יוליה שקודובה / שלוש שנים ללא שם

 

במרס 1942, בהיותה בת 27 שנים, נקרעה יוליה פלדי, מורה לשפות בתיכון, מחייה השלווים בעיירה לבוצ'ה בסלובקיה, ונשלחה לאושוויץ. המשלוח כלל אלף נשים צעירות, ומחנה אושוויץ היה עדיין בשלבי הקמה. מיד עם הגעתן הן נדרשו להתפשט מכל בגדיהן, ראשן גולח והן הולבשו במדים רוסיים ישנים וקבקבים. כל אחת סומנה במספר שהוצמד למדים, ומעתה ואילך זוהתה במספר זה. כמה חודשים אחר כך יקעקעו את המספר על זרוען, בנוהל שיהפוך לנוהל קבוע מיד עם הגעת האסירים, אבל תהליך הדה-הומניזציה של היהודים החל כבר מן הטרנספורטים הראשונים, עם הפשטת האסירים מבגדיהם וגילוח ראשם, במאמץ לגזול מהם צלם אנוש, השלב הראשון בדרך להשמדה.  

את זכרונותיה כתבה יוליה בשנות החמישים, אבל עוצמתו של ספרה, שקשה להניחו מהיד, היא ביכולתה לשמר את תחושות התדהמה והאימה שחשו היא וחברותיה בזמן אמיתי, כאשר טיבו של המקום שאליו הגיעו הולך ונחשף לפניהן בהדרגה. הן מגלות ש"היציאה לעבודה" איננה לשם עבודה אלא לשם התעללות: מצעידים אותן בקור, בבוץ, בגשם, בשלג, כדי להעביר לבנים מיד ליד מפה לשם ומשם לפה, מעמידים אותן שעות על רגליהן במסדרים, מכים אותן ללא הרף ובלי שום סיבה, ומרעיבים אותן. הלכלוך שאינן יכולות להסיר מגופן הופך במהרה לעינוי בפני עצמו. עם הזמן מגיעה לאוזניהן השמועה על המתה בגז, שהופכת מוחשית יותר ויותר, כשריח הקרמטוריום עולה באפן.

יוליה יכלה בקלות לסיים את חייה בעבודות הפרך בשדות שמחוץ למחנה, בצעדות הארוכות ברגליים יחפות ופצועות שהביאו לקריסתן ומותן של הנשים, אבל היא היתה בת מזל. בת עירה סידרה לה עבודה משרדית. בתחילה העבודה הזו מטילה עליה אימה: היא מחייבת להימצא כל היום בהשגחה צמודה של אנשי אס-אס, אבל במהרה היא מבינה שהעבודה המשרדית הזו הצילה את חייה.

העובדות במשרדי האס-אס זוכות למקלחת ולמיטה נקייה, מאחר שאנשי האס-אס חוששים שאם תהיינה מלוכלכות כמו האסירות האחרות במחנה, תדבקנה אותן בכינים. הפחד הזה של אנשי האס-אס להידבק בכינים ובמחלות יציל את עובדות המשרדים פעם נוספת, כאשר הן תישלחנה לתופת של בירקנאו, ותגלנה שיש מקום גרוע מאושוויץ. האסירות משכנעות את הממונים עליהן שאם תישארנה בבירקנאו תידבקנה בכינים ובמחלות שיסכנו את אנשי האס-אס, ואלה משתכנעים ומסדרים להן מקומות לינה במטה האס-אס במחנה. הימים הספורים שבילו בבירקנאו מבהירים להן כמה בנות מזל הן, ומצד שני ממלאים אותן ברגשי אשמה כלפי חברות וקרובות שנמצאות בגיהנום של בירקנאו, ורובן אינן שורדות.

יוליה שמועסקת במשרד ברישום האספקה למחסן המרכזי של האס-אס, מתוודעת לנשים המועסקות במחלקה הפוליטית, זו שמתעדת את השמדת היהודים, ומכינה רשימות של אסירים שהושמדו. ההיכרות הזו תציל את חייה של יוליה פעם נוספת. כאשר יחליטו לקצץ בכוח האדם במשרדים ולשלוח אותה וחברות נוספות שוב לבירקנאו למות בטוח, היא מצליחה למצוא עבודה משרדית חדשה במחלקה הפוליטית, וכעת גם היא מכינה רשימות של נרצחים, ושוב במזל היא מתמנה לתעד את הלידות במחנה, תפקיד שמזכה אותה ביחס חביב אפילו מאיש האס-אס הנורא ביותר.

