משם לפה

מאחר שהנסיעה הביתה היא הכרחית,  אני מנסה ליהנות ממנה, אבל זה עולה בידי רק כל עוד הרכבת חוצה את האזור הכפרי של דֶווֹן, ובחלון חולפות גבעות ירוקות ושדות ירוקים, שבהם רועים עדרי פרות וכבשים וסוסים. כשנגיע לרדינג הנוף יתחלף אט אט בנופם הקודר של אזורי התעשייה המקיפים את לונדון. כשאגיע לשדה התעופה אפרוץ בבכי מול המאבטח ששואל אם היה טוב לבקר את הבת. בבוקר השמחה של דין הקטן מדבקת. הוא מתרוצץ וקופץ ומקשקש ללא הפסקה. עכשיו אשא בלבי את פרצופו הקטן המחייך, את גופו המתרוצץ בחליפת הירחים והכוכבים שלו, עד הביקור הבא, כשהגעגועים שוב יכריעו אותי. עכשיו כאב הפרידה מכה. מי ארז? אני, רק אני. מי עוד מתגורר בבית חוץ מבתך? בעלה ובנה. כמה שנים היא באנגליה? מ2010. הו, הרבה זמן. בתי חיה באנגליה, לא רק מתגוררת שם. האור האפור, הערפל, כבר אינם מפריעים לה. על פני הגבעות הירוקות של דוון נח ערפל כל הבוקר, אבל הירוק העז רק מתעבה באור האפור. כשפותחים את החלון החדר נשאר חשוך. האם הייתי יכולה לחיות כאן? בכל שעות היום חסר לי שעון השמש הירושלמי, התכלת האפרפרה המעוננת קלות של הבוקר, ההולכת ומעמיקה עם שעות היום, השמש הפורצת מבין העננים עד שהיא מסלקת אותם והתכול הופך עז ועמוק בצהרים, מוזהב בקרני השמש, ודוהה אט אט בשעות אחר הצהריים, עד שהוא מתחלף באור הדמדומים ובחשכה. באנגליה אינני יכולה לנחש את שעת היום על פי האור האפור השורר מזריחה עד שקיעה. אבל אולי צריך לכך מקראה אחרת, שאיננה ברשותי. אולי האנגלים מלידה יודעים להבחין בין בוקר לצהרים וערב. כאן, באנגליה, אם אינני מביטה בשעון אינני מצליחה לנחש את שעת היום.

*

הדבר היחיד שהם מתגעגעים אליו הם טעמי האוכל. לפני כמה שבועות אמרה בתי שהיא מתגעגעת לטעם החלווה. קניתי לה חלווה בשדה התעופה, בחנות שליד שער העליה למטוס, וראיתי מבעד לקירות הזכוכית את הנוסעים כבר מצטופפים בשער. אמרתי למוכר שאני ממהרת, שכבר התחילו לעלות למטוס, והוא שאל אם אני רוצה להיות הראשונה. אמרתי לו שלא, שאני רק רוצה להגיע למטוס לפני שימריא.

היתה שם גם במבה בחנות, אבל לא חשבתי לקנות. בכל זאת כשהלכנו לספריה העירונית, שיש בה גם משחקיה לפעוטות וילדים, בתי הוציאה חבילת במבה ודין הקטן ביקש עוד ועוד. בתי אמרה שהוא מת על במבה. הם הזמינו במבה באינטרנט. כשקמנו ללכת הותרנו מתחת לשולחן פירורים של במבה. הרגשתי קצת מבוכה. האם כל היושבים מסביב יודעים כעת שאנחנו ישראלים?

