אמירה הס / אם יבוא החסד

 

אמירה הס / אם יבוא החסד

 

"גם אני לא מתאימה להיות במקום שהיום לכל אשה עשר ביצים במקום רחם. אשה של היום לא זקוקה לשום גבר שיתפקד בעבורה או שיצא לציד. אני אשה פרימיטיבית... האני שלי לא מסוגל לעכל את החיים דרך הרציו. אין לי איי קיו, אני אומרת לאנשים. השכל שלי הוא הלב."

הדברים האלה של אמירה הס מטרידים אותי כל הזמן כשאני קוראת. הספר שלה מתעתע. הפרוזה בו היא שירית והשירה פרוזאית. לפעמים דיבור פשוט וישיר כמו המלים האלה שתוכנן מטריד אותי, ולפעמים שפה מעין תנ"כית שנראית לי קצת מלאכותית, אבל אינני יכולה להפסיק לקרוא. אני בולעת את כל הספר הדק הזה שתוכנו קשה מנשוא, וכולו סתירות, וכולו אימה וכאב וצער, והוא עוסק בגעגועים לבגדד ובמשבר ההגירה ובעימות האשכנזי-ספרדי והמערבי-מזרחי, אבל יותר מהכל הוא עוסק בגברים ונשים, בגברים ונשים כמהות מהותנית, שלא לומר כסטריאוטיפים של גבריות ונשיות, והפער בין התיאור החי של מציאות החיים הקשה וגם היפה, מלאת הכאב ומלאת הרגש לבין הסטריאוטיפים המהותנים של הגבריות והנשיות יוצרת איזה דיסוננס מעיק.

כי אפשר לקרוא את הספר כזעקת הילדה וכזעקת האשה. הפרק השובר לב ביותר הוא סיפורה של האם סלימה היתומה מאביה שהשיאוה לבעלה השוטר שהפך למנהל תחנת רכבת וקיבל למגוריו ארמון, ובילה את לילותיו עם נשים זרות ואשתו השלימה עם כל מעשיו, דבר אחר לא עלה על דעתה. או אולי לא השלימה, כי ניסתה להתאבד ובנס היה מי שהצילה. והאשה הזאת מילאה את ראש בתה בסיפורי אימה כגון שאם תבלע גרעין של אבטיח ותתעטש תיכנס להריון, עיקר סיפוריה היו בענייני נשים, והנשיות הצטיירה בהם כאיום, כמו האשה שמובלת לגרדום כי שאלה מדוע לגבר איבר ארוך ולאשה "חור שחור". איבר המין הנשי חוזר ומופיע כאיום, כסיוט, הצבע השחור שולט בו, במקלחת המשותפת במעברה. הנשיות היא סיוט מאיים, והגבריות מאיימת עוד יותר. האב האוהב הוא אב מכה, והוא כועס שלאחר בנו הבכור נולדו לו חמש בנות, ורק אחריהן נולד בן:

"דודה ג'ורג'יה סיפרה שבכל פעם שסלימה הביאה עוד יצור נקבי לעולם, דודותי וסבתי מצד אבי הענישו את סלימה ושמו אותה בחצר כמו חתולה. כך יאה לזו שרק מאכזבת. זו כנראה היתה הסיבה לאישונים הנפחדים שהביטו מעיני סלימה על העולם."

והיא עצמה, אמירה, פחדה להיבעל ופחדה להתעבר ופחדה ללדת, ובעלה הראשון שמאס בסירובה אנס אותה, בעיקר כדי להראות לאמו שכלתו בתולה. וכל זה כבר קרה בישראל שאליה העבירו את בגדד, בלי ארמון על גדות החידקל ובלי משרתים ובלי בגדי ארגמן וזהב, עם הבוץ של המעברה ששבר את מלכות אביה והרגו בחייו, ואת העלייה היא חווה גם כמעין מוות, ובעיקר כערעור על סדר העולם, כהיפוך מלכות הגברים ועבדות הנשים:

"הן בבואנו לארץ הקודש, דומה שהגברים הפכו נקבות והנקבות הרימו דגל. ותהא מטריארכליות באוויר."

ואכן האב נשבר, אבל האם המצב באמת השתנה? האם מצד אחד בעלת תושיה, מבשלת לילדיה במעברה, רוחצת אותם בגיגית ממים שהרתיחה על הפתיליה, ורצה עם התינוק נשוך העקרב הצהוב לצריף הרופא שמציל את חייו. וגם לומדת עברית, דורשת מבתה ללמדה את השפה, וקוראת עיתונים, דברים שלא עשתה בבגדד. ובעלה כבר איננו מבלה בלילות עם ערק ונשים, כעת הוא חי איתה בבית הקטן והם רבים ונצים, האם משום כך היא מבקשת את נפשה למות?

והספר הזה כולו געגועים לבגדד, לארמון על גדות החידקל, למירוצי הסוסים שאליהם לקח אותה אביה, לבגדי הארגמן שתפרו לה, לנסיכות, שכך קרא לה אביה "אמירה" נסיכה, וגם שם אירופי "ליאוני", ורק כעת אני מבינה מאין נטלו פקידי העלייה את השם "לאה" שהעניקו לה, השם שבו הכרתי אותה, ושכל כך לא הלם אותה. והרי לאוני איננה לאה אלא לביאה. כמה יפה היה לו קראו לה בישראל "לביאה". כמה היה השם הזה הולם אותה.

והרי אין תימה שאדם מתגעגע לילדותו, אבל מדוע היא בזה כל כך לפמיניזם, מדוע היא מייחלת למלכות אביה ולשעבוד אמה? האם אלה הגעגועים לבגדד, גן העדן שממנו גורשו, שהיה גן עדן רק במבטה של ילדה, ובכל מקרה ספק אם היו ממשיכים לחיות בגן עדן לו נשארו שם? קשה לעכל את הייחולים האלה לעולם שכל כך התאכזר לנשים, למציאות שהיתה כל כך נוראה. וקשה לעכל את תחושת האפסות בפני האשכנזים – "ילדת מעברה אני", כלומר, עיראקית ולא אשכנזיה. והרי במעברה היו גם הפולנים ומרצ'ל הרומני שחיזרו אחרי אחותה הגדולה היפהפיה. מדוע הפכה המעברה שם נרדף למזרחיות? והרי גם אפרים קישון, ניצול השואה ההונגרי, התגורר שם לצד מי שהונצח כסלאח שבתי, שידע לענות בשנינות למזכירת הקיבוץ שגם מעברה איננה מקום לחיות בו.

כמובן רגשות אינם הגיוניים, ויחסם של אנשים להוריהם, לילדותם, למוצאם, למולדתם, הוא לרוב מלא סתירות, אבל כאן נראה שעל פני הרגשות העזים, הזיכרונות החיים כל כך, זרם התודעה השוצף, והכאב האינסופי, מולבשת המהותנות של תפיסת הגבר והאשה שלא מרפה, הגבר והאשה שלאיברי המין שלהם יש משמעות מאגית: כוח הגבר באלימותו, כוח האשה בכישופיה, בחיבור המאגי שלה לעולם שמעבר למציאות. לאשה אין שכל, יש לה רק לב וחוש ששי. הרחם מתחבר ללב, השכל מתחבר לביצים. הגעגועים לילדות הם גם געגועים לעבר ולעולם של העבר, ובעבר הזה אין מקום לנשים שיש להן יותר מרחם ומלב. אלה הן נשים שמייצגות היפוך של סדר העולם הישן. והרי אין באמירה שום דבר מהאשה הכנועה של העולם הישן, גם כשהיא מכריזה על עצמה כאשה של העולם הישן. ויש משהו מקומם באופן שבו היא מתארת את עצמה, קודם כל מפני שאין בו אמת, ויש בו התרפקות טפשית על כל מה שהיה נורא בעבר. וההתרפקות הזאת על עולם שבו זורקים את יולדת הבת להתגולל בעפר מפחידה. מפחידה יותר מאובדנו של העולם הישן.

