פולקר שלנדורף / הבית על שפת האגם

 

פעם, לפני המהפכה המשטרית ולפני טבח שמחת-תורה, הייתי מחכה בקוצר רוח לפסטיבל הסרטים בסינמטק ירושלים, שהביא תמיד סרטים שלא יוקרנו בבתי הקולנוע בישראל, או יוקרנו זמן רב אחרי הפסטיבל. בעצם זה היה לא רק לפני המהפכה המשטרית. כבר בקורונה הפסקתי ללכת למקומות שהרבה אנשים מתקבצים בהם. בעצם כבר שש או שבע שנים שום דבר איננו כפי שהיה קודם, ובין השאר מיעטתי לראות סרטים בכלל וגם בפסטיבל הסרטים שכל כך אהבתי בעבר מיעטתי לבקר.

השנה הייתי צריכה להיות שמחה יותר, כי כל החטופים החיים חזרו. לגבי אלה שחזרו בארונות, היה רק עצב. רק אדם חסר מצפון יכול להתגאות בהחזרה כזו ולבקש מחיאות כפיים. ומכיוון שהאדם חסר המצפון עדיין בשלטון, המועקה עודנה נמשכת, ולא תחלוף עד שהמצב ישתנה. כשקיבלתי את רשימת הסרטים בפסטיבל, אפילו לא היה לי חשק לעיין בה. רק בערב יומו האחרון של הפסטיבל משהו השתנה אצלי, אינני יודעת מדוע, והלכתי ביום האחרון לצפות בסרטו החדש של פולקר שלנדורף, שנקרא בעברית "הבית על שפת האגם", ובגרמנית נקרא "חיפוש בית" (Heimsuchung), כשם ספרה של ג'ני ארפנבק שעליו הוא מתבסס, ומשרטט את תולדות גרמניה במאה העשרים דרך סיפור דייריו של בית על שפת אגם סמוך לברלין במדינת המחוז ברנדנבורג.

הסרט מתחיל כמו אגדה. חלקת היער שעדיין לא נבנה בה הבית היתה אמורה להיות ירושתה של קלרה, בתו הצעירה של ראש העיר, שאמה מתה בלידתה. אבל קלרה נכנסה להריון מחברה הדייג, ואביה מתעלל בה עד שהיא מואסת בחייה. קלרה מטביעה את עצמה באגם כשהיא זועקת "אמא, אמא". זה איננו ספוילר, כי מדובר רק בפתיח לסרט, שמצולם בגוונים עכורים, כמו עבר מיתי, למרות שהוא מתרחש במקביל לפיצול חלקת היער המיועדת לקלרה לשניים, ומכירת אחת החלקות לאדריכל שבונה שם בית לאהובתו הצעירה, עוד בטרם התגרש מאשתו שעליה איננו יודעים דבר. האהובה היא קדרית, וכשאיננה מכיירת, היא שוחה באגם. בכל עת שמישהו בסרט נכנס לשחות באגם ציפיתי שהוא ייתקל בגופתה של קלרה, אבל קלרה שטבעה עם עוברה הלא רצוי איננה נזכרת עוד בסרט בשום צורה. זו אני שלא הפסקתי לחשוב עליה כל הסרט, ולחוש מועקה שאולי הבמאי לא התכוון לגרום לצופים לחוש, ואולי כן. שלנדורף מאד מנסה בסרט לתאר ביושר את תהפוכות ההיסטוריה הגרמנית, וגם לומר משהו על היחס לנשים ועל השינויים במעמדן. אבל לפחות מבחינתי חשתי בסרט הרבה פחות התייחסות לגורלן של נשים כנשים, והרבה יותר משמעות לגורל המשותף להן ולגברים, גורל שנחרץ על פי זהותן הלאומית והפוליטית, והרבה פחות עקב היותן נשים. מבחינה זו סיפורה של קלרה לא ממש מתחבר להמשך הסיפור, ואולי לכן הוא נעלם מיד ולא נזכר עוד. הסרט משקף חברה מאד שמרנית, אולי מפני שמדובר במזרח גרמניה. גם בדור שנולד אחרי המלחמה כולם מתחתנים.

את החלקה השנייה ב"יער של קלרה" רוכש תעשיין טקסטיל יהודי, שמזמין את שכנו האדריכל לבנות גם עבורו בית. התעשיין רוכש את החלקה עבור חתנו, הרופא היהודי ד"ר קפלן שנשוי לבתו, ולהם בת קטנה בשם דוריס. שתי המשפחות השונות כל כך, האדריכל ואשתו נטולי הילדים ושלושת הדורות של המשפחה היהודית, חיים בשלום ובאחווה, אך כאשר עולה המשטר הנאצי, והיהודים מנסים להימלט, האדריכל מנצל את מצוקת היהודים כדי לקנות את חלקתם במחצית מערכה האמיתי. היהודים לא יצליחו להימלט. כולם יישלחו אל מותם. אבל בסרטו של שלנדורף אין רואים הרג ומוות. אלה רק נרמזים. גם לא רואים בסרט גופות. מי שמת גופתו נותרת באגם או נקברת בארון מפואר. היער שבו מצולם הסרט נותר יפהפה בחלוף העונות, ורוב הזמן הוא מצולם בשמש הקיץ, כשהעצים מלבלבים, השיחים ירוקים והכל פורח, ומימי האגם כחולים וצלולים כבגלויית תיירות.

לאחר המלחמה יבחרו האדריכל ואשתו להישאר בבית, אך הוא יופקע מהם ויועבר לרשותה של סופרת קומוניסטית מקורבת לשלטון שלחמה בנאצים. היא מתנגדת לרכוש פרטי, אך דואגת שאיש לא יגזול ממנה את האחוזה שקיבלה לרשותה כרכוש המפלגה ובזכות קשריה הטובים. שלנדורף איננו חוסך בתיאור צביעותה של פעילת המפלגה, שמנצלת את קשריה ואת כל סובביה, ובעוד רוממות האידיאולוגיה הקומוניסטית בפיה, היא חיה בעצם כבעלת אחוזה קםיטליסטית לכל דבר. בזקנתה, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי שהיה תכלית חייה, גם היא תטביע את עצמה באגם, לאחר שנים של חיים נוחים על שפת האגם. ההתאבדות שלה אמורה לשקף את הטרגדיה של תומכי הקומוניזם, אבל היא מתקשה לשבור את הלב.

לאחר מותה שואפת נכדתה לרכוש את הבית שבו בילתה ילדות מאושרת. אך הבית יועבר לבעלים אחרים ובסופו של דבר ייהרס.

יש בסרט איזו תחושת חד-גדיא: כל דייר טורף את קודמיו ולבסוף נטרף בעצמו. היהודים הנרצחים והעבר הנאצי עולים לתודעה כשצרור מכתביהם, שנטמנו בגומחה נסתרת, מתגלה ומזכיר את חטאי העבר, אבל זכרם איננו גורם לאיש לחשוב שאולי השיג את הבית שלא בצדק, ואולי לכן נלקח ממנו לימים. בתחושתי שלי, הדמויות היחידות בסרט הנוגעות ללב ומעוררות הזדהות הם בני המשפחה היהודית, הם וכמובן קלרה, שנעלמה מבלי להשאיר עקבות והפכה למעין אגדה קדומה. כל הגרמנים שמתגוררים בבית נראו לי צבועים ומרושעים, ואינני יודעת אם זו היתה כוונת הבמאי, או שזו תחושתי שלי. אף לא אחת מהדמויות הגרמניות בסרט נגעה ללבי, למעט קלרה האומללה בהופעתה הקצרצרה בראשיתו. האדריכל ואשתו הם אופורטוניסטים, והסבתא הקומוניסטית שנכדתה היא זו שכביכול מגוללת את הסיפור, היא צבועה ונצלנית, ואין שום קשר בין האידיאולוגיה המוצהרת שלה לחייה האמיתיים. גם הנכדה שמשוכנעת שהבית על שפת האגם מגיע לה בירושה, לא עוררה בי אהדה. את ספרה של ג'ני ארפנבק לא קראתי, ואינני יודעת האם הסרט משקף את הספר, והאם התחושה המעיקה שיצר בי נובעת מהסיפור הכתוב או מהסרט כפי ששלנדורף יצר אותו: ראיתי אנשים רעים למדי חיים בנוף יפהפה, ואם יכולתי להסיק מסקנה כלשהי מהסרט, היא שאנשים הם לרוב רעים ונצלנים, ושאת העוולות הנוראות שהם גורמים לזולתם אי אפשר לתקן, והעובדה שרבים מהם נענשים על חטאיהם, איננה מנחמת.

 

 

 

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 13

 פרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 7,6,5

פרק 8

פרק 9

פרקים 11-10

פרק 12

פרק 13

כאשר בגיל 23 כתבתי את "היהודים מצירנדורף", מצד אחד שבתי לאוצרות קדומים, לאוצרות אבותי, למיתוס ואגדה לאומיים, שהחשבתי את עצמי לצאצא שלהם, ומצד שני רציתי גם את ההיפך - לעצב את החיים המתהווים של העם הזה במובן מיתי, מאד פשטני ומאד תמציתי. קרקע מציאותית לשני הדברים העניק לי הנוף שהצמיח אותי, המולדת הפרנקונית.

כתבתי את הספר ללא עיון מדעי, כפי שמספרים חלום או כמו תחת פקודה. כאשר אמר לי מישהו: זו שטות גמורה מה שעשית שם, הזדעזעתי אולי, אבל זה בעצם לא הפתיע אותי. עקב בריחתי הוא התהווה בטירול, על ימת בודן, באייכשטט [עיירה בבווואריה] ואז שוב בסטודיו עצוב ונידח במינכן עם חתול כרֵעי היחיד. את כתב היד נשאתי תמיד בפתקאות קטנות מלאות שורות זעירות בכיס חולצתי. התנאים החיצוניים היו הקשים ביותר: למצוקתי החומרית הרגילה נוספה מצוקה נפשית: הייתי מעורב בהרפתקאות וחשוף לרדיפות שכמותן מתוארות רק ברומנים בעשר פרוטות. לקראת הסוף הבלבול גבר, הספר שכב במשך חודשים, רק קודח מחום, מייחל נואשות לסיום בכל תנאי, פלטתי מתוכי את הפרק האחרון.

 זה היה ביטוי, וידוי, שחרור מסיוט שמחץ את נעורי. לרבים שהיו מסורים לשינוי, זה היה שחרור משותף, והם חשו שקיבלו אישור. מלכתחילה לא הסוויתי את כוונותי, מה שזיכה אותי בלבם של המהססים וחסרי האומץ: אחדים פנו אליי בחמדה ובתביעה, כמהים למהפכה ומציגים את עצמם כתלמידי, אך לא יכולתי למלא אחר ציפיותיהם, כי לא נשארתי על המסילה שהם התוו לי. אחרים גידפו: נחשבתי בעיניהם לבוגד. הם לא ששו לשום הליך פומבי בעניין זה וסברו שכל מדיניות מלבד שתיקה היא מטופשת ומזיקה. העולם הגרמני הפגין שוויון-נפש או דחייה, מלבד כמה קבוצות יוצאות-דופן שגילו חיבה ליצירה בתור שכזו ולדמויות שבה. באופן כללי הסתפקו בקיטלוג הספר והניחו לו לשהות בינתיים במוזיאון הספרות. המפקחים על האמנות והטעם ראו בי תועבה.

