היינריך היינה / יוליה

 

מתוך אסופת המסות של היינה "נערות ונשות שייקספיר"

התרגום מוקדש לבתי שרון ליום הולדתה

 

היינריך היינה / יוליה

 

למעשה, לכל מחזה שייקספירי אקלימו המיוחד, עונת השנה המסוימת שלו ויחודו המקומי. כמו הדמויות בכל אחת מהדרמות, כך גם לארץ ולשמיים שנראים בכל אחת מהן פיסיוגנומיה מיוחדת. כאן ב"רומיאו ויוליה" טיפסנו מעל הרי האלפים, ואנו נמצאים לפתע בגן היפה הקרוי איטליה...

"התדע את הארץ בה לימונים מלבלבים

ובחיק עלוה אפלה תפוזים מזהיבים?"

זוהי ורונה שטופת השמש ששייקספיר בחר כזירת עלילות האהבה שרצה להאדיר ב"רומיאו ויוליה". כן, לא הזוג המוכר אלא האהבה עצמה היא גיבורת המחזה. אנו רואים כאן את אהבת הנעורים מופיעה במלוא הדרה, כנגד כל הנסיבות העוינות ומנצחת הכל... כי אין בה פחד, בקרב הגדול, להימלט אל בן הברית הנורא מכל או הבטוח מכל, אל המוות. אהבה בברית עם המוות היא בלתי מנוצחת. אהבה! היא התשוקה העליונה והמנצחת. אבל כוחה החובק עולם הוא בנדיבותה הבלתי מוגבלת, בהעדר האנוכיות הכמעט על-טבעי שלה, בבוז לחיים השואף להקרבה עצמית. מבחינתה אין אתמול והיא איננה חושבת על מחר כלשהו... היא מתאווה רק ליום הנוכחי, אבל אליו היא שואפת במלואו, בשלמותו, ללא הפרעה... היא איננה רוצה לשמור מאומה לעתיד ובזה לשאריות המחוממות של העבר... "לילה לְפָנַי, לילה אַחֲרַי", היא להבה נודדת בין חשכה לחשכה... מאין היא נובעת? מניצוץ זעיר באופן בלתי נתפס! איך היא מסתיימת? היא דועכת ללא עקבות, גם כן באופן בלתי נתפס... ככל שתבער ביתר עוז, כך תמהר לדעוך... אך אין זה מונע ממנה להתמסר כולה ליצרה הלוהט, כאילו תתקיים אש זו לנצח...

אבוי, כאשר אדם נאחז בפעם השנייה בחייו בבעירה הגדולה, חסרה למרבה הצער האמונה הזו בנצחיותה, והזיכרון המצער ביותר אומר לנו, שבסופו של דבר היא תכלה מעצמה... מכאן ההבדל במלנכוליה בין האהבה הראשונה לבין השנייה... באהבה הראשונה אנו חושבים שתשוקתנו אנוסה להסתיים רק במוות טרגי, ובעצם, אם אין דרך אחרת להתגבר על הקשיים המאיימים, אנו מחליטים בקלות לטפס עם שאהבה נפשנו לקבר... לעומת זאת באהבה השנייה עולה בלבנו המחשבה, שרגשותינו העזים והנפלאים ביותר יהפכו עם הזמן לפושרים ומבויתים, שבעיניים, בשפתיים, בחמוקיים, שכעת מלהיבים אותנו באופן כה מצמרר, נתבונן פעם בשוויון-נפש... אבוי! המחשבה הזו מלנכולית יותר מכל מחשבת מוות! ...זו תחושה ללא ניחומים כאשר בשכרון הלוהט ביותר אנו חושבים על ההתפכחות והקרירות העתידיות, ויודעים מן הניסיון, שלתשוקות ההרואיות הפיוטיות ביותר צפוי סוף פרוזאי ועלוב כל כך!

תשוקות הרואיות פיוטיות שכאלה! איך נסיכות התיאטרון מתנהגות ומתאפרות באדום עז, מתלבשות בהידור, עם תכשיטים מנצנצים, מתהלכות בגאווה ומדקלמות חרוזים שקולים... אך כאשר המסך יורד, שוב לובשת הנסיכה המסכנה את בגדי היומיום, מוחה מלחייה את האיפור, את התכשיטים היא אנוסה להשיב לאחראי המלתחה, ורועדת היא נתלית על זרועו של המתמחה הראשון בבית המשפט העירוני, מדברת גרמנית ברלינאית גרועה, עולה איתו לאיזו עליית גג ומפהקת ושוכבת ונוחרת באוזן ואיננה שומעת עוד את נדרי הרגליים: "הן משחקות, מתוך כבוד"...

אינני מעז לגנות את שייקספיר, ולו כשמץ, וברצוני רק לבטא את פליאתי על כך, שהוא מניח לרומיאו לחוש תחילה תשוקה לרוזלינד, לפני שהוא מפנה אותה ליוליה. למרות שהתמסר כולו לאהבה שנייה, בכל זאת מקננת בנפשו ספקנות מסוימת, שמתבטאת באופני דיבור אירוניים ולא פעם מזכירה את המלט. או שאולי אצל גברים האהבה השנייה היא החזקה ביותר, משום שככזאת מתלווה אליה מודעות עצמית ברורה? אצל האשה אין אהבה שנייה, טבעה ענוג מדי לכך, שתוכל לעמוד שנית ברעידת האדמה המחרידה של הרגש. התבוננו ביוליה: האם היתה במצב לשאת שנית באושר הכה נלהב ובבעתה, למרות האימה, לרוקן את הגביע המעורר חלחלה? אני סבור שדי היה לה בפעם הראשונה, לאותה מאושרת אומללה, אותו קורבן טהור של התשוקה הגדולה.

יוליה אוהבת לראשונה ואוהבת במלוא בריאות הגוף והנשמה. היא בת ארבע-עשרה, מה שבאיטליה שווה ערך לשבע עשרה שנים בצפון. היא ניצן ורד, ששפתי רומיאו נושקות לנגד עינינו ונפתח בהדר נעוריו. היא לא למדה מספרי מעשה או מספרים רוחניים מהי אהבה: השמש סיפרה לה זאת, והירח חזר על כך, וכמו הד הדהד זאת לבה, כאשר האמינה בלילה שאין מאזין לה. אבל רומיאו עמד מתחת למרפסת ושמע את דבריה וקיבל אותם כלשונם. אופי אהבתה הוא אמת ובריאות. הנערה נושמת בריאות ואמת, ונוגע ללב לשמוע אותה אומרת:

 

דַּע שֶׁמַסֵכַת הַלַּיְלָה עַל פָּנַי,

אַחֶרֶת סֹמֶק הַבְּתוּלִים יִצְבַּע אֶת לְחָיַי,  

כִּי אֶת אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ כָּאן מִפִּי בַּלֵּיל,

הָיִיתִי מַכְחִישָׁה בְּלַהַט כְּבָטֵל.

כִּי רַק שָׁלוֹם לְךָ אָמַרְתִּי לִפְרֵידָה!

הַאִם תֹּאהַב אוֹתִי? תֹּאמַר כֵּן, זֹאת אֵדַע:

וְאֶת דְּבָרֶיךָ אֲקַבֵּל. אַךְ אִם תַּרְבֵּה לְהִשָּׁבַע

אֶפְשָׁר שֶׁתְּכַזֵּב, כְּזָבִים שֶׁל אַהֲבָה.

הָאֵל יִצְחַק. אַךְ אִם אַהֲבָתְךָ כֵּנָה,

הוֹ רוֹמֵיאוֹ אָצִיל, הַצְהֵר עַל כָּךְ נֶאֱמָנָה:

אוֹ אִם תַּחֲשֹׁב שֶׁהַזְּכִיָּה בִּי כֹּה קַלָּה,

אֶזְעַף וְאֶתְנַכֵּר, אָשִׁיב גַּם בִּשְּׁלִילָה.

כָּךְ תְּחַזֵּר, אֲבָל מִלְּבַד זֹאת – לֹא דָּבָר.

הָאֱמֶת, מוֹנְטֶגְיוּ אָצִיל, אַהֲבָתִי תִּגְבַּר -

לָכֵן תוּכַל לַחֲשֹׁב שֶׁפּוֹחֲזוֹת הֲלִיכוֹתַי

אַךְ בְּטַח בִּי, אֲדוֹנִי, אֲנִי כֵּנָה בְּלִי דַּי,

יוֹתֵר מִמִּי שֶׁמִּתְנַכְּרוֹת בְּעָרְמָתָן

יֵשׁ לְהוֹדוֹת, עָדִיף הָיָה לִנְּהֹג כְּמוֹתָן.

