שיחות ערב ראש השנה

 

שיחות ערב ראש השנה

 

- מה שלומך בת-דודה? ומה שלום הבן-דוד?

- הבן-דוד איננו ממאי. הוא התאבד. לא היה לי לב להתקשר אלייך.

- דיברתי איתך בערב פסח. חשבתי שאתם מתאוששים.

- קיוויתי. רציתי להאמין. אבל הניתוח שנכשל, והוא התעוור. זה היה נורא. והסגר -את יודעת, עשרה חודשים הוא היה בבונקר. הם נשארו בבונקר כל החיים.

- אבל מאז היו לו חיים שלמים...

- (נאנחת)

- זה בוודאי לא קל לך אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, מגיל 14. אף פעם לא נפרדתם.

- (נאנחת) ולך יש נכד נחמד.

- יש לי שניים. אחד בן שלוש שחי באנגליה ולא ראיתי שנה, ואחד בן שנה ושלושה חודשים.

- לזה התכוונתי. עכשיו אני רוצה להגיד שלום לבן שלי.

- עכשיו אני לא יכולה לבוא –

- אני גם לא מרשה לאף אחד להיכנס.

- אבל אני אבוא לבקר אחרי הסגר. תהיו בריאים.

 

מה שלומך, דודה?

אני בסדר. איך אתם?

אנחנו גם בסדר. הייתי אצל הבת ביפו.

אז למה לא באתם לבקר אותי?

אני מפחדת לבקר עכשיו אנשים מבוגרים.

חבל. אין שום דבר. אתמול היינו שלושים אנשים והיה המון אוכל. היו כאלה פקקים שלקח לי שעה להגיע לכפר-סבא. כל דיזנגוף היה מלא מכוניות.

אני נשארת בבית. אני עושה מה שאומרים.

הסגר הזה מיותר. אין כל כך הרבה חולים. צריך לעשות סגר רק איפה שיש חולים.

אני עושה מה שאומרים.

אני כל כך כועסת. זה הכל בגלל הדתיים שביבי רוצה למצוא חן בעיניהם.

הם התומכים הכי נאמנים שלו. יש להם כוח פוליטי אז הם משתמשים בו.

בדיוק. זה מה שמרגיז אותי.

לפחות עכשיו השוק פתוח ואני יכולה לקנות דברים. בסגר הקודם היה לי נורא קשה למצוא מספיק אוכל לכלב.

פה יש הכל. לא חסר שום דבר.

בירושלים היו חסרים בסגר הרבה דברים. אולי בגלל שהמשפחות פה גדולות.

אולי. פה לא חסר שום דבר. אני יורדת לדיזנגוף סנטר ויש לי הכל.

אני מעדיפה ללכת למחנה-יהודה. זה לא ממש קרוב אבל אני יכולה להגיע ברגל.

את די רחוקה ממחנה-יהודה. אני גרתי בירושלים ארבע שנים כשאבא שלך היה סטודנט, והוא לקח אותי לטייל בכל מקום, ואז העיר העתיקה היתה בשלטון ערבי, והסתובבנו מסביב לחומה וראיתי אותם מסתכלים עלינו דרך החורים בחומה, ואבא שלך אמר לי אל תפחדי, הם לא יעשו לנו כלום, הם רק מסתכלים.

אבא שלי תמיד אמר לא לפחד, גם כשהיה מסוכן. חברה שהיתה איתו במלחמת השחרור סיפרה לי איך הוא לקח אותן, שתי בחורות, דרך הגבעות, מירושלים לקריית ענבים, וכל הדרך הן ראו הבזקים של פגזים ושמעו פגזים נופלים, ואבא שלי אמר להן אל תפחדו, לא יקרה לנו כלום, והוביל אותן בבטחה עד שהם הגיעו. אבא שלי תמיד היה לו אומץ.

וסבא שלך? את יודעת שבגיל ארבע-עשרה סבא שלך כבר החזיק רובה והתגונן נגד הרוסים?

נגד הקוזקים. היו שם קוזקים. סבא סיפר לנו תמיד איך הקוזקים היו באים לקנות מצרכים מהמכולת של סבתא בתיה.

את לא נותנת לי לדבר. סבא שלך הוא נולד באוקראינה. חמשת הילדים הראשונים נולדו באוקראינה. רק אטיה האחות הקטנה נולדה בבסרביה. סבתא בתיה היתה מבסרביה. ההורים והאחים שלה היו שם, אז היא רצתה לחזור לשם.

אני יודעת. סבא היה בן חמש-עשרה כשהם עברו לאקרמן. לפני זה הם גרו באוקראינה, ולקחו את סבתא בתיה ללדת את סבא במזחלת, כי היתה סערת שלג, וסבא נולד בשלג באמצע הדרך...