בדרך הביתה בתי נזכרה ששכחנו בספריה את בקבוק המים של דין. היא חזרה לשם. לא היה לי כוח לחזור איתה. המשכתי ללכת הביתה לאט לאט. היה קר וקצת גשום. עמדתי בשדרה היפה שבמרכזה מדשאה עם עצים גבוהים, עדיין מכוסים עלים שקצתם מצהיבים. הייתי עטופה בסוודר ומעיל. לרגע נעצרתי על המדרכה. האם הייתי יכולה לחיות כאן, או שהייתי מתגעגעת נואשות לירושלים? בכל פעם שאני מבקרת כאן אני חושבת אם הייתי יכולה לחיות כאן. האם בגילי עוד אפשר להתרגל למקומות אחרים? האם קל יותר להתגעגע למקומות או לאנשים? האנשים קרובים יותר ללב, אבל המקומות קרובים יותר לגוף. בשובי הביתה אני נהנית יותר מהכל לשבת באמבטיה, ואז כמו תמיד, שוכחת את עצמי ושוקעת בהרהורים. תגליות מסעירות באמבטיה אין לי, אבל תובנות לפעמים יש, על הגוף המזדקן שמחפש את השקע שיצר במזרון הישן. בעצם אני צריכה לקנות מיטה חדשה, אבל מתעצלת. רק את המאוורר הישן, שכבר נשבר וחדל לפעול, אני זורקת. יש משהו נעים בלהשליך חפצים ישנים ולהביא אל הבית חדשים. אבל אני מתקשה לקנות דברים שאינני יכולה להרכיב בעצמי. וחוץ מזה כשאני צריכה לצאת לקניות נופלת עלי רתיעה, או אולי עצלנות.

*

רציתי לכתוב על היומיום. על היומיום ששם, ועל היומיום שפה. שם באנגליה אני מקדימה להתעורר, עדיין בשעון ירושלים, אבל עוד שוררת חשכה. אני יורדת למטבח להכין לי כוס תה, מנסה להרעיד מעט ככל האפשר את המדרגות שבין חדרי הבית. בעיתונים כתוב על שיחות הברקסיט שנתקעו בגבול האירי, שקודם חיבר את בריטניה לאירופה וכעת אמור להפריד ביניהן. כאן הגבולות הם מקומות שמשאיות עוצרות בהם לבידוק ותשלום מכס. שאלת הגבולות היא שאלת המכסים ותו לא. אבל עבור האירים הגבול הזה עלול להפריד כעת בין בני אותו עם, כמו שבישראל הגבולות מפרידים בין ערבים לערבים, לפעמים מפרידים בין אחיות ואחים. כבר הרבה שנים שורר באירלנד שקט, אבל פצעי המלחמות אינם נרפאים. אצלנו לפצעי המלחמות אין בכלל אפשרות להתחיל להירפא. הם רק הולכים ומעמיקים.

*

רציתי לכתוב על היומיום, אבל הבוקר אני מדליקה את הטלויזיה לפרצופיהם המודאגים של השדרים. נדמה שהמלחמה, זו שלעולם אין חדלים לצפות לה, כבר החלה. כולם מדברים על נס: הטיל הרס כליל את הבית בבאר שבע, אבל האם הספיקה להביא את שלושת ילדיה לממ"ד, ולטרוק את הדלת, בטרם חדר הטיל את התקרה וכולם ניצלו. באופן מוזר אני שמחה שאני כבר בבית. אבל זו איננה חכמה גדולה, לצפות במלחמה מהיציע. אני מדמיינת טיל הורס את ביתי. הרהיטים ישנים וחסרי ערך, הבית מלא ערימות עיתונים ישנים, וגרוטאות שטרם אזרתי עוז להשליך. ובכל זאת כל כך הרבה דברים יקרים לי פה. שתיל האבוקדו שגדל וגדל ומגיע כעת כמעט עד התקרה. הציור של הציירת הצעירה גל ברייר "טאקי סגור" שהתאהבתי בו וקניתי. שניהם קשורים בעיני זה בזה, כי הם הכניסו לסלון החום שלי את הצבע הירוק בגוונים בהירים וכהים. אתמול ראיתי קטע קצר מסרט שבו רוברט רדפורד בפרצוף זועם נוזף באלמנת בנו ששברה צלחת: "את חושבת שלכל דבר יש תחליף?" לדברים רבים כל כך אין תחליף. אבל בכל זאת אני מרחמת על האלמנה הצעירה ובתה, שרוצות גם אחרי האסון להמשיך בחיים.