ההישרדות במחנה מצטיירת לא רק כפרי הגורל. הדבר האחרון שאפשר לומר על הנשים הסובבות את יוליה הוא שהן פסיביות. ההיפך הגמור מכך: הן עסוקות כל הזמן במאמץ להציל את עצמן ואת חברותיהן, לנחם אותן ולעודד אותן. לא תמיד זה מצליח. הן מתמודדות כל העת עם מותן הנורא של חברות וקרובות שגורלן לא שפר עליהן, ועם רגש האשמה שהדבר מעורר בהן. בין השורות אנו מבינים שיוליה חולמת כל העת לפגוש את אהובה אחרי המלחמה. אבל היא עתידה לגלות שהוא לא שרד.

מאבק ההישרדות הוא בלתי פוסק, ההשמדה אורבת כל העת. גם התקרבות הרוסים איננה פוטרת מחרדת המוות. מחנה אושוויץ מפונה והנשים נשלחות בצעדת מוות למחנה זכסנהאוזן, ומשם ברכבת למחנה ראוונסבריק. יוליה מותשת ואיננה מאמינה שתשרוד. כמו שורדי שואה רבים, החודשים שלפני השחרור הם הנוראים ביותר עבורה. אבל החברות אינן מניחות לה למות ונושאות אותה עימן למלכוב. גרמניה קורסת ויוליה ניצלת. חוזרת לשאת שם ולהיות שוב אדם.

יוליה פלדי התישבה בברטיסלבה ונישאה ליוליוס שקודה. היא לימדה שפות באוניברסיטה של ברטיסלבה ותרגמה ספרים לסלובקית. ילדים לא נולדו לה. באפריל 1971 שמה קץ לחייה. מה הכריע את יוליה ששרדה זוועות כה רבות? סיוטי הזכרונות, או רגשי האשמה על כך שהיתה אחת מבנות המזל הבודדות ששרדו את התופת?  

פרופ' חנה יבלונקה, שאמה, הרופאה רבת-הפעלים ד"ר ויולה טורק, היתה חברת ילדות של יוליה, יזמה את התרגום וכתבה מבוא לספר. גם מי שהרבה לקרוא על השואה ימצא את עצמו מרותק לסיפורה עתיר התהפוכות של יוליה, לדמויות שמקיפות אותה, החברות רבות התושיה שמצליחות להציל זו את זו, האסיר הפולני שמתידד איתה ומסייע לה ולחברותיה, ואפילו אנשי האס-אס שמתגלים לעתים ברשעותם ורצחנותם המפלצתית, ולעתים דוקא כבני אדם עלובים, עצלים ופחדנים, שמעדיפים לשרת במחנה המוות כדי לפטור את עצמם משירות בחזית. גם בגיהנום שיצרו בני אדם משחקת הקומדיה האנושית.

 

יוליה שקודובה, שלוש שנים ללא שם, אושוויץ 1945-1942, תרגם מסלובקית אברי פישר,

יד ושם, ידיעות אחרונות, 2022

 

84 שנים לליל הבדולח  

 

 

רות בונדי ז"ל

רות בונדי הלכה לעולמה, שבעת ימים ומעשים. רק בחטף היכרתי אותה אישית, רק כמה מלים החלפנו בכנס ב"יד ושם", שקיויתי להיפגש אחריו פעם נוספת לשיחה ארוכה, וכבר אינני זוכרת מדוע לא יצא הדבר לפועל. אני זוכרת שאנשים שם החמיאו לה על נאומה בערב יום השואה ב"יד ושם", שממנו נחרתו בזיכרוני מלות הסיום שבחרה: "הפרס הגדול איננו זכייה בפיס או בלוטו, אלא בחיים", שעל כך השיבה למחמיאים: אמרו לי לדבר ככה וככה, אבל ככה אני, והתכוונה שביקשו ממנה לדבר בלשון גבוהה יותר, והיא בחרה לומר את אשר על לבה במלים הפשוטות ביותר, של חיוב החיים. לכן גם אהבה את בוהומיל הראבאל, בשל שמחת החיים שבסיפורים שלו, אפילו בפראג הקומוניסטית האפורה, ובעצם כך נכנסה רות בונדי לחיי בראשונה ולתמיד, בתרגומי הראבאל שלה, ובמיוחד בסיפורו האהוב עלי מכולם "בדידות רועשת מדי", שבו הזדהיתי בכל לבי עם גורס הספרים שמציל ספרים מן הכיליון, ואלה נערמים בביתו אפילו על המדפים שמעל לראשו ומאיימים כל העת לצנוח עליו ולהביא עליו כיליון. באחת הפיסקאות האהובות עלי בספרה האוטוביוגרפי "שברים שלמים", שם רב משמעות, היא מספרת כיצד נדרה אחרי ששרדה את השואה שלא להיקשר לחפצים, אבל היא כל כך אוהבת חפצים ונקשרת אליהם, ואפילו חפצים של מה בכך. אנו האגרנים, ובפרט אנו אגרני הספרים, שהננו ככל הנראה הגרועים שבאגרנים, יודעים שגם לחפץ, וכל שכן ספר, יש נשמה.