את העובדה שהדרך הסלולה הובילה למדבר הבנתי בעצמי. השאלה כיצד תרצה לחדור אל חסרי הרגישות, לכבוש את המתנגדים, כיצד תרצה להפוך את עולמם לשלך ואת עולמך לשלהם, הפכה תחילה לשאלה של מוצא ולשאלה של צורה. אמן איננו לא כלום אם יצירתו איננה קמה לתחייה בנפשות האנשים. כדי שהדבר יקרה, חייבת להיות לה נשמה, אבל גם גוף. תחושה ומלה, תשוקה ומחשבה לבדם אינם מצמיחים גוף. נראה לי בעל חשיבות עליונה לשלב מסירות עם התלהבות, והחל מאבק ארוך-שנים, ניסיון ועוד ניסיון, שרבוט ועוד שרבוט, טיוטה ועוד טיוטה. מן החלומי הנרפה הגעתי אל הקשוח, ממבנה נטול חוקיות למבנה מתוכנן, מההתלהבות אל היובש, מהעדר קרקע אל המישור. החברים הקרובים ביותר לא הבינו אותי, גם לא יכולתי להסביר להם את עצמי, כי מעל מטרתי האמיתית שררה חשכה: תמיד ראיתי רק שהאישי הוא לגמרי שגוי. לא האמנתי לשום מחיאות-כפיים, שום הרחקה לא עצרה אותי ושום שיטה, לא הנחתי לעצמי להיקשר לשום מעשה, ופקפקתי בין התחנות להצלחה. קשה באופן בלתי רגיל לתת מושג ברור על טבעו של מאבק זה. מצד אחד זה נוגע לשחרור עצמך, לכיבוש עצמך, להבהרה והעצמה, כלומר למטרות מוסריות, מצד שני זה נוגע למידה, דמות, מרחק, כלומר למטרות של הרוח ושל האמנות. נאבקתי על נפשי ועל נפשו של העולם הגרמני. בעצמי יכולתי תמיד למצוא מקורות ומשאבים, אך העולם הגרמני לא התמסר. יכולתי רק לארוב סביבו, להשגיח סביבו, להקסים אותו, הייתי חייב לדחוף לכך, שהוא יעמוד לרשותי, מעשייה לעשייה הייתי חייב לשכנע אותו לגבי ולגבי ענייני, הייתי חייב להפנות את מאמצי השכנוע הנלהבים ביותר, את המאמץ יוצא הדופן ביותר, היכן שאחרים הורשו להסתפק ב"הביטו לכאן". הוא לא האמין לי, התגליתי לו מוקדם מדי. בודדים הניחו לעצמם, מתוך חסד, מתוך סלחנות, או משום שלא חפצו יותר להתנגד, להתייחס בחיוב, אך מיד הם איבדו את היכולת לעקוב, ועם כל אחד חדש מצאתי את עצמי בפני הצורך, כמו עם הקודם, להתחיל מסלול סיזיפי, שבכל פעם התיש את כוחי עד כלות. לאחרים היה אשראי שוטף: הם יכלו לעתים לסמוך על האשראי. אני הייתי צריך תמיד להצדיק את עצמי מחדש, תמיד לערוב בכל הוני, כמו אדם שאין מתירים לו להתיישב, ואין מתירים לו לעבד את האדמה שרכש ולאכול את פריה.

הרחוקים לא ידעו על כך דבר. הקרובים התפלאו ולא הבינו את העינוי. נראיתי להם לעתים אכול שאפתנות שאיננה יודעת שובע, אדם ששואף מעבר ליכולותיו. הם סברו שהיה עליי להיות שבע רצון ממה שהשגתי, רמזו להצלחה מסחרית, להכרה ספרותית. זה שהזכירו אותי, קראו אותי, התווכחו עלי, היה בשבילם משהו. הם לא ראו, לא שמעו, לא הרגישו. לא יכולתי לגרום להם להבין אותי, מדוע סבלתי. כל זה היה כל כך עדין, כל כך שברירי, כל כך לא מוחשי, כל כך לא יציב, ולמרות זאת בעל חשיבות שלא ניתן למדוד: כיחיד התנהלתי ויצרתי היטב, אבל בעומק תודעתי ותחושתי הייתי קשור הדוקות לקהילה שהתנתקה, ולקהילה אחרת שרציתי לכבוש, שהיה עלי לרכוש. עמדתי בין לבין: לעתים נראיתי לעצמי כטוען לכתר ללא תומכים, ללא תוקף, כג'ון בלי ארץ*, נדמה היה לי כאילו הקרקע שוקעת תחת כל צעד, הריאה מתרוקנת מאוויר, בנוסף לאנדרלמוסיה המבעבעת של עולם הדיוקנאות והתמונות הבלתי פתור בתוכי והדאגה הבלתי פוסקת לקיום.  

 

*ג'ון בלי ארץ, John Lackland, בנם הצעיר של הנרי השני ואלינור מאקוויטן, ואחיו הצעיר של ריצ'רד לב-ארי, מלך באנגליה בשנים 1199-2016. בשל האיומים על כתרו מצד אצילי אנגליה ומלך צרפת מסר את ממלכתו במאי 2013 לנציג האפיפיור, וקיבל אותה חזרה כוואסאל של האפיפיור, תמורת מס של אלף מרק לשנה. למיטב ידיעתי זהו מקורו של הכינוי "ג'ון בלי ארץ", אך יש המייחסים את הכינוי לעובדה שאיבד את נחלות הכתר הבריטי בצרפת, בראש וראשונה את נורמנדי, או לכך שלא ירש נחלות בלידתו כיוון שהיה בנו הצעיר ביותר של הנרי השני. מיסוי כבד שהטיל ג'ון הביא למרד של אצולת בריטניה נגדו. במסגרת נסיון פשרה עם האצולה חתם ג'ון ביוני 1215 על ה"מגנה כרטה", שבה הכיר בזכויות האצולה הבריטית ובמגבלות כוחו של המלך. המסמך לא יושם כיוון שג'ון מיד עירער על תוקפו לאפיפיור אינוקנט השלישי והאצולה הבריטית חידשה את המרד נגדו בתמיכת יורש העצר הצרפתי. באוקטובר 2016, בעודו נלחם ביריביו, מת ג'ון. מותו הביא לפשרה שבמסגרתה הוכתר בנו הנרי השלישי למלך אנגליה. לימים הפכה המגנה כרטה למסמך יסוד של זכויות האזרח ושלטון החוק בבריטניה.    

 

דימויים נאצים בדוקומנטה 15

 

בציור הענק על פני קיר שלם זוהו שתי דמויות שזיעזעו את יהודי גרמניה: חייל בעל אף חזיר, על מטפחת צוארו מגן דוד והכתובת "מוסד" על קסדתו, ודמות נוספת עם מגבעת שחורה ופאות, שיניים מחודדות ולשון נחש המעשנת סיגר, דמות יהודי בסגנון "דר שטירמר", אך על המגבעת סמל ה-אס-אס, כלומר היהודים הם גם מה שהנאצים ראו בהם וגם נאצים בעצמם, והגרמנים אינם אשמים בדבר. הדמויות הופיעו בציור ענק של הקבוצה האינדונזית "תארינג פאדי" שנתלה בתערוכת הדוקומנטה ה-15 בקאסל, שהוקדשה לנושא "הדרום הגלובלי", ונאצרה בידי הקבוצה האינדונזית "רואנגרופה", שכמו המדינה שממנה באה, איננה ידועה באהדה לישראל. אבל הגרמנים שניהלו את הדוקומנטה, מנהלת הדוקומנטה סבינה שוֹרמן, ראש העיר קאסל כריסטיאן גֶזֶלֶה, שרת התרבות של מדינת המחוז הסן שבה מתקיימת התערוכה אנגלה דורן, וגם שרת התרבות של גרמניה קלודיה רוט ממפלגת הירוקים, חשבו שיש להם כיסוי מושלם: הם בסך הכל נתנו במה לאמנים מהעולם השלישי, שלא צריך לפסול אותם רק מפני שהם עוינים את ישראל ולעולם לא יזמינו אמן יהודי להציג איתם. קלודיה רוט תיארה את התערוכה במלים אלה: "זאת תהיה צורה חדשה של אמנות ותרבות, מאד פרובוקטיבית", והביעה את שמחתה על הוויכוח והעימות הצפויים. הרעיון היה שאפשר להציג דימויים נאצים בוטים בתערוכה ולנרמל אותם כביטוי אמנותי, ואם היהודים מוחים על כך, לומר שזאת דעתם ואפשר גם לחשוב אחרת. במלים אחרות, להפוך ביטויים נאצים מפשע פלילי לעניין של טעם וריח.

כבר בינואר התריעה קבוצה שפועלת נגד אנטישמיות שרואנגרופה נגועה באנטישמיות, ובסוף אפריל פנה ראש המועצה המרכזית של יהודי גרמניה יוסף שוסטר במכתב לשרת התרבות קלודיה רוט וביקש ממנה לפעול בצורה ברורה נגד אנטישמיות בתערוכה, ולא להסתתר מאחורי טענות לחופש האמנות, אבל רוט אמרה שאיננה רוצה להיות שוטרת של האמנות. הנהלת הדוקומנטה הציעה לנהל לצד התערוכה דיונים בשיתוף נציגים יהודיים ומומחים לאנטישמיות. מאוחר יותר מינו את מרון מנדל מקרן אנה פרנק לבדוק אם יש אנטישמיות בתערוכה, אבל כל היהודים שהוזמנו פרשו כשהתברר להם שהם נדרשים בעצם לשמש עלי תאנה להסתה אנטישמית שהיא הכל חוץ מחדשה, שהיא דוקא ישנה למדי, ומזוהה מאד עם תקופה שבגרמניה מעדיפים לקרוא לה "העבר", במקום לקרוא לה בשמה המפורש.

התערוכה נפתחה ביוני והמחאות והזעזוע רק גברו. תחילה כוסה הציור האנטישמי בבד שחור, ולאחר מכן הוסר כליל, לקול קריאות בוז ושריקות של קהל הצופים. באמצע יולי "הותר החוזה" של מנהלת תערוכת הדוקומנטה ה-15, סבינה שורמן, לאחר כמה שבועות שבהם הצהירה שלא תתפטר. שרת התרבות קלודיה רוט הביעה את שביעות רצונה מכך וקיוותה שבכך יבוא סוף לשערוריה, אבל העיתון "יידישע אלגמיינען" דרש גם את פיטוריה של השרה, שבמשך חודשים הגנה על התערוכה ועל רואנגרופה. מן הסתם חשבה שזהותם האינדונזית של האוצרים, כנציגי העולם השלישי המקופח, קורבן הקולוניאליזם שאף ישראל מואשמת בו, תגן על הגרמנים מאחריות למיצגים האנטישמים – היו יצירות נוספות בתערוכה שהציגו חיילים ישראלים כנאצים, ותנועת ה-BDS שחברי רואנגרופה נמנים על תומכיה הורגשה היטב בתערוכה כפי שהתריעו רבים מראש. אמני רואנגרופה הסבירו שהציור הוא נגד הרודנות של סוהארטו שנעזרה לטענתם בחיילים ישראלים. יש עדויות לקשרים ביטחוניים בין סוהארטו לישראל, אבל מי שמצייר חייל ישראלי עם הכתובת "מוסד" על קסדתו, איננו מסתמך על מראה עיניים או ידיעה כלשהי, ומי שמצייר יהודי עם פאות ומגבעת שעליה סמל האס-אס, שיני חיה טורפת, לשון נחש ועיניים מוצפות דם, ופה מעשן סיגר, ממשיך את מורשת הציור הנאצי שמשגשגת במגוון עיתונים שמתפרסמים בגרמניה ובאוסטריה, והשפיעה מאד על אחמדינג'אד, שבילה שנים באוסטריה בקשר הדוק עם גורמים נאצים, ואת שלמד מהם יישם בתערוכת קריקטורות השואה בטהרן.  

העיתון היהודי שאל עד כמה חושבת קלודיה רוט שהיהודים תמימים, אך אולי דרושה מידה של תמימות כדי לחיות כיהודי בגרמניה ולהאמין שהמדינה הגרמנית תדאג להילחם באנטישמיות ותימנע מניסיונות לנרמל השוואות בין יהודים לנאצים ודימויים נאצים מובהקים שמעוררים חלחלה בלב יהודים, ראשית מעצם הצבתם בראש חוצות בתערוכת האמנות החשובה ביותר בגרמניה שמסוקרת בעולם כולו, ושנית מההתעלמות השחצנית מכל מחאותיהם של גורמים יהודים במשך חודשים, תוך הסתתרות מאחורי קבוצת אמנים אינדונזית, כאילו אין מדובר בתערוכה שגרמנים מנהלים ומממנים מכספי ציבור, מתכננים ומעצבים שנים מראש, וכאילו קיים בגרמניה חופש דיעה אמיתי. הרי איש בגרמניה לא היה מציג יצירה שמתארת דמות ייצוגית של גרמני עכשווי עם סמל האס-אס לראשה, ומה שעובר על יהודים שמבקרים את גרמניה על גילויי אנטישמיות והמשכיות של דפוסי חשיבה ודימויים נאצים אני יכולה לספר גם מניסיוני האישי. האמינו לי – הגרמנים נזכרים בחופש הדיעה והאמנות רק כאשר הם נותנים ביטוי לאנטישמיות העמוקה המושרשת בתרבותם, זו שגורמת לכך שגם כאשר הם מציגים יצירה אינדונזית שלכאורה אין לה שם קשר לגרמניה, נראות בה דמויות שכאילו יצאו מגיליונות "דר שטירמר", ולאיש בהנהלת הדוקומנטה אין זה מפריע. כאשר מדובר בביקורת על גרמניה – גם, ואולי במיוחד, כאשר זו מגיעה מחוקרי אנטישמיות, ובפרט חוקרי אנטישמיות יהודים, קשה לגלות אצל גורמים רשמיים בגרמניה סובלנות או כבוד לחופש הדיבור. יפה שיהודי גרמניה מנסים לחנך את הגרמנים וללמדם להתרחק מאנטישמיות, אבל עדיף היה לולא בחרו לגור במדינה שרצחה מיליוני יהודים, ושבדיוק מסיבה זו, שהם מזכירים לה את פשעיה, תשנא את היהודים לעולם.

