רות בונדי ז"ל

רות בונדי הלכה לעולמה, שבעת ימים ומעשים. רק בחטף היכרתי אותה אישית, רק כמה מלים החלפנו בכנס ב"יד ושם", שקיויתי להיפגש אחריו פעם נוספת לשיחה ארוכה, וכבר אינני זוכרת מדוע לא יצא הדבר לפועל. אני זוכרת שאנשים שם החמיאו לה על נאומה בערב יום השואה ב"יד ושם", שממנו נחרתו בזיכרוני מלות הסיום שבחרה: "הפרס הגדול איננו זכייה בפיס או בלוטו, אלא בחיים", שעל כך השיבה למחמיאים: אמרו לי לדבר ככה וככה, אבל ככה אני, והתכוונה שביקשו ממנה לדבר בלשון גבוהה יותר, והיא בחרה לומר את אשר על לבה במלים הפשוטות ביותר, של חיוב החיים. לכן גם אהבה את בוהומיל הראבאל, בשל שמחת החיים שבסיפורים שלו, אפילו בפראג הקומוניסטית האפורה, ובעצם כך נכנסה רות בונדי לחיי בראשונה ולתמיד, בתרגומי הראבאל שלה, ובמיוחד בסיפורו האהוב עלי מכולם "בדידות רועשת מדי", שבו הזדהיתי בכל לבי עם גורס הספרים שמציל ספרים מן הכיליון, ואלה נערמים בביתו אפילו על המדפים שמעל לראשו ומאיימים כל העת לצנוח עליו ולהביא עליו כיליון. באחת הפיסקאות האהובות עלי בספרה האוטוביוגרפי "שברים שלמים", שם רב משמעות, היא מספרת כיצד נדרה אחרי ששרדה את השואה שלא להיקשר לחפצים, אבל היא כל כך אוהבת חפצים ונקשרת אליהם, ואפילו חפצים של מה בכך. אנו האגרנים, ובפרט אנו אגרני הספרים, שהננו ככל הנראה הגרועים שבאגרנים, יודעים שגם לחפץ, וכל שכן ספר, יש נשמה.

כזה חפץ עם נשמה היה צמיד חרוזי הזכוכית הצבעוניים שבו נשזר שמה של בלאניצ'קה הקטנה, בתה של דודתה אירמה, שלאחר שהתאלמנה בטרם עת מבעלה הראשון שמת ממגפת השפעת, התאהבה בסטודנט למשפטים רודינק הצעיר ממנה בתשע שנים שנשא אותה לאשה. בהיותה בת ארבעים ילדה הדודה אירמה את בתה היחידה בלאנקה המכונה בלאניצ'קה, מאור חייה, ובחודש ספטמבר 1944, כשמלאו לילדה שמונה שנים, צעדה יחד עם אמה לתאי הגזים באושוויץ-בירקנאו. גם אביה של בלאנקה ניספה באחד ממחנות הריכוז בגרמניה זמן קצר לפני השיחרור. את הצמיד קיבלה רות בונדי מגיסו של רודינק ששרד את השואה ומצא לאחריה כמה מחפצי המשפחה שנמחקה מעל פני האדמה. רק הצמיד, כותבת רות בונדי, אחותי ואני, עדים אחרונים לקיומה של ילדה חייכנית ושמה בלאנקה, הצחורה. [בלאנקה פירושו לבנה, ע.פ.]

כעת אני שבה וקוראת בספרה של רות בונדי כמו בראשונה וכמו בפעמים ששבתי וקראתי בו: לא לפי הסדר, אבל את הפרק הזה "מאזן משפחתי", שמספר על גורל משפחתה בשואה, קראתי פעמים רבות, ומכול הנזכרים בו נחרתו בלבי הדודה אירמה ובלאניצ'קה שלה שנחנקו בתאי הגזים כאילו היכרתי אותן אישית. כשאני חושבת על כל בני משפחתי שנרצחו, רובם נורו לבורות במחנה בלז'ץ בגליציה עוד בטרם קם והיה המקום אושוויץ למה שנהיה ממנו, עולות בראשי גם אירמה ובלאניצ'קה הצועדות יד ביד אל תאי הגזים, אשה יפה בת ארבעים וילדה מתוקה בת שמונה, ילדת אהבה. לו שילם עם הרוצחים הגרמני על הרצח האחד הזה לבדו.

