למה השמאל צודק ולא חכם

מירי רגב הצטלמה לקדימון לתכנית "אייל גולן קורא לך", תכנית שמקדמת מוסיקה מזרחית ומאד מקדמת את אייל גולן, ואולי גם מירי רגב רצתה לקדם את אייל גולן כדי לקדם את עצמה. בהחלט יכול להיות שמירי רגב בעיקר רצתה לקדם את עצמה, כי מירי רגב מוכרחה להגיד כל יום משהו שיראו אותה תמיד בחדשות ולפעמים זה קצת מעייף, אפילו אותי שאני כבר זקנה ומתעייפת בקלות ודוקא בגלל זה אני מאד משתדלת לא להתעייף מההכרזות של נתניהו או של מירי רגב, כדי שיישאר לי כוח להתעייף מדברים שיותר חשובים לי, אפילו אני מרגישה לפעמים ששמעתי קצת יותר מדי את מירי רגב ושהיה נחמד אם היא היתה שומעת איזה דיסק של אייל גולן ושותקת או שרה איתו ביחד במקום לדבר. באופן כללי עדיף שבממשלה יותר ישירו ופחות ידברו, למשל ישיבת הממשלה על תאגיד השידור הציבורי היתה נשמעת הרבה יותר טוב אם במקום לדבר היו משמיעים למירי רגב את גלי עטרי, "רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת", ולנתניהו כמובן את שרית חדד "אתה תותח", בעשרים ערוצים שונים, כי הוא בעד גיוון תקשורתי. ואיך היה נחמד אם בכל יום ראשון בצהרים היו אומרים ביומן הצהרים שבישיבת הממשלה השמיעו את שיר השבוע, למשל "עכשיו אני" שזה השיר שנתניהו אוהב במיוחד, והאמת שגם אני אוהבת אותו, ככל שהוא מתייחס לארקדי דוכן עצמו. בכל אופן, היה נחמד אם היתה בממשלה קצת יותר מוסיקה והרבה פחות מלים. אבל מירי רגב קידמה את התכנית של אייל גולן, ומכל הדברים שמירי רגב אומרת ועושה, נדמה לי שזה הפחות מזיק, וזאת הדרך שלה להעביר את המסר שהכי חשוב לה ולהרבה מבוחריה, שהיא מרוקאית גאה ושיותר האשכנזים לא יתנשאו עליה ולא יגידו לה שמוסיקה מזרחית זה לא רמה, וכמובן שהתגובה האינסטינקטיבית של האשכנזים היא להתנשא עליה ולהגיד שמוסיקה מזרחית זה לא רמה, למרות שמוסיקה מזרחית לא באמת מפריעה למישהו, וכמו כל מוסיקה היא יכולה להיות מוסיקה טובה. בכל אופן חברת הכנסת תמר זנדברג ממר"ץ, הלכה והתלוננה לוועדת האתיקה שמירי רגב עברה על כללי האתיקה, וועדת האתיקה בראשות ח"כ יצחק וקנין מש"ס, שפחות אוהב שירי חולין ומעדיף שישירו פיוטים או יתפללו, שלא לדבר על שירת נשים שאסורה עליו באיסור חמור, וועדת האתיקה קבעה שהקדימון שמירי רגב צילמה לתכנית של אייל גולן הוא יח"צנות אסורה בהתאם לתקנון האתיקה, אבל הוועדה נמנעה מלהטיל על מירי רגב סנקציה כלשהי, וככה הזאב יצא שבע והכבשה נשארה שלמה – זה רק משל, לא התכוונתי שתמר זנדברג היא זאב, ובטח שלא התכוונתי שמירי רגב היא כבשה. המניע המוצהר של חברת הכנסת זנדברג להתלונן על הקדימון לתכנית של אייל גולן שמירי רגב העלתה לעמוד הפייסבוק שלה, היא העובדה שמדובר בתכנית מסחרית, ואסור לחברי כנסת לקדם גורמים מסחריים.