אֲבָל מִבְּלִי שׁשַּׂמְתִּי לֵב שָׁמַעְתָּ כָּךְ

אֶת תְּשׁוּקַת אַהֲבָתִי הָאֲמִיתִית, לָכֵן תִּסְלַח  

וְאַל תַּחֲשֹׁב לְאַהֲבָה קְלִילָה

אֶת אֲשֶׁר הַלַּיְלָה הָאָפֵל לְךָ גִּלָּה.

 

הערה: את דבריו של היינה תירגמתי מהמקור הגרמני, אך את הציטוט מהמחזה חרזתי על פי שייקספיר – המקור שקול ואיננו חרוז וכמנהג האנגלית השורות ארוכות והמשקל כבד מעט יותר. תרגומו של היינה לגרמנית מדויק, פשוט ויפה, אך אם אינכם קוראים גרמנית האמינו לי בבקשה, ואל תחשבו את אהבתי לקלילה, בטחו בי שאני כנה, ואין חפצי להתנכר, באמונה.

ומלבד זאת שייקספיר לא שם בפי יוליה את המלים "יצחק האל" אלא "יצחק יופיטר". כנראה חשב שבאיטליה עדיין אוחזים במיתוס הפגני. ע.פ.

 

אפגניסטאן

 

אני יודעת כל כך מעט על אפגניסטאן. רק תמונות מצפייה בטלויזיה. כמעט כולן תמונות זוועה. האנשים שנאחזו במטוסים הממריאים ואז נפלו מהם אל מותם הזכירו לי תמונת אדם שקפץ אל מותו ממגדלי התאומים כדי לא להישרף באש. אולי קיוה בכל זאת שיינצל בדרך פלא. הוא לא ניצל. גם הנאחזים במטוסים נהרגו כולם. מראה הנפילה הוא מראה אדם צונח אל מותו. מראה שלא נותן מנוח, כי תמונת ההתרסקות אל הקרקע צפונה בתמונת הנפילה. אין צורך לראות אותה במציאות כדי לחוש אותה בעצמות, כדי לשמוע באזנינו את החבטה שתבוא.

מה ידענו כל השנים על מה שקורה באפגניסטאן? כמעט לא כלום. אחרי שהאמריקאים השתלטו עליה היתה מין אוופוריה. ראינו את הנערות שהלכו לבית הספר, את הנשים שהשתחררו מן הבורקה ויצאו לעבוד ולחיות. האם ידענו כמה הטאליבן חזק, כמה הוא שומר על כוחו? לא ממש. בניגוד לעיראק שנשארה בתודעה ,אפגניסטאן נותרה רחוקה ובלתי ידועה. פעמיים ראיתי את סרטו של מוחמד מחמלבאף "ליקוי חמה בקנדהאר". חשבתי שהסרט נעשה אחרי פיגועי האחד עשר בספטמבר, אבל בעצם הוא נעשה לפניהם. הוא איננו מסרטיו הטובים של מחמלבאף – כמוהו כאוסף של תמונות חולפות מחלון רכבת שמותירות זיכרון עמום, שהתבלבל בתודעתי עם סרטה של בתו סמירה מחמלבאף "בחמש אחר הצהריים"  על נערה אפגנית שאפתנית, שאף הוא מבולבל משהו, ומותיר בזיכרון בעיקר דמות נערה עטופת בורקה תכולה משוטטת בבורקה ובנעלי עקב. מדוע נמשכו בני משפחת מחמלבאף לתעד את אפגניסטאן שאיננה ארצם? אני יודעת רק שגם עבור האיראנים אפגניסטאן היא ארץ אויב. ניכר בסרטים האלה שנעשו במבט מבחוץ ולא במבט מבפנים. אני מזכירה אותם מפני שרבים מאיתנו מכירים ארצות, את ארצות הברית למשל, דרך סרטי הקולנוע שנעשים בהן. את אפגניסטאן איננו מכירים אפילו מהקולנוע. רב המכר "רודף העפיפונים" נכתב על ידי אפגני שהיגר לארצות הברית והסרט שנעשה על פיו בוים על ידי במאי אמריקני וצולם בסין. עיתונאים מארצות אחרות מיעטו לבקר באפגניסטאן, ומי שביקרו בה וחזרו בשלום לא ששו לשוב לשם. סכנת החיים היתה גדולה מדי.

אפילו על חיי החיילים האמריקנים באפגניסטאן בקושי שמענו. הנסיגה האמריקנית החזירה אותה פתאם לתודעה מבלי שהיינו כמעט מודעים לנוכחותם שם במשך עשרים שנה. אפילו כיצד נראית קאבול אין לי מושג. כשאני מפשפשת בזיכרון אני מצליחה להיזכר רק בנוף מדברי, בבקתות ובאנשים עטופים שכבות בגדים שמצביעות מן הסתם על אקלים קר. רק התמונות העכשוויות של שדה התעופה בקאבול והאנשים המצטופפים שם כדי לעלות על המטוסים מרחפות לי לפני העיניים.

כיצד השתלט הטאליבן שנית על אפגניסטאן? האם האמריקאים רצו בכך כדי להחזיר את חייליהם משם? מדוע חשב ביידן שאם יוציא את הכוחות יבוא קץ לטרור? מבלי לדעת דבר על אפגניסטאן שמעתי את דבריו כשהפינוי החל, וחשבתי לעצמי, מבלי לדעת דבר על אפגניסטאן: הטרור לא יפסיק, הוא רק יתעצם. זה קרה מהר יותר משיכולתי לשער.

בעצם חשבתי על לבנון, שצה"ל פינה בן לילה כנמלט, ועל אינתיפאדת אל אקצה שבאה בעקבותיה. לא שרציתי שצה"ל יישאר בלבנון, אבל חשבתי שהיו צריכים להתפנות אחרת, בצורה יותר מסודרת, לאחר חתימת הסכם. כמובן אינני יודעת אם זה היה עוזר. אם הטרור לא היה מתגבר ורודף אותנו בכל מקרה, ומעצים את השנאה בין יהודים לערבים בישראל כפי שלא היתה מעולם.

חשבתי על היאוש של מי שאיננו רוצה במלחמה, ואיננו רוצה בכיבוש, ורוצה לפנות את החיילים ממדינות זרות וכבושות, וחולם על שלום, ורוצה להאמין שאם לא יהיה כיבוש לא יהיה טרור, אבל החיילים מתפנים והטרור רודף אחריהם לארצם, ואולי עוד לפני שהגיעו לארצם.

ואולי יש מי שמבינים ויודעים ויש להם תשובה, אבל לרובנו ישנם רק הרחמים למי שנשארו שם ואינם יכולים להימלט משם, לנשים שנהפכו בן לילה לאסירות בבתיהן, למי שיעונו ויירצחו באכזריות באין מציל, וגם לחיילים האמריקנים שרצו לכונן שם מדינה טובה יותר ולא עלה בידם, ואולי ייאלצו בלית ברירה להישאר שם או לשוב לשם, כי הטרור ירדוף אחריהם גם שם ואולי גם בארצם.

רק רחמים ופחד על אנשים ונשים כמונו בארץ שאת פניה איננו מכירים, וחוסר האונים שאוחז בנו מול רוע בלתי מובן.

היינריך היינה על השריפה בהמבורג בשנת 1842

 

במקרה נתקלתי בשאלות ותשובות של הרב שלמה אבינר בעקבות השריפה בהרי ירושלים, שבעקבותיה נשאל האם יש לעשות תשובה (תשובתו – כן, תמיד). להפתעתי הוא הזכיר שריפות גדולות אחרות, ביניהן את השריפה הגדולה שהשתוללה בעיר המבורג בגרמניה בשנת 1842, מן החמישי ועד השמיני בחודש מאי, והחריבה חלק ניכר מהעיר העתיקה של המבורג וכמה מהמבנים היותר עתיקים בעיר, ביניהם כנסיית פטרוס הקדוש שלמגדל הפעמונים שלה מתייחס היינה בטקסט שלהלן. הכנסייה והמגדל שוקמו, אך כמובן אינם זהים לקודמיהם שהיינה הכיר היטב משהותו בבית דודו ופטרונו הסוחר סלומון היינה. האסון בצרפת באותם ימים הוא אסון רכבות בפריס ב-8 במאי 1842 שנהרגו בו 55 איש ומעל מאתיים נפצעו – הרכבת היתה עדיין כלי תחבורה חדש יחסית, והתאונה היכתה את הצרפתים בהלם.

