ודגלם עלינו שנאה

 

לו כתב מישהו תסריט דימיוני שבו בעיצומה של מלחמה שבה רוסיה מחריבה את אוקראינה יוצא מחבל פלשתיני למסע הרג בבני ברק והורג שני יהודים ושני אוקראינים ואז מסתער עליו שוטר ערבי שגם הוא נהרג וארוסתו היהודיה מקוננת עליו בזרועות אביו, הייתי חושבת שזה סיפור מופרך וקיטשי. אבל המציאות כותבת את הסיפורים הבלתי אפשריים ביותר. בישראל חיים אנשים רבים שאינם יהודים, כמובן ערבים ודרוזים אבל גם בני עמים אחרים שהתגלגלו לכאן ואהבו את הים והשמש ונשארו לחיות פה. הרצל הגה מדינת מקלט ליהודים והציונות ראתה בעלייה לישראל אתגר ומחויבות, ולא העלתה על הדעת שאנשים יבואו לכאן בשמחה ובאהבה. אבל ישראל הפכה למדינה שרבים מעוניינים לחיות בה כי נעים להם לחיות פה, לפחות נעים להם לחיות פה יותר מאשר בארצותיהם, ואי אפשר לדבוק במחשבה שרק יהודים יבואו לכאן, כי כיום בכל העולם האוכלוסיה משתנה ומתגוונת, וכפי שתושבי מערב אירופה צריכים להתרגל לכך שבארצם חיים גם מהגרים מאסיה ומאפריקה וממזרח אירופה, ושאין בכך כל רע, כי מהגרים עובדים בכל עבודה ותורמים לשגשוגה של המדינה ולא הגיוני לראות בכולם איום. גם אי אפשר לחשוב על הציבור הערבי כעל איום בזמן שרוב בניו מעוניינים לעבוד ולחיות בשלוה, ללמוד ולעבוד בכל עבודה ולגדל ילדים, וגם מוכנים כמו אמיר חורי ז"ל לסכן את חייהם כדי להציל יהודים. למרבה הצער זה לא הפריע לאיתמר בן-גביר לנצח על מקהלת קריאות מות לערבים, וזה לא הפריע לחיית הפיגועים בנימין נתניהו, מי שעלה לשלטון על גופתו של יצחק רבין שנגדו הסית הסתה נוראה בימי הפיגועים של שנות התשעים, להכריז שהממשלה איננה מסוגלת לטפל בפיגועים, כי חברה בה מפלגה איסלמית. הלואי שהיה לנתניהו קמצוץ מהמתינות והאחריות שמגלה מנסור עבאס, שכל אדם הגון מבין שדוקא חברותו בממשלה מעודדת מתינות ושילוב בין יהודים לערבים, וגם פועלת נגד הבִּצה העכורה שבה צומח הטרור, בִּצת הניכור והשנאה. אבל נתניהו, שמכיר רק תעלול אחד, הסתה נגד ערבים ונגד כל מי שפועל למען חיי שותפות ושלום, הוא אותו נתניהו שצעד בראש הפגנה שבה נישא ארון ועליו השם רבין, שעמד על המרפסת מול שלטי רבין בכאפיה, ומאז לא חדל אפילו יום אחד להסית נגד השמאל ולכונן במפלגתו פולחן אישיות בעל מאפיינים פשיסטיים, שסוגד לו סגידה מוחלטת, וכעת מקוה לחזור לשלטון על גלי הסתה ושנאה, ואני חושבת בחלחלה מה יעשה עכשיו? האם שוב יצעד בראש הפגנה שיינשא בה ארון, הפעם עם שמו של נפתלי בנט? האם ישוב ויסית מהמרפסת? כמה קטן, כמעט בלתי קיים, הפער בינו לאיתמר בן-גביר, שעקר אז את הסמל ממכוניתו של רבין, והבטיח ש"אנחנו נגיע אליו כמו שהגענו לסמל", ואכן הם הגיעו, נישאים על גלי ההסתה, ודגלם עלינו שנאה, שנאה ושנאה, ואינני יודעת ממי אני חרדה יותר, משנאתם של אותם הפלשתינים שרוצים להרוג ביהודים הרג חסר הבחנה, ובשנאתם הורגים גם בבני עמם, או מבני הברית האלה, איתמר בן-גביר ובנימין נתניהו, שכמו קרציות שמוצצות דם ומתנפחות למימדי ענק, ניזונים משפיכות הדמים ומרססים לכל עבר שנאה, שתוצאותיה מי ישורן.

לא אמנות אלא שנאה

 