איפה יגורו כעת האנשים שנהרס להם הבית? מה הם יעשו עכשיו? את הבית כבר אי אפשר להציל. חייבים להרוס אותו כליל לפני שיתמוטט. האם יוכלו להציל ממנו לפחות כמה מזכרות, אלבומי תמונות, ציורים, ספרים אהובים? אדם מטפח את ביתו כל החיים. מה עושים כשביתך נהרס? ממה בכלל מתחילים?

לא השקעתי בביתי הרבה כסף. לא היה לי. אבל השקעתי בו שלושים וחמש שנות חיים.

*

אין לי כוח לטפל אפילו ביומיום הרגיל. אבל הבוקר הכרחתי את עצמי להיות נמרצת. קמתי והתלבשתי מהר וירדתי למטה עם המאוורר השבור והמטאטא החדש, שדוקא איננו מטאטא היטב, אבל במקלו קיויתי להגיע לחבלי הכביסה של השכנים בקומה השנייה, כדי להפיל לידי את הבגדים שנפלו לשם אתמול מחבל הכביסה החדש שלא התקנתי היטב ונפל לי עם הכביסה. חולצה אחת נפלה על חבלי הקומה הראשונה והורדתי אותה מיד. את המאוורר הנחתי בפח האשפה. במטאטא לא הייתי צריכה להשתמש לשמחתי, כי השכן מהקומה השנייה השכים קום ואסף את הבגדים שנפלו מהחבל, וכעת מיהר להושיט לי אותם. שפשפתי את שולי החצאית כדי להסיר ממנה כמה צמחים עקשניים שנדבקו ולא הוסרו בכביסה הראשונה. כשהפעלתי את מכונת הכביסה חשתי סיפוק של מי שהתחיל את יומו בלסדר משהו בחיים.

*

עכשיו אלך לתלות כביסה ולקפל את זו שהתייבשה אתמול ולא נפלה. את נקיון הבית אדחה לימים אחרים, אין לי כעת כוח לכך. אני אוהבת לתלות כביסה על החבל בשמש. בישראל מייבשים את הכביסה בשמש, אני אומרת לזרים בגאווה. "כן, כמו באיטליה", אמרה לי שוערת הבניין שהתגוררנו בו בוינה בבוז. בתי מייבשת את הכביסה במכונה, ואז תולה אותה על מתקן בחדר השינה. קשה לייבש באנגליה בגדים. גם בישראל מעונן היום, אבל צבע השמים תכלת יפה, כבר שעת צהרים. אני מחפשת את הענן ששוליו בוהקים, זה שמאחוריו מסתתרת השמש. עוד מעט היא תפציע מאחוריו ותציץ לראות אם הבחנו בה, כמו דין הקטן שמתחבא מאחורי הדלת וצוחק כשאנו מעמידים פני מחפשים. לפעמים נעים לחפש דווקא את מה שנמצא, את מי שנמצא. בירושלים כבר שעת צהרים, ושוב אני רעבה. תמיד אני מספיקה כל כך מעט. אבל השמש זורחת, החדר נמלא אור, ויהיו עוד ימים אחרים.        