 

היינריך היינה: פריס, 20 במאי 1842

 

כרגע רוב העמים פונים עדיין לעצב את הרגש הלאומי, או יותר נכון לנצל אותו, כדי להשיג אחדות פנימית וריכוז כל כוחותיהם, ועל ידי כך להתחזק כלפי חוץ אל מול השכנים המאיימים. אבל הרגש הלאומי הוא רק אמצעי למטרה, הוא שוב יתפוגג כשזו תושג, ואין לו עתיד גדול מדי כמו אותה תודעה של אזרחות העולם, שהנפשות האצילות ביותר של המאה ה-18 הכריזו עליה, ובמוקדם או במאוחר חייבת להגיע לשלטון, אבל לתמיד, לנֶַּצַח. כמה עמוק מושרשת הקוסמופוליטיות בלב הצרפתים, לכך ניתנה עדות בולטת במקרה של השריפה בהמבורג. מפלגת האנושות נחלה שם ניצחון גדול. עולה על כל הציפיות, באיזו עוצמה אחזה פה החמלה בכל שכבות העם, כששמעו על האסון, שנפל על אותה עיר גרמנית רחוקה, שמצבה הגאוגרפי מוכר אולי רק למעטים. כן, בהזדמנויות כאלה מוכח, שעמי האדמה הזו קשורים זה לזה ביתר שאת מכפי שרוצים פה ושם לתפוס או לייחל, ושעם כל הבדלי האינטרסים עדיין יכולה להתלקח באירופה אהבת אחים עזה, כשתבוא השעה הנכונה. אבל אם החדשות על אותה שריפה מחרידה עוררו אהדה נוגעת ללב אצל הצרפתים, שחוו בה בעת אימה מצערת בביתם שלהם, בהכרח היתה חזקה עוד יותר תחושת השותפות בקרב הגרמנים המתגוררים פה, שיש להם חברים וקרובים בהמבורג. בין בני המולדת שהצטיינו בהזדמנות זו בנדבנותם, חייבים לציין במיוחד את ג'ימס רוטשילד, כפי שבכלל מתבלט שמה של משפחה זו כאשר יש לעשות מעשה של אהבת אדם.

והמבורג המסכנה שלי מוטלת בהריסות, והמקומות שכה מוכרים לי, שבקרבת נפש שכזו צברתי עימם את כל זכרונות נעורי, הם ערמת חורבות מעשנת! הכי הרבה אני מבכה את אובדנו של מגדל פטרי – הוא התנשא כל כך מעל סביבתו הקטנה! את העיר יבנו במהרה מחדש עם בתים חדשים וישרים ורחובות שנמתחו בסרגל, אבל זו כבר לא תהיה המבורג הישנה שלי, המבורג הזוויתית כאניה, המבורג השופעת! ברייטֶנגיבֶּל, שם התגורר הסנדלר שלי, והיכן שאכלתי צדפות, בלי בושה – טרף ללהבות! "המבורגר קורספונדנט" הודיע אמנם, שחומת הבוץ תתרומם מן האפר כמו עוף החול, אבל אבוי! זו לא תהיה חומת הבוץ הישנה! ובית העיריה – כמה צחקתי על תמונות הקיסר, המפוסלות מבשר  מעושן של המבורג, שקישטו את החזית! האם ניצלו הפיאות הגבוהות והמאובקות היטב, שהעניקו שם לראשי הרפובליקה את מראם רם-המעלה? ישמרוני השמיים, מלהיטפל ברגע שכזה לפיאות הישנות האלה. להיפך, רציתי בהזדמנות זו להעיד על כך, שהשלטון בהמבורג תמיד התעלה על נתיניו ברצונו הטוב לקדמה חברתית. העם עמד כאן תמיד נמוך יותר מנציגיו, אנשים בעלי החינוך והתבונה המשמעותיים ביותר. אבל יש לקוות שהשריפה הגדולה תאיר במקצת גם את האינטליגנציות הנמוכות, ושכל עמה של המבורג יראה כעת שלא להעליב מאוחר יותר בתגרנות קטנונית את רוח הזמן, שהעניקה להם באסון את נדיבותה. כלומר שכבר לא יוכלו בהמבורג לדחות את השוויון האזרחי לאמונות השונות. – אנו רוצים לצפות מהעתיד לטוב ביותר: השמיים אינם שולחים לשווא את הניסיונות הגדולים.

 

ונאחל גם לעצמנו, שלא יוכלו לדחות עוד את השוויון האזרחי לאמונות השונות מתוך תגרנות קטנונית או מכל סיבה שהיא.

  

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי פרק 12

 

פרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 7,6,5

פרק 8

פרק 9

פרקים 11-10

פרק 13

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 12

מבחינה חברתית אנוס הייתי לראות את עצמי כמנודה, וזה גם מה שהייתי, כי כך חייתי. מי שעולה ממעמקים נוטה, משהגיע לגובה מסוים, לאבק את חוויותיו האפלות באבקת זהב. הוא נכון יותר לשכוח את נחיתותו ככל שכפתה עליו יותר להיות נחות, לחשוב נחות, לתפקד נחות. זה בלתי נמנע, ומי שמכחיש זאת, משקר. דרושים במקרה הטוב זמן ממושך ועבודה מוסרית ממושכת, כדי שהנשמה תתנקה מהלכלוך והזוהמה, שבהם זוהמה, שבהם התכסתה. נחוצה התחדשות, ורק כאשר התרחשה ההתחדשות, מתגלים טעמו ופריו של הסבל. אדם מעונה כלל איננו מסוגל לחוות חוויות ולהסיק מהן מסקנות. רוח מלאת פחד איננה יכולה לא ללמוד ולא ליצור. טעותו של הצופה, שמייחס למצוקה כוח מפרה, נובעת מכך שאינספור השקועים במצוקה אינם מסוגלים להעלות שום טענה כנגד תכתיב מותרות חצוף זה. כשאדם נמלט מסכנה, מותר לו להלל את הסכנה. מי שבטוח מצטנע, גם כאשר הוא מהלל את מי שנשאו את עורם בעבורו אל השוק.

ניצב בשולי החברה, כחוט השערה מן התהום, נכספתי אליה. הכמיהה להתקבל בה ולזכות ממנה בהכרה, כשוה בין שווים, גברה על כל אחרת. השאלה האם כיהודי או כגרמני, היתה תחילה חסרת חשיבות לעומת השאלה כיצד אוכל לבוא בקרב בני האדם. לעתים חשתי כאילו עלי לשלם על האשמה והשנאה שתולים ביהדות, אני עבור חלקי, ושזה ייעשה באופן כלשהו גלוי לעין ומוכח. שורת מקרים התרחשו, מעת לעת, שלא שמו קץ למצוקתי החומרית, אבל ניפצו את היאוש השחור כַּלַּיִל, בראש וראשונה את השער הנעול, שלפניו המתנתי וארבתי, ושחררו את דרכי הרוח.

נהייתי מזכירו של סופר מאד מוערך, אשר למרות שכבר לא היה צעיר, הפך את עניינם של הצעירים לעניינו. ועל ידי כך אמנם, עם כישרון מולד, הפך שנוי במחלוקת, שהובילה אותו עוד יותר לנתיבים בורגניים נוחים. הוא הכתיב לי את הרומנים והסיפורים שלו, וכאשר לאחר זמן מה הרהבתי עוז להעמיד למבחנו כמה מיצירותי, הוא הפגין הפתעה, שממנה הבחנתי שאינני מקיש על אגוזים אטומים. הוא היה האדם הראשון שעודד אותי, בעצם הראשון שהתייחס אליי ברצינות כאל יוצר ללא סייג, ומשמעות הדבר בשבילי היתה רווח והצלה. אך הוא עשה יותר מכך. הוא עשה נפשות ופעל עבורי ועבור אותן יצירות בוסריות ומפוקפקות: הוא לא חשש מלעג ודחייה. למעשה לעג ודחייה עוררו בו התלהבות ללא תנאי. וכאשר הלעג היה מר, כפי שאירע, הוא רב את ריבי. לפתע נהייתי נושא לדעות בעד ונגד, מה שיותר ייאש אותי מאשר גרם לי גאוה.

אבל עליתי על הגשרים שהונחו עבורי, ובמהרה ראיתי את עצמי נקרע במבוכות העולם. כלומר, חשבתי לעולם את מה שהיה רק תמונה חלקית ומדומה של העולם: תמונה ששיקפה לכאורה חירות, מרחב ורום-מעלה, והיתה מוגבלת, צרה ושטוחה. כאשר לא היו לי עוד אשליות לגביה, לא יכולתי למצוא את מה שאני מבין כאן כעולם, וככל שרבו מאמצי כלפיו, ככל שגדלה כמיהתי אליו, כך נראה לי קיומו קיום צללים. ובה במידה היה קיומו נחוץ לי, לבל יהפוך קיומי שלי לקיום צללים.

