נתניהו והביקורת על פרשת המרמרה

 

בשלוש עשרה השנים ויותר שחלפו מאז פרשת הספינה מאווי מרמרה, הגדולה ביותר במשט התורכי בן שש הספינות לעזה, נשכחו הרבה מההתרחשויות הקשורות בו. המשט שאורגן בתורכיה בהשתתפות תורכים ובני עמים אחרים, כהתרסה נגד הסגר הישראלי שהוטל על עזה בעקבות עליית החמאס לשלטון ברצועה, יצא מתורכיה ב-22 ביוני ,2010 ובלילה שבין ה-30 ל-31 ביוני חיילי שייטת 13 ויחידות נוספות השתלטו עליו. בחמש מהספינות לא נתקלו החיילים בהתנגדות, אך על המאווי מרמרה התארגנו נוסעים להתנגדות אלימה לחיילי צה"ל והתפתח קרב שבו נהרגו עשרה מהנוסעים וכשלושים נפצעו, וכן נפצעו עשרה מהחיילים, שניים מהם קשה. בעקבות התוצאה הקשה של ההשתלטות על המשט הופנו לישראל גינויים רבים ותורכיה החזירה את שגרירה מישראל.

שנתיים מאוחר יותר, ביוני 2012, הגיש מבקר המדינה דאז, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, דו"ח על הפרשה, שבו מתח ביקורת חריפה על התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרשה. לדברי המבקר ראש הממשלה ידע שעלול להתפתח עימות אלים עם נוסעי המשט, אך לא טיפל בהתרעות כראוי. הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי הזהיר מפני התנגדות של משתתפי המשט במקרה של השתלטות החיילים על הספינות. כתב "הארץ" ברק רביד מספר בכתבתו על דו"ח המבקר מה-14 ביוני 2012, כי בחודש שלפני המשט התריעו שר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ"ל גבי אשכנזי וקצינים נוספים מפני תגובה אלימה של משתתפי המשט. "המבקר מציין כי בנוסף למכתב ששלח לנתניהו, נפגש הרמטכ"ל עם ראש הממשלה ארבע פעמים, והעלה בפניו את הדברים." בדיון שהתקיים חמישה ימים לפני המשט בהשתתפות נתניהו וכמה מהשרים אמר הרמטכ"ל אשכנזי: "אין לי ספק שיופעל שם כוח. שזה יהיה ברור: האנשים יתעמתו איתנו. זו אשליה לחשוב שאם עכשיו עשרים איש יצנחו על אוניה שבה יש כ-400 איש ימחאו להם כפיים. הם ייאבקו איתם."

לדברי רביד, למרות הדברים המתועדים, קו ההגנה של נתניהו היה שהרמטכ"ל כלל לא העלה לפניו את החשש מפני אלימות, ובסיכום הדיון אצל שר הביטחון אהוד ברק, האפשרות לירי על החיילים נאמרה כזניחה. לינדנשטראוס מתח ביקורת גם על ברק שלא בדק את מוכנות הצבא להתמודד עם דרכי פעולה מסוכנות מצד הנוסעים, למרות שהוא עצמו התריע על כך, וגם על הצבא שלא חידד די הצורך לנתניהו את משמעות ההתמודדות עם תגובה אלימה, אבל דחה את הכחשות נתניהו שהאפשרות לתגובה אלימה לא הועלתה בפניו. כמו כן קבע המבקר שנתניהו וברק טיפלו בהיערכות להשתלטות מבלי לקיים דיון מסודר עם השרים הנוגעים בדבר, והקבינט, שהוא הגוף החוקי היחיד לקבלת החלטות מדיניות-ביטחוניות, לא כונס אפילו פעם אחת.

בנוסף לכך מתאר הדו"ח כיצד בגיבויו ועידודו של נתניהו כרסם המזכיר הצבאי של נתניהו יוחנן לוקר בסמכויותיו של היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד, שעימו הסתכסך נתניהו, בצורה שהפרה את חוק המל"ל. הדו"ח מגלה כי מי שריכז את הטיפול המדיני והביטחוני במשט מטעמו של נתניהו היה דווקא האלוף לוקר, ולא היועץ לביטחון לאומי ארד. במסגרת זו עסק לוקר בסוגיות ונושאים שאין לו בהם כל ניסיון. כך שוגר לוקר על ידי נתניהו להעביר למנכ"ל משרד החוץ הנחיות לפעילות מדינית מול שגריר תורכיה בוושינגטון וראש המודיעין המצרי, וכן התעסק בנושאי הסברה ותקשורת. לינדנשטראוס קבע שבאירוע המשט בפרט, אך גם כדבר שבשגרה בשלוש השנים הקודמות נתניהו רוקן מתוכן את המל"ל תוך הפרה של החוק.

ועוד כותב רביד: יועצי נתניהו התקשו להסביר את הפער בין האזהרות שהושמעו בדבר עימות אלים, לבין טענותיו של נתניהו על כך שמידע כזה לא הובא לידיעתו. "אף אחד לא ציפה למה שהיה במרמרה", אמר בכיר בלשכה. הבנו אז שהם רצו פרובוקציה, אבל התסריטים שעלו היו אחרים. אף אחד לא חשב שזה ייגמר בהרוגים."

עוזי ארד הודח מכהונתו בראשות המל"ל בפברואר 2011 לאחר שנחשד בהדלפות. הוא הכחיש את ההאשמות וטען שבמשרד ראש הממשלה בישלו את ההאשמות כלפיו.

רק ביוני 2016, שש שנים לאחר המשט, הסתיים הסכסוך בין ישראל לתורכיה, לאחר שישראל התחייבה לשלם פיצויים של 20 מיליון דולר לנוסעי המרמרה שנפגעו.  

כל דימיון בין התנהלות נתניהו בעניין המשט ובעניין דו"ח המבקר אודותיו לבין התנהלותו בשבועות האחרונים הוא באחריות הקוראים. ראוי להזכיר שבשנת 2012 היה נתניהו בשיא כוחו, ללא חקירה וללא משפט, ללא רפורמה משפטית, וגם המחאה החברתית כבר מזמן שככה.

הספינה פגסוס

 

