Atheneaia

 

To my grandson's Dean ninth birthday

 

Atheneaia

When Mum and Dad went to Cyprus to get married, they made a long walk on the beach, and suddenly they saw something weird coming towards them from the horizon, something orange and blue. It came nearer and nearer to them, and then they saw a beautiful young lady sitting on a huge salmon fish. She was wearing a blue dress, and on her head she wore a blue crown, because she was a princess, a real princess. When the salmon and the princess got very close to the beach, the princess jumped into the water and began to swim to the beach, and the huge salmon turned and swam into the sea. He raised up his tail, as if saying goodby, and then disappeared in the water.

When the princess, Atheneaia was her name, put her small legs on the shore, she was wet and shivering. She sat on a rock and tried to warm herself and dry her wet clothes in the sun. Fortunately it was rather warm on Cyprus, and rather quickly she was warm and dry.

Mum and Dad approached her and asked: can we help you? And Atheneaia said: I am very hungry. I sailed with the salmon so many hours, and we ate only some small shrimps that we caught on the coast of the island of Crete, and since then I ate nothing.

Oh, said Mummy and Daddy together, there is a lot of good food on Cyprus. We are going to take you to a restaurant. All the three of them went together to a near restaurant and ordered a table for three.     

We must drink some wine, said Daddy, and ordered some red wine. Would you like some red wine too? He asked Atheneaia.

I don't drink wine, said Atheneaia, I drink only shrimp milk. Daddy asked the waiter: do you serve here shrimp milk?

We do, said the waiter, and soon he brought a bowl full of shrimps in a very creamy souce. Atheneaia ate it all very quickly, because she was very hungry.

Thank you, dear friends, said Atheneaia, now I must call my fish to take me away. She took out from a small pocket in her dress a whistle. It was a very special whistle, that only a fish could hear.

I must return to the beach, she said. My ride will be here right away.

Mum and Dad accompanied her to the beach and saw the huge salmon arriving on a big wave.

Goodby, dear friends, said Atheneaia and jumped into the sea. She swam so quickly, much quicker than she walked on her tiny legs. Soon she sat on the salmon's back and they both disappeared behind the horizon.

What a beautiful story to tell our kid, said Mum and Dad to each other.

They sat on the beach and looked at the sun sinkinging down into the sea.  

 

אלזה לסקר-שילר / לַנָּסִיךְ (הרצוג) מִוִּינֶטָה

 

התרגום מוקדש לבתי ניצן ליום הולדתה

אלזה לסקר-שילר / לַנָּסִיךְ (הרצוג) מִוִּינֶטָה

 

בַּחֲגוֹרַת עֲנָנִים נוֹשְׂאִים הַשָּׁמַיִם

יָרֵחַ דְּמוּי קֶשֶׁת.

 

תַּחַת תְּמוּנַת הַמַּגָּל

אֲנִי רוֹצָה בְּיַדְךָ לָנוּחַ.

 

תָּמִיד אֲנִי אֲנוּסָה כִּרְצוֹן הַסַּעַר

הִנְנִי יָם לְלֹא חוֹף.

 

אַךְ מֵאָז אַתָּה מְחַפֵּשׂ אֶת צִדְפּוֹתַי

לִבִּי זוֹרֵחַ.

 

זֶה מוּנָח עַל קַרְקָעִי מְכֻשָּׁף.

 

אוּלַי לִבִּי פּוֹעֵם אֶת הָעוֹלָם.

 

וְרַק עוֹד מְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ –

כֵּיצַד עָלַי לִקְרוֹא אֵלֶיךָ?

