נפגשות בהפגנות

 

בהפגנות ליד בית הנשיא נגד הרפורמה המשפטית פגשתי מכרה שאמרה שהיא ימנית. היא באה עם דגל ישראל גדול שחיברה בשדכן סיכות למקל של מטאטא. היא אמרה שהרפורמה הזאת היא ובמקום להגיד עוד משהו עיוותה את פניה. היא אמרה שנתניהו עושה את זה לא בגלל המשפט שלו, אלא בגלל שהוא אוהב כוח והוא רוצה לעצמו מה שיותר כוח. גם אני חושבת שזה לא בגלל המשפט אלא בגלל רצון בכוח בלתי מוגבל, ואני בכלל לא מסכימה עם האנשים שאומרים שאם יתנו לנתניהו חנינה הוא יוותר על הרפורמה המשפטית. אם יתנו לנתניהו חנינה הוא יסתער ביתר שאת על תפקיד ראש הממשלה ולא ירפה ממנו עד שהמוות יפריד ביניהם. אמרתי למכרה שלי שנתניהו נלחם גם באנשי ליכוד אם הם רוצים להחליף אותו ושהוא איננו נותן לאיש להחליף אותו, למרות שהיה כבר ראש ממשלה כל כך הרבה שנים. המכרה שלי אמרה שגם בגין היה ככה, שהוא לא טיפח יורשים, ואני אמרתי שבגין לא היה כל כך כוחני  כמו נתניהו והיא אמרה כן, זה נכון. בשבת האחרונה נפגשנו בהפגנה בפעם השלישית ולא ניגנו בהפגנה בכלי נגינה כמו קודם, רק שרו בשקט אין לי ארץ אחרת וזה נשמע כמו שיר אבל. כולם היו מדוכאים מהפיגוע בנוה-יעקב שנרצחו בו שבעה אנשים. אני אמרתי שמאז ששמעתי שנהרגו בג'נין עשרה אנשים בפעולה של צה"ל פחדתי מאד מפיגוע נקמה ושאולי היה עדיף אם לא היו עושים את הפעולה בג'נין, שנועדה למנוע פיגוע אבל אולי רק עודדה פיגועים, והמכרה שלי אמרה שהפלשתינים עושים פיגועים בכל מקרה, ושאסור לפחד מהם וצריך לפעול בכוח. אני דוקא חשבתי שיש קשר בין הפיגועים לפעולה בג'נין, ושהרג של פלשתינים, גם אם הם מחבלים, אולי דוקא אם הם מחבלים, מעודד פיגועים נוספים, וחשבתי שלולא הפעולה בג'נין וכל הפעולות של צה"ל שגרמו להרג של הרבה מאד פלשתינים בשנה האחרונה, לא היתה בשטחים כזאת שמחה על הרצח של תושבי נוה-יעקב, שכולם אזרחים לא חמושים ואחד מהם ילד. אני חושבת שישראל לא יכולה למנוע לגמרי פיגועים, אבל יכולה ליצור אווירה שלא תעודד פיגועים, או להיפך, ליצור מתיחות שמעודדת פיגועים, ואני חושבת שהצעדים שנוקט איתמר בן-גביר להרוס בתים במזרח ירושלים, מגבירים את המתיחות ואת המוטיבציה לפיגועים. אבל המכרה שלי חשבה שיהיו פיגועים בכל מקרה ושום דבר לא ישפיע על זה לטוב או לרע. גם בתי שרון אמרה שהמחבל שרצח את האנשים בנוה-יעקב בכלל כעס על הריגה של נער בשועפת כשצה"ל נכנס לשם, ושהוא בעצמו לא ציפה שתהיה לו כזו הצלחה ושהוא יהרוג כל כך הרבה אנשים. אני לא יודעת מה המחבל חשב כי המשטרה ירתה בו למוות כדי שלא יהרוג עוד אנשים, אבל גם אם הוא פעל בגלל קרוב משפחה שנהרג בטעות מאש צה"ל בשועפת, גם זו תגובה לפעולה  של צה"ל, והפעולות האלה ברוטאליות, וגם לא מאד מתוחכמות, אלא מבוססות על כוח עדיף. המכרה שלי חשבה שחייבים לעשות פעולות כאלה ואסור לפחד, אבל אני שמאלנית וחושבת שלא צריך לפעול בכוח אלא בתחכום, ושתמיד יש ברירה, ואני משוכנעת שהמעשים של בן-גביר מעודדים פיגועים ומהומות בשטחים ובמזרח ירושלים, ושאם היו בממשלה אנשים יותר טובים ויותר חכמים היה אפשר להרגיע את המרי הפלשתיני האלים. כמובן ייתכן שאני טועה אבל אני לא אוהבת שמניחים מראש שאי אפשר לשפר את המצב ואז ההנחה הזו הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה. המכרה שלי אמרה שהיא ראתה אנשים עם שלטים שמאלנים בוגדים ואמרתי לה שאני גם ראיתי בשבוע שעבר איש עם שלט גדול שמאלנים בוגדים הולך לכיוון המפגינים ושזה לא יפה. המכרה שלי אמרה שהיא בכלל ימנית ובכל זאת היא באה שבוע אחרי שבוע להפגין ואני אמרתי שאני שמאלנית אבל אני לא בוגדת. אני חושבת שהמכרה שלי אמיצה כי בכל זאת רבים מהמפגינים הם אנשי שמאל, ובהתחלה חשבתי שכולם יהיו אנשי שמאל, אבל זה לא נכון. גם אנשי ימין באים להפגנה והם רוצים שלטון ימני והם חושבים שבטרור נלחמים בכוח ושאסור לפחד מהפלשתינים, אבל הם לא רוצים שיהיה לנתניהו כוח מוגזם והם לא רוצים להיות בריב ובשנאה ובמלחמה עם השמאלנים, כי אנחנו גרים ביחד וחיים ביחד ומטיילים ביחד עם הכלבים, ואפילו הכלב שלי והכלבה שלה חברים, וגם אנחנו נהיינו חברות, ולפני שנפגשנו בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית לא דיברנו אף פעם על פוליטיקה, רק על הכלבים שלנו ועל הנכדים שלנו, כי שתינו סבתות, ולמרות המחלוקות שיש בינינו בהרבה נושאים, אנחנו לא רוצות להילחם בינינו, ושתינו לא רוצות שחוץ מסכסוך יהודי-פלשתיני מדכא ומייאש יהיה לנו גם סכסוך בין יהודים.   

לזכור ולשכוח

 