אשה כובסת

כשמכבסים חצאית שחורה, המים בקערה נראים עמוקים מאד, והקצף על פניהם דומה לקצף הים. את החצאית השחורה צריך לכבס אחרונה, שמא יישאר בקערה משהו משחור המים ויצבע באפור את הבגדים הלבנים. אותם צריך לכבס ראשונים, ולהשרות אותם זמן ארוך, כי מן הבהיר קשה ביותר להוציא את הכתמים. קודם כל את כתונת הלילה הלבנה-אפורה עם הפסים, ואחר כך את החולצה התכלת עם ציור הירח המלא, ורק לבסוף את החצאית השחורה והתחתונים השחורים, שצריך לשטוף במים רבים עד שהקצף על פניהם, שמזכיר את קצף הים, ייעלם. כמה שנים כבר לא הייתי בים, אבל כשמגיע הקיץ ריח המלח ומגע המים הקריר מציפים אותי בגעגועים, ואז כל דבר מזכיר לי את הים, במיוחד הקצף על פני החצאית השחורה. כעת הכל מכובס יפה, ורק התחתונים הלבנים יחכו לכביסה הבאה במכונה. אני לבדי בבית, איש איננו חודר לפרטיותי, רק הכלב, אבל הכלב איננו פוגע בפרטיות, כי איננו מחשיב אותה כלל. ואת הכלב אני אוהבת יותר מאשר את האנשים.

עלה בדעתי שיכולתי להתפרנס ככובסת. פעם זו היתה מלאכה נפוצה לנשים. אינני יודעת מדוע דוקא לנשים, כי זו איננה מלאכה קלה ביותר, אבל אולי היא זקוקה לחכמת הלב ולכושר הבחנה. גברים גם נוטים יותר מנשים לסבול מעיוורון צבעים, כמו אמנון חברי מהתיכון, שתמיד התווכח איתי על צבען של מכוניות וצבען של חולצות. התווכח בלהט, לא הבין איך אינני רואה את אשר הוא רואה, ורק במבחני הגיוס לצבא גילו שהוא עיוור צבעים, מונח לא מדויק, כי עיוורי צבעים אינם עיוורים לצבעים, הם רק רואים צבע לא נכון, למשל כחול במקום ארגמן, או ירוק במקום אדום. אילו העיוורים האמיתיים היו דומים לעיוורי צבעים, הם היו רואים למשל ברווז במקום חתול, או כסא במקום שולחן. אבל עיוורים אמיתיים אינם רואים דבר, או שהם רואים משהו מטושטש מאד. אני רואה את הצבעים נכונה, אבל לא את המראות. לפעמים נדמה לי שגזע העץ השחור בעמק המצלבה הוא כלב שחור שרובץ במידרון, ואתמול בלילה היה נדמה לי שהדוד האדום שמאחורי העמוד בפינת הרחובות הוא פניו של גבר שמביט בי במבט רע, אבל כל המראות המדומים האלה נולדו בי בוודאי בגלל הפחד מגברים ומכלבים אחרים, שאינם הכלב שלי. 

היום נשים כבר אינן מתפרנסות ככובסות, כי יש מכונות כביסה, ואלה כובסות ביעילות הכל, אבל עדיין אני אוהבת לכבס ביד את הבגדים העדינים, כדי שלא יתקלקלו. חצאיות, וחולצות דקות עם הדפס או רקמה, וסוודרים שעלולים להתקמט ולהשיר חוטים או פקעות צמר קטנות. אני מכבסת אותם בקערה והם מתכווצים כמו הכלבה שלי שמתה, שהיתה מתכווצת מאד כשהיו מרטיבים את פרוותה, כי היא היתה כלבה קטנה ורק הפרווה שלה היתה תפוחה. ואת הכלב שיש לי עכשיו אי אפשר להקטין כשמרטיבים, כי הוא פשוט גדול. לעולם אינני מספרת את הכלבים בימי הקיץ, כפי שעושים רבים ואולי לטובה, אבל אני אוהבת את הכלבים שלי עם פרווה, ובכלל אינני אוהבת להציק להם בכל מיני טיפולים כביכול מיטיבים. לעומת זאת אני כן מרבה לרחוץ את הכלבים באמבטיה, ואז אני משפשפת אותם במגבת ומסרקת אותם במברשת של כלבים, ואז הם מתנגבים בעצמם במיטות ובעיתונים עד שהם יבשים. אולי הנטייה שלי להרבות ברחיצת הכלבים נובעת מהנטייה שלי לכבס כל דבר, מהאהבה שלי להטביל דברים במים ולשפשף אותם עד שהם נקיים. אולי אם הייתי נולדת בזמנים אחרים באמת הייתי כובסת, והייתי מרתיחה סדינים לבנים גדולים בדוודים גדולים שמבעירים על האש, כמו שפעם היו מכבסים, והפנים שלי היו אדומות מהחום. גם עכשיו הפנים שלי אדומות מהחום ואני נוטפת זיעה. מפעם לפעם אני צריכה להניח לכביסה ולשטוף את פני במים קרים, כדי שהזיעה לא תדלוף לתוך מי הכביסה הנקיים ותכתים את הבגדים.