 

וִינֶטָה היא עיר אגדית, גדולה ועשירה, שהוצפה מים ושקעה תחת פני הים, כעונש על יוהרתם ורשעותם של יושביה. הסיפור מזכיר את סיפור המבול ועוד יותר את סיפורה של אטלנטיס, וייתכן שסיפור אטלנטיס הוא המקור, מכיוון שהגיע לאירופה בתיווך אגדה ערבית מהמאה העשירית של אברהים אבן-יעקוב. מסורת הסיפור הגרמנית מתחילה עם אדם מבְּרֶמֶן בעשור השמיני של המאה ה-11, והוא מספר על עיר מסחר על אי בשפך נהר האודר ממזרח לבישופות המבורג, בשם  vimneאו jumne. בעשור השביעי של המאה ה-12 העתיק הלמולד פון בוסאו Helmold von Bosau את הקטעים מחיבורו של אדם מברמן, ושם מופיעה העיר כ-iumenta, ובכותרות כתבי היד כ- Vinneta. בתקופות שונות זוהתה העיר עם מקומות שונים בפומרניה ובים הבלטי, אך אלזה לסקר-שילר מתייחסת ללא ספק לעיר האגדית ולשליטה האגדי, ולא למקום ממשי בעולמנו.

 

An den Herzog von Vineta

 

Der Himmel traegt im Wolkenguertel

Den gebogenen Mond.

 

Unter dem Sichelbild

Will ich in deiner Hand ruhn.

 

Immer muss ich wie der Sturm will

Bin ein Meer ohne Strand.

 

Aber seit du meine Muscheln suchst;

Leuchtet mein Herz.

 

Das liegt  auf meinem Grund

Verzaubert.

 

Vielleicht ist mein Herz die Welt

Pocht –

 

Und sucht nur noch dich –

Wie soll ich dich rufen?

Dean winns over Cackletta the witch

 

Princess Peach came to visit Jerusalem. She stayed at the Leonardo Plaza Hotel, on the highest floor, because there she could see from the windows the old city of Jerusalem. Princess Peach loved to go up and down on the elevator. She had good time, drank orange juice and ate big watermelon that the waiters carried up to her suite.

Also Dean came to visit his grandmother in Jerusalem, and since it was very hot on Jerusalem, Dean decided to go to the swimming pool of Leonardo Plaza Hotel. He enjoyed swimming in the swimming pool, under the blue sky and the hot sun in Jerusalem.

Suddenly fell on the pool monstrous green shadow. Dean looked up and was horrified: there flew Cackletta the witch. She cried: where is Princess Peach? She must be on the upper floor, and with her terrible long nails she poked on the windows of the upper floor of the hotel.

Dean thought: I must call Mario and Luigi. They must come to rescue Peach.

Dean connected Mario through his computer, and Mario said: we're coming, but we are far away. Meanwhile try to do something. So Dean ran to the elevator and went up to the upper floor of the hotel. He did not know where is the suite where Princess Peach stayed, so he shouted: Princess Peach, the witch Cackletta is after you, you must close the windows and hide.

Then Dean had another Idea: he ran to the hotel kitchen and asked the cook to give him a big bucket of chocolate ice cream. Then he ran to  the roof of the hotel. He looked down to Cackletta. She was still poking on the windows with her nails. Dean spilled on her head and wings the chocolate ice cream, which in the hot sun of Jerusalem melted immediately and made Cackletta very sticky. She stuck to the window and shouted: "I cannot catch Peach, I am very angry."

Then Mario and Luigi arrived and they loughed a lot to see Cackletta stuck to the window and kicking in the air with her legs. "Bravo!" they said to Dean. "You are a hero!"

They found Princess Peach quite safe in her suite, and they all went down to the hotel eating room and ate ice cream and watermelon, and Dean told them that it was his birthday, and today he is eight years old. So everybody sang: happy birthday to Dean.

הפיה של דין

 

לנכדי דין שיהיה מחר בן חמש, שזה הסיפור שלו, ולנכדי אביב שהיום מלאו לו שלוש, שיהיו בריאים ומאושרים

 

יום אחד דין מצא בחצר בית הספר פֵיָה. היא היתה קטנה ועדינה וישבה על עלה והושיטה את ידיה לדין. דין הרים את הפֵיָה מאד בזהירות ביחד עם העלה שעליו היא ישבה, והניח אותה על השולחן שלו בכיתה. כשאמא באה לקחת את דין מבית הספר, הוא לקח את התיק וגם את הפֵיָה יחד עם העלה והניח אותה בזהירות על השולחן בבית.