האמת שאם ח"כ תמר זנדברג היתה פונה למירי רגב, לא לוועדת האתיקה, ואומרת למירי רגב שזה לא יפה שהיא מקדמת תכנית של אדם שההתנהגות המינית שלו, גם אם הוא זוכה מעבירה פלילית, מאד לא ראויה, ולא מתאים לשרה בממשלה לקדם תכנית של זמר שקשור, אפילו בעקיפין ולא ברף הפלילי, לניצול מיני של קטינות, הייתי מרגישה אהדה כלפיה. מר"ץ היא מפלגה שבהחלט פועלת ופעלה תמיד לקידום מעמד האשה, והגנה על ילדות מפני ניצול מיני היא מטרה שראוי מאד לקדם גם אם צריך להסתייג בגלל זה מכל מיני דמויות שיש להן הרבה מעריצים, ואולי דוקא חשוב להסתייג מדמויות שיש להן הרבה מעריצים וקשורות לניצול מיני של קטינות. יש דברים שהם בנפש ועליהם חשוב מאד להילחם בכל מחיר.

אבל לא הפרשות העגומות שנקשרו באייל גולן הטרידו את ח"כ זנדברג, מה שהטריד אותה, לטענתה, זה שהשרה מירי רגב קידמה גורם מסחרי, ואכן התכנית של אייל גולן היא בערוץ מסחרי ולא ברשות השידור שאמורה להפוך לתאגיד השידור הציבורי, אם היא תתחיב לשדר "רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת, שיהיה לך טוב", וגם "אתה תותח, אין אין אין אין עליך, אתה הגדול מכולם", מסביב לשעון, וכאן מגיעה הטיפשות של השמאל: זה מה שחסר לשמאל הישראלי, להיתפס עוד פעם כמי ששונא מזרחיים ונטפל למזרחיים ומתנכל למוסיקה מזרחית? זה מה שחשוב עכשיו, כשנלחמים שאפשר יהיה לשמוע משהו חוץ מ"אתה תותח" ו"עכשיו אני"?

כן, לפעמים מוטב להיות פחות צודק והרבה יותר חכם.

וכדי להסיר ספק: אני מאד אוהבת את גלי עטרי וארקדי דוכין ושרית חדד.

אריאל זילבר

הזמר הישראלי שאני הכי אוהבת זה אריאל זילבר. הרבה פעמים כשאני עצובה אני שומעת את אני שוכב לי על הגב או את ברוש וזה תמיד מנחם ומשמח אותי. ברוש זה שיר על הישרדות, על לעמוד זקוף מול כל אלה שתמיד מנסים לכופף אותך, ולפעמים גם מצליחים, אבל הברוש שמתכופף מזדקף מיד בחזרה. זה שיר שנותן כוח. והמנגינה שאריאל זילבר כתב למלים של אהוד מנור היא יפה כל כך שאי אפשר לתאר במלים. היא מתחילה באמצע כמו שהשיר מתחיל באמצע, עם ו' החיבור, ומבינים שקרה משהו קודם, אבל לא רוצים לדבר עליו, רק על המראה של הברוש ומה שאפשר ללמוד מהברוש שלא נשבר, אפילו שהוא לבדו. ואדם תמיד מרגיש לבד כשהוא צריך להתמודד ולא להישבר. הרבה פעמים אדם מרגיש לבד מפני שככה הוא מרגיש ולפעמים מפני שזאת פשוט המציאות.