 וראו גם: האנטישמיות של הגרמנים ועוד רשימות רבות תחת התגית "אנטישמיות" 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי פרק 12

 

פרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 7,6,5

פרק 8

פרק 9

פרקים 11-10

פרק 13

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 12

מבחינה חברתית אנוס הייתי לראות את עצמי כמנודה, וזה גם מה שהייתי, כי כך חייתי. מי שעולה ממעמקים נוטה, משהגיע לגובה מסוים, לאבק את חוויותיו האפלות באבקת זהב. הוא נכון יותר לשכוח את נחיתותו ככל שכפתה עליו יותר להיות נחות, לחשוב נחות, לתפקד נחות. זה בלתי נמנע, ומי שמכחיש זאת, משקר. דרושים במקרה הטוב זמן ממושך ועבודה מוסרית ממושכת, כדי שהנשמה תתנקה מהלכלוך והזוהמה, שבהם זוהמה, שבהם התכסתה. נחוצה התחדשות, ורק כאשר התרחשה ההתחדשות, מתגלים טעמו ופריו של הסבל. אדם מעונה כלל איננו מסוגל לחוות חוויות ולהסיק מהן מסקנות. רוח מלאת פחד איננה יכולה לא ללמוד ולא ליצור. טעותו של הצופה, שמייחס למצוקה כוח מפרה, נובעת מכך שאינספור השקועים במצוקה אינם מסוגלים להעלות שום טענה כנגד תכתיב מותרות חצוף זה. כשאדם נמלט מסכנה, מותר לו להלל את הסכנה. מי שבטוח מצטנע, גם כאשר הוא מהלל את מי שנשאו את עורם בעבורו אל השוק.

ניצב בשולי החברה, כחוט השערה מן התהום, נכספתי אליה. הכמיהה להתקבל בה ולזכות ממנה בהכרה, כשוה בין שווים, גברה על כל אחרת. השאלה האם כיהודי או כגרמני, היתה תחילה חסרת חשיבות לעומת השאלה כיצד אוכל לבוא בקרב בני האדם. לעתים חשתי כאילו עלי לשלם על האשמה והשנאה שתולים ביהדות, אני עבור חלקי, ושזה ייעשה באופן כלשהו גלוי לעין ומוכח. שורת מקרים התרחשו, מעת לעת, שלא שמו קץ למצוקתי החומרית, אבל ניפצו את היאוש השחור כַּלַּיִל, בראש וראשונה את השער הנעול, שלפניו המתנתי וארבתי, ושחררו את דרכי הרוח.

נהייתי מזכירו של סופר מאד מוערך, אשר למרות שכבר לא היה צעיר, הפך את עניינם של הצעירים לעניינו. ועל ידי כך אמנם, עם כישרון מולד, הפך שנוי במחלוקת, שהובילה אותו עוד יותר לנתיבים בורגניים נוחים. הוא הכתיב לי את הרומנים והסיפורים שלו, וכאשר לאחר זמן מה הרהבתי עוז להעמיד למבחנו כמה מיצירותי, הוא הפגין הפתעה, שממנה הבחנתי שאינני מקיש על אגוזים אטומים. הוא היה האדם הראשון שעודד אותי, בעצם הראשון שהתייחס אליי ברצינות כאל יוצר ללא סייג, ומשמעות הדבר בשבילי היתה רווח והצלה. אך הוא עשה יותר מכך. הוא עשה נפשות ופעל עבורי ועבור אותן יצירות בוסריות ומפוקפקות: הוא לא חשש מלעג ודחייה. למעשה לעג ודחייה עוררו בו התלהבות ללא תנאי. וכאשר הלעג היה מר, כפי שאירע, הוא רב את ריבי. לפתע נהייתי נושא לדעות בעד ונגד, מה שיותר ייאש אותי מאשר גרם לי גאוה.

אבל עליתי על הגשרים שהונחו עבורי, ובמהרה ראיתי את עצמי נקרע במבוכות העולם. כלומר, חשבתי לעולם את מה שהיה רק תמונה חלקית ומדומה של העולם: תמונה ששיקפה לכאורה חירות, מרחב ורום-מעלה, והיתה מוגבלת, צרה ושטוחה. כאשר לא היו לי עוד אשליות לגביה, לא יכולתי למצוא את מה שאני מבין כאן כעולם, וככל שרבו מאמצי כלפיו, ככל שגדלה כמיהתי אליו, כך נראה לי קיומו קיום צללים. ובה במידה היה קיומו נחוץ לי, לבל יהפוך קיומי שלי לקיום צללים.

חוג החיים הספרותיים הקיף, אז כהיום, אצלנו כמו אצל כל אומה, נציגים של כל המעמדות והשכבות. הגיוני להאמין במבחר של הטובים והמוכשרים ביותר – אין זה כך. הגיוני להאמין בקהילה שנמצאת ברמות גבוהות יותר ממישורי היומיום הרחבים, ושהינה, עקב היותה נבחרת, מופתית במעשה ובהוויה. אין זה כך. לא נבחרו נבחרים, לא התהוותה קהילה, אלה יחידים פחות או יותר מוכשרים, פחות או יותר טובים, פחות או יותר חדורי-מטרה, רודפי כבוד, או ממורמרים או נלהבים, שבאופן מקרי נמצאים איש עם רעהו או איש כנגד רעהו. אלה לרוב מי שברחו, ירדו מן הפסים, פצועים חברתית וחולים: כולם מופקרים. הם נמלטו מחוגם ומאדמתם לא כדי להיות חופשיים, אלא כדי לשוטט חופשי, בין אם הינם פרולטרים, בורגנים או אריסטוקרטים. לכן אינם בונים על בסיס נתון: הם אנוסים תחילה להקים את הבסיס, כל אחד לעצמו ובדרכו. כך הם מכלים דם, כוח ורוח למען משהו שאמור להיות תנאי מוקדם ונדוניה. הם מפוררים את עצמם, מקיפים את עצמם בחומות, לאיש מהם אין קשר לעם או התחשבות בו, בעם הם חושדים או מתכחשים לו, אין שם אמצע, אין הסכמה, אין אמון בין איש לרעהו ולעתים קרובות אף לא כבוד ליצירתו של הזולת, ואפילו היכן שמתאגדים אנשים מוכשרים באמת, הם יוצרים מפלגה ושבט יהיר.

חברים מוצאים מיד, כאלה שחושבים כמוך ואפילו מדברים כמוך, אבל להחליף דברים ןלשמור על עקביות רוחנית אינם היינו הך. מתחת לסף אורבים תמיד קנאה וצרות עין, קטנוניות ולעג, הבלתי מצליחים והטוענים להצלחה יוצרים פלנגה נגד אלה שיש להם היתרון הקל ביותר, ודרושה אישיות רבת עוצמה כדי להכניע את הספק של הבלתי ענייני המתחזה לענייני. הספק הזה נובע מייאוש או מוביל אליו, והייאוש מראה על חוסר משמעת וחוסר אידיאה, חוסר הסכמה וחוסר אחריות. חוויתי זאת, איך התלהבות עזה שרחשה סביב שֵׁם, שהיה צריך רק להפוך לאדם חי, כדי שההתלהבות תצטנן ותהפוך להסתייגות. זרות החזיקה מעמד, המרחק לבדו העניק תהילה ושמר עליה, אחרת נוצל הכל לפוליטיקה של הרגע.

אני עצמי לא הייתי טוב יותר. האוויר שנשמנו צבע את עורנו. אבל הכעיסה אותי  האשליה האבודה. הכעיסה אותי המידה הקטנה שהמציאות אילצה אותי לאמץ. הכעיס אותי חוסר היכולת להיות טוב יותר ולהיעשות טוב יותר, ולבסוף הכעיסה אותי המסכה שנאלצתי לעטות כאשר רצון טוב יותר או תשומת לב רבה יותר דרשו העמדת פנים. זו נלמדת בקושי, ובצורתה המעודנת ביותר הינה שוב צו של אנושיות: דבר איננו גס וחסר-תכלית יותר מאשר להטריד ולבלבל בתביעה לאמת ובלפיד האמת נפשות שרק בדמדומים ובאחיזת עיניים יכולות עדיין להנות מאושר מפוקפק. להימנע מכך, ועם זאת, במובן אחר, להיות אמיתי, זו משימה בפני עצמה, שאמנם חורגת מתחום הספרות אל החינוך העצמי והאהבה. גם אהבה איננה מוּלדת, גם אהבה חייבים ללמוד.

הריפיון שאחז בי תכופות בתוככי דוּד הגיהנום של רוחניות ואטימות לב, יהירות והתנגדות חסרת טעם, הבושה על כל הישויות המשבשות והמכשילות, שעליהן מניתי כעת גם את עצמי, אך שבהן ראיתי מרחוק את דייריו המגורשים של גן קסום, הביאו אותי כעת לשאלה, האם המרדנות הדחוקה, ריב הפרנסה במאבק על המטרה הכוללת, המחנק הפרובינציאלי, השאפתנות הברוטאלית, חוסר האמון וחוסר ההבנה העילאי, כאשר מדובר בעבודה, בשלמות, בשיתוף פעולה, באידיאות, במחשבה וצורה, האם זה ייחוד גרמני, מחלה גרמנית, או שזו תוצאה של המקצוע כפי שהינו, הצד הנגדי האפל, והוא איננו שונה בארצות אחרות מכפי שהינו כאן. הכרתי סופר צרפתי צעיר ועמו חוויתי את הדברים הבאים: התקרבתי אליו, ניהלנו שיחות פוריות איש עם רעהו, ובהזדמנות מתאימה הוא העניק לי ספר שחיבר עם הקדשה ידידותית. זמן קצר אחר כך הייתי במצוקה דוחקת, שבה נותר הספר הזה עזרי היחיד, שמכרתי בכמה גרושים בחנות לספרים משומשים. בכמה גרושים יכולתי להתקיים יומיים שלושה. מאחר שהתגוררנו באותו בניין, לא יכולתי להימנע מלפגוש את הצרפתי, למרות נקיפות המצפון שהיו לי. ומאחד הימים ואילך הבחנתי שהתנהגותו כלפי השתנתה: כאשר פגש אותי הפגין רתיעה נוּגה וגינוי אילם. לא ידעתי לפרש את פניו ואת התנהגותו, נרתעתי בעצמי והצטערתי על ההתרחקות. רק כאשר נסע נפתרה לי החידה באופן מביך כשם שהיה מפתיע. הוא מצא את ספרו בחנות שלה מכרתי אותו, עדיין עם ההקדשה, כי במצוקתי הקשה, האכזרית, לא היו לי החכמה והטקט למחוק קודם סימן זה ליחסים אישיים. הוא המתין עד לעזיבתו את העיר: אז שלח לי שוב את הספר יחד עם מכתב. המכתב הזה היה מסמך של עידון וטוב טעם: ספק אם הגיע לידי משהו דומה לזה, ספק אם לימד אותי מישהו לקח באופן כה עמוק ובייש אותי באופן כה מעודן. מה דחף אותי למעשה המכוער, הוא ניחש, על העובדה שחש נפגע מכך, הוא שתק. לגנותי הוא ציין את העדר האמון. הוא כתב בערך כך: "בוא לפריס. אולי יש בה דברים שתוכל להתלונן עליהם, דברים שבמולדתך הם מושכים יותר, יציבים יותר, בריאים יותר, אבל דבר אחד תמצא שם בין אנשי הרוח ואחינו למקצוע שהיה חסר לי בגרמניה במידה מצערת: חברות אמיתית, נימוס, התעניינות הדדית בלתי-מותנית!"

מאוחר יותר קיבלתי אישור לכך. הכרת הרוח וחיי החברה הרומאניים איפשרה להבין זאת מבפנים. המהות הגרמנית היא פיצול: פיצול עד העצם. ההתפתחות הגרמנית נעה מטלטלה לטלטלה: תקופות של עושר ופריחה מסתיימות בשממה, תופעות עצומות נדחקות באופן בלתי נתפס, בין החלקים הנעים חסרים מתווכים וגשרים, כך שלאיבר חי צמוד איבר מת, כך שבין קבוצה חברתית לזולתה מפרידות חומות בלתי עבירות. מרכז אין ומעולם לא היה: ארבע מאות שנות הרייך המאוחד לא סיפקו מינהל מרכזי. את האמן, את המשורר, אי אפשר היה להכפיף כמו את הפקיד, אז הוא היה אינדיווידואל אבוד, ומעמדו היה תלוי בהצלחתו הכלכלית. רובד אחד של החברה מגנה, את מה שהאחר משבח: מסורות נשברות בן-לילה, החינוך מחריב את הדוגמה, הלמדנות מחריבה את התורה, התחושה מחריבה את החוש, ההצלחה מחריבה את ההישג, התחביב מחריב את האהבה, הפעילות את הדחף. 