את לא נותנת לי לדבר. אבא שלי העריץ את סבא שלך, והוא עלה לארץ בגללו והוא ירד מהאניה ביפו ורצה לנסוע לבנימינה ובתחנה הוא פגש אשה שחשבה שהוא סבא שלך. היה זמן שסבא שלך ואבא שלי היו כל כך דומים שאנשים החליפו ביניהם. ואבא שלי אמר לאשה שהוא רק ירד מהאניה ביפו ורוצה לנסוע לבנימינה, אבל אין לו כסף, והיא אמרה לו אני אתן לך כסף ותחזיר לי בבית. וסבא שלך חשב שאבא שלי בא לעזור לו במאפיה. אבל אבא שלי לא קם בשלוש בלילה לעבוד במאפיה וכל הלחם נשרף, אז סבא שלך צעק עליו, ואבא שלי אמר לא באתי בשביל שתצעק עלי, אז הוא לקח את הדברים שלו ונסע לירושלים, והמופתי בנה שם את מלון אסטוריה ואבא שלי עבד שם בבניין, הוא היה איש מאד חזק, אבא שלי. ושם הוא שמע שמתארגנת קבוצה להכשרה ברחובות כדי לעלות לגבעת-ברנר, אז הוא נסע לרחובות ושם הוא פגש את אמא שלי והם עלו ביחד לגבעת ברנר, אבל שם הוא הכיר מישהו שאמר לו על עבודה ברחובות, ובגבעת-ברנר לא הירשו לו לעבוד ברחובות, אז הוא אמר שהוא עוזב, והוא אמר לאמא שלי שהוא הולך לרחובות ואם היא רוצה שתישאר בגבעת-ברנר, והיא הלכה אחריו לרחובות, ואחר כך הוא קנה את המגרש שלנו... אחר כך גם האחיות עלו לארץ. מנדל, האח הבכור, בא אחרון. הוא התחתן כבר בבסרביה, וגם הבן שלו בוריה נולד עוד בבסרביה.

היה לו רק בן אחד, נכון?

מזל. הבן הזה היה אדם הכי נורא ואבא הכי נורא.

פגשתי במקרה את הבת שלו במחנה של נוער שוחר מדע. היא היתה מאד נחמדה.

היא נחמדה מאד. היא סיימה את הטכניון והיא נסעה לאמריקה והכירה שם מישהו והתחתנה והיא חיה באמריקה ויש לה שני ילדים, ויש לה אח שגם חי באמריקה. אבל כשהיא ואחיה למדו לא היה להם בית. אבא שלהם לא הירשה להם להיכנס הביתה. אמא שלהם לא הרוויחה הרבה, והיא ביקשה שהוא ישלם שכר לימוד והוא לא רצה. הוא אמר שרק האמא תשלם. וההורים שלי היו נוסעים למנדל. האשה שלו אפתה עוגות נהדרות, והם היו אומרים צריך למדוד את המרצפות, למצוא איפה מנדל מחביא את הכסף... אבא שלי נסע למנדל ואמר לו שאתה צריך לשלם לנכדה את הלימודים, ומנדל אמר שאלתי את הבן שלי והוא אמר לא לתת כסף, שרק האמא תשלם, ואבא שלי אמר למנדל, את יודעת מנדל בא להורי לקפה ועוגה, אבא שלי פתח את הדלת ואמר לו אל תבוא הנה יותר, ויותר הוא לא בא... אבא שלי אמר שמי שלא משלם על הילדים שלו הוא לא אח בשבילו, והיתה לבוריה תימניה משעריים, אז התימניה קיבלה את כל הפרדסים והמגרשים...

אבל נראה שהילדים הסתדרו יפה גם בלי זה. הם כל כך מוכשרים...

הם מאד מוכשרים, אבל הבן דווקא כן ניסה להשיג משהו מזה אבל לא כל כך הצליח לו. הוא בא מאמריקה ונסע לבית-חולים ושם אמרו לו שאבא כבר מת אז הוא נסע לבית הקברות ובדיוק היתה שם ההלוויה שלו...

איזה סיפור.

סיפור סיפור. אני אשלח לך מה שכתבתי כשתבוא המורה שלי למחשבים ביום שלישי.

אני אשמח. שנה טובה, ושרק נהיה בריאים.

 

 

ג'וקים

 