דוד ריב הוא אמן מוערך. ראיתי תערוכות שבהן הציג עבודות מטלטלות על מלחמת לבנון. העבודה שראש עיריית רמת-גן כרמל שאמה הכהן ביקש להסיר מקיר המוזיאון ברמת-גן איננה נמנית על העבודות שמכבדות את האמן. היא מציגה שתי תמונות של חרדי הנראה מגבו, כשליד התמונה העליונה הכתובת "ירושלים של זהב" וליד התמונה התחתונה הכתובת "ירושלים של חרא". קשה שלא להבין את העבודה כפלקט הסתה וביזוי של יהודים חרדים. צודק לגמרי שאמה הכהן בטענתו שלו הוצגה התמונה בפולין, גרמניה או צרפת היינו רואים בה ביטוי מובהק לאנטישמיות. קשה מאד לראות בעבודה הזו ערכים אמנותיים. הצגתה במוזיאון היא ניצול לרעה של מרחב אמנותי לפשע שנאה, שאיננו שונה בהרבה מכתובות מבזות שכתבו ביריונים על קירות כנסיות ומסגדים. להשתמש בטיעון של חופש האמנות כדי להצדיק את הצגתה של עבודה זולה, גסה ומסיתה, שמלבד הבעת שנאה לציבור מוגדר אין בה ולא כלום, זה מעשה של צביעות ורשעות. חופש האמנות איננו שונה מחופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי איננו בלתי מוגבל: אסור להסית, אסור לבזות ואסור להוציא דיבה, גם אם שלושת האיסורים האלה מגבילים את חופש הביטוי. והסתה נגד ציבור שלם גרועה מכל הסתה נגד יחידים.  התגייסותה של האגודה לזכויות האזרח לעתור נגד הסרת התמונה מזכירה לי את הימים לפני כעשרים שנה כשפניתי לאגודה בעניין כניסה לשטח האוניברסיטה בהר-הצופים שנמנעה מאזרחים ונועדה להדיר משטח האוניברסיטה אזרחים ערבים במסוה של הגבלת הכניסה לסטודנטים ועובדים בלבד. תחילה סייעה האגודה במאבק, אבל אז התערבה בעניין פרופסורית מהאוניברסיטה שנבחרה לעמוד בראש האגודה – אינני רוצה להזכיר את שמה מאחר שכבר איננה בחיים, ומנעה את המשך הסיוע של האגודה למאבקנו. אינני יודעת מה מצב העניינים כיום בקמפוס הר-הצופים. לאחר שנואשתי מתיקון המצב ומעמדתם המבישה של הפרופסורים שלא התביישו אפילו להתבטא באוזני שעדיף שאזרחים ערבים לא יכנסו לקמפוס, החלטתי שכף רגלי לא תדרוך יותר בהר-הצופים ושלעולם לא אשתף יותר פעולה עם האוניברסיטה העברית הצבועה, וגם לא עם האגודה לזכויות האזרח. כעת האגודה הזו שמנעה בזמנו מאבק נגד פגיעה מכוערת ומפלה באזרחים ערבים, מצאה לה כר ראוי לפעילותה: לתמוך בהסתה נגד חרדים, במסוה של תמיכה בחופש האמנות. את טיב האמנות הזו הציג נכוחה הקריקטוריסט עמוס בידרמן, שלמרבה המזל איננו מחויב לקו של עיתונו: הוא צייר את יצירתו של ריב במוזיאון ליד תמונות ופסלי צואה, שגם הם כמובן אמנות, שהרי הם מוצגים במוזיאון, והציבור מוזמן לצפות בהם ולהתפעל. לא כל זוהמה שמוצגת במוזיאון היא אמנות, ואפילו אם היוצר הוא אמן מפורסם ומוערך. כל יצירה נשפטת לגופה, ויצירתו זו של ריב איננה ראויה להגנה בשם חופש האמנות.

כמה מופרכים נשמעים דבריה של אוצרת התערוכה סבטלנה ריינגולד, הנשמעים כאירוניה צרופה, אך נכתבו ברצינות גמורה: "כל התערבות בתכני התערוכות עומדת בניגוד גמור לזהות המוזיאון ולערכים העומדים ביסודו: חופש ביטוי, סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם, ולהיותו מרחב רעיוני ויצירתי הנותן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל".

כיצד חושבת הגברת ריינגולד שהצגת עבודה שהמסר המאד בוטה ומפורש שלה הוא ש"החרדים הם חרא", מבטאת סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם? כיצד יש בכך מתן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל? עד כמה אפשר להעמיד פנים ולהסתתר מאחורי מליצות ריקות מתוכן כדי להגן על גסות רוח ושנאה?  

רק הסתה נגד ערבים

 

פעם היו חברי כנסת מסוימים מהליכוד שלא יכולתי לסבול והייתי מזפזפת או מכבה את הטלויזיה כשריאיינו אותם, אבל עכשיו אי אפשר לשמוע שום חבר כנסת מהליכוד, כי אפילו אלה שפעם שתקו או דיברו לעניין עכשיו מתחילים מיד לצעוק: מכרו את הנגב לערבים! מנסור עבאס מנהל את המדינה! כרתו ברית עם התנועה האיסלמית! או כל אמירה אחרת שהמסר שלה אחד: הממשלה פסולה כי יש בקואליציה ערבים. ומה שנורא בזה, זה לא שנתניהו בעצמו היה שמח להקים עם אותם הערבים ממשלה שכולם יודעים את זה, זה דוקא החלק הקומי בעניין. מה שנורא זה שההסתה החולנית נגד ערבים, שהיא התרומה המיוחדת של בנימין נתניהו לשיח הישראלי, היא המסר היחיד והשולט של תנועת הליכוד, ואנשי הליכוד מדקלמים אותה וצורחים אותה בכל הזדמנות שנותנים להם במה. השבוע שמעתי את ישראל כץ וגלעד שרון זועקים את ההסתה המחליאה הזו, ולמיטב זכרוני הם לא נהגו להתבטא כך בעבר. השיח הזה, שמזכיר מאד את ההסתה נגד יצחק רבין, שהוא כביכול מנהיג לא לגיטימי, מאחר שנתמך בקולות הערבים – במקרה שלו מחוץ לקואליציה – כמובן הסתה שהוביל אותה אותו אדם מחליא, בנימין נתניהו, והעניקה לגיטימציה לרצח רבין. ומאנשי תנועת הליכוד השיח הגזעני והמחליא נגד הערבים מתפשט בחלל האוויר ומעכיר את השיח הציבורי והופך אותו לשיח שנאה מתלהם שאי אפשר לשאת. ואני חושבת איך מרגישים אזרחים ערבים ששומעים את הדיבורים האלה, ואיך אפשר לצפות מהם שירגישו שישראל היא מדינתם אם כך מתבטאים אנשי מפלגה שהיתה שנים כה רבות מפלגת השלטון ומתנהגת כאילו גנבו ממנה את השלטון שלדעת אנשיה הוא רכושם הפרטי ואין לאזרחים אחרים זכות בכלל לתמוך בשלטון שאיננו שלטון נתניהו והליכוד – נתניהו תחילה, כי הליכוד הפך לזנב המכשכש של מנהיגו המתועב, זנב שמקשקש וצורח גזענות.