חוג החיים הספרותיים הקיף, אז כהיום, אצלנו כמו אצל כל אומה, נציגים של כל המעמדות והשכבות. הגיוני להאמין במבחר של הטובים והמוכשרים ביותר – אין זה כך. הגיוני להאמין בקהילה שנמצאת ברמות גבוהות יותר ממישורי היומיום הרחבים, ושהינה, עקב היותה נבחרת, מופתית במעשה ובהוויה. אין זה כך. לא נבחרו נבחרים, לא התהוותה קהילה, אלה יחידים פחות או יותר מוכשרים, פחות או יותר טובים, פחות או יותר חדורי-מטרה, רודפי כבוד, או ממורמרים או נלהבים, שבאופן מקרי נמצאים איש עם רעהו או איש כנגד רעהו. אלה לרוב מי שברחו, ירדו מן הפסים, פצועים חברתית וחולים: כולם מופקרים. הם נמלטו מחוגם ומאדמתם לא כדי להיות חופשיים, אלא כדי לשוטט חופשי, בין אם הינם פרולטרים, בורגנים או אריסטוקרטים. לכן אינם בונים על בסיס נתון: הם אנוסים תחילה להקים את הבסיס, כל אחד לעצמו ובדרכו. כך הם מכלים דם, כוח ורוח למען משהו שאמור להיות תנאי מוקדם ונדוניה. הם מפוררים את עצמם, מקיפים את עצמם בחומות, לאיש מהם אין קשר לעם או התחשבות בו, בעם הם חושדים או מתכחשים לו, אין שם אמצע, אין הסכמה, אין אמון בין איש לרעהו ולעתים קרובות אף לא כבוד ליצירתו של הזולת, ואפילו היכן שמתאגדים אנשים מוכשרים באמת, הם יוצרים מפלגה ושבט יהיר.

חברים מוצאים מיד, כאלה שחושבים כמוך ואפילו מדברים כמוך, אבל להחליף דברים ןלשמור על עקביות רוחנית אינם היינו הך. מתחת לסף אורבים תמיד קנאה וצרות עין, קטנוניות ולעג, הבלתי מצליחים והטוענים להצלחה יוצרים פלנגה נגד אלה שיש להם היתרון הקל ביותר, ודרושה אישיות רבת עוצמה כדי להכניע את הספק של הבלתי ענייני המתחזה לענייני. הספק הזה נובע מייאוש או מוביל אליו, והייאוש מראה על חוסר משמעת וחוסר אידיאה, חוסר הסכמה וחוסר אחריות. חוויתי זאת, איך התלהבות עזה שרחשה סביב שֵׁם, שהיה צריך רק להפוך לאדם חי, כדי שההתלהבות תצטנן ותהפוך להסתייגות. זרות החזיקה מעמד, המרחק לבדו העניק תהילה ושמר עליה, אחרת נוצל הכל לפוליטיקה של הרגע.

אני עצמי לא הייתי טוב יותר. האוויר שנשמנו צבע את עורנו. אבל הכעיסה אותי  האשליה האבודה. הכעיסה אותי המידה הקטנה שהמציאות אילצה אותי לאמץ. הכעיס אותי חוסר היכולת להיות טוב יותר ולהיעשות טוב יותר, ולבסוף הכעיסה אותי המסכה שנאלצתי לעטות כאשר רצון טוב יותר או תשומת לב רבה יותר דרשו העמדת פנים. זו נלמדת בקושי, ובצורתה המעודנת ביותר הינה שוב צו של אנושיות: דבר איננו גס וחסר-תכלית יותר מאשר להטריד ולבלבל בתביעה לאמת ובלפיד האמת נפשות שרק בדמדומים ובאחיזת עיניים יכולות עדיין להנות מאושר מפוקפק. להימנע מכך, ועם זאת, במובן אחר, להיות אמיתי, זו משימה בפני עצמה, שאמנם חורגת מתחום הספרות אל החינוך העצמי והאהבה. גם אהבה איננה מוּלדת, גם אהבה חייבים ללמוד.

הריפיון שאחז בי תכופות בתוככי דוּד הגיהנום של רוחניות ואטימות לב, יהירות והתנגדות חסרת טעם, הבושה על כל הישויות המשבשות והמכשילות, שעליהן מניתי כעת גם את עצמי, אך שבהן ראיתי מרחוק את דייריו המגורשים של גן קסום, הביאו אותי כעת לשאלה, האם המרדנות הדחוקה, ריב הפרנסה במאבק על המטרה הכוללת, המחנק הפרובינציאלי, השאפתנות הברוטאלית, חוסר האמון וחוסר ההבנה העילאי, כאשר מדובר בעבודה, בשלמות, בשיתוף פעולה, באידיאות, במחשבה וצורה, האם זה ייחוד גרמני, מחלה גרמנית, או שזו תוצאה של המקצוע כפי שהינו, הצד הנגדי האפל, והוא איננו שונה בארצות אחרות מכפי שהינו כאן. הכרתי סופר צרפתי צעיר ועמו חוויתי את הדברים הבאים: התקרבתי אליו, ניהלנו שיחות פוריות איש עם רעהו, ובהזדמנות מתאימה הוא העניק לי ספר שחיבר עם הקדשה ידידותית. זמן קצר אחר כך הייתי במצוקה דוחקת, שבה נותר הספר הזה עזרי היחיד, שמכרתי בכמה גרושים בחנות לספרים משומשים. בכמה גרושים יכולתי להתקיים יומיים שלושה. מאחר שהתגוררנו באותו בניין, לא יכולתי להימנע מלפגוש את הצרפתי, למרות נקיפות המצפון שהיו לי. ומאחד הימים ואילך הבחנתי שהתנהגותו כלפי השתנתה: כאשר פגש אותי הפגין רתיעה נוּגה וגינוי אילם. לא ידעתי לפרש את פניו ואת התנהגותו, נרתעתי בעצמי והצטערתי על ההתרחקות. רק כאשר נסע נפתרה לי החידה באופן מביך כשם שהיה מפתיע. הוא מצא את ספרו בחנות שלה מכרתי אותו, עדיין עם ההקדשה, כי במצוקתי הקשה, האכזרית, לא היו לי החכמה והטקט למחוק קודם סימן זה ליחסים אישיים. הוא המתין עד לעזיבתו את העיר: אז שלח לי שוב את הספר יחד עם מכתב. המכתב הזה היה מסמך של עידון וטוב טעם: ספק אם הגיע לידי משהו דומה לזה, ספק אם לימד אותי מישהו לקח באופן כה עמוק ובייש אותי באופן כה מעודן. מה דחף אותי למעשה המכוער, הוא ניחש, על העובדה שחש נפגע מכך, הוא שתק. לגנותי הוא ציין את העדר האמון. הוא כתב בערך כך: "בוא לפריס. אולי יש בה דברים שתוכל להתלונן עליהם, דברים שבמולדתך הם מושכים יותר, יציבים יותר, בריאים יותר, אבל דבר אחד תמצא שם בין אנשי הרוח ואחינו למקצוע שהיה חסר לי בגרמניה במידה מצערת: חברות אמיתית, נימוס, התעניינות הדדית בלתי-מותנית!"

מאוחר יותר קיבלתי אישור לכך. הכרת הרוח וחיי החברה הרומאניים איפשרה להבין זאת מבפנים. המהות הגרמנית היא פיצול: פיצול עד העצם. ההתפתחות הגרמנית נעה מטלטלה לטלטלה: תקופות של עושר ופריחה מסתיימות בשממה, תופעות עצומות נדחקות באופן בלתי נתפס, בין החלקים הנעים חסרים מתווכים וגשרים, כך שלאיבר חי צמוד איבר מת, כך שבין קבוצה חברתית לזולתה מפרידות חומות בלתי עבירות. מרכז אין ומעולם לא היה: ארבע מאות שנות הרייך המאוחד לא סיפקו מינהל מרכזי. את האמן, את המשורר, אי אפשר היה להכפיף כמו את הפקיד, אז הוא היה אינדיווידואל אבוד, ומעמדו היה תלוי בהצלחתו הכלכלית. רובד אחד של החברה מגנה, את מה שהאחר משבח: מסורות נשברות בן-לילה, החינוך מחריב את הדוגמה, הלמדנות מחריבה את התורה, התחושה מחריבה את החוש, ההצלחה מחריבה את ההישג, התחביב מחריב את האהבה, הפעילות את הדחף. 

