הילדים יצאו בלונדינים

אתמול קיבלנו עוד תשדיר שירות לסחר בנשים ותינוקות, הפעם באדיבות ערוץ 10, וליתר דיוק אריק וייס וינון מילס, שהעיד על עצמו שהפגין לאחרונה למען זכותם של הומוסקסואלים לנצל נשים בתור אינקובטור לילדיהם. בתחילת הכתבה אמרו לנו שעלו כל מיני הסגות כנגד פונדקאות, אז הכתבה באה להראות לנו שפונדקאות זה ממש נפלא וכולנו צריכות להתנדב. במציאות הרוב המכריע של הפונדקאיות הן אמהות חד-הוריות נטולות בן זוג – חוק הפונדקאות התיר רק לאמהות חד-הוריות לשמש כפונדקאיות, שמא תיחשב הפונדקאית נואפת והילוד ממזר, אבל עם הזמן הורחבה היריעה גם לפונדקאיות נשואות. בכתבה הציגו לנו כמובן פונדקאית נשואה ואם לתאומים, שבגלל טיפולי הפרייה שעברה בעצמה החליטה שאם תצליח ללדת, תלד ילד גם לאנשים אחרים, כלומר בעצם היא אלטרואיסטית, וזה שהיא קיבלה מאה ושמונים אלף שקל עבור התינוק זה לא באמת משמעותי, למרות שהיא אמרה בכנות שהיא חושבת שצריך להיות תשלום. לא שאלו אותה אם היתה מוכנה ברוב חסדה ללדת ילד עבור זולתה ללא תשלום. רוכשי התינוק היו גם הם זוג נוגע ללב – אשה שעברה השתלת ריאות והשתלת כליה ולאחר מכן השתלת כליה נוספת – כליה אחת תרם לה בעלה המסור. הזוג הרוכש, שכנראה איננו מעניי ארצנו, רכש בינתיים ילד נוסף מפונדקאית נוספת, ומתכנן לרכוש עוד תינוק, שהרי בישראל אין גבול לזכות לנצל נשים ולסכן את בריאותן כדי לרכוש מהן ילדים, וכל המרבה הרי זה משובח. הפונדקאית שילדה את הילד השני לא התראיינה לכתבה. בכתבה הקרינו תמונות מבדיקות האולטרסאונד ומהלידה בניתוח קיסרי – לא אמרו אם היתה סיבה רפואית לניתוח או רק הרצון להבטיח את סיומה המוצלח של העיסקה. האם המאמצת הקפידה להגיד לאנשי הצוות הרפואי שהיולדת היא פונדקאית ושהיא האמא. זה מסר מאד חשוב לצופים, שהפונדקאית איננה אמו של הילד, היא רק אינקובטור, וגם האם היולדת הקפידה לדקלם שהילד איננו שלה ושמעולם לא חשה שהוא שלה, כפי שחוזרים סוחרי הנשים וטוענים, אבל זו איננה המציאות, לא מבחינה מדעית ולא מבחינה חוקית. היולדת היא אמו של התינוק מבחינה חוקית וגם מבחינה ביולוגית, גם אם הביצית המופרית המושתלת ברחמה איננה שלה, כי תינוק איננו נוצר רק מהחומר הגנטי. החומר הגנטי הוא תכנית פעולה, לוח הוראות לעיצובו של הרך הנולד, אבל התינוק נוצר מחלבה ודמה של האם הנושאת, אחרת לא היה נוצר כלל. כל יולדת, גם אם קיבלה תרומת ביצית, היא אמו של הילד מבחינה חוקית ומכל בחינה אחרת, אבל אם היא יולדת לעצמה היא נקראת אם, ואם היא מוכרת את הילד לזולתה היא נקראת פונדקאית, לא בשיח המשפטי ולא בשיח הרפואי, אבל בשיח התעמולה לציבור הרחב שהתקשורת אימצה בחדוה לצורך עידוד הסחר בנשים. לקידום מכירות נוסף צולמה גם האחות המיילדת אומרת שזה שלא שימשה כפונדקאית לאחיה התאום שאין לו ילדים זו ההחמצה של חייה, כי בזמנו פונדקאות היתה אסורה. לידיעת האחות והציבור, גם היום פונדקאות של קרובי משפחה אסורה, אבל הסיפור הזה היה טוב לתעמולה ולהצגת הפונדקאות כאלטרואיזם טהור ונפלא, למרות שישראל היא המדינה הראשונה בעולם שחוקקה חוק פונדקאות מסחרית ומכרה את האמהות