גם מבעד להבלחות ההומור האופייניות למי שהתפרסמה בכתיבה פיליטונית משעשעת, קל להבחין כמה מרירות חשה כלפי ילידי הארץ, שלא רק שלא חיבקו את ניצולי השואה, אלא הסתייגו מהם, חשדו בהם, האשימו אותם בכך ששרדו את השואה בדרכים עקלקלות. היא עצמה שרדה לדבריה משום שהיתה צעירה, משום שהיתה חברת התנועה הציונית, משום שהגיעה לתרזין עם בן זוגה הונזה, שהיה המדריך שלה בתנועת הנוער הציונית, והיה ממקימי המחנה. אבל גם לא מעט תושיה ואומץ עזרו לה לשרוד: כאשר התברר לה שלא נכללה בקבוצת נשים שנשלחו ממחנה בירקנאו לעבודה בפינוי הריסות בהמבורג, ניצלה את היכרותה עם עובדת משרד פולניה, שהסכימה לרשום אותה ואת חברתה במקום שתי נשים שהעדיפו להישאר במחנה, ויצאה להמבורג. הרבה מאד אומץ והסתכנות נדרשו ממנה כדי להסדיר זאת, אבל היא פעלה בנחישות, כמי שנלחם על חייו. ובכל זאת חשבה שיותר מכל היה זה המזל שקבע מי יישאר בחיים. חלק מהיוצאות להמבורג נהרגו בהפצצה. היא שרדה, ומעולם לא ראתה בכך דבר של מה בכך. החיים, חיים פשוטים של עבודה ועמל, היו לדידה תמיד הגדול בפרסים.

היא נלחמה ללמוד עברית ולכתוב בעברית, ולימים – לתרגם לעברית. מעולם לא חשתי זרות בעברית שלה. אם חשתי במשהו שונה, היתה זו נטייתה ללשון נקייה, מלאת הומור אך לעולם לא גסה או פרועה. בכך היתה שונה מאד מילידי הארץ – תמיד היתה ליידי. אולי גם השמירה הכמעט לא מודעת הזו על איפוק וכבוד עצמי עזרה לה לשרוד וגם לעמוד בכבוד בכל תהפוכות החיים. היא עצמה חשה שלעולם לא תשלוט בלשון העברית כילידי הארץ, שלעולם לא תהיה לגמרי חלק מאיתנו, שתמיד תישאר פרגאית. והיתה בכך גאוה לא נסתרת, אבל גם מידה הגונה של צער. כמו יהודים רבים שערש ילדותם בארץ זרה נשארה קשורה בקשר עמוק לנופיה של פראג, ולתרבויות הגרמנית והצ'כית שספגה בילדותה, היא לא סלחה לגרמנים וגם לא לצ'כים, אבל כמהה לתרבותם, שממנה ניתקה באיבחת חרב וחזרה אליה אט אט, ויותר ויותר בזקנתה. היא כתבה שלא היתה רוצה לוותר על חוויית השואה בחייה, ומסייגת בעצמה "מכיוון ששרדתי". גם כאן שיחק המזל, אך לא לטובתה. יחד עם חבריה לתנועת הנוער הציונית קיוותה לעלות לארץ. אבל המלחמה סתמה את הגולל על תכניתם זאת. את קיץ 1940 בילתה איפוא במחנה עם חבריה לתנועה והמדריך, הונזה אהובה. היא כותבת שזו היתה התקופה היפה בחייהם. חמישה מהם ניספו בשואה. רק ארבעה נותרו בחיים אחרי המלחמה.

לרוב היא משתמשת במלה "חזרו" למי ששרדו את המלחמה. הרבה ניצולים שמעתי משתמשים במלה הזו, שאיננה מובנת מאליה. חלקם באמת חזרו אחרי המלחמה לעירם, אחרים המשיכו למקומות אחרים. אבל המושג "לחזור" מן השואה איננו כמשמעותו בשפה השגורה. זוהי חזרה מפלנטה אחרת. השואה, היא כותבת, נשארה בתוכי. האשה שגרמה לי לצחוק כל כך הרבה פעמים, שחייבה כל כך את החיים, כך חשתי בהיכרותנו החטופה וגם מעבר לה, היתה אשה עצובה למדי. ההומור היה כלי ההתמודדות שלה עם הצער שחוותה בחייה. הוא היה חלק מתודעתה היהודית והצ'כית, חלק מגאוותה. אבל היה בו הרבה יותר צער משהיתה בו שמחת חיים.