אמירה הס / אם יבוא החסד, מקטעי זכרונותי בפרוזה ובשירה, הוצאת גמא, 2021

השכנים ביפו

 

לפני כמה שבועות הייתי אצל בתי ביפו. היא הלכה לסרט ואני נשארתי לשמור על הנכד. מהצהריים חיכינו למשלוח שהיה אמור להגיע בשלוש בצהריים, אבל לא הגיע עד שבתי הלכה לקולנוע. חצי שעה אחר כך צלצלו באינטרקום, והבנתי שהמשלוח הגיע, אבל לא ידעתי על איזה כפתור ללחוץ, אז תפסתי את הנכד ורצתי איתו לפתוח את הדלת למטה ושכחתי שהדלת בדירה של בתי ננעלת מעצמה ונשארתי בחוץ עם הנכד והמשלוח ובלי מפתח. הכלב שלי היה בתוך הדירה אבל למרבה הצער הוא לא יכול היה לעזור לנו. הייתי מאד מאד לחוצה. למזלי הנכד לא בכה והיה הרבה יותר רגוע ממני. יכולתי ללכת איתו לטייל כי העגלה שלו עמדה בחדר המדרגות, אבל פחדתי להשאיר את המשלוח ללא השגחה. ישבתי קצת על המדרגות וחשבתי לעצמי מה לעשות? למיטב ידיעתי לא היו לשום שכן מפתחות לדירה, אבל בכל זאת החלטתי לדפוק אצל השכנים. כולם היו חביבים והזמינו אותי להיכנס ולשבת אצלם, אבל פחדתי להשאיר את המשלוח ללא השגחה, למרות שכנראה איש לא היה גונב אותו. בדירה שלישית שבה דפקתי גם כן הזמינו אותי להיכנס ולשבת, למרות שהזוג בדירה אירח בדיוק זוג חברים, והבעל אמר לי במבטא רוסי כבד: "צריך בקבוק קוקה-קולה" ולא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון. הוא ביקש שאחכה רגע, ואז לקח בקבוק קוקה-קולה ריק, חתך את שני הקצוות ויצר פס פלסטיק רחב, ואז ירד איתי קומה לדירה של בתי ופתח את הדלת בשנייה בעזרת פס הפלסטיק שחתך מהבקבוק. הוא סיפר שקרה להם אותו דבר: הם ליוו את בתם והדלת נטרקה, ואז הזמינו פורץ דלתות והוא פתח את הדלת באותה צורה, עם חתיכת פלסטיק מבקבוק, וממנו למדו איך לפתוח דלתות שלא ננעלו אבל נטרקו. קשה לתאר כמה הקלה חשתי לחזור לדירה, להכניס את המשלוח, ולהמשיך לבלות את הערב עם נכדי שביקש לאכול שקית חטיפים שצורפו למשלוח במתנה, ובתוך דקות ירדה על כולנו שלוה.

ככה פגשתי לראשונה את השכנים של בתי, ומה שבלט מיד לאוזן הוא שכולם עולים מחבר העמים, אנשים לא צעירים, שמתגוררים כמו בתי בדרום יפו, מן הסתם מפני שהדירות שם זולות בהרבה מהדירות במקומות אחרים.

חשבתי על זה הרבה אחר כך כשקראתי כל מיני מאמרים שהסבירו שבצפון יפו גרים אשכנזים ובדרום יפו גרים מזרחיים, וחשבתי כמה אנשים אוהבים סטריאוטיפים ואוהבים לחלק הכל לשניים, במקום להסתכל על המציאות שהיא יותר מסובכת, וביפו היא מסובכת במיוחד, כי יפו היא עיר ערבית שגרים בה הרבה יהודים. חלק מהיהודים גרים ביפו מפני שהיא יפה, וחלק מהיהודים גרים ביפו מפני שהיא זולה. היהודים שגרים ביפו מפני שהיא זולה הם לא עשירים במיוחד. חלק מהם אשכנזים ילידי הארץ שאין להם הרבה כסף – לא לכל האשכנזים יש הרבה כסף, כמו שלא לכל היהודים יש הרבה כסף, למרות שבכל פעם שהסתובבתי באירופה פגשתי אנשים שאמרו לי שליהודים יש הרבה כסף, לכן הרבה עולים מברית המועצות לשעבר מתגוררים בדרום יפו, וגם הרבה עולים מאתיופיה מתגוררים בדרום יפו, במיוחד בשיכונים ג' וד', אבל גם במקומות אחרים. יש גם יהודים כורדים שמתגוררים בדרום יפו – יש להם בית כנסת קטן מתחת לרחוב יפת, ותמיד יושבים שם קשישים בכיפות מסורתיות ועוזרים לי לפעמים עם העגלה. יש כמובן הרבה ערבים שגרים בדרום יפו, חלק מהם גרים בשיכונים וחלק מהם גרים בווילות שנמצאות מול השיכונים, כי ביפו אין חלוקה ברורה לשכונות יקרות ועניות כמו שיש במקומות אחרים, ואפשר לראות לפעמים מצד אחד וילה מפוארת עם חצר יפה מוקפת חומה ולידה צריפון שבו גרים אנשים שתולים את הכביסה בחוץ על חבלים ליד ערמות אשפה. יפו היא מאד אקלקטית ומאד לא מאורגנת, והרבה אנשים חושבים, אולי בצדק, שזה חלק מהקסם שלה.

הדבר הכי מכוער ביפו הם המגדלים הלבנים החדשים שבנו בשדרות ירושלים בתקוה לצופף את התושבים שזה מאד לא מתאים לאורח חייהם לשבת בערבים החמים בחצרות ולשתות קפה או לעשן נרגילה, וקרוב למגדלים בבניין שהיפואים קוראים לו הרב-קומות יש "מנהלת פינוי-בינוי" שמנסה לפנות יפואים מהשיכונים הישנים שיש בהם רק שלוש קומות ולהעביר אותם למגדלי החדשים עם שתים-עשרה קומות או משהו כזה, שזה מכוער ומפחיד, אבל אולי הדירות בפנים יותר יפות – לא ראיתי. הפינוי-בינוי נוגע לכל התושבים ביפו, ערבים ויהודים מכל העדות והמגזרים, והוא נוגע כמובן לאלה שפחות עשירים, כי מפנים את השיכונים הישנים ולא את הווילות הגדולות, שיש כאלה בכל מקום ביפו, גם בצפון וגם בדרום.

יש אנשים שמאד אוהבים לדבר על אשכנזים ומזרחיים כי זה נוח וגם משרת כל מיני מטרות שלפעמים הן קצת הזויות, כמו הניסיונות לתאר את נתניהו כנציג המזרחיים שלא רק שהוא לא חלק מהם אלא הוא גם בז להם כי השקפת העולם שלו מאד גזענית, ויש כאלה שסתם אוהבים לקלל אשכנזים, שזאת מסורת של יהודים ספרדים מאז הישוב הישן ולא כמו שחושבים מאז העליות הגדולות. יותר נוח לקלל כשעושים הכללות, אבל אי אפשר באמת להסתכל בהכללה על אשכנזים ותיקים ועל עולים מחבר העמים בשנות התשעים, שעכשיו הם כבר בישראל שלושים שנה והם כבר לא עולים חדשים, אבל עדיין הם כל כך שונים מהאשכנזים הוותיקים ומילידי הארץ. וגם העולים מאתיופיה שרבים מהם גרים בדרום יפו הם לא בדיוק מזרחיים כמו המרוקאים והכורדים. כל עדה היא שונה ולכל עדה יש סיפור אחר, ועדיין העולים מחבר העמים עובדים בכל עבודה אפילו כשהם גמלאים כי אין להם פנסיות והעולים מאתיופיה די סגורים בתוך עצמם בשכונות.

כשהגיעה העלייה מרוסיה בראשית שנות התשעים היא נתקלה בהמון עוינות ושנאה במיוחד מצד מזרחיים, ובלטה במיוחד מפלגת ש"ס ביחס המחפיר שלה לעולים ובהסתה נגדם בטענה שהנשים שלהם אינן יהודיות וגם גרוע מכך. המזרחיים שמסיתים נגד אשכנזים מנסים להשכיח את העובדה הזאת, שבעדה שלהם ובמפלגה שמזוהה במיוחד עם עולים מצפון-אפריקה היתה גזענות נוראה כלפי העולים מברית-המועצות, לא בגלל שהם עשירים – הם לא- ולא בגלל שהם עשו למזרחיים משהו רע, אלא דווקא להיפך, בגלל שהמרוקאים והתוניסאים שהתבססו היטב בישראל וגם בחוגי השלטון, היו מספיק חזקים ומקושרים כדי להתעלל בעולים, בין אם אלה עלו מאתיופיה ובין אם עלו מברית-המועצות.