השבוע קיבלתי עוד דרישת שלום מרגשת מהילדות, כאשר יותם ראובני, בביקורת במוסף "ספרים" (28.8.20) על שיריו של דודו פלמה (כשהגענו מן הים, הוצאת עמדה) נזכר בעלייתו לארץ, כשהגיע עם אביו ואחיו לחיפה בשנת 1964 בספינה "פגסוס" שיצאה עשרה ימים קודם לכן מנאפולי, וחש בדידות ועצב. בשנת 1964 הייתי בת שמונה, והתגוררנו אז בקומת הגג ברחוב הלל 45 בחיפה, וכל מפרץ חיפה היה פרוש לפנינו ממרומי המרפסת הגדולה עם התריסולים הכחלחלים וגם מחלון חדר הילדים עם הסורג שממנו צפינו שעות על הספינות היוצאות ובעיקר הנכנסות לנמל, שפגסוס כחולת הארובה היתה מהקבועות והאהובות שבהן, יחד עם אחותה ונוס. האמנו אז שהן מגיעות מיוון, אבל הרבה יותר הגיוני שונוס, ולפיכך גם פגסוס, הגיעו מאיטליה, כפי שמציין ראובני, והן הפליגו ושבו בקביעות בין איטליה וישראל, ומה שכלל לא ידעתי אז, הביאו ארצה עולים חדשים עצובים ובודדים, כי מעטים עלו אז בשמחה לארץ, הרוב נמלטו או סולקו מארצות מוצאם, דברים שכמובן לא ממש ידעתי באותן שנים של תמימות. אינני יודעת אם יותם ראובני ימצא איזו נחמה מאוחרת בכך ששני ילדים חיפאים, בת שמונה ובן חמש, עמדו בפיג'מות בחלון חדרם וצפו בשקיקה בספינה פגסוס הנכנסת לנמל, ונפנפו לה כמו לחברה ששבה הביתה ממסע, ולמרות שנולדו בחיפה וגדלו במולדתם הם לא היו ילדים שמחים במיוחד. בכל שרתה אז אווירת נכאים, ואם עברת ברחוב בארבע אחרי הצהריים שמעת מכל הבתים את הרדיו משדר את הפינה לחיפוש קרובים, וברחוב היתה דממה, כך שאפילו הילדים המשחקים בקלאס על המדרכה דממו. הצפירות העזות של הספינות שהרעידו את העיר התחתית ונשמעו בכל הדר הכרמל היו הצליל השמח ביותר שנשמע בחיפה באותם ימים, והסירות הקטנות והמהירות של משמר החופים שהתרוצצו סביב הספינות הגדולות והובילו אותן למקומן ליד הרציף נראו כמו מקבלי פנים זריזים וחייכניים. ביום העצמאות לקחו אותנו לשיט בנמל בסירות של משמר החופים, כולנו לבושים בכחול לבן ומנפנפים בדגלונים ונרגשים מאד, ולבד מן ההפלגה בכנרת מטבריה לעין גב, זו היתה החוויה הקרובה ביותר לשיט בים שנפלה בחלקי. כשנסענו לראשונה בחיינו לחו"ל, לבקר את חברתה של אמא הדודה רוזינה בביתה ברומא, כבר הייתי בת שמונה עשרה והיה כבר ברור שלחו"ל טסים במטוס ולא מפליגים ימים ארוכים באניית נוסעים, למרות שגם האניות הפכו משוכללות יותר וההפלגה לאיטליה התקצרה לשלושה ארבעה ימים. עוד שנים המשכתי לחלום על נסיעה לאירופה באניה, ואפילו ביררתי את מסלולי האניות, רק כדי לגלות כמה בלתי מעשית ההפלגה הזו, שמגיעה מחיפה עד יוון ושם צריך להחליף נמל וספינה כדי להגיע לאיטליה. מי עוד שט בספינות כדי להגיע ליעד מסוים? ואפילו ספינות הענק שהציעו מלון צף ושיט תענוגות מסביב לעולם והתגלו כמדגרות קורונה ספק אם תחזורנה להיחשב למחוז חלומות, שלא לדבר על גורלה המר של ספינת התענוגות "קוסטה קונקורדיה" בעלת שבעה עשר הסיפונים, שרב החובל הפוחז שלה התקרב מדי לחוף טוסקנה, נתקל בשרטון שקרע והטביע את ספינתו ואז נמלט ממנה, מותיר אחריו שלושים ושניים הרוגים ועשרות פצועים. וספינה שכובה על צדה כמו לויתן ענק שגווע על החוף. גם אז חשבו שאנשים יפסיקו לשוט בספינות תענוגות וזה לא קרה, אבל הקורונה כנראה ניצחה את ענף שיט התענוגות, לפחות כך זה נראה בינתיים. אני לפחות ויתרתי על החלום לשוט, חלום שמקורו אך ורק בספרי מסעות שהייתי מכורה להם בילדותי, כמו "אי המטמון" ו"שמונים יום מסביב לעולם" וגם סיפורים אמיתיים כמו מסעות הקפטן קוק ופרדיננד מגלן וקולומבוס. מאנשים ששטו באמת שמעתי רק סיפורי זוועות על אניות. אבי סיפר תמיד על חציית הלה-מאנש שבה הקיאו הנוסעים, והוא ביניהם את נשמתם, ספינות המעפילים סיפקו בעיקר סיפורי סבל ואסונות, וקולם טויבין בספרו היפה "ברוקלין" מקדיש פרק ארוך במיוחד והרבה יותר מדי מפורט לליל סערה מסויט בספינה מאירלנד לארצות-הברית, ואפילו בכנרת אנשים טובעים למוות, למרות שכשטובלים במימיה המתוקים קשה להאמין שהדבר אפשרי. אמי מעולם לא סיפרה על מסעם מפולין לארץ-ישראל, וגם סבי וסבתי לא סיפרו דבר, אולי מפני שרבים כל כך מאלה שהשאירו מאחור נרצחו שנים ספורות אחר כך, ואולי הם חשו אשמה. כמה מעט אנחנו יודעים על הדורות הקודמים ועל העבר הקרוב, שמיעטנו לשאול עליו כשעוד היה את מי לשאול. כעת אני משוטטת באינטרנט, מחפשת מידע על אניית הקו פגסוס משנות החמישים והששים ואיני מוצאת דבר. גיליתי שכמה וכמה ספינות של הצי המלכותי הבריטי נקראו כך, הראשונה בהן היתה ספינת מפרש קטנה שהושקה בשנת 1776, השנה שבה קיבלה ארצות-הברית עצמאות, אחריה נקראו בשם זה ספינות תותחים, מיכליות, והאחרונה שנקראה כך היתה נושאת מטוסים שנבנתה עוד קודם והושקה מחדש בשם זה בשנת 1934. מצאתי גם ספינת טיולים חדשה בשם זה שנוסעת ליעדים אקזוטיים כמו איי סיישל, שבילדותי לא שמעתי על קיומם. על פגסוס וונוס, ספינות הנוסעים שצפיתי בהן מגיעות ועוגנות בנמל חיפה בילדותי לא מצאתי דבר, אבל הן עוגנות קבע בזכרוני.