ומה שנורא כפליים הוא שמאחר שהשנאה לערבים וההסתה נגדם היא המסר היחיד של תנועת הליכוד, גם המראיינים בתקשורת מעניקים לה לגיטימציה, כי השנאה וההסתה זוכות למעמד של "דעה פוליטית", שחייבים כביכול לתת להן מקום. כך הציגה תמיד האנטישמיות את עצמה, כדעה פוליטית לגיטימית. אבל שנאה למיעוט לאומי והסתה נגדו אינן דעה פוליטית, אלא גזענות ושנאה שהפצתן היא הרת אסון, כי היא מסירה כל רסן מהיצרים המסוכנים והאלימים ביותר, והיא מולידה את מראות הזוועה שראינו ברחובות בימי "שומר החומות".

לשונאים ולמסיתים תמיד יש תשובה: הערבים גרועים יותר, וזה כביכול מצדיק את האלימות והבריונות מצד היהודים כלפיהם, ודבריהם מעודדים ומגבים את האלימות ופשעי השנאה, כי השנאה וההסתה נקלטות בלבבות רבים וצומחות איתם. ומי שסומך על כך שהמציאות תעמוד כנגדה, ושלמשל שיתוף הפעולה בין הליכוד לרשימה המשותפת כנגד הממשלה יחסום את רעל השנאה, טועה טעות מרה, כמו אלה שחשבו שהשתלבות היהודים בארצותיהם לפני השואה תעמוד ביום פקודה כנגד ההסתה האנטישמית. היא לא עמדה. כי שנאה והסתה אינן דיבורים בעלמא. הן נשתלות בלבבות והן מרעילות את הסביבה כולה והן הופכות לגרועים שבמעשים ומאפשרות את הגרועים שבפשעים, גם לאלה שמבצעים אותם וגם לאלה שעומדים מנגד ורק מסתכלים.  

צער ותקוה

היה לי כל כך מדכא אתמול לשמוע את בני גנץ מצהיר שלא יקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, ולא בתמיכה של הרשימה המשותפת מבחוץ, ולא בהימנעות של הרשימה המשותפת. אני יודעת שבני גנץ הוא מנהיג כחול לבן, מפלגה ימנית רכה שמוכנה להסכים למדינה פלשתינית קטנטנה ומוגבלת, ולא מנהיג העבודה ומר"ץ, המפלגות שאני תומכת בהן ומתפללת שהן תקבלנה מספיק מנדטים כדי להכניס לכנסת גם את עיסאווי פרייג', שהוצב למרבה הבושה במקום האחד-עשר, מה שגרם לכמה מצביעי מר"ץ ותיקים שאני מכירה להעביר את תמיכתם לרשימה המשותפת, לאות הזדהות עם הציבור הערבי שנתניהו מסית נגדו בצורה כל כך מחליאה והמפלגות האחרות במקום להתייצב נגדו באומץ מחרות מחזיקות אחריו. אני בכל זאת אצביע לאיחוד העבודה ומר"ץ שאלה עדיין המפלגות הכי קרובות אלי, ואני אחשוב בצער על תמר זנדברג שאף פעם לא הבנתי למה תוקפים אותה כל כך, כשהיא היחידה שבנתה רשימה שוויונית של יהודים וערבים במקומות ריאלים, והביאה למר"ץ קולות רבים של הציבור הערבי שעכשיו נדדו לרשימה המשותפת וכנראה כבר לא יחזרו. יש משהו כל כך עצוב בזה שיש מפלגות ליהודים ומפלגות לערבים, ולא רק שהערבים מצביעים לרשימה נפרדת אלא שראש המפלגה שלפחות בינתיים היא הגדולה ביותר, פוסל אותם לכל שותפות, ובכך בעצם מוותר על האפשרות הכי סבירה שלו להקים ממשלה בלי נתניהו, וכנראה האפשרות הכי סבירה שלו להיות ראש ממשלה. נראה כאילו כל מה שבני גנץ ושותפיו בכחול לבן חולמים עליו זה להקים ממשלה עם הליכוד, ואם זה המצב, אז הליכוד מעדיף את "שותפיו הטבעיים" כמו שנתניהו קורא להם, ושותפיו הטבעיים יותר או פחות מעדיפים את נתניהו שאיתו יש להם ברית גנבים על פני בני גנץ שהם חוששים שאיתו יהיה להם יותר קשה לגנוב סוסים. אני מעדיפה כמובן את בני גנץ כראש ממשלה על ראש ממשלה מהליכוד, אפילו אם זה לא נתניהו, אבל בסך הכל זה עצוב להיווכח כמה הגזענות החולנית של נתניהו משפיעה על כל המערכת הפוליטית, ובמקום להדוף אותה ולהגיד בפה מלא שהערבים הם אזרחי המדינה והם שותפים לכל דבר, כולם מתחרים בגזענות של נתניהו, ואחר כך מתפלאים שהערבים מיואשים משותפות עם יהודים. אני מאד מקוה ומתפללת שאיחוד השמאל יקבל יותר מנדטים ממה שמנבאים לו בסקרים, ואני גם מקוה בכל לבי שהרשימה המשותפת תקבל אפילו יותר מנדטים ממה שהיא מקבלת בסקרים, ושלערבים יהיה כוח פוליטי גדול שגם היהודים הגזעניים ביותר לא יוכלו להתעלם ממנו. למרבה הצער בעולם שלנו חייבים להיות חזקים כדי שלא ירמסו אותך, ובגלל זה קמה התנועה הציונית, כדי שהיהודים לא יהיו למרמס בכל העולם, וזאת לא חכמה גדולה לרמוס את כבודם של אנשים כמו שהליכוד עשה את חוק הלאום והחליט שהערבית היא כבר לא שפה רשמית בישראל, רק בשביל לבזות את הערבים ולדכא אותם. מי שמדכא ומבזה אנשים מקבל בחזרה שנאה, ושנאה כשהיא צומחת היא גידול שמאד קשה לדכא ולסלק, כמו השנאה של יהודי מרוקו לאשכנזים שעוברת מדור לדור כמו רעל. אנשים שפלים ורשעים כמו נתניהו וחבורת המריונטות שלו בליכוד מתענגים על עלבונו והשפלתו של הזולת, ואז מאד מתפלאים שהקימו עליהם אויב מלא שנאה וזעם. פוליטיקה של שנאה היא רעל שמרעיל את המערכת הפוליטית ואת החברה כולה. אני מאד מקוה ומתפללת שהבחירות מחר יפחיתו את כמות הרעל בחיינו ולא יגבירו אותה, ואני לא מרשה לעצמי להתייאש, כי אחרי הלילה בא הבוקר ומי שנלחם למען עולם טוב יותר צריך לקום כל בוקר ליום חדש ולהאמין ביום מחר.    