לפעמים כשמישהו מקלל אשכנזים ומונה את חטאיהם, הוא בסך הכל רוצה להשכיח את העובדה שהוא עלה מזמן או נולד בארץ, שהוא חי טוב ומקושר היטב לשלטון, ושהוא יכול להרשות לעצמו להתנכל לעולים ממקומות אחרים ששונים ממנו. תמיד אני נזכרת באשה המזרחית בתחנת האוטובוס הסמוכה לביתי שנטפלה לעולה מברית המועצות וצעקה לה גויה, זונה, למרות שהיא לא אמרה לה דבר ולא עשתה לה מאומה.  אמרתי לה שתשתוק והיא אמרה לי שאני הזבל של האשכנזים, ומאז אני נוצרת בלבי את המחמאה.

צפונבונים

 

כשבאתי לירושלים הבנתי שאשכנזיה זאת קללה. כשגדלתי בחיפה לא חשבתי על עצמי כעל אשכנזיה. ידעתי שאנחנו פולנים גליצאים. זה לא נחשב מחמיא במיוחד, כי גליציה היתה חבל עני מאד בחלקה של פולין שנשלט בידי אוסטרו-הונגריה, והפולנים מערים פולניות ממש, כמו ורשה, התנשאו על הגליצאים. רוב האוכלוסיה בגליציה היתה אוקראינית. היום רוב שטחה שייך לאוקראינה, ולחיות בפולין הפולנית נחשב יותר מאשר לחיות באוקראינה ובמיוחד בגליציה הענייה, שהמזונות העיקריים בה היו תפוחי אדמה, סלק, גזר וכרוב, שאנשים יכלו לגדל בגינת ביתם. בירושלים לא אמרו לי פולניה אלא אשכנזיה, והיה ברור שזאת קללה, כמו ששמאלנית נהיה גם סוג של קללה.האנשים שקראו לי אשכנזיה בתור קללה היו הרבה פעמים אנשים שלא ממש הכרתי, שרק ראו אותי מטיילת עם אושר וצעקו לי דברים כמו אשכנזיה קמצנית לא נותנת לכלב אוכל, או להיפך, כאלה שכעסו שהכלב שלי אוכל יותר מדי, כמו שמישהו צעק לי הכלב שלך אוכל את האוכל של הילדים שלי. הוא היה איש גדול ושמן והחולצה המכופתרת שלו כמעט התפקעה על כרסו. האנשים שקראו לי אשכנזיה היו מאד תוקפניים כלפי למרות שלא עשיתי להם שום רע, רק עברתי לידם עם הכלב.

אפשר להתייחס בסלחנות לאנשים שאומרים לאשה אשכנזיה או אשכנזיה קמצנית שזה הולך ביחד, אבל אני הרגשתי מאוימת. באיזשהו מקום הם קראו לי אשכנזיה כמין קללה לא רק בגלל שאני בהירה, אלא בגלל שאני אשה וגם נמוכת קומה, אז נראיתי להם מטרה קלה, מישהי שלא יכולה להחזיר. אז התחלתי לחשוב שהמזרחיים בירושלים מתנהגים באלימות ונטפלים לנשים אשכנזיות לא בגלל שהם חלשים אלא בגלל שהם חזקים והנשים האלה נראות להם מטרה קלה. בתור ילדה גדלתי בסביבה מאד גזענית כלפי עדות המזרח והייתי מאד מודעת לזה שהגזענות מטופשת ומכוערת. אני לא יודעת למה הייתי מודעת לזה כי זאת היתה הסביבה שגדלתי בה ולא הכרתי משהו אחר, ובכל זאת הגזענות כלפי עדות המזרח הפריעה לי מאד. אחר כך כשבאתי לירושלים, מצאתי את עצמי מותקפת בתור אשכנזיה ובתור אשה והפסקתי לרחם על מזרחיים שקיללו אותי, כי הבנתי שהם קוראים לי אשכנזיה כדי להפגין כוח כלפי דוקא מפני שאין לי הרבה כוח, וזה דבר בזוי.

לכן גם לא התרגשתי מדוד אמסלם שקורא לשרי הממשלה החדשה צפונבונים, וכל השיח על המזרחיות כביכול של הליכוד שמאד נפוץ אצל כתבי עיתון "הארץ" נראה לי כמו עוד תוקפנות של אדם בעמדת כוח ולא כמו מחאה. תוקפנות מצד אדם שהיה בעמדת כוח מהחזקות במדינה ורוצה גם להיחשב למסכן שירחמו עליו. שרים בממשלה אינם זקוקים לרחמים, גם אם הם ממוצא מרוקאי. ויתרה מכך: המרוקאים כבר מזמן אינם מסכנים. הם מנפנפים בנתונים על נחיתות המזרחיים, ומתעלמים מכך שבציבור המזרחי כוללים עולים מאתיופיה, שמצבם גרוע בהרבה ממצב העדה המרוקאית, והם גם סובלים מגזענות קשה ובכלל זה הגזענות המרוקאית מהסוג הביריוני שנתניהו טיפח ככלי לאיום על מתנגדיו. לא במקרה מי שמנפנף בטענת הגזענות כלפי מרוקאים אלה לא התושבים המרוקאים בגבול הצפון או בעוטף עזה אלא שרים בממשלה שהם תל-אביבים מבוססים היטב שרוצים גם להתנכל למתנגדיהם בצורה הכוחנית והמאיימת ביותר וגם להיחשב לקורבן.

נכלולית במיוחד היתה טענתה של רוית הכט ב"הארץ" ביום ו' האחרון שהליכוד קידם לעמדות הנהגה אנשים שקודם היו טובים רק כמצביעים. היא מנסה ליצור את הרושם שמפלגת העבודה לא קידמה לעמדות הנהגה מזרחיים, דבר שהוא שקר. דוקא במפלגת העבודה היו תמיד מזרחיים בעמדות הנהגה בכירות – ישראל ישעיהו, ישראל קיסר, יצחק נבון, שושנה ארבלי-אלמוזנינו, משה שחל, פרופ' שמעון שטרית שניסה לאחרונה להתמודד למשרת נשיא המדינה, פרופ' שלמה בן-עמי, עמיר פרץ ואיתן כבל הם רשימה  לא ממצה. תמיד היו במפלגת העבודה גם מופעים גסים של גזענות שבצדק זוכרים לה לרעה, אבל לומר שמזרחיים היו מודרים זה שקר. וכאן בא הניסוח הנכלולי של רוית הכט: החידוש של נתניהו לא היה מינוי מזרחיים, אלא מינוים של אנשים גסי רוח וצעקנים שסגולתם העיקרית היא חנופה חסרת מעצורים למגלומן נתניהו, שנפרד משלטונו הממושך מדי במפגן מגלומניה מבחיל וירה סביבו רעל ושנאה כפי שעשה כל ימיו בשלטון. אלה אכן אנשים שלא יכלו להגיע לעמדות הנהגה בזכות כשרון, ידע, חכמה, למדנות ואישיות מרשימה כמו האישים המזרחיים שהזכרתי לעיל שהביאו כבוד לעצמם ולמפלגתם. נתניהו מינה לתפקידי הנהגה מלחכי פנכה שהתרפסו בפניו ואילו כלפי זולתם נהגו בביריונות וגסות רוח אינסופית. אם מפלגת עבודה בחרה לעמדות הנהגה אנשים מצוינים במעלות, נתניהו בחר לעמדות הנהגה ביריונים חנפנים שביריונותם אמנותם וחנפנותם אמנותם.

וטועה רון חכלילי שכתב שהפער העדתי הוא הפער החמור ביותר במדינה. גם זה שקר. הפער החמור והמדמם ביותר הוא הפער והשסע בין יהודים לערבים, והדבר האמיתי של קואליציית נתניהו, כפי שמזכירות לנו שוב ושוב האמירות הגזעניות המצמררות של חבריה כלפי מנסור עבאס – הדבק האמיתי של קואליציית נתניהו ושל מצביעיה היא שנאתם לערבים הרוויה גזענות ורוע, שממנה נגזרת גם שנאתם לשמאלנים. מסיבה זו חשוב כל כך למלחכי הפנכה של נתניהו לתקוף אשכנזים כגזענים, כדי למסך ולטשטש את גזענותם שלהם. בכך כמובן אין הבדל בין סמוטריץ' האשכנזי לבן-גביר המזרחי ובין שניהם לחרדי האשכנזי גפני. כולם דבקים בגזענותם החשוכה כלפי הערבים.