לאחרונה הפסקתי להרוג ג'וקים. פעם כשרק הופיע אחד מהם לעיניי הייתי רודפת אחריו עם המגב ומכה בו בכל כוחי ומשליכה את גווייתו לאסלה ומורידה את המים. עכשיו אני מניחה להם לנפשם. אינני יודעת מה גרם לשינוי אצלי. אולי הזדקנתי מדי כדי לרדוף אחרי ג'וק ולהכות בו. אולי השפיע עלי המשפט שקראתי אינני זוכרת היכן, שג'וקים אינם גורמים כל רע, רק מראם דוחה אותנו שלא בטובתם. חשבתי על זה, שבאמת הם אינם עושים כל רע, הם רק פחות יפים מהחרקים שאנחנו מחבבים, כמו פרת משה רבנו או פרפרים. יום אחד ראיתי ג'וק על דופן ארון המטבח שפונה למקרר. הוא עמד שם שעות והניע את מחושיו כאילו בדק את האוויר או חיכה למשהו. חשבתי שאולי הכלב יהרוג אותו. לפעמים אני מוצאת גוויית ג'וק שכוב על גבו ונראה לי שהכלב טיפל בו. הוא טוב בציד חרקים, ויכול לבלוע זבובים במעופם. הלשון שלו ממש זריזה. אבל בג'וקים אינני בטוחה שהוא נוגע. כנראה גם כלבים נגעלים מג'וקים. אבל אם מניחים להם ופשוט מתבוננים בהם בשקט הם לא יותר גרועים מהמון חיות אחרות. לא הייתי רוצה שהם יתרבו יותר מדי, אבל בינתיים לא נראה לי שמספרם גדל מפני שהפסקתי להרוג בהם. וגם האדישות כלפיהם השרתה עלי שלוה.

מוזר איך האדישות הזאת יורדת עלי פתאום. למשל הכלבה של בעל בתי הקפה, שרודפת אחרינו כשאני מטיילת עם הכלב. היא נהגה לשחק איתו עוד כשהיה גור קטן, ועכשיו, כשהוא גדול ממנה בהרבה, הוא מתכופף אליה ומלקק אותה. היא רצה אחרינו עד לבית הנשיא או לרחוב פלמ"ח ופעם אפילו השתרכה אחרינו עד לגן העצמאות וחזרה אחרינו הביתה. פעם זה היה נורא מרגיז אותי, ממש הרגשתי מועקה כשראיתי אותה שוב רצה אחרינו, ופתאום כבר לא היה אכפת לי. אפילו נוגע ללבי לראות את הכלב מלקק אותה. אני לא יודעת למה קודם כל כך התרגזתי ועכשיו פשוט לא אכפת לי. איך זה שדברים נורא מרגיזים ופתאום מפסיקים להרגיז, וזה בכלל לא מובן למה קודם הם הרגיזו כל כך ופתאום כבר לא.

עדיין מרגיז אותי שאנשים הולכים ומדברים בטלפון הנייד תוך כדי הליכה. זה דווקא לא הפסיק להרגיז אותי. אבל אני חושבת שאם היה לי טלפון נייד הייתי יכולה לצלם בו כל מיני דברים שקורים ברחוב, ואחר כך הייתי יכולה לערוך מהם סרט. אילו הייתי צעירה הייתי הולכת ללמוד איך לצלם סרטים דוקומנטרים, והייתי מצלמת הרבה דברים שאני רואה. אולי גם את הג'וקים הייתי מצלמת. בכל פעם שהייתי רואה ג'וק הייתי מביאה במקום המגב את המצלמה ומצלמת אותו, והיה לי אוסף תמונות של ג'וקים בטלפון ואנשים היו נגעלים כשהייתי מראה אותן. ואז הייתי אומרת להם את מה שקראתי, שג'וקים כלל אינם מזיקים, ואין בהם שום דבר נורא.

אולי אנשים יחשבו שהפסקתי להרוג ג'וקים בגלל "הגלגול" של קפקא, שלגמרי הזדהה עם ג'וקים שאנשים כל כך נגעלים מהם וכל כך רוצים להרוג אותם בכלל בלי סיבה. אבל האמת היא שהמון שנים אחרי שקראתי לראשונה את הגלגול המשכתי להרוג ג'וקים בתקיפות, כאילו הם מהווים איזו סכנה נוראה. בכלל חשבתי שהגלגול של גרגור סמסא בג'וק הוא הזיה והוא מטאפורה למחלת השחפת שהפכה את קפקא לאיש שיורק המון דם שזה יכול להיחשב למגעיל וגם למישהו שאין לו לכאורה ערך בחברה האנושית, ורק רוצים להיפטר ממנו, כי בגלל המחלה הוא רק מהווה עול וצריך לטפל בו. עכשיו אני חושבת שאולי זה קשור גם לעידן הזה של הקורונה, שיש כאלה שחושבים שלא נורא אם אנשים חולים וזקנים מתים מקורונה כי הם לא כל כך מועילים לחברה, ויש כאלה שאומרים לכלוא אותם בבית שלא יצאו עד שתיעלם המחלה – זה הרי הקטע הכי דרמטי ב"גלגול", שהג'וק מתגלה לא רק לעיני המשפחה אלא לעיני שלושת האורחים שממהרים להסתלק בתיעוב. כשאחי היה חולה בסרטן קטלני היו אנשים שלא רצו לבקר אותו כדי לא להזדעזע מהמראה שלו, והם לא חשבו עליו שהיה זקוק כל כך לחברת אנשים, אלא על עצמם שהם לא יצטרכו להתמודד עם רגשות קשים. והם הפסידו, כי מהר מאד מתרגלים לזה שמישהו נהיה חולה ונכה וזה מפסיק להפריע, ואז נשארת רק החוויה האנושית של מגע בנפש האדם שחולה ונפרד מהעולם, וזאת חוויה עצובה אבל זאת גם חוויה של חסד, חסד ששורה על הנפרדים וגם על הנשארים, ונשאר איתם להמשך החיים ועוזר להם להתמודד עם החיים וגם עם המוות, והחסד הזה ניתן רק למי שלא נרתע ולא מפחד. באופן מוזר השעות שביליתי עם אחי הגוסס היו שעותינו היפות ביותר למרות שבזמן אמיתי הרבה פעמים רציתי לבכות ולא בכיתי רק בגלל שהרגשתי שאסור לצער.