חמותי מדי כבר בת תשעים ושבע. היא כבר מבולבלת. תמיד רציתי לראיין אותה על הזוועות שעברה בשואה, במחנה טרנסניסטריה ברומניה ובצעדת המוות למוגילב (מוהילוב), שם הצליחה לשרוד אצל אוקראינית שהעסיקה אותה בניקיון והרשתה לה, ולאחיה ואחותה הקטנים ממנה, לישון אצלה במרתף, וגם נתנה למדי אוכל לה ולאחיה. מדי היתה אובססיבית לניקיון, וביתה היה תמיד מסודר ומבהיק בניקיונו. מיד כשסיימנו לשתות מהכוסות, היתה לוקחת אותן לכיור וממרקת אותן עד שהבריקו. היא לא סבלה שום דבר שנוטה להתפזר. למשל את האגורות זרקה לזבל, והתפלאה כשאמרנו לה שאסור לזרוק לזבל כסף, אפילו קל ערך, אבל אפשר לאסוף אותו בשקית ולהביא אותו לבנק כדי להמיר אותו במטבעות גדולים יותר. היא רק הגיבה בתנועת יד מבטלת, ואם אמרנו לה שלא תזרוק משהו לזבל, אמרה: אז תקחו את זה בשבילכם. גם כשהבאתי לה במתנה כלי או עציץ פורח, אמרה: מה אני צריכה את זה? קחי את זה לעצמך. גם אוכל היא זרקה לפח, אוכל טוב. רוב ניצולי השואה שהכרתי אגרו אוכל ולא זרקו פירור. גם סבי וסבתי שעלו מפולין בשנת 1936 ולא חוו את השואה על בשרם, לא זרקו אף פעם אוכל. כשסבתא שפרה עברה ליד פח זבל וראתה כיכר לחם, או אפילו פרוסת לחם זרוקה, היא כעסה ואמרה לי שכשגוי בפולניה היה רואה לחם זרוק הוא היה מרים אותו ומנשק אותו. אז עוד הייתי ילדה ולא ידעתי שהלחם הוא בשרו של ישו והוא קדוש. תמיד האשימו יהודים בגניבת לחם קודש מהכנסיה ובחילול גופו של ישו. היו מוציאים אותם להורג על העבירה הזו, של גניבת לחם הקודש, אלא אם כן הסכימו להתנצר. סבתא שפרה אף פעם לא זרקה לחם ישן, אלא ריככה אותו במים עד שהפך לעיסה, הוסיפה ביצים וחלב והכינה פשטידה, שבאמצעה מרחה ריבת שזיפים. זו היתה פשטידה טעימה. עד שבגרנו חשבנו שפשטידה זה שם למזון ממוחזר. סבתא ואמא תמיד הכינו פשטידות מאוכל ישן שלא רצו לזרוק, ואחי ואני היינו מאד מופתעים בבגרותנו כשגילינו שיש אנשים שקונים את מיטב הירקות והגבינות כדי להכין מהם פשטידה טרייה. סבתא ציפורה לא הכינה פשטידות כי את הלחם הישן נתנה לאכול לברבורים שגידלה בלול בחצר, אבל את השאריות מחלות השבת ייבשה וטחנה לפירורים, שבהם מילאה את הדגים הממולאים שלה, ששמעם יצא לתהילה. אפילו את גולדברג מהמסעדה של בנימינה -אז היתה רק אחת כזו, ליד תחנת הרכבת, שמעתי אומר לסבתא ציפורה, כשהזמין אותה לאכול את הטשולענט שלו, שהיא לא מכינה טשולענט, היא מכינה דגים, והוא אמר את זה בהרבה הערכה. אבא שלי, שסבתא ציפורה הכריחה אותו בכל בוקר לאכול שמנת, שאותה היה מקיא כשיצא מחצר הבית, היה פשוט אוכל את הלחם הישן עד שנגמר, גם אם היה בבית לחם טרי, ואחי היה אומר שאנחנו תמיד אוכלים לחם או ישן או עתיק. כל בני משפחתי שהצליחו לחמוק מן השואה לא זרקו לחם, אבל חמותי מדי ששרדה את טרנסניסטריה ואת מסע המוות למוגילב והסתתרה שם עד לשחרור, זרקה לחם ואוכל בלי שום בעיה, ובקושי מנעתי ממנה לזרוק עוגות טעימות ויפות שאפתה. אז תאכלי אותן את, היא אמרה, או שאמרה תקחי אותן, אני לא רוצה לאכול. היא כל כך פחדה להתפתות לאכול ולהשמין חלילה. היא לא היתה רזה מדי, אבל גם לא שמנה. ואני לא הבנתי איך היא יכולה לזרוק עוגות טעימות שאפתה בעצמה. היא אהבה לאפות, וגם בבית האבות המשיכה לאפות כשעוד הרגישה טוב, ותמיד כשבתי שרון באה לבקר אותה, ציידה אותה בעוגות ועוגיות ששרון היתה מביאה אחר כך למשרד, ועמיתיה היו אוכלים מהן ברצון.

תמיד רציתי לראיין את מדי על הזוועות שעברה בשואה אבל אף פעם לא ממש הצלחתי, וכנראה כבר לא אצליח. מדי אף פעם לא רצתה לזכור ולא רצתה לדבר על הזכרונות. הרבה פעמים כששאלתי אותה על המלחמה היא אמרה שהיא משתדלת לשכוח, אם לא מזכירים לה. היא לא רצתה לדבר על השואה ולא רצתה שיזכירו לה. היא הניחה לחמי אמיל לספר שוב ושוב על מחנה העבודה שהיה בו תשעה חודשים, על מרק השעועית שהשומרים הרומנים גנבו ממנו את השעועית ושמו במקומה אבנים שחורות קטנות שאותן הגישו לאסירים לאכול, ובלילה היכו אותם מכות רצח, סתם ככה, להנאה. אמיל אמר שמדי סבלה הרבה יותר ממנו, אבל היא שרדה הכל. מדי אף פעם לא הבינה איך היא שרדה ואיך היא כל כך האריכה ימים, אחרי שאחיה ואחותה הצעירים מתו ממחלות בשנות החמישים לחייהם, והם סבלו הרבה פחות ממני, היא אמרה.

קראתי היום שוב בספרה של יוליה שקודובה "שלוש שנים ללא שם" שכתבתי עליו כאן. יוליה הצליחה לשרוד שלוש שנים באושוויץ, ועבדה במחלקה הפוליטית באושוויץ, שעסקה בתיעוד המתים. רק חלק מהמתים תיעדו, כי המתים היו רבים מכדי שיספיקו לתעד את כולם וגם לא היה בכך טעם. בעצם תיעדו לצרכי רמאות, אם אני מבינה נכון. כשהיו עוד לאסירים קרובי משפחה שאלו עליהם, שלחו להם הודעות שהם הועברו למחנה אחר, או מתו ממחלה כזו או אחרת, אבל בעצם כולם נרצחו. היתה לנאצים המון בירוקרטיה של מוות, וכולה היתה כתובה בשפה נאצית. לרצח של יהודים הם קראו "טיפול מיוחד", שזה בגרמנית sonder behandlung. האותיות SB הופיעו על המסמכים ופירושן היה השמדה בגז. ולימדו אותן צופן מיוחד כדי להסתיר את מספרי המתים המרובים. באביב 1944 הגז אוזל ואת האסירים שורפים חיים. משליכים ילדים אל הלהבות. פעם בשובן מן העבודה במשרד הן רואות משאית עמוסה ילדים קטנים, ויודעות שזה יומם האחרון. מראה הילדים הקטנים שובר את האסירות היהודיות. למותם של אנשים בוגרים, אפילו למחשבה על מותן שלהן, כבר התרגלו. אבל ממראה הילדים הקטנים המובלים אל מותם הן מתקשות להתאושש.

גם יוליה שקודובה מספרת על מכות: "ידו של קריסטן מוכנה תמיד להנחתת מכה. בצעידה רגילה נמשכת ההליכה לבניין המטה בין עשר לחמש-עשרה דקות, אך בנוכחותו של קריסטן עלינו לעשותה בחמש דקות. אם במקרה באה מולנו שיירת גברים, קריסטן חובט בנו על ימין ועל שמאל, ללא כל סיבה. קריסטן הוא תוצר נאמן של ההיטלריוגנד [תנועת הנוער הנאצית, ע.פ.]: צמא דם, גס רוח, מאמין באלוהותו של הפיהרר ובשלטונו של הרייך השלישי באירופה כולה, ולא פחות מכך בחשיבותו שלו בבריאה העולמית הזאת. הוא מפעיל את כוחו על בני אדם חסרי מגן שאיבדו צלם אנוש. הם נתונים בידיו לשבט או לחסד."