די לשנאה

רציתי לכתוב השבוע על ההתנהלות של נתניהו שתמיד חוזרת על עצמה בעיקרון: איך הוא אירגן לעצמו נאום בסנאט נגד הסכם הגרעין של אובמה, ופגע ללא תקנה ביחסים של ישראל עם המפלגה הדמוקרטית, שזאת המפלגה שרוב היהודים בארצות-הברית רואים בה את ביתם הפוליטי, ואיך הוא עוזר כל הזמן לראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, שהוא אנטישמי ומכחיש שואה ומסית נגד יהודים וסילק את המנהל היהודי של מוזיאון השואה ומינה במקומו היסטוריונית מכחישת שואה שמקורבת אליו, אבל נתניהו כל הזמן מחמיא לו ואומר איזה ערכים משותפים יש לישראל ולהונגריה. כנראה הוא מתכוון לערכים המשותפים שלנתניהו יש עם אורבן: נהנתנות ושחיתות ופגיעה בשלטון החוק ובחופש הביטוי והסתה אנטישמית. וכל הבושה הזאת בשביל לעשות דבר דומה למה שהוא עשה כשהוא אירגן לעצמו נאום בסנאט נגד אובמה: בצורה די דומה הוא מארגן לעצמו חבורה של מנהיגי מזרח אירופה שמסוכסכים עם מנהיגי מערב אירופה כי המזרח אירופים פוגעים בדמוקרטיות השבריריות שהוקמו במדינותיהם אחרי נפילת ברית המועצות, ונתניהו מארגן אותם נגד מדינות מערב אירופה שהן לא אויבות שלנו, להיפך, אבל הן מותחות ביקורת על ההתנחלויות ועל העברת השגרירות לירושלים ועל מדיניות ישראל בעזה, ונתניהו שלא יכול לסבול שום ביקורת על שום דבר מארגן את מדינות מזרח אירופה האנטישמיות לעזור לו נגד מדינות מערב אירופה שמותחות עליו לפעמים ביקורת, וכדי שהמזרח אירופים יתמכו בו הוא מחמיא להם, למרות שהם פוגעים בדמוקרטיה ומעודדים אנטישמיות והכחשת השואה. ועכשיו הוא מכניס לכנסת את מפלגת עוצמה לישראל שהאנשים שלה לא רק גזענים ולאומנים אלא גם ביריונים ואלימים, ובשביל לא להפסיד את הקולות שלהם הוא משריין למפלגת הגג שהוא לחץ להקים עם כל פלגי הימין הלאומני מקום בליכוד שכנראה זה בכלל לא חוקי, כי אסור לאותו מועמד להיות גם מועמד במפלגת הבית היהודי וגם משוריין בליכוד כי אי אפשר לרוץ לכנסת בשתי מפלגות שונות: כל מועמד יכול לרוץ רק במפלגה אחת, שזה כאילו ברור מאליו, אבל לא לנתניהו. ומה שמשותף לכל המעשים האלה של נתניהו זאת הנכלוליות והכוחנות והזלזול בחוק ובטעם הטוב והפניית הגב לכל ערך מוסרי. ויש אנשים שמעריצים את נתניהו על כל הדברים האלה שהוא עושה דוקא בגלל שהם כוחניים ונכלוליים, אבל התוצאה של כל המעשים האלה היא פגיעה קשה עוד יותר ביחסים של ישראל עם מדינות אחרות וביחסים בין היהודים והערבים בתוך מדינת ישראל, ולא ברור מה התועלת של כל התככים והתעלולים שנתניהו עושה, אפילו לא ברור מה התועלת שלהם לו עצמו. לפעמים כבר נמאס לי לכתוב על נתניהו כמו שנמאס לי מנתניהו. אני שמחה מאד שבני גנץ ויאיר לפיד איחדו את המפלגות שלהם ושיש להם סיכוי להחליף את נתניהו. אני אצביע למר"ץ כמו שכתבתי, ואני מקוה שהיא תצליח, אבל אני בהחלט מאחלת למפלגה המאוחדת כחול לבן שתצליח להחליף את נתניהו ולפטור אותנו מעונשו. כל הכתבים בטלויזיה אמרו שהיום מתחילה מערכת הבחירות, ולכבוד זה כל מי שדיבר מהליכוד וכמובן נתניהו עצמו אמרו שגנץ ולפיד יסתמכו על קולות הערבים. בדיוק כמו בבחירות הקודמות המסר של הליכוד הוא שנאה לערבים. ואני אצביע למר"ץ כי יש להם רשימה משותפת עם ערבים ואני חושבת שיהודים וערבים צריכים לבחור לכנסת ביחד, כי בסופו של דבר כולנו צריכים לנסוע באותם אוטובוסים ולשכב באותם בתי חולים, ואפילו כשיורים טילים הם נופלים על כולנו, ולפעמים נהרגים ילדים יהודים בעוטף עזה ולפעמים נהרגים ילדים בדואים בנגב שאין להם מיגון שזה מרתיח אותי. כולנו חיים באותה ארץ וכולנו באותה סירה וכל מה שנתניהו יודע זה לשנוא ולהתחבר עם אנשים כמוהו שזורעים שנאה ומסיתים. אני יודעת שבחיים אין צדק, אבל אני מרגישה שמוכרח להיעשות צדק ושמוכרחים לנצח את נתניהו כי זה לא צודק שאיש כזה מנוול יהיה ראש הממשלה. מגנים את המפלגה המאוחדת של גנץ ויעלון ולפיד שאין להם אידיאולוגיה, אבל זה לדעתי עדיף בהרבה על אידיאולוגיה שכולה שנאה שהליכוד מפיץ לכל עבר, ולהילחם בפוליטיקה שכולה שנאה זו בהחלט מטרה ראויה, שראוי להתאחד סביבה.

