מתקפת רוסיה על אוקראינה

ביום הראשון של מלחמת רוסיה באוקראינה היו אנשים, גם בישראל, שהתפעלו מ"המבצע המבריק" של פוטין. נדמה שהם השתתקו. מלחמת ברירה לעולם איננה מבריקה או חכמה. מלחמה היא דרך גרועה מאד להשיג מטרות, מפני שיודעים רק איך מתחילים במלחמה. לעולם אין יודעים כיצד היא תימשך וכיצד היא תסתיים. גם אם מתכננים את מהלך המלחמה בקפידה, אין שום אפשרות לצפות מראש את עוצמת ההתנגדות, את ההשפעות הקצרות וארוכות הטווח, הן על היריבים והן על אזרחי המדינה התוקפת. לרוב המלחמות יש השפעות ותוצאות שהפותחים בהן אינם צופים מראש. היטלר שיצא לכבוש את כל העולם וסיים בהתאבדות בבונקר שלו בגרמניה ההרוסה הוא הדוגמה האולטימטיבית, אבל גם דוגמאות פחות קיצוניות אינן מבשרות טובות למי שסומכים יתר על המידה על כוחם הצבאי ותוקפים יריבים חלשים מהם בהרבה.

חולשה היא עניין יחסי. עם שיושב על אדמתו ונלחם בצבא כובש, נהנה מלא מעט יתרונות, גם אם כוחו הצבאי נחות מכוח האויב. האויב צריך לשנע את חייליו ונשקו לתוך השטח הכבוש. הנכבשים יושבים בארצם ויכולים בהחלט למרר את החיים גם לצבא חזק. טנקים יכולים לשעוט ברחובות הארץ הכבושה, ובקבוקי מולוטוב הם נשק פרימיטיבי, אבל בקבוקי מולוטוב שנזרקים מקומות עליונות של בניינים יכולים להצית טנקים ומשוריינים וליצור בעיה לא קטנה עבור הצבא הכובש, כנ"ל טילי כתף ורובי צלפים קלים. כפי שצה"ל יודע היטב, גם אבנים גדולות ומרצפות שנזרקות מגגות יכולות להרוג חיילים. קשה לכבוש שטחים בלוחמת גרילה, אבל אפשר בהחלט להסב לצבא הכובש אבדות ולגבות ממנו מחיר דמים.  

לכבוש עם עוין זה ממש לא פיקניק. סטלין הצליח להשתלט על מזרח אירופה, מפני שהוא כבש אותה מידי הנאצים, והפחד המצמית מגרמניה הותיר את מזרח אירופה שנים רבות בשליטת הרוסים. לכן גם פוטין צועק שהוא נלחם בנאצים שמבצעים רצח עם. אבל יש גבול עד כמה אפשר לשכנע אנשים באמצעות שקרים גלויים לעין. העולם יודע שאוקראינה היא כיום מדינה דמוקרטית, שהשיגה את שחרורה מעול הפטרונות הרוסית במאבק לא פשוט, ושהנשיא שלה הוא יהודי שנבחר בבחירות דמוקרטיות. דוקא פוטין מטיל האימה הוא זה שמעורר בתודעת העולם את זכרו של היטלר, ולא  אוקראינה שלא איימה על שום מדינה ועל שום עם ורק ביקשה לחיות את חייה בשלווה.

לעמנו יש חשבון היסטורי עצוב עם העם האוקראיני, אבל הוא איננו רלוונטי למשבר הנוכחי. אוקראינה של היום מקיימת יחסים טובים עם ישראל, ולכל דור חדש יש זכות לפתוח דף חדש ביחסי עמו עם העם היהודי. ומה שהכי חשוב: אוקראינה איננה אשמה כהוא זה בהתקפה הרוסית. כעת היא קורבן לאלימות של הדיקטטור האכזרי ולדימיר פוטין, שפוגע קשה גם ביריביו ומתנגדיו בתוך רוסיה, שכמה מן הבולטים שבהם הם יהודים, וצריך לעמוד לצדה של אוקראינה מפני שהיא צודקת, ומפני שפוטין הוא איום על שלום העולם, וגם מדינת ישראל, שהצבא הרוסי יושב על גבולותיה עם סוריה, חוששת מאד מהאיום הרוסי, שבמרחק לא רב מישראל הפך מאיום לאלימות גלויה.

כבר עכשיו יש למתקפה של פוטין כמה תוצאות הפוכות ממטרותיו: כוחות נאט"ו במדינות מזרח אירופה מתוגברים כעת, והרצון של מדינות מזרח-אירופה במטריית ההגנה של נאט"ו רק מתגבר. מדינות כמו פולין והונגריה, שמשטריהן האנטי-ליברלים התגרו באיחוד האירופי ופגעו בעקרונות דמוקרטיים ובחירות נתיניהם, מזועזעים מהברוטליות של פוטין, והדבר יגביר מאד את רצונם לדבוק באיחוד האירופי ובנאט"ו, ויכול בהחלט לחזק מגמות דמוקרטיות ומערביות במדינות האלה. הדבר נכון כמובן לגבי כל מדינות ברית ורשה שחברות כעת אם באיחוד האירופי ואם בנאט"ו, שכולן מאוימות כעת על ידי פוטין וחוששות שאחת מהן תהיה קורבנו הבא. נאט"ו תתחזק כעת וגם האיחוד האירופי יתחזק. ייתכן אפילו שבריטניה תחזק מחדש את קשריה עם האיחוד, שממנו נקרעה מתוך תחושה שאירופה כבר איננה מאוימת. פוטין הזכיר לכולם שהאיומים על בטחון אירופה אינם נחלת העבר. וגם היחס לאוקראינה מצד האיחוד האירופי ונאט"ו, שלא ששו לצרפה לשורותיהם, הולך ומשתנה בעקבות המתקפה הרוסית, וכבר נשמעים קולות בארצות הברית ובאירופה שיש לצרף את אוקראינה לברית הצפון-אטלנטית.