אני שוכב לי על הגב זה שיר יותר מצחיק ושמח, זה שיר של יענקל'ה רוטבליט האלמותי שכתוב בהמון אירוניה, וזה לא מפריע לו להיות שיר מנחם שחוגג את החיים, עם מנגינה יפהפיה של גדעון אלרן, וכשאריאל זילבר שר את השיר הוא נהיה שלו, כל כך האמנתי לו שהוא שר על עצמו. אני לא יכולה להסביר בצורה הגיונית למה אני כל כך אוהבת את השיר הזה, שיש בו משפט כזה "היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם". אף פעם לא מכרתי את העקרונות שלי, ושילמתי על זה מחירים די גבוהים, אבל לפעמים גם אני חושבת קצת בחיוך שלא היו לי הרבה ברירות, זה לא שמישהו רצה לקנות את העקרונות שלי בהמון כסף או אפילו בקצת כסף או בכלל. אנשים אחרים קיבלו מישרות ושכר גבוה וכיבודים, ואני נשארתי עם העקרונות שלי שאף אחד ממילא לא רצה ולא רוצה לשלם עליהם גרוש, ואיזו ברירה כבר היתה לי. לפעמים שואלים אנשים בתכניות ראיונות מה ההחמצה שלך, ואני לא הייתי יודעת לענות על שאלה כזאת. אני לא חושבת שאי פעם החמצתי משהו כי אף פעם לא הציעו לי משהו חוץ מלעבוד קשה בחינם או בשכר מביש ולקבל יחס מהגיהנום. לפעמים הסכמתי כי היה לי חשוב ולפעמים לא הסכמתי ולפעמים הסכמתי לזמן מה עד שנמאס לי. ולפעמים נלחמתי נורא קשה להשיג משהו שלא הצלחתי להשיג בסופו של דבר כי הוא לא היה בר-השגה או כי נגמר לי הכוח. לרוב אני משתדלת לעשות מה שאני יכולה ולפעמים יותר ממה שאני יכולה ואז נגמר לי הכוח וזהו זה. לפעמים אני מסתכלת על חיים של אנשים אחרים וחושבת שהם חיים יותר קלים ויותר יפים משלי, אבל באותה נשימה אני יודעת שיכולתי לחיות רק את החיים שלי, ולא את החיים של אנשים אחרים, למרות שהם אולי יותר מוצלחים ויפים. אבל בשיר אני שוכב לי על הגב יש בכל זאת משהו ממני, לפחות מהרצון שלי להתפעל מהדברים היפים בחיים שמקבלים אותם בחינם ובלי להתאמץ, כמו הכלניות האדומות שפורחות עכשיו בעשב הירוק בעמק המצלבה, ואני רואה אותן כל יום כשאני מטיילת עם אושר, ומתפללת שלא יקרה שום דבר רע. אמרתי למישהו ששאל מה שלומי שבמדינה שלנו אם לא קורה שום דבר רע זה כבר מצוין. ביום רביעי נסעה איתי באוטובוס הביתה מהשוק אשה שחזרה ואמרה שזה נורא שבכל יום יש פיגוע, כל יום, כל יום. והשכן אמר לי שמוכרחים להתנתק, כי אם מתחברים למה שקורה אז פוחדים לצאת מהבית. אבל אני לא פוחדת ולא מתנתקת, הלכתי לעיר ולשוק, הפיגוע היה עוד לפני שהלכתי, ראיתי באינטרנט שהיה פיגוע ועוד מעט יהיו פרטים, ובשוק משה אמר ימח שמם שונאי ישראל, ימח שמם שונאי ישראל, והוא סיפר לי ששתי חיילות של משמר הגבול נפצעו, ושאלתי אם הן נפצעו קשה, והוא התקרב אלי והנמיך את הקול ואמר שאלה תמיד פגיעות קשות מאד כי הירי הוא מטווח אפס, וסיפר לי איך כשהוא היה בצבא אמרו שהחבר שלו נפצע קל, והוא איבד עין, ועל זה אמרו שהוא נפצע קל. ימח שמם שונאי ישראל אמר