כשמעבירים את העובדות לבלוק חדש היא פוגשת טיפוסים אחרים של אנשי אס-אס:

"בחדר הראשון יושב איש אס-אס שמראהו תמים. בהביטי עליו, אני שואלת את עצמי: מה לו ולאס-אס? הוא בחור טוב, לבטח לא יזיק הרבה. זהו איש האס-אס פלורשיץ, אשר על אף פניו החפות מרוע הורג מדי יום בירי לפחות עשרים אסירים בעוון בגידה במולדת או עבירה אחרת. הוא עושה זאת במלוא השלווה. הבחורות מכבסות את כפפותיו המוכתמות בדם טרי. עליהן לעשות זאת לפני שהדם יתייבש. הוא אדם מנומס, ובקבלו את כפפותיו הנקיות אומר יפה תודה".

(יוליה שקודובה, שלוש שנים ללא שם, אושוויץ 1945-1942, יד ושם וידיעות אחרונות, 2022, תרגם מסלובקית אברי פישר)

מדי סיפרה לי מעט על האוקראינית שהסתירה אותה ואת אחיה. אף פעם לא סיפרה על הנאצים, לא תיארה איש מהם. איזה מין נאצים פגשה בטרנסניסטריה, במסע המוות? האם מישהו מהם היה אי פעם חביב אל היהודיה הצעירה, היפה, הבהירה וכחולת העיניים, רק בת שבע-עשרה או שמונה-עשרה, או שרק רדו בה והיכו אותה? מדי לא רוצה לזכור ולא מספרת. האם באושוויץ היו אנשי האס-אס המרושעים ביותר, או שכאלה היו בכל מקום?

אני מנסה להבין את השותקים מתוך דבריהם של המדברים והכותבים. אבל את הרוב הדברים איננו יודעים וגם לא נדע. אולי מדי כבר ממילא איננה זוכרת את מה שכל כך רצתה לשכוח. אולי בסופו של דבר היא הצליחה לשכוח, כדי למצוא לנפשה מנוחה.   

יום השואה הבינלאומי, 27 בינואר 2023

הדמוקרטיה, לידיעת בנימין נתניהו

 

בנימין נתניהו מטיף לנו מוסר בכל יום, ומסביר לנו מהי דמוקרטיה. במדינה דמוקרטית, הוא אומר, לא קוראים לממשלה נאצים. לקרוא ליהודים נאצים זה וולגרי וגם אנטישמי, אבל אין לזה שום קשר לדמוקרטיה: וולגריות איננה נעימה, אבל היא לא מנוגדת לדמוקרטיה, ובדמוקרטיות חופש הביטוי מאפשר לא פעם התבטאויות וולגריות וקיצוניות, כמו השוואות בלתי ראויות וגם מטופשות של מדינת ישראל לגרמניה הנאצית. חבל שנתניהו מעולם לא החיל על עצמו את מה שהוא דורש מאחרים: לא יכולתי שלא לחשוב כיצד עמד בכיכר ציון על המרפסת, מול שלטים המציגים את יצחק רבין במדי אס-אס. אבל נתניהו מעולם לא שמע את דברי חז"ל נאה דורש נאה מקיים.

מה שבאמת לא עושים בדמוקרטיה זה לעצור את מנהיגי האופוזיציה משום שמתחו ביקורת על הממשלה. בדמוקרטיה גם לא קוראים לעצור אותם משום שמתחו ביקורת על הממשלה, ואפילו ביקורת חריפה. בדמוקרטיה גם לא מאשימים מתנגדים פוליטיים בבגידה ולא קוראים להם בוגדים.

חשבתי על כל זה כשחזרתי במוצאי שבת מההפגנה מול בית הנשיא -עזבנו מוקדם, כי הגיעו הרבה אנשים עם כלבים והכלב שלי התחיל לנבוח, ובדרך הביתה ראיתי איש נושא שלט גדול "שמאלנים בוגדים" והולך לכיוון ההפגנה. כשהיו ההפגנות בבלפור תמיד עמדו שם אנשים עם שלטים "שמאלנים בוגדים". בהרבה מקומות בארץ תומכי נתניהו נשאו שלטי "שמאלנים בוגדים" ליד בתים של אנשים או מול הפגנות. בדמוקרטיה מותר להתנגד לממשלה, וזה לא הופך אותך לבוגד במדינה, כי בדמוקרטיה הממשלה והמדינה אינן זהות, ואפשר לחשוב שהממשלה ממש איומה ושהיא תביא אסון, וזה לא הופך אותך לבוגד, רק למתנגד של הממשלה.  

אבל נתניהו הוא האיש שיצר כתעמולת בחירות סרט שמתאר איך השמאל מביא את אנשי דאעש לירושלים, כי מי שמתנגד לו הוא מבחינתו אויב, או משתף פעולה עם אויבים. בדמוקרטיה יש הבדל מאד גדול בין אויבים לבין יריבים פוליטיים. מי שרוצה להחליף את הממשלה איננו אויב, הוא רק מתנגד פוליטי. אבל נתניהו מעולם לא קיבל את כללי המשחק הדמוקרטי, שיריבים אינם אויבים אלא שותפים, שצריך לחלוק איתם בשלטון. כאשר נתניהו הודח מהשלטון הוא נהג ביריביו כאילו אינם שליטים לגיטימיים, ובעצם גם נגד יריביו בליכוד הוא נוהג כאילו הם אויבים. היחידים שנתניהו משתף בשלטון הם מלחכי פנכה שמתחנפים אליו בצורה שמביכה כל אדם הגון, אבל הוא מתייחס לחנופה כאל צורת ההתייחסות המתבקשת כלפיו. בדמוקרטיה ראש ממשלה איננו מצפה שיתחנפו אליו, ואיננו רואה בחנופה התנהגות מתחייבת. בדמוקרטיה ראש ממשלה יודע שהוא שליח ציבור וחייב לתת לציבור תשובות לשאלותיו, ולכן בדמוקרטיה ראש ממשלה מתראיין באמצעי התקשורת ההמוניים, ולא מחרים אותם, ובוודאי ובוודאי שבדמוקרטיה ראש ממשלה איננו מכנה את ערוצי התקשורת הפופולרים "ערוצי התעמולה" ומשבח כערוץ אמת את ערוץ 14 שמתחנף אליו ומהלל אותו ותוקף, לא פעם בעלילות שוא, את יריביו ומתנגדיו. בוודאי ובוודאי שבדמוקרטיה הממשלה מכבדת את התקשורת, גם אם היא מאד ביקורתית כלפיה, כי בדמוקרטיה התקשורת מבקרת את הממשלה, שמחזיקה בכוח הביצועי, ולא את האופוזיציה, כמו שנתניהו רוצה. בוודאי ובוודאי שבדמוקרטיה הממשלה איננה פועלת להשתיק ולסגור את השידור הציבורי, או לפגוע בו כלכלית. בדמוקרטיה הממשלה לא שוללת תקציבים מסרטים תיעודיים שאינם מחמיאים לה, ואיננה מחלקת תקציבים בהתאם לדעות פוליטיות. והכי חשוב: בדמוקרטיה מנהיגים יודעים שראשות הממשלה היא כהונה מוגבלת, ושאחרי כהונה ארוכה ראוי, ולא פעם גם מתחייב בחוק, להחליף אותם. בדמוקרטיה ראשי ממשלה פורשים מיוזמתם אחרי שכיהנו תקופה ארוכה, למשל טוני בלייר, אנגלה מרקל, וממש בימים אלה ג'סינדה ארדרן. בדמוקרטיה ראשי ממשלה אינם מצפים להישאר בשלטון לנצח, ואינם מתנהגים כאילו אסור להחליף אותם ובוודאי שאינם קוראים למי שמחליף אותם "נוכל" ואינם דורשים לקרוא להם "ראש הממשלה" כאשר אינם מכהנים בתפקיד. בקיצור, לפני שבנימין נתניהו מטיף לנו מהי דמוקרטיה בעיניו, כדאי שיתבונן קצת במדינות דמוקרטיות, יקרא קצת בנושא, וילמד בעצמו מהי דמוקרטיה, ובעיקר כדאי שיתבונן בראי ויראה מה איננו דמוקרטי, אצלו ולא רק אצל זולתו.   