תזמורת השנאה של רגב ונתניהו

השאלה האם מירי רגב צודקת בביקורתה השלילית על סרט מסוים, או על תיאטרון מסוים, יכלה להיות השאלה החשובה, אילו היה מדובר במקרה בודד או בכמה מקרים בודדים, אבל היא איננה יכולה להיות השאלה המרכזית, כאשר מדובר במתקפת טרור מתמשכת וחסרת מעצורים על אמנים ויוצרים ערבים או כאלה שמזוהים עם השמאל, שנמשכת כבר שנתיים ואיננה פוסקת לרגע, שמטפחת צבא של חסידים שמנהלים מעקב אחר אנשי שמאל במטרה לפגוע בהם ובפעילותם בסגנון שמזכיר את האופן שבו נוהגים משטרים אפלים להסית ולשסות את ביריוני הרחוב במתנגדיהם, שמעודדת חנופה ופולחן אישיות בסגנון שאף הוא מזכיר משטרים אפלים, ומשליטה אימה על כל סביבתה. ההרסנות של מירי רגב מוצאת את ביטויה גם בנושאים שאין להם הקשר פוליטי, כמו האופן שבו גרמה לכך ששבוע הספר לא יתקיים בפריפריה, שלכאורה היא מעוניינת לטפח. ההשפעה של כהונתה כשרת תרבות היא הרסנית ורעילה, והיא יוצרת אווירה מקארתיסטית משתיקה ומשתקת, שהנזק המצטבר שלה גדול מכל נזק שיכולה לגרום יצירה בודדת או פעילות תרבותית מסוימת. דוקא משום ששרת התרבות אחראית על חלוקת תקציבים, מצב שנותן בידיה כוח גדול כלפי היוצרים, ובמיוחד אלה שעוסקים בתחומי יצירה שמערבים אנשים רבים ודורשים תקציבים גבוהים, כמו קולנוע ותיאטרון, עליה לשמור על איפוק ולא ליצור תחושה שהיוצרים נרדפים עד חורמה על דיעותיהם הפוליטיות, אווירה שאיננה יכולה לשרור בכפיפה אחת עם משטר דמוקרטי. דמוקרטיה איננה רק מערכת חוקים ומוסדות, היא גם אווירה של חופש שמעודדת ומכבדת יצירה ונותנת ליוצרים מרחב בטוח לפעילות, גם אם איננה נושאת חן בעיני השלטון. יחסי השלטון עם אזרחיו דומים מבחינה זו ליחסים בין הורים וילדים: כאשר הורים אינם חדלים לרגע לבקר את ילדיהם ולנזוף בהם, הם מגדלים ילדים מפוחדים שחוששים לפצות את פיהם. הורים שחפצים בילדים עצמאיים ויצירתיים צריכים לכבוש את הביקורת שיש להם על ילדיהם ולעודד אותם לפעול וליצור, גם אם התוצאה איננה תמיד מוצלחת. משטר האימים שהשליטה מירי רגב, שאיננה סוכרת את פיה לרגע, ותמיד מתנפלת על היוצרים בצורה הגסה והשפלה ביותר, הוא משטר שמשתק וחונק יצירה.  

מירי רגב כמובן איננה לבד: היא עצמה חלק בלתי נפרד מתזמורת המסיתים שמנהיג נתניהו, ולא בכדי היא התלוותה אליו לביקורו בדרום תל-אביב שבו הוא לא הכריז על שום תוספת תקציב או מיזם כלשהו לשיפור החינוך ואיכות החיים בשכונות דרום תל-אביב, אלא רק זרע שנאה והסתה כלפי האפריקאים החיים בתל-אביב, שתואמת את השקפתו הגזענית על מדינות העולם השלישי, והערצתו לאירופה הלבנה, שהוא פטר מאחריות לשואה כדי לגלגל את האשמה על הערבים. ומה שזיכה את מירי רגב בצירוף למשלחת המלאכים הרעים הזו, היתה הכרזתה בעבר שהמסתננים הם סרטן. תזמורת רגב-נתניהו מתנהלת באופן שבו מתנהלים משטרי שיטנה: תחילה תוקפים ללא הרף מיעוטים לאומיים בטענה שהם מסייעים לאויב, אחר כך תוקפים את כל מי שמסייע להם או חרד לזכויותיהם בתור מי שמסייע בעקיפין לאויב, וכך אחרי ההסתה נגד הערבים מגיעה ההסתה נגד השמאלנים, שמוצגים כבוגדים באומה שאינם טובים מאויבי האומה, ומלבד המתקפה מפי השלטון, משסים בהם את ההמון.