החד-הוריות בתור אינקובטורים לשימוש הציבור, ועד היום אין עוד בעולם חוק פונדקאות כל כך שפל ואכזרי כמו בישראל, שמפקיר דוקא את הנשים הכי חלשות בחברה. אפילו בהודו הפונדקאיות צריכות להיות נשואות ובעלן צריך להסכים. בכתבה מאד השתדלו להראות את שתי הנשים מצולמות יחד בבדיקות האולטרסאונד ובניתוח הקיסרי כאילו היו חברות קרובות. אבל האב המאמץ סיפר שמבחינתו הילד הגיע פתאם, כי האם היולדת "לא תמיד היתה לידם." בקיצור, הם לא התראו יותר מדי בזמן ההריון, מה גם שהאם המאמצת נאלצה לעבור במהלכו השתלת כליה מתרומה של בעלה, שמצד אחד זה מעורר חמלה, ומצד שני יש משהו בלתי נסבל במחשבה על אשה שהרה ויולדת תינוק בשביל אנשים שההריון קרה מבחינתם במקום אחר, וברור שהם לא עזרו לה ולא טיפלו בה בשום צורה וגם לא היו מסוגלים לכך בהתחשב במצבם שלהם. האם המאמצת גם הודתה שמאז הלידה לא היה ביניהם קשר. ולמה שיהיה? האם אנו נוהגים לשמור קשר עם כל אחד שמייצר עבורנו מוצר שקנינו בכסף? פונדקאות בישראל היא ייצור מסחרי של תינוקות למכירה, ולא שום מפעל אלטרואיסטי. אפילו לימי ההולדת של הילד לא הזמינו את האשה שהרתה וילדה אותו, והיא מצדה תודרכה היטב לקראת הכתבה: היא המליצה בחום על פונדקאות ואמרה שזה רק תשעה חודשים. זה היה כמובן השקר הגדול מכולם. הריון טבעי נמשך תשעה חודשים. הריון למכירת התינוק כרוך בהשתלת ביצית מופרית או עובר ברחמה של האם היולדת בעזרת טיפולי פוריות, שלרוב נדרשים לקליטת העובר והריון כמה ניסיונות, לפי עדות רופאת פוריות בוועדת הכנסת שדנה בנושא מדובר לרוב בארבעה או חמישה מחזורי טיפולים, והחוק מתיר לבצע בפונדקאית עד ששה מחזורים של טיפולי פוריות, שיש בהם לא מעט סיכונים בריאותיים, אבל מכיוון שנשים הן רק סחורה, לא צריך לדאוג לנזק הבריאותי שייגרם להן מטיפולי פוריות שאין להם שום הצדקה רפואית, רק צורך מסחרי. בפועל על פי הנתונים הרשמיים, מאז ראשית טיפולי הפוריות ועד הלידה עוברות כשלוש שנים, שבמהלכן נתונה הפונדקאית למגבלות רבות וקשות על חירותה ולסיכונים רבים לבריאותה, אבל בכתבה לא ראינו שום טיפולי פוריות, רק הריון מופלא מרוח הקודש, וניתוח קיסרי שסיבתו אינה ברורה: אם האם היולדת אינה יכולה ללדת בלידה טבעית מסיבות רפואיות, לא היה ראוי לאשר לה לשמש פונדקאית, כי כל ניתוח קיסרי מגביר את הסיכון בהריון חוזר, ואם אין הצדקה רפואית לניתוח קיסרי, יש פגם אתי חמור בביצוע ניתוח קיסרי רק לצורך מימוש עיסקה מסחרית. ובסוף, כפי שהראו לנו בכתבה, נולדים שני ילדים בלונדינים. שמתם לב שילדים מפונדקאות הם לעתים קרובות בלונדינים? גם אם ההורים שלהם כהי שיער, וגם אם מספרים לנו שהחומר הגנטי הוא של ההורים המאמצים ששילמו המון כסף? כפי שכבר סיפרתי, למדתי מספרה של הפרופ' אנינדיטה מיומדאר מהמכון הטכנולוגי ההודי בהידראבאד, שילדי פונדקאות נוצרים לרוב מביציות של נשים בלונדיניות ממזרח אירופה, בעיקר מצ'כיה וגיאורגיה, כי אנשים שמשלמים הרבה כסף על ילדים רוצים אותם בהירים ובלונדינים עם עיניים כחולות. כמובן יכול להיות שכל ההורים של ילדים מפונדקאות היו בילדותם בלונדינים, ואני סתם