אתמול אסתי החברה של אחי סיפרה לי על קרוב משפחה שלה שחולה באותה מחלה כמו אחי וזה מחזיר אליה את כל הזיכרונות מאחי, גם השמחים וגם העצובים, למרות שהמחלה של הקרוב קצת שונה או אולי התגלתה בשלב יותר מוקדם, ואולי יש לו יותר סיכויים לשרוד מאשר לאחי, אבל אסתי היתה בכלל לא אופטימית, ונזכרתי שאיחלתי לאחי שנה טובה בראש השנה כשהוא כבר היה מאד חולה, והוא בכה, וחשבתי אולי לא הייתי צריכה להגיד לו כלום, מה צריך להגיד בראש השנה לאדם שיודע שכמעט בטוח שהשנה מצבו ידרדר מאד והוא ימות? אדם שכבר איבד תקוה?

אני באמת לא יודעת מה צריך לומר במצב כזה. זה צריך להיות משהו מנחם. ראש השנה זה חג של תקוה וגם למי שאין לו תקוה צריך להגיד משהו טוב בראש השנה.

אולי רק להגיד שאוהבים אותו. זה תמיד יכול לנחם. גם מי שאין לו תקוה יכול להתנחם באהבה.

המחשבות שלי קצת מבולבלות השבוע, כי החג הזה מאד מבולבל ומבלבל. אבל אני מאחלת לכולם שימצאו בכל זאת תקוה ונחמה.

ראש השנה לסבתות

השנה היתה בשבילי שנה מאד מאושרת, כי נולד לי נכד, והמון שנים חלמתי להיות סבתא ולטפל בנכד שלי, ולמרות שהחלום לא התגשם כמו שדימיינתי, כי הנכד שלי רחוק ואני יכולה לבקר אותו רק לפרקי זמן קצרים ורוב הזמן אני רואה אותו בתמונות או בסקייפ, בכל זאת אני מאד מאושרת להיות סבתא, ואני אוהבת להגיד לכולם שאני כבר סבתא, וכולם אומרים לי "באמת?" כאילו זה משהו מפתיע וכאילו אני נראית צעירה מדי בשביל להיות סבתא, ואני יודעת שאני לא, אבל אני שמחה לומר להם כן, באמת, יש לי נכד, והוא יפה ומקסים וחכם והוא הכי חמוד בעולם והוא ילד גאון. לסבתות מותר להתגאות בנכדים שלהן, וגם לאמהות מותר להתגאות בילדים שלהן, אבל לסבתות עוד יותר מותר, מפני שאנשים יותר סלחניים כלפי נשים זקנות, אולי בגלל שהם יותר סלחניים כלפי הסבתות שלהם עצמם. המון שנים רק רציתי שיוולד לי נכד, ועכשיו אני רוצה לראות אותו גדל. אני מדמיינת איך הוא יגדל וידבר איתי, ואני אלך איתו לטייל, ואני אקח אותו לגן החיות והוא יתפעל מהפיל והדב ויצחק מהקופים, ואני אקח אותו לים ואבנה איתו מגדל בחול. המון שנים דימיינתי איך זה להיות סבתא. זה דומה להיות אמא, אבל גם שונה, כי כשהייתי אמא הייתי מאד חרדה וכל הזמן היו לי ספקות, ועכשיו אני יותר רגועה, כי כבר גידלתי את הבנות שלי ועכשיו הן נשים בוגרות, אז יותר קל לי לדמיין איך ילד גדל ואני פחות מפחדת מכל דבר, ואם אני מפחדת יותר קל לי להגיד לעצמי שיהיה טוב, ואם הנכד שלי בוכה ולא רוצה לישון אני אומרת שככה זה תינוקות ובאמת ככה זה תינוקות, לא תמיד אפשר להבין מה מציק להם, כי הם עוד לא מדברים. כשהייתי אמא הייתי הרבה יותר עצבנית, ואחר כך הצטערתי על זה, שלא היה לי יותר ביטחון, אבל הביטחון מגיע תמיד באיחור וכנראה אין מה לעשות נגד זה. כשאת סבתא יש יותר זמן להתרגש ופחות זמן לדאוג.

