שרה אמנו וחוק ההסדרה

בדרך כלל אני מתעלמת מפעילותה של הדרשנית סיון רהב-מאיר. תחומי הפעילות שלה אינם משיקים לרוב לשלי. אבל אתמול בתכנית הבוקר של ניב רסקין בערוץ 12 הזמין אותה רסקין להגיב על פסיקת בג"ץ שביטלה את חוק גזל הקרקעות הפלשתיניות המכונה "חוק ההסדרה". מדוע הזמין רסקין דוקא אותה להגיב על פסיקת בג"ץ? מתברר שפעם, בימים שכבר נשכחו ממני, היא היתה כתבת לענייני משפט, וכפי שסיפרה לצופים, בעלה ידידיה מאיר, שלו היא נשואה כבר שבע עשרה שנה, היה תמיד מתעצבן כשהיתה מדווחת על פסיקות בית המשפט וקורא לזה "מחולל בג"צים" ואצלם במשפחה זה הפך לבדיחה. אני לא הצלחתי להבין מה פשר דבריה וגם לא הבנתי מה הבדיחה, אבל ידוע שלשמאלנים ופמיניסטיות, שתי קבוצות שאני משתייכת אליהן, אין חוש הומור. מה שכן הבנתי זה שסיון רהב-מאיר כבר נשואה לידידיה מאיר, כפי שהיא מצאה לנכון לציין, כבר שבע-עשרה שנה, ואלה כמובן נישואים חשובים מאד. לא כל חוזרת בתשובה זוכה להינשא לבן משפחה ותיקה ומכובדת בציונות הדתית, וסיון רהב-מאיר, כמו בת דמותה האמריקאית פיליס שלאפלי, שבימים אלה, בעקבות סדרת טלויזיה, חזרו לעסוק בדמותה, יודעת שבציונות הדתית ולא רק שם מעריכים אשה שיודעת לתת את המקום הראוי לבעלה בחייה, ולא משנה על מה היא מתבקשת לדבר. ועוד הבנתי שידידיה של סיון, שממנו היא למדה איך להתייחס נכון לדברים, חשב שפסיקות בג"ץ זה עניין מאד משעשע, כמו שפמיניזם זה עניין משעשע, וגזל מפלשתינים זה עניין משעשע, וכמובן רצח של ראש ממשלה מהשמאל שמסכים להחזיר שטחים לפלשתינים זה עניין מאד משעשע. לחיים אתגר סיפרה סיון רהב-מאיר בתכנית מיוחדת שהקדיש לה ולפועלה שהיא החליטה להצטרף לימין הדתי-מתנחלי בעקבות רצח רבין. באותם ימים שבהם מחנה השמאל היה שבור ומרוסק, שבר שמעולם לא החלים ממנו, והמתנחלים לא יכלו להסתיר את שמחתם וצהלתם על רצח מנהיג השמאל, דבקה נפשה של סיון רהב-מאיר דוקא במחנהו של הרוצח. כנראה היטיבה בחושיה המחודדים להבחין היכן ישכון מכאן ואילך הכוח, ומאז נצמדה היטב לכוח וגם לכסף והפכה למטיפה פופולארית בישראל ועוד יותר באמריקה, וכובשת קהלים של גברים ונשים גם יחד ומרביצה בהם את תורת המתנחלים. גם כשסיפרה לחיים אתגר כיצד גרם לה רצח רבין לדבוק בימין הדתי ובמתנחלים היתה משועשעת מאד מהסיטואציה. השעשוע, הזחיחות  ושביעות הרצון העצמית בדיבור על השמאל, על רצח רבין ועל בג"ץ, לא ממש נושאים משעשעים מבחינתי, ולא ממש קשורים לנישואים המוצלחים של סיון רהב-מאיר שבלעדיהם היתה סתם חוזרת בתשובה שהדתיים המקוריים מתנשאים עליה, הם שהזכירו לי את פיליס שלאפלי, שהובילה, במימון ותמיכה מאד מסיביים של בעלה הבנקאי וחבריו, תנועת נשים נגד שיוויון לנשים, והצליחה לסכל הכנסת חוק לשיוויון זכויות לנשים לחוקה האמריקאית. פיליס שלאפלי מאד הקפידה להודות בסוף כל נאום לבעלה שהוא מרשה לה לצאת לפעילות שכולם ידעו שבעלה מממן, וגם היא היתה מאד משועשעת מזה. היא אמרה שממילא כל הפמיניסטיות הן גרושות ולסביות ולא יפות ונשואות בנישואים קתוליים כמוה. אבל כעת האסוציאציות שלי הובילו אותי רחוק מדי. נחזור לתגובה של סיון רהב-מאיר, כל הזמן אשתו של ידידיה מאיר ובעברה הרחוק כתבת לענייני משפט, לפסק הדין של בג"ץ שביטל את חוק ההסדרה. ובכן התלונה של סיון רהב-מאיר היתה שבג"ץ תמיד פוסק אותו דבר ולעולם איננו מפתיע. בכך היא כמובן צודקת. בג"ץ תמיד פוסק שגזל הוא גזל ורצח הוא רצח, גם אם סיון רהב-מאיר היתה מעדיפה שבג"ץ יפסוק שרצח רבין הוא מעשה של גבורה וגדלות נפש וגזל קרקע של פלשתינים בכוח או במרמה הוא קיום התורה. בג"ץ תמיד פוסק שרצח הוא רצח וגזל הוא גזל, כי בג"ץ פוסק לפי החוק והחוק הוא דבר קבוע. לו סיון רהב-מאיר היתה לומדת תורה לשמה ולא רק מה שמתאים למתנחלים, היא היתה יודעת שבענייני רצח וגזל גם התנ"ך לא מפתיע. לא תרצח הוא לא תרצח ולא תגנוב הוא לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר תמיד חוזר על עצמו וגם לא תחמוד הוא בהחלט עקבי. לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך. לא כתוב שלא תחמוד את אדמת רעך כי האדמה איננה רכושו של האדם אלא רכוש האל. לכן יש שנות שמיטה ושנות יובל שבהן שבה האדמה לאלהים, כי האדמה היא של אלהים והוא נותן אותה, כמו שנאמר בדיבר הרביעי דוקא "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך" ומיד אחר כך נאמר "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד בית רעך וכו'. ללמדך שאלהים נותן לנו את האדמה לחיות עליה לא בלי תנאים, כדי שנחיה על האדמה כמו בני אדם ולא כמו חיות, או גרוע מחיות.

