יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 13

 פרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 7,6,5

פרק 8

פרק 9

פרקים 11-10

פרק 12

פרק 13

כאשר בגיל 23 כתבתי את "היהודים מצירנדורף", מצד אחד שבתי לאוצרות קדומים, לאוצרות אבותי, למיתוס ואגדה לאומיים, שהחשבתי את עצמי לצאצא שלהם, ומצד שני רציתי גם את ההיפך - לעצב את החיים המתהווים של העם הזה במובן מיתי, מאד פשטני ומאד תמציתי. קרקע מציאותית לשני הדברים העניק לי הנוף שהצמיח אותי, המולדת הפרנקונית.

כתבתי את הספר ללא עיון מדעי, כפי שמספרים חלום או כמו תחת פקודה. כאשר אמר לי מישהו: זו שטות גמורה מה שעשית שם, הזדעזעתי אולי, אבל זה בעצם לא הפתיע אותי. עקב בריחתי הוא התהווה בטירול, על ימת בודן, באייכשטט [עיירה בבווואריה] ואז שוב בסטודיו עצוב ונידח במינכן עם חתול כרֵעי היחיד. את כתב היד נשאתי תמיד בפתקאות קטנות מלאות שורות זעירות בכיס חולצתי. התנאים החיצוניים היו הקשים ביותר: למצוקתי החומרית הרגילה נוספה מצוקה נפשית: הייתי מעורב בהרפתקאות וחשוף לרדיפות שכמותן מתוארות רק ברומנים בעשר פרוטות. לקראת הסוף הבלבול גבר, הספר שכב במשך חודשים, רק קודח מחום, מייחל נואשות לסיום בכל תנאי, פלטתי מתוכי את הפרק האחרון.

 זה היה ביטוי, וידוי, שחרור מסיוט שמחץ את נעורי. לרבים שהיו מסורים לשינוי, זה היה שחרור משותף, והם חשו שקיבלו אישור. מלכתחילה לא הסוויתי את כוונותי, מה שזיכה אותי בלבם של המהססים וחסרי האומץ: אחדים פנו אליי בחמדה ובתביעה, כמהים למהפכה ומציגים את עצמם כתלמידי, אך לא יכולתי למלא אחר ציפיותיהם, כי לא נשארתי על המסילה שהם התוו לי. אחרים גידפו: נחשבתי בעיניהם לבוגד. הם לא ששו לשום הליך פומבי בעניין זה וסברו שכל מדיניות מלבד שתיקה היא מטופשת ומזיקה. העולם הגרמני הפגין שוויון-נפש או דחייה, מלבד כמה קבוצות יוצאות-דופן שגילו חיבה ליצירה בתור שכזו ולדמויות שבה. באופן כללי הסתפקו בקיטלוג הספר והניחו לו לשהות בינתיים במוזיאון הספרות. המפקחים על האמנות והטעם ראו בי תועבה.

את העובדה שהדרך הסלולה הובילה למדבר הבנתי בעצמי. השאלה כיצד תרצה לחדור אל חסרי הרגישות, לכבוש את המתנגדים, כיצד תרצה להפוך את עולמם לשלך ואת עולמך לשלהם, הפכה תחילה לשאלה של מוצא ולשאלה של צורה. אמן איננו לא כלום אם יצירתו איננה קמה לתחייה בנפשות האנשים. כדי שהדבר יקרה, חייבת להיות לה נשמה, אבל גם גוף. תחושה ומלה, תשוקה ומחשבה לבדם אינם מצמיחים גוף. נראה לי בעל חשיבות עליונה לשלב מסירות עם התלהבות, והחל מאבק ארוך-שנים, ניסיון ועוד ניסיון, שרבוט ועוד שרבוט, טיוטה ועוד טיוטה. מן החלומי הנרפה הגעתי אל הקשוח, ממבנה נטול חוקיות למבנה מתוכנן, מההתלהבות אל היובש, מהעדר קרקע אל המישור. החברים הקרובים ביותר לא הבינו אותי, גם לא יכולתי להסביר להם את עצמי, כי מעל מטרתי האמיתית שררה חשכה: תמיד ראיתי רק שהאישי הוא לגמרי שגוי. לא האמנתי לשום מחיאות-כפיים, שום הרחקה לא עצרה אותי ושום שיטה, לא הנחתי לעצמי להיקשר לשום מעשה, ופקפקתי בין התחנות להצלחה. קשה באופן בלתי רגיל לתת מושג ברור על טבעו של מאבק זה. מצד אחד זה נוגע לשחרור עצמך, לכיבוש עצמך, להבהרה והעצמה, כלומר למטרות מוסריות, מצד שני זה נוגע למידה, דמות, מרחק, כלומר למטרות של הרוח ושל האמנות. נאבקתי על נפשי ועל נפשו של העולם הגרמני. בעצמי יכולתי תמיד למצוא מקורות ומשאבים, אך העולם הגרמני לא התמסר. יכולתי רק לארוב סביבו, להשגיח סביבו, להקסים אותו, הייתי חייב לדחוף לכך, שהוא יעמוד לרשותי, מעשייה לעשייה הייתי חייב לשכנע אותו לגבי ולגבי ענייני, הייתי חייב להפנות את מאמצי השכנוע הנלהבים ביותר, את המאמץ יוצא הדופן ביותר, היכן שאחרים הורשו להסתפק ב"הביטו לכאן". הוא לא האמין לי, התגליתי לו מוקדם מדי. בודדים הניחו לעצמם, מתוך חסד, מתוך סלחנות, או משום שלא חפצו יותר להתנגד, להתייחס בחיוב, אך מיד הם איבדו את היכולת לעקוב, ועם כל אחד חדש מצאתי את עצמי בפני הצורך, כמו עם הקודם, להתחיל מסלול סיזיפי, שבכל פעם התיש את כוחי עד כלות. לאחרים היה אשראי שוטף: הם יכלו לעתים לסמוך על האשראי. אני הייתי צריך תמיד להצדיק את עצמי מחדש, תמיד לערוב בכל הוני, כמו אדם שאין מתירים לו להתיישב, ואין מתירים לו לעבד את האדמה שרכש ולאכול את פריה.

הרחוקים לא ידעו על כך דבר. הקרובים התפלאו ולא הבינו את העינוי. נראיתי להם לעתים אכול שאפתנות שאיננה יודעת שובע, אדם ששואף מעבר ליכולותיו. הם סברו שהיה עליי להיות שבע רצון ממה שהשגתי, רמזו להצלחה מסחרית, להכרה ספרותית. זה שהזכירו אותי, קראו אותי, התווכחו עלי, היה בשבילם משהו. הם לא ראו, לא שמעו, לא הרגישו. לא יכולתי לגרום להם להבין אותי, מדוע סבלתי. כל זה היה כל כך עדין, כל כך שברירי, כל כך לא מוחשי, כל כך לא יציב, ולמרות זאת בעל חשיבות שלא ניתן למדוד: כיחיד התנהלתי ויצרתי היטב, אבל בעומק תודעתי ותחושתי הייתי קשור הדוקות לקהילה שהתנתקה, ולקהילה אחרת שרציתי לכבוש, שהיה עלי לרכוש. עמדתי בין לבין: לעתים נראיתי לעצמי כטוען לכתר ללא תומכים, ללא תוקף, כג'ון בלי ארץ*, נדמה היה לי כאילו הקרקע שוקעת תחת כל צעד, הריאה מתרוקנת מאוויר, בנוסף לאנדרלמוסיה המבעבעת של עולם הדיוקנאות והתמונות הבלתי פתור בתוכי והדאגה הבלתי פוסקת לקיום.  

 

*ג'ון בלי ארץ, John Lackland, בנם הצעיר של הנרי השני ואלינור מאקוויטן, ואחיו הצעיר של ריצ'רד לב-ארי, מלך באנגליה בשנים 1199-2016. בשל האיומים על כתרו מצד אצילי אנגליה ומלך צרפת מסר את ממלכתו במאי 2013 לנציג האפיפיור, וקיבל אותה חזרה כוואסאל של האפיפיור, תמורת מס של אלף מרק לשנה. למיטב ידיעתי זהו מקורו של הכינוי "ג'ון בלי ארץ", אך יש המייחסים את הכינוי לעובדה שאיבד את נחלות הכתר הבריטי בצרפת, בראש וראשונה את נורמנדי, או לכך שלא ירש נחלות בלידתו כיוון שהיה בנו הצעיר ביותר של הנרי השני. מיסוי כבד שהטיל ג'ון הביא למרד של אצולת בריטניה נגדו. במסגרת נסיון פשרה עם האצולה חתם ג'ון ביוני 1215 על ה"מגנה כרטה", שבה הכיר בזכויות האצולה הבריטית ובמגבלות כוחו של המלך. המסמך לא יושם כיוון שג'ון מיד עירער על תוקפו לאפיפיור אינוקנט השלישי והאצולה הבריטית חידשה את המרד נגדו בתמיכת יורש העצר הצרפתי. באוקטובר 2016, בעודו נלחם ביריביו, מת ג'ון. מותו הביא לפשרה שבמסגרתה הוכתר בנו הנרי השלישי למלך אנגליה. לימים הפכה המגנה כרטה למסמך יסוד של זכויות האזרח ושלטון החוק בבריטניה.    

 

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי פרק 12

 

פרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 7,6,5

פרק 8

פרק 9

פרקים 11-10

פרק 13

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 12

מבחינה חברתית אנוס הייתי לראות את עצמי כמנודה, וזה גם מה שהייתי, כי כך חייתי. מי שעולה ממעמקים נוטה, משהגיע לגובה מסוים, לאבק את חוויותיו האפלות באבקת זהב. הוא נכון יותר לשכוח את נחיתותו ככל שכפתה עליו יותר להיות נחות, לחשוב נחות, לתפקד נחות. זה בלתי נמנע, ומי שמכחיש זאת, משקר. דרושים במקרה הטוב זמן ממושך ועבודה מוסרית ממושכת, כדי שהנשמה תתנקה מהלכלוך והזוהמה, שבהם זוהמה, שבהם התכסתה. נחוצה התחדשות, ורק כאשר התרחשה ההתחדשות, מתגלים טעמו ופריו של הסבל. אדם מעונה כלל איננו מסוגל לחוות חוויות ולהסיק מהן מסקנות. רוח מלאת פחד איננה יכולה לא ללמוד ולא ליצור. טעותו של הצופה, שמייחס למצוקה כוח מפרה, נובעת מכך שאינספור השקועים במצוקה אינם מסוגלים להעלות שום טענה כנגד תכתיב מותרות חצוף זה. כשאדם נמלט מסכנה, מותר לו להלל את הסכנה. מי שבטוח מצטנע, גם כאשר הוא מהלל את מי שנשאו את עורם בעבורו אל השוק.

ניצב בשולי החברה, כחוט השערה מן התהום, נכספתי אליה. הכמיהה להתקבל בה ולזכות ממנה בהכרה, כשוה בין שווים, גברה על כל אחרת. השאלה האם כיהודי או כגרמני, היתה תחילה חסרת חשיבות לעומת השאלה כיצד אוכל לבוא בקרב בני האדם. לעתים חשתי כאילו עלי לשלם על האשמה והשנאה שתולים ביהדות, אני עבור חלקי, ושזה ייעשה באופן כלשהו גלוי לעין ומוכח. שורת מקרים התרחשו, מעת לעת, שלא שמו קץ למצוקתי החומרית, אבל ניפצו את היאוש השחור כַּלַּיִל, בראש וראשונה את השער הנעול, שלפניו המתנתי וארבתי, ושחררו את דרכי הרוח.