כזה חפץ עם נשמה היה צמיד חרוזי הזכוכית הצבעוניים שבו נשזר שמה של בלאניצ'קה הקטנה, בתה של דודתה אירמה, שלאחר שהתאלמנה בטרם עת מבעלה הראשון שמת ממגפת השפעת, התאהבה בסטודנט למשפטים רודינק הצעיר ממנה בתשע שנים שנשא אותה לאשה. בהיותה בת ארבעים ילדה הדודה אירמה את בתה היחידה בלאנקה המכונה בלאניצ'קה, מאור חייה, ובחודש ספטמבר 1944, כשמלאו לילדה שמונה שנים, צעדה יחד עם אמה לתאי הגזים באושוויץ-בירקנאו. גם אביה של בלאנקה ניספה באחד ממחנות הריכוז בגרמניה זמן קצר לפני השיחרור. את הצמיד קיבלה רות בונדי מגיסו של רודינק ששרד את השואה ומצא לאחריה כמה מחפצי המשפחה שנמחקה מעל פני האדמה. רק הצמיד, כותבת רות בונדי, אחותי ואני, עדים אחרונים לקיומה של ילדה חייכנית ושמה בלאנקה, הצחורה. [בלאנקה פירושו לבנה, ע.פ.]

כעת אני שבה וקוראת בספרה של רות בונדי כמו בראשונה וכמו בפעמים ששבתי וקראתי בו: לא לפי הסדר, אבל את הפרק הזה "מאזן משפחתי", שמספר על גורל משפחתה בשואה, קראתי פעמים רבות, ומכול הנזכרים בו נחרתו בלבי הדודה אירמה ובלאניצ'קה שלה שנחנקו בתאי הגזים כאילו היכרתי אותן אישית. כשאני חושבת על כל בני משפחתי שנרצחו, רובם נורו לבורות במחנה בלז'ץ בגליציה עוד בטרם קם והיה המקום אושוויץ למה שנהיה ממנו, עולות בראשי גם אירמה ובלאניצ'קה הצועדות יד ביד אל תאי הגזים, אשה יפה בת ארבעים וילדה מתוקה בת שמונה, ילדת אהבה. לו שילם עם הרוצחים הגרמני על הרצח האחד הזה לבדו.

גם מבעד להבלחות ההומור האופייניות למי שהתפרסמה בכתיבה פיליטונית משעשעת, קל להבחין כמה מרירות חשה כלפי ילידי הארץ, שלא רק שלא חיבקו את ניצולי השואה, אלא הסתייגו מהם, חשדו בהם, האשימו אותם בכך ששרדו את השואה בדרכים עקלקלות. היא עצמה שרדה לדבריה משום שהיתה צעירה, משום שהיתה חברת התנועה הציונית, משום שהגיעה לתרזין עם בן זוגה הונזה, שהיה המדריך שלה בתנועת הנוער הציונית, והיה ממקימי המחנה. אבל גם לא מעט תושיה ואומץ עזרו לה לשרוד: כאשר התברר לה שלא נכללה בקבוצת נשים שנשלחו ממחנה בירקנאו לעבודה בפינוי הריסות בהמבורג, ניצלה את היכרותה עם עובדת משרד פולניה, שהסכימה לרשום אותה ואת חברתה במקום שתי נשים שהעדיפו להישאר במחנה, ויצאה להמבורג. הרבה מאד אומץ והסתכנות נדרשו ממנה כדי להסדיר זאת, אבל היא פעלה בנחישות, כמי שנלחם על חייו. ובכל זאת חשבה שיותר מכל היה זה המזל שקבע מי יישאר בחיים. חלק מהיוצאות להמבורג נהרגו בהפצצה. היא שרדה, ומעולם לא ראתה בכך דבר של מה בכך. החיים, חיים פשוטים של עבודה ועמל, היו לדידה תמיד הגדול בפרסים.

