ממות יהודי למות תורכי

מאז נחשפה בנובמבר בגרמניה, בעקבות התאבדות שניים מחבריה, פעילות "המחתרת הנאציונלסוציאליסטית", כפי שכינתה את עצמה, שרצחה בין השנים 2000-2007 לפחות עשרה אנשים, מהם תשעה מהגרים, שמונה תורכים ויווני אחד, ושוטרת צעירה שמסרה מידע על חברי המחתרת, מתפרסמים כל העת גילויים מזעזעים חדשים על פעילות המחתרת ועל רשת הסייענים והתומכים שלה. לאחרונה פירסם השבועון "דר שפיגל" כתבה על ממצאי אנליזה שערכו החוקרים למחשבי הטרוריסטים. הדבר שבלט לעיניי ביותר בכתבה זו הוא השילוב בין שנאת היהודים המסורתית של הנאצים לבין שנאת התורכים ורציחתם, בתהליך דומה של דה-הומניזציה ששוללת את זהותם האנושית של התורכים והופכת את כולם ל"עלי" שדמו מותר. נדמה לי שיהודים אינם יכולים להתעלם מהתופעה הזו. חבל לי מאד שתורכיה נחשבת כיום לאויבת מדינת ישראל וגרמניה לידידתה. את שני הדברים ראוי לדעתי להציב בסימן שאלה. להלן תרגום חלק מכתבת "דר שפיגל".

דר שפיגל, גיליון 3, 16 בינואר 2012

טרור ימני

"ניצחון או מוות"

ניתוח כמה מחשבים מספק מבטים על גזענות תא הטרור מצוויקאו. האם תיכננו הניאו-נאצים בסך הכל 14 התקפות?

אנדרה א. לא שמר את דיעותיו בסוד: על גופו העליון הוא קיעקע את המלים "Die, Jew, die": מוּת יהודי, מוּת. ולכבוד חג המולד הפיק הבנאי המלומד כרטיסי ברכה, שעליהם התנוסס צלב-קרס. ממוענים למשפחתו היקרה.

את ברכת צלב-הקרס מצאו אנשי המחשבים של משרד הפשע הפדרלי על אחד המחשבים בדירה המחתרתית בצוויקאו, שבה התגוררו אוּוֶה בנהארדט, אוּוֶה מוּנדלוֹס וביאטה צְשֵׁפֶּה [חברי "המחתרת הנאציונלסוציאליסטית" הגרמנית, שרצחה תשעה מהגרים, שמונה מהם תורכים, אחד יווני שנחשב כנראה לתורכי, ושוטרת גרמניה צעירה שמסרה עליהם מידע]. התמונות והרבה תובנות חדשות עוררו אצל החוקרים את החשד, שא. היה במשך 13 השנים האחרונות מחשובי המסייעים של הרוצחים הניאו-נאצים, ואולי היה מעורב אפילו בתיכנון מעשי תקיפה ושוד.

הטבלה עם הסימון הפנימי EDV11 נמנית כעת על עיקרי הממצאים, שמעניקים מבט לעולמם הרעיוני של הטרוריסטים. בשומר הנתונים נמצאים הוידויים של "המחתרת הנאציונלסוציאליסטית", כפי שמונדלוס ובנהארדט כינו את עצמם, בין השאר שלושה סרטי וידיאו ועלון, ובנוסף אוספי תצלומים כמו גם קטעי טקסטים של תעמולה נאצית שלא פורסמו.

ייתכן שמיד לאחר ירידתם למחתרת בשנת 1998 תיכננו בנהארדט ומונדלוס סדרת רציחות, שכבר באמצעות השימוש שלה בסמלים, היתה אמורה לשמש כקריאת המרד של הסצינה הניאו-נאצית. בטבלה נמצא סרט וידיאו שנשמר ב-28 באוקטובר 2001, שעליו מצוינים כל מעשי הרצח עד כה. עד לסתו 2001 ירו מונדלוס ובנהארדט בארבעה מהגרים תורכים וביצעו פיגוע באמצעות פצצה. בסרט, שנמצא בידי "שפיגל", מופיעות תיבות, שבכל פעם מתמלאות בתאריך של אחת מההתקפות. בולט לעין, כך נאמר באחד מדו"חות החקירה, "שתמיד נראים 14 שדות ממוסגרים". בחמישה מהם מופיעים תאריכים, תשעה נותרו ריקים.

האם הניאו-נאצים תיכננו איפוא מלכתחילה 14 התקפות?

משרד הפשע הפדרלי מצביע בניתוח הנתונים שלו על כך, שלמספר 14 "יש בסצינה הימנית קיצונית משמעות מיוחדת". ניאו-נאצי אמריקני ניסח מין מנטרה, שמשמשת כהנחיה אידיאולוגית למלחמת גזעים ומורכבת במקור בדיוק מ-14 מלים, שאומרת: "אנו חייבים להבטיח את קיומו של עמנו ואת העתיד עבור ילדינו הלבנים". האם רצו בנהארדט ומונדלוס לבצע 14 התנקשויות בעקבות משפט זה, על פי הסיסמה המובילה שלהם: "מעשים במקום מלים"?

שהשקפת עולמם הטבועה בשנאה גזענית היתה מניע מרכזי לרציחות, מעידים גם רצפי הסרטים השונים, שחסרים בגירסה הסופית של סרטי הוידיאו של וידוייהם משנת 2007, אך הוכנסו לטבלה. את קורבנותיהם מיספרו הניאו-נאצים, תוך ביזוי כבוד האדם שלהם, מ"עלי 1" עד "עלי 9". בקטע סרט שהופק ב-7 ביוני 2006, נראית בועה שבתוכה המלים: "עלי חייב ללכת". על פלקט שגם כן לא פורסם נאמר: "דרושים עמיתים למאבק נגד מבול הברברים". [במקור Kanacken, כינוי לילידי הים הדרומי ובהשאלה לפראי-אדם].