משה. בדרך הביתה שמענו ברדיו של האוטובוס שיש פצועה אנוש ואני ידעתי בלב שהיא כבר מתה. בבית שמעתי את אני שוכב לי על הגב וראיתי בצד קישור לרוצי שמוליק אבל פחדתי לשמוע אותו. תמיד השיר הזה זורק אותי לגיל תשע-עשרה, בדירת המורות החיילות בבית-שאן, עם הקרבין מתחת למיטה, ועל המיטה סדין שלוהט מחום הקיץ, ורוצי שמוליק קורא לך שמעביר בי צמרמורת, עדיין. אחר כך אמרו שלוחמת מג"ב הדר כהן נפטרה וראיתי באינטרנט את הפנים המתוקות שלה. רק בת תשע עשרה. איך נתנו לה למות. ושמחתי שהרגו את שלושת המחבלים, ממש שמחתי. גם שמחתי שהרגו את שני המחבלים שרצחו את שלומית קריגמן, שגם היתה כמעט ילדה. זה מה שהרגשתי מהבטן. אולי לא יפה להגיד את זה, אבל גם לאמת יש ערך, אם מדברים על עקרונות, ולרגשות של אנשים יש ערך, ולחיים של אנשים יש ערך. אני אף פעם לא אוכל לשנוא את אריאל זילבר, אפילו שהוא הזדהה עם אנשי כ"ך שאני מפחדת מהם פחד מות, ואני פוגשת אותם הרבה בלי לרצות, כי הם תמיד מסתובבים במקומות שאני מסתובבת בהם, במרכז ירושלים, שגם אותה אני אוהבת בלי גבול, למרות ואולי בגלל שהיא עיר ענייה מאד והאנשים שגרים בה ברובם אנשים עניים ופשוטים ולא מתנשאים עלי בגלל שאין לי בגדים אופנתיים או מסיבות אחרות. אני יודעת שאריאל זילבר אמר דברים נוראים שנוגדים את כל מה שאני מאמינה בו ופועלת למענו, אבל בכל זאת רציתי שהוא יקבל פרס על השירים שלו. אני לא כועסת על האנשים שהתנגדו לפרס שנתנו לו, אני מבינה את מה שהם מרגישים ומכבדת את זה, אבל אני מרגישה מאד אחרת, אני מרגישה שהחיים יותר מסובכים מכדי שאפשר יהיה לענות תשובה נחרצת על השאלה ראוי או לא ראוי, ושאני לא יכולה להתכחש למה שאני מרגישה ולמה שהשירים של אריאל זילבר בשבילי. עכשיו אני מזמזמת כל הזמן את לאן פנתה אהבתנו. כשמזדקנים אי אפשר לשיר שירים כאלה בלי לחשוב על הרבה דברים. השירים האלה של שמוליק צ'יזיק שכבר מזמן לא בחיים מעבירים בי צמרמורת. צ'יזיק היה איש יפה, מדוכא וחולה, שמת בגיל ארבעים ושתיים, לפני כמעט שלושים שנה. בשביל אנשים כמוני, שהיו צעירים בשנות השבעים, ושרו ורקדו ביטלס וקליף ריצ'רד וגם אריק איינשטיין ואריאל זילבר, בשבילנו רוצי שמוליק ושמוליק צ'יזיק ואריאל זילבר תמיד יהיו חלק מהחיים ומהנשמה, ועד היום הם בשבילי חלק ממה שיפה בחיים, ואני לא רוצה להיות כפוית-טובה בגלל שאריאל זילבר אמר דברים נוראים, אני לא רוצה ולא מסוגלת לכעוס עליו, גם אם צריך לכעוס עליו. סופסוף גם לכתוב שיר יפה או מנגינה יפה או לשיר שירים יפים להפליא זו גם סוג של אמירה, שבהכרח היא חזקה ועמידה יותר מדברים שבן אדם אומר בין השירים, ובכל מקרה לא הייתי יכולה להרגיש אחרת ממה שאני מרגישה, ואם זה לא עקבי ולא הגיוני, אני מתנצלת. אהבה זה לא דבר עקבי או הגיוני, אבל בשלב זה בחיי חשובים לי רק הרגשות האמיתיים.