והלאומיות האוקראינית שפוטין מזלזל בה צפויה דוקא להתעצם לנוכח המתקפה. קשה לדעת מה הניע את ספינת הקרב הרוסית להתנפל בברוטליות על החיילים המעטים באי הנחשים הזעיר, שאין לו שום חשיבות אסטרטגית. אולי חפצו הרוסים להטיל אימה על חיילי אוקראינה כולם, אבל ההיפך קרה: הם סיפקו לעם האוקראיני מופת וסמל של גבורה לאומית, שלאורו מבקשים כעת אוקראינים צעירים אחרים לפעול. זו רק דוגמה אחת לכך שאלימות עלולה להוליד את ההיפך הגמור מהתוצאה שאליה כיוונה, מפני שאלימות מיותרת לעולם איננה חכמה.

 

   

 

 

 

 

 

 

גזענות ושחיתות בשיח ג'ראח

 

סיפורם של מיכאל בן-יאיר ואחותו נעמה ברטל שרכוש סבתם בשיח ג'ראח נחמס בדרכי רמייה לצורך שוד וגזל מדגים את השילוב המושלם בין גזענות לחמדנות ושחיתות שפועל בשכונת שיח ג'ראח, וגם את הגיבוי המלא שמעניקות מדינת ישראל ורשויותיה לגזלנים.

סבתו של בן-יאיר, שרה שווילי, הורישה את הבית והחנות שהחזיקה בהם בנחלת שמעון, שכונה יהודית קטנה בתוך שכונת שיח ג'ראח, לצאצאיה, אך ציינה שאם אחד מהם ילך לעולמו ללא צאצאים, יעבור חלקו כהקדש לטובת בית הכנסת הגורג'י בנחלת שמעון. סעיף זה משך את תשומת לבו של יצחק מאמו, העומד בראש עמותת "מיישבי ציון". הוא ביקש וקיבל מבית הדין הרבני היתר לברר מיהם היורשים. כמובן שלא היה שום קושי למצוא במרשם התושבים את בן-יאיר ואחותו, אבל יצחק מאמו ושותפו אורן שפר הודיע לבית הדין הרבני שהיורשים לא אותרו וביקשו למנות אותם, לא ברור על סמך מה, לנאמני ההקדש, ובית הדין הרבני נענה לבקשתם. בשנת 2004 התנגד האפוטרופוס הכללי למינוים של מאמו ושפר ודרש לאתר את היורשים, אבל בית הדין הרבני דחה את בקשת האפוטרופוס והעביר את הנכס לידי מאמו ושפר ואף העביר להם 250 אלף ₪ משכר הדירה שהמדינה גבתה מהדיירים. במשך תשע שנים נוספות הם גבו מהדיירים עוד 600 אלף ₪. בשנת 2011 השתלט על הנכס "ועד העדה הגורג'ית", עמותה נוספת, שקיבלה את אישור בית הדין הרבני, ולמרות שאנשיה, על פי הפרוטוקולים של הדיונים, ידעו מי היורשים, הם לא יצרו עמם קשר – וכי מדוע ידאגו להעביר פרה חולבת שכזו לידי בעליה האמיתיים, אם מדינת ישראל מניחה לכל שודד וחמדן להשתלט על רכוש הזולת?

מיכאל בן-יאיר ואחותו גילו באיחור מה אירע לנכס של סבתם, ומאז ניהלו מאבק נואש לקבלו חזרה לידיהם. לא לכל יורש יש הידע המשפטי, הממון והיכולת להילחם על זכויותיו כנגד עמותות מושחתות של מקורבים לצלחת, שמשתלטים על רכוש זולתם ומשלשלים לכיסם סכומי עתק ללא כל בסיס, מלבד קשרים במקומות הנכונים, וניצול השחיתות האוכלת בכל פה במדינת ישראל וברשויות השלטון שלה. אבל בן-יאיר ואחותו לא רצו להשתלט על הנכס כדי לעשוק ולגרש את תושביו הערבים, אלא כדי להניח להם להתגורר בשלוה בבית סבתם, מאחר שמשפחתם, שנאלצה לפנות את הנכס בשיח ג'ראח בימי מלחמת השחרור, קיבלה מהמדינה בית וחנות בשכונת רוממה, כתחליף לנכס שעזבו, והם חשים שהמדינה פיצתה אותם די הצורך על הפסדם, ואינם רוצים לגזול מהערבים המתגוררים בנכס, אף הם פליטי מלחמת השחרור, את ביתם. העובדה הזו כמובן לא זיכתה אותם באהדה מצד רשויות המדינה שהפכו את גזל הרכוש הערבי וגירוש הערבים לאידיאולוגיה מובילה, ואם צריך על הדרך לשדוד גם מיהודים, יהי כך, ובלבד שהמושחתים המקורבים לצלחת יגזרו להם טובת הנאה וישלשלו לכיסם רוב שלמונים מרכוש שעליו השתלטו בדרכי הונאה ומרמה.