את כל זה למדתי ונאלצתי ללמוד, כי טבעי כפה אותי לכך, כי, כפי שאומרים, זה השתלט עלי כליל. הגחתי כעת מן הדמדומים המעורפלים, היה עלי לחפש את הצורות שלי, את התכנים שלי. למה שנולד מהם דרוש היה יחס למציאות וארגון בתוכו. הופיעו משימות: ראיתי את עצמי כמי שנועד ליצור אפוסים, ככזה התעצבתי עם תקופתי ובאמצעות תקופתי. את הסמל והרעיון נתנו ההשראה והדמיון, צבע, תנופה ותשוקה נבעו מדמי, מהשקפתי, מן הטמפרטורה הפנימית. אך מה לגבי החוץ, לגבי כל מה שהיה צריך לשמש לי מזון, מניע, שלד, רקע, "חומר"? שם לא היתה לא אחדות ולא צורה, לא הסכמה ולא התהוות אורגנית. חתיכה-חתיכה, איש-איש, עיר-עיר, מדינה-מדינה, התקבצו יחד החיים הגרמניים ללא נקודת אמצע. הצרפתי צריך רק לכתוב "פריז", והרי לו בקליפת אגוז התרחשות והתפתחות עצומות, מלה שמסמלת בה במידה את החברה, את האומה, את צרפת. בכך הוא מניח כמות קבועה של הנחות, ודוקא הנחות נבחרות, שעל ידיהם ונפשותיהם של הקודמים לו כבר הטביעו את יחודן, דמותן, אמינותן וחותמן התקף. לאנגלי סלולה מזה מאות שנים דרך החיים הציבוריים והפרטיים, מוסכמות בלתי ניתנות לערעור. האיטלקי עמוס בהתייחסויות לעבר מפואר, שעדיין נושא אותו דרך סביבה תומכת, שפה תומכת, וכמעט תמיד וודאי באשר הוא יוצר יראת כבוד גם כלפי הקטן בבני עמו: ברוסיה מחליפים את המסורת ותמונת החיים המספקת חירות מיוחדת ועירוניות: אדם ניצב מול רעהו באופן בלתי אמצעי, לעתים קרובות באופן מובן מאליו באורח מוזר ומבלבל, כי השתייכות למעמדות דמויי קסטות והבדלי מעמדות במובן שלנו אינם קיימים שם ולא התקיימו מעולם.        

רק הגרמני חייב "להתפייט" כאשר הוא רוצה לתאר את האחדות והפיצול החברתי, את החברה בכללה, את הגורלות ביחס לחברה. כאשר הוא מתחמק מכך, הכל מתמוסס לו לבלתי מוגדר, מקרי, פנטסטי. או שהמציאות שלו תהיה בלתי אמינה, בהיותה מוגזמת, מפושטת באופן מְעַוֵות, מוטה בשרירותיות, או שהיא נותרת קטנה, חסרת משמעות וללא חותם טיפוסי. כך מה שמוצג ב"וילהלם מייסטר" [רומן של גיתה, ע.פ.] כחברה, הוא לגמרי "מתפייט" – סינתזה, עיצוב, סכמה. שום ספרות איננה גוררת עמה משא כזה של היסטוריות התפתחות, היסטוריות יחודיות, דיבוקים, מוזרויות פואטיות כמו הספרות הגרמנית. גדולה, אופי, משמעות, יכול להעניק לרומן הגרמני בדרגתו הגבוהה ביותר רק היוצר, שחייב להיות במידה הרבה יותר מרחיקת לכת מכפי שמשערים ממציא, מעצב, משורר. הרומן הגרמני הוא בראש וראשונה אינדיווידואלי, (לרוב גם פרובינציאלי), בעוד שהרומן האנגלי או הרוסי הוא בראש וראשונה לאומי ולכן גם מייצג את האומה.

יוצר גרמני מעולם לא יכול היה, וכעת גם לא יוצר רומן גרמני (רק עשרים שנה משתמשים במונח Dichter [בגרמנית משורר, אך הפך שם כולל ליוצרי ספרות, גם בפרוזה, ע.פ.] לפני כן לא התירו הפרופסורים לכנות כותב רומן במונח Dichter), לייצג את האומה באותו מובן שבלזק מייצג את צרפת, דיקנס את אנגליה וטולסטוי את רוסיה. האפיקן הגרמני תלוי באוויר, הוא איננו ממלא שום תפקיד בהוויית העם, ואם בכל זאת הוא אונס לכך את עיניו ולבו, הוא חווה מיד התנגדות ציבורית מיוחדת, וכמו כן התגוננות סודית מיוחדת, כאילו יצא כנגד הרצינות והמכובדות.

הקושי שראיתי את עצמי ניצב לפניו, היה עצום. כיצד אחדור למעגל הסגור? כיצד להגיע מעבר לאמת השטחית של מראית העין בלבד לעומק ההשקפה? ניצבתי בשוליים: מאות כמוני הוגלו לשם, הניחו שם בדיוק את כבודם, אך לי לא היה מה לחפש שם. הייתי זקוק למרכז או לפחות לחלק, בינוני, ממוצע, לאדם שמתקיים בפשטות ותנועתו טרם נתפסה במראות. נזקקתי לקשר, להשפעה אנושית, להתנסות חברתית, לסיפון, לסרט כרוך סביבי. במקום זאת מצאתי את עצמי מושלך ומבודד בשילוש של נסיבות מכבידות: כסופר, כגרמני ללא לגיטימציה חברתית, כיהודי ללא השתייכות.      

סוף הפרק

 

הערה: וסרמן מתייחס לתפקיד הסופר כפי שנתפס בזמנו, כמי שמייצר אפוסים לאומיים, שעליהם לייצג את דיוקנה של החברה ותרבותה של האומה, דבר כמעט בלתי אפשרי במדינה נרחבת ורבת פנים כמו גרמניה, שרוב ימיה התאפיינה בפיצול פוליטי, דתי ותרבותי, בשונה ממדינות ריכוזיות כמו אנגליה, צרפת ורוסיה. וסרמן מייצג כאן את תפיסת תפקיד הסופר במאה התשע-עשרה, שהשפיעה ועדיין משפיעה על תפיסת הסופר בתרבות הישראלית כ"צופה לבית ישראל", תפיסה שהשפיעה רבות על כתיבתם של עמוס עוז, א.ב. יהושע, מאיר שלו ודוד גרוסמן. אך נראית כיום מיושנת למדי, עם המעבר מ"ספרות מייצגת" לספרות אינדיווידואלית שאיננה חוששת להתמקד בפרט ובסביבתו הבלתי מייצגת, ומודעת מאד לכך שאין בכוחו של סופר יחיד לייצג את האומה אלא את המוכר לו בלבד, ושגם הסופרים האיקונים שוסרמן מזכיר ואכן נתפסו כסופרים לאומיים, תיארו את מה שהכירו מבשרם, ולא את "האומה".   

  

 

           

 

אין לה חמלה

 

אני אסירת תודה לנעמה כרמי שכתבה על הפוסט של פרופ' שרון עינב, מנהלת מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "שערי צדק", שבו כתבה שחולי קורונה שלא התחסנו לא יצפו ממנה לחמלה. האמת שהפוסט היה עדין לעומת הדברים שפרופ' עינב אמרה בתכנית הבוקר של ערוץ 13 שזיפזפתי אליה בטעות. שם היא דיברה על "הסחי" של הגוססים מקורונה שחבל שלא מראים אותו בטלויזיה. אברי גלעד מאד הזדהה איתה. ואני חשבתי לעצמי: איך האשה הזאת יכולה בכלל להיות רופאה?

מאד לא נעים לראות אדם גוסס. אני ראיתי את אחי גוסס מסרטן מוח. ראיתי אותו בפעם האחרונה שלושה ימים לפני מותו והוא כבר לא היה בהכרה והעינים שלו היו כבר לבנות, אבל כשדיברתי אליו הוא פקח אותן. אני לא יודעת אם הוא זיהה אותי באיזושהי צורה.

הרגשתי כלפיו הרבה מאד חמלה ואני חושבת שעדיין אני מרגישה כלפיו חמלה, למרות שבמשך השנים שחלפו מאז למדתי לדעת על דברים הרבה יותר גרועים שעשה לי. הרבה יותר גרועים מלא להתחסן. רוב האנשים שלא מתחסנים כמוני לא מתחסנים בגלל חרדה מתופעות לוואי קשות. לעתים יש סיבה רפואית לחרדה שלהם ולפעמים זו חרדה בלי סיבה, אבל מבחינת האדם שחרד תמיד יש לחרדה סיבה.

מעניין שהפרופ' עינב איבדה את החמלה – אם אי פעם היתה בה כזאת, רק כלפי חולי קורונה שלא התחסנו, לא כלפי כאלה שנסעו למדינות מוכות קורונה ושבו חולים, או כאלה שבילו באירוע המוני בלי מסכה, שגם זאת בחירה. ואובדן החמלה קרה לה דוקא כשהתברר שזן דלתא עמיד יותר לחיסון מהזנים הקודמים, ושרוב החולים הקשים דוקא התחסנו, ולמרבה הצער החיסון לא הגן עליהם מספיק. גם בין הנפטרים מהמחלה היו מחוסנים. הפרופ' עינב רוצה שנאמין שרק חולי קורונה שלא התחסנו מגעילים אותה, ורק למענם היא לא מוכנה לסבול את חליפת המגן החמה והמגרדת שעוטים צוותי הרפואה המטפלים בקורונה.