פרשת דור ווינדראש ולקחה

הבריטים שינו את שמה לEmpire Windrush. אימפריה מן הסתם על שם האימפריה הבריטית, למרות שבאותם ימים שלאחר מלחמת העולם השנייה זו כבר החלה להתפרק, Windrush על שם אחד מיובליו של נהר התמזה, הנשפך אליו בקרבת אוקספורד, שם, בטרם יתמזג בדורצ'סטר עם נהר התמזה הרשמי, נוהגים לכנות את הנהר Isis, שם שקיבל משמעות לא סימפטית כשהפך לראשי התיבות של ארגון המדינה האסלמית. בקיצור קראו לה ווינדראש, לכשעצמו שם נאה לספינה בריטית. אבל היא לא היתה בריטית. היא היתה ספינה גרמנית שהושקה בשנת 1931 בשם מונטה רוסה עבור חברת הספנות הגרמנית המבורג-דרום-אמריקה, האחרונה בסדרה של חמש ספינות שנקראו על שם הרים בדרום אמריקה והובילו תיירים ומתיישבים גרמנים לדרום אמריקה וליעדים אחרים. לאחר עליית הנאצים לשלטון גויסה המונטה-רוסה לצי "עוצמה מתוך שמחה" Kraft durch Freude בפיקודו של רוברט ליי, ראש הארגון הנאצי "חזית העבודה הגרמנית", לכאורה צי של ספינות נוסעים לארגון חופשות בחו"ל לפועלים גרמנים (וכך הוא מתואר לרוב גם היום), ובפועל מסוה לפעילות צבאית אסורה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, להפרת האמברגו הבינלאומי על ספרד שהיו חתומות עליו, אך בפועל הפרו כדי לסייע לרודן הספרדי פרנקו. הספינות של "עוצמה מתוך שמחה" הובילו את טייסי חיל האוויר הגרמני מוסווים כתיירים לאי מדירה, משם יצאו להפצצות על גרניקה וערים נוספות (ראו רשימתי "הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס"), וגם אספו אותם לאחר ההפצצות והובילו אותם חזרה לגרמניה. במלחמת העולם השנייה הפכו הספינות לנושאות גייסות ובתי חולים צפים לחיילים. כמה פעמים ניסו הבריטים להטביע את המונטה-רוסה, אך הספינה האימתנית שרדה את המלחמה ורק במאי 1945 נתפסה בידי הבריטים בנמל קיל בגרמניה כשלל מלחמה, ואז הוסב שמה ל"אימפריה ווינדראש". הספינה המשיכה לשוט בימים תחת הדגל הבריטי עד מרס 1954, אז הביא עליה פיצוץ במנוע ליד חופי אלג'יריה את סופה.

להיסטוריה נכנסה ווינדראש בשנת 1948, כשעצרה בדרכה מאוסטרליה לבריטניה בג'מייקה, והעלתה על סיפונה כשמונה מאות מתושבי האי, באותם ימים עדיין מושבה בריטית (רק בשנת 1962 קיבלה ג'מייקה עצמאות). בריטניה הזקוקה נואשות לכוח אדם אחרי החורבן שהמיטה מלחמת העולם השנייה, שמחה לקלוט ולהעסיק אותם, וכנתיני מושבה בריטית הם הורשו להישאר בבריטניה לזמן בלתי מוגבל ולעבוד שם. ב-21 ביוני 1948 עגנה הווינדראש בבריטניה והתקבלה בסיקור תקשורתי נלהב, וכך הפכה לשם דבר – לא רק המהגרים שעל סיפונה, אלא אלפי המהגרים שבאו בעקבותיהם מן האיים הקריביים לבריטניה, כונו "דור ווינדראש". לימים תואר  דור ווינדראש כראשית הפיכתה של בריטניה למדינה רב-גזעית. תיאור דרמטי מדי, שאולי כבר חושף את הגזענות שתחזור ותכה במהגרים כהי-העור לימים: אפילו בימים אלה, על טפם ושלושת הדורות של צאצאיהם, מונים יוצאי כל מדינות חבר העמים הבריטי המתגוררים בבריטניה, מדינה בת 65 מיליון נפש, לא יותר מחצי מיליון איש. בריטניה בהחלט נשארה מדינה לבנה, ונראה כי היא נחושה להישאר כזאת.

מאחר שבאותם ימים לא היתה מדיניות הגירה נוקשה, לא נזקקו הנוסעים לניירת רבה: רבים מן הילדים שביניהם נרשמו בדרכוני הוריהם או קרוביהם האחרים ולא נשאו דרכונים משלהם. אחרים הגיעו והמשיכו לחיות בבריטניה עם דרכוניהם מן האיים הקריביים: ברבדוס, ג'מייקה, גואיינה ועוד. הדבר הזה ישוב להתנקם בהם בערוב ימיהם.

בריטניה אמנם עצרה את ההגירה החופשית בראשית שנות השבעים, ומאז נדרשו מהגרים מן המושבות הבריטיות שהפכו עם השנים למדינות עצמאיות וחברות בחבר העמים הבריטים להציג אישורי שהייה ועבודה, שהפחיתו את מספר המהגרים לבריטניה מהמושבות לשעבר, אך היא המשיכה להתגאות בהגירה הזו. בשנת 1998, כשמלאו חמישים שנה למסע הווינדראש, הפיק ה-BBC סדרה בת ארבעה פרקים אודות דור ווינדראש, וכיכר בלונדון נקראה על שם הספינה. ביולי 2012, בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, שבו הוצגו באופן מגושם משהו כל הישגי בריטניה המודרנית, נישא דגם ספינה מונומנטלי שייצג את הווינדראש. אז צפיתי המומה בטקס מבלי להבין במה מדובר, אבל בזכרוני נחרתה תצוגה שפיארה את שירותי הבריאות לכל בבריטניה. גם הם ימלאו תפקיד מכוער בשערוריית ווינדראש הנוכחית.

כמו ישראל שגילתה תחילה סובלנות כלפי המהגרים מאפריקה ועם עליית מספרם החלו לגבור בה קולות השנאה והגזענות, גם בריטניה שהתייחסה תחילה למהגרים בסובלנות יחסית - קולות מתנגדים ופוגעניים נשמעו מלכתחילה, אך הם היו מעוטי השפעה – הלכה והפכה עוינת כלפיהם עם השנים. כאשר שנות הבנייה מחדש אחרי המלחמה התחלפו בשנות שובע ושגשוג, והערבות ההדדית שהועלתה על נס בשנות המצוקה הלכה והתחלפה בתאצ'ריזם וקפיטליזם אנוכי, ובהיחלשות העבודה המאורגנת, גם הכבוד כלפי המהגרים החרוצים שעבדו כל חייהם בעבודות קשות ונדרשות וההגנה עליהם הלכו ונשחקו. יותר ויותר הגבילה בריטניה את אפשרויות ההגירה אליה, ובינתיים השתקעו בה מהגרי ווינדראש, נישאו וגידלו בה ילדים ונכדים שאינם מכירים את מולדת הוריהם וסביהם אלא כיעד לטיול שורשים, רחוק מעבר לים.

בעשור האחרון, עם גלי ההגירה החדשים ממדינות העולם השלישי לאירופה, הלכה הגזענות בבריטניה והרימה ראש, כמו במדינות רבות אחרות, והחלה להשפיע השפעה דרמטית על הפוליטיקה, במיוחד מאז חזרתה לשלטון של המפלגה השמרנית בשנת 2010. מי שהיום עומדת בראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, בתפקידה כשרת הפנים הבריטית, הקשיחה עד מאד את היחס למהגרים. היא הגתה את רעיון ה"סביבה העוינת" למהגרים לא חוקיים, או לא חוקיים לכאורה, כלומר מניעת פרנסה, מגורים וטיפול רפואי ממהגרים כאלה, או ממי שנחשדים ככאלה. רשמית התייחסה המדיניות למהגרים בכלל, מכל ארץ שהיא. בפועל, כמו בישראל, התמקדה ההתעללות במהגרים מן העולם השלישי, ובפרט בשחורי עור. מהגרי דור ווינדראש נמנים להוותם על שחורי העור בממלכה.

