מה שהוצנע בהספדים על אורן נהרי ז"ל

 

אורן נהרי ז"ל זכה בצדק להספדים נאים, שהיללו את ידענותו, את השכלתו, את סקרנותו וחקרנותו, וכל כישוריו היחודיים, וכולם ציינו כמה הוא יחסר כעת, משהלך לעולמו. אבל הוצנעה מאד העובדה שאורן נהרי היה חסר מזמן, מאז שהוקם תאגיד השידור "כאן", ביוזמתו של גלעד ארדן, כי במעבר מרשות השידור הישנה והמושמצת, זו שבלטו בה אנשים כמו אורן נהרי, ודוד ויצטום, ועמנואל הלפרין, לתאגיד "כאן" החדש, נזרקו טובי האנשים. התאגיד לא רצה את ה"ויצטומים", כפי שכונו דרך גנאי, האשכנזים המשכילים האלה, שמנגנים מוסיקה קלאסית וצופים בקולנוע אירופי איכותי, וקוראים עיתונות זרה, ומכירים יותר מארץ אחת ושפה אחת. אמנם אורן נהרי עצמו אהב לספר כיצד יאיר שטרן ביקש ממנו לבוא לעבוד בחדשות החוץ, כדי שיהיה שם מישהו שיוכל לדבר איתו בגובה העיניים, כביכול היו ויצטום והלפרין מעבר להבנתם של הצופים, למרות שכל מי שמכירם אישית יודע שמדובר בהשמצה, מסוג הדיבורים שחביבים על דודי אמסלם, העסקן העשיר והמקושר שמתחזה לעני ומקופח, או איציק זרקא, מלחך פנכתו של נתניהו, שהכריז כי הוא גאה בהיטלר שהרג מיליוני אשכנזים. מה שווה התאגיד אם איננו שולטים בו, שאלה מירי רגב. התאגיד החדש נועד לשקף את ערכי הליכוד, לפנים מפלגת האינטלקטואלים, אנשים כד"ר יוחנן באדר, ד"ר ישראל אלדד ופרופ' בנימין אקצין, שאת מקומם תפסו, תחת רודנות נתניהו ובעידודו, טלי גוטליב, מיקי זוהר ודודי אמסלם, אנשי הכוח, הכבוד והכסף. את יעקב אחימאיר, בנו של אבא אחימאיר, לא העזו לפטר מיד, ולאחר ראיון משפיל שבו התייחסו אליו כאל כתב מתחיל, הניחו לו לעבוד בתאגיד עוד זמן מה עד שנפטרו גם ממנו, האיש המשכיל ורחב האופקים מדי, שעבד שנים לצד ה"ויצטומים". דוקא היום, כאשר אפילו נתניהו נבהל מאופיה של המפלגה שעיצב בשלושים השנים שלאחר רצח רבין, אני חשה כמה היתה סימן לבאות הרחקתם של הכתבים המשכילים והמיוחדים ביותר, שהיו גם השנונים והמשעשעים ביותר – לעולם לא אשכח כיצד סיקרו דוד ויצטום ואורן נהרי את חתונתם המייגעת של וויליאם וקייט, והפכו את השידור הארוך והמשמים למשעשע ומרתק באופן שהערוצים המסחריים יכלו רק לחלום עליו. אבל מפלגה כמו הליכוד של נתניהו, שאימץ אופי רודני ופשיסטי, לא יכולה לשאת את הנאורות וההומניזם שהאנשים האלה הקרינו ושידרו, והם נבעטו