ובעיקר מסיבה זו היתה קואליציית נתניהו כל כך מסוכנת ומזיקה.

אבישי בן-חיים הוא מנוול

 

אינס אליאס שכותבת במוסף גלריה של "הארץ" על מזרחיים, ולרוב על אמנים או סופרים מזרחיים, הקדישה השבוע את הטור שלה כדי להגן על אבישי בן-חיים, שלטענתה התקשורת – שנשלטת על ידי האליטה האשכנזית, מקבעת ומתייגת אותו כלא ראוי כי הוא תומך בנתניהו, ובקיצור, אבישי בן-חיים הוא מזרחי מסכן, מקופח, מתויג על ידי האליטה האשכנזית שמתקשה לקבל שיח מזרחי מעמדי וכמובן שולטת בכל ומדכאת את המזרחיים. כבר כתבתי כאן את דעתי על בן-חיים שהוא לא מסכן ולא מקופח אלא תועמלן שקר של דרעי ונתניהו בערוץ 13 שלן בלווטניק רכש לבקשת נתניהו והפך לערוץ שבמידה רבה מדברר את נתניהו, ולכן הוא גם מוגן, בניגוד לרבים וטובים שפוטרו מהערוץ, וגם מקבל במה נרחבת לקידום תעמולת נתניהו שלשם כך קנה לן בלווטניק את ערוץ 13, ולכן אני משתדלת לצפות בו מעט ככל האפשר. בכל זאת חשבתי לכתוב שוב על אבישי בן-חיים וגם על הטענות של אינס אליאס, שקיבלה טור ב"הארץ", דבר שאשכנזיה כמוני לא יכלה לקבל – שגרירות גרמניה התלוננה שהמאמרים שלי על אנטישמיות מסכנים את יסודות קיומה של הרפובליקה הגרמנית – אבל אני פולניה ולכן גם כשאין לי מה לאכול אני פריוילגית, ולעומתי אינס אליאס ואבישי בן-חיים הם מזרחיים, ולכן גם אם המשכורת, לפחות זו של בן-חיים (לעבוד אצל שוקן זו לא מציאה כידוע) היא מספר שלא ראיתי בחיים, הוא תמיד יהיה מזרחי מדוכא ואני אשכנזיה פריוילגית הגמונית או כל שם תואר יווני או לטיני שדרוש כדי להפוך תעמולה זדונית בשירות נתניהו למשהו שנשמע כמו ניתוח מדעי. חשבתי לכתוב שוב על אבישי בן-חיים מפני שאינס אליאס מצאה לנכון להגן על האופן שבו תייג את מנהיגי העבודה ומר"ץ מירב מיכאלי וניצן הורוביץ כחסרי ילדים בטענה שזה דיבור מעמדי. גינוי אנשים שאין להם ילדים איננו דיבור מעמדי. זהו דיבור דתי, חברתי, תרבותי, ובעיקר זה דיבור מרושע ובזוי. זה איננו דיבור מעמדי, ומבחינה מעמדית גם אבישי בן-חיים וגם אינס אליאס, שמתוקף עבודתה אצל עמוס שוקן הקמצן מן הסתם משתכרת שכר סמלי למדי לעומת בן-חיים, אינם נחותי מעמד לעומת מירב מיכאלי וניצן הורוביץ – כולם אנשי תקשורת שמתוקף כך זכו לפירסום ופופולאריות. בן-חיים הגיע לתקשורת מן הפוליטיקה, לאחר שהיה יחצ"נו של דרעי בתשלום והפך ליחצ"נם של דרעי ונתניהו במסוה של עיתונאי, ואילו מיכאלי והורוביץ מינפו את הצלחתם בתקשורת לקריירה פוליטית, ויפה עשו.

למיכאלי והורוביץ אין ילדים, ובמדינת ישראל זה יוצא דופן. בתרבות הישראלית הבאת ילדים לעולם היא לא רק מימוש של כמיהה אנושית לצאצאים, אלא חובה חברתית ולאומית והוכחה לנורמליות. במדינות מערביות הומוסקסואלים נלחמו על הזכות להתחתן ולקבל זכויות של זוגות נשואים, ואילו בישראל הומוסקסואלים נלחמים כדי לנצל נשים בתור פונדקאיות כי הם רוצים לקנות ילדים מבלי להעניק לנשים שילדו אותם מעמד של אם ושותפה בגידול הילדים, וזה דבר מזעזע, שהומוסקסואלים צבועים כמו אמיר אוחנה ואיציק שמולי עשו כדי שיוכלו להיות הורים מבלי לתת את הדעת על המשמעות של ניצול נשים כאילו היו אינקובטור ולא בנות אדם. דוקא תקופת הקורונה מדגישה שוב את סיכוני ההריון ואת רגישותן של נשים הרות למחלות, שהופכת את עוולת הפונדקאות לנוראה עוד יותר, ואני שמחה שניצן הורוביץ לא קנה ילדים בכסף. כמובן שהומוסקסואלים יכולים גם להביא ילדים לעולם בהורות משותפת וזאת הדרך ההגונה להביא ילדים לעולם, אבל אינני חושבת שהם חייבים להביא ילדים לעולם, ואני מעדיפה אנשים שלא הביאו ילדים לעולם על אנשים שהביאו ילדים לעולם תוך ניצול מחפיר של נשים עניות ומוחלשות. כפי שכבר כתבתי אני מתכוונת להצביע למר"ץ ואני חושבת שניצן הורוביץ הוא לפני הכל בן אדם טוב והגון, תכונות שמעריצי נתניהו בזים להן אבל אני דוקא מעריכה, ואלה בעיני תכונות יותר חשובות מלהיות כמו כולם. ומה שהכי מגעיל שכשאבישי בן-חיים אמר שלניצן הורוביץ אין ילדים הוא רמז לכך שניצן הורוביץ הומוסקסואל, כי אבישי בן-חיים הוא לא רק תומך בנתניהו אלא גם בעל דיעות קדומות מכוערות שהוא מבטא בדרכו המכוערת, שבה הוא משתמש בתגית המקופח כדי לפגוע באנשים שסובלים גם ככה מדיעות קדומות. זה שמישהו מרוקאי לא נותןלו זכות להעליב הומוסקסואלים או נשים או אפריקאים שנמלטים לישראל ממדינות איומות ונוראות.

גם למירב מיכאלי אין ילדים אבל אינני יודעת אם היא לא רצתה ילדים. פעם, לפני שנים, היא אמרה לארז טל, שהיה בן זוגה במשך שנים, "לא יהיו לי ילדים כי אתה הלכת". אולי היא רצתה להביא לעולם ילדים עם ארז טל וזה לא קרה, ואולי מסיבה אחרת היא לא ילדה ילדים. לא כל הנשים מצליחות ללדת ילדים. גם אלה שמאד רוצות והורגות את עצמן בטיפולי פוריות נוראים לא תמיד מצליחות ללדת, ובכל מקרה הבאת ילדים לעולם לא תלויה רק ברצון אלא בהרבה גורמים אחרים, ולכן צריך להיות מאד מנוול כדי להעליב אנשים על כך שאין להם ילדים, ואבישי בן-חיים הוא מנוול. כל מי שמעליב אנשים על כך שאין להם ילדים הוא מנוול, וגם מי שמעליב הומוסקסואלים הוא מנוול.

למרבה הצער שני העלבונות האלה, העלבת הומוסקסואלים והעלבת חשוכי-ילדים, מאד מקובלים בחברה החרדית, שאבישי בן-חיים לא ממש שייך אליה אבל משרת אותה, והשיח שלו איננו שיח של מאבק מעמדי אלא שיח של דיכוי חברתי חרדי שהופך את ההומוסקסואלים למצורעים ואת הנשים העקרות למושפלות. זהו שיח שצריך לגנות כי הוא שיח פוגעני כלפי אנשים שלא עשו כל רע.