בבחירת קורבנותיהם פעלו הרוצחים בבירור על פי השקפה גזענית. רשימות שנמצאו בצוויקאו מצביעות על כך שבנהארדט ומונדלוס, שלעתים קרובות צפו בקורבנותיהם ימים שלמים, התמקדו בגברים "לא ארים" בגיל הפיריון. במקרה אחד נמנעו הרוצחים מרצח מתוכנן של סוחר תורכי בדורטמונד: אמנם העסק שלו היה "אובייקט טוב מאד" וגם "האיש טוב, אבל זקן (מעל 60)".

בטבלה מופיע פמפלט מעובד שנשמר לאחרונה ב-5 במרס 2003, שמתאר את מטרות תא הטרור. המחתרת הנאציונל סוציאליסטית מגלמת את "הכוח הפוליטי החדש בזירה לחירות האומה הגרמנית", על בסיס "ההכרה, שרק דרך מאבק אמיתי במשטר ובסייעניו אפשר להתנגד". משימות המחתרת הנאציונלסוציאליסטית התמצו בחיפוש "דרכים חדשות למאבק התנגדות" ול"לחימה נמרצת באויבי העם הגרמני". "התנהלות ללא תנאי" הינה הערובה לכך, "שיום המחר יהיה שייך לעם הגרמני", גם אם נאלצים "לפעול באנונימיות מבלי לזכות בהכרה". ו"נאמנים למוטו ניצחון או מוות, לא תהיה דרך חזרה".

מומחים של משרד הפשע הפדרלי מאמינים, שבמקור נועד הטקסט למטרת גיוס חברים נבחרים. אם אכן הופץ בפועל עדיין לא ברור. מלבד זאת חושדים הבלשים, שחלק מן הכסף שנשדד במעשי שוד הבנקים תוכנן "להקמת תאי מאבק טרוריסטים נוספים במחתרת", כפי שנאמר באחד הדו"חות של משרד הפשע הפדרלי.

ייתכן שאחד הסייענים הוא אנדרה א., שכבר בשלב מוקדם בחייו היה קשור למחתרת. לפי הבנת החוקרים שכר א. כבר באפריל 1999 דירה מחתרתית ראשונה בשדרת וולגוגראד בעיר חמניץ, שהעמיד לרשות הנמלטים ושאת שכר הדירה שלה שילם תמיד במזומן.

בשלושה מקרים סייע א. גם בשכירת קראוונים שמונדלוס ובנהארדט השתמשו בהם כרכבי מילוט במקרי התקיפה והשוד. בעסק להשכרת קראוונים בחמניץ הזדהה אדם כאנדרה א.: הרכב נלקח ב-30 בנובמבר 2000 לקראת תשע בבוקר, שעתיים לאחר מכן שדדו מונדלוס ובנהארדט סניף דואר סמוך. שלושה שבועות אחר כך שוב הזמין א. קראוון, שהוחזר ב-21 בדצמבר 2000. המועד מתאים לפיגוע הפיצוץ של הניאו-נאצים בקלן, שסביב תאריך זה היו אמורים להסתובב עם חומר הנפץ, בטרם התפוצץ ב-19 בינואר 2001 בחנות איראנית.

משרד הפשע הפדרלי מוצא קשר משמעותי בין השכרות הרכב לבין מעשי הפשע. כך נאמר בהערה: "לקראוונים יש להתייחס כאל רכבי-פשע". הדבר נובע מכך שא. העמיד את כלי הרכב לרשות בנהארדט ומונדלוס.

על הקירבה בין שלושת הניאו-נאצים במחתרת לבין אנדרה א. מעידה גם אנליזת המחשב. במחשבו של א. כמו גם במחשבי השלישייה, מופיעה רשימה עם כ-2900 פריטים זהים שמתויקות תחת "תמונות היטלר" או "תמונות נאציות". בין התמונות ישנה גם אחת שבה מתואר גרהרד שרדר (לשעבר הקנצלר מן המפלגה הסוציאליסטית) עם מגן דוד מאחורי גדרות, ועליה האיום: "אתה הבא בתור".

[ככל הנראה מתייחסת התמונה לנאומו של שרדר בטקס למלאת  60 שנה לשיחרור מחנה אושוויץ ב-25 בינואר 2005, ראו http://news.bbc.co.uk/2/hi/europe/4204465.stm]

אם א. אמנם הפיק את וידיאו ההודאה משנת 2007, כפי שמאמינה פרקליטות המדינה, עדיין אין זה ברור. במחשב שלו לא מצאו החוקרים עקבות תואמים לכך. "אין הוכחות מוצקות נגד מרשי", מוחה עורך-דינו של א. הרברט הדריך. ההאשמות של הפרקליטות הפדרלית מתבססות "רק על השערות".

עוד מן העיתונות הגרמנית בנושא המחתרת הנאציונלסוציאליסטית:

מזמור לרוצח הקבאב:

 http://anatperi.blogspot.com/2011/11/blog-post_19.html

רק תורכי אחד?

 http://anatperi.blogspot.com/2011/11/blog-post_27.html

הקורבנות התורכיים של המחתרת הנאצית:

http://anatperi.blogspot.com/2011/12/blog-post_17.html

הקורבנות התורכיים של המחתרת הנאצית

"דר שפיגל", גיליון 50, 12.12.2011

כתמים שחורים

במשך שנים היו קרובי הקורבנות של הטרור הניאו-נאצי חשודים שלא בצדק. הם עדיין נלחמים על הכרה, אחדים רוצים לעזוב כעת את גרמניה

הם אמרו שאביה חולה. שהיתה לו מריבה עם לקוחות וכעת הוא בבית החולים. סמיה שימשק לא האמינה לקרובים. אביה היה אדם חביב, מעולם לא היתה לו מריבה. אביה, היא אומרת, היה גם אדם חזק. מעולם לא היה חולה.