אני מתקשה להאמין לה. אם היא כל כך נגעלת מ"הסחי" של חולי הקורונה שלא התחסנו, אני בטוחה שהיא נגעלת באותה מידה מחולי קורונה שכן התחסנו, ואסור לה לטפל באנשים ואסור לה להיות רופאה. אולי מותר לה לטפל בחולים קלים, אבל לא בגוססים. ופרופ' יונתן הלוי שמנהל את בית החולים "שערי צדק" היה צריך מיד לפטר אותה. את פרופ' מוטי רביד, שביקר את הזלזול של החרדים בתקנות הקורונה, אבל מעולם לא אמר שלא תהיה לו חמלה כלפי החולים או שנמאס לו לטפל בהם, פיטרו ממשרתו מיד, למרות שהוא אחד הרופאים רבי הזכויות ביותר, וכבר הרבה אחרי גיל העבודה, ובעצם הוא עשה טובה שהמשיך לנהל את בית החולים "מעייני הישועה", ובכל זאת פיטרו אותו בגלל האמירה, כי לחרדים היה המון כוח פוליטי וגם שליטה בוועדת הכספים של הכנסת שאחראית גם על תקציבים לבתי החולים.

ללא מחוסנים אין לובי פוליטי. חלק מאד גדול מהם הם ערבים, ורבים מהם אנשים עניים. בישובים העשירים והאמידים שיעורי ההתחסנות גבוהים. בישובים העניים שיעורי ההתחסנות נמוכים.

אנשים עניים זקוקים יותר לשירותי הבריאות אבל פונים אליהם פחות. לפעמים צריך לנסוע למרפאות ואין להם רכב, או כסף, או כוח, ולא תמיד יש בן משפחה שיכול לעזור להם. לפעמים הם עובדים ולא יכולים להרשות לעצמם להפסיד ימי עבודה בגלל תופעות הלוואי של החיסונים. לפעמים יש סיבות אחרות. אני מניחה שפרופ' עינב איננה מכירה הרבה אנשים עניים. רופאים מקבלים משכורות מאד מאד גבוהות וזה כמובן בסדר גמור. העבודה שלהם מאד קשה ואין על זה ויכוח. ויש להם כמובן זכות לומר לאנשים להתחסן, לאכול בריא, לעשות ספורט, לא לעשן ולא לצרוך אלכוהול או סמים, יש להם זכות להגיד לחולים לעבור בדיקות תקופתיות – אפילו כאלה שעולות כסף, שזאת שערוריה בפני עצמה שאנשים שמשלמים ביטוח בריאות צריכים לשלם בנפרד על ביקור אצל רופא מומחה או על בדיקות או על צילומי רנטגן או על גבס כשהם זקוקים לו. מותר לרופא להגיד לחולים שלו הרבה דברים. אבל אסור לרופא לומר שחולים קשים לא יזכו ממנו לחמלה כי הם לא התחסנו, או עישנו יותר מדי, או עלו יותר מדי במשקל – גם משקל יתר ועישון הם כידוע גורמי סיכון לקורונה ולהמון מחלות אחרות, ופרופ' עינב אומרת שעישון וסמים זו התמכרות בגיל צעיר ולא בחירה, אפשר כמובן גם על זה להתווכח. אבל בשום מקרה רופאה לא יכולה לומר שלא תהיה לה חמלה לחולים קשים מאיזו שהיא סיבה, ולא יכולה לומר שהיא נגעלת מ"הסחי" של החולים. גם לחולי סרטן בימיהם האחרונים יש הרבה תופעות קשות, לא רק לחולי קורונה. מי שנגעל מחולי קורונה קשים נגעל כנראה מחולים קשים בכלל, בוודאי מגוססים.

אם אחלה בקורונה או בכל מחלה קשה שהיא ואזדקק לאישפוז, אני מבקשת מאד לא לשלוח אותי ל"שערי צדק", בית חולים שאף פעם לא סבלתי, ואין לי חשק כרגע להסביר למה. בכל אופן אני מעדיפה למות מאשר ליפול לידיה של הפרופ' עינב. אני לא מאד מפחדת מהמוות, אבל אני כן מפחדת מאנשים שאין להם חמלה. אינני רוצה ליפול לידיהם לא כשאני בריאה, ובוודאי לא כשאני חולה.

השכנים ביפו

 

לפני כמה שבועות הייתי אצל בתי ביפו. היא הלכה לסרט ואני נשארתי לשמור על הנכד. מהצהריים חיכינו למשלוח שהיה אמור להגיע בשלוש בצהריים, אבל לא הגיע עד שבתי הלכה לקולנוע. חצי שעה אחר כך צלצלו באינטרקום, והבנתי שהמשלוח הגיע, אבל לא ידעתי על איזה כפתור ללחוץ, אז תפסתי את הנכד ורצתי איתו לפתוח את הדלת למטה ושכחתי שהדלת בדירה של בתי ננעלת מעצמה ונשארתי בחוץ עם הנכד והמשלוח ובלי מפתח. הכלב שלי היה בתוך הדירה אבל למרבה הצער הוא לא יכול היה לעזור לנו. הייתי מאד מאד לחוצה. למזלי הנכד לא בכה והיה הרבה יותר רגוע ממני. יכולתי ללכת איתו לטייל כי העגלה שלו עמדה בחדר המדרגות, אבל פחדתי להשאיר את המשלוח ללא השגחה. ישבתי קצת על המדרגות וחשבתי לעצמי מה לעשות? למיטב ידיעתי לא היו לשום שכן מפתחות לדירה, אבל בכל זאת החלטתי לדפוק אצל השכנים. כולם היו חביבים והזמינו אותי להיכנס ולשבת אצלם, אבל פחדתי להשאיר את המשלוח ללא השגחה, למרות שכנראה איש לא היה גונב אותו. בדירה שלישית שבה דפקתי גם כן הזמינו אותי להיכנס ולשבת, למרות שהזוג בדירה אירח בדיוק זוג חברים, והבעל אמר לי במבטא רוסי כבד: "צריך בקבוק קוקה-קולה" ולא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון. הוא ביקש שאחכה רגע, ואז לקח בקבוק קוקה-קולה ריק, חתך את שני הקצוות ויצר פס פלסטיק רחב, ואז ירד איתי קומה לדירה של בתי ופתח את הדלת בשנייה בעזרת פס הפלסטיק שחתך מהבקבוק. הוא סיפר שקרה להם אותו דבר: הם ליוו את בתם והדלת נטרקה, ואז הזמינו פורץ דלתות והוא פתח את הדלת באותה צורה, עם חתיכת פלסטיק מבקבוק, וממנו למדו איך לפתוח דלתות שלא ננעלו אבל נטרקו. קשה לתאר כמה הקלה חשתי לחזור לדירה, להכניס את המשלוח, ולהמשיך לבלות את הערב עם נכדי שביקש לאכול שקית חטיפים שצורפו למשלוח במתנה, ובתוך דקות ירדה על כולנו שלוה.

ככה פגשתי לראשונה את השכנים של בתי, ומה שבלט מיד לאוזן הוא שכולם עולים מחבר העמים, אנשים לא צעירים, שמתגוררים כמו בתי בדרום יפו, מן הסתם מפני שהדירות שם זולות בהרבה מהדירות במקומות אחרים.

חשבתי על זה הרבה אחר כך כשקראתי כל מיני מאמרים שהסבירו שבצפון יפו גרים אשכנזים ובדרום יפו גרים מזרחיים, וחשבתי כמה אנשים אוהבים סטריאוטיפים ואוהבים לחלק הכל לשניים, במקום להסתכל על המציאות שהיא יותר מסובכת, וביפו היא מסובכת במיוחד, כי יפו היא עיר ערבית שגרים בה הרבה יהודים. חלק מהיהודים גרים ביפו מפני שהיא יפה, וחלק מהיהודים גרים ביפו מפני שהיא זולה. היהודים שגרים ביפו מפני שהיא זולה הם לא עשירים במיוחד. חלק מהם אשכנזים ילידי הארץ שאין להם הרבה כסף – לא לכל האשכנזים יש הרבה כסף, כמו שלא לכל היהודים יש הרבה כסף, למרות שבכל פעם שהסתובבתי באירופה פגשתי אנשים שאמרו לי שליהודים יש הרבה כסף, לכן הרבה עולים מברית המועצות לשעבר מתגוררים בדרום יפו, וגם הרבה עולים מאתיופיה מתגוררים בדרום יפו, במיוחד בשיכונים ג' וד', אבל גם במקומות אחרים. יש גם יהודים כורדים שמתגוררים בדרום יפו – יש להם בית כנסת קטן מתחת לרחוב יפת, ותמיד יושבים שם קשישים בכיפות מסורתיות ועוזרים לי לפעמים עם העגלה. יש כמובן הרבה ערבים שגרים בדרום יפו, חלק מהם גרים בשיכונים וחלק מהם גרים בווילות שנמצאות מול השיכונים, כי ביפו אין חלוקה ברורה לשכונות יקרות ועניות כמו שיש במקומות אחרים, ואפשר לראות לפעמים מצד אחד וילה מפוארת עם חצר יפה מוקפת חומה ולידה צריפון שבו גרים אנשים שתולים את הכביסה בחוץ על חבלים ליד ערמות אשפה. יפו היא מאד אקלקטית ומאד לא מאורגנת, והרבה אנשים חושבים, אולי בצדק, שזה חלק מהקסם שלה.