ואי אפשר שלא לחשוב על מה שיכול היה להיות לולא – לולא השואה, או לו לפחות עלתה לארץ לפני המלחמה. האם היתה מצטרפת לקיבוץ? חולבת פרות ויולדת ילדים? או נרשמת לאוניברסיטה? כיצד נראה היה מסלול חייה? או האם בדיוק כפי שעשתה כשעלתה לארץ בשנת 1949, היתה מחפשת את דרכה לעבודה בעיתונות, לא לקיבוץ ולא לרכישת השכלה? לא רק חייהם של ניצולי שואה, חייו של כל אדם, אינם יכולים שלא לעורר את השאלה מה בחיינו הוא מעצם טבענו מחויב המציאות ומה מקרה הוא וגורל. מכל מקום רות בונדי זכתה בפרס החיים הארוכים ומלאי המעש, ואנחנו הישראלים זכינו ברות בונדי וביצירתה. יהי זיכרה ברוך.   

     

שני כלבים ששמם ברוטוס

לרות בונדי היקרה בתודה ובהוקרה

בבוקר יום הכיפורים חשתי בעירפול חושים קל והבנתי שקריאה מעמיקה לא תצלח וביקשתי לי חומר קריאה קליל יותר, שלפחות יסיח את דעתי מלפתן השזיפים הקריר ועוגת הדבש החמימה שהמתינו לי מבוישים לשעת שבירת הצום, והעסיקו בעוונותיי את מחשבותיי במשך יום הכיפורים כולו. בירה ומצבי רוח משתנים, מבחר הסיפור הצ'כי, בחרה ותירגמה רות בונדי (חרגול, עם עובד, מארס 2012), שקניתי בשבוע הספר האחרון, נשמע כמו הבחירה המושלמת, מה גם שנכללו בו סיפורים משעשעים מאד של יאן נרודה וירוסלאב האשק, וסיפור סוחף של בוהומיל הראבאל על פסיכיאטרית דיכאונית שמתאהבת בפורץ אלגנטי. אבל ככל שהתקדמתי בקריאת אוסף הסיפורים הצנוע, שרות בונדי הקפידה להקדים לכל אחד מהם הקדמה קצרה על הסופר בכתיבה מאד אישית, התברר לי שמדובר באוסף סיפורים שוברי לב, חלקם נוראים ממש, שעומדים בצל גורלם של יהודי צ'כיה וכמובן גם הצ'כים האחרים במאה העשרים, תחת אימת הנאציזם, ותחת הטרור הקומוניסטי שלא חס גם על מי שהצליחו להינצל מציפורני הנאצים. כאלה הם סיפוריהם המבריקים "הריאקציונר כהן" של יוזף שקבורצקי ו"הזימון" של איוון קראוס הכלולים בקובץ, שמאחר שהם כה קצרים אינני רוצה לגלות מהם דבר, פשוט תקראו, ותמצאו את עצמכם צוחקים מאד מתוך זוועה ואימה, מוזר ככל שהדבר נשמע. אני רציתי לספר כאן על סיפורו של לודוויק אשכנזי "ברוטוס", שאינני יודעת אם מבחינה ספרותית הוא סיפור טוב כל כך, כי הוא סיפור מאד צפוי, לפחות מרגע שהכלב ברוטוס מגיע לביתה של אדוניתו המכונה נעימה כשבפיו הוא נושא עבורה את סל המצרכים העלובים, שתי לחמניות, שלוש סיגריות וסלק רקוב למחצה, ומוצא אותה בוכה, כשעל שולחנה מונח הצו של שלטונות הכיבוש הנאצים כדלהלן:

בהוראת ממלא המקום של נציב בוהמיה ומוראביה נאסר על כל מי שלא הצליח עד כה להוכיח את מוצאו הארי להחזיק חיות בית: בייחוד כלבים, בני גזע טהור וגם בני תערובת כאחד, חתולים (וגם חתולות), וכן קופים, ארנבים, חזירי ים, אוגרים, עכברים לבנים ויונקים אחרים, וגם בעלי כנף כגון תרנגולות, יונים ושאר עופות בית, וכן תוכיים, כנריות, ושאר ציפורים, וכן דגים, דגי אקוואריום וגם אחרים, וכן נחשים, לטאות, צבים וזוחלים אחרים.