באותה שנת 2012  שבה אירחה בריטניה את האולימפיאדה והתגאתה בטקס הפתיחה במהגרי ווינדראש, הנהיגה תרזה מיי כשרת פנים תקנות חדשות שחייבו אנשים להציג מסמכים המעידים על מעמדם החוקי בבריטניה כדי לשכור דירה, לקבל עבודה או לזכות בטיפול רפואי, ובמקביל נגזרו קנסות גבוהים על מעסיקים של מהגרים לא חוקיים. אלה היו חלק מהצעדים שננקטו כדי למרר את חיי המהגרים ולעודדם לעזוב את בריטניה. צעדים אחרים ננקטו בחשאי, ללא ידיעת הציבור הבריטי. הם נחשפו רק לאחרונה, במועד הגרוע ביותר מבחינתה של ממשלת בריטניה: בזמן התכנסות ועידת חבר העמים הבריטי בבריטניה באפריל האחרון.

ההתעללות במהגרי ווינדראש החלה כבר לפני מספר שנים, אך הגיעה לתקשורת בסתיו האחרון. הגרדיאן חשף את סיפורו של אדם שהיגר לבריטניה מג'מייקה בשנת 1973 כנער, כדי להצטרף להוריו שעבדו בבריטניה מאז שנות הששים. במשך 44 שנים הוא חי ועבד בבריטניה, וכעת בשנות הששים לחייו, חלה בסרטן, ובהתאם למדיניות ה"סביבה העוינת" שהנהיגה תרזה מיי בהיותה שרת הפנים, נדרש להוכיח כי שהותו בבריטניה חוקית כדי לקבל הקרנות שהוא נזקק להם, או לשלם עבור הטיפול 54,000 פאונד, כרבע מיליון שקל.

סיפורו של המהגר האומלל וסיפורים אחרים על התעללות במהגרים ותיקים ממושבות בריטיות לשעבר, ובפרט שחורי העור שביניהם, פיטורים מעבודה, השלכה מדירות שכורות וסירוב למתן טיפול רפואי לאנשים שחיו ועבדו בבריטניה עשרות שנים, שהגיעו לעיתון ופורסמו במשך כמחצית השנה, עוררו תגובות מזועזעות מצד הקוראים, אך אדישות מצד הממשלה. כל זה השתנה באמצע אפריל.

באמצע אפריל השנה כינסה ממשלת בריטניה ברוב פאר והדר ועידה של כל מנהיגי חבר העמים הבריטי. כינוס המנהיגים שמייצגים כשני מיליארד נפש, שחיים כיום במדינות שהשתייכו בעבר לאימפריה הבריטית, נועד לשמש משקל נגד לקרע שנבעה בין בריטניה לאירופה לאחר החלטתה לפרוש מהאיחוד האירופי. ביוהרה אופיינית סירבה מיי לבקשתם של מנהיגי 12 מדינות באיים הקריביים, שהיו לשעבר מושבות בריטיות, לדון עמם במסגרת הוועידה בנושא המהגרים מארצותיהם לבריטניה. בתוך יממה מפירסום סירובה של מיי לפגישה, אירגן חבר הפרלמנט מהלייבור דיוויד לאמי, בעצמו בן למהגרים מגואיינה, עצומה של 140 חברי פרלמנט מכל המפלגות שקראה לתרזה מיי לפעול בעניין. למחרת פירסם הגרדיאן גילוי מרעיש: באוקטובר 2010 השמיד משרד הפנים את כרטיסי ההגעה לבריטניה של בני דור ווינדראש, למרות אזהרות הפקידים שכרטיסים אלה חיוניים להוכחת מועד ההגעה לבריטניה שיכול להבטיח אזרחות לרשומים בהם. מיי ניסתה תחילה להאשים את הלייבור, אך התברר שהיא זו שאחראית להשמדת אלפי הכרטיסים, שהפכה זדונית עם הנהגת מדיניות ה"סביבה העוינת" שלה, שחייבה את המהגרים להציג ניירת שמשרד הפנים השמיד כתנאי לקבלת זכויותיהם.

על רקע ועידת מנהיגי חבר העמים הבריטי התפרסמו בבת אחת סיפורים רבים של מהגרים שהועסקו עשרות שנים בחיל האוויר המלכותי, בבתי חולים, בבתי ספר, שלמו מסים וגידלו משפחות, ופתאם מצאו את עצמם נזרקים לרחוב, מפוטרים מעבודה, נדרשים לשלם הון עתק עבור טיפולים רפואיים, מופרדים מבני משפחותיהם שהתמזל מזלם להיות בעלי דרכונים מוסדרים ולהיות מאוימים בגירוש מבריטניה, או מנועים מלחזור לביתם ולמשפחתם בבריטניה לאחר ביקור בחו"ל, או אובדן דרכון וכיו"ב. אמו הקשישה של דקסטר בריסטול שקרס ברחוב ומת חודש קודם לכן סיפרה שבנה שהגיע לבריטניה בשנת 1968 בגיל שמונה כדי להצטרף לאמו שעבדה בבריטניה כאחות, לא הצליח להשיג דרכון ופוטר מעבודתו. היא האשימה את תרזה מיי במות בנה וקראה לה להתפטר. מנהיגי מדינות הקריביים הנוכחים בועידה דרשו מן הממשלה הבריטית לא רק להסדיר את עניינם של המהגרים מארצותיהם, אלא גם לשלם להם פיצויים על סבלם עקב מדיניות ה"סביבה העוינת". העבר הקולוניאלי עלה לדיון, ובריטניה, שכינסה את הועידה כדי להציג את עצמה כלפי אירופה כמנהיגה רבת הכוח של שני מיליארד בני אדם, מצאה את עצמה מוקעת כאימפריה קולוניאלית שניצלה את נתיניה בעולם השלישי ורדתה בהם, ובמקום להיטיב את דרכיה ולנהוג נדיבות בנתינים הקולוניאלים לשעבר, ממשיכה לנצל ולרדוף אותם גם כיום. העובדה שכל קורבנות מדיניות ה"סביבה העוינת" היו שחורים, ושכולם חיו ועבדו בבריטניה שנים רבות, העלתה מיד את שאלת הגזענות והניצול. האם אנשים לבנים היו מקבלים יחס כזה? מן הסתם לא. ולא רק בבריטניה, כמובן.

ההתנצלות של תרזה מיי התקבלה כמעט מדי ומאוחר מדי. שרת הפנים הנוכחית אמבר ראד, שמימשה בהתלהבות יתרה את מדיניות ה"סביבה העוינת", לאחר שתרזה מיי החליפה את דיוויד קמרון המתפטר בראשות הממשלה, התנצלה על כך שהמשרד עסק יותר מדי באסטרטגיה כוללת ולא ראה את בני האדם הנפגעים, אבל בתוך יום הודלף נייר עמדה שהכינה ראד עם כניסתה לתפקיד, שבו הבטיחה להקשיח עוד יותר את מדיניות היד הקשה כלפי המהגרים ולגרש מבריטניה אלפי מהגרים בשנה. ראד לא הצליחה להדוף את הביקורת נגדה, ובתוך שבועיים נאלצה להתפטר בבושת פנים.