הערה לקוראים בתום-לב: רובכם אולי לא שם לב, אבל חלקכם אולי כן, שמדי פעם דברים בבלוג לא עובדים, ואי אפשר לקבל עידכונים, או שמות של קוראים נמחקו, או תגיות הוקטנו, וכל מיני חבלות כאלה, שהן תוצאה של פריצות נמשכות לבלוג וחבלות מכוונות, בתקוה להקשות על אנשים לקרוא בבלוג ולהקשות על התכנים שלו להגיע לאנשים. נדמה לי שלרוב הקוראים זה לא מאד מפריע, ולאלה שכן, אני מבקשת שיבינו שזה המצב ושאני לא יכולה למנוע או לתקן את זה, יש דברים שבגוגל מונעים או מתקנים ויש דברים שלא, ורוב הקוראים מוצאים דרך לעקוף את הדברים שלא פועלים ולקרוא בכל זאת. זה לא נעים אבל לא נורא, כמו שאמר יענקל'ה בן-סירא שמת השבוע, זיכרונו לברכה.

      

לודויג שטראוס / קינה על אברהם בן-יצחק

לדמותו ולשירתו של המשורר אברהם זוֹנֶא (או סוֹנֶה, בגרמנית Sonne שפירושו שמש), המוכר יותר בשמו הספרותי אברהם בן-יצחק, התוודעתי דרך ספרה הקטן והמופלא של לאה גולדברג "פגישה עם משורר", שבו היא מציירת את דיוקנו המיוחד ומנתחת את שירתו. ספר זה הוא מהחביבים עלי ביותר, ואני שבה וקוראת בו. לא רק זיכרו של בן-יצחק טמון בספר הזה, אלא זכרם של יהודי גליציה שבה נולד בן-יצחק, ובה נולדו גם סבי וסבתי, שהיו מעט צעירים ממנו, וגם זכרה של העיר וינה לפני מלחמת העולם, בטרם שטפו הנאצים את רחובותיה, שגם זיכרון זה בין זיכרונותיו, וזכר טירול הקתולית ואנשיה, ששונים כל כך מאנשי וינה, ואליהם התוודעתי לראשונה באוסטריה, בביקורי הראשון שם בהיותי בת שמונה-עשרה בלבד, ושם דומה כי הזמן עומד במקומו. תמיד אני מנסה לשרטט לעצמי את אותו עולם שבו גדלו סבי וסבתי ומלחמות העולם החריבוהו כליל, הראשונה החריבה בעיקר את רוחו של העולם הזה, השנייה את גופו, וגם אברהם בן-יצחק חי עוד רק חמש שנים אחרי תום המלחמה ההיא, והיה מר נפש כל העת, בעבורו היו אלה קץ הימים, ולאה גולדברג התקשתה לשאת את היאוש שלו, את ריחוקו מהבריות, את התעקשותו שלא לפרסם דבר בשמו, רק לומר לה את הדברים בעל-פה, ולהותירה שבורה מאימת הצער והיאוש שבהם, או מצטערת שלא נחרתו בזיכרונה כדי כתיבתם במלואם.

רק עכשיו כשאני כותבת אני שמה את לבי לכך שאין בספרה של גולדברג שום פרטים ביוגרפיים: מתי נולד – בשנת 1883, כמו פרנץ קפקא, ומקום הולדתו פשמישל שבגליציה, ובמלחמת העולם הראשונה נמלט עם משפחתו לוינה, ואהב את העיר הזו, את עצי הערמון בשדרת הפראטר שעליהם הנושרים מכסים אותה בסתו במרבד של זהב ואת ריח הלוונדר שמכרו האיכרות מן הכפר ברחובות וינה באביב. את הטבע אהב בלי גבול ואת מראותיו צייר בשירתו. האם חסר בישראל את היער והדשא האירופיים? האם הטילו בו היובש והחום מרה שחורה, או שאת זו הביא עמו כבר בעלותו לארץ? בכל אהבתה אותו והערצתה אליו, נדמה כי לאה גולדברג התקשתה להבין את מי שאיבד את עולמו. והיא הרי מצאה בארץ ישראל חיים, חיי ספרות ושירה שאהבה אותם, ושלא דיברו כלל אל לבו. ובכל זאת חשבה שהוא האדם החשוב ביותר בחייה. כך לפחות רשמה ביומנה ב-26 באוגוסט 1949:

"גם עם ס. נפגשתי. היה זה לא רע, אלא שאינני יכולה עוד להתייחס ברצינות כזאת אל כל אותו ביטול עולם שלו. משהו מפריע לי עתה. בנפשי, הרבה התרחקתי ממנו. עם כל זאת, הריהו אולי גם עכשיו האדם החשוב ביותר בחיי."

זה הרישום האחרון ביומנה של גולדברג על פגישותיה עם אברהם בן-יצחק. ב-10 ביוני 1950 היא רושמת רק זאת:

"ביום הולדתי, ב-29 במאי, מת סונה. מאז, בעצם, אין חשיבות לכל דבר זולת העובדה הזאת."