כשנהייתי אמא זה שינה לי לגמרי את המחשבות וגם עכשיו כשנהייתי סבתא זה שינה לי את המחשבות. כשאני מתעוררת בבוקר אני חושבת על הנכד שלי ואני כל הזמן מצפה לראות איך הוא יגדל וישתנה ומה הוא יעשה. זה מוזר כי הבנות שלי עושות כל הזמן דברים שלא ציפיתי שהן יעשו וגם הן בעצמן לא ציפו שהן יעשו, והחיים שלהן מאד מפתיעים בשבילי, אז לכל מה שקורה להן אני מתייחסת רק בדיעבד, כי לפני זה אני לא יודעת למה לצפות, אבל הנכד שלי שהוא תינוק ידעתי כשהוא נולד שבעוד כמה שבועות הוא יחייך, אז חיכיתי לחיוך שלו, זה חיוך מקסים שאי אפשר לעמוד בפניו, ועכשיו הוא גם צוחק בקול, במיוחד כשעושים לו אמבטיה, ואני צוחקת גם כי זה צחוק מאד מדבק. וכל הזמן אני מחכה שהוא עוד יגדל ויתהפך ויזחל וידבר וילך. אמנם גם הוא מפתיע אותי לפעמים ועושה דברים שלא ציפיתי, כמו לנגן על הקלידים של אבא שלו שהוא מוסיקאי, ואני מאמינה שגם הוא יהיה מוסיקאי, אבל אבא שלו אמר לא, רק עורך-דין. אבל דוקא בגלל הדברים הצפויים, שאני מחכה להם, אני יכולה להינות מהם פעמיים, פעם כשאני מדמיינת איך זה יקרה ופעם כשזה באמת קורה. ילדים נותנים לנו את האפשרות הזאת, לצפות לעתיד ולשמוח עליו עוד לפני שהוא קורה, כי ילדים הם כמו האופק שלנו, שאנחנו צופים אליו כל הזמן והולכים אליו כל הזמן ביחד איתם. מי שיש לו ילדים חי יותר מאשר את החיים של עצמו, הוא חי גם את החיים של ילדיו, והוא חי גם את החיים של נכדיו, וככה החיים שלו נכפלים והולכים, ויש לו תמיד למה לצפות. לכן התקוות שלי לשנה החדשה הן קודם כל התקווה לראות את הנכד שלי גדל ומתפתח ולהיות איתו הרבה, כמה שרק אפשר, וגם לראות את הבנות שלי מאושרות, שנדמה לי שהן די מאושרות עכשיו, ואני מקוה שהכל יימשך כמו שהוא עכשיו, הציפיות שלי אולי לא ממש גדולות, אבל הדברים שהכי רציתי בחיים זה להיות אמא ואחר כך להיות סבתא, וזה כמובן רצון שלא נגמר כשהילדים נולדים אלא ממשיך לגדול איתם משנה לשנה, וככה החלומות שהתגשמו הם חלומות עד האופק, חלומות עם המשך, וכמו האופק הם כל הזמן מתרחקים הלאה מאיתנו, וככה האופק שלנו הולך וגדל עד אין קץ, וזה מה שאני מבקשת מאלהים לשנה החדשה שהכל יימשך לי, החלום והשמחה. ואני מאחלת לכולכם לשנה החדשה שיתגשמו לכם החלומות ושתזכו לשמחות.