אבל סיון רהב-מאיר למדה את התנ"ך על פי המתנחלים. הפרק האהוב על המתנחלים, הוא בראשית ט"ו, פרשת הברית בין הבתרים, וכמובן הם קוראים אותו בדרכם: בפרק הזה מתואר אברהם אבינו, שעדיין נקרא אברם, כחשוך ילדים. הוא מתכוון להוריש את רכושו ל"בן משק ביתי דמשק אליעזר... והנה בן ביתי יורש אותי", ואז מבטיח לו האל שזרעו יהיה ככוכבי השמיים לרוב. בפסוק י"ח בפרק, הפסוק האהוב על המתנחלים נאמר: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים, עד הנהר הגדול נהר פרת." ואז מצוינים כל העמים שחיים באיזור הזה, בין שני הנהרות. ואז נגמר הפרק ומתחיל פרק ט"ז. ומה מסופר לנו בפרק ט"ז? ששרה אמנו,שעוד נקראה שרי, נתנה לאברם את שפחתה הגר כדי שתלד לו בן, וזו ילדה את ישמעאל. סמיכות הפרקים ט"ו וט"ז מבהירה כי הולדת ישמעאל היא ראשית קיום הברית עם אברהם, הולדת בנו בכורו. הפרק הבא, פרק י"ז, חוזר על הבטחת האל לתת לזרעו של אברהם את הארץ הנזכרת פה בשמה, ארץ כנען, ומתנה זאת בקיום ברית המילה. בסוף הפרק מל אברהם את עצמו ואת ישמעאל בן השלוש-עשרה, וזה הרמז הראשון בתנ"ך לטכס שייקרא בעתיד טכס בר-המצוה, והקשר בין הברית בין הבתרים לבין זרעו של אברהם שיהיה לגוי גדול מתמקד דוקא בישמעאל. כבר בעבר היה מי שהדברים הפריעו לו, ולכן אנחנו שומעים באמצע הפרק מעין הבהרה שמתחילה בתפילתו של אברהם לאל: "לו ישמעאל יחיה לפניך". תפילה שלא ממש מתאימה במקום הזה, אלא היתה שייכת כנראה לסיפור על גירוש ישמעאל והגר למדבר. והאל עונה: "הנה בירכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד, שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול ואת בריתי אקים את יצחק." אבל יצחק טרם נולד. רק בפרק י"ח נשמע על שלושת המלאכים, ורק בראשית פרק כ"א נשמע על הולדת יצחק. ואז, לאחר שאברהם חוגג במשתה את גמילתו של יצחק, מכריזה שרה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק." וכך ממשיך הכתוב: ויירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו: ויאמר אלהים אל אברהם אל יירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק ייקרא לך זרע, וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא." קל לראות שסיפור הברית בין הבתרים סופר תחילה על ישמעאל, ואז הוכנס יצחק לסיפור, והובהר כבקשת שרה, שהוא היורש, ובו יקים ה' את בריתו עם אברהם. כאלה הם סיפורי התנ"ך: הם מקבצים סיפורים עתיקים יחדיו, גרסאות כאלה ואחרות ממסורות רבות ושונות, ולכן הדברים לא פעם מבולבלים וסותרים זה את זה.האם ברור לגמרי שזרעו של אברהם שלו ניתנה הארץ אלה בני ישראל, ולא בני ישמעאל? לא ממש ברור. הרי סימן הברית נטבע גם בבשרם. ורק סִפְרוּ כמה פעמים מדגיש ספר בראשית שישמעאל אף הוא מזרע אברהם. מה משמע איפוא לזרעך אתן את הארץ? והרי אף הישמעאלים הם זרע אברהם, והברית בין הבתרים נקשרה בהולדת ישמעאל ובמילתו לעולם. ואז כאמור נולד יצחק, אבל אברהם מעולם לא התנכר לבנו הבכור. נראה שאהב את הגר ובכך עורר את קנאת שרה, והוא לא אהב את קנאתה של שרה.

סיון רהב-מאיר אוהבת לומר ששרה אמנו מעניינת אותה יותר מאשר שרה נתניהו. הבחירה שלה מדברת בעד עצמה. שרה היא זו שמענה את הגר שבורחת ושבה כדי ללדת את ישמעאל כדברי מלאך ה': "וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עונייך", ושרה היא זו שדורשת מאברהם לגרש את הגר ואת בנה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק." אולי המרחק בין שרה אמנו לשרה נתניהו איננו כל כך גדול. אין ספק שהמתנחלים מצדדים בשרה אמנו לא פחות משהם מצדדים בשרה נתניהו, ואף הם זועקים ברמה: "לא יירש בן האמה הזאת עם בני." אבל האם זהו רצון התורה? זו שאומרת לנו "ויירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". והדברים אמורים בבנו ישמעאל. לא בנה של שרה, אבל בנו של אברהם.

כמה אוהבים המתנחלים להכריז שהארץ שלנו, שהיא הובטחה לנו, וניתנה לנו מידי ה'. אבל קִרְאוּ שוב את פרקי בראשית מט"ו עד כ"א, ותראו כמה הכל לא ברור וכמה הכל מבולבל, מלבד דבר אחד שחוזר ללא הרף: ישמעאל גם הוא זרע אברהם. ואולי לא סתם הברית בין הבתרים היא ברית בין האל לאברהם, לא ליצחק או ליעקב, אלא לאברהם, שלפני שהיה אביו של יצחק, היה אביו של ישמעאל.

ואולי רצתה התורה להזכיר לנו שעזה ככל שהיתה קנאתה של שרה אמנו, עודנו אחים, וגם הם גם אנחנו בני אברהם, ואולי יש דרך ראויה יותר לנהוג באחים, דרך ישרה, למען יאריכון ימינו על פני האדמה שנתן לנו אלהים..