חושדת בכשרים. משום מה המסחר בנשים ובילדים שמייחצנים לנו בתור דבר נפלא מאין כמוהו מעורר בי בעיקר תיעוב ובחילה. אולי אם היו מספרים לנו משהו אמיתי ומראים לנו פעם אשה שניסתה להרות למען אחרים ובריאותה נפגעה, והיא לא מלאת שבחים והלל לסחר הנפלא בנשים ובתינוקות, אולי הייתי מאמינה גם לסיפורים אחרים. ואיך יכול להיות שמעולם לא שמענו בתקשורת סיפורים אחרים? האם סותמים את פיהן של הפונדקאיות הלא מאושרות בהסכמי שתיקה מתוחכמים ומאיימים? מדוע מעולם לא הראו לנו בשום תכנית טלויזיה חוזה פונדקאות, שנדע איך זה באמת נראה ומה בדיוק התנאים? לפחות בסיפור שהביאה אילנה דיין לפני שנים בתכנית "עובדה", (שנעלמה בדרך פלא מהמסך, אולי מפני שלא שירתה די הצורך אינטרסים פוליטיים ומסחריים), על אם חד הורית ששימשה כפונדקאית והרתה אחרי ששה מחזורי טיפולים, הודתה היולדת שכאשר התחילה את ההליך היתה מאד תמימה ולא היה לה מושג מה באמת צפוי לה, ולפחות במקרה שלה ההורים המאמצים באמת שמרו איתה קשר והיא זכתה לראות את הילד שהרתה וילדה גדל ולהיות חלק מחייו, מה שלרוב איננו קורה, כי עיסקה מסחרית היא רק עיסקה מסחרית, ומי שמוכר נשים לשמש כאינקובטורים דואג רק להבטחת העיסקה, לא להבטחת בריאותן, ולא להבטחת זכויותיהן, ולא לזכויות ביקור שלהן שתלויות רק ברצונם הטוב של ההורים המאמצים, ולא לביטוח למקרה שייגרמו להן נזקים בריאותיים קשים, כי מי שסוחר ברחמן של נשים הוא רק סוחר בבני אדם, וסוחרים בבני אדם אינם שונים במאומה מסוחרים בסוסים.      

אורלי וגיא ונתן יונתן וחדר עבודתו

כתבי יד של המשורר נתן יונתן עומדים להיזרק לזבל כי איש איננו רוצה בהם, הכריזה אורלי וילנאי בדרמטיות, בתכנית הערב החדשה של אורלי וגיא ביום שלישי בערב. מן הכתבה המבולבלת בקושי אפשר היה להבין את מה שכבר פורסם בכתבה ארוכה של יעקב בר-און במעריב (ב-6 במארס 2016), שבתו החורגת של נתן יונתן, נטע רז, בתה של רעייתו השנייה נילי כרמל, מבקשת לתרום את חדר עבודתו כדי שיישמר כמוזיאון, ועיריית פתח-תקוה, שבה נולד וגדל המשורר נתן יונתן, אף היתה מוכנה לתקצב את היוזמה, המאד ראויה לכשעצמה, אך על פי תגובת עיריית פתח-תקוה הם שלחו לנטע רז חוזה שהיא לא חתמה עליו. ממשרד התרבות נמסר בתגובה לכתבה שעוד בחייו מסר נתן יונתן מחצית מכתביו למכון "גנזים", הארכיון של אגודת הסופרים, שמקבל ומטפל במסירות בכתבי הסופרים והמשוררים בישראל, וקשור כיום לספריה הלאומית, שאף היא שמחה לקבל ולאצור כתבי יד של כל יוצר ישראלי. אבל מה עם החצי השני, שאלה אורלי וילנאי. ובכן, מאחר שהיא לא טרחה להרים טלפון לארכיון "גנזים" ולהתעניין, הרמתי טלפון בעצמי ונאמר לי שכתבי היד של נתן יונתן נמסרו ל"גנזים" ושמורים שם היטב, דבר לא נזרק ולא ייזרק, ואם יש בידי המשפחה כתבי יד נוספים ישמחו כמובן לקבלם ולשומרם. אלא שמכון "גנזים" הצנוע מתקיים בקושי רב, ואיננו יכול לתקצב הנצחת חדרי עבודה של משוררים וסופרים, אלא את שימור כתבי היד שלהם בלבד והעמדתם לעיון החוקרים והמעוניינים, שזה טעם קיומם. כמו כן נאמר לי ב"גנזים" שיו"ר אגודת הסופרים תשלח לאורלי וגיא תגובה.