את כל זה למדתי ונאלצתי ללמוד, כי טבעי כפה אותי לכך, כי, כפי שאומרים, זה השתלט עלי כליל. הגחתי כעת מן הדמדומים המעורפלים, היה עלי לחפש את הצורות שלי, את התכנים שלי. למה שנולד מהם דרוש היה יחס למציאות וארגון בתוכו. הופיעו משימות: ראיתי את עצמי כמי שנועד ליצור אפוסים, ככזה התעצבתי עם תקופתי ובאמצעות תקופתי. את הסמל והרעיון נתנו ההשראה והדמיון, צבע, תנופה ותשוקה נבעו מדמי, מהשקפתי, מן הטמפרטורה הפנימית. אך מה לגבי החוץ, לגבי כל מה שהיה צריך לשמש לי מזון, מניע, שלד, רקע, "חומר"? שם לא היתה לא אחדות ולא צורה, לא הסכמה ולא התהוות אורגנית. חתיכה-חתיכה, איש-איש, עיר-עיר, מדינה-מדינה, התקבצו יחד החיים הגרמניים ללא נקודת אמצע. הצרפתי צריך רק לכתוב "פריז", והרי לו בקליפת אגוז התרחשות והתפתחות עצומות, מלה שמסמלת בה במידה את החברה, את האומה, את צרפת. בכך הוא מניח כמות קבועה של הנחות, ודוקא הנחות נבחרות, שעל ידיהם ונפשותיהם של הקודמים לו כבר הטביעו את יחודן, דמותן, אמינותן וחותמן התקף. לאנגלי סלולה מזה מאות שנים דרך החיים הציבוריים והפרטיים, מוסכמות בלתי ניתנות לערעור. האיטלקי עמוס בהתייחסויות לעבר מפואר, שעדיין נושא אותו דרך סביבה תומכת, שפה תומכת, וכמעט תמיד וודאי באשר הוא יוצר יראת כבוד גם כלפי הקטן בבני עמו: ברוסיה מחליפים את המסורת ותמונת החיים המספקת חירות מיוחדת ועירוניות: אדם ניצב מול רעהו באופן בלתי אמצעי, לעתים קרובות באופן מובן מאליו באורח מוזר ומבלבל, כי השתייכות למעמדות דמויי קסטות והבדלי מעמדות במובן שלנו אינם קיימים שם ולא התקיימו מעולם.        

רק הגרמני חייב "להתפייט" כאשר הוא רוצה לתאר את האחדות והפיצול החברתי, את החברה בכללה, את הגורלות ביחס לחברה. כאשר הוא מתחמק מכך, הכל מתמוסס לו לבלתי מוגדר, מקרי, פנטסטי. או שהמציאות שלו תהיה בלתי אמינה, בהיותה מוגזמת, מפושטת באופן מְעַוֵות, מוטה בשרירותיות, או שהיא נותרת קטנה, חסרת משמעות וללא חותם טיפוסי. כך מה שמוצג ב"וילהלם מייסטר" [רומן של גיתה, ע.פ.] כחברה, הוא לגמרי "מתפייט" – סינתזה, עיצוב, סכמה. שום ספרות איננה גוררת עמה משא כזה של היסטוריות התפתחות, היסטוריות יחודיות, דיבוקים, מוזרויות פואטיות כמו הספרות הגרמנית. גדולה, אופי, משמעות, יכול להעניק לרומן הגרמני בדרגתו הגבוהה ביותר רק היוצר, שחייב להיות במידה הרבה יותר מרחיקת לכת מכפי שמשערים ממציא, מעצב, משורר. הרומן הגרמני הוא בראש וראשונה אינדיווידואלי, (לרוב גם פרובינציאלי), בעוד שהרומן האנגלי או הרוסי הוא בראש וראשונה לאומי ולכן גם מייצג את האומה.

יוצר גרמני מעולם לא יכול היה, וכעת גם לא יוצר רומן גרמני (רק עשרים שנה משתמשים במונח Dichter [בגרמנית משורר, אך הפך שם כולל ליוצרי ספרות, גם בפרוזה, ע.פ.] לפני כן לא התירו הפרופסורים לכנות כותב רומן במונח Dichter), לייצג את האומה באותו מובן שבלזק מייצג את צרפת, דיקנס את אנגליה וטולסטוי את רוסיה. האפיקן הגרמני תלוי באוויר, הוא איננו ממלא שום תפקיד בהוויית העם, ואם בכל זאת הוא אונס לכך את עיניו ולבו, הוא חווה מיד התנגדות ציבורית מיוחדת, וכמו כן התגוננות סודית מיוחדת, כאילו יצא כנגד הרצינות והמכובדות.

הקושי שראיתי את עצמי ניצב לפניו, היה עצום. כיצד אחדור למעגל הסגור? כיצד להגיע מעבר לאמת השטחית של מראית העין בלבד לעומק ההשקפה? ניצבתי בשוליים: מאות כמוני הוגלו לשם, הניחו שם בדיוק את כבודם, אך לי לא היה מה לחפש שם. הייתי זקוק למרכז או לפחות לחלק, בינוני, ממוצע, לאדם שמתקיים בפשטות ותנועתו טרם נתפסה במראות. נזקקתי לקשר, להשפעה אנושית, להתנסות חברתית, לסיפון, לסרט כרוך סביבי. במקום זאת מצאתי את עצמי מושלך ומבודד בשילוש של נסיבות מכבידות: כסופר, כגרמני ללא לגיטימציה חברתית, כיהודי ללא השתייכות.      

סוף הפרק

 

הערה: וסרמן מתייחס לתפקיד הסופר כפי שנתפס בזמנו, כמי שמייצר אפוסים לאומיים, שעליהם לייצג את דיוקנה של החברה ותרבותה של האומה, דבר כמעט בלתי אפשרי במדינה נרחבת ורבת פנים כמו גרמניה, שרוב ימיה התאפיינה בפיצול פוליטי, דתי ותרבותי, בשונה ממדינות ריכוזיות כמו אנגליה, צרפת ורוסיה. וסרמן מייצג כאן את תפיסת תפקיד הסופר במאה התשע-עשרה, שהשפיעה ועדיין משפיעה על תפיסת הסופר בתרבות הישראלית כ"צופה לבית ישראל", תפיסה שהשפיעה רבות על כתיבתם של עמוס עוז, א.ב. יהושע, מאיר שלו ודוד גרוסמן. אך נראית כיום מיושנת למדי, עם המעבר מ"ספרות מייצגת" לספרות אינדיווידואלית שאיננה חוששת להתמקד בפרט ובסביבתו הבלתי מייצגת, ומודעת מאד לכך שאין בכוחו של סופר יחיד לייצג את האומה אלא את המוכר לו בלבד, ושגם הסופרים האיקונים שוסרמן מזכיר ואכן נתפסו כסופרים לאומיים, תיארו את מה שהכירו מבשרם, ולא את "האומה".   

  

 

           

 

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרקים 11-10

אני מפרסמת כאן תרגום שני פרקים נוספים ממסתו האוטוביוגרפית של יעקב וסרמן (1934-1873). 

פרק 10 הוא בעל אופי מסאי ועוסק ביחסו להיינה - את עיקר הפרק כבר פרסמתי ברשימתי "היינה בלי טשולענט", ואילו פרק 11 ממשיך את סיפורו האוטוביוגרפי, הרווי בדידות, יתמות ועוני, לצד חיי נפש סוערים של מי שעתיד להיות סופר אהוב.

 יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי מבוא ופרקים 2-1

פרקים 3-4

פרקים 5,6,7

פרק 8

פרק 9

פרק 10     

לשיחות עם חברי, דוקרב דעות בלתי פוסק מתוך עניין ומחויבות הדדיים, היתה משמעות מרחיקת לכת עבורי. הן הציבו את עולם מחשבותי ורגשותי על בסיס הרבה יותר רחב. לעתים נדמה היה לי כאילו אצליח לכרות שלום עם האנושות כולה, אם אצליח לכרות שלום איתו, אך היה זה קשה לקבוע את תנאי השלום הזה, ואפילו רק לשכתב אותם, ללא אי-הבנה.

 ההחלטה שהחבר הציב בפני, פחות במלים ויותר באמצעות יחסו אליי, היתה: האם אתה יהודי, או האם אתה גרמני? אתה רוצה להיות יהודי או גרמני? ובדיוק בהחלטה זו היה עלי לעסוק באותם ימים. מצאתי שהכרחי הדבר שאכריע לכיוון האחד או למשנהו, למרות שלא ראיתי את הדרך שהיה עלי ללכת בה אז לכיוון האחד או למשנהו. מה ישתפר או יורע עבורי לאחר ההחלטה? והאם המלה לבדה, ההחלטה לבדה, שינוי הכיוון לבדו, הוא קנה המידה? חיפשתי דוגמה ומופת, עידוד ואישוש אצל אלה, שהקדימו ללכת לפני לכיוון האחד או למשנהו, אך החיפוש לא הניב תוצאות.

בילדותי היה עדיין היינריך היינה שם רב-עוצמה בחוגי אנשי הרוח בגרמניה. אם דיברו על הישג יהודי, על הצלחה יהודית, על תהילה יהודית, הצביעו על היינה. לא רק יהודים התלהבו מהיינה: השפעותיו של משורר זה הגיעו לשכבות הרחבות ביותר, מן האמנותי והפיוטי ועד לפוליטי ולחברתי. וכפי שידוע, הוא שייך לאותם גרמנים מעטים שנהנו מיוקרה והערצה בצרפת. אנשים מלומדים ונאורים  קראו את היינה, ציטטו את היינה, הסתמכו על היינה, וחוג המעריצים השתרע מחברי הסטודנט הקטן במינכן, שהכיר בעל פה תריסרים משירי היינה, והתענג על ביטויים מבדחים של היינה, ועד לקיסרית אוסטריה, שהורתה לבנות מקדש לאלילה הזה. זה היה בלתי נתפס בעיניי. כיום אני רואה בכך ביטוי אופייני לתפיסה תרבותית מאד מוגדרת, כלומר כזו, שמעדיפה את הכישרון על פני האנושיות. במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה הוקם מה שמכונה מזבח הכישרון, כשם שבמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הוקם מזבח הגאונות: אבל מושג הגאונות כלל באותם ימים גם את האישיות על כל ביטוייה, גם הבלתי נעימים, בעוד שבפולחן הכישרון, שתחת השפעותיו הניכרות ושאינן קלות לניתוח עומד עדיין עולמנו כיום, נחשב ההישג הרוחני לבדו. היינריך היינה הוא הדוגמה המובהקת לכך.מלכתחילה מצאתי את עצמי ביחס של התנגדות, אפילו של סלידה עזה מהיינה. שירתו נראתה לי, בהשוואה לזו של גיתה, הלדרלין או מריקה, מתקתקה, מצועצעת וסנטימנטלית באורח גס, הפרוזה שלו עוררה את שנאתי בגלל נטייתה לעוקצנות, ועירוב בין קלות-דעת למלאנכוליה בוטה, את כתביו הביקורתיים, הפולמוסיים, הפוליטיים, מצאתי בחלקם רדודים ובעלי ברק שטחי, בחלקם בלתי כנים ורהבתניים. לכתביו הסאטיריים, שחשפו את איכויותיו הבולטות ביותר, לא היתה בי הבנה רבה, ומה שמכונה שירים אחרונים, שבהם ישנם צלילים כנים ומזעזעים, היו חשודים בעיני כמתבוססים בצער.

ללא ספק היו שיפוטי כמו גם תחושתי בלתי מוצדקים. אי הצדק, שהנחתי לו להשתלט עלי, התבסס על כך, שהיה צריך לכאורה להיות משהו מקודש, ראוי לחיקוי ומשמש דוגמה, דבר שחשבתי למזיק והרסני. בזמן האחרון הופיעו כל כך הרבה קטיגורים ומזלזלים בהיינה, מנימוקים טובים ורעים, אבל לרוב מנימוקים רעים, עם כלי נשק טהורים ובלתי טהורים, אבל לרוב בלתי טהורים, שרק בעל כורחי, ומשום שקטע אמת זה שייך לאמת כולה, החלטתי לטפל בנושא. העובדה שהשונאים העיוורים והמסיתים הזדוניים אינם צודקים, אינה מוכיחה שהכל איננו מוצדק. שתיקה והתייפייפות אינם מחזקים טיעון חלש. מה שהרתיח את דמי בהיינה היה אולי הדם. הופעתו תלוית הזמן היתה באופן תלוי זמן יהודית, והדבר הבולט בה ביותר היה דו הקיום המגושם בין רוח הגטו ורוח העולם, בין הזעיר בורגנות היהודית והאירופאיות, בין דימיון פיוטי וחיבה יהודית תלמודית למשחקי מלים, ללבוש המלה, לרוח הרפאים של המלה, אותה תערובת אחרונה שציינו בטעות כאירוניה רומנטית, בזמן שהיתה תוצאה של הסתגלות יהודית נפלאה ולפיכך של אי ביטחון פנימי עמוק בחיים ובעולם. ממקור זה נובע גם הכישרון העיתונאי, כי היינה יכול להיקרא בעצם היוצר, אם לא של העיתונאות, הרי של בן מינה הפיליטוניזם, אותו תחליף אומלל לביקורת, דיון, שיפוט וצורה סגנונית, סם הרדמה לחברה שוקעת ואמצעי להסוות אחריות.