אתה רואה את הפֵיָה שלי? שאל דין את אבא שישב בראש השולחן ושתה קפה.

אני רואה רק עלה, ענה אבא.

אתה בטוח שאתה אבא שלי? שאל דין.

למה אתה שואל אותי שאלה מוזרה כזאת? ענה אבא בשאלה. בוודאי שאני אבא שלך.

אז למה אתה לא רואה את הפֵיָה שלי? שאל דין. לאבא לא היתה תשובה.

דין אמר לאמא שהוא רוצה לסדר לפֵיָה מיטה. אמא הציעה לבנות לפֵיָה מיטה מלגו.

אבל לגו זה לא רך וחמים, אמר דין. הוא רצה לסדר לפֵיָה שלו מיטה רכה וחמימה.

אמא הוציאה מערימת הכביסה גרב בודדה ללא בת זוג ואמרה לדין: אולי הגרב תהיה מיטה לפֵיָה?

לא, אמר דין באכזבה. "בגרב יש חור".

אמא התבוננה בגרב. "באמת יש בה חור", היא אמרה ולא ידעה מה עוד להציע.

"אפשר להכין לפֵיָה מיטה ממגבת מטבח", הציעה סבתא. ואמא אמרה: רעיון טוב.

דין מיהר למטבח והוציא מהארון שתי מגבות מטבח לבנות עם פסים אדומים. מגבת אחת הוא פרש על השטיח והיא נהייתה סדין לפֵיָה, ובמגבת השנייה הוא כיסה את הפֵיָה בזהירות. זאת היתה השמיכה של הפֵיָה. עכשיו גם דין וגם הפֵיָה שלו יכלו ללכת לישון.

לילה טוב, פֵיָה, אמר דין, והפֵיָה חייכה אליו בלי מלים.

בבוקר שאלה סבתא את דין: מה שלום הפֵיָה שלך?

דין הסתכל במיטה של הפֵיָה ואמר בלחש: היא עדיין ישנה.   

האשה על העדשה

 

הָאִשָּׁה עַל הָעֲדָשָׁה

 

בְּאֶרֶץ חֶמְדָתֵנוּ פֶמִּינִיזְם מְשֻׁכְלָל

אֵשֶׁת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה מִנְּתָה אֶת הַרַמַּטְכָּ"ל.

עַל כָּךְ הֵעִידוּ חֲכָמִים, וְלֹא זוּ בִּלְבַד:

אֵשֶׁת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה מִנְּתָה גַּם רֹאשׁ מוֹסָד.

וּמִכֵּיוָן שֶׁהַצִבּוּר הָיָה לֹא מְסֻפָּק

אֵשֶׁת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה מִנְּתָה גַּם רֹאשׁ שַׁבַּ"כּ.

לּאֵשֶׁת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה בְּאֵלֶה לֹא דַּי לָה –

הִיא הִצְטַרְפָה לְבַעֲלָה לִנְּסִיעָה שֶׁל לַיְלָה.

וּמִכֵּיוָן שֶׁמְּדֻבָּר בִּגְּבֶרֶת יִִצּוּגִִית,

הַנַּגָּרִים הִתְקִִינוּ בַּמָּטוֹס מִטָּה זוּגִית,

כְּדֵי שֶׁשְּׁנָתָה תִּהְיֶה מְאֹד מְאֹד נוֹחָה,

אֲבָל אַבוֹי! הַגְּבֶרֶת כָּל הַלַּיְלָה הִתְהַפְּכָה,

כִּי מִתַּחַת לַמִּזְרוֹן, אֲבוֹי לָה לַבּוּשָׁה,

דַּיָּלִים מּרֻשָּׁלִים הִשְׁאִירוּ עֲדָשָׁה

וְאֵשֶׁת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָיְתָה כֹּה אֻמְלָלָה

כִּי עַל גַּבָּה הִתְנוֹסְסָה לָה חַבּוּרָה כְּחֻלָּה.