נהייתי מזכירו של סופר מאד מוערך, אשר למרות שכבר לא היה צעיר, הפך את עניינם של הצעירים לעניינו. ועל ידי כך אמנם, עם כישרון מולד, הפך שנוי במחלוקת, שהובילה אותו עוד יותר לנתיבים בורגניים נוחים. הוא הכתיב לי את הרומנים והסיפורים שלו, וכאשר לאחר זמן מה הרהבתי עוז להעמיד למבחנו כמה מיצירותי, הוא הפגין הפתעה, שממנה הבחנתי שאינני מקיש על אגוזים אטומים. הוא היה האדם הראשון שעודד אותי, בעצם הראשון שהתייחס אליי ברצינות כאל יוצר ללא סייג, ומשמעות הדבר בשבילי היתה רווח והצלה. אך הוא עשה יותר מכך. הוא עשה נפשות ופעל עבורי ועבור אותן יצירות בוסריות ומפוקפקות: הוא לא חשש מלעג ודחייה. למעשה לעג ודחייה עוררו בו התלהבות ללא תנאי. וכאשר הלעג היה מר, כפי שאירע, הוא רב את ריבי. לפתע נהייתי נושא לדעות בעד ונגד, מה שיותר ייאש אותי מאשר גרם לי גאוה.

אבל עליתי על הגשרים שהונחו עבורי, ובמהרה ראיתי את עצמי נקרע במבוכות העולם. כלומר, חשבתי לעולם את מה שהיה רק תמונה חלקית ומדומה של העולם: תמונה ששיקפה לכאורה חירות, מרחב ורום-מעלה, והיתה מוגבלת, צרה ושטוחה. כאשר לא היו לי עוד אשליות לגביה, לא יכולתי למצוא את מה שאני מבין כאן כעולם, וככל שרבו מאמצי כלפיו, ככל שגדלה כמיהתי אליו, כך נראה לי קיומו קיום צללים. ובה במידה היה קיומו נחוץ לי, לבל יהפוך קיומי שלי לקיום צללים.

חוג החיים הספרותיים הקיף, אז כהיום, אצלנו כמו אצל כל אומה, נציגים של כל המעמדות והשכבות. הגיוני להאמין במבחר של הטובים והמוכשרים ביותר – אין זה כך. הגיוני להאמין בקהילה שנמצאת ברמות גבוהות יותר ממישורי היומיום הרחבים, ושהינה, עקב היותה נבחרת, מופתית במעשה ובהוויה. אין זה כך. לא נבחרו נבחרים, לא התהוותה קהילה, אלה יחידים פחות או יותר מוכשרים, פחות או יותר טובים, פחות או יותר חדורי-מטרה, רודפי כבוד, או ממורמרים או נלהבים, שבאופן מקרי נמצאים איש עם רעהו או איש כנגד רעהו. אלה לרוב מי שברחו, ירדו מן הפסים, פצועים חברתית וחולים: כולם מופקרים. הם נמלטו מחוגם ומאדמתם לא כדי להיות חופשיים, אלא כדי לשוטט חופשי, בין אם הינם פרולטרים, בורגנים או אריסטוקרטים. לכן אינם בונים על בסיס נתון: הם אנוסים תחילה להקים את הבסיס, כל אחד לעצמו ובדרכו. כך הם מכלים דם, כוח ורוח למען משהו שאמור להיות תנאי מוקדם ונדוניה. הם מפוררים את עצמם, מקיפים את עצמם בחומות, לאיש מהם אין קשר לעם או התחשבות בו, בעם הם חושדים או מתכחשים לו, אין שם אמצע, אין הסכמה, אין אמון בין איש לרעהו ולעתים קרובות אף לא כבוד ליצירתו של הזולת, ואפילו היכן שמתאגדים אנשים מוכשרים באמת, הם יוצרים מפלגה ושבט יהיר.

חברים מוצאים מיד, כאלה שחושבים כמוך ואפילו מדברים כמוך, אבל להחליף דברים ןלשמור על עקביות רוחנית אינם היינו הך. מתחת לסף אורבים תמיד קנאה וצרות עין, קטנוניות ולעג, הבלתי מצליחים והטוענים להצלחה יוצרים פלנגה נגד אלה שיש להם היתרון הקל ביותר, ודרושה אישיות רבת עוצמה כדי להכניע את הספק של הבלתי ענייני המתחזה לענייני. הספק הזה נובע מייאוש או מוביל אליו, והייאוש מראה על חוסר משמעת וחוסר אידיאה, חוסר הסכמה וחוסר אחריות. חוויתי זאת, איך התלהבות עזה שרחשה סביב שֵׁם, שהיה צריך רק להפוך לאדם חי, כדי שההתלהבות תצטנן ותהפוך להסתייגות. זרות החזיקה מעמד, המרחק לבדו העניק תהילה ושמר עליה, אחרת נוצל הכל לפוליטיקה של הרגע.

אני עצמי לא הייתי טוב יותר. האוויר שנשמנו צבע את עורנו. אבל הכעיסה אותי  האשליה האבודה. הכעיסה אותי המידה הקטנה שהמציאות אילצה אותי לאמץ. הכעיס אותי חוסר היכולת להיות טוב יותר ולהיעשות טוב יותר, ולבסוף הכעיסה אותי המסכה שנאלצתי לעטות כאשר רצון טוב יותר או תשומת לב רבה יותר דרשו העמדת פנים. זו נלמדת בקושי, ובצורתה המעודנת ביותר הינה שוב צו של אנושיות: דבר איננו גס וחסר-תכלית יותר מאשר להטריד ולבלבל בתביעה לאמת ובלפיד האמת נפשות שרק בדמדומים ובאחיזת עיניים יכולות עדיין להנות מאושר מפוקפק. להימנע מכך, ועם זאת, במובן אחר, להיות אמיתי, זו משימה בפני עצמה, שאמנם חורגת מתחום הספרות אל החינוך העצמי והאהבה. גם אהבה איננה מוּלדת, גם אהבה חייבים ללמוד.

הריפיון שאחז בי תכופות בתוככי דוּד הגיהנום של רוחניות ואטימות לב, יהירות והתנגדות חסרת טעם, הבושה על כל הישויות המשבשות והמכשילות, שעליהן מניתי כעת גם את עצמי, אך שבהן ראיתי מרחוק את דייריו המגורשים של גן קסום, הביאו אותי כעת לשאלה, האם המרדנות הדחוקה, ריב הפרנסה במאבק על המטרה הכוללת, המחנק הפרובינציאלי, השאפתנות הברוטאלית, חוסר האמון וחוסר ההבנה העילאי, כאשר מדובר בעבודה, בשלמות, בשיתוף פעולה, באידיאות, במחשבה וצורה, האם זה ייחוד גרמני, מחלה גרמנית, או שזו תוצאה של המקצוע כפי שהינו, הצד הנגדי האפל, והוא איננו שונה בארצות אחרות מכפי שהינו כאן. הכרתי סופר צרפתי צעיר ועמו חוויתי את הדברים הבאים: התקרבתי אליו, ניהלנו שיחות פוריות איש עם רעהו, ובהזדמנות מתאימה הוא העניק לי ספר שחיבר עם הקדשה ידידותית. זמן קצר אחר כך הייתי במצוקה דוחקת, שבה נותר הספר הזה עזרי היחיד, שמכרתי בכמה גרושים בחנות לספרים משומשים. בכמה גרושים יכולתי להתקיים יומיים שלושה. מאחר שהתגוררנו באותו בניין, לא יכולתי להימנע מלפגוש את הצרפתי, למרות נקיפות המצפון שהיו לי. ומאחד הימים ואילך הבחנתי שהתנהגותו כלפי השתנתה: כאשר פגש אותי הפגין רתיעה נוּגה וגינוי אילם. לא ידעתי לפרש את פניו ואת התנהגותו, נרתעתי בעצמי והצטערתי על ההתרחקות. רק כאשר נסע נפתרה לי החידה באופן מביך כשם שהיה מפתיע. הוא מצא את ספרו בחנות שלה מכרתי אותו, עדיין עם ההקדשה, כי במצוקתי הקשה, האכזרית, לא היו לי החכמה והטקט למחוק קודם סימן זה ליחסים אישיים. הוא המתין עד לעזיבתו את העיר: אז שלח לי שוב את הספר יחד עם מכתב. המכתב הזה היה מסמך של עידון וטוב טעם: ספק אם הגיע לידי משהו דומה לזה, ספק אם לימד אותי מישהו לקח באופן כה עמוק ובייש אותי באופן כה מעודן. מה דחף אותי למעשה המכוער, הוא ניחש, על העובדה שחש נפגע מכך, הוא שתק. לגנותי הוא ציין את העדר האמון. הוא כתב בערך כך: "בוא לפריס. אולי יש בה דברים שתוכל להתלונן עליהם, דברים שבמולדתך הם מושכים יותר, יציבים יותר, בריאים יותר, אבל דבר אחד תמצא שם בין אנשי הרוח ואחינו למקצוע שהיה חסר לי בגרמניה במידה מצערת: חברות אמיתית, נימוס, התעניינות הדדית בלתי-מותנית!"

מאוחר יותר קיבלתי אישור לכך. הכרת הרוח וחיי החברה הרומאניים איפשרה להבין זאת מבפנים. המהות הגרמנית היא פיצול: פיצול עד העצם. ההתפתחות הגרמנית נעה מטלטלה לטלטלה: תקופות של עושר ופריחה מסתיימות בשממה, תופעות עצומות נדחקות באופן בלתי נתפס, בין החלקים הנעים חסרים מתווכים וגשרים, כך שלאיבר חי צמוד איבר מת, כך שבין קבוצה חברתית לזולתה מפרידות חומות בלתי עבירות. מרכז אין ומעולם לא היה: ארבע מאות שנות הרייך המאוחד לא סיפקו מינהל מרכזי. את האמן, את המשורר, אי אפשר היה להכפיף כמו את הפקיד, אז הוא היה אינדיווידואל אבוד, ומעמדו היה תלוי בהצלחתו הכלכלית. רובד אחד של החברה מגנה, את מה שהאחר משבח: מסורות נשברות בן-לילה, החינוך מחריב את הדוגמה, הלמדנות מחריבה את התורה, התחושה מחריבה את החוש, ההצלחה מחריבה את ההישג, התחביב מחריב את האהבה, הפעילות את הדחף. 