היא נלחמה ללמוד עברית ולכתוב בעברית, ולימים – לתרגם לעברית. מעולם לא חשתי זרות בעברית שלה. אם חשתי במשהו שונה, היתה זו נטייתה ללשון נקייה, מלאת הומור אך לעולם לא גסה או פרועה. בכך היתה שונה מאד מילידי הארץ – תמיד היתה ליידי. אולי גם השמירה הכמעט לא מודעת הזו על איפוק וכבוד עצמי עזרה לה לשרוד וגם לעמוד בכבוד בכל תהפוכות החיים. היא עצמה חשה שלעולם לא תשלוט בלשון העברית כילידי הארץ, שלעולם לא תהיה לגמרי חלק מאיתנו, שתמיד תישאר פרגאית. והיתה בכך גאוה לא נסתרת, אבל גם מידה הגונה של צער. כמו יהודים רבים שערש ילדותם בארץ זרה נשארה קשורה בקשר עמוק לנופיה של פראג, ולתרבויות הגרמנית והצ'כית שספגה בילדותה, היא לא סלחה לגרמנים וגם לא לצ'כים, אבל כמהה לתרבותם, שממנה ניתקה באיבחת חרב וחזרה אליה אט אט, ויותר ויותר בזקנתה. היא כתבה שלא היתה רוצה לוותר על חוויית השואה בחייה, ומסייגת בעצמה "מכיוון ששרדתי". גם כאן שיחק המזל, אך לא לטובתה. יחד עם חבריה לתנועת הנוער הציונית קיוותה לעלות לארץ. אבל המלחמה סתמה את הגולל על תכניתם זאת. את קיץ 1940 בילתה איפוא במחנה עם חבריה לתנועה והמדריך, הונזה אהובה. היא כותבת שזו היתה התקופה היפה בחייהם. חמישה מהם ניספו בשואה. רק ארבעה נותרו בחיים אחרי המלחמה.

לרוב היא משתמשת במלה "חזרו" למי ששרדו את המלחמה. הרבה ניצולים שמעתי משתמשים במלה הזו, שאיננה מובנת מאליה. חלקם באמת חזרו אחרי המלחמה לעירם, אחרים המשיכו למקומות אחרים. אבל המושג "לחזור" מן השואה איננו כמשמעותו בשפה השגורה. זוהי חזרה מפלנטה אחרת. השואה, היא כותבת, נשארה בתוכי. האשה שגרמה לי לצחוק כל כך הרבה פעמים, שחייבה כל כך את החיים, כך חשתי בהיכרותנו החטופה וגם מעבר לה, היתה אשה עצובה למדי. ההומור היה כלי ההתמודדות שלה עם הצער שחוותה בחייה. הוא היה חלק מתודעתה היהודית והצ'כית, חלק מגאוותה. אבל היה בו הרבה יותר צער משהיתה בו שמחת חיים.

ואי אפשר שלא לחשוב על מה שיכול היה להיות לולא – לולא השואה, או לו לפחות עלתה לארץ לפני המלחמה. האם היתה מצטרפת לקיבוץ? חולבת פרות ויולדת ילדים? או נרשמת לאוניברסיטה? כיצד נראה היה מסלול חייה? או האם בדיוק כפי שעשתה כשעלתה לארץ בשנת 1949, היתה מחפשת את דרכה לעבודה בעיתונות, לא לקיבוץ ולא לרכישת השכלה? לא רק חייהם של ניצולי שואה, חייו של כל אדם, אינם יכולים שלא לעורר את השאלה מה בחיינו הוא מעצם טבענו מחויב המציאות ומה מקרה הוא וגורל. מכל מקום רות בונדי זכתה בפרס החיים הארוכים ומלאי המעש, ואנחנו הישראלים זכינו ברות בונדי וביצירתה. יהי זיכרה ברוך.   

     