כָּעֵת דַּיֶּלֶת לָה שַׁמְפַּנְיָה מַגִּישָׁה,

כִּי רַק אֵירוֹפִּית עֲדִינָה תִּסְבֹּל מֵעֲדָשָׁה.

וולפראם פון אשנבאך / פרציפל הנער

 

אני מתרגמת כאן קטע מתוך הספר השלישי של האפוס "פרציפל" Parzival, שחיבר המשורר הבווארי וולפראם פון אשנבאך Wolfram von Eschenbach בראשית המאה ה-13, על פי האפוס הצרפתי Percevaus li Galois, שחיבר Chretien de Troyes בהשפעת סיפורי המלך ארתור במחצית השנייה של המאה ה-12. הקטע שלהלן מספר על פרציפל או פרסיפל הנער, בנו של המלך Gahmuret שנפל בקרב בשירותו של כליף בגדד, ואמו Herzeloide, שפירוש שמה "שברון-לב", גידלה אותו לבדה. בקטע שלהלן יוצא פרציפל לרעות את הצאן ופוגש לראשונה בחייו אבירים. בהמשך ינטוש פרציפל את אמו המיוסרת ויהפוך לאחד מאבירי השולחן העגול של המלך ארתור. הוא עתיד להגיע לממלכה פלאית ולחזות בגביע הקדוש, הגראל, שאותו יחפש מאז ולימים יהפוך לשומרו. התרגום מוקדש לעדה ורדי ולדוד פרציפל שלה.

 

באַחַד הַיָּמִים הוּא יָצָא לִרְעוֹת

לְאֹרֶךְ מִדְרוֹן רָחָב מְאֹד.

כְּדֵי לִשְּׁרֹק הוּא קָטַַף עָלֶה,

בְּקִרְבַת מָקוֹם בּוֹ הַשְּׁבִיל עוֹלֶה.

שָׁם הוּא שָׁמַע רְקִיעַת פְּרָסוֹת

וְאֶת חֲנִיתוֹ הוּא הֵחֵל לְנַסּוֹת,

וְאָמַר: "מַה זֹאת שָׁמְעוּ אָזְנַי?

הַשָׂטָן הָרַע קָרֵב אֵלַי

מָלֵא זַעַַם וְשָׁפֵל?

מִיָּד אוֹתוֹ אֲחַסֵּל!

אִמִּי לֹא אָמְרָה עָלָיו טוֹבוֹת

כַּנִּרְאֶה הִיא פָּחֲדָה מְאֹד!"

שָׁם הוּא נִצָּב נָכוֹן לַקְּרָב,

כִּי הַדְּהָרָה קָרְבָה אֵלָיו:

כַּמָּה נִפְלָא! אַבִּירִים שְׁלֹשָׁה

חֲמוּשִׁים מִכַּף רֶגֶל עַד רֹאשָׁם.

הַנַּעַר חָשַׁב בְּלִי לְהָתֵל

שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֵם הוּא אֵל.

הוּא כְּבָר לֹא עָמַד זָקוּף בַּדֶּרֶךְ:

עַל הַשְבִיל כָּרַע הוּא בֶּרֶךְ,

וְקָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"עָזְרֵנִי, אֵל! אֵל כָּל-יָכוֹל!"