את בעלי החיים הנ"ל יש למסור בימים 18, 19, 20, 22 בחודש זה לתחנת ההסגר המרכזית בפראג – טרויה כנגד קבלה.

צו זה עונה על הדרישות הספונטניות וההמוניות של אגודות צער בעלי-חיים ושאר הציבור שזה זמן רב תבעו, ובצדק, לשים קץ לשחיטה הפולחנית של יצורים חסרי ישע, וכן לסדיזם, מעשי סדום ושאר העינויים.

על החתום: ק. ה. פרנק, ד"ר דיוניסוס קוזה-פיליפובסקי 

אינני יודעת אם זהו צו נאצי אותנטי – לא הצלחתי לברר זאת. בספרה של לני יחיל על השואה לא מצאתי שום התייחסות לבעלי חיים, והאסוציאציה שהצו העלה בדימיוני היא לספרו המזעזע של אלכסנדר טישמה "ספר על בלאם" (עם עובד, 2003, בתרגום דינה קטן בן-ציון), שמספר על שואת יהודי נוביסאד בסרביה, שם הוא מתאר כלבים שרצים אחר בעליהם המגורשים שנמנע מהם לקחתם עמהם. בכל אופן לשון הצו אופיינית מאד לנאצים, וגם לגרמניה של ימינו, אם חושבים למשל על המונחים שבהם משתמשים מתנגדי ברית-המילה בגרמניה, גם הפירוט הרב של מיני בעלי החיים מאד אופייני לנאצים וכמובן גם לגרמניה של ימינו.

אינני יודעת אם זה סיפור טוב במיוחד, כי מרגע שהכלב ברוטוס מגיע הביתה עם הסל ומוצא את אדוניתו האהובה המכונה נעימה בוכה עם הצו על השולחן, הכל מאד צפוי ואפשר כל הזמן לנחש מה יקרה הלאה, ובכל זאת אין זה מפחית דבר מהאימה ושברון-הלב שגורם הסיפור הזה, שרק בעלי כלבים יכולים להבין מה פירוש שנלקח ממך הכלב. ובסיפור – מאד צפוי כפי שאמרתי, נלקח הכלב ברוטוס למחנה ריכוז ומאולף להתנפל על אסירים יהודים, עד שהוא פוגש שוב את אדוניתו המובאת לשם ומזהה אותה. ידעתי כל הזמן שזה מה שיקרה בסיפור, כמעט פחדתי להמשיך לקרוא, אבל בכל זאת קראתי וחשבתי איך סיפור שנראה צפוי מכדי לעורר אמון יכול לשבור את הלב יותר מהרבה סיפורים שהם בטוח אמיתיים.

ואז מתוך עירפול החושים של הצום נזכרתי שקראתי יומיים קודם משהו דומה על כלב ברוטוס, הייתי צריכה לחשוב כמה דקות כדי להיזכר בבירור. היה זה שירו של היינריך היינה, Der Tugendhafte Hund, "הכלב המוסרי", שלא היה לי נעים לקרוא אותו ובכלל לא התחשק לי לתרגם אותו לפני שקראתי את הסיפור "ברוטוס" של לודוויק אשכנזי, ואחרי שקראתי את הסיפור הזה שכבר איננו יוצא מלבי, הרגשתי שאני חייבת לתרגם את שירו של היינה, כי אשכנזי בוודאי התכתב בסיפורו עם השיר הזה, כי אכן סיפורו "ברוטוס" הוא סיפור מוסר שאיננו מספר כמובן על כלבים אלא על בני אדם, ושניהם, גם היינה וגם אשכנזי, דיברו בעצם על בני אדם, שהם רק בני אדם, ולפעמים גם זה לא:

הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה / הַכֶּלֶב הַמּוּסָרִי

הַפּוּדֶל שֶׁבְּרוּטוּס שְׁמוֹ,

וְהַשֵּׁם הַיָּפֶה אָכֵן הוֹלְמוֹ,

נוֹדָע בָּאָרֶץ כֻּלָּה

כְּטוֹב שֵׂכֶל וּכְלִיל הַמַּעֲלָה.