שנה חדשה

מאד קשה לי לבטא את רגשותיי בחג ראש השנה הזה. כל הזמן אני חושבת כיצד איחלתי לאחי שנה טובה בראש השנה הקודם והוא בכה, כי הוא לא ציפה אלא למחלה ולמות, והצדק היה איתו. ואני כל כך קיויתי שהוא עוד יחזיק מעמד, ושאני אברך אותו גם בראש השנה הזה, ואומר לו אתה רואה, לא האמנת שתזכה להגיע לראש השנה הזה, והנה זכית, אבל הוא לא זכה. בכל זאת היו לו עוד כמה שמחות והנאות, והיתה לו תקופה טובה יותר, אבל היא היתה קצרה. עכשיו אני מרגישה כאילו החיים מתחילים מחדש, וצריך לייחל שמשהו טוב יקרה, אבל רוב הדברים שאני מייחלת להם קשורים באנשים אחרים ואין לי שליטה עליהם, וגם בדברים שיש לי שליטה בהם, לפעמים נדמה לי שאין לי שליטה, נדמה שהחיים זורמים מעצמם והזמן חולף וחומק בין האצבעות, ולפעמים אינני יודעת אם אני חיה או רק מביטה מן הצד בחיי, כאילו היו חיים של מישהו אחר, ואני חושבת אם אלה חיים טובים או רעים. אחי תמיד חשב שחיי קשים ועצובים, אבל אני חושבת שאלה חיים די טובים. לפעמים כשאני מטיילת עם הכלב אני חושבת כמה אחי היה שמח לטייל עם כלב ברחובות היפים של ירושלים ובגינות הירוקות, ואז אני חושבת שלו אחי יכול היה לטייל עם כלב, הוא לא היה מטייל עם כלב, אלא יושב בחדרו ועוסק במחקריו, ואני אשה שעיתותי בידי לטייל עם כלב, או בעצם כך בחרתי לחיות את חיי, ואני חושבת כל הזמן כמה יפה ירושלים, כמה יפים ונעימים הרחובות שלה, הגינות שלה, והשמים הכחולים שלה שאין כמותם בעולם. כמה אחי רצה לחיות, אבל החיים שהוא רצה היו חייו, ואני אינני יודעת בביטחון מה החיים שהייתי רוצה לחיות, אני פשוט חיה את החיים שיש לי, ואני יודעת רק ממה אני נמנעת, ואני נמנעת מהרבה דברים, הולכת מסביב, כמו המשרת של פיליאס פוג, פספארטוּ, שרצה חיים שלווים מאד ומצא את עצמו במסע סביב העולם. אני מניחה לחיים להפתיע אותי, ואני נותנת לכלב להוביל אותי בדרך, למרות שייעצו לי את ההיפך מכך. אולי הכלב כמו אתונו של בלעם, יודע את רצון האלהים. כך אני מגיעה לעתים למקומות שלא הייתי בהם מעולם. ואני חושבת כמה סודות ומיסתורין יש במקומות הכאילו מוכרים, וכמה חיים רוחשים בסתר מתחת לאפינו מבלי שכלל ידענו, ואני אוהבת לראות את גינות המשחקים מלאות ילדים משחקים ולראות את שמחתם, ולחשוב כמה ילדים מסתפקים במועט כדי לשמוח, ואיך הם מאבדים את היכולת הזאת בבגרותם, וצריכים לעבור את כל החיים כדי ללמוד אותה מחדש, ללמוד לשמוח בחלקם, ולהבין מה באמת חשוב בחיים ומה נותן חיים לעצמך ולאחרים. יש לי הרבה תקוות לשנה החדשה הזאת, רובן קשורות באחרים. לעצמי אני מאחלת רק להיות בריאה, וחזקה מספיק לטייל עם הכלב, ולא עייפה מדי לעבוד ולעשות את הדברים שאני רוצה, כי הכי קשה לי תמיד להילחם בחולשה ובעייפות. אני מאחלת לעצמי להיות שמחה בחלקי, שזה הדבר הקשה מכולם, והוא נחלתם של המעטים. אני מאחלת לכולם אושר, ובמיוחד לאלה שאיבדו את יקיריהם בטרם עת במלחמה ובמחלה ובאסונות וקשה להם לשמוח, אני מאחלת להם שימצאו בלבם שמחה ושיהיה להם טוב.  

לאחי שלא יתייאש

בערב שנה חדשה אמורים לשמוח, אבל לאחי קשה לשמוח, כי מחלתו קשה מאד, וכשאומרים שנה טובה הוא מתקשה להאמין בכך. גם אני הייתי עצובה מאד ואפילו להגיד לאנשים שנה טובה לא היה לי חשק, ואחר כך אמרתי מתוך נימוס, והשתדלתי שזה יישמע אמיתי. ואמרתי לאחי שנה טובה ושנינו היינו עצובים מאד ורציתי לשמח את אחי אבל הוא רחוק ולא יכולתי לחבק אותו, רק אמרתי לו שאבוא אחרי החג, ואביא שטרודל תפוחים, זו העוגה האהובה עלינו. במקרר של סבתא שפרה תמיד היו פרוסות של שטרודל תפוחים על צלחת. זה היה שטרודל פשוט מבצק פשוט ותפוחים וקצת סוכר, אבל הטעם שלו היה תמיד מחוז חלומותינו. אם אני מצליחה לשחזר אותו אני מרגישה כאילו עשיתי מסע בזמן, ואני מרגישה אושר, כאילו חזרתי לבית סבא וסבתא ולילדוּת. בכל פעם שאני באה לאחי הוא רוצה לקחת אותי לבית הקפה של יוליוס מיינל שזו רשת אוסטרית שמגישים שם שטרודל טעים וקפה משובח, אבל עוד לא הזדמן לנו ללכת לשם. אבל אחרי החג אבוא לאחי ואביא לו שטרודל תפוחים עם דבש וקינמון ונאכל אותו ביחד. ואני רוצה להגיד לאחי שלא יתייאש. פתאם מתוך המחשבות צפה לי האימרה שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים. בעצם חז"ל אמרו שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים, שהכוונה היא אותו הדבר, שלא להתייאש ולא לאבד תקוה ולהאמין ברחמי שמיים. ואני רוצה להגיד לאחי שלא יתייאש בבקשה ושלא יפסיק לקוות לטוב ולהאמין שתהיה לו שנה טובה, כי לתקוה ולאמונה יש כוח גדול, ואני מאמינה בכוח הזה, ואינני רוצה להתייאש מן הרחמים, ואני מאחלת לאחי שנה טובה ושלא יתייאש מן הרחמים, ולכל האנשים החולים והסובלים אני מאחלת גם כן שנה טובה ושלא יתייאשו מן הרחמים, ולכולנו לכל האנשים החולים וגם הבריאים אני מאחלת שתהיה לנו שנה טובה ושלא נתייאש מן הרחמים, ואני מבקשת שתהיה לנו תקוה.