הערב צפיתי גם באיילה חסון, חברתו הטובה של אבישי בן-חיים, מראיינת את מירב מיכאלי, שרצתה לדבר על הנזק שגרם נתניהו למאבק בגרעין האיראני, אבל איילה חסון היסתה אותה, כי מה פתאם שאשה מהשמאל תדבר על הגרעין האיראני, נושא בלעדי לגברים ימניים. במקום זה היא התעקשה לשאול אותה בטון של חוקרת משטרה האם דיברה נגד גיוס. לא שמעתי את התשובה כי הספיק לי ועברתי ערוץ. ושוב חשבתי על תיאור התקשורת בפי אינס אליאס, "תקשורת שממשטרת את השיח המזרחי המעמדי"? סליחה? אני שומעת רק תקשורת, של אשכנזים ומזרחיים כאחת, שעוסקת בדה-לגיטימציה של אנשי שמאל ולא מראיינת אותם אלא כדי לדרוש מהם להתנצל על דיעותיהם השמאלניות שאינן מספיק מיליטריסטיות לטעמם של כתבים ימניים דומיננטיים וגסי-רוח כמו איילה חסון שהיא במקרה גם מזרחית, והראיון שלה עם מירב מיכאלי היה בדיוק זה – ניסיון להוצאת דיעות שמאלניות אל מחוץ למחנה, כדי לאשר ולחזק את הימין הלאומני כנורמה בלעדית ומחייבת, שבה איתמר בן-גביר שחגג בחתונה שבה הונפו בצהלה תמונותיו של התינוק המת שנשרף בדומא, הוא השייך והלגיטימי, ואילו ניצן הורוביץ ומירב מיכאלי, שלא לדבר על איבתיסאם מראענה, אינם לגיטימיים, ואיתמר בן-גביר הוא אוכף הנורמות האלה.

וכן, גם הוא מזרחי, וגם אבישי בן-חיים, וגם מירי רגב, וכולם מנוולים.

אשכנזיה קמצנית (עם כלב)

פעם כשהכלב לעס ענפים

איש הוציא את ראשו מרכבו וצעק:

יא אשכנזיה קמצנית,

לא נותנת לו אוכל,

תראי מה הוא אוכל.

כשטיילתי עם הכלב

ליד בית ראש הממשלה,

אמר לי מפגין

שבקושי נסגרו עליו הבגדים:

הכלב שלך אוכל לי את האוכל של הילדים.

אחר כך הלכתי לשוק העיראקי

לקנות לכלב בשר

ולידי עמד צ'רלי ביטון מהפנתרים

בדוכן של היקר

וצפה איך קניתי שבעה קילוגרם

של חזה עוף שהכלב יאכל

ותמה כה הרבה, למי את קונה,

ואמרתי לכלב, אני כבר זקנה

ושמעתי אותו חושב בלבו:

הו אשכנזיה,

יש ילדים רעבים במדינה,

ואת קונה שבעה קילוגרם של עוף

בשביל כלב,

אבל הוא רק הסתכל

ולא ענה.

מעמד אחד, דעות שונות

פרופ' שלמה אבינרי חוזר  במאמרו המתפרסם היום ב"הארץ" לאבחנתו של גדי טאוב בין "ניידים", בעלי מקצועות ניידים והון זמין למעבר מארץ לארץ, שלפיכך תומכים לטענתו בגבולות פתוחים ובהגירה, ו"נייחים" הקשורים לארצות מוצאם, שלפיכך לטענתו הם מתנגדים לגבולות פתוחים והגירה, שרבים כבר הגיבו עליה, ואני מסכימה עם אבחנתו של דימיטרי שומסקי שזהו גלגול של האבחנה האנטישמית המסורתית בין "קוסמופוליטים", כלומר יהודים, לבין "אזרחים נטועים בקרקע", כלומר בני עם הרוב. הפרופ' אבינרי, מפריך את טענותיו של טאוב על פי ההצבעות לטראמפ ולברקסיט בארצות הברית ובריטניה, שדפוסי הצבעתם אינם תואמים לתיאורו של טאוב, אבל אולי מחמת קוצר היריעה, איננו מתייחס דוקא לישראל, שהקשר בין רקע סוציואקונומי לאידיאולוגיה בה הוא מעניין, מפני שהוא דו-ראשי: מפני שדוקא בישראל, ההנהגה האידיאולוגית של הימין והשמאל גם יחד מגיעה מאותו מגזר ומאותו מעמד חברתי: גם האליטה השמאלית וגם ראשי המתנחלים הגיעו מרקע אשכנזי מבוסס, והנהגת המתנחלים בראשיתה היתה בחלקה הגדול חילונית והגיעה בחלקה מן ההתישבות העובדת, ואליהם חברו אנשי גוש אמונים יוצאי בני עקיבא, שנבדלו מהם בדתיותם, אך לא במעמדם החברתי הבורגני. הנהגת הימין והשמאל גם יחד בארצנו מגיעה מרקע דומה, וההבדלים הם באידיאולוגיה ולא במעמד ובאינטרסים. לא הנהגת הימין ולא הנהגת השמאל ייצגו אי פעם את השכבות החלשות או את עדות המזרח, גם אם הנהגת הימין קרצה למזרחיים יותר, בגלל יחסה החיובי למסורת (שאיננה שומרת) ולדת (שאיננה מאמינה בה), ובגלל שנאתה לערבים שאיפשרה  לממש את מה שמורי עמנואל סיון כינה "העיקרון החנוך לויני", כלומר שכל אחד צריך מישהו לדרוך עליו, בתקוה שהדריכה על גוו של הזולת תרומם אותו מעלה. זה כמובן איננו שונה מאד מנסיבות בחירתו של טראמפ, ששילב הסתה גזענית, רטוריקה לאומנית, שוביניזם גברי, אינטרסים של ההון הגדול והזמנה לאדם הקטן לגזור רווחים מגזענות ולאומנות, במקום מהשקעה בתקציבי רווחה וחינוך.

השמאל בישראל כבר מזמן איננו מאפיין את האליטות השלטוניות, וגם בית המשפט העליון, כמו האקדמיה  וההון הגדול, כבר מזמן אינם מייצגים אליטה חילונית שמאלנית, אם אי פעם ייצגו כזו. ההתקפות על בית המשפט מצד הימין הלאומני נובעות מכך שהימין הלאומני מתנגד לכל חוק ומשפט, ובפרט לשיוויון בפני החוק, ולא מכיוון שמוסדות אלה מייצגים כביכול שמאלנות. כבר קודם לכן התפלאתי שאיש מהמתנגדים לטאוב לא ציין את העובדה הפשוטה שדוקא מנהיגי הימין הלאומני בישראל, הדוגלים בארץ ישראל השלמה ובשנאת ערבים ופליטים, נפתלי בנט ואיילת שקד, הם אנשי הייטק בולטים, כלומר נציגיו של אותו מעמד "ניידים" לכאורה, שלטענת טאוב מעוניין בקוסמופוליטיות ובהגירה, שלא לדבר על נתניהו, שמעדיף להתראיין לעיתונות האמריקאית מאשר לעיתונות הישראלית, וכל הוויתו, החל מסגנון הנאום סוחט מחיאות הכפיים וכלה בחיבה היתרה לסיגרים קובנים ושמפניות צרפתיות, מדיפה ניחוח זר וסולד מהישראליות השורשית שכמותה אפשר למצוא הרבה יותר במר"ץ מאשר בקרב שרי הממשלה המאד ימניים, ובקיבוצים שמתגייסים לקלוט מבקשי מקלט אפריקנים, החיבור לאדמה ולישראליות הוא עז פי כמה מאשר בקרב בכירי הליכוד הנהנתנים שמתחברים הרבה יותר למסעדת פירות ים מאשר לברז הלֶבֶּן בחדר האוכל. גם הליכוד וגם הבית היהודי – כן, ישנו גם אורי אריאל בג'ינס וסנדלים, אבל הוא דוקא יוצא הדופן, מונהגים בידי אנשים שמחוברים לאמריקה לא פחות משהם מחוברים לישראל, ובכך גם חלק גדול מסוד קסמם לבוחריהם, ועובדה זו איננה מפחיתה מאומה מהגזענות והלאומנות שלהם, ואולי ההיפך מכך: הם מייבאים לישראל את הגזענות הרפובליקנית הלבנה והעשירה שלבה גס בשחורים ובעניים, ואת הדתיות האוונגלית הפונדמנטליסטית, עם ההתנגדות הנוצרית שלה לתורת האבולוציה – ביהדות סיפור הבריאה או כל סיפור אחר, כולל סיפורי יציאת מצרים ומתן תורה, הרבה פחות חשובים מקיום המצוות, כי בניגוד לנצרות שמבוססת על אמונה בסיפור צליבת האלהים, היהדות מחשיבה קיום מצוות ולא אמונה בסיפורים. האמריקניזציה של הימין הישראלי היא חלק בלתי נפרד מהרדיקליזציה שלו, והיא מתרחשת מתוך זיקה עמוקה למדינה הנוצרית הכל כך שונה מאיתנו, למעט זיקתה לכתבי הקודש, שגם במקרה זה מדובר בכתבי הקודש הנוצריים לעומת התנ"ך והתלמוד והמדרשים שלנו, שהשקפת עולמם כה שונה מזו האמריקנית והאוונגליסטית. כעת אנו למדים מאנשי הבית היהודי שסיפור ההבטחה האלוהית לאברהם חשוב יותר למשל מהלקח שאפשר ללמוד מסיפור מערת המכפלה או סדום. אנושיות ויושר הליכות כלפי זולתנו כבר אינם עוברים לסוחר בקרב מפלגות השלטון שלנו, והאופוזיציה לכאורה, שגם עליה השתלטו אנשי ליכוד כמו אבי גבאי וציפי לבני, איננה טובה מהם, כאשר ציפי לבני מכריזה שצריך לייבש את תקוות הפלשתינים לשיבה לאדמותיהם. מדוע היא חושבת שהם ישכחו את מה שאנחנו היהודים, הרחק מכאן ובמשך אלפיים שנות גלות ויסורים, מעולם לא שכחנו – הכמיהה לציון, אל ארץ חמדת אבות, תקוה שהונחלה מדור לדור וברבות הימים הביאתנו מכל קצווי תבל לכאן? רק את קול מרירתה של שרה אמנו "לא יירש בן האמה עם בני" אנו שומעים בדבריה.