מי שגונב לגוי, אמרו חז"ל, סופו שגונב לישראל. במקרה של עזבון סבתו של בן-יאיר גנבו יהודים מושחתים תחילה את רכושם של הבעלים היהודים, ואז פנו לממש בחסות רשויות החוק את זממם הגזעני: לגרש את התושבים הערבים של הנכס, ולהעבירו לידי מתיישבים יהודים, לא לפני ששלשלו לכיסם מאות אלפי שקלים כשכר דירה.

אולי משום שהם יודעים שהם חיים על הגזל, היהודים שמתגוררים בשיח ג'ראח ברכוש שנגזל מערבים, מרבים לומר כל העת: "זה שלנו". הארץ שלנו, הבתים שלנו. כמו המתיישבים הצרפתים באלג'יריה שכתבו בנמל אלג'יר "פה זה צרפת", מפני שברור שאלג'יריה איננה צרפת ומעולם לא היתה. איך מרגיש אדם שיודע שגזל את רכושם של אחרים, שזרק אנשים לרחוב כדי לתפוס את ביתם? האם הוא באמת מרגיש בבית, או שהוא תמיד מרגיש כמו גנב שפלש לבית אחרים? המתנחלים תמיד מנסים לסגל לעצמם אותנטיות מזויפת, אבל הם תמיד בולטים בזרותם, תמיד נראים כמי שפלשו למקום לא להם, שזה אכן המצב. לכן הם מאד אלימים ומאד חוששים שישליכו אותם מבתיהם, וזה עונשם, על כך שגזלו את רכוש זולתם וגירשו את תושבי המקום: לחוש תמיד נרדפים. אף פעם לא תהיה בהם הטבעיות שמרגיש חיפאי או תל-אביבי שיורד בבגד ים וכפכפים לשפת הים. הם תמיד יהיו פולשים ויחושו כפולשים.

השתלטות עמותות מתנחלים על שיח ג'ראח היא תרגיל בטרנספר בקנה מידה קטן. מסלקים את תושבי השכונה הערבים ומקווים לסלק ביום מן הימים את כל התושבים הערבים בישראל. פעם זה הצליח – במלחמת השחרור. המתנחלים, שמתחזים לבעלי הארץ, מתחזים לעתים לחלוצי חומה ומגדל, לעתים ללוחמים במלחמת השחרור. אבל הם רק מתנחלים ומתחזים. במלחמת השחרור הישוב היהודי נלחם על חייו ולא ידע אם מדינת ישראל תוכל להתקיים ואם צפוי לו ניצחון או מוות. המתנחלים אמנם מסכנים את חייהם מדי פעם, אבל לרוב הם נשענים על המדינה וסומכים על הגיבוי שיקבלו מן הרשויות. המדינה מעמידה פנים שאין זה מעניינה ומסתתרת מאחורי רשויות החוק שמכשירות את השרץ הגזלני, מאחר שהגזל נעשה בחסות החוק והמערכת המשפטית, כאילו השילוב של חקיקה גזענית, בתי דין מושחתים ועמותות מתנחלים גזלניות הוא מופת לחוק וצדק. אבוי למדינה שאלו משפטיה, שזה החוק שהיא מקיימת, ושכך היא מקיימת אותו.

ביקור מוזר

 