היינה היה בוודאי במלוא התמימות יהודי, הוא היה גם במלוא התמימות גרמני. הוא קונן על גורלו היהודי וסבלו היהודי ובגד ביהודי שבו. הוא הציג את עצמו כפטריוט גרמני, כמהגר גרמני, כגרמני במוצא ומבחירה, ובגד בגרמני שבו. גם זה, כפי שהייתי משוכנע, במלוא התמימות. הוא היה איש הכישרון, פשוטו כמשמעו, ללא מחויבות לאל, ללא קשרים אמיתיים, מבודד ללא תקנה, תלוי לגמרי בעצמו, באני הבודד שלו, ללא מיתוס, ללא אם, ללא שמיים ולפיכך גם ללא ארץ. כאשר מישהו שיבחו בפני,  חשתי תמיד נבגד, אני מתקשה להסביר כיצד, אבל נראה לי, שאני עומד בקוטב אחר, ושאני חייב תחילה לנצח אותו, את פועלו, את דיוקנו, את השפעתו, לפני שאוכל להתחיל בפועלי שלי, בדיוקני שלי, בהשפעתי שלי. לכל היהודים מחניף השם היינריך היינה, לי, לעומת זאת, נראה שהיה עליהם לפחד ממנו, כי הוא פיתה אותם לסטות מן הדרך הישרה והפוריה ובמשך עשרות שנים הציב דגם מעוות של אדם יהודי ושל גרמני יהודי.

אמרו לי: מדוע אתה נטפל להיינה, מדוע אינך מסתכל על אלה, שפחות או בכלל לא מעוררים את התנגדותך? ישנו פליקס מנדלסון, ישנו ברנה, ישנה רחל [ורנהאגן] הנפלאה, ישנו דיזראעלי, ישנם לאסאל ומרקס, ישנו לסיום שפינוזה, אנשים גדולים, אחרוני הנפילים, לא יהודים עוד, יצאו מן המסגרות הצרות של האמונה והכת, אנשים בזכות עצמם, מאורות הזמן! למדתי להסתכל גם עליהם. פיתוי וסכנה היו גם בהם, אך הם התנהלו ביתר רצון בעקבות הפנים והחוויות. היינה היה תחילה יותר מדי שייך לנוכחים ויותר מדי לא שייך. הוא היה הפצע, שסבלתי זה מקרוב.      

ריפאתי אותו באמצעות רוחות של השפעות מנוגדות שהוטבעו בי: יותר מדי הייתי מרחיב את היריעה לו ביקשתי למנותם כאן ולתאר את השפעותיהם: מסרוונטס עד טורגנייב ודוסטוייבסקי, מדיקנס, ת'אקרי, ריצ'רדסון ובלזק עד קלר, גוטהלף, ארנים וקלייסט: ההתלהבות לקחת חלק, התשוקה לחיים ולחיוניות, לאמנות ולצורתה, ההיצמדות ללב העוצמתי, הסגידה והמסירות הנלהבת. חיפשתי בהם ואצלם את העולם, את הזמן, את האנושות, את הדמות, את הלהט והזרימה של מה שלא ניתן לבטא שמקיף את חופי הנשמה כמו זרם מפרץ רוחני. לצד זאת העסקתי את עצמי הרבה בלימודי הסטוריה, שבהם עברתי יותר ויותר מהכללי לפרטי, מעט מתוך נטייה לגורל האישי, ומעט מתוך רעב לתוכן ולחומרי חיים, ומלבד זאת באסטרונומיה, לגמרי בחובבנות אבל עם הרבה דמיון, מתוך חיפוש אחר טלטלות רמות כמו גם מתוך עייפות מהדוחק המייאש והעדר האופק של מצבי. 

פרק 11

בהדרגה הייתי למשא על חברי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, סיכוי להתפרנס לא היה לי, כי לא למדתי שום דבר כמו שצריך ולא התאמתי לשום עיסוק מעשי. אמצעי המחיה הדלים של חברי התכלו כליל, במצוקתו הוא חידש קשרים עם מכרים קודמים, ולזמן מה עדיין החזקנו את עצמנו מעל המים בעזרת משאביהם, מה שהביא איתו את הרע מכל, שאיבדנו את חירותנו ושוב נסחפנו להוויית משתה ובית-מרזח. אני מסיבה כלשהי לא הייתי אהוד על האנשים, וכאשר במהלך שייט על אגם ציריך איבדתי במשב רוח את כובע הקש הישן שלי, נהייתי בנוסף לכך מגוחך. חברי שהפך מפוחד וחרד הפקיר אותי ובחוג שונאי נטה לרעתי. הוחלט שעלי לחפש משרה במערכת עיתון. רשמו לי כתובות ושלחו אותי עם כובע לבד שאול להסתובב כל היום. חוסר החשק היה רשום על מצחי – בשום אופן לא רציתי להיעשות עיתונאי. ייתכן שגם מראי לא היווה המלצה, וכך שבתי מכל סיבוב בידיים ריקות. אז הם ערכו מועצת מלחמה והגיעו למסקנה שראשית, צריך לקנות לי כובע חדש, ושנית, שצריך לאסוף את דמי הנסיעה שהיו נחוצים לי לצורך נסיעה למינכן. במינכן חי באותה עת אבי. זה התרחש כך: נדמה לי שזה הסתכם בעשרים פרנקים בנוסף לכובע, שמתוכם הם השאירו עבורי בתחנת הרכבת כרטיס עד לינדאו, ואת שאר הסכום מסרו בידי. הפרידה מהחבר היתה קרירה ומרירה, למיטב זכרוני. זכור לי גם שבמהלך הנסיעה מציריך לאגם בודן נתקפתי רעב. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי לאכול לשובע לאחר זמן רב, ולקחתי מן הכסף שיועד להמשך הנסיעה. כשעמדתי בתחנת הרכבת בלינדאו, דקות ספורות לפני עזיבתה של הרכבת למינכן, נראיתי בוודאי כדמות ראויה לחמלה, כי כרטיסן זקן ניגש אלי, נכנס בשיחה עמי, ולאחר שהודיתי בפניו שאין לי כסף לנסיעה, הוא הניח לי לעלות ובמהלך הנסיעה דחף לידי כרטיס באומרו שהוא בוטח בקלסתר פני ההגון, שאשיב לו את ההוצאה. על הכרטיס הוא רשם את כתובת דירתו במינכן, שציינתי לעצמי, ואהבת האדם של הכרטיסן גרמה לתקרית מזעזעת ביני לבין אמי החורגת. הלכתי מיד לדירתו של אבי. אבי היה בנסיעה. ראיתי שמצבו היה בכי רע, ובכל זאת ביקשתי מאשתו שתיתן לי את הכסף עבור הכרטיסן, אולי עשרה או שנים-עשר מארק. היא סירבה בתוקף, אני התעקשתי ונהייתי בהול יותר, היא יצאה מכליה, המטירה עלי גינויים ונזיפות וגירשה אותי מהבית. אז איבדתי את עשתונותי, תפסתי סכין מטבח ואיימתי עליה. היא נכנעה מיד: יהא זה משום שמראי הטיל עליה אימה, או משום שחשה אינסטינקטיבית בייאושי. לאחר זמן מה היא הביאה לי צמיד כסף שהיה שייך לאמי, ואמרה שאוכל למשכן אותו.

לאחר מכן נותק כמובן כל קשר עם אבי, ולאחר שובו הוא כתב לי רק כמה שורות, שהסעירו אותי בביטוי הקמצני של צער שלא היה אופייני לו. כעת הייתי לדידו חלאת אדם ולא יוצלח גמור. אני מספר כל זאת כי אחרת אינני יכול להסביר כהלכה את תקופת חיי בעקבות אותו קרע, כי היו אלה חודשים כה מלאים בדידות והזנחה ומצוקה כה חונקת, שנדירות אפילו בעיר גדולה מודרנית, שכדי לשאת אותן דרוש כוח התנגדות בלתי רגיל. התקיימתי מתפוחים, גבינה וסלט. את הסלט מצאתי מדי בוקר לפני דלת עליית הגג שלי. גברת שהתגוררה ממולי ונודע לה מצבי חסר-הישע, עשתה עמי צדקה בדרך עדינה זו. כאשר הודיתי לה באחד הימים, היא הנידה בראשה ללא מלים. אבל בעצמי לא יכולתי להמשיך לחיות כך, לולא שלח לי אבי פה ושם מכתב, שבתוכו הטמין כמה מרקים שמימשתי. הוא בוודאי עשה זאת בסתר ללא ידיעת אשתו. מאוחר יותר הכרתי ארכיונאי, מלחך פנכה, צייד אותות הצטיינות וחוקר הסטוריה בנוסח הקלסיקה הדלפינית [מהדורה של כתבים לטיניים קלאסיים שהותקנה בצרפת במאה ה-17 עבור יורש העצר, ע.פ.] שניצל אותי לזמן מה כמעתיק. זה היה פושט עור אדם חסר מצפון, כפי שפוגשים לעתים לא נדירות בין פקידים זוטרים: הנאה צינית נגרמה לו להפיק תועלת ממצוקתי ולנצל לרעה את כוחו. אפילו במעמדו הנדכא הוא הפיק עונג מלהיות אדונו חסר המעצורים של מישהו נדכא ממנו. כאשר במשך שבוע שלם העתקתי את הקטעים שלו וסיפקתי לו עשרה עד חמשה עשר גליונות, הוא שילם לי על פי שרירות לבו ומצב רוחו טאלר עד טאלר וחצי. היו ימים שבהם הרווחתי עשרים או שלושים פפניג בקפה שכונתי, שם הייתי חייב לשים לב שלא להיכנס למשחק עם שחקנים טובים ממני. אין צורך להזכיר שגופנית הדרדרתי יותר ויותר. קיבתי דיממה, וגזרתי על עצמי דיאטת אורז חמורה, שבאמת ריפאה אותי. בחיצוניותי הייתי לגמרי מוזנח, למרות שדאגתי בכל מאודי להסתובב בלי חורים, כתמים וטלאים. בתוכי קרה עמי משהו מופלא: הייתי במצב של מתח בחציו מענה ובחציו משמח, שמתוכו השתחררו לאיטן דמויות, תמונות, התרחשויות. תבנית יומי היתה חלום נסער. בלילות ישבתי לעבוד וישנתי רק שעות מעטות. הבדידות, המחסור המוחלט במגע ובשיחה עוררו סערת חושים חוזרת ולבסוף נסתרת ומפתיעה, שלעתים התחלפה בפחד פתאומי וממושך. היו לי הזיות, דיברתי בקול רם עם עצמי וזכור לי שפעם, בגשם סתווי, רצתי ברחובות מחצות הלילה עד שלוש לפנות בוקר, מלא בעתה מאחר שהאמנתי שמישהו רודף אחרי, אויב מושבע, שאת מראהו ודמותו הכרתי במדויק.

דברים דומים קרו לעתים קרובות יותר. למרות זאת כלל לא הייתי מיואש. בכל אופן לא באופן ממשי, גם לא ממורמר או תובעני או שונא אדם. אינני חושב שאהיה חייב הסבר נוסף אם אומר, שהסבל החיצוני נזל עלי כמו מים על קיר משוח בשמן. חשתי בתוכי כמות בלתי מתכלה של כוחות. מה שהיה עלי לסבול חיצונית, נראה לי שאיננו עומד בשום יחס למה שהייתי בפנימיותי. היה עלי להתמודד איתו בסבלנות רבה, ולא עוד. זה לא היה ביטחון בעתיד שחיזק אותי. לביטחון כזה דרוש אמון מסוים בעצמך, וכזה לא היה לי. גם לא לגבי עבודתי, שאמנם בערה בי, אבל הבחנתי בהיותה לא בשלה ולא מספקת. אך זה לא כיבה את הבעירה, כך שבהתמדה כמעט מפוכחת שבתי שוב ושוב להתחלה: קשה כמובן לאחר עשרות שנים במבט אחורה לחקור את כל מַצָּבֵי  התפתחותי כהווייתם, מבלי ליפות את התמונה, אך כאשר אני בוחן בלבי את עצמי ואת אותה תקופה, שתי עובדות נותרות עבורי בלתי מעורערות: ראשית, שבלבה של עיר גרמנית היה יחסי לעולם כמו זה של רובינזון קרוזו באי שלו, שנית, שסבלתי את הבידוד הממושך והקודר הזה רק משום שחייתי כמו תולעת משי בתוך קופסה, בדמדומים חייתיים, בציפיה, רגיש במלוא העוצמה לכל מה שהתרחש איתי, לאנשים, לחפצים, לקולות, לצבעים, לנימה, למלה ולהבל הפה, אך רגיש כבחלום, כמו מישהו שנברא בו משהו, שהוא רק חלק ממנו, משהו שנוצר באמצעות קיומו, בעוד הוא עצמו נותר כלי עבודה בלבד. 