הביתה, בגיל שבו כתבים מיתולוגיים כברברה וולטרס, בוב סיימון ולסלי סטול עוד היו בשיא פעילותם. כן, גם באמריקה של טראמפ מסלקים עכשיו אנשים שמאתגרים את האינטליגנציה של הנשיא. הגסות, הבערות וההתבהמות הן צו השעה כעת. זו אמורה להיות ההוכחה ל"אותנטיות" ו"עממיות", ערכים שהפאשיזם מוקיר במיוחד. בערוץ 13 התראיינה הערב אשה שהתפארה בכך שקיבלה מאביה רשימה למי להצביע בפריימריס בליכוד. אביה, לדברי המגיש, הוא פוקד ידוע, והבת הצייתנית אמרה שרצתה דווקא להצביע לטלי גוטליב, אבל אביה הכתיב לה רשימה של תריסר גברים – היא אפילו לא הצליחה לענות למגיש בעל פה מיהם חמשת הראשונים ברשימה, אלא שלפה אותה מכיסה והקריאה כתלמידה בכיתה א' למי הורה לה אביה להצביע, גינתה את "ערוצי התבהלה" והכריזה שכפי שמורים הסקרים של שלמה פילבר בערוץ 14, נתניהו ינצח והליכוד ירכיב את הממשלה הבאה. ניר חפץ ושרן השכל שישבו לידה, וגם המגיש, נזהרו מאד מלשאול את הבת הצייתנית האם אין זה ראוי בעיניה שתגבש השקפה עצמאית על המועמדים הראויים, שהרי אינם רוצים להיות מואשמים חלילה בהתנשאות אשכנזית, כאילו חסרים מלומדים ואינטלקטואלים מיהדות ספרד שאינם נזקקים לפתק מאבא כדי להצביע. אבל נתניהו אוהב אתכם עילגים ומטומטמים, ומלאים קנאה ושנאה. הסתה נגד אשכנזים היא קלף מנצח, במיוחד כשהמסית הוא האשכנזי הקמצן והגזען ביותר בסביבה, ואינטלקטואלים הומניסטים, שמזהים מרחוק ניחוח של דיקטטורה פשיסטית, ומסוגלים לחשוב על בני אדם שלא באופן קטיגורי, הם איום בלתי נסבל. כמובן שבמהרה הפך גם התאגיד לאינטלקטואלי מדי והחל להיות בעצמו מושא להתקפות וניסיונות חיסול, שהרי בדיקטטורות הגיליוטינה לעולם איננה נחה, ומי שערף אתמול ייערף מחר.

אמנם כשלוש שנים לפני מותו חזר נהרי לשדר ברדיו, אבל בגלות שבת בבוקר, לא מועד שעלול למשוך קהל רב מדי – תכנית נישה למביני דבר. וכמובן גם הערוצים המסחריים לא חשבו לקפוץ על המציאה ולהציע משרות למפוטרי התאגיד המחוננים. הזמנים השתנו, בכנסת חילקו פרס לאייל גולן, שדווקא מעריצותיו ידעו להסביר, שלבחור באייל גולן על פני מוצרט ובטהובן זה עניין פוליטי, פוליטי לגמרי, ומי שבוחר בו בוחר גם בנתניהו ולהיפך. בסופו של דבר הכל פוליטי, ובדיקטטורה פשיסטית כמו זו שייסד נתניהו, לנגן מוסיקה קלאסית בצ'לו, או כל גילוי אחר של שאר נפש, הוא מרד נגד המשטר.