סמיה שימשק נזכרת איך תעתה אז כילדה בת 14 במסדרון בית החולים בנירנברג, כדי לבקר את אביה, ששכב מחוסר-הכרה בטיפול נמרץ, לאחר שכמה שעות קודם לכן נורו בראשו שני כדורים. שוטר תפס אותה. אסור לה ללכת כעת לאביה, תחילה הוא חייב לחקור אותה. "איימו על אביך?" הוא שאל. "היה לו נשק?" שימשק נדה בראשה. מעולם לא היו לו אויבים.

באותה עת נחקרה אדילה שימשק, אמה של סימה, במשך מספר שעות בתחנת המשטרה. החוקרים רצו לדעת, אם היו לה כעסים על בעלה, אם היא יודעת על מאהבת. היא פרצה בבכי. בעלה שכב על ערש דווי, אבל השוטרים לא הניחו לה ללכת אליו, כי חשדו ברעייתו התורכיה שהיא אשמה ברצח. לטענתם היא ירתה בבעלה יחד עם אחד מדודיו של בעלה מתוך תאוות-בצע. דוקא היא, שכל חייה עמדה לצד בעלה, שעדיין אהבה אותו כמו ביום שבו הכירה אותו בכפר בדרום תורכיה.

סמיה שימשק יושבת במטבח דירתה בפרידברג שבמחוז הסן. הילדה מאז הפכה לאשה צעירה. אחת עשרה שנים חלפו. זה הזמן שחלף עד שהמשטרה לפני חמישה שבועות מצאה במקרה את הרוצחים. לא הרעיה רצחה אותו וגם לא סוחר סמים תורכי, כפי שהבלשים שיערו במהלך הזמן. אנוור שימשק, מוכר פרחים, אב לשניים, בן 38 שנים במותו, נפל קורבן ב-9 בספטמבר 2000 לכנופיית רוצחים ניאו-נאצית.

במשך שנים רצחו הטרוריסטים הימנים אוּוֶה בֶּנהארדט ואוּוֶה מוּנדלוֹס ברחבי גרמניה מבלי שנתגלו. אנוור שימשק היה קורבנם הראשון. אחריו באו תשעה נוספים. עד ששני הניאו-נאצים התאבדו ב-4 בנובמבר 2011. מאז למדה גרמניה הרבה על הרוצחים, מעט מדי על הקורבנות.

ידיה של סמיה שימשק רועדות. "כולכם האשמתם אותנו: המשטרה, התקשורת, החברה." במשך שנים חשדו החוקרים באמה של סמיה. הם חקרו שכנים, תיחקרו קרובים. הורי הקורבן ניתקו את הקשר עם המשפחה. הם איבדו את אמונם בכלה.

ביוני 2001 נרצחו שני תורכים נוספים, בנירנברג ובהמבורג. כמו ברצח הראשון השתמשו הרוצחים גם הפעם באקדח צסקה. החוקרים הסיקו מכך, שחייב להיות קשר בין הרציחות. ככל הנראה פשיעה מגזרית.

השוטרים ערכו חיפוש בדירת שימשק אחר נשק. אנוור קנה בכל שבוע פרחים בהולנד. הבלשים שיערו, שיכול היה לנצל זאת כתירוץ להברחת סמים. הם הביאו כלבי גישוש. השכנים החלו לרכל על משפחת שימשק. בבית הספר אמרו שסמיה היא בתו של סוחר סמים. "לשוטרים אין מושג מה הם עשו למשפחתי", היא מתלוננת.

ראיות לקשר בין הקורבנות לגנגסטרים תורכים אין הרבה. האם הונעו החוקרים מדיעות קדומות נגד התורכים בגרמניה? כלי תקשורת רבים, גם ה"שפיגל", חשדו שפושעים תורכים עומדים מאחורי הרציחות.

כאשר בארץ זו שולט בעצם הרושם, שהתורכים הינם עם כה ברברי, שהם רוצחים כה בקלות זה את זה, אומר שר החוץ התורכי אחמד דאווּטוֹגלוּ בראיון ל"שפיגל", שהם עושים זאת בגלל דוכן קבאב או עיסקת סמים, דיעה קדומה זו מסוכנת יותר מכל טרוריסט גזען.

עלי טַאשְׁקֶפּרוּ היה בדיוק בתורכיה, ליד ערש מותה של אמו, כאשר הגיעה אליו הידיעה שלה המתין זמן כה רב: היו אלה ניאו-נאצים שרצחו את בנו סוליימן ב-27 ביוני 2001 בחנות ירקות בהמבורג. לאחר עשר שנים יש לו כעת הביטחון, אבל הידיעה העלתה בו הכל מחדש: איך התגוננה המשפחה כנגד השמועות, איך היו הצללים האלה תלויים מעליהם. כעת סופסוף הוסר הצל. היו אלה אנשי הימין. כששמעה זאת אמו של עלי היא חייכה. שעתיים אחר כך נפטרה.

שלוש היריות בסוליימן הרסו את חייו של עלי, מילאו אותם בחשד, בפחד, באכזבות, קרעו אותם לגזרים. ביום בו אירע הרצח בא שוטר-סיור לחנות. הוא שתה קפה עם סוליימן, ואז אמר השוטר שהוא חייב להזיז את הרכב שלא חנה כראוי. אז לקח האב את המכונית, בכל מקרה היה עליו לסדר כמה עניינים עבור העסק, רק 20, 30 דקות.

כאשר חזר, ראה כתם שחור על הקרקע. אולי, חשב, נפלה כוס, החליקה. אז ראה את סוליימן והבין, שהכתם השחור הוא שלולית דם. עלי טאשקפרו לחץ על חזה בנו, סוליימן ראה אותו, הוא עדיין חי, הוא רצה עוד לומר משהו, אך לא יכול היה לדבר עוד. זמן קצר אחר כך נפטר בגיל 31.

עלי טאשקפרו היה בהלם, אך למרות זאת נאלץ לבוא מיד לתחנת המשטרה ונחקר במשך שעות. מאוחר יותר רצו החוקרים לדעת, האם היה בנו מעורב במעשים פליליים. טאשקפרו חש כקורבן כפול: קודם איבד את בנו, כעת הוכתם גם כבוד משפחתו.