לאונרד כהן נעקד

זה היה שבוע של בכי, וגם לאונרד כהן מת. חשבתי שהוא מת אחרי ששמע את תוצאות הבחירות, אבל התברר שהוא מת יום קודם, ושמחתי שהוא לא ידע. הוא היה הזמר הכי קרוב ללבי בעולם, ולא ידעתי את זה בנעורי, אבל עם השנים התברר לי כמה רבים האנשים שלאונרד כהן נגע בשכלו בגופם והם שמחו להפליג איתו. אני כבר לא זוכרת מי השמיע לי לראשונה את "סוזאן", אבל אני זוכרת את הרושם שהשיר הותיר עלי, ואת הקסם של המלים, תה ותפוזים מסין וסמרטוטים ונוצות מדוכני צבא הישע, היה לכל זה ריח של עולם אחר, ועוד לא ידעתי איזה תפקיד ימלאו נהרות בחיי. והיה ישו השבור, הנשבר, הטובע בחכמת האל, שוקע כמו אבן, ישו שרק אנשים טובעים יכולים לראות, כי אצל לאונרד כהן ישו נשבר וטבע בסופו של דבר. המלה הזאת "שבור", broken, תחזור שוב ושוב בשירים החשובים: אהבה איננה מצעד ניצחון, היא הללויה קרה ושבורה, broken Hallelujah, וגם בשיר האחרון המופלא, you want it darker, שבו לוחש קולו של המשורר העייף "הנני, אני מוכן, אֵלִי", וברקע מהדהדים הצלילים כאילו מתוך גומחת קבר אפלה, ומעליהם נשמע הטנור הצלול של החזן גדעון צלרמייר ומקהלת בית הכנסת "שער השמיים", שבו התפלל כהן מאז ילדותו, כמו להקת מלאכים המלוה את המת השמיימה, ולאונרד כהן יורד איתנו לקבר בטרם יעלה השמיימה, והוא איננו זועק אלי אלי למה שבקתני אלא מתייצב, הנני הנני, אני מוכן אלי, אבל לא בלי לקרוא תגר, לא בלי לומר ש"אם אתה הרופא אני שבור ונכה", כחרס הנשבר, כמו ישו הנשבר זמן רב בטרם יפתחו השמיים, והשבר הזה שנשבר הוא גם שבר האמונה, כי אלהים רוצה את האופל, ואנחנו הורגים את הלהבה. אנחנו הורגים, ואלהים מרשה, כי הוא רוצה את זה אפל יותר, ובכל זאת הנני הנני, אני מוכן אלי, ואלו דבריו של אברהם אבינו בפרשת העקידה, בראשית כ"ב, שהיא אולי הנוראה בפרשות, והאלהים ניסה את אברהם ויאמר אליו: אברהם! ויאמר הנני: ויאמר קח את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך. ואז בשנית: ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי! ויאמר: הנני בני, ויאמר: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? ואז בשלישית: וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו: ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם, אברהם, ויאמר הנני:

(בראשית רבה פרשה נ"ה:) אמר רבי יונתן, היוצר הזה, כשהוא בודק את הכבשן שלו, אינו בודק את הכלים המרועעים, למה שאינו מספיק להקיש עליו אחת עד שהוא שוברו, ומה הוא בודק? בקנקנים ברורים [נבחרים], שאפילו הוא מקיש עליו כמה פעמים אינו שוברו. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן (תהלים י"א, ה).  

והכלי הזה לאונרד כהן רואה בעצמו כלי שבור, לא כלי העומד בניסיון, לא כלי הנצרף בכבשן, העומד באש. אם אתה רופא, אני שבור ונכה, אם אתה מחלק את הקלפים, אני יוצא מן המשחק, אם לך התהלה, לי הבושה, ובכל זאת הנני הנני. כניעה וגם התרסה מול האב ההורג את בנו, שובר אותו, והוא שבור ונכה, כמו ישו השבור, הטובע, השוקע כאבן. חיי נצח אין, ובכל זאת, תרצו לנסוע איתם בעינים עצומות, כי הם נגעו בכם בשכלם.

שלוש פעמים אומר אברהם הנני, ומה רצה הכתוב לומר בכך ששלוש פעמים אמר אברהם הנני, פעמיים לאלהים, אבל גם לבנו יחידו יצחק אשר אהב אמר הנני, הנני כאן לשחוט אותך על המזבח, ויצחק איננו מתנגד ואיננו מוחה. אבל יצחק איננו אומר הנני, אברהם הוא זה שחוזר ואומר הנני, כי אלו דבריו של מי שבוחר להימצא, לא של מי שאנוס להימצא, ולאונרד כהן בוחר במה שאיננו נמנע, כאילו נכנע, אבל זו כניעה שיש בה התרסה. ואברהם אומר שלוש פעמים הנני אבל בכל פעם רק תיבה יחידה הנני, ואצל לאונרד כהן נכפלת התיבה הנני הנני, כניעה כפולה וגם התרסה כפולה, אני מוכן אלי, מאחר שממילא אינך רופא לי, אני שבור ונכה, אני מוכן למות, אתה רוצה את זה אפל יותר, ואני הורג את הלהבה, נשמת אפי. ואינני מתחבא, ואינני בורח, והוא חוזר על מלותיו של אברהם, אבל בלבו הוא יצחק הנעקד על המזבח, וכך הוא אומר בשירו "סיפורו של יצחק", ששם הוא מדבר מפי יצחק: "הוא ידע שלא אתחבא." אברהם מציית: הנני, ויצחק גם הוא איננו מוחה ואיננו מתחבא, שניהם מתמסרים, ובכך הם הופכים לאחד, זה האומר הנני וזה שאיננו מתחבא, אבל "סיפורו של יצחק" הוא שיר של כעס, אולי הזועם בשיריו של כהן: "אתם הבונים כעת מזבחות להקריב את ילדינו, אל תעשו זאת יותר" הוא זועק, כעת מפי המלאך, אבל לא במלותיו של המלאך "אל תשלח ידך אל הנער", הפעם אלה מלותיו שלו, והן פשוטות וברורות: "אתם הבונים כעת מזבחות להקריב את ילדינו, אל תעשו זאת יותר", עדיין יצחק הוא הדובר, אבל קול אחר בוקע מתוכו, קול שאיננו מציית ונכנע, אלא זועק חמס.

בסיפור יצחק של לאונרד כהן מבליח זיכרון ילדות: הוא בן תשע, אביו ש"עיניו התכולות זורחות" וקולו קר, קורא לו לבוא איתו ההרה. הם מטפסים על ההר, הר גבוה, האילנות במידרון הופכים קטנים, האגם נראה כמו מראה קטנה של גברת, כל כך גבוה הם מטפסים, הם עוצרים לשתות יין, ואז אביו משליך את הבקבוק, שדקה אחר כך מתנפץ אל הסלעים, ואביו מניח יד על ידו והוא רואה נשר או עיט מרחף, תמונת הנוף קנדית - אין אגמים בהרי ירושלים, בסיפור המקורי אברהם ויצחק אינם שותים יין, ואת גילו של יצחק איננו יודעים, אם ילד הוא ואם נער, ואם כדעת חז"ל, גבר בן ל"ז שנים. מהו הזיכרון שהבליח בשיר, שמיד אחריו האב בונה מזבח לעקוד עליו את בנו? הבקבוק המתנפץ על הסלעים וציפור הטרף ממלאים אותנו אימה, כפי שמילאו אימה את לב הילד. האם הוא זעק אז? מכל מקום הוא לא התחבא. אבל אז באה הזעקה, כאילו משום מקום, כאילו לא מתחברת לשורות שקדמו לה, ובכל זאת מתחברת: "אתם הבונים כעת מזבחות להקריב את ילדינו, אל תעשו זאת יותר." לא אל ולא שטן פיתו אתכם לכך. ויצחק חוזר להיות לאונרד הילד, השוכב על ההר, מפוחד עד מות, אבל איננו יכול להתעלם מיופיו של העולם הנגלה לעיניו מפסגת ההר, היד הרועדת האוחזת במאכלת מתמזגת עם יופיו של העולם, וכמה מפתיע החיבור הזה בין היד האוחזת במאכלת ליופיו של העולם, והזעקה כנגד המלחמה מסתיימת בטווס הפורש את מניפת זנבו, לא נשר, לא עיט, טווס הפורש את זנבו כמו פרוש עלינו סוכת שלומך, עוד הבלחה מיופיו של העולם.