אחרי האירוויזיון

היה משהו מחמם לב בהצבעה הקבועה של יוון באירווויזיון בעד מירב הנקודות לשיר של קפריסין ולהיפך. יש ערך לנאמנות, גם כשהיא מגוחכת, ויש גם ערך לתובנה המציאותית, שניסיון להתנער מפוליטיקה הוא בלתי אפשרי ומיותר. הכל פוליטי: אזהרת המסע של ארצות-הברית, שאמורה להיות ידידתנו, נגד נסיעה לישראל בימי האירוויזיון, וקיום תחרות האירווויזיון בישראל, אבל בתל-אביב ולא בירושלים הבירה, הכל פוליטי. העובדה שבירושלים לא הציבור הרחב ולא הממשלה, לא התעניינו באירווויזיון שהורחק מן העיר – בתי הקפה היו מלאים בלילות של שידור התחרות, ובבית קפה אחד סמוך לביתי שטרח לשדר את גמר האירווויזיון על מסך גדול, ישבו לא מעטים עם הגב למסך. גם זה פוליטי, שבירת ישראל, שבניגוד לדימויה יש בה חיי לילה מאד ערים, מורחקת מן הזירה הבינלאומית ומובדלת מן המרכז הכלכלי והתרבותי של ישראל, אבל חיה את חייה לעצמה, ולמרות הדיבורים האינסופיים על מדינת תל-אביב והעיסוק האינסופי באירווויזיון בתקשורת, מה שמאד בולט לעין ליושבי ירושלים הוא נבדלותה של ירושלים, לטוב ולרע, משאר חלקי המדינה. אפילו ההפגנות בירושלים אחרות. בתל-אביב מתנהלות ההפגנות הגדולות, הממומנות בידי המגזר העסקי ונושקות תמיד לאינטרסים העסקיים שלו, ולכן יש להן תמיד אופי קרנבלי עולץ. בירושלים ההפגנות עצובות, גם כשיש בהן משתתפים רבים, ולרוב אין משתתפים רבים, וליד בית ראש הממשלה יושבים תמיד אנשים מעטים ועצובים שנלחמים על מטרות חסרות סיכוי, או מתלוננים ביזארים על עוול שאיש איננו יורד לשורש כוונתם, ולא רק בגלל שגיאות הכתיב המזעזעות בפלקטים שהם מציבים, בתצוגה מכמירת-לב של עליבות קיומית. אין כמו ירושלים כדי להבין שעוני הוא לא רק עובדה כלכלית, הוא מצב תודעה וגם זהות תרבותית, שיש לה דרכי ביטוי משלה.

גם ההתייצבות נגד נתניהו של גדעון סער – ובמובלע גם של רעייתו גאולה אבן-סער, המזוהה עם תאגיד השידור שמנכ"לו אלדד קובלנץ מונה בידי גדעון סער למנכ"ל הטלויזיה החינוכית ומינה בתורו את אשת מיטיבו למגישת המהדורה המרכזית - היא התייצבות של תל-אביב נגד ירושלים, שלכן לא נקף נתניהו אצבע לסייע למימון האירוויזיון, ואף זומם לקצץ בתקציב התאגיד ולפרקו, כחלק ממאמציו הבלתי נדלים למנוע כל אלטרנטיבה לעמידתו בראשות הליכוד, מה שהפך מאובססיה לשלטון נצחי להתבצרות בקרנות המזבח של השלטון כמקלט מאימת הדין. התכנית החדשה בתאגיד שמשדכת את גאולה אבן-סער עם ירון לונדון בתכנית שאמורה לעסוק רק בתרבות, רק מוכיחה עד כמה עצם הופעתה על המסך של רעיית הטוען לכתר ראש הממשלה היא פוליטית, וגם עד כמה טפשי לטעון שתכנית בטלויזיה הישראלית יכולה בכלל להיות מוקדשת לתרבות ללא פוליטיקה. דוקא גאולה אבן-סער  היתה זאת שהקשתה על גידי גוב בעניין התבטאויותיו הפוליטיות, שהוא כל כך לא רצה להתייחס אליהן, וטוב שכך, כי אחד מכשרונותיו הבולטים הוא לדבר שטויות ולחשוף צדדים פחות חביבים באישיותו כשהוא מנסה את כוחו באקטיביזם