תורכים אחרים, חברים טובים של טאשקפרו, חזרו ושאלו אם לא היה שם משהו, אצל סוליימן, העיתונים חזרו וכתבו זאת. עד שהאב עלי ניתק את הקשר. "האנשים האלה לא האמינו לי. בגלל זה אני לא אשב איתם יותר בשולחן אחד ולא אדבר איתם אף מלה."

מעשי הרצח הניאו-נאצים גרמו לאי אמון מחודש. "יש כל כך הרבה שאלות פתוחות", אומרת סמיה שימשק, בתו של הקורבן הראשון. כאשר צילצלה למשרד הפשעים הפדרלי, כדי לקבל יותר מידע, ענו לה הפקידים שתקרא עיתון.

המשרד הפדרלי להגנת האוכלוסיה ולסיוע באסונות הבטיח למשפחות שוב ושוב טיפול פסיכולוגי. שימשק עובדת כמחנכת בפרנקפורט על המיין. בקיץ היא רוצה כמו אמה לעזוב לתורכיה. היא אומרת ששוב אינה מרגישה את עצמה בטוב בגרמניה. אמנם בינתיים מכרים התנצלו על החשדות, אבל על רגשותיה היא יכולה לדבר רק עם מעטים.

היא מדברת כעת לעתים קרובות עם גמזה קוּבַּסִיק, סטודנטית לרוקחות מדורטמונד. שתי הנשים בקושי מכירות זו את זו, אבל משהו קושר ביניהן: גם אביה של קובסיק מחמט נרצח בידי הניאו-נאצים מצוויקאו. גם היא נאלצה לחיות זמן רב עם האשמות שוא. יום לאחר הרצח נחקרה קובסיק במשך שמונה או תשע שעות. היא ואחיותיה נאלצו לעבור בדיקות דנ"א ולמסור טביעות אצבע. "הרגשנו כמו פושעים", היא אומרת.

אמה אֶליף, שמתגוררת יחד עם בתה, לא התגברה עד היום על הטרגדיה של משפחתה. מאז שנראו בטלויזיה תמונות הרוצחים, היא מצליחה להירדם רק בעזרת כדורים. היא מנסה להסיח את דעתה בכך שהיא מנקה את הדירה חזור ושוב. היא משפשפת את הרצפות, מצחצחת את המנורות, אבל איננה יכולה לסלק את המחשבות האפלות כמו את האבק. לו חקרו טוב יותר, היא מאמינה, אילו בדקו בקפידה גם רקע ימני קיצוני (כינוי בגרמניה לנאצים), היה עדיין מחמט בחיים. "גרמניה הרגה את בעלי."

מאת אנדריאה בראנט, יירגן דאלקמפ, מקסימיליאן פופ, אופוק אוקטה.

עוד מן העיתונות הגרמנית בנושא המחתרת הנאציונלסוציאליסטית:

מזמור לרוצח הקבאב:

 http://anatperi.blogspot.com/2011/11/blog-post_19.html

רק תורכי אחד?

: http://anatperi.blogspot.com/2011/11/blog-post_27.html

רק תורכי אחד?

להלן תרגום מאמריהם של אזלם תופצו והיינריך ופינג בגיליון "די צייט" מס' 47 מיום ה-17 בנובמבר 2011, שהוקדש לגילוי המחתרת הנאציונלסוציאליסטית שפעלה בגרמניה במשך שנים ורצחה שמונה מהגרים תורכים ומהגר יווני ושוטרת גרמנייה, ומעשיה נתגלו רק לאחרונה לאחר ששניים מחבריה כותרו לאחר שוד בנק באייזנאך והתאבדו, וחברתם ניסתה לפוצץ את דירתם המשותפת בעיר צוויקאו, שם התגלו ההוכחות למעשיהם. שלושת חברי הכנופייה היו מוכרים למשטרה: בינואר 1998 הם עמדו להיעצר לאחר שבחניון ששכרו התגלו פצצות וחומר נפץ, אך הם נמלטו וירדו למחתרת, שם החלו במסע הרציחות שמומנו משוד בנקים. קיים חשד כבד לשיתוף פעולה של אנשי רשויות הביטחון עם הטרוריסטים בהעברת מידע וסיוע לחייהם במחתרת ואולי גם במעשי הפשע.

אזלם תופצו היא מוסמכת מדעי האיסלם, כתבת המדור הפוליטי ב"די צייט", בת למהגרים תורכים שגדלה בגרמניה.

היינריך ופינג, יליד המבורג 1965, ד"ר למשפטים ולתולדות האמנות ומחבר ספרים על מדיניות האדריכלות, כתב בעבר בפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג וכעת עורך המדור הפוליטי של "די צייט".

רק תורכי אחד?

כשהמהגרים הופכים לקורבנות, מתנודדים הגרמנים בין הקצוות, והתוצאות הרסניות

מאת אֶזְלֶם תּוֹפּצוּ Oezlem Topcu 

תורכי נורה. ואז עוד תורכי ועוד תורכי ועוד תורכי, אז שלושה נוספים ויווני אחד, שאולי נחשב לתורכי.  אבל בעצם לא זה הדבר המדהים בסדרת הרציחות של הניאו-נאצים מצוויקאו. הדבר המדהים הוא שיכלו להרוג מהגרים במשך יותר מעשר שנים, מבלי שמישהו העלה את החשד המתבקש ומבלי שהרשויות חקרו בכיוון המתבקש: האם מישהו רצח רק מפני שהוא אכול שנאה למהגרים? האם הגזענות אחזה בנשק?

עוד יש להבהיר, אם משמר החוקה במדינת תורינגיה חיפה על שלישיית הימין הקיצוני, עד כמה הוא נכשל, או אם התקיימה איזו מין שותפות לפשע בין הרשות הממלכתית לבין הניאו-נאצים.