פרק 12

פרק 13       

          

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 9

היום, במלאת שמונים שנה לליל הבדולח, אני מפרסמת (סופסוף) את תרגום הפרק התשיעי במסה האוטוביוגרפית של יעקב וסרמן (1873-1934). פרק שבעיניי הוא שיאו של החיבור, ומתעד את מצוקת המחבר כשהתחוור לו שגם חברו הגרמני הטוב ביותר מחזיק באמונות אנטישמיות, מתבונן ביהודים בהכללה דרך דימויים סטריאוטיפים שמערבים מציאות ועלילות אנטישמיות, ולמרות שאיננו דתי הוא מתאר את היהודים כאויבי הנצרות ותפיסתו אותם משועבדת לאמונה הנוצרית שמכבליה הוא לכאורה משוחרר. האנטישמיות שמבטא חברו של וסרמן אופיינית להשכלה הגרמנית, שקיוותה כי שיחרור היהודים מהגיטאות והאפליה יגרום להם להתנצר בהמוניהם, והתאכזבה שלא כך קרה. תפיסה זו מהדהדת בשיח הגרמני עד היום. וסרמן עצמו מושפע מאד מהזעם הגרמני על כך שהיהודים רואים בעצמם עם בחירה, האשמה שגם היא רווחת גם בשיח העכשווי בגרמניה אודות היהודים. הזעם הגרמני על תפיסת הבחירה היהודית - שמשותפת לעמים רבים - נובע בעיקר מתחושת התחרות, שכן הגרמנים ראו בעצמם את עם הבחירה, ובמאה התשע-עשרה אף עלתה טענה שהופיעה גם ב"דר שטירמר", כי ישו לא היה יהודי אלא בנם של חיילים גרמנים שהגיעו לארץ ישראל עם הכיבוש הרומי. החיבור התפרסם בשנת 1921. כדי להבין היטב את הפרק שלהלן כדאי לקרוא קודם לפחות את פרק 8.

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי

מבוא ופרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 5, 6, 7

פרק 8

פרק 9

התברר שגם חברי נמצא במצוקה: הוא הסתכסך עם מעסיקו, נאלץ לעזוב את משרתו, ואחרת טרם מצא. כעת חיינו באופן הבא: כל היום ישנו בחדרו באוֹבֶּרשׁטרַאס, בערב חיפשנו בית קפה ברחוב תחנת הרכבת, היכן שחברי הכיר את המלצר הראשי, שנתן לו אשראי. שם שתינו קפה בחלב ואכלנו המון לחם לבן, כל סעודתנו למשך עשרים וארבע שעות. נשארנו לשבת עד מאוחר, שקועים בשיחות, אז הלכנו הביתה, הוא עלה על מיטתו ואני על מזרון שאול, וכך המשכנו לדבר, עד שהאיר הבוקר. החוויה בפרייבורג לא חדלה לענות אותי. החבר העיר, שאני מסתיר ממנו משהו, כי עד אז לא יכולתי להביא את עצמי לספר לו על כך, אלא ציינתי כסיבה לבריחתי סתם מריבה. בעדינות ובמיומנות הוא ידע לחלץ ממני בסופו של דבר את הסוד, וכעת סבבו רבות משיחותינו הליליות סביב נושא זה.

התקרית חסרת המשמעות כשלעצמה הובילה אותנו לכללי ולגורלי ובחזרה לאישי המוגבל של קיומי: לאחר שבאופן כזה הלכנו יחדיו בדרכים רבות, נפערה פתאם תהום בינינו.

הודיתי בפניו במה שלא יכולתי להתגבר עליו, את מה שמנעתי אפילו מעצמי עד כה להכיר בו ולכנותו בשם: חשתי עצמי כחבר באומה, שווה-מעמד כאדם, שווה-זכויות כאזרח, אבל שכל אחד יכול ללא סיבה מספקת, ומבלי שאוכל להטיל עליו אחריות לכך, להתייחס אלי כאל יצור נחות, כך שאו שהתחושה שלי מבוססת על טעות, או שהמוסכמה, שעליה היא מסתמכת, היא שקר וכזב.

הוא ענה שהעוינות איננה מכוונת אלי אלא למוצאי, להשתייכותי לגוף זר בתוך האומה, טיעון שהפילני בפח, ושיכולתי להגיב עליו רק בבושה ובזעם.

נניח שהזרים האלה הם אורחיכם, אמרתי, אז מדוע אתם רומסים ברגליכם את מצוות האירוח, שהן גם מצוות האנושיות? ואם נניח שאלה פולשים שמעיקים עליכם, אז מדוע אתם סובלים אותם וחוטאים בצביעות של מוסכמות אנושיות? עדיף מאבק גלוי על מגורים תחת גג אחד בשלום מתחסד ושנאה נסתרת.  

עכשיו היהודים שייכים לכאן, הוא אמר בחידתיות. כפי שהדבר הינו, הם שייכים לכאן.

הכיצד הם שייכים לכאן? טענתי כנגדו, ואתם מתייחסים אליהם למרות זאת כאל עכברושים וטפילים?

מי מעלה בדעתו דבר כזה? הוא ענה. זאת עושים מחוללי מהומות חברתיים ופוליטיים. הגרמנים הנאורים יודעים כמה הם חייבים תודה ליהודים ושגם בעתיד עוד יצטרכו להודות להם.

היהודים, הגרמנים, ההפרדה הזאת בין המונחים לא התקבלה על דעתי, גם לא יצאה מראשי – עלה לי בייסורים להבהיר אותה אפילו לעצמי. מהו המפריד בינינו? שאלתי. האמונה? אני אינני מחזיק באמונה היהודית, ואתה אינך מחזיק באמונה הנוצרית. הדם? מי ירהיב עוז להפריד בין דם לדם? האם ישנם גרמנים טהורי דם? האם הגרמנים לא התערבבו במהגרים מצרפת, בסלאבים, בסקנדינבים, בספרדים, באיטלקים, כנראה גם בהונים ומונגולים, כאשר גייסותיהם הציפו את האיזור הגרמני? האם לא ניתן לציין גרמנים מצטיינים, אפילו מופתיים, שמוצאם הלא גרמני מוכח, אמנים ומצביאים, משוררים ומלומדים, נסיכים ואפילו מלכים? ואלפיים שנות חייהם של היהודים במערב, האם לא השפיעו על דמם, אם הוא עדיין נחשב לדם זר, האם האוויר, האדמה, המים, ההיסטוריה, הגורל, העשייה והשותפות לא השפיעו, גם אם שוללים התערבבות גופנית? ולו גם תורתם שלהם מתנגדת לכך וגם הגויים מתנגדים, האם הם מחוץ לחוקי הטבע? האם אופיים המוסרי שונה? האם טבעם האנושי שונה?

הוא ענה שאולי כך הדבר. נראה לו שאופיים המוסרי שונה, שטבעם האנושי שונה. אולי זאת בדיוק הנקודה המכרעת.

על כך אני: הרי לא ירצה לטעון שאיש הביטוח מפרייבורג לא פעל מכוח דיעה קדומה קטנונית, מרושעת, כפוית-טובה?

בזאת הוא הודה, אך מה שקורה ברמה נמוכה, איננו יכול להכריע השקפה ברמה גבוהה יותר. שרירות לב של המוציא לפועל מעולם לא הוכיחה משהו נגד החוק.            

האם הוא מחזיק איפוא בדיעה, שאני בעל אופי מוסרי שונה וטבע אנושי שונה משלו?

במקום תשובה הוא שאלני מאד ברצינות, מאד בחגיגיות, אם אני באמת חש את עצמי, עם יד על הלב, כיהודי. התמהמהתי. רציתי לדעת מה כוונת השאלה.

הוא צחק ואמר, שהוא כבר רואה, כמה קשה לי להודות. בכלל לא קל להגדיר את המושג יהודי.

בוודאי, עניתי, כמו גם את המושג גרמני.

הוא שאל, האם אמי היתה ללא ספק יהודיה? האם לא ידוע בעברה של המשפחה מקרה של נישואי תערובת, או לפחות חשד לנישואים כאלה? אחרי שעניתי בחיוב לשאלה הראשונה והכחשתי בחיוך את השנייה, הוא נד בראשו ואמר, שהמקרה שלי מעניין ביותר: זה מקרה לגמרי יוצא דופן.  

לא הנחתי לו להתחמק. רציתי ממנו הסבר על מה שהוא כינה "המקרה שלי". הצעתי לו כלי עזר: אמרתי: "מה שקובע זה לא, שאני חש את עצמי כגרמני בין גרמנים. לגרמני יש זכות לראות בזה יומרה, מבוססת או בלתי מבוססת, תלוי. הוא יכול לאשר את זה או לא, תלוי. לאשר: בחסד, באופן יוצא מן הכלל, לזמן מוגבל או בלתי מוגבל, כי אני מעורר בו במעשה שלי כבוד או חיבה, מתוך רשלנות או שכחה, או כדי להשיג מטרה כלשהי. להתקבל לחברה רק בזכות הגנה כזו, זה בסופו של דבר פוגע ומשפיל לשני הצדדים.

הוא נכנע. אני המשכתי: בכל תום הלב הייתי משוכנע עד כה, שאני לא רק שייך לחיים הגרמניים, לאנושות הגרמנית, אלא שנולדתי להם: אני נושם בשפה. היא בשבילי הרבה יותר מאמצעי להתבטא, ויותר מאשר עקרון השימוש של החיים החיצוניים, יותר ממשהו שבמקרה למדתי ובמקרה אני משתמש בו. המלים והקצב שלה מכוננים את הווייתי הפנימית ביותר. היא החומר, שאני חש בתוכי אם לא את הכוח, לפחות את הדחף הבלתי אמצעי לבנות ממנו את עולמי הרוחני. היא קרובה ללבי, כאילו הייתי אח ליסוד זה מאז ומעולם. היא עיצבה את תכונותי, האירה את עיני, הובילה את ידי, הנחתה את רגלי, הרעידה את עצבי, לימדה את לבי לחוש ואת מוחי לחשוב. היא תמללה עבורי בתבנית חד פעמית ובלתי חוזרת את אשר ראיתי בחולמי ואת הלקח שלמדתי מן ההיסטוריה, את נהר ההוויה היומיומית, את מחזה מהלכי-החיים, את חוויית היצירות הגדולות, שהפכו להשקפת עולמי, מתומצתות בתבנית חד-פעמית, בלתי חוזרת: האם זה איננו תקף יותר ממרשם האוכלוסין, מהכרה שטחית, מדיעה קדומה, מתפקיד הזר, שבאמצעות אימה וגאווה כופה צד אחד על זולתו, באמצעות אמונה תפלה, רשעות ועצלות מחשבה?

כן ולא, ענה החבר. נימוקים אלה הסבירו את מצבי המיוחד. בדרך כלל הדברים הינם לגמרי לא כך.

אבל אני אינני רוצה להסתמך על מצבי המיוחד, הערתי, ואינני רוצה ליהנות ממנו.

