים והתורמוסים בשדות ארצנו, הסיפור הזה די מצחיק, וממש לא צריך להתרגז ממנו, כמו שלא צריך להתרגז מדודה פולניה שמתקשה להשאיל לאחייניתה תכשיט מוזהב, בטענה שמדובר בתכשיט יקר ערך, כי התכשיטים שלה, לטענתה, הם רק מאיכות ראשונה במעלה.

"גינת בר" הוא ספר מצחיק ונוגע ללב, כי הוא מספר בעיקר על חלום ועל אובססיה, לא כל כך על גינה או על גינון, אלא על הרצון של אדם שאין מקצועו בכך להיות גם הוא בין המגדלים גידולים ומפריחים פרחים, ושותלים שתילים ונוטעים עצים לא רק לעצמם אלא לדורות הבאים, על השאיפה להלך יחפים ולחוש את האדמה בכפות הרגליים, ומי מאיתנו איננו מתאוה לפעמים להשליך את נעליו מעל רגליו ולרוץ יחף בעשב. לכן יש בספר הזה פרקים על זיכרונות מגינות נסתרות וחלומיות, גינות שאנו חולמים לחזור ולטייל בהן, כפי שאנו חולמים לשוב לגן-עדן, בעודנו מפלסים את דרכנו בעמק הבכא, בחום ובשרב, ושמחים אפילו למראה עשבים שוטים. זהו ספר על שעות שאדם מבלה בגינה שמגדלת את עצמה ומנהלת את עצמה, שהחולד עושה שמות באדמתה והנקר מנקר והורג את עציה, והגנן כביכול שלה מנסה לטעת בה עצים ולשתול בה פרחים ולמשוך אליה ציפורי שיר, אבל מאחר שמדובר בעצם בחיק הטבע ולא באמת בגינה, לקן שנועד לירגזים יבוא נקר, את פקעות הנוריות יאכל החולד, ומה שיישאר הם החצבים והרקפות שנקלטים בקלות בכל מקום וצומחים מעצמם.

אפשר לקרוא את הספר של מאיר שלו בהרבה דרכים, וכמובן זכותו של מי שמתרגז להתרגז, אבל זה קצת חבל, כי זה ספר עלינו, לאו דוקא על האשכנזים או הותיקים שבינינו, או על מי שידם משגת לקנות בית במושב, אלא על כולנו, שאוהבים את ארץ-ישראל ומנסים להיקלט בה, ומנסים להפוך אותה למקום פורח, ומנסים ליצור לעצמנו מקום יפה לחיות בו, אבל לא באמת מצליחים להיקלט בארץ, ולא באמת יודעים איך להתמודד איתה, ורוצים לגדל ורדים וסחלבים, אבל מצליחים לגדל בעיקר חצבים ורקפות, ומאחר שזה מה שיש אנחנו שמחים בהם, והם אכן משמחים, וכשאנו שמחים בהם אנחנו יודעים ששמחתנו היא שמחת עניים. גם הספרות העברית החדשה שלנו היא שמחת עניים, יותר משהיא מגדלת ורדים וסחלבים, היא מגדלת חצבים ורקפות, שצומחים מקרקע הארץ מכוח עצמם, לכן עדיף יהיה שאלו המתקשים להבין את האירוניה שבמצבנו, וגם אלה המודעים לה היטב, יניחו לה ולכותביה לנפשם.

מאיר שלו, גינת בר, הוצאת עם עובד, רישומים וציורים (יפהפיים) מאת רפאלה שיר.

אהרן מגד ז"ל

הסופר אהרון מגד הלך לעולמו שבע ימים ויצירה, ואני רוצה לדבר על מעט מספריו שאהבתי במיוחד. הראשון שקראתי היה החי על המת שקראתי לפני שנים רבות, ואני עוד מיטיבה לזכור את האלמנה המטיחה בסופר המבקש לכתוב על בעלה המהולל כיצד זנח הלה לאנחות את משפחתו, איך נכנסה בתו בנעוריה להריון והיה צריך לעשות לה הפלה. לימים עברתי חוויה דומה של מחקר על אדם שחשבתי לאציל נפש, ותחת אצילות נתגלו לי קטנוניות ותככנות ורוע אינסופי, וכל העת עמד ספרו הזה של מגד לנגד עיני, ספר שאיננו חומל על איש מגיבוריו, ומבלי ללעוג להם הוא מיטיב ללעוג לכמיהה האנושית ליצירת מיתוסים, להערצת גיבורים, שמרוב גבורה לא נותרה בהם אנושיות. מגד לא חס על עולם הספרות שבתוכו פעל כל ימיו כאדם מרכזי, והירבה לתאר את הרישעות והעוול שרוחשים בעולם הזה, את הכוחנות וההונאה ורדיפת הכבוד שאינם פוסחים גם על מי שחיי הרוח עומדים במרכז עולמו. ספרו "מחברות אביתר" נראה לי כמו המשך ל"חי על המת", אבל אולי הוא הפוך ממנו בעצם. במקום הגיבור הנערץ הרבה יותר מכפי שהיה ראוי, הוא עוסק במי שלא זכה בכבוד המגיע לו. כמה וכמה מספריו עוסקים באנשים נחבאים אל הכלים שכבודם נגזל, וניכר בכותב שהדברים בערו בנפשו.