וכחודש מאוחר יותר, ב-17 ביולי, היא כותבת ביומנה:

"המועקה, הפחד מפני החיים, אפס אונים וריקנות פנימית, זהו המצב שאני שרויה בו רוב הזמן עתה.

אחרי מותו של ס. קשה לי למצוא עניין באנשים. בכל חסר משהו שאין להשלימו עוד. אינני כותבת. כמעט כל השנה הזאת לא כתבתי דבר."

על המכתב והשיר לזכר אברהם בן-יצחק ששלח לה באותם ימים מירושלים ידידה הקרוב לודויג שטראוס, שאף הוא הלך לעולמו שלוש שנים מאוחר יותר וביקש שרק היא, לאה גולדברג, תחליף אותו באוניברסיטה העברית, לא מצאתי ביומנה דבר. גם יומנים אינם מגלים הכל על נפשות כותביהם, הרי הכותב יודע שכל הכתוב אפשר שייקרא בעין זר. את הדרמה הקטנה שמאחורי המכתב הזה אפשר רק לנחש מן הכתובים. דבר איננו מפורש. ולהלן מכתבו ושירו, היפהפה בעיניי, של לודויג שטראוס:   

ירושלים, 7.6.1950

לאה היקרה,

אחרי מותו של זוֹנֶא היו מחשבותינו עוד יותר אצלך מאשר בכל עת אחרת. אני הכרתי קצת את האיש והערצתי אותו עד מאד, ואת שיריו הכרתי היטב ואהבתי אותם, והם בעיני בסוד השירים המועטים המושלמים.

למכתב אצרף שיר, או אולי רק גמגום, לך הוא יגיד אולי משהו.

דרשי בשלום אמך!

משנינו ברכה חמה!

                  שלך

                   לודויג

לְזֵכֶר אַבְרָהָם בֶּן יִצְחָק

בְּאַחַד הָרְחוֹבוֹת בֵּית-קָפֶה,

כַּמָּה שֻׁלְחָנוֹת לוֹ,

וְאֶחָד רִחֵף

בְּעָב לְבָנָה.

כִּי שָׁם יָשַׁב מֶלֶךְ

הִגְלָה עַצְמוֹ מִמַּלְכוּתוֹ

וַיַּרְחִיק נְדוֹד

וַיָּלִין בְּטָהֳרַת עַצְבוּת.

כֻּלוֹ הָיָה סוֹד

וְלֹא חָרַד מִדַּבֵּר,

כִּי יָדַע, שֶׁלֹא יִתְגַּלֶּה.

עוֹד בְּהֵאָלְמוֹ

הָיָה הַדִּבֵּר בּוֹ,

וְגַם בְּדַבְּרוֹ

הֶחֱרִישׁ:

כְּהַחְרֵשׁ הַמַּרְאָה

בְּסַפְּרָה תְּמוּנוֹת הַרְבֵּה,

אַךְ כֻּלָּן תָּלִיט

בְּכֶסֶף אֶלְמָה.

מְצָאוּהוּ הַדְּבָרִים

וְדָרְשׁוּ נַפְשׁוֹ

וְדָרְשׁוּ בְּנַפְשׁוֹ נַפְשָׁם.

צִפּוֹר עֲלֵי בַּד-עֵץ

וּמִּלָּה עֲלֵי טוּר-שִׁיר

הִבְרִיקוּ בִּרְאִי-עֵינָיו

כִּבְאוֹר-בְּרִיאָתָן.

וְעַתָּה הָלַךְ

מֵאֵלֶם אֶל אֵלֶם,

וְשׁוּב בַּאֲשׁוּרָיו

לֹא נָשׁוּר.

עָלְתָה הֶעָב הַלְּבָנָה

וְשֻׁלְחָן עָרֹם נִצָּב שָׁם

כְּכָל הַשֻּׁלְחָנוֹת.