תרזה מיי שורדת בינתיים בתפקידה: בבריטניה כמו בישראל נרתעים מהחלפת ראש ממשלה יותר מאשר מפיטורי שר, וגם שם כמו בישראל האלטרנטיבה איננה מפתה, אבל נראה שמדיניות ה"סביבה העוינת" שלה ספגה מכה אנושה. תדמית המנהיגה הנאורה של הנתינים לשעבר שביקשה בריטניה לשדר התחלפה בדיון בעומק הגזענות הבריטית. הסופרת אניטה סתי סיפרה במאמר ל"גרדיאן" כיצד הגישה לנסיך צ'רלס, שהמלכה אליזבת העבירה לו בועידה ברוב חגיגיות את ראשות חבר העמים הבריטי, אנתולוגיה העוסקת בסיפורים לא ידועים של שעבוד תושבי המושבות, וסיפרה לו שאמה מגואיינה, וצ'רלס ששאל אותה מהיכן היא ונענה כי היא ממנצ'סטר, אמר לה לתדהמתה: "אינך נראית כך". גארי יאנג, עיתונאי ואחד מעורכי ה"גרדיאן" ובן למהגרים מברבדוס, כתב כי תרזה מיי מתנצלת רק על כך שהתעללו בבני דור ווינדראש שהגיעו לבריטניה כחוק ועבדו בממלכה כל חייהם, אבל הבעיה היא בכלל היחס למהגרים, ושום מהגר איננו צריך לסבול מ"סביבה עוינת". תרזה מיי, חידד יאנג, לא הכריזה על סביבה "נוקשה" או "קפדנית" למהגרים, אלא "עוינת", hostile, שבה כל המהגרים חשודים מראש, אלא אם כן יוכלו להוכיח אחרת. במדינה שבה יש "סביבה עוינת" כלפי מהגרים, היחס העוין זולג בהכרח מן המהגרים הלא חוקיים למהגרים החוקיים. הוא הזכיר כי כשהגיעו מהגרי ווינדראש לבריטניה נתקלו גם הם בעוינות מצד תושבים שסירבו להכניסם לפאב או היכו אותם, וכיום מודים הכל כמה תרמו לבריטניה. גם המהגרים של היום תורמים לבריטניה, כתב גארי יאנג. את מהגרי העבר צריך לפצות בכך שילמדו את הלקחים, ולא יחזרו על אותן טעויות.

כשקראתי את דבריו של גארי יאנג לא יכולתי לעצור בעד דמעותי. אינספור מחשבות עלו במוחי. הדברים המקוממים ששמעתי שוב ושוב מפי גרמנים, שחשבו שבכך הם מחמיאים לי: "היהודים דיברו גרמנית ורצו להשתלב, התורכים לא רוצים ללמוד גרמנית ולא רוצים להשתלב". באמת ליהודים התייחסתם מאד יפה, אני אומרת להם בסרקאזם. אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי, זה גזענים גרמנים שמנסים להיעזר ביהודים כדי להצדיק גזענות כלפי מהגרים אחרים, בעיקר מוסלמים, בטענה שהיהודים  שהם רצחו באדיקות היו אזרחים למופת. תמיד קל יותר להיטיב עם מהגרי העבר. ג'סטין טרודו החליט משום מה להתנצל כעת על סירובה של קנדה לקלוט מהגרים יהודים בתקופת הרייך השלישי. מתחת להתנצלותו קראתי כתבה ארוכה על ההגבלות שמעמידה קנדה בפני המהגרים אליה בימים אלה ממדינות דרום אמריקה העניות והמסוכסכות. מוטב ללמוד מלקחי העבר מאשר לחזור כעת על הטעות כתב גארי יאנג. ואני חשבתי לעצמי: אולי יתכבד טרודו וינהג ביתר נדיבות עם מהגרים מדרום-אמריקה, במקום להפריח התנצלויות על חטאי העבר שכבר לא יועילו לאיש. וכן, גם למדינת ישראל יש על מה לחשוב ומה לתקן ביחסה למהגרים שאולי הם רק מהגרי עבודה ולא פליטים. אז מה. האם מדינת ישראל איננה יכולה לקלוט כמה עשרות אלפי אפריקאים ולהעניק להם אשרות עבודה וטיפול רפואי, ולו גם למען תדמיתנו בלבד. מוטב לעשות מעשים טובים למען התדמית, מאשר לנהוג באכזריות וברישעות. כפי שלמדו הבריטים לפני חודש בלבד, רשעות ואכזריות כלפי בני אדם עלולה להכות בך חזרה דוקא ברגע שבו תזדקק לאהדה. ומי זקוקה לאהדה יותר ממדינת ישראל, שהיא תמיד מושא שנאה לאנטישמים וגזענים?   

וגם חשבתי על בתי וחתני ונכדי שחיים בבריטניה, שעם הולדת נכדי חשבתי לנסוע אליהם לתקופה ארוכה, אבל עורכת הדין המומחית להגירה שנועצתי בה אמרה לי שלא אוכל להביא עמי את הכלב. האמירה הזו הרתיעה אותי לא רק בגלל הכלב, אלא בגלל התזכורת שאזרח זר לעולם איננו בן בית שוה-זכויות במדינה שלא נולד בה. יש יהודים שיש להם ציפיות גדולות ומרחיקות לכת ממדינת ישראל, שתהיה אור לגויים. אני מסתפקת בכך שיש מדינה אחת בעולם שבה יהודים אינם צריכים לפחד משלילת אזרחותם או מפקפוק בזכותם לשבת בה, שבה יהודי לעולם איננו נטול מדינה, כפי שהפכו להיות יהודי גרמניה בן-לילה.

להיות זר קשה מנשוא. חוויתי זאת בתקופה שבה התגוררתי באוסטריה. אתה מהלך תמיד כאילו אופף אותך ערפל. דבר איננו ברור לחלוטין, ורגליך אינן יציבות על הקרקע. היהודים אין להם צבע עור שיסמן אותם כזרים, אבל בדרך כזו או אחרת גם הם מסומנים. אבל בזיכרון ההיסטורי, אפילו בחוויה האישית, אין די למרבה הצער, כדי להרחיק את האכזריות כלפי הזולת, לזכור שגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים.

              

השותפות האיראנית ביצרנית הצוללות תיסנקרופ

מכל ההיבטים המוזרים והמתמיהים בעיסקות רכישת הצוללות בין ישראל וגרמניה, ההיבט הכי מוזר בעיני, שכנראה נעלם כליל מעיני התקשורת בישראל, הוא השותפות האיראנית ארוכת השנים ביצרנית הפלדה הגרמנית קרוּפּ, שבין השנים 1999-1997 עברה תהליך מיזוג עם יצרנית הפלדה המתחרה תִּיסֶן, ליצירת התאגיד המשותף תִּיסֶנְקְרוּפּ, שהמספנה בקיל שייצרה ואמורה לייצר צוללות נוספות עבור ישראל שייכת אליו, לפחות מאז שנת 2005. במאי 2003 עדיין היו לממשלת איראן קרוב לשמונה אחוזי בעלות בתאגיד, ועקב לחץ אמריקני ואיום בסנקציות על התאגיד כולו, רכש התאגיד בחזרה מאיראן חלק מהמניות, כך שאחוזי הבעלות האיראנים ירדו מתחת לחמישה אחוז. רק בספטמבר 2010 הודיעה תיסנקרופ שהיא מפסיקה לעשות עסקים עם איראן, ושהיא תיפרד במהירות האפשרית מהשותפויות שעדיין היו לה באיראן. לא הצלחתי לצערי למצוא מידע מתי בדיוק הסתיימה השותפות האיראנית בתיסנקרופ, או השותפויות של התאגיד עם חברות איראניות, אם בכלל, אבל לפחות במשך חמש שנים חפפה הבעלות של תיסנקרופ על המספנה בקיל לקשרים עסקיים ואולי גם לכמה אחוזי בעלות של איראן בתאגיד. האם ממשלת ישראל הבטיחה, יכלה בכלל להבטיח, שמסמכים הנוגעים לרכישת הצוללות של חיל הים במספנה, שלפחות מאז 2005 שייכת לתיסנקרופ, לא יגיעו באמצעות התאגיד לידי ממשלת איראן?