הדבר הכי מכוער ביפו הם המגדלים הלבנים החדשים שבנו בשדרות ירושלים בתקוה לצופף את התושבים שזה מאד לא מתאים לאורח חייהם לשבת בערבים החמים בחצרות ולשתות קפה או לעשן נרגילה, וקרוב למגדלים בבניין שהיפואים קוראים לו הרב-קומות יש "מנהלת פינוי-בינוי" שמנסה לפנות יפואים מהשיכונים הישנים שיש בהם רק שלוש קומות ולהעביר אותם למגדלי החדשים עם שתים-עשרה קומות או משהו כזה, שזה מכוער ומפחיד, אבל אולי הדירות בפנים יותר יפות – לא ראיתי. הפינוי-בינוי נוגע לכל התושבים ביפו, ערבים ויהודים מכל העדות והמגזרים, והוא נוגע כמובן לאלה שפחות עשירים, כי מפנים את השיכונים הישנים ולא את הווילות הגדולות, שיש כאלה בכל מקום ביפו, גם בצפון וגם בדרום.

יש אנשים שמאד אוהבים לדבר על אשכנזים ומזרחיים כי זה נוח וגם משרת כל מיני מטרות שלפעמים הן קצת הזויות, כמו הניסיונות לתאר את נתניהו כנציג המזרחיים שלא רק שהוא לא חלק מהם אלא הוא גם בז להם כי השקפת העולם שלו מאד גזענית, ויש כאלה שסתם אוהבים לקלל אשכנזים, שזאת מסורת של יהודים ספרדים מאז הישוב הישן ולא כמו שחושבים מאז העליות הגדולות. יותר נוח לקלל כשעושים הכללות, אבל אי אפשר באמת להסתכל בהכללה על אשכנזים ותיקים ועל עולים מחבר העמים בשנות התשעים, שעכשיו הם כבר בישראל שלושים שנה והם כבר לא עולים חדשים, אבל עדיין הם כל כך שונים מהאשכנזים הוותיקים ומילידי הארץ. וגם העולים מאתיופיה שרבים מהם גרים בדרום יפו הם לא בדיוק מזרחיים כמו המרוקאים והכורדים. כל עדה היא שונה ולכל עדה יש סיפור אחר, ועדיין העולים מחבר העמים עובדים בכל עבודה אפילו כשהם גמלאים כי אין להם פנסיות והעולים מאתיופיה די סגורים בתוך עצמם בשכונות.

כשהגיעה העלייה מרוסיה בראשית שנות התשעים היא נתקלה בהמון עוינות ושנאה במיוחד מצד מזרחיים, ובלטה במיוחד מפלגת ש"ס ביחס המחפיר שלה לעולים ובהסתה נגדם בטענה שהנשים שלהם אינן יהודיות וגם גרוע מכך. המזרחיים שמסיתים נגד אשכנזים מנסים להשכיח את העובדה הזאת, שבעדה שלהם ובמפלגה שמזוהה במיוחד עם עולים מצפון-אפריקה היתה גזענות נוראה כלפי העולים מברית-המועצות, לא בגלל שהם עשירים – הם לא- ולא בגלל שהם עשו למזרחיים משהו רע, אלא דווקא להיפך, בגלל שהמרוקאים והתוניסאים שהתבססו היטב בישראל וגם בחוגי השלטון, היו מספיק חזקים ומקושרים כדי להתעלל בעולים, בין אם אלה עלו מאתיופיה ובין אם עלו מברית-המועצות.

לפעמים כשמישהו מקלל אשכנזים ומונה את חטאיהם, הוא בסך הכל רוצה להשכיח את העובדה שהוא עלה מזמן או נולד בארץ, שהוא חי טוב ומקושר היטב לשלטון, ושהוא יכול להרשות לעצמו להתנכל לעולים ממקומות אחרים ששונים ממנו. תמיד אני נזכרת באשה המזרחית בתחנת האוטובוס הסמוכה לביתי שנטפלה לעולה מברית המועצות וצעקה לה גויה, זונה, למרות שהיא לא אמרה לה דבר ולא עשתה לה מאומה.  אמרתי לה שתשתוק והיא אמרה לי שאני הזבל של האשכנזים, ומאז אני נוצרת בלבי את המחמאה.

בין טוקיו לבין מינכן

 

מדליית הזהב של לינוי אשראם שימחה אותי מהרבה בחינות. רציתי מאד שהיא תנצח בכלל, ובפרט אחרי הדברים המכוערים שאמרה עליה המאמנת אירה ויגדורצ'יק, שקידמה מאד את ההתעמלות האמנותית בארץ, אבל למרבה הצער קידמה גם גסות-רוח ויחס מחפיר למתעמלות שמנוגדים לכל ערך ספורטיבי. לינוי ריחפה על המזרון כמו פרפר יפהפה שאי אפשר להתיק ממנו את העיניים, וגם הופעתה של ניקול זליקמן היתה מרהיבה, ושתי המתעמלות המופלאות האלה, במקומות הראשון והשביעי באולימפיאדה, הן הישג עצום לישראל, גם אם בניגוד למה שנאמר ההישג הזה איננו "ללא כל קשר לרוסיה", כי שתי המאמנות המצוינות, איילת זוסמן ואלה סמופלוב, הן יוצאות ברית-המועצות, והביאו איתן לישראל ידע רוסי בספורט שאין לזלזל בו. אבל העובדה שיוצאי ברית-המועצות הקפיצו את הספורט הישראלי בכמה וכמה דרגות איננה צריכה להשכיח את העובדה שלמדינת ישראל, גם לפני העלייה הרוסית הגדולה, היו ספורטאים נהדרים, וכל הקלישאות האנטישמיות שגם יהודים אוהבים לדקלם, על היהודים הרופסים שאין להם כישרון בספורט, וגם הקלישאות על מדינת ישראל כנטולת יכולות ספורטיביות עצמאיות, הן דברי הבל מרושעים ותו לא.

וזה מוביל למה שסופסוף קיבל איזכור ראוי באולימפיאדה: טבח הספורטאים הישראלים במינכן. הטבח הזה טבח את נבחרת הגברים והמאמנים הישראלים, אבל בנוסף לכך הוא טבח גם את הספורט הישראלי הצעיר. ישראל הצעירה והענייה שלחה לאולימפיאדת מינכן את אסתר שחמורוב המופלאה, שבלי תשתית ובלי תקציב שמרבים לקונן עליהם היום, כאשר המצב בארץ טוב פי כמה מכפי שהיה אז, היתה אחת מהספורטאיות הטובות בעולם בענפים מאד מרכזיים באולימפיאדה, ריצת מאה מטר וריצת מאה מטר משוכות. באולימפיאדת מונטריאול בשנת 1976 היא הגיעה למקום הששי בגמר ריצת מאה מטר משוכות. האם יכלה לקבוע תוצאה טובה יותר באולימפיאדת מינכן איננו יודעים, כי לאחר רצח מאמנה עמיצור שפירא יחד עם עוד עשרה ספורטאים ישראלים היא פרשה מהמשחקים. בטבח נרצחו מרימי משקולות, מתאבקים , קלעים וסייפים. התאבקות ואגרוף היו שני ענפים שיהודים רבים הצטיינו בהם במאה העשרים הארורה. גם בענף השחייה היו שחיינים ושחייניות יהודים בארצות רבות. לספורט הישראלי הצעיר לא היו תקציבים גדולים, אבל היו לו כישרונות טבעיים והיו לו ערכים.

הטבח במינכן טבח בספורטאים הישראלים ובספורט הישראלי. עם השנים התפרסם מידע על שיתופי פעולה בארגון וביצוע הטבח בין נאצים מזרח-גרמנים לארגוני הטרור הפלשתינים, וגם על הסכמים בין מערב גרמניה לארגוני טרור פלשתינים שלא יבצעו פעולות טרור בגרמניה תמורת תמיכה גרמנית באש"ף וטיוח חקירת הטבח. אם ביקשה גרמניה להראות בקיום האולימפיאדה שהיא שונה לגמרי מגרמניה הנאצית, התחושה היתה הפוכה. נראה כי עשרים ושבע שנים לאחר השואה היו זמן מועט מדי כדי לאפשר לגרמניה לקיים אולימפיאדה, כאשר כה רבים מהפושעים הנאצים היו עדיין בחיים ושמחו לשתף פעולה עם רצח יהודים.