ממשלת נתניהו הפכה את השיסוי וההסתה נגד השמאל לא רק לפרקטיקה לגיטימית, אלא לעיקר פעילותה, ובין אם המטרה היא טקטית, כמו דה-לגיטימציה של חקירות נתניהו, או שמדובר בביטוי רגשי אותנטי של השקפת עולם, התוצאה היא אחת: הפיכת ההסתה והטרור כנגד אנשי שמאל, כמו זו שראינו כנגד המורה מהמושב מיתר, עד כדי פגיעה בפרנסתם ואפילו סכנה לפגיעה גופנית בהם, להתנהגות לגיטימית ואפילו מומלצת. נתניהו ורגב אינם רק דוחים, הם גם מסוכנים.

בסדרת הכתבות המצוינת של מוטי גילת ב"כאן" על התנהגותם של בכירי השלטון הנחקרים על עבירות ופשעים, התראיין אחד מחוקריו של נתניהו וסיפר כיצד כשהגיע נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה לחקירה בפרשות עמדי והמתנות שנעלמו, וראה פינת זיכרון ליצחק רבין, העיר: "עכשיו אני רואה שכולכם שמאלנים". הוא אולי התכוון רק לשבור את רוחם של חוקריו, אבל חשף את ערוותו שלו, את אופיו של האיש שעלה לשלטון אחרי רצח יריבו ועל גופתו, ומקדיש את כהונתו לבזות את הנרצח ולרדוף את המתאבלים עליו.

ט"ו באב של שנאה

כל הזמן התפללתי שבקיץ הזה לא תהיה מלחמה, שיהיה חם וקשה ואפילו בלתי נסבל, אבל שלא תהיה מלחמה, ועכשיו אני לא יודעת מה לחשוב, היממה האחרונה היתה כל כך קשה ואני כבר לא יודעת אם באמת אין מלחמה, אולי זו מלחמה שלא הרגשנו שכבר התחילה, ואני מרגישה הרבה מאד פחד ממה שיהיה, וגם דיכאון ובילבול, כי קשה לעכל את הכל. אתמול לא הייתי במצעד הגאווה, בשנתיים האחרונות לא הלכתי מהרבה סיבות שלא חשובות עכשיו, ורק כשראיתי את החדשות בשמונה בערב הבנתי מה קרה והיה לי מאד קשה לקלוט את זה, איך אפשר שאותו בן אדם שוב דקר אנשים ועוד הרבה יותר גרוע מהפעם שעברה, כאילו בעשר השנים שהוא ישב בכלא הוא רק תיכנן איך הוא יעשה את זה שוב יותר גרוע, ורק נהיה יותר מטורף ופנאטי, ואיך לא מנעו ממנו לקפוץ מעל גדר האבטחה ואיך אף אחד לא זיהה אותו ולא עצר אותו קודם, ולמה בכלל המשטרה לא עצרה אותו לפני המצעד, ולמה בכלל שיחררו אותו לפני המצעד ולא החזיקו אותו עוד חודש בכלא, כמה בקלות יכלו למנוע את האסון הזה, כי הפושע מועד וידוע לכל ולא אדם שלא מכירים, זה בלתי נתפס שהוא הצליח לעשות את זה פעם שנייה ועוד יותר גרוע מקודם, וכל הדיבורים נשמעים טפשיים, אפילו הדיבורים על הסתה שהיתה להם הרבה משמעות לפני עשר שנים אבל היום כשהאיש עם הסכין פשוט הסתובב חופשי ברחובות וארב לטרפו כמו חיית טרף, בלי שאיש יעצור אותו, זה פשוט בלתי נתפס. ואני מתפללת שהנערה הצעירה תצא מכלל סכנה ותחלים, איך הוא דקר הכי קשה דוקא נערה צעירה, לא גבר חזק שיכול לעמוד מולו, כי הפושעים הכי פנאטים שכביכול פועלים מתוך טירוף יש בהם תמיד גם משהו נאלח וערמומי, הם תמיד בוחרים את הקורבנות הכי קלים, הכי חלשים, זה מין טירוף שהוא מאד מחושב ויש לו מישנה סדורה של רוע שנפרט לפרטים קטנים של תיכנון מדוקדק וניצול הזדמנויות, בדיוק כמו פושעים שהמטרות שלהם אינן אידיאולוגיות. מעבר לכל ההבחנות רוצחים הם רוצחים, לא מספיקה השקפת עולם מרושעת, שיש למרבה הצער להרבה אנשים, צריך גם אישיות של רוצח, ומי שיש לו אישיות של רוצח ממשיך לרצוח, וזה מפחיד, שפושעים לא מסוגלים להשתנות, הם לא עוברים תיקון, הם נשארים רוצחים והרצחנות שלהם רק מתגברת, זה הופך את החברה שרוצה להיות סלחנית ולהעניש במידה לחסרת אונים מול הרוע, שלא ניתן לשינוי. אני לא יודעת מה לעשות עם כל המחשבות הקשות האלה, עוד לא הצלחתי לעכל את הדקירות במצעד הגאוה שהן בעצם ניסיון רצח, ובלילה היה רצח ממש של תינוק וכמעט רציחות נוספות של כל משפחתו שביתה בכפר דומא הוצת, ועוד לא יודעים מי עשה את זה, הפושעים עוד חופשיים ופושעים דומים להם במקרים דומים לא נתפסו, והיום ט"ו באב שאמור להיות יום האהבה והוא יום השנאה הגדולה של יהודים ששונאים, ולרוב אלה אותם יהודים, אותו איתמר בן-גביר שתמיד איים על ההומוסקסואלים והתנכל לערבים הוא עכשיו עורך-דין שמגן על פושעים לאומנים ומציתים ושואל למה מטפלים בהם כמו ברוצחים, והתשובה היא מפני שהם רוצחים. מי שמצית בתים וכנסיות הוא רוצח בנשמתו, בין אם הוא גורם לרצח ובין אם למרבה המזל הרצח נמנע, מי שמצית הוא רוצח, ובכל השנים שהלכתי למצעד הגאוה ראיתי את איתמר בן גביר וברוך מרזל צועקים מעבר לגדר, תמיד אלה אותם האנשים שמתאנים לערבים ומתאנים להומוסקסואלים, ומגינים על רוצחי ערבים ועל רוצחי הומוסקסואלים, וזה לא מקרה, כי מי שבונה את עולמו על שנאה ואלימות שונא את כל מי ששונה והשנאה והרדיפה מניעות את כל עולמו, והן הופכות מטרה לעצמה, ועדיין צריך אדם שתהיה לו אישיות של רוצח כדי לרצוח, ורוב האנשים הם לא רוצחים, אבל אלה שהם רוצחים הם מתבצרים ברצחנותם ומבצרים אותה, ולא משאירים שום מקום לאנושיות ולרחמים לחדור אליהם, כאילו הדם השפוך מחיה את נפשם, כאילו חיו על הדם, ואולי באמת הם חיים על הדם. ואוזלת היד איננה נתפסת, כי עדיין האנשים הטובים הם הרבים והרוצחים הם המעטים, ואיך איננו יכולים להם, איך הם יכולים לנו, ואיך אפשר שידינו הן על התחתונה במאבקנו איתם. אי אפשר להשלים עם כך, מוכרחים לעשות משהו שעדיין אינני יודעת מהו, איך אפשר לגייס את האנשים הטובים להתגונן מפני הרצחנות ומפני השנאה, איך אפשר לעצור ולהחניק את הרוע הזה שמתפשט בארץ כמו אש בוערה ושורף אנשים חיים ושורף את כולנו. כמה יאוש אני חשה שאין לו גבול, ואני יודעת שמסוכן ואסור להתייאש, אבל קשה לי מאד שלא להרגיש יאוש גדול ונורא. ואתמול כשטיילתי עם הכלב בלילה ליד בית הנשיא היה תלוי באמצע השמיים ירח גדול ועגול של ט"ו באב, ושני אנשים עברו במדרכה ממול בהליכה שפופה משהו, אבל אחד מהן הרים בכל כוחו, גבוה ככל שיכול היה, את דגל צבעי הקשת של מצעד הגאוה.   