מצמרר לדעת שבהיותו ילד בן תשע נפטר אביו של לאונרד כהן. קשה לחשוב שהבחירה בגיל תשע כגילו של יצחק בשיר היא מקרית. האב בונה מזבח לבן, אבל מי מהם נעקד? אברהם האומר הנני הוא העוקד, או אולי הנעקד? יצחק הקורא אל תבנו עוד מזבחות לעקוד את ילדיכם, הוא הבן בן התשע הצופה במות אביו. בקבוק נשבר אל הסלעים ונשר או עיט מעופף מעל. עוד טרם העקידה כבר עומד באוויר ריח המוות. לסיפור העקידה הזה יש כמה וכמה רבדים.    

"מכל מקום אלהים יראה לו השה בני, ואם לאו אתה השה לעולה, בני, וילכו שניהם יחדיו, זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט." (בראשית רבה פרשה נ"ו) באיזו גדלות-רוח הלכת לעולמך, לאונרד אהוב, הלואי שבאמת מתת בשלוה, בלי סבל ובלי פחד, כפי שאמרו, נוח על משכבך בשלום.

אברהם ושרה ומלך - המקרא כאסופת סיפורים

הסיפור הראשון מספר כך:

"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יְחַיּוּ: אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך: ויהי כבוא אברם מצרימה, ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד: ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה, ותוקח האשה בית פרעה: ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים: וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם: ויקרא פרעה לאברם ויאמר: מה זאת עשית לי? למה לא הגדת לי כי אשתך היא? למה אמרת אחותי היא? ואקח אותה לי לאשה, ועתה הנה אשתך קח ולך: ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו: ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוֹט עמו הנגבה: ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב."

(בראשית פרק י"ב, פסוקים י'-כ', פרק י"ג, פסוקים א'-ב')

הסיפור השני מספר כך:

"ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קָדֵשׁ ובין שׁוּר ויגר בגְּרָר. ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה: ויבוא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו: הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל: ואבימלך לא קרב אליה, ויאמר אדונַי, הגוי גם צדיק תהרוג? הלא הוא אמר לי אחותי היא, והיא, גם היא אמרה: אחי הוא, בתום לבבי ובניקיון כפי עשיתי זאת: ויאמר אליו האלהים בחלום: גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת ואחסוך גם אנכי אותך מחטוא לי, על כן לא נתתיך לנגוע אליה: ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה, ואם אינך משיב דע כי מות תמות, אתה וכל אשר לך: וישכם אבימלך בבוקר ויקרא לכל עבדיו וידבר את כל הדברים האלה באזניהם וייראו האנשים מאד: ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, מעשים אשר לא ייעשו עשית עמדי: ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה : ויאמר אברהם: כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי, וגם אמנה אחותי בת אבי היא, אך לא בת אמי, ותהי לי לאשה. ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי וָאֹמַר לה: זה חסדך אשר תעשי עמדי, אל כל המקום אשר נבוא שמה, אמרי לי אחי הוא: ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו: ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך כטוב בעיניך שב: ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך, הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר איתך ואת כל ונוכחת: ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואַמהותיו וילדו: כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם:"

(בראשית פרק כ'.)

הסיפור השלישי מספר כך:

"ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה: וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אומר אליך: גוּר בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האלו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך: והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האלו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ: עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי: וישב יצחק בגרר: וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא: ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלישתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו: ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך היא ואיך אמרת אחותי היא? ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה: ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו, כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם: ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת: ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה': ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד: ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלישתים: וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם סתמום פלישתים וימלאום עפר: ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעימנו כי עצמת ממנו מאד: וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם."

(בראשית פרק כ"ו, פסוקים א'-י"ז.)

בפרשנות המקרא נחשבים שלושת הסיפורים לסיפורים דומים המתארים אירועים שונים, והן בפרשנויות הקדומות הן בחדשות, ההתייחסות היא יותר להבדלים ביניהם מאשר לדימיון. אבל מנקודת ראות ספרותית-היסטורית, אלה אינם שלושה סיפורים, אלא שלוש מסורות של אותו סיפור, שסדר הבאתן במקרא כנראה משקף את הכרונולוגיה של היווצרותן, כי שתי המאוחרות מתייחסות לגירסה המוקדמת, השנייה במובלע והאחרונה במפורש, ובלעדיה הן נמצאות חסרות וסתומות משהו, ואילו הגירסה הראשונה היא שלמה ורהוטה ועומדת לעצמה. הגירסה הראשונה המובאת בתנ"ך היא סיפור יציאת מצרים בזעיר אנפין, וצריך להתייחס אליה, לעניות דעתי, כאל אחת הגירסאות לסיפור יציאת מצריים: אבי האומה העברית ירד למצריים עקב הרעב בארץ, סיפור שיחזור בפירוט רב בהרבה לגבי האב השלישי בסדר יעקב ובניו, ואולי יש לו בסיס היסטורי, שכן בעוד שבארץ ישראל תלויים התושבים בגשמים הממאנים לעתים להגיע, ניזונה מצריים ממימי נהר הנילוס המגיעים ממרכז אפריקה, וסביר לגמרי שבימי בצורת שימשה מצריים אסם תבואה גם לתושבי ארץ ישראל. אברהם הקרוי בסיפור זה אברם, שלכך אתייחס בהמשך, מסולק בסופו של דבר ממצריים, אבל יוצא ממנה ברכוש גדול, לאחר שהאל,  המופיע בסיפור זה בשמו המפורש, היכה את פרעה וביתו ב"נגעים גדולים", המתכתבים עם "שפטים גדולים" (שמות פרק ז', פסוק ד'). וההסבר הן לרכוש הגדול והן לסילוק ממצרים הוא השקר שהתנה אברהם עם שרה לספר למצרים כאילו היא אחותו, ונטילתה לבית פרעה, שעל כך קיבל אברהם מפרעה מכל טוב, ועל כך גינוהו חז"ל, שסחר באשתו תמורת ממון.