בינתיים אפשר רק לקוות, שחששות אלה יתגלו כמוגזמים, שרציחות בדם קר של זרים בגרמניה לא אובחנו במשך זמן כה רב רק משתי סיבות: עקב חוסר הדימיון של החוקרים, ו – לנוכח מבטי הזעזוע כעת בחברה – עקב העדר היכולת להעלות על הדעת את מה שאינו עולה על הדעת. אדם שואל את עצמו לא רק מה פגום בשירותי הביטחון הגרמניים, אלא גם מהו הלך הרוח של תושבי גרמניה.

הם היו שלושה נגד גרמניה: אוּוֶה מוּנדלוֹס, אוּוֶה בֶּנהארדט וביאטה צ' תקפו בדרך חולנית את הסדר במדינה. והם רצו להמשיך, כל עוד "לא יתבצעו שינויים מן היסוד בפוליטיקה, בעיתונות ובחופש הדיעה", כפי שהבהירו בוידיאו הוידוי שלהם. הסדר הזה כולל את העובדה שמזה חמישים שנה גרמניה היא ארץ הגירה. הסדר הזה כולל גם את העובדה שחברת הרוב הגרמנית דורשת מהמהגרים אליה התאמות לגיטימיות ומאמצי השתלבות. ומובן מאליו שהסדר הזה כולל הגנה על המהגרים.

לכל המאוחר מאז השבוע האחרון עולה השאלה: מה יש לעשות, כאשר המהגרים בסכנה? האם מותר לצפות מהמהגרים להשתלבות, כאשר בה בעת במשך שנים מטאטאים הצידה את פשעיהם הקשים של ניאו-נאצים נגד מהגרים כ"סיפורי דמי-חסות"? האם מותר לזלזל ברציחות כ"רציחות קבאב", מפני ששניים מן הקורבנות ניהלו דוכני קבאב?

האם בינתיים התפשטה מספיק ההכרה שאלה התורכים שלנו, הזרים שלנו, שנפלו קורבן לאלימות ימנית ועלולים שוב ליפול לה קורבן בעתיד? האם חשבו בכל הכיוונים?

יום לאחר פיצוץ מספרה בעיר קלן, שיש סבירות גבוהה שגם מאחוריו עמדו מונדלוס, בנהארדט וצ', שיער שר הפנים באותה עת אוטו שילי שיש "מחתרת לגמרי עבריינית". לגמרי עבריינית – כלומר לא פוליטית, לא גזענית. האפשר שהיתה זו הערכה מוטעית פטאלית?

שלא יהיו אי-הבנות: לחשוב על פשעים שכונתיים ודמי חסות כאשר קורה למשל רצח בקהילה תורכית, זה כמובן לגיטימי. גם יש סיבות לכך. בלתי לגיטימי לחשוב אך ורק בכיוון כזה. וכעת? אפשר כבר להפיק לקח לעתיד?

הרע יכול לבוא מכל כוון, זה מחיר החירות

הגיע הזמן לפתח אמות-מידה חדשות לכך, מדוע אנו בגרמניה, בחיפוש אחר האמת, לפעמים מגמדים ולפעמים מגזימים כאשר מדובר באלימות ימנית קיצונית. כאשר ביוני 1997 יוסף עבדולה בן השש נפטר בבריכת שחייה בעיר זבניץ בסכסוניה, הרפובליקה רעשה. החשד: צעירים ימנים קיצוניים הטביעו את הילד. זה היה בלתי סביר, אבל אנשים רבים האמינו בכך. מאוחר יותר התגלה שהילד נפטר כתוצאה מפגם בלבו.

ברצח המהגרים חסרו גם כן אמות-מידה, רק בכיוון ההפוך. בהתנהלות עם מעשי הרצח צריך להוכיח לחברת המהגרים הליברלית את המובן מאליו. בעשרים השנים מאז ההתקפות האחרונות נגד זרים ברוסטוק, מלן וזולינגן, [שבהן הוצתו בתי מהגרים, בעיקר תורכים, שחלקם נשרפו למוות] היתה השתקעות בכורסה, התפתח לו ביטחון נוח, שהשד הזה נעלם אחת ולתמיד.

מכאן ואילך צריכה הגישה להיות שונה, אמנם פחות נוחה, אבל יותר קשובה: קורבנות הפשעים האלה מזכירים, שגם בפשעים עתידיים חייבים להציג את השאלה, שתחילה יכלה להיראות מוגזמת: האם יכול להיות שעומד מאחוריהם דבר אחר מלבד כפיית דמי חסות? הרע יכול לבוא מכל כיוון, זהו מחיר החירות. לתובנות של ימים אלה חייבות להיות תוצאות, קהילתנו חייבת זאת לקורבנות.

לאווירה של תשומת לב, שבצידה זהירות, זה לגמרי היינו הך, אם כנופיית הרצח תואמת להגדרת הטרור או לא, מכיוון שלא התפארה פומבית במעשיה. לקורבנותיה ולנשארים אחריהם היה זה טרור. אין זו יצירת פניקה, או הגזמה, או היסטריה, לתת לכך ביטוי. זה ענייני וזה אנושי.

סוף הכתבה

קרוב להחריד

מבהיל שהרבה מצביע על שילוב בין רשויות הביטחון לטרוריסטים ימניים

מאת היינריך וֶפִינג  Heinrich Wefing

עד כה הכרנו בגרמניה רק שני סוגים של טרור. השמאלי-רדיקלי של סיעת הצבא האדום [כנופיית באדר-מיינהוף] והאיסלמית של אל-קעידה ופנאטים מוסלמים שהקצינו. שיכול להיות גם סוג שלישי, את זה לא יכולנו ולא רצינו לדמיין לעצמנו.

קיצוניות ימנית ברוטאלית, כן, תיעדו אותה ונלחמו בה, בציבור וברשויות. טרוריסטים ימניים רצחניים, לעומת זאת, שלא חובטים בגסות במחבטי בייסבול, אלא פועלים במקצועיות במחתרת – זה לא היה נושא לפנטסיה פוליטית. עד שהופיע כעת התא מצוויקאו. מה שרק מתחיל להיחשף כעת, שינה מיסודו את מצב האיום ברפובליקה הפדרלית.