חנה קראל / שוב מלך לב אדום

הספר הזה תפס אותי בגרון מהעמוד הראשון, למרות שהעמוד הראשון עדיין תמים, הוא מתאר את המיפגש הראשון בין איזולדה המכונה איזה לישעיהו המכונה שעייק, את אהבתם ממבט ראשון, למרות שקודם לכן חשבה איזולדה שהיא מאוהבת בחבר הילדות יורק שוורצוולד, שממנו שאלה זוג נעליים, כי ביתה נהרס בהפצצה. בעצם אפשר כבר מהשורות הראשונות לדעת שזה סיפור ממלחמת-העולם השנייה, כי מאז לא היתה בפולין שום מלחמה. איזה אושר לחיות במדינה שאין בה מלחמות. ומצד שני מלחמת-העולם השנייה לגמרי הספיקה למאה השנים הבאות או יותר. איזולדה היא צעירה יהודיה בפולין במלחמת העולם השנייה, והיא מתאהבת בשעייק, והם מתחתנים. היא לובשת שמלה מבד תכלת לילך שאמה קנתה כדי לתפור שמלה ליום ההולדת של אחיה, שמת מדלקת-ריאות בטרם מלאו לו שנתיים. אחר כך נלמד שכנראה לא היו לה עוד אחים, שהיתה בת יחידה מפונקת של הורים משכילים, ולמדה לדבר גרמנית, רוסית, צרפתית, אפילו קצת אנגלית. זה יעזור לה מאד לשרוד במלחמה. יורק שוורצוולד גם סידר לה עבודה בטיפול בחולים. העבודה הזו עוד תציל את חייה כמה פעמים. אבל מה שהכי מציל את איזולדה זה שלעולם איננה פסיבית: תמיד תמיד היא יוזמת, מנסה כל הזמן למצוא דרך להימלט מהגורל המר הצפוי לצעירה יהודיה בפולין הכבושה בידי הנאצים, ולשם כך היא נוטלת סיכונים שלא ייאמנו. קשה לומר אם איזולדה שורדת את המלחמה על כל תהפוכותיה בזכות היוזמה והאומץ או בזכות ההשגחה העליונה או בזכות מזלה הטוב. אולי כל השלושה נכונים.

איזולדה משחדת את השומר ויוצאת מן הגטו, איזולדה צובעת את שערה השחור כעורב לבלונד אפרפר, משנה את הקול, לומדת לדבר כמו פולניה, להתנהג כמו פולניה, עכשיו קוראים לה מריה פבליצקי, אבל כל הזמן מישהו מזהה שהיא יהודיה. שוטר פולני מאלץ אותה לשכב איתו והיא מאושרת, כי היתה בטוחה שיסגיר אותה לגרמנים והוא מניח לה ללכת. אומר לה שיש לה מזל שפגשה אדם הגון.

אבל היא עושה גם טעויות. הולכת להיפרד מחברתה בשה שבעזרת דרכונים מן השוק השחור מאמינה שתצליח לנסוע להונדורס. אצל בשה הכירה את שעייק. בעצם בשה חפצה בו ראשונה. אבל הוא התאהב ממבט ראשון באיזולדה היפה. בשה סורגת סוודר משאריות צמר. היא לא תזכה ללבוש את הסוודר הזה ולא תראה את הונדורס. איזולדה עוד תפגוש יום אחד את הסוודר. בינתים היא נזרקת לכלא כפולניה ומשתחררת, אבל למאסרה תוצאות הרות-גורל לקרוביה: בעלת הבית שהחביאה את הורי בעלה ואחותו נבהלה ממאסרה וזרקה אותם לרחוב. אמו של בעלה נתפסה והוצאה להורג. הוא לא יסלח לה על כך, למרות שבעצמו לא מנע מאביה ללכת אל מותו. היא איננה מאשימה את בעלה בדבר. בעלה מאשים אותה בכל. כך זה יהיה גם אחרי המלחמה. במהרה גם בעלה נתפס ונשלח לאושוויץ. היא נשבעת להציל אותו.

איזולדה כבר איננה מנסה להציל את עצמה אלא את בעלה בלבד. הדברים שהיא עושה לשם כך מדהימים בתעוזתם. כשנודע לה שבעלה במאוטהאוזן היא נוסעת לוינה כדי להגיע אליו ונתפסת, ונשלחת לאושוויץ. היא מנסה להימלט מחלון הרכבת, אבל יהודי אחד אוחז ברגלה בכוח, מפחד שייפגעו בגללה, מסרב להבין שגורלם ממילא נגזר. היא תינצל מאושוויץ. היהודי שמשך ברגלה ומנע ממנה לקפוץ מן הרכבת יומת מיד. האם זה מין צדק מוזר? היא תיחלץ ותימלט שוב ושוב וגם תיתפס שוב ושוב. אבל בפעם האחרונה שתישלח לאושוויץ אל מות ודאי, יתברר שאושוויץ נפלה בידי הרוסים. הרכבת תחזור חזרה. היא חושבת שאלהים הציל אותה הפעם מכיוון שהשיגה זוג נעליים לאסירה נטולת נעליים. הצילה את חיי חברתה וחייה שלה ניצלו בתמורה. היא איננה חדלה להאמין באלהים שחוזר ומציל אותה. אחרי המלחמה היא תנסה ללמד את בנותיה ונכדיה מה לעשות כדי לשרוד: לצבוע לבלונד, אבל לא בלונד מוגזם, שייראה טבעי, לשנות את הקול, לא לדבר כמו יהודיה, לא להתנהג כמו יהודיה, וגם לעשות הסכם עם אלהים, אלהים שלנו, לא זה של הנוצרים שרע אלינו. באלהים שלנו היא עדיין מאמינה. הרי היא ניצלה, וגם בעלה ניצל. אבל זה לא היה כמו בסרט, כפי שדימיינה. הפגישה ביניהם לא היתה מאושרת, חייהם אחרי המלחמה לא היו מאושרים. הם ניצלו מן המלחמה, אבל אהבתם לא ניצלה. והיא רצתה רק לחיות ואפילו למות בשבילו. רק בשבילו. כל ימיה הוא היה אהבתה היחידה. היא לא האשימה אותו בדבר, לא כעסה על בעלה, לא על אלהים, אפילו על הגרמנים והפולנים לא כעסה. לנקמות וגם לתודות לא היה לה כוח. אבל כעסה על עצמה. חזרה והאשימה את עצמה.