את כל זה למדתי ונאלצתי ללמוד, כי טבעי כפה אותי לכך, כי, כפי שאומרים, זה השתלט עלי כליל. הגחתי כעת מן הדמדומים המעורפלים, היה עלי לחפש את הצורות שלי, את התכנים שלי. למה שנולד מהם דרוש היה יחס למציאות וארגון בתוכו. הופיעו משימות: ראיתי את עצמי כמי שנועד ליצור אפוסים, ככזה התעצבתי עם תקופתי ובאמצעות תקופתי. את הסמל והרעיון נתנו ההשראה והדמיון, צבע, תנופה ותשוקה נבעו מדמי, מהשקפתי, מן הטמפרטורה הפנימית. אך מה לגבי החוץ, לגבי כל מה שהיה צריך לשמש לי מזון, מניע, שלד, רקע, "חומר"? שם לא היתה לא אחדות ולא צורה, לא הסכמה ולא התהוות אורגנית. חתיכה-חתיכה, איש-איש, עיר-עיר, מדינה-מדינה, התקבצו יחד החיים הגרמניים ללא נקודת אמצע. הצרפתי צריך רק לכתוב "פריז", והרי לו בקליפת אגוז התרחשות והתפתחות עצומות, מלה שמסמלת בה במידה את החברה, את האומה, את צרפת. בכך הוא מניח כמות קבועה של הנחות, ודוקא הנחות נבחרות, שעל ידיהם ונפשותיהם של הקודמים לו כבר הטביעו את יחודן, דמותן, אמינותן וחותמן התקף. לאנגלי סלולה מזה מאות שנים דרך החיים הציבוריים והפרטיים, מוסכמות בלתי ניתנות לערעור. האיטלקי עמוס בהתייחסויות לעבר מפואר, שעדיין נושא אותו דרך סביבה תומכת, שפה תומכת, וכמעט תמיד וודאי באשר הוא יוצר יראת כבוד גם כלפי הקטן בבני עמו: ברוסיה מחליפים את המסורת ותמונת החיים המספקת חירות מיוחדת ועירוניות: אדם ניצב מול רעהו באופן בלתי אמצעי, לעתים קרובות באופן מובן מאליו באורח מוזר ומבלבל, כי השתייכות למעמדות דמויי קסטות והבדלי מעמדות במובן שלנו אינם קיימים שם ולא התקיימו מעולם.        

רק הגרמני חייב "להתפייט" כאשר הוא רוצה לתאר את האחדות והפיצול החברתי, את החברה בכללה, את הגורלות ביחס לחברה. כאשר הוא מתחמק מכך, הכל מתמוסס לו לבלתי מוגדר, מקרי, פנטסטי. או שהמציאות שלו תהיה בלתי אמינה, בהיותה מוגזמת, מפושטת באופן מְעַוֵות, מוטה בשרירותיות, או שהיא נותרת קטנה, חסרת משמעות וללא חותם טיפוסי. כך מה שמוצג ב"וילהלם מייסטר" [רומן של גיתה, ע.פ.] כחברה, הוא לגמרי "מתפייט" – סינתזה, עיצוב, סכמה. שום ספרות איננה גוררת עמה משא כזה של היסטוריות התפתחות, היסטוריות יחודיות, דיבוקים, מוזרויות פואטיות כמו הספרות הגרמנית. גדולה, אופי, משמעות, יכול להעניק לרומן הגרמני בדרגתו הגבוהה ביותר רק היוצר, שחייב להיות במידה הרבה יותר מרחיקת לכת מכפי שמשערים ממציא, מעצב, משורר. הרומן הגרמני הוא בראש וראשונה אינדיווידואלי, (לרוב גם פרובינציאלי), בעוד שהרומן האנגלי או הרוסי הוא בראש וראשונה לאומי ולכן גם מייצג את האומה.

יוצר גרמני מעולם לא יכול היה, וכעת גם לא יוצר רומן גרמני (רק עשרים שנה משתמשים במונח Dichter [בגרמנית משורר, אך הפך שם כולל ליוצרי ספרות, גם בפרוזה, ע.פ.] לפני כן לא התירו הפרופסורים לכנות כותב רומן במונח Dichter), לייצג את האומה באותו מובן שבלזק מייצג את צרפת, דיקנס את אנגליה וטולסטוי את רוסיה. האפיקן הגרמני תלוי באוויר, הוא איננו ממלא שום תפקיד בהוויית העם, ואם בכל זאת הוא אונס לכך את עיניו ולבו, הוא חווה מיד התנגדות ציבורית מיוחדת, וכמו כן התגוננות סודית מיוחדת, כאילו יצא כנגד הרצינות והמכובדות.

הקושי שראיתי את עצמי ניצב לפניו, היה עצום. כיצד אחדור למעגל הסגור? כיצד להגיע מעבר לאמת השטחית של מראית העין בלבד לעומק ההשקפה? ניצבתי בשוליים: מאות כמוני הוגלו לשם, הניחו שם בדיוק את כבודם, אך לי לא היה מה לחפש שם. הייתי זקוק למרכז או לפחות לחלק, בינוני, ממוצע, לאדם שמתקיים בפשטות ותנועתו טרם נתפסה במראות. נזקקתי לקשר, להשפעה אנושית, להתנסות חברתית, לסיפון, לסרט כרוך סביבי. במקום זאת מצאתי את עצמי מושלך ומבודד בשילוש של נסיבות מכבידות: כסופר, כגרמני ללא לגיטימציה חברתית, כיהודי ללא השתייכות.      

סוף הפרק

 

הערה: וסרמן מתייחס לתפקיד הסופר כפי שנתפס בזמנו, כמי שמייצר אפוסים לאומיים, שעליהם לייצג את דיוקנה של החברה ותרבותה של האומה, דבר כמעט בלתי אפשרי במדינה נרחבת ורבת פנים כמו גרמניה, שרוב ימיה התאפיינה בפיצול פוליטי, דתי ותרבותי, בשונה ממדינות ריכוזיות כמו אנגליה, צרפת ורוסיה. וסרמן מייצג כאן את תפיסת תפקיד הסופר במאה התשע-עשרה, שהשפיעה ועדיין משפיעה על תפיסת הסופר בתרבות הישראלית כ"צופה לבית ישראל", תפיסה שהשפיעה רבות על כתיבתם של עמוס עוז, א.ב. יהושע, מאיר שלו ודוד גרוסמן. אך נראית כיום מיושנת למדי, עם המעבר מ"ספרות מייצגת" לספרות אינדיווידואלית שאיננה חוששת להתמקד בפרט ובסביבתו הבלתי מייצגת, ומודעת מאד לכך שאין בכוחו של סופר יחיד לייצג את האומה אלא את המוכר לו בלבד, ושגם הסופרים האיקונים שוסרמן מזכיר ואכן נתפסו כסופרים לאומיים, תיארו את מה שהכירו מבשרם, ולא את "האומה".   

  

 

           

 

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרקים 11-10

אני מפרסמת כאן תרגום שני פרקים נוספים ממסתו האוטוביוגרפית של יעקב וסרמן (1934-1873). 

פרק 10 הוא בעל אופי מסאי ועוסק ביחסו להיינה - את עיקר הפרק כבר פרסמתי ברשימתי "היינה בלי טשולענט", ואילו פרק 11 ממשיך את סיפורו האוטוביוגרפי, הרווי בדידות, יתמות ועוני, לצד חיי נפש סוערים של מי שעתיד להיות סופר אהוב.

 יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי מבוא ופרקים 2-1

פרקים 3-4

פרקים 5,6,7

פרק 8

פרק 9

פרק 10     

לשיחות עם חברי, דוקרב דעות בלתי פוסק מתוך עניין ומחויבות הדדיים, היתה משמעות מרחיקת לכת עבורי. הן הציבו את עולם מחשבותי ורגשותי על בסיס הרבה יותר רחב. לעתים נדמה היה לי כאילו אצליח לכרות שלום עם האנושות כולה, אם אצליח לכרות שלום איתו, אך היה זה קשה לקבוע את תנאי השלום הזה, ואפילו רק לשכתב אותם, ללא אי-הבנה.

 ההחלטה שהחבר הציב בפני, פחות במלים ויותר באמצעות יחסו אליי, היתה: האם אתה יהודי, או האם אתה גרמני? אתה רוצה להיות יהודי או גרמני? ובדיוק בהחלטה זו היה עלי לעסוק באותם ימים. מצאתי שהכרחי הדבר שאכריע לכיוון האחד או למשנהו, למרות שלא ראיתי את הדרך שהיה עלי ללכת בה אז לכיוון האחד או למשנהו. מה ישתפר או יורע עבורי לאחר ההחלטה? והאם המלה לבדה, ההחלטה לבדה, שינוי הכיוון לבדו, הוא קנה המידה? חיפשתי דוגמה ומופת, עידוד ואישוש אצל אלה, שהקדימו ללכת לפני לכיוון האחד או למשנהו, אך החיפוש לא הניב תוצאות.

בילדותי היה עדיין היינריך היינה שם רב-עוצמה בחוגי אנשי הרוח בגרמניה. אם דיברו על הישג יהודי, על הצלחה יהודית, על תהילה יהודית, הצביעו על היינה. לא רק יהודים התלהבו מהיינה: השפעותיו של משורר זה הגיעו לשכבות הרחבות ביותר, מן האמנותי והפיוטי ועד לפוליטי ולחברתי. וכפי שידוע, הוא שייך לאותם גרמנים מעטים שנהנו מיוקרה והערצה בצרפת. אנשים מלומדים ונאורים  קראו את היינה, ציטטו את היינה, הסתמכו על היינה, וחוג המעריצים השתרע מחברי הסטודנט הקטן במינכן, שהכיר בעל פה תריסרים משירי היינה, והתענג על ביטויים מבדחים של היינה, ועד לקיסרית אוסטריה, שהורתה לבנות מקדש לאלילה הזה. זה היה בלתי נתפס בעיניי. כיום אני רואה בכך ביטוי אופייני לתפיסה תרבותית מאד מוגדרת, כלומר כזו, שמעדיפה את הכישרון על פני האנושיות. במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה הוקם מה שמכונה מזבח הכישרון, כשם שבמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הוקם מזבח הגאונות: אבל מושג הגאונות כלל באותם ימים גם את האישיות על כל ביטוייה, גם הבלתי נעימים, בעוד שבפולחן הכישרון, שתחת השפעותיו הניכרות ושאינן קלות לניתוח עומד עדיין עולמנו כיום, נחשב ההישג הרוחני לבדו. היינריך היינה הוא הדוגמה המובהקת לכך.מלכתחילה מצאתי את עצמי ביחס של התנגדות, אפילו של סלידה עזה מהיינה. שירתו נראתה לי, בהשוואה לזו של גיתה, הלדרלין או מריקה, מתקתקה, מצועצעת וסנטימנטלית באורח גס, הפרוזה שלו עוררה את שנאתי בגלל נטייתה לעוקצנות, ועירוב בין קלות-דעת למלאנכוליה בוטה, את כתביו הביקורתיים, הפולמוסיים, הפוליטיים, מצאתי בחלקם רדודים ובעלי ברק שטחי, בחלקם בלתי כנים ורהבתניים. לכתביו הסאטיריים, שחשפו את איכויותיו הבולטות ביותר, לא היתה בי הבנה רבה, ומה שמכונה שירים אחרונים, שבהם ישנם צלילים כנים ומזעזעים, היו חשודים בעיני כמתבוססים בצער.