חופש הביטוי וחופש ההסתה

עיתון "הארץ" מוביל כבר כמה שבועות, בעצם מאז חטיפת הנערים בגוש עציון, קו שעובר כחוט השני אצל רבים מכתבי העיתון, שחוזר שוב ושוב על הטענה שלערבים מותר לא רק לקרוא מות ליהודים, אלא גם לרצוח ממש, ובכל מקרה פשעים של פלשתינים נגד יהודים הם בדרגת חומרה פחותה, כי הם סובלים ומיואשים ונמצאים תחת כיבוש. זוהי טענה מופרכת. יאוש וסבל אינם מניע חוקי ובוודאי אינם מניע מוסרי לרצח אזרחים. למעשה אין שום מניע לגיטימי להרג אוכלוסיה אזרחית למעט הגנה עצמית. גם זכות ההתנגדות לשלטון רודני או כובש איננה בלתי מוגבלת. גם בפעולות התנגדות מותר לפגוע בכוחות חמושים או בנציגי השלטון. אסור לפגוע באזרחים בלתי חמושים.

הניסיון של עיתון "הארץ" להצדיק קריאה לרצח יהודים או רצח ממש או כל פגיעה באזרחים יהודים בטענה ששלטון הכיבוש הופך זאת ללגיטימי היא טענה בלתי מוסרית ומסוכנת. בלתי מוסרית כי היא נותנת רישיון להסתה לפשע ולפשיעה חמורה, מסוכנת גם כי היא עלולה להביא למעשים וגם כי היא עלולה לתת לגיטימציה למי שטוענים שאין זה פשע חמור להרוג ערבים או להסית להריגתם, כי זה כביכול מגיע להם. בדיוק כמו שמי שקוראים לסרבנות חיילים לפינוי התנחלויות נסמכים על הקוראים לסרבנות לשרת בצה"ל, כך מי שקוראים לרצח ערבים ומהללים אותו עלולים למצוא תימוכין במי שמעניקים לגיטימציה לקריאות מות ליהודים ומצדיקים רצח יהודים בטענת הכיבוש, שהיא גלגול של טענות אנטישמיות המתירות את דמם של יהודים עקב האשמתם ברצח אלהים.

אינני יודעת מה בדיוק המצב המשפטי-חוקי של אמירות כגון "מות ליהודים" או "מות לערבים" ברשת, ראיתי פסק דין שהקל בעניין, אבל לעניות דעתי אמירות כאלה אינן צריכות להיות לגיטימיות בשום תנאי, ושתיהן צריכות להיות אסורות ולגרור צעדי ענישה. יש מי שחוששים מפגיעה בחופש הדיבור, אבל האמירות האלה הן לעניות דעתי הסתה אסורה ולא הבעת דיעה מותרת. אינני מבינה כיצד קריאות למותם של אנשים עקב השתייכותם הלאומית או כל השתייכות אחרת יכולות להיות בגדר השיח המותר. אם קריאה למותו של ציבור מסוים איננה הסתה, אינני יודעת הסתה מהי. ונדמה לי שאין כיום אדם בר-דעת שיטען שאין באמירות כאלה באווירת האלימות הנוכחית סכנה ברורה וממשית.