את הסיפור שסיפרה חנה קראל, איזולדה לא אהבה. הסיפור שלה היה צריך להיות סרט הוליוודי. היא רצתה שאליזבת טיילור תשחק את דמותה. היא רצתה סרט רומנטי, כמו הסרטים שצפתה בהם לפני המלחמה. בסיפור שכתבה חנה קראל אין סרט ואין סוף של סרט, יש רק מציאות. יש חיים כמו שחיים. יש הצלה. אין נחמה.

והגרון נחנק, והלב מתכווץ ומתכווץ. 

חנה קראל / שוב מלך לב אדום, הוצאת עם עובד, מירי פז תירגמה מפולנית      

יגאל שוורץ / מקהלה הונגרית

רק לאחרונה אצרתי כח לקרוא את הספר הזה, שבעצם רציתי לקרוא אותו מאז שיצא, וכל הזמן כשקראתי אותו חשבתי דוקא על "שש נפשות מחפשות מחבר" של לואיג'י פיראנדלו, מחזה שמאד זיעזע אותי, ובייחוד הרגע הזה שבו נאמר לאם "תצעקי כמו בחיים", והיא זועקת את קוצר ידה של האמנות לבטא את זוועת החיים וצער העולם. ומעניין שיגאל שוורץ קרא לספר "מקהלה הונגרית", ובכך הוא התכוון בעצם לכך שכל ארבעת בני המשפחה מדברים מתוכו, ולא רק הוא לבדו, ארבע נפשות שמחפשות מחבר לספר את סיפורן הנורא, והסיפור צריך להיות הסיפור של כולן, כמו במחזה, כולן צריכות לעמוד על הבמה ולספר, ומראש הוא מסרב, או מוותר, על זכותו של המחבר לספר סיפור שכולו כתוב מנקודת מבטו שלו, ואין כאן תרגיל ספרותי שבו מתפצל קולו של המחבר לכמה קולות המייצגים דמויות שונות, כי הדמויות הן אנשים אמיתיים, וקולן הוא הקול שהשמיעו לו מלידתו ושנטבע בתוכו, שממשיך לדבר אליו, להציק לו, לענות אותו. הוא האחרון מביניהם שבא לעולם והוא האחרון שנשאר בו לספר, את סיפורו ואת סיפורם.

ובכל זאת הקולות העולים מתוכו של בני משפחתו המתים כבר אינם רק קולותיהם של בני משפחתו בחייהם, אלא קולות לבו שלו שמטרידים אותו כל חייו, קול האב המת שנוזף בו שאיננו מסוגל לעשות מאומה, שאפילו הספר שכתב איננו עומד בזכות עצמו, אלא נתלה בסיפורה של רות אלמוג, הסיפור שכתבה רות אלמוג ברשותו על סמך הדברים שסיפר לה הוא עצמו על ילדותו ומשפחתו וחייו, "גמדים על הפיג'מה", שרצונה לכתוב סיפור מחייו ריגש אותו בתחילה, אבל אחר כך הטריד אותו מאד, כי הפך לסיפורה של רות אלמוג, כפי שרות אלמוג ראתה וסיפרה אותו, וכבר היה לו קשה לחיות עם הסיפור כפי שקם לתחיה בעיניה, הוא חש צורך עמוק לחזור וליטול את סיפורו לעצמו, אבל את הסיפור הזה הוא בונה כניתוח ספרותי של סיפורה של רות אלמוג, כל סיפורו נכתב כמעין אחרית-דבר מתארכת לסיפורה של רות אלמוג, וקול אביו המגנה אותו על כך שהוא תלוי בסיפורה של אלמוג הוא גם קולו שלו שמציק לו, מדוע איננו מסוגל לכתוב את סיפורו באופן עצמאי, כסיפורו שלו.