ללא ספק היו שיפוטי כמו גם תחושתי בלתי מוצדקים. אי הצדק, שהנחתי לו להשתלט עלי, התבסס על כך, שהיה צריך לכאורה להיות משהו מקודש, ראוי לחיקוי ומשמש דוגמה, דבר שחשבתי למזיק והרסני. בזמן האחרון הופיעו כל כך הרבה קטיגורים ומזלזלים בהיינה, מנימוקים טובים ורעים, אבל לרוב מנימוקים רעים, עם כלי נשק טהורים ובלתי טהורים, אבל לרוב בלתי טהורים, שרק בעל כורחי, ומשום שקטע אמת זה שייך לאמת כולה, החלטתי לטפל בנושא. העובדה שהשונאים העיוורים והמסיתים הזדוניים אינם צודקים, אינה מוכיחה שהכל איננו מוצדק. שתיקה והתייפייפות אינם מחזקים טיעון חלש. מה שהרתיח את דמי בהיינה היה אולי הדם. הופעתו תלוית הזמן היתה באופן תלוי זמן יהודית, והדבר הבולט בה ביותר היה דו הקיום המגושם בין רוח הגטו ורוח העולם, בין הזעיר בורגנות היהודית והאירופאיות, בין דימיון פיוטי וחיבה יהודית תלמודית למשחקי מלים, ללבוש המלה, לרוח הרפאים של המלה, אותה תערובת אחרונה שציינו בטעות כאירוניה רומנטית, בזמן שהיתה תוצאה של הסתגלות יהודית נפלאה ולפיכך של אי ביטחון פנימי עמוק בחיים ובעולם. ממקור זה נובע גם הכישרון העיתונאי, כי היינה יכול להיקרא בעצם היוצר, אם לא של העיתונאות, הרי של בן מינה הפיליטוניזם, אותו תחליף אומלל לביקורת, דיון, שיפוט וצורה סגנונית, סם הרדמה לחברה שוקעת ואמצעי להסוות אחריות.

היינה היה בוודאי במלוא התמימות יהודי, הוא היה גם במלוא התמימות גרמני. הוא קונן על גורלו היהודי וסבלו היהודי ובגד ביהודי שבו. הוא הציג את עצמו כפטריוט גרמני, כמהגר גרמני, כגרמני במוצא ומבחירה, ובגד בגרמני שבו. גם זה, כפי שהייתי משוכנע, במלוא התמימות. הוא היה איש הכישרון, פשוטו כמשמעו, ללא מחויבות לאל, ללא קשרים אמיתיים, מבודד ללא תקנה, תלוי לגמרי בעצמו, באני הבודד שלו, ללא מיתוס, ללא אם, ללא שמיים ולפיכך גם ללא ארץ. כאשר מישהו שיבחו בפני,  חשתי תמיד נבגד, אני מתקשה להסביר כיצד, אבל נראה לי, שאני עומד בקוטב אחר, ושאני חייב תחילה לנצח אותו, את פועלו, את דיוקנו, את השפעתו, לפני שאוכל להתחיל בפועלי שלי, בדיוקני שלי, בהשפעתי שלי. לכל היהודים מחניף השם היינריך היינה, לי, לעומת זאת, נראה שהיה עליהם לפחד ממנו, כי הוא פיתה אותם לסטות מן הדרך הישרה והפוריה ובמשך עשרות שנים הציב דגם מעוות של אדם יהודי ושל גרמני יהודי.

אמרו לי: מדוע אתה נטפל להיינה, מדוע אינך מסתכל על אלה, שפחות או בכלל לא מעוררים את התנגדותך? ישנו פליקס מנדלסון, ישנו ברנה, ישנה רחל [ורנהאגן] הנפלאה, ישנו דיזראעלי, ישנם לאסאל ומרקס, ישנו לסיום שפינוזה, אנשים גדולים, אחרוני הנפילים, לא יהודים עוד, יצאו מן המסגרות הצרות של האמונה והכת, אנשים בזכות עצמם, מאורות הזמן! למדתי להסתכל גם עליהם. פיתוי וסכנה היו גם בהם, אך הם התנהלו ביתר רצון בעקבות הפנים והחוויות. היינה היה תחילה יותר מדי שייך לנוכחים ויותר מדי לא שייך. הוא היה הפצע, שסבלתי זה מקרוב.      

ריפאתי אותו באמצעות רוחות של השפעות מנוגדות שהוטבעו בי: יותר מדי הייתי מרחיב את היריעה לו ביקשתי למנותם כאן ולתאר את השפעותיהם: מסרוונטס עד טורגנייב ודוסטוייבסקי, מדיקנס, ת'אקרי, ריצ'רדסון ובלזק עד קלר, גוטהלף, ארנים וקלייסט: ההתלהבות לקחת חלק, התשוקה לחיים ולחיוניות, לאמנות ולצורתה, ההיצמדות ללב העוצמתי, הסגידה והמסירות הנלהבת. חיפשתי בהם ואצלם את העולם, את הזמן, את האנושות, את הדמות, את הלהט והזרימה של מה שלא ניתן לבטא שמקיף את חופי הנשמה כמו זרם מפרץ רוחני. לצד זאת העסקתי את עצמי הרבה בלימודי הסטוריה, שבהם עברתי יותר ויותר מהכללי לפרטי, מעט מתוך נטייה לגורל האישי, ומעט מתוך רעב לתוכן ולחומרי חיים, ומלבד זאת באסטרונומיה, לגמרי בחובבנות אבל עם הרבה דמיון, מתוך חיפוש אחר טלטלות רמות כמו גם מתוך עייפות מהדוחק המייאש והעדר האופק של מצבי. 

פרק 11

בהדרגה הייתי למשא על חברי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, סיכוי להתפרנס לא היה לי, כי לא למדתי שום דבר כמו שצריך ולא התאמתי לשום עיסוק מעשי. אמצעי המחיה הדלים של חברי התכלו כליל, במצוקתו הוא חידש קשרים עם מכרים קודמים, ולזמן מה עדיין החזקנו את עצמנו מעל המים בעזרת משאביהם, מה שהביא איתו את הרע מכל, שאיבדנו את חירותנו ושוב נסחפנו להוויית משתה ובית-מרזח. אני מסיבה כלשהי לא הייתי אהוד על האנשים, וכאשר במהלך שייט על אגם ציריך איבדתי במשב רוח את כובע הקש הישן שלי, נהייתי בנוסף לכך מגוחך. חברי שהפך מפוחד וחרד הפקיר אותי ובחוג שונאי נטה לרעתי. הוחלט שעלי לחפש משרה במערכת עיתון. רשמו לי כתובות ושלחו אותי עם כובע לבד שאול להסתובב כל היום. חוסר החשק היה רשום על מצחי – בשום אופן לא רציתי להיעשות עיתונאי. ייתכן שגם מראי לא היווה המלצה, וכך שבתי מכל סיבוב בידיים ריקות. אז הם ערכו מועצת מלחמה והגיעו למסקנה שראשית, צריך לקנות לי כובע חדש, ושנית, שצריך לאסוף את דמי הנסיעה שהיו נחוצים לי לצורך נסיעה למינכן. במינכן חי באותה עת אבי. זה התרחש כך: נדמה לי שזה הסתכם בעשרים פרנקים בנוסף לכובע, שמתוכם הם השאירו עבורי בתחנת הרכבת כרטיס עד לינדאו, ואת שאר הסכום מסרו בידי. הפרידה מהחבר היתה קרירה ומרירה, למיטב זכרוני. זכור לי גם שבמהלך הנסיעה מציריך לאגם בודן נתקפתי רעב. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי לאכול לשובע לאחר זמן רב, ולקחתי מן הכסף שיועד להמשך הנסיעה. כשעמדתי בתחנת הרכבת בלינדאו, דקות ספורות לפני עזיבתה של הרכבת למינכן, נראיתי בוודאי כדמות ראויה לחמלה, כי כרטיסן זקן ניגש אלי, נכנס בשיחה עמי, ולאחר שהודיתי בפניו שאין לי כסף לנסיעה, הוא הניח לי לעלות ובמהלך הנסיעה דחף לידי כרטיס באומרו שהוא בוטח בקלסתר פני ההגון, שאשיב לו את ההוצאה. על הכרטיס הוא רשם את כתובת דירתו במינכן, שציינתי לעצמי, ואהבת האדם של הכרטיסן גרמה לתקרית מזעזעת ביני לבין אמי החורגת. הלכתי מיד לדירתו של אבי. אבי היה בנסיעה. ראיתי שמצבו היה בכי רע, ובכל זאת ביקשתי מאשתו שתיתן לי את הכסף עבור הכרטיסן, אולי עשרה או שנים-עשר מארק. היא סירבה בתוקף, אני התעקשתי ונהייתי בהול יותר, היא יצאה מכליה, המטירה עלי גינויים ונזיפות וגירשה אותי מהבית. אז איבדתי את עשתונותי, תפסתי סכין מטבח ואיימתי עליה. היא נכנעה מיד: יהא זה משום שמראי הטיל עליה אימה, או משום שחשה אינסטינקטיבית בייאושי. לאחר זמן מה היא הביאה לי צמיד כסף שהיה שייך לאמי, ואמרה שאוכל למשכן אותו.

לאחר מכן נותק כמובן כל קשר עם אבי, ולאחר שובו הוא כתב לי רק כמה שורות, שהסעירו אותי בביטוי הקמצני של צער שלא היה אופייני לו. כעת הייתי לדידו חלאת אדם ולא יוצלח גמור. אני מספר כל זאת כי אחרת אינני יכול להסביר כהלכה את תקופת חיי בעקבות אותו קרע, כי היו אלה חודשים כה מלאים בדידות והזנחה ומצוקה כה חונקת, שנדירות אפילו בעיר גדולה מודרנית, שכדי לשאת אותן דרוש כוח התנגדות בלתי רגיל. התקיימתי מתפוחים, גבינה וסלט. את הסלט מצאתי מדי בוקר לפני דלת עליית הגג שלי. גברת שהתגוררה ממולי ונודע לה מצבי חסר-הישע, עשתה עמי צדקה בדרך עדינה זו. כאשר הודיתי לה באחד הימים, היא הנידה בראשה ללא מלים. אבל בעצמי לא יכולתי להמשיך לחיות כך, לולא שלח לי אבי פה ושם מכתב, שבתוכו הטמין כמה מרקים שמימשתי. הוא בוודאי עשה זאת בסתר ללא ידיעת אשתו. מאוחר יותר הכרתי ארכיונאי, מלחך פנכה, צייד אותות הצטיינות וחוקר הסטוריה בנוסח הקלסיקה הדלפינית [מהדורה של כתבים לטיניים קלאסיים שהותקנה בצרפת במאה ה-17 עבור יורש העצר, ע.פ.] שניצל אותי לזמן מה כמעתיק. זה היה פושט עור אדם חסר מצפון, כפי שפוגשים לעתים לא נדירות בין פקידים זוטרים: הנאה צינית נגרמה לו להפיק תועלת ממצוקתי ולנצל לרעה את כוחו. אפילו במעמדו הנדכא הוא הפיק עונג מלהיות אדונו חסר המעצורים של מישהו נדכא ממנו. כאשר במשך שבוע שלם העתקתי את הקטעים שלו וסיפקתי לו עשרה עד חמשה עשר גליונות, הוא שילם לי על פי שרירות לבו ומצב רוחו טאלר עד טאלר וחצי. היו ימים שבהם הרווחתי עשרים או שלושים פפניג בקפה שכונתי, שם הייתי חייב לשים לב שלא להיכנס למשחק עם שחקנים טובים ממני. אין צורך להזכיר שגופנית הדרדרתי יותר ויותר. קיבתי דיממה, וגזרתי על עצמי דיאטת אורז חמורה, שבאמת ריפאה אותי. בחיצוניותי הייתי לגמרי מוזנח, למרות שדאגתי בכל מאודי להסתובב בלי חורים, כתמים וטלאים. בתוכי קרה עמי משהו מופלא: הייתי במצב של מתח בחציו מענה ובחציו משמח, שמתוכו השתחררו לאיטן דמויות, תמונות, התרחשויות. תבנית יומי היתה חלום נסער. בלילות ישבתי לעבוד וישנתי רק שעות מעטות. הבדידות, המחסור המוחלט במגע ובשיחה עוררו סערת חושים חוזרת ולבסוף נסתרת ומפתיעה, שלעתים התחלפה בפחד פתאומי וממושך. היו לי הזיות, דיברתי בקול רם עם עצמי וזכור לי שפעם, בגשם סתווי, רצתי ברחובות מחצות הלילה עד שלוש לפנות בוקר, מלא בעתה מאחר שהאמנתי שמישהו רודף אחרי, אויב מושבע, שאת מראהו ודמותו הכרתי במדויק.