דרעי ומסכנים אחרים

 

איציק סודרי, לשעבר דובר ש"ס, נעמד מול המצלמה ונשא את נאום הקורבן: "שלשלתי מעטפה של ש"ס בקלפי, ולקחו אותה, וירקו עליה, וקרעו אותה". כי על פתק ש"ס שלו היה כתוב באור הלבנה שדרעי ימונה לשר הפנים והבריאות גם יחד, והנה סוכלה תקוותו. כמה עמלו אנשי ש"ס לשכנע שפסילתו של דרעי מכהונת שר היא פסילתם של מצביעי ש"ס, ואני חשבתי על פעיל ש"ס שדפק לפני הבחירות על דלתי והביא לי מעטפת תעמולה ובתוכה מעין כרטיס שעליו כתוב שליברמן ולפיד מונעים חלוקת כרטיסי מזון לנזקקים, ואילו דרעי ישיב לפעילות את הכרטיסים שחולקו למקבלי הקצבאות בימי הקורונה, לקניית מצרכי מזון בשלוש מאות ₪. הוא לא הבטיח חלילה את הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי שעל זכאיהן אני נמנית בתוקף גילי ומיעוט הכנסותי, אבל השתמש במאגר הנתונים של הביטוח הלאומי לצורך תעמולת בחירות, שעל פי התוצאות כנראה הצליחה מאד. באיזו זכות השתמשה ש"ס במאגר הנתונים של הביטוח הלאומי והפרה את פרטיותם של מקבלי הקצבאות? זה היה כל כך מגעיל ודוחה, אבל מי יגן על מקבלי הקצבאות מידו הארוכה של אריה דרעי, האיש שהתיידד עם בנו של עובדיה יוסף ובנה מן ההיכרות בת המזל קריירה אדירה. בגיל עשרים ותשע כבר מונה לשר, וגם הרשעתו בקבלת שוחד והשנתיים שבילה בכלא לא עצרו אותו מלשוב לממשלה.

דרעי הורשע בקבלת שוחד מישיבת "לב בנים" ובכך שדאג שיועברו לישיבה תקציבים ממשלתיים שיועדו למטרות אחרות. במה חטאו אזרחי ישראל שיש להמליך עליהם שר מושחת שנוטל מכספי משלמי המסים ומעביר אותם לגופים חרדיים מקורבים אליו, שמשלמים לו שוחד? אם מצביעי ש"ס חפצו בו ובחרו בו לייצגם, הרי הוא מייצג אותם בכנסת, אבל מה חטאם של כלל אזרחי ישראל שלא בחרו בו. מדוע שיישב במשרדי הפנים והבריאות האמורים לדאוג לכולנו אדם ששחיתותו אמנותו? מדוע אנו שומעים בכל אמצעי התקשורת את יללותיהם של אנשי ש"ס, ולא את זעקת הציבור שכספו נגנב בידי דרעי ואנשיו? הרי על הציבור הזה הגנו שופטי בג"ץ, על הציבור שכספי משרד הדתות וכספי עיריית ירושלים, מהערים העניות בארץ, נוצלו בידי דרעי ומקורביו. האם רק לובשי המותגים של הש"ס המתחזים לעניים, בעוד שעושרם מנקר עיניים, זכאים לחמלה, או שקודם להם הציבור העני באמת, שיש בו יוצאי מרוקו ויוצאי אתיופיה, וגם לא מעט עולים מרוסיה ומאוקראינה שתמיד נרמסו בידי אנשי ש"ס שהסיתו נגדם וכינו אותם גויים? האם תרמה ש"ס משהו לציבוריות הישראלית מלבד שחיתות, מותגי כשרות שמעשירים את מקורביה, הדרת נשים ושנאת אשכנזים והומוסקסואלים? אפילו את בני בריתם כיו"ר הכנסת אמיר אוחנה שהגיע לבית דרעי כדי לכבדו ולהביע את אהדתו, ביזו אנשי ש"ס בצעקות בשל היותו הומוסקסואל. עם דרעי בראשותם או עם אלי ישי, תמיד התבלטה מפלגתם ברשעותה ובהסתה נגד זרים, נגד עולים, נגד ערבים, נגד הומוסקסואלים, שלא לדבר על הדרת הנשים שקידמו תמיד. מדוע אמור מישהו לחוש חמלה כלפי סוכני השנאה האלה, המציגים עצמם כמסכנים ונרדפים, בעוד שכל מעייניהם נתונים לרדיפת אחרים?

וישנם גם אלה שמוצאים צדק בטענה שבבית המשפט העליון מכהנים בעיקר אשכנזים. ובכן מי מנע מנבחרי מפלגת ש"ס שהיו בשלטון שנים כה רבות לעודד את בחירתם של שופטים מזרחיים? חברת הכנסת מהליכוד נורית קורן נלחמה עבור קידומם של שופטים מזרחיים, בעוד שרת המשפטים איילת שקד ובן בריתה העבריין אפי נוה בתפקידו כראש לשכת עורכי הדין קידמו את מינוים של שופטים המזוהים עם שמרנות וימניות, כמו השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ואלכס שטיין שאיילת שקד הרחיקה לארצות הברית כדי להביאו משם לבית המשפט העליון, ועל כך היתה גאוותה. אכן שלושתם אשכנזים, אבל ממשלת נתניהו, שבה ישבה גם ש"ס, קידמה את מינוים בשצף קצף. והנה השופטים האלה שתויגו כשמרנים ובוזו על לא עוול בכפם במסר סמוי שמשרתי ממשלות הימין הם, הם אלה שחרה להם יותר מכל השקר של דרעי לבית משפט השלום שאישר את עסקת הטיעון המקלה והמיטיבה עמו, כאילו בכוונתו לפרוש מן החיים הפוליטיים, וכבר למחרת אישור העסקה, כפי שציינה השופטת וילנר, הודיע שישוב לחיים הפוליטיים, שמהם הבטיח לפרוש כדי לקדם את אישור עסקת הטיעון. על מה מלין הימין? על כך ששופטים אינם אוהבים שמשקרים לבית המשפט? האם יוסיפו למה שהם מכנים "רפורמה משפטית" ואינו אלא ביטול הפיקוח המשפטי על הממשלה לרעת הציבור, שאיננו רוצה שכספי המסים שלו ייגנבו בידי מקורבים לצלחת, האם יוסיפו לכך חוק שמותר לשקר לבית המשפט ולהונות את השופטים?  

ואין מעזים לומר ברוך שפטרנו, ואין מעזים לקוות שדרעי ייצא סופסוף מחיינו ויפרוש לביתו, שהרי אין גבול לבכיינותו ולתעלוליו, וככל הנראה עוד נכונו לו עלילות.  

הומוסקסואליות ופמיניזם מאיימים על השמרנים

 

עפרי אילני בטור במוסף הארץ (מלחמת ההומואים הראשונה 13.1.23) תוהה מדוע השמרנות נלחמת כל כך בהומוסקסואליות, שרוב הציבור כבר מקבל אותה בחמלה. הוא נאחז בדברים שאמר הרב אחיקם גץ, שבניגוד למשל לחילוניות, הומוסקסואליות היא בלתי הפיכה, ומי שבחר בה – דגש על "בחר בה" – השמרנים מציגים את ההומוסקסואליות כבחירה מודעת ולא כנטייה מולדת, וגם אופן ההצגה הזה אינו מקרי – הוא בלתי הפיך ולכן נשמה אבודה. ועדיין נותרת השאלה מה כל כך נורא בהומוסקסואליות גם אם איננה הפיכה.