הרבה ציירים ציירו כובסות לבושות בגדי עוני ומכבסות סדינים לבנים גדולים ופורשות אותם לייבוש בשמש. אני מניחה שבימים עברו כשהיית מהלך ברחובות הערים או בסמטאות הכפרים או בשדות, ראית הרבה פעמים נשים כובסות או מייבשות בגדים, והן היו חלק בלתי נפרד מן הנוף. נדמה לי שהיום ציירים כבר אינם מציירים נשים כובסות, כי לרוב מכבסים במכונת הכביסה ומי שעובר ברחוב או מתבונן מן המרפסות, יכול לראות לכל היותר נשים תולות כביסה ולנחש מי גר בבית: ילדות קטנות שלובשות חולצות קטנות ושמלות קטנות וגרביים צבעוניים קטנים, נשים מיניקות שתולות לייבוש חזיות גדולות, או תחתונים גדולים וחולצות כפתורים גדולות של גברים כרסתניים שמתנפחות ברוח. אבל גם נשים שתולות כביסה כבר רואים פחות ופחות, כי יותר ויותר גם מייבשים כביסה במכונות, וזה אולי לטובה, כי השמש מקלקלת את הצבעים והבגדים בקרניה החזקות, כמו שהיא מאדימה את פניהן של הכובסות והתולות, והיונים מרבבות את הכביסה הנקייה ושוברות את לבן של הכובסות ששיפשפו אותה בידיהן עד שעורן האדים ונבקע.

כעת כבר אין רואים נשים מהלכות ברחובה של עיר או בסמטאות הכפרים ובידיהן חבילה ריחנית של כבסים יבשים מקופלים יפה, שפעם היו מראה נפוץ, ואין רואים נשים מכבסות, ובקושי רואים נשים תולות. בתוך הבתים מכבסים את הבגדים בסתר, ומייבשים אותם בסתר, וכשאומרים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ מתכוונים לדברים אחרים לגמרי, לא לבגדים מלוכלכים, ובכלל כבר אין כמעט בגדים מלוכלכים מאד, כי מרבים להחליף אותם ולכבס אותם או שמשליכים אותם וקונים חדשים במקומם, ובגד מלוכלך כמעט נהיה פשע בעצמו, כי רק בגדיהם של הרוצחים מגואלים בדם ומעידים על פשעיהם, והמשטרה תרה אחרי כתמי דם בבגדיהם ובמכוניותיהם של הרוצחים המשוערים, וגם בגדי הנרצחים כמובן מגואלים בדם, אבל בגדיהם של החפים מפשע הם נקיים לרוב, ולכל היותר הם מכוסים כמו בגדיי בשערות של כלבים, שנראים היטב על פני החצאיות השחורות. ואני מרבה לכבס את החצאיות השחורות. שוב ושוב אני מכבסת את החצאיות השחורות בתקוה להסיר מהן את שערות הכלב הבהירות, ולשוות לבגדיי מראה של ניקיון מדומה, ניקיון מיוחל ובלתי מושג, כי תמיד יפרו אותו כמה שערות לבנות של כלב, ובכל זאת אני מטביעה שוב ושוב את החצאיות השחורות בקערת המים והסבון ומתבוננת ארוכות בקצף שעל פני המים, שמזכיר לי כל כך קצף של ים. וכמו תמיד אני מרגישה אשה מזמן אחר, אשה עם פנים אדומות וידיים אדומות מאד, אשה כובסת.