אבל הקורא דוקא יוצא נשכר מהעימות הבלתי אפשרי הזה בין הספרות והחיים, בין האמת לבין עיצובה האמנותי, כי כמו אצל פיראנדלו, דוקא מתוך העימות הזה, עולה זעקת החיים בכל עוצמתה, שהאמנות, טובה וחזקה ככל שהינה, מתקשה לחקות, אבל גם הכתיבה הדוקומנטרית מתקשה לחקות, כי גם הכתיבה הדוקומנטרית, ששוורץ מצטיין בה בכל עבודתו, היא סוג של אמנות, גם אם אין בה אותו זיקוק מרכיבי הסיפור שאין בו שום מלה מיותרת וכל מלה בו טעונה מטען כבד מנשוא, כפי שקורה בכתיבתה של רות אלמוג. קנאתו של שוורץ בסופרת, כאבו על כך שלא היה מסוגל או לא עלה בדעתו מלכתחילה לספר את סיפורו בעצמו, הקושי שלו להתנתק מתפקידו כמבקר וחוקר ספרות, ומן המעמד שהעניק לו התפקיד הזה בחייו, כולם מרכיבים בספר עתיר הרגשות – המובעים כל העת באיפוק ובטעם טוב, יש לומר, איפוק וטעם טוב שאינם מנותקים מתחושתו של הכותב שחייו עלו יפה, למרות הכל עלו יפה, והוא חוזר ותמה על המעשה הספרותי, שבו האירועים החוזרים ונישנים מגולמים בסיפורה של אלמוג באירוע אחד, שדוקא בבדידותו ובאי חזרתו מעצים את הטראומה, והוא מתקומם וגם תמה על האופן שבו סיפורה מזקק ומעצים את הנורא והייחודי, בעוד שהחיים בשלל אירועיהם הפעוטים מפצים ומרככים את זוועותיהם, כי האב המתעלל בילדיו שאמם נטשה אצלו, גם מכין להם מאכלים אהובים, מעצב לבנו כריכים זעירים בדמות חיילים, והאם הנוטשת ושבה, נוטשת ושבה, מתעקשת ללמד את בנה לנגן בכינור, כפי שהתחנכו בני טובים בבודפשט ששם נולדה וגדלה עד שהכיבוש הנאצי טרף את חייה. האופן שבו האמנות מזקקת מתוך המציאות את החשוב ביותר ומתנערת מכל הטפל מדהים את החוקר שבו, אבל מטריד אותו כמי שהסיפור הוא סיפורו, וכל סטייה שסוטה הסיפור מהמציאות מטרידה אותו, החל משערה הבלונדיני של אמו, השיער הבלונדיני שהורישה גם לאחותו הבכורה והמיוסרת נעמי שמתה בטרם עת, והוא משוכנע שסבלה הביא למחלתה ולמותה המוקדם, ולפיכך הוא כותב את סיפורו גם מתוך רגשי אשמה, רגשי אשמה של הבן המועדף, האהוב על אמו, זה שסבל אבל פחות, זה שזכה לחיות ולא הועלה לעולה. בסיפורה של אלמוג שערה של האם שחור, ניגוד לפניה הצחורים. בסיפור נקראת אמו בשם בדוי. כל השינויים האלה, שאינם מהותיים, מטרידים אותו לא פחות מהשינויים המהותיים. תוי הפנים שהורישו לנו הורינו הם בשר מבשרנו, הם המראות הראשונים שנטבעו ונחתמו בתודעתנו, שוורץ מבקש להשיב לאמו את פניה, הפנים שירש ממנה, את יופיה שלה שעבורו הוא מהותי בדיוק כפי שהיה, יופי בלונדיני, ואולי היופי הבלונדיני הזה, שהרטיט גם את לבו של קצין נאצי שאמו משכה את עיניו בצעדת המות ביופיה ובשירתה והוא לדבריה הציל את חייה, השיער הבלונדיני שהורישה גם לו והפך אותו למחמל עינה ומחמל עינם של מבוגרים אחרים שמילאו, חלקית מאד, את מקום הוריו בחסרונם, השיער הבלונדיני שחוזר גם בסיפוריהן של ניצולות שואה אחרות כהרבה יותר מצבע שיער, כסם חיים, הוא מהותי גם לדידו של יגאל שוורץ. הוא מתקומם על האם שחורת השיער בסיפורה של אלמוג. אמו שלו היתה בלונדינית, וזו עובדה מהותית בסיפורה של ניצולת שואה, ולכן גם בסיפורו זוהי עובדה מהותית, עובדה שלסופר אסור לשנות. כי אמו, בהיותה בת ארבע-עשרה שנים בלבד, הלכה בצעדת המות, אבל בסיפוריה שלה היא הלכה ושרה, ולא חדלה לשיר גם כשחברתה נרצחה לידה, והקצין הנאצי רצה אותה והציל אותה. הצעדה מופיעה בסיפורה של אלמוג רק לרגע, נזכרת במענה לשון של האם הכועסת, אבל שוורץ זוכר אותה כסיפור חוזר על עצמו שיש בו יסודות רעים, אבל סופו אגדה, או כך נדמה לו, קשה לו מאד להאמין בסיפור הקצין הנאצי שאמו מספרת כסיפור הצלה, הוא יודע מחברתה של אמו שהיתה אף היא בצעדה שאמו נאנסה, אבל אינו מעז לשאול אותה על האונס. הוא איננו יודע מהו הסיפור האמיתי. האם הקצין הנאצי אכן הציל את אמו, כיצד הציל אותה, האם היה זה סיפור של אונס וניצול, או של התאהבות והצלה, או הכל כאחד. שברירי סיפורה של אמו נותרים שברירי סיפור שהוא מנסה להשלים כחוקר מתוך צילומים שמצא, מקריאת מחקרים היסטוריים. אבל את סיפורה של אמו כפי שחוותה אותו היא עצמה איננו יכול לדייק או להכחיש או לאשר. הוא נשאר סיפור, ספק מציאות שעולה על כל דימיון, ספק אגדה שאמו השורדת סיפרה לעצמה. וכך התעמתותו עם סיפורה של אלמוג איננה רק עימות בין סיפור וחיים, היא גם עימות עם סיפורה של אמו לאור יחסה כלפיו ואישיותה, עימות בין זעם של בן נטוש לרחמים של בן בוגר, עימות בין מה שמתקבל על הדעת למה שאיננו מתקבל על הדעת, ובכל זאת אפשר שהוא האמת לאמיתה.