אבל השמרנות איננה נלחמת רק בהומוסקסואליות. היא נלחמת לא פחות בפמיניזם, ומנסה להשיב בכוח את הנשים למקומן המסורתי בבית ובמטבח, ורואה את עיקר תפקידן בלידת ילדים וגידולם. העולם השמרני והדתי בפרט, ובוודאי העולם היהודי דתי, מבוסס על ההפרדה בין גברים ונשים, על עליונותם של הגברים והדרתן של הנשים מכל מה שאיננו קשור בלידת ילדים וגידולם. כל דבר ששובר את ההבחנה הדיכוטומית הזו בין העולם הגברי לעולם הנשי מערער איפוא את יסודותיו של העולם הדתי השמרני. הפולחן הדתי היהודי הוא גברי לגמרי. הנשים יכולות לכל היותר לשבת בעזרת הנשים ולצפות מאחורי המחיצה.

ההומוסקסואליות מפחידה את השמרנים משום שבדומה לפמיניזם, היא מערערת על ההפרדה המוחלטת שכופה השמרנות בין גברים ונשים. היא איננה מבוססת על דומיננטיות ברורה של הגבר, שככתוב "הוא ימשול בך", כלומר באשתו. הגבר ההומוסקסואל מוותר, מבחינת השמרנים, על מעמדו כמושל. האין "משילות" המלה הרווחת ביותר בדברי חברי הקואליציה הנלחמים בהומוסקסואליות? הגבר המוותר על כוחו כמושל מערער על העולם הסדור של השמרנים, שבו העולם כולו אמור להתנהג, בכל תחום ותחום, על פי הדגם של אשה כנועה לבעלה וגבר שמושל בה, שבכך רואה השמרן את מימוש גבריותו של הגבר. לא במקרה זעקו תומכיו של אלאור אזריה בבית המשפט "מי שלא יורה הוא קוקסינל". קל מאד לראות אצל איתמר בן-גביר ואנשיו את הזהות בין גבריות לכוחנות ואלימות. גבריות מתבטאת לדידם בהפעלת כוח וב"להראות מי בעל הבית", ומי שמוותר על הפעלת כוח פוגע בכל הגברים, כי הוא מערער על מושג הגבריות עצמו, ועל הזהות שלדידם של בן-גביר ואנשיו היא מתחייבת, בין גבריות, עליונות, כוחנות ושלטון. לכן נלחמו אנשי כ"ך בשצף קצף במצעד הגאוה. מבחינתם הוא פוגע בעצם מושג הגבריות, שצריכה להיראות כל הזמן, ומערער את בסיס עולמם. ההומוסקסואל הוא מבחינתם גבר שמסרס את עצמו, ובכך הוא מאיים על עליונותם של כל הגברים ומעורר אצלם חרדת סירוס שהם מתקשים לשאת, כי האיום הגדול ביותר על השמרן הוא האיום להיות אשה או להיות כנוע כאשה, שלדידם זה היינו הך.

החרדים מפגינים אולי פחות כוחנות, מאחר שהם חוששים מגיוס לצבא, שבמסורת היהודית, בגלל טראומת הצעירים היהודים שנחטפו לשרת בצבא הצאר, שנתפסו כמומרים מאונס, מסמל שמד, אך עומדים על עליונות הגבר כמקיים הפולחן הדתי, ועוד יותר מהלאומנים הם חרדים ממתן מעמד שווה לנשים ומזכות נשית לייצוג פוליטי. גם מעמדו של הגבר החרדי נתפס כמותנה בנחיתותן של נשים ובהפרדה גמורה בין נשים לגברים תוך כדי השתקתן של הנשים ודחיקתן תמיד לשוליים, לא רק מטאפורית אלא פיזית, כמו בבית הכנסת. מאותה סיבה עצמה ההומוסקסואליות, שאין בה הבחנה מוחלטת בין גברים ונשים ואין בה עליונות מוחלטת של גבר על אשה, מערערת את עולמם, שמרגע קומם בבוקר, עם הנחת התפילין, מבטא את גבריותם ואת היותם אדוני המשפחה ונציגיה בפני האל. החרדיות מתייחסת בשלילה גם ללמדנות של נשים, והגברים החרדים תובעים לעצמם את הבעלות הבלעדית על לימוד התורה והידע הדתי, ולכן הפמיניזם, שתובע את זכותה של האשה לשוויון, לידע, לחיים מקצועיים, לייצוג פוליטי ולנראות ציבורית מאיים מאד על עולמם. ההומוסקסואליות והפמיניזם הם לדידם של החרדים שני איומים דומים של ערעור ההבחנה וההפרדה בין גברים ונשים שמבטיחה את עליונות הגבר על האשה, ולכן הם מאיימים באופן דומה על עולמם.

ההתייחסות להומוסקסואליות כאל בחירה ולא כאל נטייה מלידה, והטענה שהעלו אבי מעוז ואנשיו שהם אינם נלחמים בהומוסקסואלים אישית אלא ב"אידיאולוגיה ההומוסקסואלית", מקלה עליהם להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהסתייג ממנו, שכן אם אנשים נולדים עם נטייה מינית הומוסקסואלית, קשה להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהילחם בה. אם לעומת זאת מגדירים את ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה ולא כנטייה מולדת, כאילו ההומוסקסואל יכול לבחור שלא להיות כזה, אפשר להאשים את ההומוסקסואל בכך ש"בחר" בהומוסקסואליות במקום בחיים עם בני המין השני, ולכן אפשר להעניש אותו על בחירתו. הגדרת ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה גם מאפשרת להתכחש לכך שההומוסקסואליות היא תופעה טבעית וחלק מהמציאות ולהעמיד פנים שאין דבר כזה, ואם יש הומוסקסואלים הם אינם אנשים שיש לקבל אותם כפי שהינם, מפני שכך נולדו והתפתחו, אלא אנשים שבחרו מרצונם בדרך חיים שלדידם של השמרנים מערערת את הסדר החברתי, ויכלו לכאורה גם לבחור אחרת, ולכן ההומוסקסואליות לדידם איננה חלק מתמונת המציאות אלא אידיאולוגיה רעה שיש להכחיד.

השמרנות מסוגלת לסבול את ההומוסקסואליות רק כאשר היא מסתתרת ומתחבאת, ואיננה מחייבת את השמרנים להתמודד עם העובדה שהיא חלק מהמציאות של החברה האנושית. לכן הנראות הציבורית של הומוסקסואלים, יותר מעצם קיומם, מאיימת מאד על החברה השמרנית. אבל למרות שהחברה השמרנית פוסלת את עצם קיומם של ההומוסקסואלים, ואיננה יכולה לפסול את עצם קיומן של נשים, שהרי היא זקוקה להן לצורך לידת ילדים, יש דמיון רב בין האופן שבו מבקשים להעלים מהמרחב הציבורי את ההומוסקסואלים, לאופן שבו מבקשים, וגם מצליחים, להעלים מהמרחב הציבורי את הנשים. בשני המקרים הטענה היא שמיניות יש להסתיר, לא רק כאשר מדובר בקשר הומוסקסואלי, אלא גם כאשר מדובר בקיום הנשי עצמו, שכן כפי שאוהבים הדתיים לטעון "קול באשה ערוה", כלומר שעצם הופעתה הציבורית של אשה היא ביטוי של מיניות שראוי להסתרה ולהרחקה מן הציבור, והשיבוש המכוער שעליו כתבתי כאן "בת מלך כבודה פנימה" מדגים את מעמדה האמיתי של האשה בחברה החרדית, שלא במקרה הרב טאו, רבו של אבי מעוז, מבטא בפגיעתו הרעה בנשים, כמו בתורתו. הופעה של נשים, כמו של הומוסקסואלים, במרחב הציבורי, היא לדידם של השמרנים גילוי של פריצות. בכך שגוזלים מהאשה את קולה, את אפשרות הדיבור, כאשר מקבילים אותו להפגנת מיניות, גוזלים ממנה גם מימד של בריאת האדם בצלם אלהים, שהרי הדיבור הוא אלוהי: העולם נברא באמירה, ואת הסגולה האלהית של הדיבור מעניקים החרדים לגברים בלבד, ובכך הם מצביעים על היות הגבר נברא בצלם אלהים, ומתחילים את התנ"ך בפרק ב' שבו נבראה האשה מצלע האדם, ש"לזאת ייקרא עצם מעצמיי" ומדלגים על "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם: ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה." (בראשית א, כ"ז-כ"ח), פסוקים שמדגישים שבריאת האדם בצלם אלהים מתייחסת גם לגבר, גם לאשה, ושניהם כאחד הם האדם.