סיפור זה, שכאשר נתחבר תאם כנראה את רוח זמנו, זיעזע מאד את הדורות הבאים. הכיצד מפקיר אברהם אבי האומה, שדמותו התגבשה במסורת כדמות נביא וצדיק, את רעייתו לידי פרעה, ואחר כך גם מקבל אותה חזרה, כאילו מדובר בבהמה העוברת מיד ליד. ומה באשר לבנה יצחק? אולי היה בכלל בנו של פרעה ולא בנו של אברהם?

גם בסיפור המוכר יותר של יציאת מצריים עולות שאלות דומות באשר לזהותו החמקמקה של משה רבנו, שלא רק ששמו משה – מוסיס בצורתו המצרית, הוא שם נסיכים מצריים ולא שם עברי, אלא אף גודל בידי בת פרעה! כמובן גם יוסף עלה לגדולה בבית פרעה ונשא לאשה את אסנת בת פוטיפרע כהן און, והיא ילדה לו את בניו מנשה ואפריים. כלומר העברים נתערבבו במצרים, ואף במצרים רמי מעלה, ואפשר שהסיפורים החמקמקים ואף המביכים המופיעים בתנ"ך בעניין זה – לכאן שייך אף סיפור אשת פוטיפר, שם דומה באופן מפתיע, שלא לומר זהה, לשם אבי רעייתו של יוסף, ובו מופיע יוסף כדמות חסודה להפליא, צדקנית משהו - משקפים אי נוחות מסוימת בקרב חוגים מאוחרים יותר בעם ישראל מן המורשת הגנטית המצרית הזאת, שהכל כנראה היו מודעים לה.

לא באה הגירסה השנייה אלא לתקן ולשפץ את תדמיתו של אברהם, שנפגעה כל כך מסיפור התכחשותו לרעייתו והתעשרותו ממסירתה לבית פרעה, ומאמץ התיקון הזה ניכר בכמה מישורים:

ראשית – הרחקת עדות בעניין המלך המעורב. את פרעה מחליף בסיפור "גוי צדיק", אבימלך מלך גרר, שנבחר ככל הנראה להחליף את פרעה בסיפור עקב הסיפור על בריתו עם אברהם שמופיע בפרק הבא. מסירת האשה למי שעתיד להיות בן ברית של אברהם איננה כה גרועה כמו מסירתה לפרעה.

שנית: דבריו של אברהם לשרה מדוע הוא מבקש להציגה כאחותו, שמהווים חלק גדול מן הסיפור הראשון, נמחקים כמעט לגמרי בסיפור השני. בעוד שבסיפור הראשון נאמר לנו:

"ויאמר [אברם] אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו: אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", בסיפור השני נותרו רק המלים:

"ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא"

המשפט שנוצר איננו מובן כלל לקורא לולא הכיר את הסיפור הראשון, ממש כאילו לקח מישהו מספריים וגזר מתוך הטקסט את דבריו של אברהם, שמציגים אותו כמי שמפקיר את אשתו למען ייטב לו. גם המשך הסיפור, שמתאר את התפעלות המצרים מיופיה של שרה, שגרם ללקיחתה אל בית פרעה, ומדגיש את האופי הנכלולי של מזימת אברהם, קוצץ מן הטקסט השני.

וכעת השינוי השלישי שסוטה לגמרי מן הסיפור הראשון, וחושף את מטרתו העיקרית של השיפוץ בטקסט:

"ויבוא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל: ואבימלך לא קרב אליה." ועוד בהמשך: "ויאמר אליו האלהים בחלום: גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת ואחסוך גם אנכי אותך מחטוא לי, על כן לא נתתיך לנגוע אליה:"

ובכן מאזינים יקרים, הסירו חשש מלבכם. שרה אמנו, לגירסה זו, כלל לא טומאה בידי מלך זר. אבימלך לא קרב אליה, והיא שבה לידי בעלה זכה וטהורה, כדי ללדת בראשית הפרק הבא את בנו יצחק. רק בסופו של הסיפור אנו שומעים שאברהם התפלל למען אבימלך שהאל ירפאנו, ורק אז מתברר לנו שהאל עצר את רחם נשות אבימלך מללדת, בגלל שלקח אליו את שרה, והרי כאן אישוש נוסף לכך שאבימלך איננו אביו של יצחק, אלא אבינו אברהם. כדי להשיג מטרה זו, מתרחב מאד תפקידו של האל בסיפור השני: בעוד שבסיפור הראשון הוא מופיע רק בעקיפין, בנוגעו את פרעה וביתו בנגעים גדולים, כינוי שמתייחס בתנ"ך למחלות עור קשות, ועל פי חלק מהמפרשים למחלות מין כעגבת שעניינן לכאן ברור (יש המפרשים את מחלת הצרעת המקראית כעגבת ולא כמחלת הלֶפּרָה שאנו מכנים כיום צרעת), הרי בסיפור השני האל מניע את הסיפור כולו בהיגלותו לאבימלך בחלומו.

והשינוי הרביעי: רק לאחר שאבימלך משיב לאברהם את אשתו, הוא מיטיב עמו ונותן לו רכוש גדול, ואף מזמין אותו לשבת עמו, מה שמהוה הקדמה נאה לסיפור הברית הנכרתת ביניהם בפרק הבא. אברהם נקי איפוא מחטא הסחר באשתו, שעליו גינוהו חכמים. אברהם אפילו איננו שקרן כפי שאפשר היה לחשוד: שרה, לדברי הסיפור, היא אמנם אשתו, אבל היא גם אחותו מצד אביו, ולפיכך דבריו שאחותו היא אמת היו, ולדברי אבימלך גם שרה מצדה אישרה את אמיתותם.

כמובן צריך להעיר על כך שבסיפור הראשון אנו שומעים על אברם ושרי, והאל מיוצג בשמו המפורש, בעוד שבסיפור השני אנו שומעים על אברהם ושרה והאל מיוצג בשמו אלהים, כאשר פעם אחת מופיע הפועל המתייחס אליו ברבים, כאילו אכן מדובר באלים רבים, ואולי כך היה הדבר במקורו של הסיפור, שהוא אולי אכדי, כמו סיפור הבריאה שבפתח ספר בראשית. מבחינת הפרשנים המסורתיים, שאף מתייחסים לעתים לעניין זה כסיבה העיקרית להבדלים בין הסיפורים, שהאחד ממוקם לפני הברית בין הבתרים והאחר לאחריה, אברם הופך לאברהם בעקבות הברית בין הבתרים, כנאמר שם בפרק י"ז, פסוק ה': "ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך". ההנחה המקובלת במחקר לעומת זאת היא שהשימוש בשם המפורש מייצג מקור אחר מזה שמייצג המקור המשתמש בשם "אלהים", כאשר המלה "אלהים" מייצגת כנראה תוספת ה', המסמל את האל האחד, למלה "אלים", כפי שהאות ה' נוספת לשמו של אברם, ואחרי תיאור הברית גם לשמה של שרה. בתיאור הברית בין הבתרים קל להבחין בשני המקורות הנבדלים, שכן המקור האחד מובא בפרק ט"ו כדבר ה' לאברם, ללא כל איזכור לשינוי השם לאברהם, שמופיע רק במקור השני, בתיאור הנוסף של הברית בפרק י"ז, הפעם כדבר אלהים, ושם מוזכרת רק חובת המילה, ללא סיפור הקרבת החיות והבתרים וללא התרדמה הנופלת על אברהם, אלהים פשוט מדבר אליו.