בספרו של הרולד ג'ימס,Krupp: A History of the Legendary German Firm  , שהתפרסם בשנת 2012 באוניברסיטת פרינסטון, שם הוא מלמד, הוא מספר שביולי 1974 רכשה איראן כרבע ממניות בתי היציקה של חברת קרופ, ובין השנים 1978-1976 כרבע ממניות הפירמה כולה. האיראנים הביאו לשותפות כמיליארד ורבע מארק גרמני, דבר שהיקנה להם חברות במועצת המנהלים של החברה. ממשלת איראן וחברת קרופ ייסדו חברה משותפת שמושבה בציריך. לאחר המהפכה האיסלמית מינו השלטונות החדשים נציגים חדשים מטעמם למועצת המנהלים של קרופ. לדברי ג'ימס היו אלה אנשי מקצוע ולא אידיאולוגים, ולא היה לחברת קרופ כל קושי להמשיך בשותפות איתם.

ג'ימס כותב שמאז 1991 הצטמצם חלקה של איראן בחברה בעקבות מיזוגים ומאז שנת 2003 ירד מתחת לחמישה אחוז. אבל בכתבתו של הנס-אוטו אגלאו בגיליון 19 של "די צייט" מיום ה-2 במאי 1997, שמתארת את ניסיון ההשתלטות העוינת של חברת קרופ על חברת תיסן, ניסיון השתלטות שנכשל אך הביא במהרה למיזוג בין החברות, נכתב שלאיראן יש כ-22 אחוזים בבעלות על חברת קרופ, כלומר לא הרבה פחות מכפי שרכשה בשנת 1976. המיזוג בין קרופ לתיסן ביחס 60 אחוז לתיסן וארבעים אחוז לקרופ שהושלם בשנת 1999, הפחית את אחוזי השליטה האיראנית, אך הותיר עדיין בידי איראן קרוב לעשרה אחוזים ממניות התאגיד הממוזג.

ב-20 במאי 2003 דיווח הפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג שתאגיד תיסנקרופ רכש מבעלת המניות הגדולה שלו איראן 16,900,000 מניות במחיר של 406 אירו. המניות נרכשו מIFIC Holding, שבה החזיקה איראן את חלקה בתאגיד. המניות נרכשו במחיר 24 אירו למניה שהוערך אז כגבוה פי שלוש מערך השוק של המניות, והוצעו שוב למכירה בשוק. המחיר המוגזם והצעת המניות למכירה מחדש בשוק מעוררים חשד, ולדעתי צריך להביא בחשבון גם אפשרות של עיסקה מדומה, שבה איראן רכשה מחדש את מניותיה באמצעות חברת אחזקות חדשה באמצעות מתווכים כלשהם. העיסקה נועדה להסיר מעל התאגיד, שמחזור מכירותיו לארצות-הברית, בעיקר של מכוניות, הגיע לסך שבעה עד שמונה מיליארד דולר בשנה, איום מחמיר של סנקציות אמריקניות, שכנראה איננו מנותק מהכעס האמריקני על התנגדותה של גרמניה למלחמת המיפרץ השנייה, אחרת קשה להסביר מדוע המתינה ארצות-הברית זמן כה רב כדי לאכוף על התאגיד את הסנקציות.

ביוני 2010 החריפה מועצת הביטחון של האו"ם את הסנקציות על איראן, וב-23 בספטמבר 2010 דיווח ה"הנדלסבלאט" שתיסנקרופ תפסיק את כל עסקיה עם איראן, לא תחתום חוזים חדשים עם עסקים או לקוחות איראניים ותיפרד מהר ככל האפשר מאחזקות משותפות. כלומר שהתאגיד ממשיך למלא אחר החוזים הקיימים. דובר התאגיד מסר שבין ספטמבר 2008 לספטמבר 2009 תרמו עסקי תיסנקרופ באיראן רק חצי אחוז ממחזור החברה בסך 40 מיליארד אירו. לטעמי חצי אחוז מ-40 מיליארד איננו מעט.

ב-25 באוקטובר 1976 תיאר "דר שפיגל" בכתבה עוקצנית את חתימת הסכם המכירה בטהרן של רבע ממניות קרופ לממשלת איראן, והעלה תהייה האם ידע השח של איראן את מצבה האמיתי של הפירמה קרופ, שהיתה שקועה באותם ימים בהפסדים וחובות, שכולם פורטו בכתבה קודמת של "דר שפיגל", שלדעת הכתב לא הגיעה כנראה לטהרן. בין השאר תיארה הכתבה כיצד הציגו בכירי קרופ ושר הכלכלה הגרמני לאיראן תמונות של מפעלות החברה. את תשומת לבי עורר במיוחד איזכור תמונת ה"סופרטנקר", מיכלית הענק שבנתה מספנת קרופ "וֶזֶר", והרשימה מאד את השח. האם כך ניסו נציגי תיסנקרופ למכור גם לנתניהו את הספינות נגד צוללות, או את הצוללות עצמן? הרולד ג'ימס מספר שראש הפירמה, ברטולד בייץ, התגאה לימים שמכר לאירנים את המניות במחיר כפול משוויין בשוק. ללא מכירת המניות לאיראן לא היתה שום אפשרות להשתלטות של קרופ על תיסן, ולכל עלילות התאגיד מאז. תמהני אם בלעדי איראן, הייתה ישראל קונה אי פעם מגרמניה צוללות.

ואת המשפט האחרון הזה תבינו איך שאתם רוצים.  

הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס

היום לפני 78 שנים, ב-26 באפריל 1937, הפציצו עשרות מטוסים של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית את העיירה הבסקית הקטנה גרניקה והפכו אותה לעיי חורבות בוערים. זו היתה ההפצצה הרביעית על עיירות בסקיות של היחידה הגרמנית הסודית "ליגיון קונדור" שהורכבה בסתר מאנשי חילות האוויר הנאצי והפשיסטי: קדמו להפצצת גרניקה הפצצות של ליגיון קונדור על העיירות הבסקיות דורנגו Durango, אוקנדיאנו Ochandiano ואלגואטה Elegueta. גרניקה הפכה לסמל, מפני ששעות ספורות אחרי ההפצצה הגיע אליה כתב הטיימס של לונדון ג'ורג' סטיר Steer, שתיאר בעיתונו את הנעשה בעיר, ופרצה שערוריה בינלאומית שגרמה לפרנקו להפסיק את ההפצצות הנאציות-פשיסטיות על ארץ הבסקים, ובעיקר מפני שפבלו פיקאסו יצר בהשראת הטבח שגרמה ההפצצה על העיר את יצירתו "גרניקה", שנדמה לי שהיא ידועה כיום יותר מן האירוע שפיקאסו ביקש למחות עליו ביצירתו.