דיקטטורה ושחיתות היו כבר קודם

 

כשהאזנתי בימים האחרונים לדברים החריפים של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק ואחרים לגבי ההצעות של יריב לוין לשינויים במעמד בית המשפט העליון ובדרך מינוי השופטים, היה לי רצון לומר להם "בוקר טוב אליהו". יפה ששמתם סופסוף לב לכך ששלטון נתניהו מסוכן לדמוקרטיה. איפה הייתם בשנים האחרונות? על הירח? אולי אם אהרון ברק היה פחות מתאמץ לסדר לנתניהו חנינה מעבירות השוחד והמרמה שלו, הוא היה שם לב שנתניהו פוגע אנושות בדמוקרטיה בכל דרכי התנהלותו: בכך שהוא הופך את הממשלה לחותמת גומי ומנהל את ענייני המדינה, במקום באמצעות השרים המוסמכים לכך, באמצעות מקורבים בלתי מוסמכים שחלקם אפילו קרובי משפחתו כמו דוד שמרון ויצחק מולכו, בכך שהוא מנסה לפגוע כלכלית וארגונית בתקשורת שאיננה נוטה לו חסד, ומתערב בכלי תקשורת שמקורבים אליו כדי לקדם את תדמיתו וענייניו, בכך שהוא מסית נגד יריביו הפוליטיים, מכפיש אותם ומציג כל התנגדות כלפי שלטונו האוטוריטרי כבלתי לגיטימית, בכך שהוא מחסל פוליטית את כל מי שמתמודד נגדו במפלגתו, בכך שהוא מדכא בכל דרך הפגנות נגדו וממנה לשרי משטרה אנשים שדואגים להשתמש במשטרה ככלי לדיכוי התנגדות פוליטית נגדו. אנשים מתרעמים עכשיו על איתמר בן-גביר שקורא למשטרה לדכא ביד קשה הפגנות נגד נתניהו, אבל בדיוק אותו הדבר וכמעט באותן מלים אמר בזמנו אמיר אוחנה כשכיהן כשר לבטחון פנים, או כפי שכונה "השר לבטחון בלפור", כשטען שהמשטרה נוהגת במפגינים ביד רכה מדי. בפועל סבלו מפגיני בלפור ממעקבים ברשתות החברתיות אחרי מארגני ההפגנות שחלקם נעצרו ללא סיבה, חלקם הוכו ללא סיבה, וכולם, כולל עוברי אורח שנקלעו לאזור במקרה, סבלו מאינספור התנכלויות ומאלימות חסרת הצדקה מצד השוטרים של אוחנה, שפעלו ברוח הבוס והבוס של הבוס. כיום מוצג אמיר אוחנה כצד הנאור והליברלי של הקואליציה, אבל התנהגותו היתה לא פחות בריונית מזו של בן-גביר, ובשירות אותו ראש ממשלה.  

וכך גם לגבי הרפורמות של יריב לוין, שמעוררות הרבה זעם ואימה, במיוחד באופן שבו הן מוצגות לציבור תוך איומים מפורשים על בית המשפט העליון להעניש אותו אם יפסול את מינויו השערורייתי של אריה דרעי לשר לאחר הרשעות חוזרות בעבירות ממון ובניגוד לרושם שיצר דרעי בבית המשפט שאישר עבורו עסקת טיעון נוחה בטענה שהוא פורש מהחיים הפוליטיים ולא יהיה מופקד עוד על כספי ציבור. מניעיה ואופן פעולתה של הממשלה החדשה פסולים, אבל הפגיעה של שלטון נתניהו במערכת המשפט היא פגיעה מתמשכת, ולמרבה הצער היא לא עוררה עד כה מחאות נמרצות כפי שהיה ראוי שתעורר.

שינוי הרכבה של הוועדה למינוי שופטים למצב של רוב מוחלט לקואליציה במינוי שופטים הוא מקומם, אבל אין אמת בטענה שהוועדה למינוי שופטים שפועלת כיום, על פי תיקון לחוק שיזם ח"כ גדעון סער, היא כליל השלמות. התיקון של סער שדרש רוב של שבעה חברי וועדה למינוי שופט לבית המשפט העליון הגביר מאד את הפוליטיזציה של הוועדה, ומערכת המשפט זוהמה בלא מעט מינויים בלתי ראויים ואף מושחתים. במשך כהונתו הארוכה של נתניהו עשו נציגי הליכוד בוועדה יד אחת עם ראש לשכת עורכי הדין העברייני אפי נוה ועם שרת המשפטים איילת שקד ומינו שופטים משיקולים זרים, ביניהם מונתה לשופטת אתי כרייף, שקיבלה ציונים נמוכים על כשירותה לכהן כשופטת, וקודמה על ידי אפי נוה שעמו קיימה יחסי מין. לאחר הראיון עמה בתכנית עובדה, חשבתי שהשמיים יפלו מרוב זעזוע על כך ששופטת בלתי ראויה לחלוטין מונתה באופן כזה ומשיקולים זרים כאלה, וחברי הוועדה למינוי שופטים אישרו את המינוי הזה, אבל גם חברי הכנסת וגם מערכת המשפט התנהגו כאילו לא קרה דבר, כאילו מינוי מזעזע כזה איננו מצריך בדק בית יסודי של דרך מינוי השופטים.

כעת מציע יריב לוין לבטל את חברותם של נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים ולמנות במקומם נציגי ציבור ששר המשפטים יבחר, וכן להגדיל את מספר חברי הקואליציה בוועדה כך שתוכל למנות שופטים כרצונה. כמו כל הצעותיו של לוין הדבר יגדיל מאד את כוחו של שר המשפטים בוועדה. אבל האם המינויים יהיו בהכרח גרועים יותר מכפי שהיו קודם לכן? קשה לדמיין שחיתות גדולה יותר מזו שהיתה בוועדה שבה מינו העבריין אפי נוה במעמדו כראש לשכת עורכי הדין, איילת שקד כשרת המשפטים ונציגי הליכוד בוועדה את מקורביהם, וערכו ביניהם עסקאות למינוי שופטים מקורבים ומושחתים. לאורך כהונת נתניהו כבר עברה מערכת המשפט תהליך של השחתה שיטתית באמצעות עסקאות מינויים מושחתות בוועדת המינויים הקיימת.  