גם כאשר משווים את תהליכי ההתיישבות בארץ ישראל ובארצות הברית, אי אפשר להתעלם מהשוני ביניהם לא רק בהיקפים הגיאוגרפיים וההיסטוריים: המתיישבים הלבנים בארצות הברית בזו לאינדיאנים בוז גמור. החלוצים הישראלים היו מאד אמביוולנטיים: הם הביאו עמהם גזענות אירופית כלפי הערבים – וכלפי היהודים יוצאי מדינות ערב, אבל בה בעת גם העריצו את הערבי הילידי הגאה, ואנשי ארגון "השומר" ראו דגם רומנטי לחיקוי גם בערבי הרוכב על סוסו מצויד ברובה ושבריה, סכין דמוית פגיון, וגם באיכר הערבי היושב על אדמתו, ואפילו התגאו בשליטה בשפה הערבית המדוברת, שהיום מבזה אותה הימין שהרכבו הדמוגרפי והאידיאולוגי מאד השתנה מאז, וכאמור הופך היום להעתק דהוי של הימין האמריקני הגזעני, שאיננו חש שום כבוד והערצה ליליד הדבק באדמתו, אלא רק גזענות והתנשאות כלפיו. בניגוד לאופן שבו מצייר טאוב את הדברים, גזענות ולאומנות אינן פחות אוניברסאליות מהומניזם וסובלנות, ובימים אלה הן הולכות ומתחזקות בכל העולם כולו, וישראל הקטנה היא בבואה עצובה לכך.   

אריה דרעי איננו מקופח

בילדותי ונעורי בשנות החמישים והששים בסביבת גידולי הפולנית בחיפה, הביטוי ששמעתי הכי הרבה היה "פרענק פארך", שכבר בהיותי ילדה התקוממתי עליו מאד, אולי מפני שגם אני, למרות פולניותי המוכחת ועיני הכחולות, ספגתי לא מעט התעללות במשפחתי ומחוצה לה, ולכן אני ממש לא מתפלאת שאנשים מעדות המזרח מלאים עד היום כעס ותחושת עלבון, ולא רוצים להצביע למפלגות שמאל שמזוהות אצלם עם העלבון והדיכוי – לא בהכרח בצדק, כי נתניהו ורעייתו הרבה יותר גזענים מהמנהיגים הנוכחיים של מפלגת העבודה, ואין להם שום כבוד לאנשים עובדים מכל עדה שהיא, אבל אני יכולה להבין שאחרי כל העלבונות וההשפלות שאנשים מעדות המזרח ספגו בישראל, הם לא מוכנים לסלוח. צפיתי בעניין רב בסדרה של דוד דרעי, שהרבה מהעניינים שנדונו בה, כמו השלכת העולים החדשים שזה עתה ירדו מהאניה במדבר, החרמת דרכונים (שנדמה לי שלא הוזכרה בסדרה) ומניעת עבודה ודיור ממי שביקש לעזוב את עיירות הפיתוח, המעקב המשטרתי אחרי פעילים מזרחיים, במיוחד לאחר אירועי ואדי סאליב, וההסללה לחינוך מקצועי ברמה נמוכה ללא בגרות ותוך ניצול התלמידים כפועלים שחורים – כל אלה היו ידועים לי ממחקרים שפורסמו בעבר, וגם עלו לא פעם בשיח הציבורי, כמו נושא החינוך המקצועי שסילבן שלום, אז שר בממשלה, הגיב כלפיו כעל ניסיון מחודש להסללת מזרחיים למקצועות מעוטי הכנסה, וגם הסופרת המנוחה רונית מטלון חזרה וסיפרה כיצד ניסו למנוע ממנה ללמוד במגמה עיונית ולכוונה ללימוד מקצוע ללא בגרות, והיא נאלצה לעבור בית ספר כדי ללמוד לימודים עיוניים שיאפשרו לה ללמוד באוניברסיטה. הדבר שהכי אהבתי בסדרה של דרעי הוא העימות בין המסמכים ההיסטוריים לאנשי עיירות הפיתוח היום, שרבים מהם חשים שעד היום הם משלמים מחיר וסובלים מתוצאות המדיניות הגזענית, הדכאנית והמפלה. גם בסיום הקרנת הפרק האחרון בערוץ "רשת" אתמול היה מעניין מאד לשמוע את הנשים מעיירות הפיתוח, שפצעי האפליה פתוחים ומדממים אצלן, וזאת בעיני החשיבות הכי גדולה של הסדרה, להראות עד כמה הפצע עדיין פתוח וכואב ומעצב את החברה הישראלית של היום. אבל היה אורח אחד באולפן שנוכחותו ודבריו הרתיחו אותי, וזה אריה דרעי, שעכשיו מקפידים לקרוא לו אריה מכלוף דרעי, שהוא לא בדיוק ילד מעיירת פיתוח, ולא בדיוק מקופח: הוא גדל בבת-ים, התחנך בחינוך חרדי, לא שירת בצבא למעט שירות מקוצר של שלושה חודשים כשכבר היה בכיר בתנועת ש"ס, ומונה לשר הפנים בגיל 29. הקריירה של דרעי היתה המהירה והמזהירה ביותר בתולדות מדינת ישראל, והיא נקטעה בגלל הרשעתו בלקיחת שוחד ובמעשים מפוקפקים אחרים, וגם ישיבתו בכלא היוותה מבחינתו רק פסק-זמן שלאחריו שב למשרתו הקודמת, דבר שלא קרה במדינת ישראל לשום פוליטיקאי אשכנזי שהורשע בפלילים: שום אשכנזי לא העלה על דעתו לדרוש להחזיר את אברהם הירשזון למשרת שר האוצר או לכל משרת שר שהיא, ואם לאהוד אולמרט הנאלח עוד יש מעריצים שחולמים על שובו לפוליטיקה, הרי רבים יותר הנרתעים ממנו וחשים קבס מהראיונות חסרי הבושה שלו, שמוקדשים כולם לחיסול חשבונות ולהתנערות מכל אשמה ומכל אחריות למעשיו, גם אלה שכל עם ישראל שמע במו אוזניו בקלטות המזעזעות של שולה זקן. דרעי, כמו אולמרט וכמו נתניהו, הוא פוליטיקאי חסר מצפון וחסר בושה, אבל מקבל הנחות מופלגות, מכיוון שהוא יליד מרוקו ומנפנף ללא הרף במוצאו המרוקאי, וגם מייחס את האשמתו והרשעתו בפלילים למוצאו המרוקאי, ובכך הוא משלים, יחד עם אולמרט ונתניהו, את שלישיית "הנרדפים", שלושה פוליטיקאים רודפי בצע, נהנתנים ומושחתים, שרוצים להתנער מאשמתם בטענות מופרכות על רדיפה כביכול נגדם, כאשר ההיפך הוא הנכון: שלושתם נהנו מהנחות מופלגות במחיר ששילמו על מעשיהם, שאילולא מעמדם הציבורי לא היו יכולים לחלום על היחס הסלחני וטובות ההנאה הציבוריות ששלושתם נהנים מהם למרות שחיתותם המוכחת.