מאז פרוץ מלחמת האזרחים בספרד מילאו הנאצים והפשיסטים תפקיד פעיל מאד בסיוע לכוחות הספרדים, והפגינו כבר שם את האכזריות והרצחנות הבלתי נתפסות שהפכו לסימן ההיכר שלהם במהלך מלחמת העולם השנייה כולה. רבים רואים בהפצצות של ליגיון קונדור את יריית הפתיחה האמיתית של מלחמת העולם השנייה, שהחלה בהתקפה אווירית רצחנית על העיירה הפולנית וִילוּן, שמזכירה מאד את ההתקפה על גרניקה. מפקד הלופטואפה הרמן גרינג אמר במשפטו שההתקפות על העיירות הבסקיות נועדו לבדוק את היכולות של חיל האוויר הנאצי, אך אין ביטחון שזו האמת. מה היתה הסיבה האמיתית להפצצות על הבסקים אין איש יודע בבירור. ניסו לטעון שהן היו הכרחיות לניצחון הפשיסטים בספרד במלחמתם כנגד יריביהם הרפובליקנים, אבל מדובר בעיירות קטנות שלא היוו מטרה צבאית. אני מאמינה שהיה ניסיון מכוון לנצל את מלחמת האזרחים בספרד לטבח המוני בבסקים, כפי שמלחמת העולם השנייה נוצלה להשמדת היהודים, שלא היו בשום צורה חלק מן המלחמה. השערוריה הבינלאומית שמה קץ לכך, ואולי השפיעה גם על החלטתו של פרנקו שלא להצטרף להיטלר ומוסוליני במלחמת העולם השנייה ולשמור על נייטרליות. מה היו מניעיהם האמיתיים של הנאצים בהפצצה על גרניקה ועל העיירות הבסקיות האחרות אי אפשר להוכיח במצב הידע הנוכחי. הארכיון של ליגיון קונדור נעלם. הגרמנים טוענים שהוא נהרס בהפצצה של בעלות הברית. מי שרוצה יכול להאמין בכך.

ליגיון קונדור היה גוף סודי, כי ב-24 באוגוסט 1936 חתמה גרמניה בלחץ צרפת ובריטניה על הסכם בינלאומי לאי-התערבות בספרד ואמברגו על משלוח נשק וחיילים אליה. גרמניה כמובן לא כיבדה את ההסכם ולו לרגע, רק ניסתה להסוות את מעורבות לוחמיה בהציגה אותם כאזרחים שהתנדבו מיוזמתם ללחום נגד ה"בולשביקים" בספרד. בתפיסה הנאצית  בולשביקים מזוהים עם יהודים, והיהודים נחשבים לאויבי גרמניה השואפים להשמידה אם לא תמהר להשמידם קודם לכן.

על פי הידוע לנו החלה מעורבות גרמניה במלחמת האזרחים בספרד ביולי 1936, במשלוח מטוסים גרמנים מוטסים בידי טייסי לופטהאנזה להעברה מהירה של כוחותיו של פרנקו המוצבים במרוקו לספרד כדי להפעילם במלחמת האזרחים. המבצע כונה Feuerzauber (קסם-אש). זו היתה ההתחלה ומאז הלכה והתרחבה פעולת הכוחות הגרמניים בספרד והיא כללה כוח מוטס וכוח ימי שמספרם הגיע לארבעה-עשר אלף לוחמים. הפצצת גרניקה כונתה Operation Ruegen. לאחריה המשיכו הכוחות הגרמניים לסייע לכוחותיו של פרנקו עד לניצחונם. הם נשארו בספרד עד מאי 1939. אז הוחזרו חזרה לגרמניה ממקום הכינוס שלהם באי מאדיירה בעזרת צי הספינות שכונה "Kraft durch Freude", כלומר "עוצמה מתוך שמחה", והשתייך לאירגון בת של האירגון הנאצי "חזית העבודה הגרמנית" בראשות רוברט לאי, האירגון שבאמצעותו השתלטה המפלגה הנאצית על כל אירגוני העובדים בגרמניה ואילצה אותם לפעול באמצעותה. העובדה הזאת, שספינות "עוצמה מתוך שמחה" השיבו לגרמניה ב-31 במאי 1939 כ-14,000 לוחמים צוהלים שסייעו לניצחון כוחותיו של פרנקו בספרד ידועה היטב. פחות ידוע הכיוון השני המוקדם יותר, כלומר שספינותיו של רוברט לאי גם הובילו את הטייסים הגרמנים וביניהם מפציצי גרניקה במסוה של פועלים היוצאים למסעות נופש אל האי מאדיירה, ואל טנריף וליסבון, כמו גם ציוד מלחמתי לשירות הכוחות הפשיסטים בספרד.  

אירגון "עוצמה מתוך שמחה", שרוברט לאי יסד בנובמבר 1933, וספינותיו תוארו בתעמולה הנאצית, הנמשכת עד עצם ימינו אלה, כאירגון שנועד לספק לפועלי גרמניה מסעות נופש זולים, שימש כזרוע מוסווית של חיל הים הנאצי ללוחמה חשאית, וככזה מילא תפקיד מרכזי בהעברת לוחמים נאצים למלחמת האזרחים בספרד במסוה של פועלים היוצאים למסעות נופש. העברת הלוחמים, הנשק והציוד לספרד היה משימתו העיקרית של צי Kraft durch Freude. הוא לא היה אירגון להוצאת פועלים לנופש שגם סייע לכוחות הלוחמים, הוא היה צי לחימה חשאי מוסווה כצי אניות נופש. אחרי שספינות "עוצמה מתוך שמחה" החזירו את הלוחמים מספרד, הן הפכו רשמית לספינות של חיל הים הנאצי ולבתי חולים צפים, וככאלה פעלו עד סוף המלחמה.