היום לפני הצהרים שמעתי דפיקה בדלת והכלב התחיל לנבוח וחשבתי שזה הדוור, אבל זה היה איש מבוגר ששאל אם אני ענת פרי ואם אני בת של השופט יוסף מרגלית ואמרתי לו כן, והוא אמר שהוא צריך ממני עזרה, שהוא מחפש פסק-דין שאבי נתן בשנת 1990 ואיננו נמצא בשום מקום. אמרתי לו שאבי כבר עשרים וחמש שנים איננו בחיים והוא אמר שהוא יודע. הוא אמר שהוא חיפש את אמי ואמרו לו שהיא נפטרה לאחרונה. אמרתי לו שאמי נפטרה כבר בשנת 2018. הוא חזר ואמר שאני יכולה לעזור לו, שיש בתיק הזה נסח טאבו. אמרתי לו שאני לא יכולה לעזור לו, שאין לי שום גישה. הוא אמר יש לך גישה, את בת. אמרתי לו שזאת חוצפה שהוא בא להציק לי ככה וסגרתי את הדלת. הבנתי שהוא חושב שהשופטים החזיקו בבית את התיקים שהם טיפלו בהם, וזה כמובן לא נכון – תיקים שכבר הוכרעו הוחזרו לבית המשפט ומשם עברו לארכיון ואחרי תקופה מסוימת אולי אפילו ביערו אותם, כי אי אפשר לשמור הכל. אחר כך חשבתי שאם הוא מחפש נסח טאבו הוא צריך ללכת לטאבו ששם שומרים את כל המידע מאז ימי התורכים, אבל אולי הוא רצה משהו אחר. הוא די הפחיד אותי, האיש הזה, שבא ודפק לי בדלת בכזאת תובענות, כאילו אני חייבת לו משהו. אבל חשבתי גם על זה שבאמת בתור בת היתה צריכה להיות לי גישה לדירות שאמי התגוררה בהן, אבל גיסתי והאחיינים מנעו מאיתנו להיכנס לדירות של אמי ונעלו אותן בפנינו וקברו את אמי בלעדינו, ואין לי גישה לא לדירה שאמי מתה בה ולא לבית הישן של הורי שאמי אמרה שהיא תוריש לבנותי, אבל מיד כשהיא עברה לדירה החדשה והמפוארת שלה שהיתה מותאמת לכסא גלגלים, אחת האחייניות התנחלה בבית הישן של הורי וגרה בו עד היום וביחד עם גיסתי היא זייפה צוואה שבה הם מקבלים את כל הדירות של אמי ואת כל התכולה שלהן, והשופטים אישרו את הצוואה. וחוץ מזה אמי הורישה לאחיינים גם את הדירה החדשה שלה. בצוואה המזויפת הם כתבו שאמי כביכול מורישה לנו חשבונות בנק, אבל אחרי שאישרו להם את הצוואה המזויפת התברר שהאחיינית שהתנחלה בבית הישן של הורי ולקחה אותו לעצמה, היתה שותפה של אמי בשלושת חשבונות הבנק שהיינו אמורים לרשת ואמרה לבנק לא לתת לנו את הכסף, אז נאלצנו להגיש עוד תביעה ואז קיבלנו את רוב הכסף שהיה בחשבונות, אבל חלק ממנו לא הגיע אלינו ואנחנו עוד מחכות שבית המשפט יפסוק בעניין. בדיוק השבוע דיברתי עם עורכת הדין שלנו והיא אמרה לי שהאחיינים יכלו לתת לי להיכנס לדירות ולבחור כמה דברים למזכרת, ואני הסברתי לה שהם לא יכלו לתת לי להיכנס לדירות, כי אם היתה לי גישה למגרות המסמכים של אמי, הייתי עלולה למצוא עותק מהצוואה האמיתית שלה שהיא כתבה כמובן בכתב ידה כפי שכתבה תמיד, ולכן עוד לפני שקראתי את הצוואה המזויפת שהיתה מודפסת ידעתי שהיא איננה צוואה של אמי. שנים קודם אמרתי לגיסתי שהיא יכולה לרמות את כל העולם אבל לא אותי, ובאמת את השופטים היא רימתה מאד בקלות והם גם רצו להיות מרומים, כי בשביל לבטל צוואה צריך לעבוד הרבה יותר קשה מאשר בשביל לאשר אותה. גם אם לא הייתי מוצאת עותק מהצוואה האמיתית של אמי, הייתי עלולה למצוא מסמכים שסותרים את הצוואה שגיסתי זייפה, או למצוא מסמכים על הרכוש והכספים של אמי שהיה אפשר להבין מהם שהצוואה מזויפת, לכן האחיינים לא יכלו להסתכן בזה שאכנס לדירות של אמי ואמצא דברים שיכשילו את פרוייקט ההשתלטות שלהם על רכושה של אמי שהם עבדו עליו כל כך הרבה שנים. קצת הצטערתי שלא שלחתי את האיש המוזר שדפק בדלתי לאחיינית שהתנחלה בבית הישן של הורי ומתגוררת בו, אבל חשבתי על כך מאוחר מדי.

קופסת שוקולד

 