אבל אולי אין די בזעזוע. אולי עלינו גם להיפרד מההנחה, שמנגנון הביטחון בגרמניה נקי ביסודו ונאמן לחוקה. שוב ושוב עלה כבר בעבר במקרים יחידים החשד, שמשמר החוקה ואויבי החוקה מימין מגלים קירבה יתרה. שוב ושוב נותרות, גם לאחר פשעים ימניים קיצוניים ספקטקולאריים, שאלות רבות בלתי פתורות, בהתקפה בחג אוקטובר במינכן בשנת 1980 למשל, או במתקפה הרצחנית על מפקד משטרת פסאו אלויס מניכל לפני שלוש שנים [מניכל נדקר ב-13 בדצמבר 2008, כנראה על ידי ניאו-נאצים. המקרה לא פוענח עד היום].

אבל מעולם לא היתה עילה לתהות על פרשה ממלכתית חומה כמו כעת. איזה תפקיד מילא הנשיא לשעבר של משמר החוקה במדינת תורינגיה הלמוט רוור, שבשנת 2000 הושעה, משום שסוכן שהוא הפעיל מימן בשכרו תעמולה ימנית? האם יש ממש בדיווחים, שפקיד של משמר החוקה במדינת הֶסֶן הופיע כמה פעמים בקירבת מקומות הפשע, שבהם התבצעו מה שנקרא "רציחות הקבאב"? פעם אחת, כך אומרים, היה אדם זה אפילו בזמן הרצח בקפה [קפה אינטרנט שבעליו התורכי נרצח, וכל העדים לרצח הגיעו להעיד במשטרה מלבד אותו פקיד]. והאם נכון הדבר שאותו פקיד מדינה מהסן מוכר בכפר מולדתו כ"אדולף הקטן"?

במלים אחרות: האם גם בגרמניה יש מעין "מדינת מעמקים", שילוב של רשויות ביטחון וקיצונים ימניים, או בעצם טרוריסטים ימניים? שילוב של הסטת המבט, אהדה נסתרת ותמיכה יציבה? זוהי השאלה הפוליטית המכרעת שסידרת רציחות זו מעוררת.

עד כה התשובה היא: איננו יודעים זאת בדיוק. ישנם אינספור דברים שאינם מתקבלים על הדעת. סתירות, דברים מטרידים במקרה זה. בכל מקרה הרבה נותר לעת עתה חידתי. עצם המצב, שאי אפשר עוד להוציא מהכלל קירבה שיטתית, ולו "רק" במדינה אחת או שתיים, בתורינגיה ובהסן, מזעזע ומקומם דיו.

כמובן מדברים שוב בלהט על איסור על פעילות המפלגה הלאומית הגרמנית [מפלגה נאצית חוקית בגרמניה], אבל המחלוקת הזו כבר הפכה לפולחן קבוע, לרפלקס מותנה. כל הנימוקים ידועים, כמו גם הסיכונים המשפטיים לתבוסה מחודשת בבית המשפט הפדרלי לחוקה [שמנע ניסיון קודם להוציא מפלגה זו מחוץ לחוק מפני שחלק מההאשמות נגדה נגעו לסוכני הממשלה שפעלו במפלגה]. כן, המפלגה הלאומית הגרמנית היא מרכז הכובד המבני של הסצינה הימנית בגרמניה. אבל עד כה (ה-15 בנובמבר) אין שום רמזים למעורבות של פעילי המפלגה בסידרת הרציחות. אם הדבר ישתנה, ישתנה לפתע גם פולמוס האיסור. בנוסף לכך מאיימת המחלוקת על איסור המפלגה הלאומית הגרמנית, למנוע מהפוליטיקה ומהציבור לבצע משימה הרבה יותר קשה: רפורמה נחושה בשירותים החשאיים, כפי שדורש גם נשיא משמר החוקה לשעבר הנס-יירג גייגר בראיון ל"די צייט".

רפורמה כזו דורשת כוח ואומץ, אינה מביאה רווח פוליטי, כאשר השערורייה הנוכחית שוב תישכח, ומעמתת את הפוליטיקה עם איזור אפור של ניהול המדינה, שבו הגבולות בין נכון לשגוי, בין ידיד לאויב ובין חוקי ללא חוקי עלולים להיטשטש במהרה. אבל אם ניתן להסיק היום מסקנה מההליכים שלא צלחו, הרי היא זו: דרושה לא רק הבהרה, אלא שינויים עמוקים באירגון, בכוח האדם וברוחו של משמר החוקה.

זה פשוט לא מספיק למתוח ביקורת על השירותים. בנוסף לכך חייבים לשאול: מה עם הפיקוח הפרלמנטרי? כאשר חבר הלנדטאג [בית המחוקקים] של מדינת תורינגיה מן המפלגה הסוציאליסטית אומר כעת: "אנו הממונים, שהיה עלינו לפקח על השירות, קיבלנו באותם ימים את המידע מן התקשורת", אזי זה, כפי שהאיש עצמו מודה, "אסון". קודם כ זה כישלון של הפרלמנט. איזה מין דמוקרטים הם אלה, שאנשי השירותים החשאיים מתמרנים אותם, ודוחים אותם בקש?

כאן לא מדובר רק בתיפקודו של שירות חשאי מפוקח של מדינת חוק. על כף המאזניים עומד האמון במדינת החוק עצמה.     