וכאן אני מגיעה לסופר גינתר גראס שנפטר לאחרונה, בעברו לוחם בוואפן אס-אס בחטיבת השיריון פרונדסברג בקרבות הנוראים על נהר השפרה בין הנאצים הנסוגים לבין הצבא האדום המפלס את דרכו לברלין. כבר פירסמתי כאן לפני מספר שנים את מאמרי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס", שנכתב במקור בשנת 2006, בעקבות גילויו של גינתר גראס על עברו כלוחם בוואפן אס-אס. ובו סיפרתי כיצד ביסס גינתר גראס את ספרו "בהילוך סרטן" Im Krebsgang, שהתפרסם בשנת 2002 והיה לספר הנקרא ביותר בגרמניה באתה שנה ומוקד לשיח ציבורי סוער על "הסבל הגרמני", על ספרו של התועמלן הנאצי וולפגנג דיוורגה Diewerge "יהודי ירה..." Ein Jude hat geschossen…. ספר תעמולה פופולרי על רצח מנהיג הנאצים בשוויץ וילהלם גוסטלוף בידי הצעיר היהודי דוד פרנקפורטר, שיצא לאור בשנת 1937, באותה השנה שבה השיק אירגון "עוצמה מתוך שמחה" ספינה נוספת על שמו של וילהלם גוסטלוף. הספינה הזו לא הושקה כדי להוציא פועלים למסעות נופש, אלא כדי להוביל לספרד את הכוחות הגרמנים של ליגיון קונדור, שכן לא די היה בצי הקיים כדי להוביל במהרה את אלפי הלוחמים. ואכן ב-18 באפריל 1937 יצאה "וילהלם גוסטלוף" למסע הבתולים שלה אל מאדיירה, שם הורידה ליבשה את הלוחמים והמשיכה לטנריף ולליסבון, שם פרקה ציוד לחימה עבור כוחותיו של פרנקו. אינני יכולה לומר בוודאות שהובילה את אותם הטייסים שהפציצו את גרניקה, אבל אם לא אותם את חבריהם, שהמשיכו להפציץ את הכוחות הרפובליקנים עד למפלתם. כשכתבתי את מאמרי על התעמולה הנאצית שגינתר גראס שאב והערה ממנה לתוך ספרו טרם ידעתי עדיין, שמלבד התעמולה האנטישמית והתיאור של הנאצים כקורבנות שבמוקד ספרו של גראס, ישנו בספר רובד נוסף של תעמולה נאצית, חמור לא פחות אם לא יותר, שבו מנסה גינתר גראס לתאר את צי "עוצמה מתוך שמחה", ששירת את ליגיון קונדור במלחמת האזרחים בספרד ואחראי להפצצות המחרידות על אוכלוסיה אזרחית שלא נודעו כמותן קודם לכן, כאילו היה באמת צי של ספינות נופש לפועלים.

מי מכיר עוד היום את רוברט לאי? שואל גראס בספרו, וממשיך:

"הוא היה זה שמיד אחרי תפיסת השלטון פירק את כל האיגודים המקצועיים, רוקן את קופותיהם, תפס את בנייניהם עם אנשיהם וכפה על חבריהם – מיליונים במספר – להתאגד בחזית העבודה הגרמנית. בחלקו, בעל פני הירח והמצח עטור התלתלים, נפל להורות לכל פקידי המדינה, אחר כך לכל המורים והתלמידים, לבסוף לכל העובדים בכל המפעלים, להצדיע במועל יד ולקרוא "הייל היטלר" כברכת שלום. ואצלו גם עלה הרעיון, לארגן לעובדים ולשכירים גם את החופשה, לאפשר להם תחת הסיסמה "עוצמה מתוך שמחה", טיולים זולים לאלפים הבוואריים ולהרי אֶרְץ, חופשה בים הבלטי ובים הצפוני, ואחרון אחרון חביב הפלגות קצרות וארוכות בים."

הבנתם? הנאצים הרעים האלה, איזה רעיונות סוציאליסטים נהדרים היו להם! אלא שלחופשה באלפים הבוואריים ובהרי אֶרְץ אפשר לנסוע ברכבת, וגם לחופשה על גדות הים הבלטי או הצפוני. לא צריך לשם כך צי של אוניות אדירות שכל אחת מסוגלת לשאת כאלף וחמש-מאות לוחמים וציוד צבאי רב. "לרוב מסעות של חמישה ימים לנורווגיה,  אבל במהרה גם למסעות אטלנטיים ליעד הטיול האהוב מאדיירה. רק ארבעים רייכסמארק עלה "עוצמה מתוך שמחה"...

באחד מאתרי הזיכרון ברשת מצאתי את הסכום הפנטסטי בין מארק לחמישה לטיול קצר, ו-120 רייכסמארק למסע למאדיירה. אני מניחה שטייסי הלופטוואפה – בבגדים אזרחיים וחיוך צוהל, כראוי ל"פועלים בחופשה", קיבלו פטור מתשלום דמי המסע.

אבל כדי שנבין אלו סוציאליסטים נפלאים היו הנאציונלסוציאליסטים, אומר לנו המספר בספר "בהילוך סרטן", כביכול מפי אמו הקומוניסטית המושבעת, שבכתה לדבריו על מות סטאלין, שבזכות "עוצמה מתוך שמחה", נסעו הוריה פשוטי העם בפעם הראשונה בחייהם לחופשה.

ועוד מוסיף גראס: "אבל בניגוד לספינות נוסעים אחרות,  הוצבה לבונים משימה, לבטל בינתיים את כל ההבדלים המעמדיים, עם מחלקת נוסעים אחת בלבד, על פי הוראתו של רוברט לאי, כדי להיות למופת לאחדות העם הנכספת של כל הגרמנים." באמת סוציאליזם למופת, אלא שה"וילהלם גוסטלוף" לא היתה ספינת נוסעים אלא נושאת גייסות, ולספינת מלחמה אין צורך במחלקת תיירים נפרדת. ה"וילהלם גוסטלוף" היתה ספינת נוסעים רק בתעמולה הנאצית, זו שרוברט לאי החל בה, וגינתר גראס המשיך בה עד יומו האחרון.

הרעיון למכור את הנאצים כמשטר סוציאליסטי שמיטיב עם עניי העם איננו מיוחד לגראס. הוא משגשג בגרמניה במיוחד בחיבוריו של ההיסטוריון השנוי מאד במחלוקת בין אנשי המקצוע, אבל אהוב מאד על הציבור הגרמני, גץ אלי, שהתייחסתי אליו בכמה רשימות. בספרו "מדינת העם של היטלר" Hitlers Volksstaat,  שהתבסס על מאמרים ישנים יותר, טען גץ אלי שהשמדת היהודים לא נבעה מאנטישמיות, אלא נועדה לאפשר לעם הגרמני לשדוד את רכוש היהודים ולהינות ממנו. מדוע לא הסתפקו איפוא בהחרמת הרכוש, מדוע רצחו את היהודים כולם, עניים כעשירים? בשאלה זו אין גץ אלי מטריד את עצמו, שהרי ידוע לכל שיהודים הם מאד עשירים, וכל איציק הוא רוטשילד.

הנורא מכל הוא שאיש בגרמניה לא יצא כנגד השיווק הזה של תעמולה נאצית כוזבת ושפלה, שמאחוריה רצח אלפי בסקים וספרדים חפים מפשע, במסוה של יצירה ספרותית, שנועדה, לצד הצגת הגרמנים כקורבנות חפים מפשע של רוע כביכול מצד בעלות הברית, שלטענת הגרמנים הטביעו את הוילהלם גוסטלוף עם כעשרת אלפים אזרחים עליה – האניה, ששימשה כנושאת גייסות ובית חולים צף של חיל הים הגרמני, יכלה לשאת כאלף וחמש-מאות איש, כך שגם אם הצטופפו עליה בסוף המלחמה פליטים רבים, המספר הנטען ככל הנראה מופרך לחלוטין ואין לו שום אסמכתא – לצד הצגת הטבעת ספינת לוחמים גרמנית כפשע נגד חפים מפשע, ניסה גראס גם לטהר את פשעי המלחמה של הנאצים בספרד ובארץ הבסקים, ולהציג את הגורמים שנטלו בהם חלק כעוסקים בפעילות מבורכת, שהיטיבה כביכול עם פשוטי העם הגרמנים.

נזכור את אחינו הבסקים, שעד היום לא זכו בעצמאות המגיעה להם, ואת הטבח שטבחו בהם הנאצים ביום הזה ובימים שקדמו לו, לפני שבעים ושמונה שנים.