דברים דומים קרו לעתים קרובות יותר. למרות זאת כלל לא הייתי מיואש. בכל אופן לא באופן ממשי, גם לא ממורמר או תובעני או שונא אדם. אינני חושב שאהיה חייב הסבר נוסף אם אומר, שהסבל החיצוני נזל עלי כמו מים על קיר משוח בשמן. חשתי בתוכי כמות בלתי מתכלה של כוחות. מה שהיה עלי לסבול חיצונית, נראה לי שאיננו עומד בשום יחס למה שהייתי בפנימיותי. היה עלי להתמודד איתו בסבלנות רבה, ולא עוד. זה לא היה ביטחון בעתיד שחיזק אותי. לביטחון כזה דרוש אמון מסוים בעצמך, וכזה לא היה לי. גם לא לגבי עבודתי, שאמנם בערה בי, אבל הבחנתי בהיותה לא בשלה ולא מספקת. אך זה לא כיבה את הבעירה, כך שבהתמדה כמעט מפוכחת שבתי שוב ושוב להתחלה: קשה כמובן לאחר עשרות שנים במבט אחורה לחקור את כל מַצָּבֵי  התפתחותי כהווייתם, מבלי ליפות את התמונה, אך כאשר אני בוחן בלבי את עצמי ואת אותה תקופה, שתי עובדות נותרות עבורי בלתי מעורערות: ראשית, שבלבה של עיר גרמנית היה יחסי לעולם כמו זה של רובינזון קרוזו באי שלו, שנית, שסבלתי את הבידוד הממושך והקודר הזה רק משום שחייתי כמו תולעת משי בתוך קופסה, בדמדומים חייתיים, בציפיה, רגיש במלוא העוצמה לכל מה שהתרחש איתי, לאנשים, לחפצים, לקולות, לצבעים, לנימה, למלה ולהבל הפה, אך רגיש כבחלום, כמו מישהו שנברא בו משהו, שהוא רק חלק ממנו, משהו שנוצר באמצעות קיומו, בעוד הוא עצמו נותר כלי עבודה בלבד. 

פרק 12

פרק 13       

          

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 9

היום, במלאת שמונים שנה לליל הבדולח, אני מפרסמת (סופסוף) את תרגום הפרק התשיעי במסה האוטוביוגרפית של יעקב וסרמן (1873-1934). פרק שבעיניי הוא שיאו של החיבור, ומתעד את מצוקת המחבר כשהתחוור לו שגם חברו הגרמני הטוב ביותר מחזיק באמונות אנטישמיות, מתבונן ביהודים בהכללה דרך דימויים סטריאוטיפים שמערבים מציאות ועלילות אנטישמיות, ולמרות שאיננו דתי הוא מתאר את היהודים כאויבי הנצרות ותפיסתו אותם משועבדת לאמונה הנוצרית שמכבליה הוא לכאורה משוחרר. האנטישמיות שמבטא חברו של וסרמן אופיינית להשכלה הגרמנית, שקיוותה כי שיחרור היהודים מהגיטאות והאפליה יגרום להם להתנצר בהמוניהם, והתאכזבה שלא כך קרה. תפיסה זו מהדהדת בשיח הגרמני עד היום. וסרמן עצמו מושפע מאד מהזעם הגרמני על כך שהיהודים רואים בעצמם עם בחירה, האשמה שגם היא רווחת גם בשיח העכשווי בגרמניה אודות היהודים. הזעם הגרמני על תפיסת הבחירה היהודית - שמשותפת לעמים רבים - נובע בעיקר מתחושת התחרות, שכן הגרמנים ראו בעצמם את עם הבחירה, ובמאה התשע-עשרה אף עלתה טענה שהופיעה גם ב"דר שטירמר", כי ישו לא היה יהודי אלא בנם של חיילים גרמנים שהגיעו לארץ ישראל עם הכיבוש הרומי. החיבור התפרסם בשנת 1921. כדי להבין היטב את הפרק שלהלן כדאי לקרוא קודם לפחות את פרק 8.

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי

מבוא ופרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 5, 6, 7

פרק 8

פרק 9

התברר שגם חברי נמצא במצוקה: הוא הסתכסך עם מעסיקו, נאלץ לעזוב את משרתו, ואחרת טרם מצא. כעת חיינו באופן הבא: כל היום ישנו בחדרו באוֹבֶּרשׁטרַאס, בערב חיפשנו בית קפה ברחוב תחנת הרכבת, היכן שחברי הכיר את המלצר הראשי, שנתן לו אשראי. שם שתינו קפה בחלב ואכלנו המון לחם לבן, כל סעודתנו למשך עשרים וארבע שעות. נשארנו לשבת עד מאוחר, שקועים בשיחות, אז הלכנו הביתה, הוא עלה על מיטתו ואני על מזרון שאול, וכך המשכנו לדבר, עד שהאיר הבוקר. החוויה בפרייבורג לא חדלה לענות אותי. החבר העיר, שאני מסתיר ממנו משהו, כי עד אז לא יכולתי להביא את עצמי לספר לו על כך, אלא ציינתי כסיבה לבריחתי סתם מריבה. בעדינות ובמיומנות הוא ידע לחלץ ממני בסופו של דבר את הסוד, וכעת סבבו רבות משיחותינו הליליות סביב נושא זה.

התקרית חסרת המשמעות כשלעצמה הובילה אותנו לכללי ולגורלי ובחזרה לאישי המוגבל של קיומי: לאחר שבאופן כזה הלכנו יחדיו בדרכים רבות, נפערה פתאם תהום בינינו.

הודיתי בפניו במה שלא יכולתי להתגבר עליו, את מה שמנעתי אפילו מעצמי עד כה להכיר בו ולכנותו בשם: חשתי עצמי כחבר באומה, שווה-מעמד כאדם, שווה-זכויות כאזרח, אבל שכל אחד יכול ללא סיבה מספקת, ומבלי שאוכל להטיל עליו אחריות לכך, להתייחס אלי כאל יצור נחות, כך שאו שהתחושה שלי מבוססת על טעות, או שהמוסכמה, שעליה היא מסתמכת, היא שקר וכזב.

הוא ענה שהעוינות איננה מכוונת אלי אלא למוצאי, להשתייכותי לגוף זר בתוך האומה, טיעון שהפילני בפח, ושיכולתי להגיב עליו רק בבושה ובזעם.

נניח שהזרים האלה הם אורחיכם, אמרתי, אז מדוע אתם רומסים ברגליכם את מצוות האירוח, שהן גם מצוות האנושיות? ואם נניח שאלה פולשים שמעיקים עליכם, אז מדוע אתם סובלים אותם וחוטאים בצביעות של מוסכמות אנושיות? עדיף מאבק גלוי על מגורים תחת גג אחד בשלום מתחסד ושנאה נסתרת.  

עכשיו היהודים שייכים לכאן, הוא אמר בחידתיות. כפי שהדבר הינו, הם שייכים לכאן.

הכיצד הם שייכים לכאן? טענתי כנגדו, ואתם מתייחסים אליהם למרות זאת כאל עכברושים וטפילים?

מי מעלה בדעתו דבר כזה? הוא ענה. זאת עושים מחוללי מהומות חברתיים ופוליטיים. הגרמנים הנאורים יודעים כמה הם חייבים תודה ליהודים ושגם בעתיד עוד יצטרכו להודות להם.

היהודים, הגרמנים, ההפרדה הזאת בין המונחים לא התקבלה על דעתי, גם לא יצאה מראשי – עלה לי בייסורים להבהיר אותה אפילו לעצמי. מהו המפריד בינינו? שאלתי. האמונה? אני אינני מחזיק באמונה היהודית, ואתה אינך מחזיק באמונה הנוצרית. הדם? מי ירהיב עוז להפריד בין דם לדם? האם ישנם גרמנים טהורי דם? האם הגרמנים לא התערבבו במהגרים מצרפת, בסלאבים, בסקנדינבים, בספרדים, באיטלקים, כנראה גם בהונים ומונגולים, כאשר גייסותיהם הציפו את האיזור הגרמני? האם לא ניתן לציין גרמנים מצטיינים, אפילו מופתיים, שמוצאם הלא גרמני מוכח, אמנים ומצביאים, משוררים ומלומדים, נסיכים ואפילו מלכים? ואלפיים שנות חייהם של היהודים במערב, האם לא השפיעו על דמם, אם הוא עדיין נחשב לדם זר, האם האוויר, האדמה, המים, ההיסטוריה, הגורל, העשייה והשותפות לא השפיעו, גם אם שוללים התערבבות גופנית? ולו גם תורתם שלהם מתנגדת לכך וגם הגויים מתנגדים, האם הם מחוץ לחוקי הטבע? האם אופיים המוסרי שונה? האם טבעם האנושי שונה?

הוא ענה שאולי כך הדבר. נראה לו שאופיים המוסרי שונה, שטבעם האנושי שונה. אולי זאת בדיוק הנקודה המכרעת.

על כך אני: הרי לא ירצה לטעון שאיש הביטוח מפרייבורג לא פעל מכוח דיעה קדומה קטנונית, מרושעת, כפוית-טובה?

בזאת הוא הודה, אך מה שקורה ברמה נמוכה, איננו יכול להכריע השקפה ברמה גבוהה יותר. שרירות לב של המוציא לפועל מעולם לא הוכיחה משהו נגד החוק.            

האם הוא מחזיק איפוא בדיעה, שאני בעל אופי מוסרי שונה וטבע אנושי שונה משלו?

במקום תשובה הוא שאלני מאד ברצינות, מאד בחגיגיות, אם אני באמת חש את עצמי, עם יד על הלב, כיהודי. התמהמהתי. רציתי לדעת מה כוונת השאלה.

הוא צחק ואמר, שהוא כבר רואה, כמה קשה לי להודות. בכלל לא קל להגדיר את המושג יהודי.

בוודאי, עניתי, כמו גם את המושג גרמני.