צפיתי אתמול שוב בתכנית של אורלי וגיא בציפיה לתגובה ולהבהרה, אבל התגובה היחידה היתה שוב של נטע רז, שאמרה שהיא שומרת היטב את כתבי היד של נתן יונתן ואיננה משליכה ולא תשליך דבר, אבל חבל שמדינת ישראל איננה מנציחה אותו כראוי לו. אורלי וילנאי לא חשבה שכעיתונאית תפקידה לשאול את נטע רז מדוע לא חתמה על החוזה עם עיריית פתח-תקוה שדוקא כן הסכימה לתקצב את שימור חדרו של נתן יונתן, ומה בדיוק הבעיה. גם לא הבנתי מדוע הכריזה וילנאי שכתבי יד של נתן יונתן עומדים להיזרק לזבל כי איש איננו רוצה לקבל ולשמר אותם, דבר שהוא פשוט שקר, ועיתונאים אינם אמורים לשקר ולדבר דברים חסרי שחר. עיתונאים גם אינם אמורים לשרת אינטרסים ושאיפות פרטיות של מי שבמקרה פנה אליהם, אלא לברר מה בדיוק קורה ומהו האינטרס הציבורי בעניין. לו טרחו לפחות לקרוא את כתבתו של יעקב בר-און, יכלו להבין שהוצע לגברת רז למקם את החדר בתיכון ביהוד שבו היא מתגוררת, אבל הדבר לא היה לטעמה, וכאשר אמרו לה שכך תוכלנה כיתות תלמידים לבקר בחדר, שאלה לדבריה אם היא צריכה לחלק להם שוקו ולחמניה. יותר מכך, הוצע לה להעתיק את החדר לאוניברסיטת בן-גוריון, אבל היא "לא הסכימה שכל כך ירחיקו אותו ממנה". הגברת רז גם איננה מסכימה שיקימו לנתן יונתן מוזיאון בקיבוץ שריד, כי שם חי נתן יונתן עם אשתו הראשונה צפירה יונתן, שאותה עזב כדי לחיות עם אמה של נטע רז, חוקרת הספרות נילי כרמל. לקיבוץ שריד שבו חי וכתב נתן יונתן שנים רבות, יש אתר אינטרנט שבו מוקדש מקום גם לביוגרפיה של המשורר המנוח. כתוב שם שהוא היה אב לליאור שנפל במלחמת יום הכיפורים ולזיו, אבל אמם צפירה, שחיה בקיבוץ שריד עד עצם היום הזה, איננה מוזכרת באתר הזה. לעומת זאת נכתב שם שלפני מותו החל יונתן לעבוד על תרגומי שיריו לאנגלית וספרדית, וש"את המלאכה השלימה במקומו רעייתו נילי", שמי שלא נאלץ להתוודע לסכסוך הגירושים המתוקשר בזמן אמת, עלול לחשוב שנילי היא אמם של ליאור וזיו. הנצחה ציבורית ולאומית היא דבר חשוב, והיא איננה צריכה להתנהל כמו אינציקלופדיה סובייטית ולשכתב את עצמה לטובת מי שרוצים למחוק חלק מחייו של אדם או לפאר את עצמם. אבל את אורלי וגיא קל מאד לגייס לטובת אינטרס פרטי, גם כשהוא נוגד את האינטרס הציבורי ואת האמת, כפי שהעמידו את עצמם בזמנו לרשות עורכי הדין של משה קצב והכינו תכנית שהיתה תשדיר שירות לטובת קצב שבו הועלו כל טענות עורכי הדין שלו שבית המשפט דחה בגלל שסתרו את דיני הראיות או הוכחו כשקריות, שעל כך כתבתי כאן. המקרה ההוא היה חמור ופסול במיוחד, כי היתה בו פגיעה קשה