(את השיר והפיסוק העתקתי בדיוק כהופעתם בכתב-ידו של שטראוס, למעט המחיקות)

"ועתה הלך מאלם אל אלם" מכוון לשתיקתו מרצון של אברהם בן-יצחק, מיעוט פרסומיו וסירובו לפרסם את דבריו שהיה בלתי מובן לאנשים ונתפס לא פעם כיוהרה, כאילו אין זה נאה לו לפרסם את דבריו בעברית ובארץ ישראל, בפרובינציה הדלה שאליה התגלגל. ואף ללאה גולדברג קשה היה הדבר מאד, וכתבה בעצמה שאולי גם סנוביות יש כאן, ובכל זאת המשיכה לרחוש לו כבוד רב ואהבה גדולה.

מה חשבה לאה גולדברג על שירו של שטראוס שתיאר את אברהם בן-יצחק כמלך גולה, תיאור שנדמה לי שתפס הרבה מן האמת בדמותו העצובה של המשורר, שהיה מעדיף מן הסתם להמשיך את חייו בעירו וינה, לולא נדרסה במגפי הנאצים? על אותה אמביולנטיות של דיבור ושתיקה שהיא במידה רבה עיקרו של ספרה על בן-יצחק?

אצל בלה שטראוס, כלתו של לודויג שטראוס, אלמנת בנו עמנואל, שמורים מכתבי התשובה של לאה גולדברג לשטראוס, והנה במכתב התשובה המנומס שלה, אין אפילו מלה אחת על השיר! גם לא במכתבים הבאים. והרי זו כמעט אכזריות, להתעלם כך מן השיר ששלח לה ידיד נפשה!

והרי העתק תשובתה:

ת"א

13.6.50

תודה לך, לודביג, על מכתבך. הרגשתי בו, כי אכן ידעת מה לי מותו של סונה. אני עדיין אינני יכולה לדבר ולכתוב על כך. כל הימים האלה ידעתי שיומו קרוב, אבל להשלים עם העובדה אינני יכולה. השבוע לא אבוא לירושלים, כפי שחשבתי. הרצאתי נדחתה לשבוע ימים. אבוא איפוא רק ב-23 בחודש ובשבת הבאה אעלה אליכם ונתראה.

דרישת שלום חמה מאד מאד לחוה, סליחה על כי מכתבי קצר כל כך. אינני יכולה להאריך עכשיו.

בברכה,

שלך לאה

שנים מאוחר יותר כותב לה בנו של לודויג, הפרופסור לפילוסופיה מיכאל שטראוס, איש צעיר באותם ימים, את המכתב הבא:

ירושלים, 7.2.64

שלום רב לך לאה!

אני מצרף לכאן את קינתו של אבא על אברהם בן יצחק. שיר זה הוא היחיד משיריו העבריים של אבא שלא ראה עדיין אור (- כך הדבר לפי מיטב זכרוני, בזמנו בדקתי את הדבר). השיר נכתב לפני שיצא הספר "שעות ודור" ואבא לא כלל אותו בספר. התיקונים והשינויים שהוטלו בשיר נעשו בשלבים מספר, והאחרונים שבהם לכל המוקדם בדצמבר 1951 (כלומר לאחר צאת הספר). אך לאחר צאת הספר פרסם אבא עוד כמה וכמה שירים. יש איפוא ספק בכך אם היה בדעתו לפרסמו.

מן הראוי אולי להוציא לאור את הקינה במסגרת של דיון ביצירתו ובדמותו של אברהם בן יצחק, שהרי יש לשיר מובן רק בשביל מי שיודע על אברהם בן יצחק.

אני מוצא את השיר ליפה מאד. יתכן שיש איזה חוסר שלמות בבית הראשון והאחרון מפאת האופי הפרוזאי שלהם. אך את הרי תיטיבי לשפוט על כך. כתבי-נא לי מה בדעתך לעשות בקינה.

בברכה לבבית

מיכה

ומיכה שטראוס צירף למכתבו את נוסח השיר בשינויים קלים בלבד, הנה להלן:

א.ל. שטראוס

קִינָה עַל אַבְרָהָם בֶּן יִצְחָק

בְּאַחַת הָחוּצוֹת בֵּית קָפֶה,

כַּמָּה שֻׁלְחָנוֹת לוֹ,

וְאֶחָד רִחֵף

בְּעָב לְבָנָה.