הוּא הָיָה מוֹפֵת לְמוּסָרִיוּת

לְאֹרֶךְ-רוּחַ וּצְנִיעוּת,

וּשְׁבָחִים וְהִלּוּלִים שָׂבַע

כְּנָתָן הַחָכָם עַל אַרְבַּע.

בֶּאֱמֶת הוּא הָיָה כֶּלֶב אוֹצָר

נֶפֶשׁ יָפָה, נֶאֱמָן וְיָשָׁר!

בְּעָלָיו רָחַשׁ לוֹ אֵמוּן כֹּה רַב

שֶׁשְׁלָחוֹ אֲפִילוּ אֶל הַקַּצָּב.

הַכֶּלֶב הָאָצִיל בְּפִיו אָחַז

סַל שֶׁבּוֹ הַקַּצָּב אָרַז

בְּשַׂר בָּקָר, בְּשַׂר כֶּבֶשׂ וְגַם בְּשַׂר חֲזִיר

קְצוּצִים יָפֶה וַאֲרוּזִים.

רֵיחַ הַשֻּׁמָּן מְשַׁגֵּעַ

אַךְ בְּרוּטוּס גַּם בְּעֶצֶם אֵינֶנּוּ נוֹגֵעַ

בְּשַׁלְוָה סְטוֹאִית וּבִטָּחוֹן בִּלְתִי מְעֻרְעָר

נוֹשֵׂא הוּא הַבַּיְתָה אֶת מִטְעָנוֹ הַיָּקָר.

אַךְ בֵּין הַכְּלָבִים נִמְצְאוּ לָרֹב

גַּם הָמוֹן כַּלְבֵי רְחוֹב –

כְּמוֹ בֵּינֵינוּ – חֶלְאוֹת,

גַּנָּבֵי יוֹם, צָרֵי-עַיִן, מֻכֵּי-תְּלָאוֹת,

בַּמּוּסָר אֵין מוֹצְאִים הֵם שׁוּם הֲנָאָה

מַשְׁחִיתִים יְמֵיהֶם בִּזְלִילָה וּסְבִיאָה!

אוֹתָם זֵדִים עָשׂוּ יָד אַחַת

נֶגֶד בְּרוּטוּס הָאַמִּיץ לְלֹא חַת,

עִם סַלּוֹ בְּפִיו, מִבְּלִי לִסְטוֹת

נֶאֱמָן לְחוֹבָתוֹ.

וְיוֹם אֶחָד כַּאֲשֶׁר שָׁב

עִם סַלּוֹ מִן הַקַּצָּב

הִתְנַפְּלוּ עָלָיו פִּתְאֹם

כָּל הַחַיּוֹת לְאוֹר הַיּוֹם.

חָטְפוּ מִמֶּנוּ אֶת סַל הַבָּשָׂר

הַנְּתָחִים הַטּוֹבִים נָפְלוּ לְעָפָר

וְכָל הָעֵדָה הָרְעֵבָה

הִתְנַפְּלָה עַל שְׁלָלָה בְּתַאֲוָה.

בְּרוּטוּס צָפָה בַּמַחֲזֶה תְּחִילָה

בְּשַׁלְוָה פִילוֹסוֹפִית גְּדוֹלָה

אֲבָל כְּשֶׁרָאָה נְתָחִים יָפִים

שֶׁכָּל הַכְּלָבִים זוֹלְלִים וְטוֹרְפִים,

אַף הוּא אֶת חֶלְקוׁ בַּסְּעוּדָה נָטַל

וְשׁוֹק טָלֶה בְּעַצְמוֹ זָלַל.

מוּסַר הַשְׂכֵּל

גַּם אַתָּה בְּרוּטוּס, גַּם אַתָּה זוֹלֵל?

כָּךְ אִישׁ הַמּוּסָר בְּצַעַר קוֹבֵל.

כֵּן, דֻּגְמָה רָעָה יְכוֹלָה לְקַלְקֵל

אֶת כָּל הַיּוֹנְקִים שֶׁבַּתֵּבֵל

הַכֶּלֶב הַמּוּסָרִי לְהַלֵּל

אֵינֶנּוּ מֻשְׁלָם – גַּם הוּא זוֹלֵל.

וחשבתי הרבה על כך שבכל זאת אני מאמינה בכלבים יותר מאשר בבני אדם, ושאולי זה גם מה שלודוויק אשכנזי רצה בעצם לומר.