הָרִאשׁוֹן בֵּינֵיהֶם הָיָה נִרְגָּז

כִּי הַיֶּלֶד מִן הַשְּׁבִיל לֹא זָז:

"וֶלְשִׁי טִפֵּשׁ עוֹצֵר בַּגּוּף

אֶת מַסָּעֵנוּ הַדָּחוִף! "

(אֶת הַשֶׁבַח שֶׁבּוֹ הַבַּוָּארִים מִשְׁתְַבְּחִים

גַּם לַוֶלְשִׁים לְיַחֵס מֻכְרָחִים

כְּמִנְהַג הַבַּוָּארִי גַּם הַוֶּלְשִׁי מְטֻמְטָם

אַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיֹאמְרוּ לְהַגַּנָּתָם,

שֶׁבְּוֶולְס כְּמוֹ בְּבַּוָּארִיָּה הָאֲנָשִׁים

מִתְּבוּנָה פָּשׁוּט לֹא מִתְרַגְּשִָׁים.)

 

עִם רִתְמָה תְּלוּיָה

יָרַד מִן הַגִּבְעָה

אָדוֹן גֵּאֶה, נִשְׁקוֹ נָכוֹן,

רוֹדֵף זוֹעֵם וּבְחִפָּזוֹן –

הֵם כְּבָר הִרְחִיקוּ מֵאִתּוֹ –ּ

שְׁנֵי אַבִּירִים שֶׁלְְבָשְׁתּוֹ

חָטְפוּ נַעֲרָה מִנַחְלָתוֹ -

הָאַבִּיר חָשַׁב זֹאת לְחֶרְפָּתוֹ.

עֶלְבּוֹן הַנַּעֲרָה גַּם בּוֹ עָלַב

כְּשֶׁהֻכְרְחָה מֵעִמּוֹ לִרְכַּב.

אוֹתָם שְׁלֹשָׁה הָיוּ מֵאֲנָשָׁיו.

עַל סוּס מִקַּסְטִילְיָה הוּא רָכַב,

מָגִּנּוֹ כִּמְעַט נֻפַּץ,

וּשְׁמוֹ הָיָה קַרְנָק-קַרְנַנְטְס,

הָרוֹזֵן מֵאוּנְטֶר-לֶק,

הוּא שָׁאַל: "מִי זֶה שֶׁלֹא מִסְתַּלֵק?"

אָז אֶל הַנַּעַר הוּא רָכַב

וְהַנַּעַר אוֹתוֹ לְאֵל חָשַׁב,

כִּי זֹהַר כָּזֶה לֹא רָאָה בִּכְלָל:

כַּנְפֵי מְעִילוֹ נִגְרְרוּ בַּטַּל

עִם פַּעֲמוֹנֵי זָהָב קְטַנִּים

שֶׁלִּפְנֵי הָרַגְלַיִם מְדַנְּדֵנִים.

צִלְצְלוּ רְצוּעוֹת דָּרְבְּנוֹתָיו

שֶׁיָרְדוּ מַטָּה אֶל רַגְלָיו.

פַּעֲמוֹנִים צִלְצְלוּ עַל זְרוֹעוֹ הַיְּמָנִית

כַּאֲשֶׁר הֵנִיעַ אוֹתָה אוֹ הוֹשִׁיט

לָכֵן כֹּה הִרְעִישׁ כְּשֶׁהָפַךְ אֶת הַחֶרֶב

הַגִּבּוֹר הִתְרַגֵּל לִשְׁבָחִים בְּלִי הֶרֶף.

כָּךְ עֲטֶרֶת הֶחָצֵר רָכַב

בְּתִפְאֶרֶת בְּגָדָיו.

זֵר פְּרָחִים לְכָל יֹפִי גַּבְרִי נַעֲרָץ.

שָׁאַלֹ אוֹתוֹ קַרְנָק-קַרְנַנְטְס:

"שָׁמַעְתָּ, רָאִיתָ בְּעֵינֵיךָ

שְׁנֵי אַבִּירִים שֶׁבִּקְשׁוּ לְנֶגְדְּךָ

אֶת כְּבוֹד הָאַבִּירוּת לִרְמֹס?

כַּוָּנָתָם הִיא לֶאֱנֹס.

הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַה יְהֵא עָנְשָׁם

נַעֲרָה בְּתוּלָה הֵם חָטְפוּ מִשָּׁם."

לַנַּעַר נִרְאָה הָאִישׁ הַזָּר

כְּמוֹ אֱלֹהִים, כִּי הוּא זָכַר

מַה אִמּוֹ לִמְדָּה אוֹתוֹ תְּחִִלָּה

כְּשֶׁהִסְבִּירָה לוֹ מַהִי הִלָּה.

לָכֵן קָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"עָזְרֵנִי אֵל, אֵל כָּל-יָכוֹל!"

עַל בִּרְכָּיו לְהִתְפַּלֵּל נָפַל

בֵּן הַמֶּלֶךְ גַּמּוּרֶט, הוּא פַּרְצִיפַל.

"אֵינֶנִּי אֵל", הַנָּסִיךְ אָמַר,

"אַךְ לְמִצְוָתוֹ בְּרָצוֹן אֲנִי סָר.

אַרְבָּעָה אַבִּירִים כָּאן תִּרְאֶה לְנֶגְדֵּךָ.

הֲתַחְפֹּץ לָלֶכֶת אַחַר מַרְאֶה עֵינֵיךָ?"

הוֹסִיף הַנַּעַר וְשָׁאַל:

"אָמַרְתָּ אַבִּיר? מַה זֶה בִּכְלָל?

אִם בְּכֹח אֵל אֵינְךְ מַחֲזִיק,

אֱמֹר לִי: מִי אַבִּירוּת מַעֲנִיק?"

"הַמֶּלֶךְ אַרְתּוּר שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ,

נוֹתֵן לְךָ אֶת בִּרְכָּתוֹ,

אוֹתְךָ מַעֲלֶה לְדַרְגַּת אַבִּיר

וְלִתְּהִלָּה אוֹתְךָ מַכְשִׁיר,

כִּי דַּמְךָ דַּם אַבִּירִים, מְאֹד סָבִיר."

כָּךְ חָשְׁבוּ הָאַבִּירִים עַל הַצָּעִיר,

שֶׁעָמַד שָׁם כְּמוֹ יְצִיר כַּפֵּי הָאֵל

כָּךְ הַסִּפּוּר אוֹתוֹ מְהַלֵּל,

שֶׁעַל פִּי הָאֱמֶת לִי הֻגַּד –

גִּבּוֹר נָאֶה מִמֶּנּוּ לֹא נוֹלַד

מֵאָז הָאֵל אֶת אָדָם הָרִאשָוֹן הִנְשִׁים -

כָּךְ נוֹדַע שִׁמְעוֹ בֵּין הַנָּשִׁים.

אַךְ הַנַּעַר הוֹסִיף לִשְּׁאֹל,

וְעַל פְּנֵיהֶם הֶעֱֱלָה חִיּוּךְ גָּדול:

"הֵי אַבִּיר, אֱלֹהִים, מַה שֶׁתִּרְצֶה לִהְיוֹת,

יֵשׁ לְךָ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה טַבָּעוֹת,

שֶׁגּוּפְךָ סָבִיב סָבִיב עָטָה

פֹּה לְמַעְלָה וְשָׁם לְמַטָּה."

וּבְיָדוֹ הוּא הֶרְאָה בְּהַתְרָסָה

עַל הַבַּרְזֶל שֶׁהֶאַבִּיר נָשָׂא.

עַל צַוָּארוֹן הַבְַרְזֶל הוּא חָפַץ לְהַרְאוֹת:

"לְנַעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל אִמִּי טַבָּעוֹת

שֶׁבְּחוּטִים עַל צַוָּארָן קְשׁוּרוֹת

אַךְ אֵינָן יַחְדָיו מְחֻבָּרוֹת."

הַנַּעַר בְּאֹמֶץ רַב שָׁאַל:

"לְמָה זֶה טוֹב בִּכְלָל?