כִּי שָׁם יָשַׁב מֶלֶךְ

הִגְלָה עַצְמוֹ מִמַּלְכוּתוֹ

וַיַּרְחִיק נְדוֹד

וַיָּלִין בְּטָהֳרַת עַצְבוּת.

כֻּלוֹ הָיָה סוֹד

וְלֹא חָרַד מִדַּבֵּר,

כִּי יָדַע: לְעוֹלָם לֹא יִתְגַּל.

עוֹד בְּהֵאָלְמוֹ

הָיָה הַדִּבֵּר בּוֹ,

וְאַף בְּדַבְּרוֹ

הֶחֱרִישׁ:

כְּהַחְרֵשׁ הַמַּרְאָה

בְּסַפְּרָה תְּמוּנוֹת הַרְבֵּה,

אַךְ כֻּלָּן תָּלִיט

בְּכֶסֶף אֶלְמָה.

מְצָאוּהוּ הַדְּבָרִים

כִּי דָרְשׁוּ נַפְשׁוֹ

וְדָרְשׁוּ בְּנַפְשׁוֹ נַפְשָׁם.

צִפּוֹר עֲלֵי בַּד עֵץ

וּמִּלָּה עֲלֵי טוּר שִׁיר

הִבְרִיקוּ בִּרְאִי עֵינָיו

כִּבְאוֹר בְּרִיאָתָן.

וְעַתָּה הָלַךְ

מִכָּל הַנְּדוּדִים, -

הֵלֶךְ מֵאֵלֶם אֶל אֵלֶם,

לֹא נָשׁוּר עוֹד אֲשׁוּרָיו.

עָלְתָה הֶעָב הַלְּבָנָה

וְשֻׁלְחָן עָרֹם נִצָּב שָׁם

כְּכָל הַשֻּׁלְחָנוֹת.

ירושלים, 2.6.50

המשורר אבנר שטראוס, נכדו של לודויג ובנו של מיכה, מסר לי מפי אביו שלאה גולדברג כלל לא ענתה לו על מכתבו.

התאריך בתחתית השיר ששלח מיכה מעט מבלבל: לא ברור האם זה נוסח מוקדם או מאוחר יותר. אני אישית מעדיפה את הנוסח הראשון, ובכל מקרה שניהם יפים.

ברור שהשיר לא נשא חן בעיניה של גולדברג, ולא משום שאיננו יפה. משהו בתוכנו הפריע לה. האם היה זה תיאורו של בן יצחק כמלך גולה, שהזכיר לה את הביקורת שמתחו אנשים על אופיו הסגור, המתנשא אולי, על הכינוי שכינה אותו אברהם שלונסקי וגם אחרים "הוכשטפלר", מי שמעמיד פני רם-מעלה ואיננו כזה? (יומני לאה גולדברג, 14.1.41) אולי תיאורו כמי שרחוק מהוויות העולם, והרי היא מדגישה בספרה כמה היה בקי בעניינים רבים מענייני העולם הזה. אולי לא אהבה את תיאורו כאיש מיסתורין, ואולי התקשתה לראות את אברהם בן-יצחק כפי שהשתקף בעיני אחרים, ולשמוע אחרים מדברים עליו. גם ההספד שפירסם אהרון בר-שמואל ב-4 באוגוסט 1950 ב"על המשמר" על אברהם בן-יצחק, שאף הוא יפה בעיני, עורר את כעסה של גולדברג וזיכה את הכותב בהערה מרושעת ביומנה. המעניין כאן הוא עדינות נפשו וידידותו של לודויג שטראוס, שחש כי שירו איננו לרוחה של גולדברג, וביודעו את רגשותיה העזים כלפי אברהם בן-יצחק העדיף לגנוז אותו ושלא לתת לו פירסום. ככל הנראה השיר אכן לא פורסם מעולם, ואני שמחה לפרסם כאן את השיר ואת סיפורו, ככל שיכולתי לשחזר את סיפור הדברים ואת החוטים העדינים שנקשרו בו, בין שלושה משוררים.

אני מודה לבלה שטראוס, לאבנר שטראוס ולהילה צור מארכיון גנזים שסייעה לי באיתור החומרים.