בדרך כלל ביקרתי אותה ביחד עם הכלב, אבל המטפלת החדשה פחדה מהכלב וטרקה לי פעמיים את הדלת בפנים. אז באתי בלי הכלב, והיא אמרה שעם הכובע והמסכה בקושי יכלה להכיר אותי. אמרתי לה שגם אני לפעמים מתקשה לזהות אנשים עם המסכה, במיוחד אנשים שאינני פוגשת לעתים קרובות. היא אמרה טוב, לנו יש היכרות רבת-שנים, ואמרתי שאכן אנחנו חברות כבר יותר מעשרים שנה, והיא חשבה שאנחנו מכירות עוד מהאוניברסיטה, ואמרתי לה שלא, שאנחנו מכירות מהשכונה. היא אמרה שאנשים מהשכונה היא מרשה לעצמה לא לזכור. היא אמרה שיש לה בעיית זיכרון ושאני אומר לה את שמי. גם בביקור הקודם היא לא הצליחה לזכור את שמי, ושאלתי את הבן שלה אחר כך אם אולי נמחקתי לה מהזיכרון והוא אמר שלא, שהיא זוכרת אותי. היא שאלה אם אני ביולוגית. היא כתבה דוקטורט בביולוגיה אבל עזבה את האקדמיה לאחר מכן. היא סיפרה לי פעם שהפרופסורית שהנחתה אותה היתה רווקה בלי ילדים וגם אחותה היתה פרופסורית רווקה בלי ילדים, והיא שמעה אותה אומרת לאחותה שלעולם היא לא תיקח אשה למחלקה שלה, כי נשים מתחתנות ויולדות, והיא החליטה מיד לעזוב את האוניברסיטה אחרי שתסיים את הדוקטורט וללדת ילדים. היא אמרה לי הרבה פעמים שאף פעם לא הרגישה אושר מיוחד חוץ מאשר כשילדה את שלושת הילדים שלה. אמרתי לה שאינני ביולוגית, שאני היסטוריונית, והיא אמרה שהמקצוע הזה רחוק מלבה. בעבר היא סיפרה לי הרבה על המורה להיסטוריה ששנאה כי אהב ללעוג לתלמידים, במיוחד לתלמיד אחד שלא הצליח להגיד "קלסיציזמוס" והיה מגמגם ומסמיק, ואני תהיתי למה צריך בכלל להגיד קלסיציזמוס, שככה אומרים בגרמנית. אחר כך המורה הזה נהיה היסטוריון מאד מפורסם אבל שמחתי שלא למדתי אצלו, למרות שידעתי להגיד קלסיציזמוס. אמרתי לה שבזקנתו הוא כתב על עיר מוצאו וזה עניין אותי כי הוא בא מאוסטרו-הונגריה כמו סבא וסבתא שלי, וכמותם התחנך בגרמנית, ולכן נהג לומר קלסיציזמוס. היא אמרה ששם העיר הזו מוכר לה, אבל שאיננה יודעת גרמנית, כי אצלם בבית דיברו רק עברית, למרות שאמא שלה באה מגרמניה. אבא שלה למד בגימנסיה עברית באוקראינה, ותמיד הקפיד לדבר עברית יפה, וגם אמא שלה למדה עברית ודיברה איתה ועם אחותה רק עברית. היא סיפרה לי הרבה פעמים על אמא שלה שגדלה במשפחה מתבוללת, אבל בעבודתה כעובדת סוציאלית פגשה פליטים יהודים שרצו לנסוע לפלשתינה והחליטה לנסוע בעצמה לבקר בפלשתינה. היא באה כתיירת ואז הכירה את אבא שלה והם התחתנו והיא נשארה בארץ, וגם שכנעה את אחיה הקומוניסט שבמקום לנסוע לרוסיה כדאי לו לבוא לארץ ולגור בקיבוץ, ובאמת הוא עלה לארץ ונהיה קיבוצניק, ואז בדיוק בליל הבדולח גם סבתא שלה הגיעה לארץ עם פסנתר שהיא ואחותה למדו לנגן עליו. הסיפור שהכי אהבתי על ההורים שלה היה שכשאמא שלה נסעה לביקור בישראל, חברה שלה ביקשה שתיקח קופסת שוקולד לקרוב משפחה שלה בתל אביב, וזה היה אבא שלה, ומאז שאמא שלה הביאה לו את קופסת השוקולד הם לא נפרדו, וגם אחרי שהיא מתה בטרם עת הוא לא נישא מחדש למרות שחי עוד עשרות שנים. אבל עכשיו היא סיפרה לי סיפור אחר לגמרי, שההורים שלה בכלל נפגשו באניה כשהם עלו לארץ, מה שהיה לגמרי בלתי אפשרי, כי אבא שלה עלה מאוקראינה ואמא שלה עלתה מגרמניה, וחוץ מזה אביה עלה לישראל עשור לפני אמה, שהיתה צעירה ממנו בלא מעט שנים. היה חבל לי שהיא שכחה את הסיפור היפה על אמא שלה שהביאה לאביה את קופסת השוקולד וככה הם הכירו ואחרי שלושה חודשים התחתנו, אבל בעיקר היה לי מוזר איך נשתל במוחה הסיפור שהוריה הכירו באניה שבה עלו כביכול שניהם יחד לארץ. אני יכולה להבין שאפשר לשכוח דברים, אבל איך אפשר לזכור פתאם משהו שלא היה. אולי זה סיפור של מישהו אחר שהיא אימצה לעצמה, כי מה שקרה באמת היא כבר לא זכרה. כשהלכתי היא אמרה שהיא שמחה מאד שבאתי כי לפעמים משעמם לה כי אף אחד לא בא או שבאים אנשים שהיא רוצה שכבר ילכו, ושאם אני רוצה שאבוא גם מחר. חשבתי שאולי היא לא זוכרת מי אני אבל זה לא כל כך משנה. אם היא שמחה שבאתי כדאי שאבוא לעתים קרובות יותר, ולכל היותר היא תחשוב שאני מישהי אחרת, אולי חברה ביולוגית שמכירה אותה מהאוניברסיטה, והיא תשמח לפגוש אותי בתור החברה מהאוניברסיטה שאני לא, אבל זה לא כל כך משנה.  