דבש

במזמור תהלים פ"א מופיעים יחדיו ראש השנה ודבש, האחד בתחילתו והשני בסופו:

א  לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית לְאָסָף.
ב  הַרְנִינוּ, לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ;    הָרִיעוּ, לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
ג  שְׂאוּ-זִמְרָה, וּתְנוּ-תֹף;    כִּנּוֹר נָעִים עִם-נָבֶל.
ד  תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר;    בַּכֵּסֶה, לְיוֹם חַגֵּנוּ.
ה  כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא;    מִשְׁפָּט, לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
ו  עֵדוּת, בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ--    בְּצֵאתוֹ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם;
שְׂפַת לֹא-יָדַעְתִּי    אֶשְׁמָע.
ז  הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ;    כַּפָּיו, מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה.
ח  בַּצָּרָה קָרָאתָ,    וָאֲחַלְּצֶךָּ:
אֶעֶנְךָ, בְּסֵתֶר רַעַם;    אֶבְחָנְךָ עַל-מֵי מְרִיבָה סֶלָה.
ט  שְׁמַע עַמִּי, וְאָעִידָה בָּךְ;    יִשְׂרָאֵל, אִם-תִּשְׁמַע-לִי.
י  לֹא-יִהְיֶה בְךָ, אֵל זָר;    וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל נֵכָר.
יא  אָנֹכִי, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ    הַמַּעַלְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם;
הַרְחֶב-פִּיךָ,    וַאֲמַלְאֵהוּ.
יב  וְלֹא-שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי;    וְיִשְׂרָאֵל, לֹא-אָבָה לִי.
יג  וָאֲשַׁלְּחֵהוּ, בִּשְׁרִירוּת לִבָּם;    יֵלְכוּ, בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם.
יד  לוּ--עַמִּי, שֹׁמֵעַ לִי;    יִשְׂרָאֵל, בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ.
טו  כִּמְעַט, אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ;    וְעַל צָרֵיהֶם, אָשִׁיב יָדִי.
טז  מְשַׂנְאֵי יְהוָה, יְכַחֲשׁוּ-לוֹ;    וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם.
יז  וַיַּאֲכִילֵהוּ, מֵחֵלֶב חִטָּה;    וּמִצּוּר, דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ.

תקעו בחודש שופר, בַּכֵּסֶה ליום חגנו, אומר פסוק ד, ובפסוק ב נאמר "הריעו לאלוהי יעקב", כנאמר בויקרא, כ"ג, פסוק כ"ד:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן,

זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.

 

וגם בספר במדבר, כ"ט, פסוק א:

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.

והריעו בפסוק ב מקביל להַרְנִינוּ, מלשון רינה ושירה, ול"שאו זמרה". כיום אנו מזהים את התרועה עם התקיעה בשופר, אבל מן ההקבלות במזמור תהלים פ"א אפשר לשער שיום התרועה הוא יום שירה והודיה, ואולי בעבר היה כזה. משמעות התרועה בלשוננו כיום מבוססת על תיאור החרבת יריחו בספר יהושע פרק ה, פסוקים ה-ו:

וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים, לִפְנֵי הָאָרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, תָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהַכֹּהֲנִים, יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, בשמעכם (כְּשָׁמְעֲכֶם) אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ...

ומכאן ברור שבין אם משמעות התרועה היא הרמת קול כפי שאנו מבינים היום ובין אם משמעותה שירה, בכל מקרה התרועה היא קולם של האנשים, ולא קול השופר. וכך עולה גם מן ההמשך בפסוק י:

וְאֶת-הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר, לֹא תָרִיעוּ וְלֹא-תַשְׁמִיעוּ אֶת-קוֹלְכֶם, וְלֹא-יֵצֵא מִפִּיכֶם, דָּבָר:  עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם, הָרִיעוּ--וַהֲרִיעֹתֶם.

שימוש הלשון המקובל עלינו "תרועת שופר" כאילו היתה התרועה קולו של השופר מקורה איפוא בטעות, בבלבול בין תקיעת השופר לתרועת העם.

ועוד יש להעיר על בַּכֵּסֶה שמקביל ל"באחד בחודש" הנזכר בתורה, ומקור המלה כמובן בהיות הירח מכוסה, בלתי נראה.