להביא את אריה דרעי לדיון לצד אנשי ירוחם שקופחו בעבר ועדיין מקופחים, זה מעשה של זיהום השיח, וגרוע מכך. לא רק מעשי השחיתות שדרעי מעולם לא הכיר באחריותו להם הופכים אותו לבלתי ראוי לדבר על אפליה. מאז שמפלגת ש"ס הגיעה לשלטון, היא השתמשה בכוחה אך ורק כדי להתעלל בחלשים: שרי המפלגה ירדו ועדיין יורדים לחייהם של עולי ברית המועצות לשעבר, הם ניהלו מדיניות מרושעת למנוע מאפריקאים מקלט בישראל ובעצם הימים האלה אריה דרעי מנהל את גירוש האפריקאים האכזרי מישראל למדינות שכלל אינם מכירים. אנשי ש"ס היו שותפים גם לאפליית עולי אתיופיה, והם מדכאים ומפלים נשים ומונעים מהן לכהן כחברות כנסת וכשרות מטעם מפלגתם בטיעונים דתיים כביכול. כשאריה דרעי מדבר על אפליה והסללה, על זלזול בכישוריהם הרוחניים של ילדי מזרחיים ועל קיפוחם, הוא טובל ושרץ בידו. מי שהזמין את אריה דרעי לאולפן לרכב על סיפור קיפוחם של עולי מרוקו, עשה מעשה מכוער.

העולים ממרוקו סבלו מביזוי, מגזענות, מאפליה, מהתעמרות השלטון. אבל לא כל מי שעלה ממרוקו סבל באותה המידה, כפי שלא כל מי שעלה ממזרח אירופה זכה למעמד פריבילגי. סופסוף סלאח שבתי המיתולוגי שהעניק את שמו גם לסדרה של דרעי הוא יצירתו של אפרים קישון, ניצול השואה מהונגריה, שישב עם סלאח המרוקאי באותה מעברה. עצם ההשתייכות למגזר חברתי מסוים איננה הופכת אותך אוטומטית למקופח או לפריבילגי. גם המצב האינדיווידואלי וסיפור החיים האינדיווידואלי קובע. כשבני הדור השני והשלישי של עולי ברית המועצות משנות התשעים יתחילו להשמיע את קולם, וזה כבר קורה, כשילדי האפריקאים יגדלו ויבואו חשבון עם הממסד הישראלי, דרעי יהיה בין היושבים על ספסל הנאשמים הציבורי, והמוצא המרוקאי אולי ישמש לו תירוץ, כפי ששימש לו תירוץ לכל מעשיו, אבל לא יועיל לו לשכך את זעמם של מי שנפגעו ממנו ועדיין נפגעים.        

למה השמאל צודק ולא חכם

מירי רגב הצטלמה לקדימון לתכנית "אייל גולן קורא לך", תכנית שמקדמת מוסיקה מזרחית ומאד מקדמת את אייל גולן, ואולי גם מירי רגב רצתה לקדם את אייל גולן כדי לקדם את עצמה. בהחלט יכול להיות שמירי רגב בעיקר רצתה לקדם את עצמה, כי מירי רגב מוכרחה להגיד כל יום משהו שיראו אותה תמיד בחדשות ולפעמים זה קצת מעייף, אפילו אותי שאני כבר זקנה ומתעייפת בקלות ודוקא בגלל זה אני מאד משתדלת לא להתעייף מההכרזות של נתניהו או של מירי רגב, כדי שיישאר לי כוח להתעייף מדברים שיותר חשובים לי, אפילו אני מרגישה לפעמים ששמעתי קצת יותר מדי את מירי רגב ושהיה נחמד אם היא היתה שומעת איזה דיסק של אייל גולן ושותקת או שרה איתו ביחד במקום לדבר. באופן כללי עדיף שבממשלה יותר ישירו ופחות ידברו, למשל ישיבת הממשלה על תאגיד השידור הציבורי היתה נשמעת הרבה יותר טוב אם במקום לדבר היו משמיעים למירי רגב את גלי עטרי, "רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת", ולנתניהו כמובן את שרית חדד "אתה תותח", בעשרים ערוצים שונים, כי הוא בעד גיוון תקשורתי. ואיך היה נחמד אם בכל יום ראשון בצהרים היו אומרים ביומן הצהרים שבישיבת הממשלה השמיעו את שיר השבוע, למשל "עכשיו אני" שזה השיר שנתניהו אוהב במיוחד, והאמת שגם אני אוהבת אותו, ככל שהוא מתייחס לארקדי דוכן עצמו. בכל אופן, היה נחמד אם היתה בממשלה קצת יותר מוסיקה והרבה פחות מלים. אבל מירי רגב קידמה את התכנית של אייל גולן, ומכל הדברים שמירי רגב אומרת ועושה, נדמה לי שזה הפחות מזיק, וזאת הדרך שלה להעביר את המסר שהכי חשוב לה ולהרבה מבוחריה, שהיא מרוקאית גאה ושיותר האשכנזים לא יתנשאו עליה ולא יגידו לה שמוסיקה מזרחית זה לא רמה, וכמובן שהתגובה האינסטינקטיבית של האשכנזים היא להתנשא עליה ולהגיד שמוסיקה מזרחית זה לא רמה, למרות שמוסיקה מזרחית לא באמת מפריעה למישהו, וכמו כל מוסיקה היא יכולה להיות מוסיקה טובה. בכל אופן חברת הכנסת תמר זנדברג ממר"ץ, הלכה והתלוננה לוועדת האתיקה שמירי רגב עברה על כללי האתיקה, וועדת האתיקה בראשות ח"כ יצחק וקנין מש"ס, שפחות אוהב שירי חולין ומעדיף שישירו פיוטים או יתפללו, שלא לדבר על שירת נשים שאסורה עליו באיסור חמור, וועדת האתיקה קבעה שהקדימון שמירי רגב צילמה לתכנית של אייל גולן הוא יח"צנות אסורה בהתאם לתקנון האתיקה, אבל הוועדה נמנעה מלהטיל על מירי רגב סנקציה כלשהי, וככה הזאב יצא שבע והכבשה נשארה שלמה – זה רק משל, לא התכוונתי שתמר זנדברג היא זאב, ובטח שלא התכוונתי שמירי רגב היא כבשה. המניע המוצהר של חברת הכנסת זנדברג להתלונן על הקדימון לתכנית של אייל גולן שמירי רגב העלתה לעמוד הפייסבוק שלה, היא העובדה שמדובר בתכנית מסחרית, ואסור לחברי כנסת לקדם גורמים מסחריים.

האמת שאם ח"כ תמר זנדברג היתה פונה למירי רגב, לא לוועדת האתיקה, ואומרת למירי רגב שזה לא יפה שהיא מקדמת תכנית של אדם שההתנהגות המינית שלו, גם אם הוא זוכה מעבירה פלילית, מאד לא ראויה, ולא מתאים לשרה בממשלה לקדם תכנית של זמר שקשור, אפילו בעקיפין ולא ברף הפלילי, לניצול מיני של קטינות, הייתי מרגישה אהדה כלפיה. מר"ץ היא מפלגה שבהחלט פועלת ופעלה תמיד לקידום מעמד האשה, והגנה על ילדות מפני ניצול מיני היא מטרה שראוי מאד לקדם גם אם צריך להסתייג בגלל זה מכל מיני דמויות שיש להן הרבה מעריצים, ואולי דוקא חשוב להסתייג מדמויות שיש להן הרבה מעריצים וקשורות לניצול מיני של קטינות. יש דברים שהם בנפש ועליהם חשוב מאד להילחם בכל מחיר.