בוא נבחן תחילה את הכלל, הוא אמר. היהודים ככלל מעולם לא היו מסוגלים להזדהות ללא אנוכיות עם האינטרסים של העמים המארחים. בתוך המדינה הם נסוגו לבידוד חברתי ודתי, גוש קשיח ומתקשח בתנועה הזורמת. כל עוד נמשך הבידוד הכפוי, הם העמידו פני קדושים מעונים: מאז שהוא הוסר, גלויים לעין חוסר רצונם וחוסר יכולתם. עוד היום טבועה בהם גאוה חולנית של המסורת. עוד היום הם מתעקשים, ביודעין או שלא ביודעין,  על התורה שגלויה להם ורק להם, וחושבים שכל תורה אחרת היא טעות ושקר. במיוחד אנוסה שנאתם הבלתי נמחית לפנות נגד הנצרות, כי כלפיה הם חשים כמו אם שמרחמה נולד בוגד, בוגד בעמו, בוגד באנושות, בוגד באלהים. למה דומה שנאה זו? איך ניתן לרכך אותה? אולי רק היא מסבירה את כוח ההתנגדות, הסבלנות, ההתגברות על הסבל, החיוניות שאין דומה לה של הגזע. נקמה על מה שסבלו נובטת כנראה בנשמתם כמסקנה מאז יש לעמם זיכרון, משגשגת ברקמת תאיהם, מה יכול לפעול נגדה היחיד יוצא הדופן? מה הוא מוכיח כנגדה? אינסטינקטים כאלה פועלים הלאה מתחת לאדמה, ולא הסכמה של משכילים בעלי כוונות טובות, לא צערם של מי שהשתחררו, ולא הדוגמה של מי שהשתנו יכולה לסלקם מהעולם.

מר היה לי לשמוע זאת. האשמתי אותו שזוהי כל זעקת השבר של חוסר הבנה מאובן והסתה מרושעת, אך הוא לא קיבל זאת. הוא השיב שהנני, כמו רבים כל כך, קורבן של בלבול תרבותי. כמה זמן עבר, הוא אמר, מאז שהיהודים יצאו מהברבריות של צורות החיים הנחותות? המאה השמונה-עשרה ראתה אותם עדיין בדחייה עיקשת והתחפרות חשוכה. עבור גיתה הקשיש היהודי היה עדיין בערך מה שהשחור היום עבור האמריקני, למרות נתן החכם [גיבור מחזהו של משה מנדלסון על פי סיפור שלוש הטבעות של בוקאצ'ו, הרואה את שלוש הדתות הגדולות כשוות ערך], למרות שפינוזה ומנדלסון, למרות הרומנטיקה הצעירה שצמחה סביבו, שהיתה שזורה בהשפעות יהודיות, למרות שבוודאי לא היה חסר רגישות ליראת הכבוד שמעוררת הקהילה הדתית והלאומית. רשמי הילדות מהגטו היהודי בפרנקפורט התגלו כחזקים יותר. היהודים תמיד מצביעים על הדיכוי והרדיפות כאשר מוקיעים קווי אופי מגונים של התנהגות קהילתם. שום יהודי איננו סובל שיפוט אובייקטיבי של יהודים, שלא לדבר על שיפוט שלילי, גם לא לגבי יחידים, גם לא לגבי יהודים מנוונים, במידה שהיהדות ככזו מואשמת במידה הקלה ביותר. הטעות הזו מתנקמת קשות, כך שבקושי אפשר למצוא פשרה בין התנצלות שמייפה דברים ובין טקטיקת השמצה מכוערת. כל המשבחים מצביעים בהטעמה על טוהר ההליכות הבלתי מותנה של היהודים ונאמנותם לתורה, כאילו בשום יהודי בשום תקופה לא דבק כתם. אבל בכנופיות השודדים שהפכו את סביבת מרכז גרמניה והולנד בין השנים 1759 ו-1820 לבלתי בטוחה, היו יהודים בכמות ניכרת, גנבים, מחזיקי סחורה גנובה ו"עומדים על המשמר". אני לא רוצה להזכיר את השיילוקים מכל הדרגות, המלווים בריבית ומוצצי הדם חסרי החמלה, הספקולנטים חסרי המצפון. זו דיעה אבסורדית, שמיליוני אנשים שמתפתלים לאורך מאות שנים במצב חברתי קשה, כמעט חסרי מגן, כשחייהם ורכושם תמיד בסכנה, כאילו ככל שרבו נוגשיהם ומעניהם, כך נכפתה עליהם התנהגות ללא רבב, כאילו הפושעים בקרבם הם פושעים מסויגים יותר מן האחרים, בעוד שצודק יותר לטעון את ההיפך. גם זו איננה האשמה שצריך להעלות. הטענה נוגעת לציפיה נעלה יותר. היא נוגעת לחוסר היכולת לשינוי רוחני. שינוי רוחני אמנם יחודי להם במידה יוצאת דופן, בכללותם, כישות לאומית, הם נותרו מבחינה רוחנית עד עצם היום הזה מה שהיו בימי התנ"ך הנוראים.

החבר הטיף לדיעותיו מתוך סמכות שכמעט אנסה אותי לקבלן. אני זוכר שלא היה ביכולתי לשלול את הלוגיקה והעוצמה של טיעוניו. אינכם מצפים שאפרט כאן את השיחה מלה במלה. בפועל היה זה רצף ארוך של שיחות, ואני מוסר את תמציתן, את המסר שלהן. הוא היה חסר-רחמים. אני, שרציתי לרדת לשורש הדברים, אהבתי אותו בשל חוסר-הרחמים הזה, למרות שחשתי באופן עמום שבמאבקנו המשותף לגבי האמת אודותי, הוא חטף לעצמו את העליונות, ןשההכרה המהותית שאליה הגענו לבסוף, לא שיחררה וגאלה אותו כמו אותי, שהיא פתחה לי שער והראתה לי את המטרה, אלא שבריב נורא ובמתיחות אפלה, הוא הפך יותר ויותר ליריבי.

מה שכונה האמנציפציה עיצב בוודאי תקופה במהותם של היהודים, הוא המשיך, הרצון ליתר הומניות של המאה התשע-עשרה סיים את נידוים. כל עשור נוסף קשר קשר הדוק יותר בינם לבינינו. רק למראית עין, יש להודות: של ברית אזרחית, כלכלית, אפילו לאומית, בכל מקרה מוגנת בחוק, שנוצרה לרוב מתוך מחשבה חופשית, שכחה נאה, התלבטות מוסרית, היחסים הפכו בלתי מותנים, בלתי מותנים מבחינה אנושית, רק כנגד יחידים יוצאי דופן. היכן מוטלת האשמה? האם בכך שלמרות הכל היהודים ניסו להשתמר כיהודים? אבל מדוע? כל עוד היו מבוזים, היתה זו זכותם, חובתם, הגנתם, נשקם, האמצעי לשמירת כבודם וזקיפות-קומתם, להסתגר, לבנות על הקהילה הצרה, לטפח לאומיות חצי מדומה, חצי חלומית, ולפיכך מתוקה יותר, מפתה יותר, נעלה באופן טראגי. אבל לאחר שנסללו עבורם הדרכים לשותפות איתנו, השתנה פרצופם הרוחני, רוחניותם, במהירות מדהימה: בתנופה ומרץ מדהימים הם הפכו את צרכינו לצרכיהם, את צרכיהם לצרכינו, דבקו בדרישות טובת המדינה, דעת הציבור, האופנה, הקדישו את כשרונותיהם הנפלאים לאמנות, לכלכלה, להתפתחות חברתית, אבל ביסודם הם נשארו יהודים. אני לא אומר שהם היו צריכים להתנצר. רבים עשו זאת, מסיבות תועלתניות, או בגלל שכבר לא חשו את עצמם כבולים, או אפילו מתוך שכנוע. השאלה היא רק, אם הם יכולים להיעשות נוצרים, במשמעות שאיננה שטחית, כפי שזה אפילו אצל רוב הנוצרים. השאלה היא אם הם חדלו עקב כך להיות יהודים, וזאת במשמעות עמוקה יותר: אין לדעת זאת. אי אפשר לשלוט בכך. אני מאמין בעיבוד נוסף של ההשפעות: יהדות היא כמו צבע סמיך: די בכמות מזערית כדי להעניק את אופיה, או לפחות עקבות ממנו, לכמות גדולה בהרבה. אין להכחיש שהם, שוב במובן מסוים, הפכו לגרמנים. אבל משהו עומד בניגוד לכך. מה זה יכול להיות? האם זו העיקשות המיוחדת של הנפש, או של החושים, בניגוד לזרימה, מוביליות, רבגוניות של הרוח? אין בכך די כדי להוכיח או להסביר. זה איננו כוח המסורת, או לא רק כוח המסורת, או לא עוד כוח המסורת. המסורת הוכנעה ובכל מקרה התרככה עקב צו החיים, בבנותה כדיסציפלינה סכר מיטיב נגד העדר מידה ותשוקה לאינדיווידואליות, שמגן כעיקרון פוליטי על נכסי צאן ברזל ושומר על האומה מסדרים חדשים מאיימים. אבל בדיוק את העדר המידה, בדיוק את התשוקה לאינדיווידואליות, בדיוק את החיפוש אחר סדרים חדשים, חייבים לציין לחובתם של היהודים. מה הדבר איפוא?

השבתי לו שהסכנה ואי הצדק שבדבריו נעוצים בהכללה. ישנם יהודים כאלה וכאלה. כל המשפטים המכלילים הינם מוּטים ומובילים לעיוות, להטיה, לניצול בשירותם של אינטרסים מפלגתיים. מדוע לא לראות את האדם כאדם? רק את האדם? לעתים קרובות מציינים מתוך כעס רק את הטעויות, וכשחוזרים עליהן נוצרת הגזמה. צריך לתת ליהודים זמן, רבים מהם בקושי יודעים שזכותם לנשום, מגורשים, מאוימים, לכודים, שוב ושוב זרם חדש הבא מכלים עכורים מעכיר מחדש את מי שהתנקו, רבים מתענים עקב השנאה החבויה, ונחישותם להקריב את עצמם דוחפת אותם לוותר על עצמם. חלקם מופתעים עקב השפע שאינם מורגלים בו של מרחב ואפשרויות ההתפתחות. ואם מדמיינים טריבונל יהודי, הרי איש לא יצא שם זכאי, אם יאשים משהו נוצרי או גרמני. אבל חשתי שדברי מחטיאים את המטרה, כי עמדתי למול חברי היתה שפלה מדי. רק הרבה יותר מאוחר, בחלוף עשורים של מאבקים, יכולתי לענות לעצמי על שאלתו, על אותו "מה הדבר?", שאפילו התכחשתי לצדקתו, ושלמרות זאת דחף והמריץ אותי לגילוי לב ולחקירה עצמית.

מאז שהם יודעים את תולדותיהם, ראו היהודים את עצמם כעם הנבחר. גם בכל המיתוסים שלהם מצויה האמונה בהיותם נבחרים וההכרה בכך. מבלי שחוקרים את הסיבות המספקות או הבלתי מספקות שעליהן נסמכת אמונה זו, הכרה זו, אם על תורה מפורשת, אן על היחס לדברים האהובים, אן על הגורל ההיסטורי או המיתולוגי, רואים בבירור, שאמונה שדבקים בה אלפי שנים בכזו קשיות-עורף מקבלת על עצמה מצד אחד חובות לגמרי יוצאי דופן, שלעולם אין הכלל יכול למלא אחריהן ללא מנוח, ובהמשך מעוררת מתח מוסרי וערכי לגמרי יוצא דופן, ששוב עקב ההתפרקויות ההכרחיות יוצר קיום מלא קטסטרופות, ומצד שני אקסיומה שכזו, כאשר היא מוצבת לפני אדם משחר ימיו, בולמת את ההתפתחות המוסרית, ומחליפה אותה בקוויטיזם מוסרי [הקוויטיזם הוא תנועה רוחנית נוצרית מסוף המאה השבע-עשרה שהוכרזה ככפירה. שמה ניתן לה עקב העדפת חבריה לתפילה בלב במקום תפילה בקול רם. בהשאלה: אמונה שאיבדה את משמעותה המקורית ונותרה קליפה חיצונית בלבד. ע.פ.], שמוביל ליהירות ולהתבדלות.

זהו הטראגי במהותו של היהודי, שהוא מאחד בנשמתו שתי תחושות: תחושת עליונות ותחושת נשיאת אות קלון. בהתנגשות המתמדת, בחיכוך בין שני זרמי התחושות, הוא אנוס לחיות ולמצוא את עצמו. בכך נוכחתי כמעט אצל כל יהודי שפגשתי, וזה החלק העמוק ביותר, הקשה ביותר והחשוב ביותר של הבעיה היהודית.

כששוקלים זאת בפשטות ומבחינה אנושית, יתרונו של אדם מהיותו יהודי אינו עולה על היותו נושא אות קלון באשר הוא יהודי.

לי היה ברור שעם איננו יכול להיות נבחר לאורך זמן ואיננו יכול לתאר את עצמו כנבחר לאורך זמן, מבלי לנפץ את הסדר הצודק בעיני שאר העמים. היחידים הנבחרים נמצאים תמיד במצב לשאת באחריות למעשיהם ולמחדליהם. אבל בעם הנבחר תובע היחיד לעצמו תפקיד שאיננו שייך לו, שאיננו בכוחו, ושבו הוא משתכנע, להחיל על עצמו את יתרונות מעמד הכלל, ולעומת זאת את האחריות להטיל על הכלל. אפילו אם נניח שמוצדק שעם יראה את עצמו כנבחר לאורך זמן על סמך מעשה אדיר חד-פעמי, כיצד תגן על עצמה ותבטיח את עצמה דרישה כזו כנגד הביקורת, כנגד הדרישות המשתנות של אנושות חדשה? כיצד אפשר יהיה להגביל את המכלול "עם"? האם די בהשתייכות לאמונה כדי להיות נבחר? זה יהיה בהחלט לא הגיוני ולא מוסרי.