בסיפור הברית כמו בסיפור על מסירת שרה מודעים עורכי התנ"ך למקורות השונים, והם בוחרים להביא את כולם, אבל לא ברצף, אלא תוך הפרדה ביניהם באמצעות הכנסת סיפור אחר בין שני המקורות הנבדלים המובאים כלשונם על הסתירות שביניהם. מלאכת העריכה הזו שמפרידה באמצעות סיפור נוסף יוצרת תחושה של מרחק כרונולוגי בין הסיפורים השונים, שכביכול מתרץ את ההבדלים בגירסאות, שיכלו להיראות תמוהות לו הובאו ברצף. מצד שני הבאת המקורות הנבדלים כלשונם תוך הפרדתם זה מזה חוסכת מן העורכים את הצורך ליישב את הסתירות ביניהם, אם כי לעתים אין להם מנוס מהערה כלשהי שתשלב בין הגירסאות. כך בראשית הסיפור השלישי, שמחליף את גיבורי הסיפור, אברהם ושרה, בדור הבא, יצחק ורבקה, חש העורך צורך להעיר, לאחר שפתח "ויהי רעב בארץ", כי זהו רעב אחר "מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם", כדי שנבין שאין הכוונה לאותו אירוע עצמו. בסיפור זה בכלל לא אירע דבר. זהו סיפור של כמעט תאונה, "כמעט שכב אחד העם את אשתך", והאופן שבו מגלה אבימלך כי רבקה היא אשתו של יצחק ולא אחותו מעלה גיחוך. האמנם התגנב המלך והציץ בחלונם של בני הזוג כאחד הפוחזים? יותר משהסיפור השלישי מספר דבר מה, הוא חושף, באורח קומי כמעט, את האימה שעורר בדורות מאוחרים יותר הסיפור הראשון על שרה אמנו בבית פרעה ומה שאולי אירע אותה שם, ועל אברהם אבינו המתעשר ממסירת אשתו לבית פרעה.

עוד עניין שראוי להעיר עליו הוא זהותו של אבימלך, שבסיפור השני הוא מלך גרר, עיר שאיננה נמנית במקרא על ערי הפלישתים, וממוקמת על פי הפרק "בין קדש לבין שור", ככל הנראה בין קדש ברנע לבין מדבר שור שאליו יצאו בני ישראל מים סוף, כנראה בצפון חצי האי סיני, על הדרך מצריימה. אם ישב אברהם בסמוך לגרר, ירידתו מצריימה בעת רעב הופכת הגיונית אפילו יותר. מלבד בפרקים הנ"ל בספר בראשית נזכרת העיר גרר רק בדברי הימים ב', פרק י"ד, במלחמתו של מלך יהודה אסא בזרח הכושי שעלה עליהם "בחַיִל אלף אלפים ומִרכבות שלוש מאות ויבוא עד מָרֵשָׁה". (מרשה נזכרת ברשימת ערי יהודה ביהושע ט"ו, וכך גם קדש). על פי דברי הימים ב', פרק י"ד, פסוקים י"א-י"ד: "ויגוף ה' את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וינוסו הכושים: וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר, ויפול מכושים לאין להם מחיה, כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו, וישאו שלל הרבה מאד: ויכו את כל הערים סביבות גרר, כי היה פחד ה' עליהם ויבוזו את כל הערים כי ביזה רבה היתה בהם וגם אהלי מקנה היכו וישבו צאן לרוב וגמלים וישובו ירושלים." אסא מכה את כל הערים סביבות גרר, אך כנראה לא את גרר עצמה, שאולי היתה בת בריתו, ואולי סיפור הברית בין אברהם למלך גרר משקף בעצם ברית מאוחרת בין ממלכת יהודה לבין גרר, שהיתה כנראה עיר כנענית ולא פלישתית. בפרקים כ' וכ"א בראשית מכונה אבימלך "מלך גרר", ולא מלך פלישתים, ונכון שמסופר בפרק כ"א שלאחר בריתם עם אברהם שבו אבימלך ושר צבאו פיכֹּל לארץ פלישתים (פסוק ל"ב), אבל זאת רק משום שהדרך מיהודה לגרר עברה דרך ארץ פלישתים. תיאורו של אבימלך בסיפור השלישי כמלך פלישתים היא כנראה טעות שמושפעת מקרבתה של ארץ פלישתים לעיר גרר. ההתיחסות המוטעית כנראה לאבימלך מלך גרר כאילו היה מלך פלישתים, עם שאיננו כלל שמי ושמותיו אינם שמיים, הביא כנראה לטעות בתהלים פרק ל"ד פסוק א', שם מיוחס המזמור: "לדוד, בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך", בעוד שבספר שמואל א' פרק כ"א מסופר לנו שדוד ברח אל אכיש מלך גת, ושם "שינה את טעמו" ונהג כמטורף כדי להינצל ממות, דוד ברח משאול אל אכיש הפלישתי מלך גת, ולא אל אבימלך הכנעני מלך גרר. אבל כך דרכם של סיפורים, שהם שואבים זה מזה ומתבלבלים זה בזה, ומצחקים זה עם זה, כצחק יצחק עם רבקה.

מרטין לותר על ברית-מילה

מרטין לותר מסביר את יחסו לברית-המילה בפירושו לפסוקים ב-ו בספר בראשית, פרק י"ז:

ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד.  ג וַיִּפֹּל אַבְרָם, עַל-פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר.  ד אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.  ה וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.  ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ.

פרשנותו של לותר לפסוקים מתבססת על דברי פאולוס על המילה באגרת אל הרומיים פרק ד', להלן בתרגומו של דליטש בשינויים קלים:

"ועתה האישור הזה, העל המילה הוא אם גם על העורלה? הלא אמרנו כי לאברהם נחשבה אמונתו לצדקה: ואיך נחשבה לו, אם בהיותו נימול או בעודנו ערל? הן לא בהיותו נימול כי אם בעורלתו. ואות המילה קיבל לחותם צדקת האמונה אשר היתה לו בערלתו להיות לאב לכל המאמינים והם ערלים למען אף להם תיחשב הצדקה: ולהיות לאב גם לנימולים, אך לא לאשר הם נימולים לבד, כי אם גם הולכים בעקבות האמונה שהיתה לו לאברהם בעודנו בערלתו: כי לא על ידי תורה באה ההבטחה לאברהם ולזרעו להיותו יורש העולם, כי אם על ידי צדקת האמונה."