הוא שאל, האם אמי היתה ללא ספק יהודיה? האם לא ידוע בעברה של המשפחה מקרה של נישואי תערובת, או לפחות חשד לנישואים כאלה? אחרי שעניתי בחיוב לשאלה הראשונה והכחשתי בחיוך את השנייה, הוא נד בראשו ואמר, שהמקרה שלי מעניין ביותר: זה מקרה לגמרי יוצא דופן.  

לא הנחתי לו להתחמק. רציתי ממנו הסבר על מה שהוא כינה "המקרה שלי". הצעתי לו כלי עזר: אמרתי: "מה שקובע זה לא, שאני חש את עצמי כגרמני בין גרמנים. לגרמני יש זכות לראות בזה יומרה, מבוססת או בלתי מבוססת, תלוי. הוא יכול לאשר את זה או לא, תלוי. לאשר: בחסד, באופן יוצא מן הכלל, לזמן מוגבל או בלתי מוגבל, כי אני מעורר בו במעשה שלי כבוד או חיבה, מתוך רשלנות או שכחה, או כדי להשיג מטרה כלשהי. להתקבל לחברה רק בזכות הגנה כזו, זה בסופו של דבר פוגע ומשפיל לשני הצדדים.

הוא נכנע. אני המשכתי: בכל תום הלב הייתי משוכנע עד כה, שאני לא רק שייך לחיים הגרמניים, לאנושות הגרמנית, אלא שנולדתי להם: אני נושם בשפה. היא בשבילי הרבה יותר מאמצעי להתבטא, ויותר מאשר עקרון השימוש של החיים החיצוניים, יותר ממשהו שבמקרה למדתי ובמקרה אני משתמש בו. המלים והקצב שלה מכוננים את הווייתי הפנימית ביותר. היא החומר, שאני חש בתוכי אם לא את הכוח, לפחות את הדחף הבלתי אמצעי לבנות ממנו את עולמי הרוחני. היא קרובה ללבי, כאילו הייתי אח ליסוד זה מאז ומעולם. היא עיצבה את תכונותי, האירה את עיני, הובילה את ידי, הנחתה את רגלי, הרעידה את עצבי, לימדה את לבי לחוש ואת מוחי לחשוב. היא תמללה עבורי בתבנית חד פעמית ובלתי חוזרת את אשר ראיתי בחולמי ואת הלקח שלמדתי מן ההיסטוריה, את נהר ההוויה היומיומית, את מחזה מהלכי-החיים, את חוויית היצירות הגדולות, שהפכו להשקפת עולמי, מתומצתות בתבנית חד-פעמית, בלתי חוזרת: האם זה איננו תקף יותר ממרשם האוכלוסין, מהכרה שטחית, מדיעה קדומה, מתפקיד הזר, שבאמצעות אימה וגאווה כופה צד אחד על זולתו, באמצעות אמונה תפלה, רשעות ועצלות מחשבה?

כן ולא, ענה החבר. נימוקים אלה הסבירו את מצבי המיוחד. בדרך כלל הדברים הינם לגמרי לא כך.

אבל אני אינני רוצה להסתמך על מצבי המיוחד, הערתי, ואינני רוצה ליהנות ממנו.

בוא נבחן תחילה את הכלל, הוא אמר. היהודים ככלל מעולם לא היו מסוגלים להזדהות ללא אנוכיות עם האינטרסים של העמים המארחים. בתוך המדינה הם נסוגו לבידוד חברתי ודתי, גוש קשיח ומתקשח בתנועה הזורמת. כל עוד נמשך הבידוד הכפוי, הם העמידו פני קדושים מעונים: מאז שהוא הוסר, גלויים לעין חוסר רצונם וחוסר יכולתם. עוד היום טבועה בהם גאוה חולנית של המסורת. עוד היום הם מתעקשים, ביודעין או שלא ביודעין,  על התורה שגלויה להם ורק להם, וחושבים שכל תורה אחרת היא טעות ושקר. במיוחד אנוסה שנאתם הבלתי נמחית לפנות נגד הנצרות, כי כלפיה הם חשים כמו אם שמרחמה נולד בוגד, בוגד בעמו, בוגד באנושות, בוגד באלהים. למה דומה שנאה זו? איך ניתן לרכך אותה? אולי רק היא מסבירה את כוח ההתנגדות, הסבלנות, ההתגברות על הסבל, החיוניות שאין דומה לה של הגזע. נקמה על מה שסבלו נובטת כנראה בנשמתם כמסקנה מאז יש לעמם זיכרון, משגשגת ברקמת תאיהם, מה יכול לפעול נגדה היחיד יוצא הדופן? מה הוא מוכיח כנגדה? אינסטינקטים כאלה פועלים הלאה מתחת לאדמה, ולא הסכמה של משכילים בעלי כוונות טובות, לא צערם של מי שהשתחררו, ולא הדוגמה של מי שהשתנו יכולה לסלקם מהעולם.

מר היה לי לשמוע זאת. האשמתי אותו שזוהי כל זעקת השבר של חוסר הבנה מאובן והסתה מרושעת, אך הוא לא קיבל זאת. הוא השיב שהנני, כמו רבים כל כך, קורבן של בלבול תרבותי. כמה זמן עבר, הוא אמר, מאז שהיהודים יצאו מהברבריות של צורות החיים הנחותות? המאה השמונה-עשרה ראתה אותם עדיין בדחייה עיקשת והתחפרות חשוכה. עבור גיתה הקשיש היהודי היה עדיין בערך מה שהשחור היום עבור האמריקני, למרות נתן החכם [גיבור מחזהו של משה מנדלסון על פי סיפור שלוש הטבעות של בוקאצ'ו, הרואה את שלוש הדתות הגדולות כשוות ערך], למרות שפינוזה ומנדלסון, למרות הרומנטיקה הצעירה שצמחה סביבו, שהיתה שזורה בהשפעות יהודיות, למרות שבוודאי לא היה חסר רגישות ליראת הכבוד שמעוררת הקהילה הדתית והלאומית. רשמי הילדות מהגטו היהודי בפרנקפורט התגלו כחזקים יותר. היהודים תמיד מצביעים על הדיכוי והרדיפות כאשר מוקיעים קווי אופי מגונים של התנהגות קהילתם. שום יהודי איננו סובל שיפוט אובייקטיבי של יהודים, שלא לדבר על שיפוט שלילי, גם לא לגבי יחידים, גם לא לגבי יהודים מנוונים, במידה שהיהדות ככזו מואשמת במידה הקלה ביותר. הטעות הזו מתנקמת קשות, כך שבקושי אפשר למצוא פשרה בין התנצלות שמייפה דברים ובין טקטיקת השמצה מכוערת. כל המשבחים מצביעים בהטעמה על טוהר ההליכות הבלתי מותנה של היהודים ונאמנותם לתורה, כאילו בשום יהודי בשום תקופה לא דבק כתם. אבל בכנופיות השודדים שהפכו את סביבת מרכז גרמניה והולנד בין השנים 1759 ו-1820 לבלתי בטוחה, היו יהודים בכמות ניכרת, גנבים, מחזיקי סחורה גנובה ו"עומדים על המשמר". אני לא רוצה להזכיר את השיילוקים מכל הדרגות, המלווים בריבית ומוצצי הדם חסרי החמלה, הספקולנטים חסרי המצפון. זו דיעה אבסורדית, שמיליוני אנשים שמתפתלים לאורך מאות שנים במצב חברתי קשה, כמעט חסרי מגן, כשחייהם ורכושם תמיד בסכנה, כאילו ככל שרבו נוגשיהם ומעניהם, כך נכפתה עליהם התנהגות ללא רבב, כאילו הפושעים בקרבם הם פושעים מסויגים יותר מן האחרים, בעוד שצודק יותר לטעון את ההיפך. גם זו איננה האשמה שצריך להעלות. הטענה נוגעת לציפיה נעלה יותר. היא נוגעת לחוסר היכולת לשינוי רוחני. שינוי רוחני אמנם יחודי להם במידה יוצאת דופן, בכללותם, כישות לאומית, הם נותרו מבחינה רוחנית עד עצם היום הזה מה שהיו בימי התנ"ך הנוראים.

החבר הטיף לדיעותיו מתוך סמכות שכמעט אנסה אותי לקבלן. אני זוכר שלא היה ביכולתי לשלול את הלוגיקה והעוצמה של טיעוניו. אינכם מצפים שאפרט כאן את השיחה מלה במלה. בפועל היה זה רצף ארוך של שיחות, ואני מוסר את תמציתן, את המסר שלהן. הוא היה חסר-רחמים. אני, שרציתי לרדת לשורש הדברים, אהבתי אותו בשל חוסר-הרחמים הזה, למרות שחשתי באופן עמום שבמאבקנו המשותף לגבי האמת אודותי, הוא חטף לעצמו את העליונות, ןשההכרה המהותית שאליה הגענו לבסוף, לא שיחררה וגאלה אותו כמו אותי, שהיא פתחה לי שער והראתה לי את המטרה, אלא שבריב נורא ובמתיחות אפלה, הוא הפך יותר ויותר ליריבי.

מה שכונה האמנציפציה עיצב בוודאי תקופה במהותם של היהודים, הוא המשיך, הרצון ליתר הומניות של המאה התשע-עשרה סיים את נידוים. כל עשור נוסף קשר קשר הדוק יותר בינם לבינינו. רק למראית עין, יש להודות: של ברית אזרחית, כלכלית, אפילו לאומית, בכל מקרה מוגנת בחוק, שנוצרה לרוב מתוך מחשבה חופשית, שכחה נאה, התלבטות מוסרית, היחסים הפכו בלתי מותנים, בלתי מותנים מבחינה אנושית, רק כנגד יחידים יוצאי דופן. היכן מוטלת האשמה? האם בכך שלמרות הכל היהודים ניסו להשתמר כיהודים? אבל מדוע? כל עוד היו מבוזים, היתה זו זכותם, חובתם, הגנתם, נשקם, האמצעי לשמירת כבודם וזקיפות-קומתם, להסתגר, לבנות על הקהילה הצרה, לטפח לאומיות חצי מדומה, חצי חלומית, ולפיכך מתוקה יותר, מפתה יותר, נעלה באופן טראגי. אבל לאחר שנסללו עבורם הדרכים לשותפות איתנו, השתנה פרצופם הרוחני, רוחניותם, במהירות מדהימה: בתנופה ומרץ מדהימים הם הפכו את צרכינו לצרכיהם, את צרכיהם לצרכינו, דבקו בדרישות טובת המדינה, דעת הציבור, האופנה, הקדישו את כשרונותיהם הנפלאים לאמנות, לכלכלה, להתפתחות חברתית, אבל ביסודם הם נשארו יהודים. אני לא אומר שהם היו צריכים להתנצר. רבים עשו זאת, מסיבות תועלתניות, או בגלל שכבר לא חשו את עצמם כבולים, או אפילו מתוך שכנוע. השאלה היא רק, אם הם יכולים להיעשות נוצרים, במשמעות שאיננה שטחית, כפי שזה אפילו אצל רוב הנוצרים. השאלה היא אם הם חדלו עקב כך להיות יהודים, וזאת במשמעות עמוקה יותר: אין לדעת זאת. אי אפשר לשלוט בכך. אני מאמין בעיבוד נוסף של ההשפעות: יהדות היא כמו צבע סמיך: די בכמות מזערית כדי להעניק את אופיה, או לפחות עקבות ממנו, לכמות גדולה בהרבה. אין להכחיש שהם, שוב במובן מסוים, הפכו לגרמנים. אבל משהו עומד בניגוד לכך. מה זה יכול להיות? האם זו העיקשות המיוחדת של הנפש, או של החושים, בניגוד לזרימה, מוביליות, רבגוניות של הרוח? אין בכך די כדי להוכיח או להסביר. זה איננו כוח המסורת, או לא רק כוח המסורת, או לא עוד כוח המסורת. המסורת הוכנעה ובכל מקרה התרככה עקב צו החיים, בבנותה כדיסציפלינה סכר מיטיב נגד העדר מידה ותשוקה לאינדיווידואליות, שמגן כעיקרון פוליטי על נכסי צאן ברזל ושומר על האומה מסדרים חדשים מאיימים. אבל בדיוק את העדר המידה, בדיוק את התשוקה לאינדיווידואליות, בדיוק את החיפוש אחר סדרים חדשים, חייבים לציין לחובתם של היהודים. מה הדבר איפוא?