לכן אינני מזדעזעת מדבריה של הפרופ' רבקה כרמי נשיאת אוניברסיטת באר-שבע כי עינה של הנהלת האוניברסיטה תהיה פקוחה על המתרחש ברשת ומהתבטאויות אחרות של הנהלות אוניברסיטאות אחרות המבקשות להגביל ולהעניש פעילות הסתה של הסטודנטים. על ראש הממשלה ואישי ציבור אחרים נמתחה ביקורת צודקת כאשר קריאות "מות לערבים" נשמעו בבהירות ובעוצמה רבה, למשל במשחקי קבוצת בית"ר ירושלים, והם לא הגיבו על כך. גם מערכת עיתון "הארץ" היתה בוודאי מזדעזעת, ובצדק, לו התעלמו האוניברסיטאות מקריאות הסתה ברשת של סטודנטים יהודים נגד ערבים. אוניברסיטאות הן קודם כל מוסד חינוכי, ומניעת הסתה לאומנית וגזענית חשובה לפחות כמו מניעת העתקה בבחינות. כאשר השיח הציבורי מאבד את הרסן והופך לשיח של הסתה ואלימות, ראוי לקבוע גבולות ברורים למה שנסבל ומה שאיננו נסבל. שני הביטויים היותר נאלחים בשיח הציבורי בישראל, הקריאות "מות לערבים" ו"מות ליהודים" הן מקום טוב להתחיל בו. תפקידם של שלטונות ושל מוסדות חינוכיים להתערב כאשר החברה איננה מצליחה להציב גבולות להתנהגות נאותה וגולשת לאלימות מסוכנת. לפעמים נכונים דברי חנינא בן-תרדיון במסכת אבות שעלינו להתפלל בשלומה של רשות, שלולא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. במחשבה על כמה מן האירועים בשבועות האחרונים קשה שלא להצטמרר מן המלים הנכוחות האלה.

פשוט שנאה

יש משהו כל כך נכלולי ודוחה בסיפור של הדירות לזוגות צעירים ללא מע"מ, בניסיון להציע רף מחיר עליון לא ריאלי כדי לשלול את ההטבה מחרדים וערבים. מעבר לפרצופו המרוצה מעצמו של יאיר לפיד מסתתרת כל כך הרבה שנאה למי ששונה, למי שאיננו שייך לחבר'ה הטובים שאולי לא שירתו שירות קרבי במיוחד, אבל הרגישו בבית עם החבר'ה, היו כמו כולם ושייכים. כמה נכלולית האמירה הזו "מי שתורם יותר יקבל יותר", כשהיא מתעלמת ממצבם העדין כל כך של ערביי ישראל שגיוס לצה"ל עלול להביאם ללחום בבני עמם. אפשר היה לחשוב שיש בסיס לכעס על החרדים, שתובעים לעצמם את הזכות להימנע משירות בצה"ל שכל היהודים האחרים תושבי ישראל מחויבים בו כאילו הם משתייכים לאיזה מעמד עליון שהפריוילגיה שלא לשרת ניתנה לו בחסד עליון, אבל השנאה לערבים מסגירה את השנאה לחרדים החזקה מכל סיבה עניינית, שנאה שעוברת במשפחת לפיד בירושה, מין שנאה אנטישמית ליהודים שנראים פשוט יהודים ולאו דוקא ישראלים, ולא מפני שיש אצל לפיד איזו פתיחות כלפיי אזרחי ישראל שאינם יהודים, ממש לא. בשנאת הערבים שלו הוא אכן אח ותאום לנפתלי בנט, וכל הצעה לצרף אותו לשמאל, אפילו אם יפרוש מן הממשלה, היא הצעה מגוחכת. יאיר לפיד שייך בכל נימי נפשו לימין, כי כל חיבור חוצה מגזרים בין אנשים, על בסיס מטרה משותפת, שמאפיין השקפת עולם שמאלית, בראש וראשונה חיבור לצורך מאבק כנגד ניצול או פגיעה בזכויות, זר לו בתכלית, וכל חיבור מתבסס אצלו על רקע חברתי דומה לשלו. לכן החיבור שלו הוא עם אנשים מבוססים מאד כלכלית, אלה שאינם נזקקים כלל לסיוע של המדינה לקניית דירות, וממילא אינם מעוניינים בדירות הזולות שאולי יהיו פטורות ממע"מ. יש משהו כל כך מרושע באופן שבו לפיד חווה את כהונתו כשר, כאשר הוא ואנשיו חוזרים ומכריזים שאינם נגד חרדים ואינם נגד ערבים, אבל שפתותיהם נוטפות שנאה ושמחה לאיד, והפנים אומרות: אנחנו בשלטון, נבחרנו, ויש לנו כוח לדפוק אתכם, וזה מה שנעשה כי זה כיף לנו לדפוק אתכם, גם אם איש לא יצא נשכר מכך נדפוק אתכם, כי זה הכי כיף. בכך הוא ובנט חושפים אכן את עצמם כילדים חסרי רסן שהגיעו לפוליטיקה מבלי להבין שתפקידו של הנבחר יום לאחר בחירתו הוא לזכור שכנבחר הוא מחויב לשרת את הציבור כולו, ושכנבחר הוא צריך להועיל לציבור ולא לפגוע בו או בחלקים ממנו, גם אלה שזרים לו ושנואים עליו. זה משהו שנתניהו למד עם השנים: לכבוש את השמחה לאידו של השמאל, לרסן את הרישעות. אצל לפיד היא חשופה ובוטה ובלתי נכבשת, והיא מעידה על הקירבה שבין שנאה לשנאה, בין השנאה לערבי כי הוא שונה לבין השנאה לחרדי כי הוא שונה, לכאורה שתי שנאות שאין ביניהן קשר, כלפי מגזרים שונים, אבל בעצם שנאת השונה שמתפשטת משונה אלמוני לשונה פלוני, כי מי שמתבוסס בשנאת השונה קל לו מאד להעביר את שנאתו משנאת ערבים לשנאת חרדים או להיפך, משנאת ערבים לשנאת מהגרים אפריקנים, משנאת ערבים לשנאת הומוסקסואלים. יש משהו במנגנון של שנאת השונה שמאפשר להעתיק אותה בקלות ממושא למושא, כי עקרון שנאת השונה הוא לשנוא את כל מי שאיננו דומה לי ואיננו כמוני. מי שנטייה לשנאה כזו מניעה אותו, ימצא תדיר מושאים חדשים לשנאה.