פסוקים אלה של פאולוס מכילים את עיקרי האמונה הנוצרית ועיקרי הפולמוס עם היהודים: לא התורה וקיום המצוות הם לדברי פאולוס הדרך לצדיקות, אלא האמונה בישו, ואברהם איננו אביהם של היהודים אלא של כולם, והיהודים שאינם מאמינים בישו איבדו את הבטחת האל לאברהם שהתבטלה והועברה מהיהודים לנוצרים. בכך מסתמך פאולוס על פסוק ו' בבראשית פרק ט"ו "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה", שלדידו מתייחס גם לאמונה בישו. המושג "צדיקות" שהשתמשתי בו מבוסס בעצם על תרגומו של לותר למלה צדקה Gerechtigkeit שהיא מונח מרכזי בדיונו של לותר במילה ובפולמוס היהודי נוצרי בכלל. בחרתי לתרגם "צדיקות" כי זו נראתה לי המשמעות הקרובה ביותר לכוונתו של לותר, אבל מדובר לאו דוקא בצדיקות במובן שלנו, אלא בלהיות צדיק בעיני ה'.

פרק י"ז בספר בראשית הוא פרק שהנצרות התקשתה לעכל, שכן הוא קושר בין ברית-המילה לבין הברית בין העם היהודי לאלהיו, כנאמר בפסוקים ז-ח:

ז. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.  ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים.

הנצרות טענה שהברית בין ה' לעם היהודי בטלה ובמקומה אימץ האל את הכנסייה הנוצרית, וכי היהודים איבדו את ריבונותם בארץ ישראל כעונש על סירובם להאמין באלהותו של ישו. ההתנגדות הנוצרית לברית-המילה אצל פאולוס ובעקבותיו אצל לותר איננה נובעת איפוא רק מהתנגדות למצוות התורה, אלא משלילת הברית בין היהודים לאלהים וההבטחה הכלולה בה.

אך לותר איננו מסתפק בשלילת המילה עקב העדר האמונה בישו. הוא מתאר את המילה כמעשה של גרימת סבל ויסורים לילד, כ"צלב", ומזהה איפוא את מעשה המילה של היהודים עם צליבתו של ישו והיסורים שהיהודים גרמו לו. לא קשה לזהות בטענותיהם של מתנגדי המילה בגרמניה את דברי לותר:

"המילה היא הרבה יותר סבל וצלב [עינוי] מאשר מעשה, כי מי שנימול איננו עושה מעשה זה אלא סובל אותו מאחרים ומתוך יסורים."

וגם משום כך מתנגדת הכנסייה הקתולית לאיסור המילה, שרוחו של מרטין לותר שורה עליו (ראו רשימתי "הויכוח על מילת תינוקות בגרמניה"). הכנסייה הקתולית, למרות דברי פאולוס, איננה שוללת את המילה, ואילו הקלוויניסטים, שהזרמים האוונגלים בארצות-הברית הם צאצאיהם, רואים את המילה בחיוב, ולכן היא מאד מקובלת בארצות-הברית. הטיעונים הכביכול מודרנים שמוצגים כמניעים לאיסור המילה בגרמניה בטענה שזו פגיעה גופנית בילדים והתעללות בהם, הם מסוה להתנגדות הלותרנית לברית-המילה מתוך מניעים דתיים ואנטישמיים.

מרטין לותר על המילה

פירוש לספר בראשית, פרק י"ז, פסוקים ב-ו.

הטקסט של המילה הוא רב-חשיבות, לכן אנו חייבים להקפיד לפרשו נכונה. ליהודים איננו דואגים – הם מקיימים את המילה, או מתירים לקיימה. בעניין זה די לנו לטעון נגדם, ראשית, שאינם יכולים להוכיח, שהמילה נוגעת גם לעובדי אלילים, כי ציוו את המילה לזרע אברהם.

שנית, הם גם אינם יכולים להכחיש, שלא המילה הפכה את אברהם לצדיק, כי הוא הפך לצדיק בטרם נימול, כפי שמראה ספר בראשית ט"ו פסוק ו' ["והאמן בה' ויחשבה לו צדקה"]. אבל אם אברהם עצמו לא הפך לצדיק באמצעות המילה, כיצד יכולים צאצאיו לטעון שהם הופכים באמצעותה לצדיקים?

שלישית, גם לו היה הדבר נכון, שהיהודים הופכים לצדיקים באמצעות המילה, מה שאיננו נכון, עדיין ברור, שאין נובע מכך, שהיא צריכה להישאר כל הזמן, אלא רק עד בואו של ישו, כלומר כל עוד התקיימו צאצאי אברהם, כל עוד התגוררו בארץ כנען והיו עם, או החזיקו בשלטון. כי זאת מוכיח הטקסט ומראה משה עצמו, כלומר, שכאשר ישו יבוא, הוא יכונן אות וחותם אחרים, לכן הוא מזהיר את היהודים, שעליהם לציית ולשמוע לו, שלושה עניינים אלה כדאי לציין בבירור והיטב.

מהי איפוא, לדברי היהודים, המילה? אם רוצים לדבר על כך על פי התבונה הטבעית ובאופן פילוסופי, אי אפשר לומר שהיא מעשה כמו המעשים הטקסיים והמוסריים האחרים. כי מעשים מוסריים, כמו בלוח הברית השני, לילדים ולנתינים כלפיי הוריהם ואדוניהם, או בלוח הברית הראשון, השבועה באל וההודיה, מצוה היא שיקרו בכל יום ובכל שעה.

אבל המילה קורית רק פעם בכל החיים ואיננה יכולה לקרות שוב מחדש, כפי שבברית החדשה מספיק אם מישהו נטבל פעם אחת בשם ישו, והיה זה בלתי נוצרי, לו רצה מישהו להיטבל בשנית. על פי דיעה זו קיים הבדל בין המילה לבין מעשים מוסריים אחרים בתורה. כלומר הטקסים חוזרים על עצמם שוב ושוב, וזה לא הספיק אם מישהו הקריב קורבן פעם אחת, התפלל לאל במקדש פעם אחת, התפייס עם הכנסייה פעם אחת וכן הלאה.