השבתי לו שהסכנה ואי הצדק שבדבריו נעוצים בהכללה. ישנם יהודים כאלה וכאלה. כל המשפטים המכלילים הינם מוּטים ומובילים לעיוות, להטיה, לניצול בשירותם של אינטרסים מפלגתיים. מדוע לא לראות את האדם כאדם? רק את האדם? לעתים קרובות מציינים מתוך כעס רק את הטעויות, וכשחוזרים עליהן נוצרת הגזמה. צריך לתת ליהודים זמן, רבים מהם בקושי יודעים שזכותם לנשום, מגורשים, מאוימים, לכודים, שוב ושוב זרם חדש הבא מכלים עכורים מעכיר מחדש את מי שהתנקו, רבים מתענים עקב השנאה החבויה, ונחישותם להקריב את עצמם דוחפת אותם לוותר על עצמם. חלקם מופתעים עקב השפע שאינם מורגלים בו של מרחב ואפשרויות ההתפתחות. ואם מדמיינים טריבונל יהודי, הרי איש לא יצא שם זכאי, אם יאשים משהו נוצרי או גרמני. אבל חשתי שדברי מחטיאים את המטרה, כי עמדתי למול חברי היתה שפלה מדי. רק הרבה יותר מאוחר, בחלוף עשורים של מאבקים, יכולתי לענות לעצמי על שאלתו, על אותו "מה הדבר?", שאפילו התכחשתי לצדקתו, ושלמרות זאת דחף והמריץ אותי לגילוי לב ולחקירה עצמית.

מאז שהם יודעים את תולדותיהם, ראו היהודים את עצמם כעם הנבחר. גם בכל המיתוסים שלהם מצויה האמונה בהיותם נבחרים וההכרה בכך. מבלי שחוקרים את הסיבות המספקות או הבלתי מספקות שעליהן נסמכת אמונה זו, הכרה זו, אם על תורה מפורשת, אן על היחס לדברים האהובים, אן על הגורל ההיסטורי או המיתולוגי, רואים בבירור, שאמונה שדבקים בה אלפי שנים בכזו קשיות-עורף מקבלת על עצמה מצד אחד חובות לגמרי יוצאי דופן, שלעולם אין הכלל יכול למלא אחריהן ללא מנוח, ובהמשך מעוררת מתח מוסרי וערכי לגמרי יוצא דופן, ששוב עקב ההתפרקויות ההכרחיות יוצר קיום מלא קטסטרופות, ומצד שני אקסיומה שכזו, כאשר היא מוצבת לפני אדם משחר ימיו, בולמת את ההתפתחות המוסרית, ומחליפה אותה בקוויטיזם מוסרי [הקוויטיזם הוא תנועה רוחנית נוצרית מסוף המאה השבע-עשרה שהוכרזה ככפירה. שמה ניתן לה עקב העדפת חבריה לתפילה בלב במקום תפילה בקול רם. בהשאלה: אמונה שאיבדה את משמעותה המקורית ונותרה קליפה חיצונית בלבד. ע.פ.], שמוביל ליהירות ולהתבדלות.

זהו הטראגי במהותו של היהודי, שהוא מאחד בנשמתו שתי תחושות: תחושת עליונות ותחושת נשיאת אות קלון. בהתנגשות המתמדת, בחיכוך בין שני זרמי התחושות, הוא אנוס לחיות ולמצוא את עצמו. בכך נוכחתי כמעט אצל כל יהודי שפגשתי, וזה החלק העמוק ביותר, הקשה ביותר והחשוב ביותר של הבעיה היהודית.

כששוקלים זאת בפשטות ומבחינה אנושית, יתרונו של אדם מהיותו יהודי אינו עולה על היותו נושא אות קלון באשר הוא יהודי.

לי היה ברור שעם איננו יכול להיות נבחר לאורך זמן ואיננו יכול לתאר את עצמו כנבחר לאורך זמן, מבלי לנפץ את הסדר הצודק בעיני שאר העמים. היחידים הנבחרים נמצאים תמיד במצב לשאת באחריות למעשיהם ולמחדליהם. אבל בעם הנבחר תובע היחיד לעצמו תפקיד שאיננו שייך לו, שאיננו בכוחו, ושבו הוא משתכנע, להחיל על עצמו את יתרונות מעמד הכלל, ולעומת זאת את האחריות להטיל על הכלל. אפילו אם נניח שמוצדק שעם יראה את עצמו כנבחר לאורך זמן על סמך מעשה אדיר חד-פעמי, כיצד תגן על עצמה ותבטיח את עצמה דרישה כזו כנגד הביקורת, כנגד הדרישות המשתנות של אנושות חדשה? כיצד אפשר יהיה להגביל את המכלול "עם"? האם די בהשתייכות לאמונה כדי להיות נבחר? זה יהיה בהחלט לא הגיוני ולא מוסרי.

האידיאה של היות עם נבחר מוצדקת רק במשך זמן מוגבל. אבל כשהיא נקרעת מן ההתניה ההיסטורית, ומבחינה מסוימת נגררת לאינסוף, מתהווה החטא, בעוד הבחירה האישית עומדת באינסוף, מתקיימת עד אינסוף. 

פרקים 11-10      

פרק 12

פרק 13

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי פרק 8

לצערי כבר זמן רב, יותר משנתיים, לא העליתי פרקים חדשים ממסתו האוטוביוגרפית של הסופר יעקב וסרמן (1934-1873), שהתחלתי לתרגם לפני שנים, אבל לא עמדתי בהבטחתי לתרגם אותה ברציפות. כעת אני מעלה סופסוף את פרק 8, ואני מאד מקוה שאצליח לתרגם ולהביא פרקים נוספים בקרוב. להלן הקישורים לפרקים הקודמים:

מבוא ופרקים 1, 2  

פרקים 4,3

פרקים 5, 6, 7 

פרק 8   

בחוויות יש לטפל דרך חירות, אחרת הן נותרות שבויות במקרי או מתמסרות לתפל. מכיוון שאין בכוונתי לספק כאן תולדות חיים של ממש, אלא רק תיאור של קונפליקט גורלי, די במה שתיארתי עד כה למתן ההקשר, שצריך רק להראות כיצד התהוויתי, ועל איזו קרקע צמחתי. כעת תהא הדרך צרה וקבועה יותר, הכיוון חייב להיות יותר נמרץ. המצוה להעניק הֶקְשֶׁר צריכה לסגת מפני התוצאה וההתפתחות של העניין המכריע.

למרות שהשקעתי את כל כוחי וכבודי למלא את חובתי כחייל ולהשיג את רמת הביצוע הנדרשת, שלצורך כך נדרשה ממני התגברות לא קטנה על עצמי, לא הצלחתי לזכות בהכרת מפקדַי והבחנתי במהרה שגם בהתנהגות למופת לא הצלחתי בכך, לא יכולתי להצליח בכך, כי היתה מצדם התנגדות מכוונת. הבחנתי ביחסם המזלזל של הקצינים, בנטייתם הלא נסתרת לקבל את הביצוע המשביע רצון כמובן מאליו, ואת הביצוע שאיננו משביע רצון להוקיע. התקרבות חברתית לא באה בחשבון, האיכות האנושית לא נשקלה כלל, שאר רוח או אפילו רק צורת ביטוי מקורית עוררו מיד כעס, קידום מעבר לגבול מוצהר לא עלה על הדעת, הכל מפני שתעודת הזהות נושאת תחת הרובריקה "דת" את הציון "יהודי". אבל זה כבר ידוע מזמן, איש כבר איננו מתפלא על כך יותר, גם אני הייתי מודע מראש למצב, מה שהיה מספיק גרוע בפני עצמו ובהכרח העכיר באופן מתמיד את תחושת החיים הכללית.

בולט ומענה הרבה יותר היה עבורי מבחינה זו יחסם של חברי ליחידה. לראשונה פגשתי את אותה שנאה עמומה, קהה, כמעט חסרת-מלים, שחדרה לגוף האומה, שהכינוי אנטישמיות איננו מבטא כמעט דבר לגביה, כי הוא איננו מאפשר להכיר לא את האופן, לא את המקור, לא את העומק ולא את המטרה. לשנאה זו יש מאפיינים של אמונה טפלה כמו גם של עיוורון מרצון, של אימת שדים כמו של קנאות כמרים, של עוינות המקופחים, המרוּמים, כמו גם של בּוּרוּת, שקר וחוסר מצפון, כמו גם של התגוננות מוצדקת, של רשע חקייני כמו של קנאות דתית. יש בה להיטות וסקרנות, צמאון-דם, פחד להתפתות, תשוקה לסודיות והערכה עצמית נמוכה. בערבוביה ורב-המשמעות שלה זו תופעה גרמנית מיוחדת. זו שנאה גרמנית.

כל יהודי הגון ובעל מודעות אנוס, כאשר אד-רעל זה מכה בו לראשונה, והוא מנסה להבהיר לעצמו את טיבו, לחוש תדהמה מתמדת. וכך קרה גם לי. לכך נוספה העובדה שאוכלוסייתה הקתולית של פרנקוניה תחתית, שהיה פזור בה בשפע ערב רב ובלתי משמח של יהודים שרגלם האחת עוד בגטו, יהודים מכורים למסחר, נושכי-נשך, חנוונים, רוכלים, סוחרי בהמות, מחזרים על הפתחים, היתה נתונה להסתה מתמדת, נפלה בהרבה משכנותיה בעירוניות ובטוב לב טבעי, ועוד חי בתודעתה זכר סיפורי הרעלת בארות ועלילות דם במצוֹת פסח, ורדיפות יהודים רצחניות ועתירות רווחים של בישופיה עד שפיכות דמים.