אי אפשר לדון בהתפתחות הספורט הישראלי ולהעביר עליו ביקורת מבלי להזכיר את הטבח הנורא הזה שבשנה הבאה תמלאנה לו יובל שנים. נדרשו שנים כדי להתאושש מאובדן בכירי הספורטאים והמאמנים הישראלים בטבח הזה. לפעמים שוכחים שגם במינכן היו לנו שייטים, אבל הם הפסיקו את התחרות כששמעו על הפיגוע והטבח. ענף השיט הישראלי התאושש והביא לנו את מדליית הזהב הישראלית הראשונה של גל פרידמן. אבל השייט הישראלי לא התחיל עם גל פרידמן.

ספורט צריך להתפתח מדור לדור ובספורט צריך להשקיע. לא רק בספורט תחרותי ובזכייה במדליות. ראוי להשקיע לא פחות בספורט העממי שגם הוא מתפתח. מרתון ירושלים ומרתון תל-אביב מושכים רצים חובבים רבים, וגם צופים נלהבים. ספורט הוא לא רק שכלול היכולות האנושיות. הוא גם אורח חיים בריא, ומעל הכל הוא מקדם משחר ימיו ביוון העתיקה ערכים אנושיים של תחרות הוגנת ושל ידידות וכבוד הדדי בין יריבים. הידידות היפה בין הג'ודאי הישראלי שגיא מוקי לעמיתו האיראני סעיד מולאי שנאלץ להימלט ממולדתו היא הישג ספורטיבי לא פחות ממדליה. כי ספורט לא נועד רק להשיג מדליות. הוא נועד לחנך לחתירה למצוינות תוך שמירה על ערכים אנושיים. הוא נועד לשפר את נפש האדם ואת בני האדם.

ועל כן אנו צריכים להוקיר את הספורטאים: על המאמץ האינסופי ועל ההתמדה, על המשמעת, על הויתורים למען המטרה, על השאיפה להשתפר תמיד, ולא פחות על ההגינות וההוגנות, על הידידות ועל היכולת להפסיד בכבוד, על הסולידריות והושטת היד לחבר בצרה.

כל אלה נעדרו ממינכן ולכן טכס הזיכרון בפתח אולימפיאדת טוקיו היה חשוב כל כך. הוא לא רק הזכיר את קרבנות הטבח במינכן, הוא הזכיר שלספורט יש עוד ערכים מלבד הצטיינות והשגת מדליות, וכששוכחים או מוותרים על הערכים האלה, הספורט הופך להצגה ריקה מתוכן.

במינכן נרצח הספורט הישראלי ונרצח הספורט בכלל. בטוקיו 2020 חזר הספורט לאיתנו, ונתפלל שכך הוא יישאר.  

 

יורים על קריית שמונה

 

היום כשירו על קרית-שמונה נזכרתי איך בשנת שירותי הראשונה כשהייתי מורה חיילת בצפת ואחר כך בקריית-שמונה, ירו עלינו כמה פעמים קטיושות, ולא היה לנו מקלט כי גרנו בדירות ישנות של עמידר, ולא היה היכן להתחבא, רק ישבנו בדירה והתפללנו שלא יקרה לנו כלום. הרבה פעמים הקטיושות נפלו בצפת על בית הקברות ובדחני צפת נהגו לומר שנהרגו כמה מתים. נזכרתי בזה היום כי ירו על בית הקברות של קריית-שמונה והרגשתי צמרמורת וניסיתי להצחיק את עצמי ולהגיד לעצמי אולי נהרגו כמה מתים וזה בכלל לא הצחיק אותי. אולי מה שבאמת הגן עלינו כשגרנו בצפת זה המרחק מלבנון והעובדה שהקטיושות לא היו משוכללות כמו הטילים שיש היום, ובכל זאת פחדנו מאד, במיוחד כששומעים את הקטיושה באה לכיוון שלך במין קול יבבה כזה שמקפיא את הדם. כשבאתי לקריית שמונה - הייתי שם רק תקופה קצרה כדי להדריך בקייטנה בקיץ – שתי החיילות שגרו איתי בדירה הראו לי בור בחצר ליד הבית שנפלה בו קטיושה, אבל למזלי כשהייתי שם לא נפלה שום קטיושה ממש על ידינו, למרות שירו עלינו לפעמים. פעם כשהסתובבתי שם בלילה פגשו אותי אנשי מילואים מבוגרים שיכלו להיות הורי ואמרו לי למה אני מסתובבת ברחוב בלילה, שזה מסוכן ושאני אלך הביתה. הם התכוונו שמסוכן בגלל הקטיושות, לא בגלל דברים שבחורות מפחדות מהם בדרך כלל. הילדים בקריית שמונה שהדרכתי נכנסו לי ללב וניסו לשמור על קשר אחרי שעזבתי, אבל כבר שקעתי בעבודה החדשה בבית-שאן ולא שמרתי על קשר איתם. עכשיו הם כבר אנשים מבוגרים. מעניין כמה מהם נשארו בקריית-שמונה. בבית-שאן דיברתי עם לולה קורץ, מורה מבוגרת שעבדתי איתה ואהבתי אותה מאד, ואמרתי לה כמה קשה ומפחיד לחיות בקריית-שמונה ואיך האנשים בכל זאת נשארים לגור שם, והיא אמרה לי הו, הרבה עזבו, הרבה עזבו, אבל אני התפלאתי על אלה שנשארו וממש אהבו את קריית-שמונה, וחשבתי שהם ממש גיבורים. היום ראיתי אנשים בטלויזיה שגרים בקריית-שמונה ובצפון והם אמרו שהם לא מתרגשים ושהם ממשיכים בחיים ושגם התיירים נשארים. אולי היום יותר טוב לגור שם ממה שהיה פעם, כשהייתי חיילת באמצע שנות השבעים. וחוץ מזה, כבר ירו על ישראל כל כך הרבה טילים שקריית-שמונה כבר לא מיוחדת, כי רוב הזמן דוקא שקט שם, ועל עוטף עזה כל הזמן יורים. תמיד כשיורים טילים אני חוזרת בראש לדירה הקטנה בצפת ולעצמי בת תשע-עשרה מקשיבה לצפצופים של הקטיושה מתקרבת אלינו. בצפת הכל קטן מאד ואפשר להקיף את כל העיר ברגל. האנשים שגרו איתנו בבניין היו כל כך עניים. מתחתינו גרה אשה עם ילד קטן ותינוק וסיפרו לי שהיא גונבת אוכל מחנויות כי אין לה כסף להאכיל את הילדים, וראיתי אותה מכבסת בדוד קטן שהיא הרתיחה על הכיריים, וזאת היתה פעם ראשונה בחיי שראיתי מישהו מכבס בלי מכונת כביסה. בדירה התחתונה היה איש שהחזיק במרפסת שקי קמח ופעם התקלקל הביוב והיתה נזילה מהדירה שלנו למרפסת שלו ונרטבו לו שקי הקמח והוא צעק ורצה להרביץ לנו, ואז קראתי למשטרה ובא שוטר ואמר שהוא יבדוק את הביוב שלנו והוא פתח את הסתימה, והרגיע את השכן ואמר לו שהוא תיקן כבר ושלא ירביץ לנו. גם על זה אני חושבת היום כשמספרים על אלימות ואטימות במשטרה, איך פעם בטחתי בשוטרים והם באמת עזרו. צפת היתה קטנה מאד וכולם שם הכירו את כולם, אבל גם שאר המדינה היתה קטנה מאד בשנות השבעים, ונדמה לי שהכל היה אז שונה, אבל אולי זה רק נדמה לי. תמיד היו אנשים שקיבלו מכות משוטרים והייתי עדה לזה בשנות השבעים והייתי עדה בשנה האחרונה להתנכלויות של המשטרה למפגינים נגד נתניהו, שגם אותם עצרו סתם וגם הרביצו, וראיתי שמנעו מנשים וילדים שהפגינו לחזור למכוניות שלהם כדי לנסוע הביתה. אני בעצמי לא הפגנתי, רק הסתכלתי על המפגינים וחשבתי שגם הם גיבורים. החיים בישראל מאד קשים ובכל זאת אנשים חיים פה ושמחים בחיים פה למרות שרבים מהם סובלים. אולי זאת אהבת המולדת שנותנת אומץ ואולי זה הקשר לאנשים ולחברים, כמו שאני מרגישה כלפי הרבה אנשים בירושלים שרבים מהם אומרים לי שלום ואני לפעמים מתקשה להיזכר מי הם אבל זה לא כל כך חשוב, ולפני כמה זמן אשה שאני בכלל לא מכירה אמרה לי איך רזית, לפחות ארבעה קילו. הרגשתי מאד מוזר אבל היה בזה משהו נחמד. לפעמים עוברים על ידי אנשים שהכירו אותי הרבה שנים ובכלל לא מזהים אותי, אז אולי צריך לשמוח שיש כאלה שמתבוננים בי ואפילו שמים לב יותר ממני אם השמנתי או רזיתי ואם הכלב שלי חולה או בריא. אולי ההרגשה שרואים אותך היא מה שמשאיר אנשים אפילו במקומות שיורים עליהם טילים.