סוף הכתבה  

מוזר לקרוא את דבריו של היינריך ופינג על כך שלא ידעו על סוג טרור שלישי: האלימות הנאצית נגד מהגרים משתוללת בגרמניה מאז איחודה, וכוללת התקפות רבות על מהגרים ובתיהם וגם על יהודים – בזמנו נעצרה קבוצה ניאו-נאצית שתיכננה לפוצץ את בית הכנסת החדש במינכן במועד חנוכתו בתשיעי בנובמבר, יום הזיכרון לליל הבדולח. כמה מן ההתקפות של כנופיות נאציות על מהגרים היו רצחניות ביותר. ייתכן שדפוס הפעולה של המחתרת שפעילותה נחשפה כעת, שפעלה בעצם משנות התשעים וביצעה רציחות משנת 2000 ועד 2007, מיומן יותר משל תאים נאצים אחרים, אבל אין כאן חידוש עקרוני. הטענה שמדובר בסוג חדש ולא מוכר של טרור נאצי – שבכל מקרה אינו חדש אלא נחשף לאחרונה כשהמשטרה ניסתה ללכוד את מי שלדידה היו שודדי בנק סידרתיים, ולא רוצחים נאצים סידרתיים נשמעת הרבה בגרמניה ויש בה משום היתממות או התכחשות למציאות, שתרמו מן הסתם רבות לקלות ורציפות פעולתה של המחתרת. השאלות הרבות טרם זכו למענה.

מאמר ב"ניו יורק טיימס" לרגל 50 שנות הסכם העובדים הזרים מתורכיה בגרמניה:
http://www.nytimes.com/2011/10/31/world/europe/turks-recall-german-guest-worker-program.html

וראו גם רשימתי "מזמור לרוצח הקבאב":

http://anatperi.blogspot.com/2011/11/blog-post_19.html

 

   

מזמור לרוצח הקבאב

השבועון "דר שפיגל" הביא השבוע [גיליון 46, 14.11.11] בכפולת עמודים תמונות מסרט די.וי.די שנמצא בדירתם בעיירה צוויקאו של חברי המחתרת הנאציונלסוציאליסטית, ששניים מהם התאבדו בשבוע שעבר בעיירה אייזנאך בתורינגיה שבמזרח גרמניה, אחרי שוד בנק שלא עלה יפה. ההתאבדות הזאת חשפה את קיום המחתרת שרצחה בין השנים 2000 עד 2007 עשרה אנשים ופצעה קשה אחרים. אייזנאך היא העיירה שבה נולד יוהאן סבסטיאן באך והעובדה הזו שאין לה שום קשר איננה יוצאת מראשי. אינני חושבת שהנאצים חיבבו במיוחד את באך. מי שפיאר את באך היה פליכס מנדלסון שהעלה את המתיאוס פסיון של באך ועורר גל של התעניינות בבאך שרק התגבר מאז ועד היום. מוזר שיהודי הוא זה ששימר את מורשתו של המלחין הכי לותרני. יהודים תמיד אהבו את המוסיקה של באך שקודם כל ביקשה לשרת את המלים מכתבי הקודש. יש בזה משהו יהודי, שהמוסיקה, שהיא קול המלאכים, משרתת את המלה, שהיא קול האלהים, כי הדיבור הוא אלוהי והעולם נברא במלה. אולי הנאצים לא כל כך חיבבו את באך כי הוא כל כך מחובר לתנ"ך, ותנ"ך זה משהו יהודי. כל זה נדמה לי אבל אינני בטוחה אם זו האמת. רוב חיי שמעתי שוב ושוב את הקונצרטים הברנדנבורגים  שמנגנים אותם בגן עדן, אבל מותר לשמוע אותם גם בעולם הזה שהוא עמק הבכא ויש בו הרבה יותר מדי נאצים. בתמונות מהסרט של המחתרת הנאציונלסוציאליסטית היה כתוב "המחתרת הנאציונלסוציאליסטית היא רשת של חברים שסיסמתה - מעשים במקום מלים – עד שלא יחולו שינויים יסודיים בפוליטיקה, בעיתונות ובחופש הדיעה הפעילויות יימשכו." הפעילויות הן רצח של אנשים, שמונה מהגרים מתורכיה ואחד מיוון ושוטרת גרמניה. רובם היו אנשים צעירים, בעלי חנויות קטנות, והנאצים צילמו את גופותיהם אחרי הרצח והתענגו על המראות. הדבר שהכי מאפיין פשעים נאצים הוא ההתענגות על מעשה הרצח ועל סבלם של הקורבנות. מבחינה זו יש רציפות גמורה בין הנאציזם של המדינה הגרמנית לבין הנאציזם החתרני שאחרי המלחמה. השמחה לאיד וההתענגות על הרצח נשארו המאפיין המובהק של הנאציזם. הנאציזם איננו רצח מתוך חובה או חוסר ברירה, אלא רצח מתוך הנאה גמורה, מתוך חדוות רצח. ההתענגות על הרצח ועל סבלם של הקורבנות היא מאפיין מובהק של הסצינה הנאצית ושל המוסיקה שלה. במוסיקה הזו עוסקת כתבתו המרתקת של ריינר בורגר שאני מתרגמת כאן לא רק בשל התהיות שהוא מעלה אלא מפני שהכתבה ממחישה באופן כה מצמרר את המאפיין המובהק הזה של הסצינה הנאצית: את ההנאה והשמחה על הסבל והמוות שנגרם לזולתך.

פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג

הרצח הסדרתי הניאו-נאצי

גם אנשים רעים מכירים שירים

17.11.2011 – להקה ימנית קיצונית חגגה כבר בשנת 2010 את הרציחות של הטרוריסטים מתורינגיה כהצלחה של הסצינה הניאו-נאצית. האם היתה זו התרברבות? או שהניאו-נאצים ידעו יותר מהחוקרים?

מאת ריינר בּוּרגֶר

זה שיר מרושע, חסר אנושיות, שהלהקה המאד אהודה בחוגי הימין הקיצוני "גיגי ונגני העיר החומים", פירסמה לא בימים אלה, אחרי הסוף המרהיב של תא הטרור הימני קיצוני של אוּוֶה מונדלוס, אוּוֶה בֶּנהארדט וביאטה צ., אלא כבר בקיץ 2010. "רוצח הקבאב" נקרא השיר מהדיסק "אדולף היטלר חי!", שבו חוגגת הלהקה את סדרת הרציחות של שמונה בעלי עסקים תורכים ויווני אחד בבירור כפעולות איבה לזרים של "רוצח קבאב" שקשורות זו לזו, ומשועשעת מכך שהרשויות רודפות אחר רוח רפאים: "הוא כבר עשה זאת תשע פעמים", החוקרים "משתגעים,/ כי אותו אינם מוצאים. / הוא בא הוא רוצח / ואז הוא בורח." השיר כולל גם איום בתקיפות נוספות: "בעסקי הקבאב פחד ומועקה / הקבאב בגרונם נתקע / כי הוא ברצון יקפוץ לבקר / כי תשעה לא מספיק וצריך יותר." הטקסט בהכרח מעורר את השאלה: האם היה זה רק ניחוש מעורפל, התרברבות ימנית קיצונית, או שעולים מכך רמזים לידיעה אינטימית בסצינה?