ברור שלמושחתי הליכוד פרישתו והרשעתו של אפי נוה, שנתפס ביציאה וכניסה לארץ בגניבה, היא מכה, ואין להם עניין בעורכי דין הגונים שיכהנו בוועדה למינוי שופטים. אבל אפי נוה ואיילת שקד מינו שופטים באופן בלתי ראוי לאורך תקופה ארוכה, והשופטים שהיו עדים להשחתת המינויים העדיפו לשתוק. האם ביטול חברותם של נציגי עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים תרע את איכות המינויים? באמת שאינני יודעת. קשה לי לדמיין מצב גרוע יותר מזה שיצרו אפי נוה ואיילת שקד ושותפיהם מהליכוד.  

בית המשפט העליון הסתמך עד כה בפסילת חוקים על חוק היסוד כבוד האדם וחירותו, אבל היתה מחלוקת, גם בין משפטנים הגונים, האם יש לבית המשפט העליון בסיס חוקי מוצק לפסול חוקים. ההצעה של לוין לעגן בחוק את סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים בהרכב של שנים-עשר שופטים עליונים מתוך חמשה-עשר איננה הצעה גרועה, ואם תהפוך לחוק אי אפשר יהיה לטעון שלבית המשפט העליון אין סמכות לפסול חוקים. כמובן שכנגד זאת ראוי להעלות את מספר חברי הכנסת שיהיו רשאים לחוקק מחדש חוקים על פי פסקת ההתגברות, לרוב מוגדל של לפחות שמונים חברי כנסת. פסקת ההתגברות איננה בשורה משמחת לזכויות האדם שבית המשפט העליון אמור להגן עליהן משרירות לבה של הממשלה, ובית המשפט מנע כמה החלטות ממשלה מרושעות ומסוכנות כמו הקמת בתי כלא פרטיים וכליאת מבקשי מקלט לתקופות ארוכות על לא עוול בכפם, אבל בית המשפט העליון לא ביטל את חוק הלאום הגזעני ואת חוק האזרחות הגזעני שמונע מבני זוג פלשתינים של ערביי ישראל לחיות עם בני זוגם בישראל. ההגנה של בית המשפט העליון על זכויות אדם, ובפרט על זכויותיהם של אזרחים ערבים ושל פלשתינים בשטחים הכבושים, היתה רפה מאד, והרפורמות של יריב לוין יחלישו את ההגנה הרפה הזו עוד יותר, אבל זה לא יהיה שינוי עקרוני. כבר מזמן בית המשפט העליון הוא משענת קנה רצוץ לשוחרי הצדק וזכויות האדם.

מי שרצה למנוע פגיעה בדמוקרטיה לא היה צריך לחכות לממשלת נתניהו הששית ולרפורמות של יריב לוין, אלא לדאוג שנתניהו יסולק מהשלטון וששלטון הרשע שלו לא יהרוס את הדמוקרטיה השברירית של ישראל. יפה להקים עכשיו קול זעקה נגד הרפורמות במערכת המשפט, אבל למרבה הצער, זה מעט מדי ומאוחר מדי.

 

בית המשפט העליון בעניין דרעי

 

אתמול הקשבתי לרוב הדיון בבית המשפט העליון בעניין דרעי, שהיה מעניין מאד, וגם קראתי בעיתון תחזיות שחורות על שינוי המשטר בישראל וחיסול בית המשפט העליון, וזה לא שאני חושבת שיריב לוין ודרעי ונתניהו לא רוצים להרוס את מערכת המשפט – הם בוודאי רוצים, אבל למרות הבריונות והחוצפה ואינספור התככים שלהם, לא בטוח שיהיה להם כל כך קל לחסל את בית המשפט העליון ואת מערכת המשפט בכלל. העתירות שנדונו בבג"ץ דרעי נגעו לכמה שאלות: האם תיקון חוק היסוד שמאפשר למי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר הוא חוקתי, האם סביר למנות את דרעי לשר, האם מותר או צריך להביא בחשבון עבירות קודמות שלו, ומה משמעות הסדר הטיעון בעניין עבירות המס של דרעי, והאם דרעי התחייב כחלק מהסדר הטיעון לפרוש מהחיים הפוליטיים, ולא לחזור לכהן כשר חודשים ספורים לאחר שפרש מהכנסת כחלק מהסדר הטיעון, ובכך מנע דיון והחלטה בשאלה האם היה במעשיו קלון ולכן הוא מנוע מלכהן כשר.  

בעיתונים כתבו הרבה על כך שפסקת ההתגברות וביטול עילת הסבירות יהפכו את פסק הדין בעניין דרעי לאקדמי, וזה ממש לא נכון. פסקת ההתגברות תאפשר לכנסת לחוקק מחדש ברוב של 61 חוק שבית המשפט העליון ביטל. זאת אומרת שאם בית המשפט העליון יבטל את מה שקרוי חוק דרעי, כלומר התיקון שמאפשר למי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר, ומגביל את האיסור למאסר בפועל, פסקת ההתגברות תאפשר לחוקק אותו מחדש. אמנם השופט עופר גרוסקופף אמר שהתיקון בעייתי, כי הוא בא בעצם לבטל תוצאה של פסק דין פלילי, והיה גם ויכוח אם התיקון פרסונלי או יכול להיחשב לתיקון כללי שחל על כולם. אבל השאלה הזו שפסקת ההתגברות, אם תיחקק, יכולה להיות רלוונטית לה, כנראה לא תהיה רלוונטית מהסיבה הפשוטה שעלתה מהערה של השופט והמשנה לנשיאה עוזי פוגלמן, שאמר שיכול להיות שדרעי פסול מסיבות אחרות, ואין שום צורך לבית המשפט העליון להתערב בחוק יסוד, דבר שבית המשפט מעולם לא עשה וכלל איננו מעוניין לעשות.

זאת תהיה כנראה הדרך שבה ילכו השופטים: הם יפסלו את דרעי מסיבות אחרות, ולא יתערבו בתיקון לחוק היסוד. גם לא בטוח שהם יפעלו על פי עילת הסבירות שלוין רוצה לבטל.

עיקר השאלות וההערות של השופטים בדיון נגעו לשני נושאים: האחד הוא האם דרעי התחייב במסגרת עיסקת הטיעון שבית משפט השלום אישר לפרוש לצמיתות או לתקופה ארוכה מאד מהחיים הפוליטיים, ובזכות ההבטחה הזו אושרה לו עסקת הטיעון, כך שעסקת הטיעון אושרה בעצם במרמה על סמך הבטחה שדרעי נסוג מלקיים. פרקליטו של דרעי עו"ד נבות תל-צור טען שהיתה אי הבנה קשה: שדרעי לא התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים ולא רימה את בית המשפט, ולא אושרה לו עסקת הטיעון בשל המרמה הזו, אבל השופטים אמרו שאם השופט הבין שדרעי מתחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים לצמיתות, כנראה שדרעי הטעה אותו, ובכל אופן אם נוכח שהשופט חושב כך בטעות היה עליו להעיר על כך לשופט, שהוא איננו מתכוון לפרוש. לרוע מזלו של דרעי השופט שאישר את עסקת הטיעון בעבירות המס של דרעי גם כתב שדרעי פורש מהחיים הפוליטיים וגם אמר את זה בקול רם והוקלט, ולכן רוב הסיכויים שהרכב השופטים הדן בכשירותו של דרעי לשמש שר יחשוב שדרעי הונה את השופט שדן בעבירות המס שלו והשיג הסדר טיעון במרמה, ובכל מקרה הוא כן התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים וכך עליו לעשות. אם זו תהיה קביעת בית המשפט העליון, שום פסקת התגברות לא תעזור לדרעי, כי פסקת התגברות יכולה לאפשר לחוקק מחדש חוק שבית המשפט ביטל, אבל היא לא יכולה לבטל קביעה שדרעי שיקר לבית המשפט.