פוליטי. ירון לונדון דוקא נהנה לדבר עם גידי גוב על העדר היומרנות של האחרון, וזאת היתה שיחה מעניינת בעיני בין האיש הכי לא יומרני בתרבות הישראלית לאיש הכי יומרני בה, שיחה שאצלי לפחות עוררה מחשבה על כך שממסדיות נעדרת יומרנות יכולה לשדר הרבה פחות ממסדיות מיומרנות דעתנית אנטי-ממסדית במוצהר – לונדון הצהיר על הצבעתו מרוב זעם לרשימה המשותפת, ואפילו פעמיים, ובכל זאת מול פרצופו הנבוך של גידי גוב ששערו הפך לבן מאד וזקנתו ניכרת ולא מסתתרת, הוא נשמע כמו נציגו המובהק של המימסד שדורש דין וחשבון ממי שנמצא בשוליים, גם כאשר הוא חולק לו מחמאות על חוסר-יומרנותו. ונזכרתי בדברי גידי גוב שכן התרגש כאשר בנימין נתניהו התקשר לנחם אותו על מות רעייתו המחזאית האהובה ענת גוב "חשבתי שאני המפורסם". נדמה לי שלא שאלו אותו עליה דבר, ואולי הוא מעדיף שכך, אבל אולי החמצתי משהו. מזמן איבדתי את היכולת לראות או לשמוע משהו ברציפות. אני משוטטת כל העת בין הטלויזיה לבין המחשב ולבין המטבח, משתדלת לא לשכוח מהסירים על האש בגלל משהו מעניין, ולא להחמיץ שיחה עם הבת והנכד בניכר בגלל הרעש מן הטלויזיה. וכך מול השמאלנות נעדרת היומרות של גידי גוב הידהד בזיכרון, אולי גם מפני שהושמע ברקע הראיון היחצ"ני ערב קודם, שירו מלא הפאתוס של לונדון על ארץ המרדפים, ותהיתי אם גם הסיפור על ההצבעה הכפולה לרשימה המשותפת נועד לחזק את מסר האיזון המושלם בין לונדון השמאלני לגאולה אבן-סער הימנית, כאשר לעיניי שלי נראו על המסך שלושה תל-אביבים, שלא לומר שלושה סמלים של תרבות תל-אביבית, ולא יכולתי שלא לחשוב כיצד סילק מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ את אושיות התרבות הירושלמיות של רשות השידור: דוד ויצטום, עמנואל הלפרין שעזב בעצמו עוד קודם, ואורן נהרי, ובדרך המרושעת והמשפילה ביותר, והרהרתי לעצמי איזו תכנית תרבות יכלו להעלות השלושה האלה, וכמה עודני מתגעגעת לתכניתם של ויצטום והלפרין "מהיום למחר", שהיתה בה כל כך הרבה תרבות, וגם סוג של צניעות למדנית שלונדון ואבן-סער לעולם לא יהיו מסוגלים לה, מאחר שהיא דורשת מידה של אצילות שהתל-אביביות הישראלית עשירה מדי וראוותנית מדי כדי לגלות אותה. באמת שאינני רוצה שבנימין נתניהו נטול היכולת לראות אינטרס ציבורי כלשהו מעבר לענייניו הפרטיים יפגע בתאגיד, שאכן מילא באופן מופתי את השליחות הלאומית של הפקת האירוויזיון בישראל, ואכן עיר החוף והים תל-אביב מתאימה מאין כמוה לפסטיבלים, ואולי כדאי שתיזום פסטיבל מוסיקה וים שנתי משלה כמו זה הנערך בברצלונה, אבל יש בי מידה של צער על שנמנעה עריכת האירוויזיון הזה בירושלים, בגלל פוליטיקה, כמובן, ששייכת מאד לאירוע הזה, שמתיימר להיות נטול פוליטיקה ואיננו מסוגל לכך כלל, כי פוליטיקה היא המציאות והחיים, ויש בי מידה גדולה עוד יותר של צער על כל האנשים שהתאגיד הזה רמס ללא כל צורך, באכזריות וגם בטיפשות, לכאורה כדי לשדר משהו אחר, ובעצם רק כדי לעשות פחות או יותר את אותו הדבר.