דוד פישר / המספר העגול

 

סרטו של דוד פישר "המספר העגול" איננו סרט דוקומנטרי במובן הרגיל והוא איננו עוסק בבירור מספר היהודים שנרצחו בשואה, כפי שאפשר להסיק בטעות משמו ומכמה התייחסויות וביקורות כלפיו. אי אפשר כמובן לדעת כמה יהודים נרצחו בשואה. אפשר בקושי לחשב בערך כמה יהודים נרצחו במחנות ההשמדה, במחנות מעבר, ואלה היו רבים בהרבה מן המחנות הגדולים והמפורסמים כמו דכאו, ברגן-בלזן, אושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה, סוביבור, חלמנו, בלזץ, מאידנק, תרזינשטאדט ומאוטהאוזן. אירופה היתה זרועה בעשרות מחנות השמדה ששמות רובם אינם מוכרים כלל לציבור הרחב ואפילו החוקרים מתקשים לזכור את כולם. אבל כאשר מדברים על מספר קרבנות השואה, צריך לזכור שמעשי הטבח ההמוניים החלו כבר בשנת 1941, ושאינספור יהודים נרצחו בבורות הריגה שאליהם נורו בהמוניהם, באקציות שהתרחשו בכיכרות ערים, באסמים שנכלאו בתוכם והועלו באש, בעבודות כפייה נוראות, ברחובה של עיר, במגרשים, בשדות, ביערות, בערבות שלג. הקרבנות האלה לא נספרו במדויק ולא ניתן לשחזר את מספרם. אפשר להעריך שמדובר במיליוני אנשים. בפולין שחיו בה לפני המלחמה כשלושה וחצי מיליון יהודים, נותרו אחרי המלחמה עשרות אלפי יהודים בלבד, וגם הם סבלו מפוגרומים רצחניים כמו זה שהתרחש בקיילצה בעקבות עלילת דם. גם אם נניח שנותרו בפולין מאות אלפי יהודים שהסתירו את זהותם היהודית, אפשר להניח ברמה גבוהה של וודאות שרק מתוך יהודי פולין לבדם נרצחו למעלה משלושה מיליון, ובהערכות זהירות כגון זו לא קשה להגיע למספר ששה מיליון וגם למעלה ממנו. הפרופסור הקשיש יהודה באואר אומר בסרט שששה מיליון זה מספר נאצי. הוא מתכוון כנראה לכך שאדולף אייכמן טען במשפטו שמספר היהודים שנרצחו היה ששה מיליון, ולא היה לו אינטרס להגזים במספר. אייכמן גם טען שהם פחדו לספר להיטלר שרצחו "רק" ששה מיליון יהודים, כי היטלר רצה שירצחו כפול מכך – הוא קיוה לכבוש את העולם כולו ולחסל את כל יהודי העולם. דוד פישר מוצא כמה וכמה מקורות יהודיים למספר, וחושב שמדובר במספר היהודים בארצות הכיבוש הנאצי, אבל בארצות הכיבוש הנאצי היו עם פרוץ המלחמה יותר מששה מיליון יהודים.

הפרופסור עומר ברטוב טוען שאי ידיעת המספר היא מאפיין של רצח עם. שמי שמייעד אנשים להשמדה ואיננו רואה בהם כלל בני אדם איננו טורח לספור אותם. האמירה הזו איננה מדויקת, כי רכבות המוות נשלחו למחנות הריכוז עם תעודות משלוח, שבהן נכתב בערך כך: "שלוש מאות וארבעים גברים, חמש מאות ועשרים נשים ושבע מאות שבעים ושלושה ילדים לטיפול מיוחד". "טיפול מיוחד" Sonder Behandlung הוא הקוד הנאצי להשמדת יהודים. המוני תעודות כאלה נמצאו ופורסמו. האם המספרים היו מדויקים? אין אפשרות לדעת. מכל מקום זה איננו עוזר הרבה, מאחר שרוב היהודים נרצחו כאמור בבורות הריגה, בערים, בשדות, ביערות, בכל מקום, ורבים מאד גוועו ברעב ובמחלות. אין שום אפשרות לחשב מי נספה ומי ניצל, נמלט מאקציה ומצא מחסה בבית אנשים אמיצים ורחמנים, או הוסתר מראש, או הצליח להגיע לאיזור חופשי מכיבוש.

ישנם בסרט היסטוריונים שכועסים על עצם הניסיון להציב שאלות על המספר, וישנם כאלה שששים להרגיש נועזים בכך שהם מערערים כביכול על מיתוס קדוש. אני אינני מוצאת שום דבר נועז באמירה שאי אפשר לדעת כמה יהודים נספו בשואה בגלל אופיו של הרצח ההמוני שרובו לא תועד בזמן אמיתי בשום צורה. גם באושוויץ לא רשמו את אלה שהובלו מיד מן הרכבות לתאי הגזים, בעיקר נשים, ילדים וזקנים, שייתכן מאד שהם היו רוב הנרצחים באושוויץ. גם המספר המקובל כיום על ההיסטוריונים של מעל מיליון עד מיליון וחצי נרצחים באושוויץ הוא רק הערכה.