העניין השני שהשופטים עמדו עליו הוא שדרעי בהודעת ההתפטרות שלו מהכנסת מנע דיון בשאלת הקלון, ואם הוא רוצה לחזור ולכהן כשר, עליו לפנות על פי הנוהל ליו"ר ועדת הבחירות השופט יצחק עמית שיקבע האם אין בעבירות שבהן הודה במסגרת עסקת הטיעון קלון. דרעי כמובן ניסה להימנע מהפנייה הזו, אבל יש סיכוי גדול שהשופטים יחייבו אותו לפנות לשופט יצחק עמית, ואם השופט עמית יקבע שיש במעשיו של דרעי קלון ואינו יכול לכהן כשר, לא יעזרו לו לא פסקת ההתגברות ולא ביטול עילת הסבירות – ששניהם עדיין לא קרו ולא בטוח שיקרו וגם אם יקרו כנראה לא יעזרו לדרעי או לנתניהו אם יורשע, כי הכנסת לא יכולה לבטל פסק דין פלילי. השופטת דפנה ברק-ארז הגיבה גם לטיעון שדרעי נבחר בקולות רבים, טיעון שעולה גם לגבי נתניהו, ושאלה עד כמה הבחירה יכולה לבטל הליך פלילי, וזה דבר שגם אני חושבת עליו הרבה: איזה מין טיעון זה שרבים בחרו בו? ואם מיליון אנשים יבחרו ביגאל עמיר, אז צריך לשחרר אותו מהכלא ולמנות אותו לשר? אם הבחירה פוטרת מעבירות שחיתות וממון, אולי היא פוטרת גם מאונס ורצח? מה זה בכלל רלוונטי שהרבה אנשים בוחרים מישהו לשלטון, אם הוא פושע? הרי גם יריב לוין לא יעביר חוק שמותר לגנוב או לשקר לבית המשפט. יריב לוין ובנימין נתניהו נוהגים בבריונות, אבל השופטים חכמים מהם, וימצאו את הדרך הנכונה לפסול את דרעי מלכהן כשר, דבר שכל אדם הגון מבין שזו איננה רק שאלה משפטית אלא שאלה מוסרית. במדינה מתוקנת אדם שהורשע בעבירות ממון ושחיתות לא ראוי לכהן כשר או כראש ממשלה, והיה מכובד יותר אילו נאשמים ובוודאי מורשעים היו פורשים מרצונם, כפי שמקובל למשל בבריטניה, ולא נתלים בפלפולים משפטיים של יועציהם ופרקליטיהם, כדי לחמוק ממתן הדין על עבירותיהם ופשעיהם, וליטול לעצמם סמכויות על רשויות המס שאותן הונו ועל רשויות החוק שדנו בעניינם.

ממשלת גסי הרוח

 

בדרך כלל בטכס חילופי שרים משתדלים להיות מנומסים – בכל זאת יש מידה של חגיגיות בחילופי שלטון. אבל ממשלת גסות הרוח והגזענות של נתניהו איננה מבזבזת זמן על גינונים, ומציגה לראווה את אופיה ללא כחל ושרק. יואב קיש דיבר בזמן שהשרה היוצאת יפעת שאשא-ביטון נאמה. היא הציעה לו להקשיב לה, והוא אמר: שמענו אתכם שנה וחצי. כי הרי עבור כת נתניהו, לשעבר מפלגת הליכוד, לא היתה לממשלת השינוי לגיטימציה לשלוט – הרי הם הדיחו את נתניהו מכהונתו הנצחית כראש ממשלה, ורק לנתניהו מותר להיות ראש ממשלה. אם הכנסת מביעה אמון במישהו אחר, ברור שהוא לא לגיטימי, כי אין ראש ממשלה מלבד נתניהו והוא ישלוט לנצח. זה כמובן לא הפריע לנתניהו לנאום באוזני האופוזיציה שעליהם לכבד את ממשלתו, כי הפסד בבחירות הוא הדמוקרטיה. הוא התכוון הפסד למתנגדי נתניהו, כי הרי הפסד של נתניהו, כמו שראינו, איננו דמוקרטי, ונתניהו בשום אופן לא הסכים להכיר בשלטונם של בנט ולפיד. הוא הנחה את תומכיו לקרוא לבנט "הנוכל" ולקרוא לעצמו "ראש הממשלה" גם כאשר לא היה ראש הממשלה. ומכיוון שאין אצל נתניהו בושה, הוא לא מתבייש להטיף לאחרים את ההיפך הגמור מהתנהגותו שלו עצמו. כל קיומו של שלטון נתניהו מבוסס על האמונה שאין דינו כדין זולתו. כשאולמרט היה ראש ממשלה עם כתבי אישום זה היה לא לגיטימי, אבל כשנתניהו שולט עם שלושה כתבי אישום זה לדעתו לגיטימי גם לגיטימי, וכך גם שותפותו לשלטון של אריה דרעי, שמאחר שהוא משתף פעולה עם נתניהו הוא זוכה ללגיטימיות המוחלטת של שלטון נתניהו לנצח. לא ברור מדוע העבירו חוק שמותר לכהן כשר עם מאסר על תנאי, ומדוע לא העבירו חוק שלנתניהו ודרעי מותר לגנוב וגם לקבל שוחד. זה היה פותר את כל הבעיות של ממשלתם החדשה באבחת חרב, וגם מבהיר לאזרחים את טיב שלטונם ואופיו: שלטונם של הנמצאים מעל החוק.

כשמעריצי נתניהו אומרים שתפרו לנתניהו תיקים, הם לא מתכוונים שהוא לא אשם, הם מתכוונים שזה לא משנה שהוא אשם, כי אסור להעמיד אותו לדין על אשמה, כי הוא מעל החוק. כשהם אומרים שצריך להוציא להורג את מי שהעמיד את נתניהו לדין, הם לא מתכוונים להוציא אותו להורג על האשמת שוא. הם מתכוונים שמי שמעמיד את נתניהו לדין על אשמה אמיתית צריך למות, כי אסור להעמיד את נתניהו לדין, כי הוא מעל החוק. וכל דבר שממשלת בנט-לפיד עשתה הם מבטלים, לא רק כדי לבטל חוקים מסוימים, אלא כדי להראות שזאת היתה ממשלה בלתי חוקית, כי היא לא היתה ממשלה של נתניהו, ולכן צריך לבטל כל מה שהיא עשתה.

וזה אחד הדברים שיהרוס את ממשלת נתניהו הששית: הדווקא. כשעושים דברים רק כדי לעשות ההיפך ורק כדי לעשות דווקא, בהכרח יורים לעצמך ברגל. כי הממשלה של לפיד ובנט עשתה הרבה דברים טובים, והתמודדה עם הרבה דברים טוב יותר ממשטרו ההיסטרי של נתניהו. למשל היא הצליחה להילחם בקורונה בלי להטיל סגרים ובלי להרוס לאנשים את החיים. מעניין מה יעשה נתניהו אם יהיה עוד גל של קורונה. אני מפחדת מהמחשבה שהוא שוב יטיל סגר, כי הדיכוי וההגזמה הם חלק בלתי נפרד ממשטר נתניהו, והחזרה של משה בר סימן-טוב למשרד הבריאות אותי איננה משמחת, כי הוא קשור בתודעתי בשימוש הדכאני של נתניהו בקורונה כדי לדכא את ההתנגדות נגדו: סגרים, אלימות משטרתית, כפיית מסכות גם בחוץ, מחסומים. נתניהו פירושו מחסומים. נתניהו פירושו חנק. כשראש הממשלה מעל החוק האזרחים נחנקים.

ואני מתפללת שלפחות זה ייחסך מאיתנו.