קרה שהתידדתי עם אחד מן הצעירים, ואז כשהגילוי היה בלתי נמנע, או שהוא נרתע בזהירות, או שלזמן מה נהג בטבעיות, כדי לבטא בסופו של דבר חוסר אמון שקשה להיאבק בו, או שהניח לי להבין, שהוא רואה באישיותי את היוצא מן הכלל, ומַשעֶה למעני את הדיעות הקדומות הנטועות בו. זה היה יותר מעליב מהכל. יותר קל לסבול הצהרה שאישיותנו האינדיווידואלית פחותת-ערך, מאשר הכלל שאליו אנו משתייכים: עדיף שיחשדו באופיינו, מאשר במוצאנו. מהראשון יכול אדם להציל את עצמו, יכול להוכיח שזו טעות, או לפחות להשתכנע בכך או להזים את הדבר, אבל נגד השני כל הטיעונים והדוגמאות הם חסרי-אונים, וראי התודעה הפנימי והשמור ביותר נעכר ומוכתם.

כשבאתי לנירנברג לאחר שיחרורי מן השירות הצבאי, שם הוצעה לי באחת הלשכות מישרה זוטרה בשכר עלוב, כבר הייתי נכה בחלק מהותי של יחסִי לעולם. הקשר שמזהה גאוה עם פחד מהשפלה, הוא המזיק ביותר להתנהלות מוסרית וחופשית. אם אדם איננו יכול לאבד את תחושת הערך העצמי שהגיע אליה, הרי רק ההתבודדות יכולה להציל אותו מן ההתמרמרות, ההחלטה לחפש ולמצוא את עצמו, הכמיהה לזה שיחפש וימצא. זה המופלא בצעירים, שהם אינם יכולים להתייאש לגמרי מאנשים, לפני שהם מתנערים מנעוריהם, כאשר הם מפסיקים להאמין באנשים, באותה תמונה חלומית של האדם. וכך התנערתי אף אני באותם ימים מעצמי. נפלתי לחברה רעה, היתה לי ערגה חסרת-מעצורים לקשר רוחני, ונפלתי לבִיבֵי הרוח, צמאתי לאישור, והושלכתי ממבצרים שנכבשו ברוב עמל. ייחלתי לי את המלה, שאיננה שואבת את כל תוכנה מכסף, זיעה ועמל, ונקרתה לי הזוהמה, שמחקה את דרכה ומנהגה של הרוח. בהחלט אין צורך לומר יותר כדי לתאר את הקיום, שהתקיימתי במשך ימים רבים, מה יועיל להעלות את הפרטים המכוערים מקבר הזמן, הלילות שלנתי על ספות מזוהמות, פרצי ההתלהבות של מרדנות נטולת ערכים למדי, אובדן עצמי יללני, התרברבות בעוני, התנערות מחובה, מצוקה חונקת, התגרות זולה באזרחים. זה לא חדש היום ולא היה חדש בזמנו. גם לדבר על חוג הדמויות העגומות אין טעם. עגומים או גם ראויים לציון ככל שיהיו הגורלות, כך בינוני החתך הכללי. בכל בתי הקפה המפוקפקים עלי אדמות, של כל הסופרים והאמנים הממורמרים והאימפוטנטים והמתחזים לסטודנטים, כל הפלסטפים והפיסטולים [דמויות ממחזות שייקספיר, פלסטאף הוא בטלן זולל וסובא ופיסטול חייל פחדן ורברבן, ע.פ.], הקולינים [קוֹלִינֶה, דמות פילוסוף חסר פרוטה מן האופרה של פוצ'יני "לה בוהם", ע.פ.] והיאלמאר אקדלים [דמות מפוקפקת מ"ברווז הפרא" של איבסן, ע.פ.], שוחקים את אותן פראזות באותן מניירות, מקול ענות ועד יללת חתולים.

מה שנותר לי מאירועי אותן שנים כיסוד עמוק יותר בקביעת יעודי בחיים, היתה מצד אחד העיר, מונומנט מימי הביניים, שכמו הוטלה עליה קללת מכשף, נותרה שלווה בעיצומה של פעילות סוערת, קדחתנית, של תעשיה צומחת מיום ליום, שהפכה במהרה למרכזו של מאבק גואה בין הבורגנות והפרולטריון. תמיד מצאתי סמליות בכך שמסילת הברזל הראשונה באירופה נסללה בין נירנברג לבין פירת [עיר הולדתו של וסרמן]. מצד שני, ובהקשר טבעי לכך, התבוננתי וחוויתי יקום אנושי מפולג בחדות, יקום של מתבוננים, שלווים, דועכים, ויקום של שאפתנים, רעשנים, מצליחנים.

כל זה בתחום מוגבל, מוצב כמו לשם דוגמה וניסוי, בלבה של גרמניה. כַּפּוֹת המאזניים התנודדו לפני מעלה ומטה. לא נטיתי לתלות את גורלי על אחת מהן. מצד אחד נמשכתי לדפוסים העתיקים, ליראת הכבוד בפני המסורת, למשב ההיסטוריה, להפנמה, לכישרון, לעקוב ולחשוב על פי הגָּדוּר, הסָּגוּר, הבטוח. מצד שני בא חזון הדברים החדשים, דמותן ודיוקנן של תהפוכות העתים, ובנוסף לכך כמובן קור, קור הנשמה, עצלות הנשמה, התקרשות הנשמה.

על כך שלא טבעתי כעת עם הטובעים, אני חייב אולי תודה לאדם אחד, שברגע המדאיג ביותר בחיי הופיע כגואל. עוררתי את אהדתו, הוא השגיח בי, התקרב אלי, הראה לי את הסכנה, והשיכנוע העדין, הסבלני והאוהב שלו השפיע עלי לסייג ולמתן את מעשיי העקרים והבאושים. את מה שלא הועילה תוכחה רצינית, הוא השיג בהומור עוקצני, באמצעות אנקדוטות מופתיות, כי הוא היה מספר בלתי-נלאה ואוֹצָר של סיפורים. למרות שתכופות היה שרוי בעצמו במצוקה, במחשבות נוסח המלט, כי אופיו שהיה בה בעת גם מחוספס וגם רגיש כאשה, הקשה עליו לקשור יחסי אמון ובודד אותו, הוא נצמד אלי, כמחזר, כמנהיג, כעומד בקנאות על המשמר. הוא היה אחד האנשים הבעייתיים ביותר שפגשתי, והשפעתו השתרעה על פני שנותי החשובות ביותר.

הוא היה מבוגר ממני בשש או שבע שנים. מוצאו היה ממשפחת אצולה עתיקה מנירנברג, אך משפחתו התרוששה כליל. אביו נפטר, הוא חי עם אמו, אשה מנוכרת, שונאת את החיים, נוקשה במיוחד, במערכת יחסים שנעה בין מיאוס לאהבה. על פי מקצועו היה ליתוגרף [מדפיס בשיטת הדפס אבן שהיתה מקובלת בזמנו, ע.פ.], אך באמנותו, שהוא שחה בה כדג, הוא פיתח עניין ספרותי, לא כיוצר, אלא כבן פלוגתא של זמנו ובני זמנו. הוא היה תמיר, צנום, שרירי, זריז, עצבני כמו סוס מרוץ, נוטה למצבי רוח, ידע להרשים ולקנות את לבם של אנשים, היה מלא דחף וזעם, וגם מלא עורמה ולצון, ורחש חיבה למתנזרים, לתולעי ספרים, להומאופתים ולתמהונים.

כאשר הוא, שחש שכשרונותיו קמלים במולדת, נסע לציריך, שם ציפה לחוג השפעה רחב יותר. חשתי כמי שרוחו הטובה נטשה אותו, ושאיפתי היתה לחזור ולשהות בקרבתו. חליפת מכתבים לעתים רחוקות, מצדו כמו מצדי, היתה תחליף בלתי מספק לשעות מלאות חיים, אך בינתיים לא היתה כל תקוה לאיחוד מחודש בינינו. בינתיים הגעתי לגיל בגרות, קיבלתי לידי את ההון הקטן מעזבון אמי, בין 500 ל-600 מארק, שגרמו לי לחוש עשיר. התפטרתי ממשרתי, שילמתי את חובותי, נסעתי למינכן וחייתי כמה שבועות בלא דאגה, דבר שהיה לגמרי חידוש בשבילי, ושבמהרה התנקם בי, כי באחד הימים כלה האוצר לכאורה. חיפשתי משרה חדשה, פירסמתי מודעה, ונעניתי מסוכן כללי מפרייבורג שבבאדן, שביקש ממני תמונה ופרטים אישיים ולאחר ששלחתי אותם קיבל אותי לעבודה. הייתי הפקיד היחיד במשרדו, והיה עלי לבצע מטלות כתיבה עשר שעות ביום. האיש שהתקבלתי לשירותו היה נוקשה, קמצן, ערמומי, קשה לרצות, התנהגותו תקנית באופן מודגש, כמנהגו של קצין בגימלאות. בבוקר יום ראשון אחד, כשהלכתי למשרד לבצע עבודה דחופה, הוא הופיע גם כן, שיבח את מסירותי, אך אמר שעדיף שאעזוב את העבודה ואלך לכנסיה. מעט מופתע מחוסר מודעותו בנקודה זו, עניתי את מה שהיה לענות. פניו השתנו באופן מבהיל. לאחר שתיקה כעוסה הוא נזף בי, שבכוונה הסתרתי ממנו, שהיתה זו חובתי, להודיעו במדויק על אמונתי במכתב הפנייה, שהוא לא העלה בדעתו דבר שכזה, שתמונתי והופעתי היטעו אותו, ושהוא חש את עצמו מרומה. הוא לא אמר יותר מכך, אבל מכיוון שהוא לא העז להשליך אותי לרחוב מיד, הוא הקשה עלי כעת בשנאתו, רטן על כל משיכת קולמוס, על כל ברכה, וטמן לי מלכודת מתוך ציפיה שפלה, כאשר מסר לי את כל הכסף המזומן של הסוכנות והביא בחשבון שאני, שהוא מנע ממני עד כה את החזר הוצאות הנסיעה, מתוך מצוקתי הידועה לו אשלח את ידי לכסף. באמת קרה שכאשר הוא נסע לכמה ימים, לקחתי שני טאלר מהקופה, כי לא יכולתי להתכלכל אחרת במצוקתי. הודעתי לו מיד על כך וביקשתי שיתייחס לשני הטאלר כאל מקדמה, אבל הוא חייך בבוז. כעת היתה לו עילה להיפטר ממני, והוא פיטר אותי ממשרתי.

שבועות קשים הגיעוני אחר כך. באין בית תעיתי ביער השחור, שהיתי בלילות גשם בצריפי חוטבי העצים ורעבתי, אם לא קיבלתי מאחד האיכרים לחם וחלב, וזאת דוקא לבקשת ילדיהם. היו אלה ילדים מכפר סמוך לאגם טיטוס (Titisee), שביקרו בבית הספר בפרייבורג, לעתים קרובות ליוויתי אותם בערב דרך היער, ותוך כדי כך סיפרתי להם כל מיני סיפורים. כך קניתי לי את חיבתם. אבל לא יכולתי לשאת עוד חיים אלה, מכרתי את אלה מחפצי שעוד יכולתי לוותר עליהם, מעיל, כמה ספרים, את שעוני, ויצאתי לדרך אל ציריך, ולשם גם הגעתי למזלי לאחר מאמצים רבים, והחבר קיבלני בכזו שמחה, שהדהימה ופיצתה אותי על כל יסורי. 

פרק 9 

פרקים 11-10

פרק 12

פרק 13