ההיסטוריון אברהם מילגרם אומר בסרט שקשה מאד גם להפחית מהמספר וגם להוסיף עליו, גם כשמדובר במאות אלפי יהודים שנרצחו במחנה ריכוז לא ידוע שהוא אישית חקר. המספר ששה מיליון התקבע בתודעה והמספר הזה לעולם יהיה הערכה בלבד, ומכחישי השואה יכחישו את השואה בלי קשר לשאלה אם נרצחו בה ארבעה, חמישה, ששה או שבעה מיליון יהודים, שאלה המספרים שסביבם נעים החישובים וההערכות.    

כתבתי כמה דברים על מספרי הנספים בשואה, אבל סרטו של דוד פישר, כפי שכבר ציינתי, איננו בדיוק סרט דוקומנטרי והוא איננו מנסה באמת לברר כמה יהודים נרצחו בשואה, אלא להשמיע הרהור פיוטי ופילוסופי על זכרון השואה ועל חוויית השואה ותודעת השואה. לכן הסרט איננו מתחיל בבירור מספרם של היהודים בארצות הכיבוש הנאצי לפני המלחמה או עם עליית היטלר לשלטון או בכלל, אלא בקטע הזוי למדי בחנות משקפיים בהמבורג שבעליה בחרו לקרוא לה six million glasses, שכך כתוב על שלט גדול בחזית החנות, ולשאלת הבמאי הם טוענים שקראו לחנות על שם סרט אמריקאי עם רוברט רדפורד שבשמו הופיעו ששה מיליון דולר (מבקר הקולנוע אורי קליין כתב שרוברט רדפורד לא שיחק בשום סרט כזה אבל היתה סדרה בשם דומה עם שחקן אחר). בעלי החנות אומר לפישר שזה באמת היה קצת טפשי מצדם שהם לגמרי שכחו שהמספר הזה יש לו משמעות קצת עצובה בהסטוריה העתיקה [כך במקור] של גרמניה, אבל זה לא נורא כי רק שני אנשים התלוננו. מצלמתו של פישר משוטטת על פני אלפי זוגות המשקפיים, וכן, היהודים הצופים בסרט רואים ערימות משקפיים במחנה ריכוז. היהודים, אומר ההיסטוריון אברהם מילגרם, הם העם היחיד ששקשוק רכבת מעלה בהם אסוציאציות כאלה, ואני חושבת על חברי הישראלים שנחרדו למשמע הכריזה בתחנות הרכבת בגרמניה "אכטונג, אכטונג". אכטונג זה פשוט תשומת לב, attention, אבל ליהודים קשה לשמוע כרוז גרמני קורא אליהם אכטונג, אכטונג. ליהודים קשה להיכנס לסופרמרקט גרמני ולראות שלט שמכריז על אקציון (מבצע) למכירת צלחות. ליהודים יש טראומה שעוברת מדור לדור, ולגרמנים יש בעיקר חוצפה והיתממות, ומלבד הקטע הזה אין גרמנים בסרט. הוא רק מבהיר במה באמת עוסק הסרט – בחוויית השואה של הניצולים, ובטראומת השואה של הדור השני. לכן שיאיו של הסרט הם בעיני המפגשים שבהם נוכחת בכל עוזה טראומת הדור השני: במפגש של דוד פישר עם אביהו רונן, היסטוריון ובנה של ניצולת שואה שהתאבדה כשבנה היה עדיין ילד (אביהו רונן כתב עליה בספרו "נידונה לחיים"). אביהו רונן מספר כיצד הפכו את אמו לגיבורה, ודוד פישר מדבר על הוריו שמבחינתו גם הם מתו בשואה כי חייהם לא היו חיים. מטלטל מאד גם המונולוג של אחיו של דוד פישר, רונאל פישר, ליד קברות הוריהם, כאשר הוא מספר בגמגומו המוכר כמה פעמים ביום הוא עומד עירום לפני הקרמטוריום, כי זאת חוויית ילדותו. אי אפשר לראות את רונאל פישר בלי לחשוב על מעשי הנוכלות הנודעים שלו, אבל האם זה משנה? הקטע הזה שייך מאד לסרט והוא מציג ארבעה קרבנות שואה, שניים שמתו בישראל מזקנה, ושניים שעדיין חיים את סבלם של הוריהם ואת סבלם שלהם, והוא מבטא את המסר האמיתי של הסרט: לקרבנות השואה אין מספר, כי הם לא חדלו למות בשנת 1945 או 1946. רבים מהם מתו גם כשהמשיכו לחיות.

"גילוי האמת" הוא ספין

 