בקרבנותיו של משה קצב שהוצגו בכתבה כשקרניות, והמקרה הנוכחי אמנם פחות חמור, רק מתן הזדמנות נוספת לבתו החורגת של נתן יונתן, להציג את עצמה שוב כבתו האמיתית וכמי שחרדה לשמירת מפעלו וזיכרו. ואכן הכתבה ששודרה ביום שלישי אצל אורלי וגיא עסקה בעיקר בתיאור הקשר העמוק שהיה בין נטע רז ובנה, ששניהם גדלו ללא אב, לבין נתן יונתן, שלדבריה היה האב היחיד שהכירה וסב מסור לבנה. בראיון שערך עמה יעקב בר-און היא אף טענה שבנה היה כמו הילד המשותף שמעולם לא נולד לאמה ולנתן יונתן ומילא את החסר עקב נפילת בנו ליאור והעובדה שבנו השני, זיו יונתן, לא היה כל כך בקשר איתו. ביקשתי איפוא לדבר עם זיו יונתן ולשמוע את הצד שלו לדברים. לשאלתי הוא ענה שאביו ציווה את עזבונו לנילי כרמל ומשפחתה והוא מעדיף שלא להתערב בכך, אבל שאנשים התקשרו אליו וסיפרו לו שראו ספרים של אביו שהיו במקור בחדר העבודה, ספרים שכוללים סימונים ורשימות של אביו, בחנויות ספרים, והוא הלך לאותן חנויות ורכש מכספו את הספרים של אביו שנמכרו לדבריו על ידי נטע רז בעבור כסף לחנויות. הוא חזר על הדברים כמה פעמים ואמר שאני יכולה לצטט אותם.

אני מודה שלמרות שלא התרשמתי לטובה מדבריה של נטע רז בכתבה, דבריו של זיו יונתן הפתיעו ואפילו הדהימו אותי. מה באמת רוצה הגברת רז, שטוענת כי היא רוצה לתרום את חדר העבודה של נתן יונתן, אבל איננה מסכימה לשום הצעה מעשית לקבל את החדר, ולדברי בנו של נתן יונתן מכרה ספרים שהיו בחדר, ספרים שהיו בהם רשימות שלו, והיה ראוי להעבירם לספריה הלאומית, בוודאי ובוודאי שלא היו צריכים להימכר לחנויות. ואם ממילא כבר נמכרו ספרים מספרייתו הפרטית של נתן יונתן, מה רוצה הגברת רז כעת, ומה בדיוק היא מתכוונת לתרום, אם ממילא לא שמרה את תכולת החדר כפי שהיה? מה בכלל נשאר מחדר העבודה המקורי? אני הייתי שמחה כמובן אם משרד התרבות או גוף ממלכתי אחר היה מממן מוזיאון לשירתו של נתן יונתן שהוא כה ראוי לכך, אבל מי שיעשה זאת יצטרך גם לדאוג לכך שהמוזיאון יהיה לכבודו של המשורר ולכבודה של האמת, כי כפי שאמר לי בנו זיו, "היו לו חיים גם לפני שעבר ליהוד (לביתה של נילי כרמל)". המקום הראוי להקים מוזיאון או חדר זיכרון לנתן יונתן הוא לדעתי בקיבוץ שריד, והחדר הזה צריך לשקף את האמת על חייו ויצירתו כפי שהיו, ולא כפי שבעלי עניין כאלה ואחרים מעוניינים לצייר אותם. אולי סיפור עזבונו של נתן יונתן ראוי באמת לכתבת תחקיר רצינית ולא לסיקור השטחי והמתלהם של אורלי וגיא, שמוטב שיתעסקו בדברים שהם מבינים בהם, וימשכו את ידם מעניינים שאינם לפי הבנתם.