מן השאלות אפשר להסיק בינתיים מסקנת ביניים מרה לרשויות: הטענה, שאי אפשר היה לדעת דבר על רקע ימני קיצוני לסדרת הרציחות, אינה מחזיקה מים. דבר זה תקף עוד יותר, באשר משמר החוקה [הגוף הממונה על מעקב ומניעת פעילות נאצית בגרמניה] עוסק כבר שנים בניתוח הסצינה המוסיקלית הימנית קיצונית. הדיסק שהפיק הלייבל הסכסוני "אדולף היטלר חי!" אפילו הוזכר בדו"ח הנוכחי של משמר החוקה – אמנם רק בשוליים – למרות שמשמר החוקה צריך לשמש כ"מערכת אזעקה" של הדמוקרטיה המתגוננת.

אין די בהענשת מעשי פשע בהתבצעו באמצעות רשויות הענישה, נאמר בתיאורו של משמר החוקה הסכסוני את עצמו, "חייב לספק למדינה תמונה על תוכניותיהם ומטרותיהם כבר בשלב הקודם למעשים הפליליים." מה משמעות הדבר במבט על האיום הקונקרטי של "רוצח הקבאב" – "כי תשעה לא מספיק"?

מוסיקת ימין קיצוני כסם ממכר

בכלים לניתוח ובמודעות עקרונית לבעיה לא היה מחסור. מוסיקת הימין הקיצוני תוארה בפירסומים שונים של משמר החוקה כ"סם ממכר" בסצינה וכ"אמצעי פיתוי", אך גם כ"דבק" של הסצינה. "המוסיקה מהוה אמצעי הזדהות ותקשורת מרכזי, הבסיס של תת-התרבות הימנית קיצונית" נאמר באחד מפירסומי משמר החוקה בסכסוניה. במובן זה השיר "רוצח הקבאב" הוא עדות מרכזית לכך, שבתודעת הסצינה מעוגנות הרציחות בחוזקה כנושא הזדהות ייחודי.

הפיאור המוסיקלי-מיתי של שלושת חברי תא הטרור החל זמן קצר לאחר שירדו למחתרת. בשיר משנת 1999 מתאר הצמד הימני קיצוני "עלוות אלון" את היעלמות השלושה. הצמד "עלוות אלון" היה קשור ישירות לחבורת "משמר המולדת התורינגית", שמתוכה יצאו בנהארדט, מונדלוס והגברת צ. [חברי המחתרת הנאציונלסוציאליסטית]. "אין לכם שום בחירה אחרת", נאמר בשיר, וגם: "המלחמה נמשכת על מולדתנו הגרמנית."

גיגי ונגני העיר החומים

בשונה מ"עלוות האלון" "גיגי ונגני העיר החומים" הינם אחת הלהקות הידועות ביותר בסצינה הימנית קיצונית – מה שצריך להוות ערובה לכך, שהמסר של "רוצח הקבאב" התפשט במהרה לאחר הופעת הדיסק "אדולף היטלר חי!" בקיץ 2010. בדיסרטציה שלו "מוסיקה ותת-התרבות הימנית" מתאר אינגו שטיימל לצד מיכאל רגנר, שלהקתו הקודמת "לנדזר" הוגדרה על ידי בית הדין הפדרלי כאירגון פשע עקב שילוב של הסתה לאומנית ושימוש חתרני בדיסקים, גם את דניאל גיזֶה ("גיגי") כ"איקונה" של מוסיקת סצינת הימין הקיצוני.

גיזֶה פעיל בכמה להקות, שנושאות שמות כמו "גשמי פלדה". שיר ציני במיוחד של "גשמי פלדה", שבו מתוארת תקיפתו בסכין של מפקד משטרת פסאו אלויס מניכל, נקרא: "מניכל הזקן עוד חי?" גיזה נוחל במיוחד הצלחה עם "גיגי ונגני העיר החומים", להקה שמצמידה טקסטים ימנים קיצוניים של שנאה לנעימות ולהיטים ידועים. גם להקה זו פועלת, כפי שניתח משמר החוקה של סכסוניה-תחתית בשנת 2005, עם הקלישאות הרווחות של דמויות האויב של הימין הקיצוני כמו "שוטרים, יהודים, זרים ופנקיסטים".

"גיגי ונגני העיר החומים" הופיעו בעבר באירועים שונים של המפלגה הלאומית הגרמנית [מפלגה ניאו-נאצית חוקית], ויש גם קשרים חוקיים. בעיתון המפלגה "דויטשע שטימע" [קול גרמניה] אפשר לרכוש את הדיסק Braun is beautiful, אך לא את "אדולף היטלר חי!", מסיבות טובות. חבר מועצת איילנבורג בסכסוניה מן המפלגה הלאומית שהציע דיסק זה למכירה בעלון אחר של המפלגה בין יוני לספטמבר 2010, נדון לפני מספר ימים בבית משפט השלום באיילנבורג לקנס כספי עקב הסתה לאומנית והפרת החוק להגנת הנוער. אבל מי שרוצה יכול למצוא את הישר "רוצח הקבאב" ללא מאמץ רב באינטרנט.

סוף הכתבה

אם אתם נכנסים לאינטרנט מישראל, אל תחפשו את השיר ברשת. בישראל נאסרה הקרנת הסרטון. בגרמניה, ככל הנראה, ניתן עדיין לצפות בו.