שנית המילה היא הרבה יותר סבל וצלב [עינוי] מאשר מעשה, כי מי שנימול איננו עושה מעשה זה אלא סובל אותו מאחרים ומתוך יסורים. ובכן אם המילה איננה טקס, ולא מעשה מוסרי מעשרת הדיברות, מה היא איפוא? על כך מלמדנו יפה פאולוס, שיודע יפה מאד להסביר דברים: כי הוא אומר, באגרת אל הרומיים פרק ד פסוק י"א, שהמילה היא אות לצדיקות, שהיתה לאברהם עוד בהיותו ערל, בטרם נימול. ואות זה נטבע לאברהם בבשרו ובבשר כל הזכרים מצאצאיו.

כעת אם רוצה מישהו לומר, שהמילה היא טקס, עדיין הוא צריך להסכים עמנו, שאין היא דומה לטקסים האחרים, שהיא איננה טקס שאדם עושה, אלא טקס שאדם סובל, כמו הטבילה.

לכן עולה (אם מניחים עיקר זה, שהמילה היא אות, שלא הפך את אברהם לצדיק, אלא הינו אות וסמל לצדיקות שהיתה באברהם קודם לכן) שאלה זו: אם חותם זה יכול להיות אות חסר-תועלת, או שחותם זה מייצג דבר-מה? תשובתי על כך היא שהמילה אצל אברהם היתה רק אות, ללא כל משמעות, כלומר, היא היתה אות שאינה עושה את מה שהיא מסמלת, אלא היא רק סמל. כי את הטיעון של פאולוס הקדוש, שבו הוא מוכיח, שאברהם היה צדיק בטרם נימול, איש אינו יכול להפריך. לפיכך המילה היא אות שרק מסמל את הצדיקות, אבל לא נותן אותה, כי הוא מוצא את אברהם שהיה כבר צדיק קודם לכן, אבל לא עושה אותו צדיק.

אבל לגבי צאצאיו הבאים אחריו, יש עניין אחר. כי המילה לא מצאה את העם הזה בצדיקות, שבה מצאה את אברהם, שבשלה היא היתה אות וסמל לצדיקות שמסומלת בה. כי כך נכתב בפסוק י"ד [בראשית פרק י"ז]: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר." הכוונה כאן היא כריתה רוחנית ונצחית. מכאן עולה שוב שתינוק, שנימול ביום השמיני, הוא מבורך ונמנה על עם האלהים. לכן קיבלה המילה בקרב צאצאי אברהם מישנה תוקף, כלומר, היא העניקה צדיקות לא בעבור המעשה, שהיה בעצם מעשה של סבל, אלא בעבור ההבטחה האלהית, שהיתה קשורה באותו מעשה של סבל.

לכן רק מן ההבטחה נטלה המילה את כוחה והשפעתה, אבל את ההבטחה אי אפשר להשיג אחרת, אלא על ידי האמונה, כך אין מתחייב מכך רק שהילד הנימול מתקבל לעם האלהים והופך לצדיק, אלא שהוא גם מאמץ את האמונה באמצעות פעולתה של רוח הקודש.

זוהי תורה חשובה ונעלה, לכן צריך לשים לב היטב. כי מכאן מבינים בבירור, שהאל קיבל את הילד היהודי לחברת עמו ולחסד הנצחי. ומהכבוד הזה של המילה אין היהודים יודעים דבר, והם משתבחים רק במעשה הסבל לבדו, ומייחסים לעצמם את הצדיקות כשכר, אבל אינם מביאים בחשבון את ההבטחה או את האמונה, שזו עבודתה של רוח הקודש.

זהו עיוורון גדול. כי המילה, כל עוד היא נשארת רק מעשה ומילה, איננה פועלת דבר, אלא לכך צריכה להתווסף האמונה בדבר [הדבר הוא כינויו של ישו על פי פתיחת הבשורה של יוחנן: "בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים ואלהים היה הדבר"]. כאשר זו נמצאת, המילה היא קודם כל סמל לצדיקות ומסמלת את הצדיקות.

אבל ברית זו של המילה התקיימה רק עד ישו, אשר לאחר שקיבץ והביא גם את עובדי האלילים לממלכת האל, ביטל את האות או הברית הישנה וכונן אות חדש, כפי שהוא אומר בבשורת יוחנן, פרק ג' פסוק ה': "אמן אמן אני אומר לך אם לא ייוולד איש מן המים ומן הרוח, לא יוכל לבוא אל מלכות האלהים". אפשר להשוות זאת, גם אם לא באופן מושלם, להתנהלות בעולם הזה: מישהו נהג באומץ וביושר במאבק למען ארצו נגד האויבים, בזכות הצטיינותו העניק לו הקיסר סמל חדש, העניק לו ערים, כפרים, ארמונות, וכן הלאה. מן המתנות האלה נהנו כל צאצאיו, ודבר זה עודד אותם, שיאמצו את המעלות של אבותיהם. אבל כאשר הם לא אימצו אותן, והידרדרו למידות רעות, והרי הקיסר גמל לאבותיהם את הכיבודים האלה בעבור גבורתם ומעלותיהם, לפיכך הוא יכול לקחתם בחזרה מצאצאיהם הבלתי ראויים.

לכן העניק אלהים לאבות המנצחים, אשר באמונה ניצחו לא רק את האויבים, אלא גברו על החטא והמות, את המילה כסמל מיוחד של מידותיו הטובות, שעליו לשאתה בבשרו, אבל לא כאות ריק מתוכן, אלא גם צאצאיו צריכים לשמוח ולהינות מברכה זו, אבל רק כל עוד הם מאמצים את מידותיו הטובות של אביהם. אף על פי שרק צאצאי אברהם היו צריכים לשאת אות או סמל זה לפני כל העולם, בכך גם עובדי האלילים הובאו ופותו להכיר את אלוהי אברהם ולעובדו. לכן אומר פאולוס הקדוש באגרת אל הרומיים, פרק ד, פסוק י"א: "ואות המילה קיבל לחותם צדקת האמונה אשר היתה לו בעורלתו", ומיד הוא מוסיף: "להיות לאב לכל המאמינים והם ערלים". כמו כן בפסוק י"ב: "ולהיות אב גם לנימולים, אך לא לאשר הם נימולים לבד, כי אם גם הולכים בעקבות האמונה שהיתה לו לאברהם בעודנו בעורלתו".

זהו התיאור הנכון של המילה, כלומר שהיא ניתנה לשם כך, שתשמש סמל גלוי, כדי לעודד אחרים, ויהו נימולים או לא, ללכת בעקבות אברהם, או בעקבות אמונתו. כי הוא אב משותף בה במידה לעובדי האלילים וליהודים, ולכן זוכה ומעוטר בסמל ובאות חדשים, שעובדי האלילים באים אליו כאל מורה דרך, ויכולים להכיר את אלהיו, להודות בו ולכבדו.