למרות הקשר החביב בפרק ז בין איזכור ראש השנה לאיזכור הדבש, בפסוקו האחרון, פסוק י"ז: וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה; וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ 

נראה הפסוק האחרון תלוש מעט, כאילו נדבק לפרק בטעות. הוא כלל איננו מתחבר לפסוק הקודם לו.

נדמה לי שאכן חלה איזו טעות מעתיק שנשתרשה בפסוק הזה, כי הוא נראה הרבה יותר שייך לפסוק י"א. הנה אני מצרפת את שניהם, פסוקים י"א וי"ז יחדיו:

  אָנֹכִי, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הַרְחֶב-פִּיךָ, וַאֲמַלְאֵהוּ. וַיַּאֲכִילֵהוּ, מֵחֵלֶב חִטָּה; וּמִצּוּר, דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ.

נדמה לי שכך הפרק הגיוני יותר, וגם הדבש מתקרב כך יותר לעצם העניין, לנושא הפרק, נאמנות העם לה' והימנעות מעבודה זרה, תזכהו בהגנתו ובטיפולו המסור של ה', שמופיע כאן לא כבורא עולם אלא באסוציאציה לעשרת הדיברות:

"אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

ועניין זה מזכיר לי את דברי מרטין בובר מפי "היהודי" ב"גוג ומגוג" (הוצאת עם עובד, תשכ"ח, עמ' 93) החביבים עלי מאד, בפרק עשרים שכותרתו "אישור":

"הרי תמיד היו שואלים", אמר ר' בונם, מפני מה מתחילים עשרת הדיברות כך ולא במלים: "אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ".

"אילו היה כתוב כך", השיב "היהודי", היה האדם אומר: אמנם אדיר הוא אלהים, אבל הוא לא יתעסק בי ואין אני יכול לגשת אליו בענייני הפעוטים. לפיכך קורא אליו השם יתברך: "אני הוא אשר הוצאתיך מן הבוץ, בוא אלי בכל זמן והבא לפני את כל דאגותיך".

פרק פ"א בתהלים קרוב מאד בתוכנו ואפילו במטבעות הלשון שלו לשירת האזינו, ספר דברים פרק ל"ב:

כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ:  יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.  י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר,  וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; 
יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ  יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.  יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ. יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ;  וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר.  יג יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי;  וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע,  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן,  עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים  בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים,  עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה; וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר.    טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט...

אם בתהלים פ"א, פסוק י, נאמר:

י  לֹא-יִהְיֶה בְךָ, אֵל זָר;    וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל נֵכָר.

הרי בשירת האזינו נאמר:

יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ;  וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר. 

ואם יימנע העם מעבודה זרה וישמור נאמנות לאלוהיו הרי האל:

יג יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי;  וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע,  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן,  עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים  בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים,  עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה; וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר.

וחיבור זה בשירת האזינו בין ההימנעות מעבודה זרה לאותו טיפול שיעניק האל לעמו בתמורה: "יניקהו דבש מסלע... עם חלב, כליות חטה" אכן מחזק את דעתי שפסוק י"ז בתהלים פ"א הוא בעצם המשכו של פסוק י"א, ואולי היה המשך ארוך יותר שמקביל לגמרי לפסוק בשירת האזינו, אבל הוא נשמט בטעות ההעתקה שהוציאה את הפסוק ממקומו הנכון וחיברה אותו שלא כהלכה, והוא שכרה של ההימנעות מעבודה זרה.

פסוק י"ד בשירת האזינו מאפשר לנו גם להבין את הביטוי המוזר "חֵלֶב חטה", שהרי החטה אין בה שומן, ובשירת האזינו אנו רואים שימוש מטפורי ב"חלב, כליות חטה" ללחם, כמו גם ב"דם ענב" ליין, באופן שמזכיר את הפולחן הנוצרי של בשרו ודמו של ישו שאולי שואב מפולחן יהודי קדום כלשהו, כפי שאפשר להסיק מן הפסוקים בשירת האזינו, שבהם נדמה הלחם לבשר והיין לדם.

ומכיוון שהזכרתי את שירת האזינו, אני רוצה להביא אמרה אחת שחביבה עלי מתוך מדרש רבה שלה:

האזינו השמיים והארץ: אדוננו רבנו יהושע דסיכנין: מכאן אתה למד שיש לשמיים פֶּה ולב ואוזן. פֶּה מנין? דכתיב "השמיים מספרים כבוד אל", ולב מנין? דכתיב "וההר בוער באש עד לב השמיים" ואוזן מגלן דכתיב "האזינו" [האזינו השמיים ואדברה].

דברים אלה של רבי יהושע מתקשרים יפה לדברי "היהודי" ב"גוג ומגוג".

שתזכו איפוא לשנה טובה ומאושרת ולעולם אל תהססו להטריד את הקדוש ברוך הוא בענייניכם הפעוטים, כי לשמיים יש פה ולב ואוזן והנה הם מאזינים.