אבל לא הפרשות העגומות שנקשרו באייל גולן הטרידו את ח"כ זנדברג, מה שהטריד אותה, לטענתה, זה שהשרה מירי רגב קידמה גורם מסחרי, ואכן התכנית של אייל גולן היא בערוץ מסחרי ולא ברשות השידור שאמורה להפוך לתאגיד השידור הציבורי, אם היא תתחיב לשדר "רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת, שיהיה לך טוב", וגם "אתה תותח, אין אין אין אין עליך, אתה הגדול מכולם", מסביב לשעון, וכאן מגיעה הטיפשות של השמאל: זה מה שחסר לשמאל הישראלי, להיתפס עוד פעם כמי ששונא מזרחיים ונטפל למזרחיים ומתנכל למוסיקה מזרחית? זה מה שחשוב עכשיו, כשנלחמים שאפשר יהיה לשמוע משהו חוץ מ"אתה תותח" ו"עכשיו אני"?

כן, לפעמים מוטב להיות פחות צודק והרבה יותר חכם.

וכדי להסיר ספק: אני מאד אוהבת את גלי עטרי וארקדי דוכין ושרית חדד.

המשוררת אמירה הס

מרגש ומטלטל עבורי הראיון עם המשוררת אמירה הס במוסף "הארץ". לפני שנים רבות פגשתי אותה, כשבעלה המנוח עזרא עבד עם בעלי לשעבר. קראו לה אז לאה. זה היה השם שנתנו לה פקידי הסוכנות, או פקידי משרד הפנים, לאה, ואולי היא חשבה שעיני השקדים החומות-דבשיות שלה לא נשאו חן בעיניהם. הרבה שנים היא חיה עם השם הזה, לאה. בזמנו לא התקוממה עליו, לא דרשה לקרוא לה בשם שבו קרא לה אביה – אֶמִירָה, כלומר נסיכה. בבגדד היא היתה נסיכה וגרה בארמון על נהר החידקל, משרתות טיפלו בה והאכילו אותה דבש וחמאה, אבל היא איבדה את ממלכתה ואת ארמונה ונזרקה למעברה, וגם את שמה לקחו ממנה. לא עוד נסיכה, את לאה. והיא לא התקוממה, רק בכתה לנפשה על הארמון שממנו הושלכה. כשפרצה ממנה השירה, פרץ ממנה המרד. היא השיבה לעצמה את שמה שנלקח ממנה, אבל בצלצול של מלה עברית דומה - אֲמִירָה. יפה היה לה לשכון בצמרת עץ.

בראיון היא לא מספרת על כך מלה, על השם הזר שנכפה עליה חלף שמה, שרק באיחור של שנים רבות הושב לה. אולי הכאב גדול מדי. אולי קשה לה עם האשה-הילדה שאיבדה את שמה וויתרה על שמה, עד שהחליטה לתבוע לעצמה את שמה, ובכל זאת נתנה לו צלצול עברי, כמין פשרה, שלא להכעיס. על הנסיכות ויתרה. אבל כשהיא כותבת "וזאת אָמִיר מתוכי נובע כמו עץ" אני חושבת אֶמִיר, היא אוהבת להיות צמרת עץ ומתוכה צומח עץ ואמירו עולה מתוכה, והיא נסיכה אֶמִירָה ומתוכה צומח נסיך, אֶמִיר. והיא איננה יודעת אם היא פמיניסטית, כי יש בתוכה נסיכה ונסיך, ונסיכות אינן פמיניסטיות, הן נסיכות, והיא נסיכה ונסיך. אמירה היא צמרת עץ והיא נסיכה, ומתחת ללשון העברית נושמת הלשון הערבית. הכל צריך לקרוא בשתי השפות, ומי שמבין רק אחת, איננו מבין. לאה לא כתבה שירים, רק התגעגעה ובכתה, אמירה כתבה שירים, אולי השירים כתבו את אמירה, החזירו את אמירה. החזירו בעברית, אבל מתחת ללשון העברית נושמת הלשון הערבית.

ולפיכך הגלות היא גלות נצח, והיא גדולה וכואבת מכאב העקירה וכאב המעברה וכאב הארמון האבוד והשם האבוד והילדות האבודה. הגלות היא גלות הלשון שניצבת בתווך, מתבוננת בשפות הפורצות מלועות הרי הגעש של הנפש, והיא שם וכאן ולא שם ולא כאן, והיא מחפשת תיקון כל העת, איננה חדלה לחפש תיקון, ותיקון אַין.

אמירה מתגעגעת לעזרא, שלפני חמש שנים הלך לעולמו. לעזרא היו פנים של טוּב-לב. לא היה מי שלא אהב את עזרא. לעזרא היה קול עמוק, סמכותי. בתעמולת הבחירות, הוא היה מקריא את התעמולה של אגודת ישראל, והיינו צוחקים. אולי בגלל הקסקט הנצחי הם חשבו שהוא דתי, ואולי פשוט אהבו את קולו הסמכותי, העמוק. אבל אני אהבתי להקשיב לו בפינת הילד, אהבתי להקשיב לו מקריא סיפורים לילדים רכים, בקולו העמוק, הסמכותי, והרך. גם לקול של עזרא היה צליל של טוּב-לב.

ועזרא ידע את שתי השפות. עכשיו אני חושבת שעזרא ידע את שתי השפות. למרות ששפת אמו היתה גרמנית, למרות שגדל בעברית, ואולי משום שגם הוא גדל בשפה שאיננה שפת אמו, עזרא שמע גם ערבית. שמע והבין את שתי השפות של אמירה, את כולן.

ואמירה אומרת עזרא הציל אותי. זה שהתחתנתי עם אשכנזי זה בשבילי התרופה, פשוט כן. חבשו את פצעי.

כך אומרת אמירה ואני מרגישה כמו סכין בלבי. אמירה אומרת: אם אני אבוא לנתח את זה מבחינה לוגית, אני צריכה לעשות אינתיפאדה. אבל זה מה שנהיה מהאישיות שלי פה.

היית נסיכה ועשו ממך לאה.

אמירה תמיד אומרת מה שהיא חושבת, ותמיד היא אומרת את זה בשפתה, בשתי השפות שלה. ואני זוכרת אותה יושבת על פוף בבגדים הצבעוניים שלה, יפה כמו נסיכה, ועוד קראו לה לאה, ולא ידעו עדיין שהיא אמירה, המבטא העיראקי הכבד שלה ייחד אותה כמו בגדיה, המבטא העיראקי הכבד שלה חצה את האויר כמו ציפור, ותוך כדי דיבורה נהיה קל ומרחף, והיא אמרה: בהתחלה אמא של עזרא מאד התנגדה לזה שאני עיראקית, וכולם צחקו, והמלים שלה נפלו על הקרקע, והמפקד שאהב להגיד אל תאיים על זונה בזין, ביטוי שהתחבב עלי מיד, אמר בעודו צוחק: את זה אי אפשר לשנות, ושוב כולם צחקו, למרות שהבינו בדיוק מה רצתה אמירה לומר, והיא במבוכה קלה, כאילו חוזרת בה, אמרה: אבל עכשיו יש בינינו אהבה גדולה, ביני לבין אמו של עזרא.

גם את אמירה אי אפשר שלא לאהוב. תמיד חיכיתי רק להם שיבואו, עזרא בקסקט הנצחי ובז'קט הפתוח, ואמירה, שעוד קראו לה לאה, בבגדי צבעונין וחרוזים שזורים בשערה, ואור המנורה יפול עליהם, ואני אשב בצד ואקשיב לקולם. ועוד לא עלה קול שירתה של אמירה. עוד חלפו שנים עד שעלה קול שירתה של אמירה ושמעתי אותו, ותמיד ראיתי אותה יושבת על הפוף באור האפלולי, בגדיה צבעוניים, חרוזים שזורים בשערה, קולה רך וכבד כאחת:

בהתחלה אמא של עזרא מאד התנגדה לזה שאני עיראקית. אבל עכשיו יש אהבה גדולה.

על כל פצעים תכסה אהבה. אבל הפצעים – פצעים.