האידיאה של היות עם נבחר מוצדקת רק במשך זמן מוגבל. אבל כשהיא נקרעת מן ההתניה ההיסטורית, ומבחינה מסוימת נגררת לאינסוף, מתהווה החטא, בעוד הבחירה האישית עומדת באינסוף, מתקיימת עד אינסוף. 

פרקים 11-10      

פרק 12

פרק 13

האנטישמיות לא הגיעה מבחוץ

בבחירות האחרונות בגרמניה קיבלה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה 13% מקולות הבוחרים והכניסה לבונדסטאג למעלה מתשעים צירים. מנהיגה אלכסנדר גאולנד טען שאסור לגנות את הגרמנים על שנות המשטר הנאצי, והתנגד להבעת התמיכה של הקנצלרית בישראל, כי לדבריו הוא לא מוכן לשלוח חיילים גרמנים להילחם בעד ישראל, כאילו מישהו העלה על הדעת לדרוש מגרמניה דבר כזה. הצלחתה של אלטרנטיבה לגרמניה היתה המשך לפעילותה החוץ פרלמנטרית של תנועת פגידה המתנגדת למהגרים. גם בפעילותה של פגידה וגם בפעילותה של אלטרנטיבה לגרמניה ישנם יסודות אנטישמיים בולטים, החל מדרישה ליחס חיובי יותר כלפי העבר הנאצי וכלה בדרישות מעשיות לאסור על שחיטה כשרה יהודית ומוסלמית בגרמניה ועל קיום ברית מילה. אנגלה מרקל התחייבה מראש לא לצרף את מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה לקואליציה, אך בעקבות הצלחתה של האחרונה בבחירות ביטאה מסרים פייסניים כלפי בוחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, וכעת היא תופסת שתי צפורים במכה, כאשר היא מייחסת את סכנת האנטישמיות למהגרים הסורים והמוסלמים האחרים לגרמניה, ועוברת בשתיקה גמורה על האנטישמיות של אלטרנטיבה לגרמניה. כך מסיטה מרקל את האחריות לאנטישמיות מן הגרמנים למוסלמים, וגם מתחנפת לבוחרי הימין הקיצוני כאשר היא מספקת הצדקה לשנאת הזרים שלהם: כעת בוחרי אלטרנטיבה לגרמניה אינם נאצים נוסטלגים לעבר הגרמני המפוקפק שמעוררים חלחלה בלב כל יהודי, אלא מי שנלחמים באנטישמיות על ידי סילוק המהגרים, שהרי כל מי שמכיר את בוחריה ונבחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, כמו מנהיגה הנ"ל אלכסנדר גאולנד וביורן הקה שמוביל את ההתנגדות לאנדרטת השואה, שהיא למעשה התנגדות לגינויה של גרמניה הנאצית, מבין את עומק הציניות והתככנות שבהאשמת המהגרים באנטישמיות הגואה בגרמניה, שאיננה תופעה פתאומית אלא תהליך שנמשך שנים רבות. כך גם בצרפת, שבה התחזקה מאד מפלגת החזית הלאומית של מארין לה-פן, ורק כניסתו של עמנואל מקרון למרוץ לנשיאות והצלחתו המפתיעה מנעו את בחירתה של לה-פן לנשיאות צרפת והחלישו את מעמדה. השבוע הועבר באספה הלאומית הצרפתית חוק מחמיר נגד מהגרים, שמקשה עליהם מאד לבקש אשרת שהיה בצרפת. בצירוף מקרים חשוד להעברת החוק הזה התפרסמה עצומה של אישים צרפתים, ביניהם ראש הממשלה לשעבר סרקוזי, שתמיד ניסה להתחרות בימין הקיצוני על ידי אימוץ מדיניות נוקשה כלפי מהגרים. העצומה מייחסת את כל בעיית האנטישמיות בצרפת למהגרים המוסלמים וטוענת כי הם גורמים לטיהור אתני של היהודים הצרפתים, אבל מתעלמת לחלוטין מחלקה של האנטישמיות הצרפתית בטרור כלפי יהודים בצרפת, כאילו אין מדובר באחת המדינות האנטישמיות בעולם, שהשתתפה בהתלהבות ברצח יהודיה בלי שום מעורבות מוסלמית, ושבמשך עשרות שנים מתחזקת בה החזית הלאומית שמנהיגה בעבר ואבי המנהיגה הנוכחית טען שהשואה היא פרט קטן בהסטוריה, והביע את תמיכתו במרשל פטן ששיתף פעולה עם הנאצים. איש איננו מזכיר את החוק המביש נגד חבישת כיפות וכיסויי ראש בבתי ספר ממלכתיים, שסילק מבתי הספר הממלכתיים בצרפת את הילדים היהודים הדתיים, וזכה לתמיכה נלהבת לא רק של החזית הלאומית אלא גם של המפלגות האחרות בצרפת. כיום מקלטם של הילדים היהודים בצרפת הוא דוקא בבתי הספר של הכנסיה הקתולית, שם לפחות הם מוגנים לא רק מהתנכלות של תלמידים מוסלמים, אלא גם מהתנכלות של המדינה הצרפתית לכיפות שעל ראשם או לשרשרת מגן דוד שעל צווארם.

לא במקרה נפוצה אלימות אנטישמית, מצד מוסלמים ולא רק מצדם, במדינות שבהן תמיד היתה אנטישמיות קשה ורדיפה אנטישמית של יהודים. עד לאחרונה סירבו בצרפת להגדיר רצח יהודים בידי מוסלמים כתופעה אנטישמית, וטענו שמדובר באלימות על רקע הסכסוך במזרח התיכון, שכך ניתן היה גם להצדיק רצח יהודים בצרפת וגם להטיל את האשמה לרצח יהודים בצרפת על ישראל, במקום להכיר באחריותה של צרפת לרדיפת יהודים בשטחה, גם כשהמבצעים הם מוסלמים, שכן שוב ושוב העניקה צרפת לגיטימציה לרציחות יהודים בידי מוסלמים ילידי צרפת שמוצא הוריהם מצפון-אפריקה או מקולוניות צרפתיות באפריקה, ואין להם שום קשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, בטענה שהסיבה לרציחות היא הסכסוך הישראלי-פלשתיני. האשמת המהגרים ביבוא אנטישמיות לצרפת כאילו אי פעם היה בה מחסור במצרך הזה, משרתת את אותה מטרה: מסירה את האחריות מן הצרפתים עצמם. שינוי יתאפשר רק כשהציבור הצרפתי יודה בתרומתו למתן לגיטימציה לרצח יהודים בידי מוסלמים בצרפת ומחוצה לה, בכך שבמשך שנים רבות שבהן האלימות והאנטישמיות בצרפת הלכה והחמירה, סירבה המדינה הצרפתית להגדיר אותה כטרור, ורק לפני שלוש שנים טען ראש הממשלה דאז פרנסואה הולנד שאין שום קשר בין הרצח במערכת שרלי הבדו לבין הרצח בהיפר כשר, ודרש מנתניהו שלא להגיע לתהלוכה נגד מעשי הרצח, כדי שיהיה ברור שרצח של יהודים ורצח של צרפתים אינם שווי ערך. ההתנערות של צרפת כמדינה מהאמת ההסטורית, שרק מיעוט מהצרפתים תמך בדה גול ובבעלות הברית, ורובם תמכו בנאצים ושיתפו איתם פעולה, מאפשר את חוסר הבושה הזה של איסור חבישת כיפות בבתי ספר ממלכתיים בצרפת, והיתממות כאילו אין מדובר באנטישמיות. ללא האנטישמיות העמוקה המושרשת הן בצרפת והן בגרמניה, ומתבטאת שוב ושוב בניסיונות לדרוש "יחס אובייקטיבי" לנאציזם במקום גינויו המוחלט, ובאפליה בין דם יהודי לדם גרמני או צרפתי, היה הרבה יותר קשה לטרור המוסלמי כלפי יהודים לזכות בלגיטימציה, שבעצם אבדה לו רק לאחר שהחל לרצוח צרפתים וגרמנים והפסיק לראות ביהודים מטרה בלעדית.

גם התקרית המדווחת בגרמניה מוזרה ביותר בעיני: ערבי התחפש ליהודי כדי לראות כמה מכות יקבל, ופליט סורי הכה אותו? נשמע כמו הסיפור המוזר שקדם לניסיון לאסור על קיום ברית מילה בגרמניה, כאשר רופא נתבע על ביצוע ברית מילה בילד, שנטען כי הוא ואמו היו תיירים ועזבו את גרמניה. זהות האם והילד לא נודעו, וכל הדיון הציבורי עסק באיך היהודים והמוסלמים מתאכזרים לילדיהם ופוגעים בגופם, בנוסח הפולמוסים הדתיים של ימי הביניים, כאשר ממשלת גרמניה נקראת להציל את הילדים היהודים מידי הוריהם המענים אותם, שהרי מי מיטיב לדאוג לילדים היהודים יותר מן העם שניפץ את ראשיהם של מיליון וחצי תינוקות יהודיים אל הקיר. גם מצעדי התמיכה ביהודים עם הכיפות נראו לי כמו הצגה אחת גדולה, שהמשיכה את הסיפור המוזר והבלתי אמין שאליו התייחסה. אנגלה מרקל מעוניינת אך ורק למשוך את לבם של מצביעי אלטרנטיבה לגרמניה, שהם האיום האנטישמי הגדול ביותר על היהודים בגרמניה ועל אורחות חייהם, שכן הם דורשים לאסור על מילת ילדים ועל שחיטה כשרה, לצד האיסור על שחיטת חלאל. הטרור המוסלמי אכן מאיים על היהודים בכל אירופה ובכל העולם, אבל איום זה איננו נובע דווקא מהגירה חדשה, אלא מהאווירה בקרב מוסלמים ילידי צרפת וגרמניה, שגדלו והתחנכו במדינות אלה, וספגו את האנטישמיות המסורתית שלהן, כפי שספגו את ההטפה של מוסלמים קיצוניים במסגדים, ואלה הותכו בנפשם לשנאה אלימה אחת. להאשים את הפליטים והמהגרים שזה מקרוב באו באנטישמיות המשתוללת בצרפת וגרמניה זה שנים, אין פירושו לדון בבעיה האמיתית, כפי שטענו גם אנשים בישראל, אלא למסך ולעוות אותה, כדי לאפשר לאנטישמיות ולנאציזם בצרפת וגרמניה להמשיך לשגשג בלא הפרעה.

ומה שעצוב במיוחד הוא שהניסיון הציני והשפל הזה, להפיל את אשמת האנטישמיות על כתפי הפליטים הסורים, ולנקות את האנטישמים הגרמנים והצרפתים מאשמה, מתקבל באהדה בישראל, שבה מנסים מכחיש השואה בנימין נתניהו ואוהדיו כבר שנים לטהר את הימין האירופי מאשמת השואה ולהעביר את האשמה אל הערבים, כדבריו "היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון." כן כן, ממש חמוד היה ההיטלר הזה, ורק הערבים הרעים קלקלו אותו. ולא במקרה חבריו הקרובים ביותר של בנימין נתניהו בין מנהיגי העולם, לצד דונלד טראמפ ונרנדרה מודי הידועים בשנאת המוסלמים שלהם, הם ויקטור אורבן ההונגרי ואנדז'י דודה הפולני, שני מנהיגים שהצלחתם בבחירות התבססה על מסעות תעמולה אנטישמיים, אצל אורבן על הסתה נגד המיליארדר היהודי יליד הונגריה ג'ורג' שורוש, תוך שימשו בכל הסטריאוטיפים המסורתיים של התעמולה האנטישמית, ואצל דודה תוך התקפה פרועה על יהודים ולא יהודים שעסקו ברצח יהודים בידי פולנים בשואה, תעמולה שניבאה את החוק הפולני המביש האוסר על האשמת פולנים בשיתוף פעולה עם הנאצים באיום של שלוש שנות מאסר. נתניהו שטוען שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, שכח מזמן מה זה אנטישמים ומדרדר את כולנו ליחסים מבישים עם הגרועים שבאנטישמים ובמכחישי השואה. למרבה הצער, שום אנטישמי איננו שוכח מה זה לשנוא יהודים, גם כשראש ממשלת ישראל מעתיר עליו נשיקות וחיבובים.