זוכרים איך התחילה פרשת השימוש המשטרתי בתכנות ריגול, בעקבות סדרת כתבות של תומר גנון בעיתון "כלכליסט"? אז משך את תשומת הלב דיווח על שתילת התוכנה בטלפונים של ראשי מחאת "הדגלים השחורים" נגד נתניהו, מה שהצביע על שימוש בתוכנת הריגול בתקופתו של השר אמיר אוחנה, למטרה הפוליטית הברורה של שימור שלטונו של נתניהו. וכן, דובר גם על האזנה לראשי ערים ופוליטיקאים שנחקרים בעבירות שחיתות, אבל עיקר השיח נסב על שימוש בתוכנה לדיכוי המחאה נגד נתניהו, מה שלא הפתיע את מי שנכח בהפגנות, או במקרה שלי – מי שמתגורר בקרבת בית ראש הממשלה, והיה עד כמוני לניסיון המשטרתי לחסום הגעת מפגינים לבלפור, לניסיון לעצור מפגינים ולחקור אותם מי הם כדי להרתיע אותם מלהצטרף להפגנות, למעצרים אלימים של מפגינים ללא כל סיבה, להטלת קנסות על מפגינים – או על עוברי אורח שנקלעו למקום – על עבירות מופרכות ומומצאות למטרת התנכלות בלבד, לניסיון למנוע ממפגינים לשוב לביתם, ולסתם אלימות כלפי מפגינים ללא כל סיבה. שום דבר בהתנהלות המשטרה כלפי המפגינים נגד נתניהו לא נשא אופי דמוקרטי. סביבת בית ראש הממשלה בימי ההפגנות נראתה כמתחם שלטוני בדיקטטורה ברוטאלית, שבה ממקדות רשויות האכיפה את כל עוצמתן בדיכוי מתנגדי השלטון ואינן בוחלות באמצעים.

והנה הפלא ופלא -לאחר ששמענו שלא היה שום שימוש לא חוקי בתוכנות הריגול, בוודאי לא נגד מנהיגי המחאה, מתברר כי נמצא קורבן אחד ויחיד לריגול משטרתי, הלא הוא עד המדינה שלמה פילבר שצפוי להתחיל בקרוב את עדותו בבית המשפט נגד נתניהו. רק לו האזינו באופן בלתי חוקי. ריגול אחר מנהיגי המחאה נגד נתניהו בחסות משרתו אמיר אוחנה בתפקידו כשר המשפטים מטעם? לא היה ולא נברא. אוחנה אפילו הכריז שבמשטרה יש תרבות שקר. לא נגד מפגינים שהואשמו בהאשמות שוא והוכו באלימות על ידי אנשי משטרה ללא כל סיבה. תרבות השקר במשטרה על פי אוחנה תחומה אך ורק לחקירות נתניהו. כשהוא היה שר המשטרה, השוטרים שכולנו ראינו מכים באלימות מפגינים נגד נתניהו, פעלו רק על פי החוק. אוחנה הוא בכלל ממחנה הצדיקים שרק שומרים על זכויות האזרח, בעיקר אזרח אחד שהיה במקרה ראש הממשלה שמינה אותו לתפקיד.

אינני חולקת על העובדה שהמשטרה האזינה לשלמה פילבר. אבל לטעון שזה המקרה היחיד, שרק נגד נתניהו הופעלה תוכנת ריגול ותו לא, שמכל החקירות והמשפטים שניהלה המשטרה רק בנתניהו לבדו נהגו שלא כחוק, וכל האלימות חסרת הבסיס נגד מתנגדי נתניהו או בכל מקרה אחר התנהלה בדיוק על פי החוק ורק באמצעות צווי שופט חוקיים? לא רק שאינני מאמינה לכך, אלא שבעיני כל "גילוי האמת" הזה איננו אלא ספין של אנשי נתניהו במשטרה, ונתניהו קידם ודחף את מקורביו ועושי דברו לא רק בתקשורת, אלא גם במשטרה, שבמשך שנתיים שבהן ניסה לשוא להקים ממשלה בראשותו מנע מינוי קבוע של מפכ"ל משטרה והניח למשטרה להתנהל בראשות ממלא מקום מפכ"ל שהיה כמובן נתון למרותו הרבה יותר מאשר מפכ"ל קבוע. כעת מנסים לשכנע אותנו שרק המפכ"ל שנתניהו קיוה כנראה לתמרן לטובתו ולא צלח בידו, רוני אלשיך, כפי שקיוה שמנדלבליט כיועץ משפטי לממשלה יסגור את התיקים נגדו ולא צלח בידו, ובקיצור רק מי שאכזב את ציפיותיו של נתניהו לשרת את עניינו הפרטי אשם בשימוש פסול בתוכנות ריגול. בעיני זה ספין במלוא מובן המלה – סיבוב והטיית תשומת הלב מהשימוש הלא דמוקרטי בתוכנות ריגול ובכל אמצעי אחר לדיכוי המחאה נגד נתניהו, לניסיון להציג את נתניהו כקורבן היחיד להפרת זכויות משטרתית, על פי השקר שפומפם לנו ללא הרף "לא ביבי לא חוקרים" – רק הצדיק התמים והטהור נתניהו נפל קורבן לחוקרי משטרה תככנים ורשעים שביקשו לקעקע את שלטונו של אהוב העם נתניהו שבאופן מוזר לא זכה ברוב קולות העם ובארבע מערכות בחירות שגזר עלינו דוקא הפסיד את השלטון, עד שלבסוף הפסיד אותו כליל. אבל המקורבים שטיפח עודם פועלים למענו בכל הכוח, וכוחם כלל איננו מבוטל, וכך בעולם ההפוך שלנו אנו אנוסים לשמוע הטפות מוסר מאמיר אוחנה ומהליכודניקית החדשה אתי כרייף, שמורים לנו דיעה ממקום הכבוד שלהם במיניסטריון האמת של נתניהו.