עכשיו אני מחפשת את ספריו, הרי קראתי כמה וכמה מהם, אולי לא רבים, אבל כמה וכמה, ואני מתקשה למצוא אותם. להיכן נעלמו? את חלקם קראתי אולי עוד בבית הוריי, אחרים מסרתי או השאלתי אולי מבלי שחזרו. אבל מיד אני מורידה מהמדף את "מסע באב", האהוב עלי והקרוב ללבי ביותר, כבר מתפורר כולו ומוכתם בכתמים רבים. כמה פעמים חזרתי וקראתי את סיפורו של האב שיוצא לחפש את בנו הצעיר שנעלם, אבל בעצם מחפש כל הזמן את בנו הבכור שנהרג במלחמת יום הכיפורים, האב שהוא פרופסור המעדיף לחיות בארצות-הברית, הרחק מישראל, איננו משוכנע שהיהודים יכולים לנהל מדינה, מנוכר למדינת ישראל ולאנשיה, ואילו אשתו בת המושב כל כך קשורה לישראל, מתגעגעת אליה, ובכל קריאה חוזרת אני שמה לב לכך שיותר מכל דיבוריו של האב האינטלקטואל חרותים בלבי דברי האם, המורה הקשוחה, שאיננה מניחה לאיש לראותה בוכה, זו שמקבלת את המודיעים לה על מות בנה ומציעה להם משהו לשתות לפני שילכו, ואז מתקשרת בעצמה לעבודה, קודם כל לעבודה, להודיע שלא תבוא "כי בננו אמנון נהרג בסיני". אינני יודעת כמה פעמים כבר קראתי את השורות האלה, ובכל פעם אני פורצת בבכי מחדש. מכל תיאורי השכול הנוראים בספרות העברית, שלצערנו אינם מעטים, אין עוד אחד ששבר את לבי כמו תיאור האם הזו, ששמה כשמי, אולי שם קצת מודרני מדי למי שכבר שלחה בן לקרב במלחמת יום הכיפורים – רק בקרב בנות דורי, הדור של מלחמת יום הכיפורים, כמה נורא לומר זאת, הפך השם הזה נפוץ, בגן הילדים בשנות החמישים היינו ארבע ענתות, ואלה שילדיהם נהרגו במלחמת יום הכיפורים היו בני דור אחר, הן היו יותר השרות והדליות והרינות, אבל אולי זה לא ממש משנה, הכל ממילא מתבלבל, לפעמים אני מדפדפת בחוברת שמות החללים, לראות את המדריכים מהצופים והגדנ"ע שנשארו שם בני עשרים כמו שאומר השיר, ואני חושבת כמה הם חסרים לנו היום, כמה המדינה שלנו חסרה, וכמה האנשים שבבתי הקברות באמת אין להם תחליף, פשוטו כמשמעו בלי שום אירוניה. אין להם תחליף והם חסרים, כשאני מהלכת ברחוב אני רואה את החורים שהם השאירו מהלכים סביבי. והאם השכולה יושבת בחדר הילדים שבו גדל בנה וקוראת את מכתבו האחרון "נותרו לי עוד עשרה חודשים עד גמר השירות, אבל שום דבר לא ברור לי עדיין ביחס לעתיד. הלימודים לא מושכים אותי. אין לי כישורים להיות מדען כמו אבא, או מחנך כמו אמא. אומרים שלכל אדם יש "יעוד", שנקבע לו עוד לפני לידתו. אינני יודע מהו ה"יעוד" שלי..."

והיא כבר יודעת: היעוד שלו למות בקרב, לפני שהספיק לחיות. ועכשיו האב הספקן שלו, שנסע לחפש כביכול את בנו הצעיר, מחפש את הבן המת במקום שבו נפל. לא במודע. לא לכך התכוון, אבל נפשו נושאת אותו לשם. הורים שכולים הולכים אצל ילדיהם. כמו ב"הר הטועים" של יהודית הנדל שכתבתי עליו כאן, ושני הספרים האלה, "מסע באב" של אהרן מגד ו"הר הטועים" של יהודית הנדל פיוטיים כל כך, נדמה לי שהם מהפיוטיים שבספריהם, ולא מחמת המלים הגבוהות, שאין בהם, שפתו של אהרן מגד נקיה ופשוטה, קשובה ללשון הדיבור, דיבורם של אנשי ספר, ובכל זאת, לשון הדיבור, לא לשון קודש, אלא לשון החול של הכאב.

ושמתי לב שהמספידים, שדיברו דברים נאים ומהלב לא הזכירו את הספר הזה, "מסע באב", וגם כשהתפרסם לא הרבו לדבר בו, כפי שמיעטו לדבר גם ב"הר הטועים", והיו גם מי שגס לבם בספרי השכול האלה. וזה מוזר, כי לספרו של דוד גרוסמן דוקא התייחסו ומתייחסים כל כך הרבה, אבל הימים השתנו, רוח התקופה השתנתה, ואולי גרמה לכך בעיקר זהותו של גרוסמן כאב שכול, מות בנו במלחמה שאף פעם לא די לה, ואפילו לא נגזרה עלינו כפי שנגזרה עלינו מלחמת יום הכיפורים – בכך אני מוסיפה להאמין למרות שיש הגורסים אחרת, ואולי היתה זו אישיותו של אהרן מגד, שככל שמילא תפקיד מרכזי בחיי הספרות העברית של דור המדינה, משהו בו נחבא אל הכלים, היתה בו איזו צניעות, איזה סוד שאין חולקים עם הציבור, אולי תודעת הבושה של בני דורו. הוא לא היה מהנחשפים אלא מהמתבוננים בזולתו במבט חוקר, בעין טובה, באוזן טובה, מאלו שעיניים להם לראות ואוזניים להם לשמוע.