כָּל כָּךְ יָפֶה בְּזֶה לְהַבִּיט

אֵינִי יָכוֹל אֶת עֵינַי לְהָסִיט".

 

הַנָּסִיךְ אָז אֶת חַרְבּוֹ חָשַׂף:

"אִם יוֹצֵא אַבִּיר מוּלִי לַקְּרָב,

בְּמַכּוֹת חַרְבִּי עַל עַצְמִי אָגֵן,

וּמִמַּכּוֹת יְרִיבִי אֶתְגּוֹנֵן.

מִפְּנֵי יְרִיָּה וּדְקִירָה אֶתְחַשֵּׁל

בְּעֶזְרַת שִׁרְיוֹן בַּרְזֶל".

אָז אָמַר הַנַּעַר הַנִּרְגָּשׁ:

"לִצְּבָאִים וַאַיָּלוֹת יֵשׁ פַּרְוָה כָּזוֹ מַמָּשׁ.

אַנִּיחַ לַחֲנִית וּבָכֶם לֹא אֶפְגַּע

אֲנָשִׁים רַבִּים הִיא כְּבָר הָרְגָה."

הָעִכּוּב גָּרַם לָאַבִּירִים צַעַר –

הוּא הָיָה כֹּה יַלְדוּתִי הַנַּעַר.

אָז אָמַר הַנָּסִיךְ: "הָאֵל יִשְׁמָרְךָ!

לוּ רַק הָיִיתִי יָפֶה כְּמוֹתְךָ!

אֱלֹהִים נָתַן לְךָ מַתָּנָה

שֶׁבַּחַיִים תִרְכֹּשׁ בִּינָה.

יִשְׁמָרְךָ הָאֵל מִכָּל צָרָה!"

הָאַבִּירִים יָצְאוּ בִּדְּהָרָה

וּבְעִקְבוֹת אֲדוֹנָם הִגִּיעוּ מִיָּד

לְשָׂדֶה בְּיַעַר-עַד.

הַגִּבּוֹר בְּלִי חֲשָׁשׁוֹת

פָּגַשׁ שָׁם אִכָּרִים וּמַחֲרֵשׁוֹֹת.

הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים נִרְעֲשׁוּ

שֶׁשָּׁם בַּחֲרִיצוּת חָרְשׁוּ.

חֶלְקָם זָרְעוּ וְאָז שִׂדְְּדוּ,

בְּעֶזְרַת הַשּׁוֹט בַּשְּׁוָרִים רָדוּ.

הַנָּסִיךְ עָצַר וְאוֹתָם בֵּרֵךְ

וְשָׁאַל: "אוּלַי רָאִיתֶם אֵיךְ

הִרְכִּיבוּ כָּאן נַעֲרָה בִּמְּצֻקָּה?"

הֵם עָנוּ לוֹ  דְּבָרִים עַל דִּיּוּקָם

וְסִפְּרוּ לוֹ בִּקְּצָרָה:

"שְׁנֵי רוֹכְבִים עִם צְעִירָה

עָבְרוּ פֹּה הַיּוֹם בִּרְכִיבָה.

הָאִשָּׁה נִרְאֲתָה כֹּה עֲצוּבָה.

בְּדָרְבָּנוֹת אֶת סוּסֵיהֶם הֵם דָּחֲפוּ.

הֵם אֵלֶה שֶׁאֶת הַבְּתוּלָה חָטְפוּ."

הָיָה זֶה מַלִּיגַּנְס

אוֹתוֹ שָׁלַח קַרְנָק-קַרְנַנְטְס.

הוּא שִׁחְרֵר אֶת הָאִשָּׁה בִּלְּחִימָה.

הִיא הָיְתָה עוֹד מִצַּעַר הֲמוּמָה.

שְׁמָה הָיָה אִימָנֶה

הִִיא הָָיְְתָָה מִבֶּל פוֹנְטַנֶּה.