והוא מפחד משלג. שלג מעורר בו אימה, כאילו כל אותם זיכרונות הצעדה הנוראה בשלג, שבה נלקחו מן היהודים בגדיהם החמים והם הלכו וקפאו בשלג, כאילו כל מה שנעדר מסיפוריה של אמו נעור והתפרץ בתודעתו שלו, כאילו עברו אליו בירושה גם הזיכרונות שבתת-המודע, כאילו נכתב לו בגנים גם התת-מודע של הוריו, ואולי באמת כך היה. ואולי דוקא ההיפך, אולי משום שגדל באור השמש של שפלת הארץ הוא נרתע ממה שאיננו חלק מנוף נעוריו, ממה שהוא חלק מנוף נעוריהם ונוף אימתם של הוריו, אבל שוב, נוף נעוריהם של הוריו הוא זירת התרחשותה של השואה.

וגם שמה של האם הוא מהותי לדידו, כי הוא חלק מהוויית הבורגנות היהודית של בודפשט שאליה השתייכה, בורגנות יהודית מתבוללת שנטמעה בתרבות ההונגרית, שגרמה לה לחוש כל חייה שאיננה זוכה לחיים שהגיעו לה, חיי צעירה עירונית שלמדה לנגן בכינור, שאהבה להתלבש בבגדים נאים, לנעול נעלי עקב, להבליט את נשיותה, לפלרטט עם גברים למגינת לבו של בעלה, שחלמה לחיות במרכזה של עיר ולשבת בבתי קפה, אבל חיה בחורבה נטושה ומבודדת בפרדס, שמגידול ושיווק פירותיו הוציא בעלה את פרנסתו ופרנסת משפחתו, בעלה שהיה רק "רומני טיפש", בן למשפחה דתית מטרנסילבניה, שמחמדי העיר הגדולה בודפשט היו זרים לו, שבחייו בפרדס הוא לא מצא שמחה רבה, אבל מצא כנראה סוג של נחמה.  

בסיפורה "גמדים על הפיג'מה" יצרה אלמוג ניגוד בין אב יליד הארץ, לבין אם ניצולת שואה, בעצם ניצולת אושוויץ, ניצולת מנגלה, כפי שנחרתו הדברים בתודעתנו הקולקטיבית, אבל במציאות, חוזר שוורץ ומדגיש, גם אביו היה ניצול שואה. אמנם אמו סבלה והתענתה יותר, אבל שני הוריו היו ניצולי שואה, ואולי המושג איננו מתאים, כי שניהם היו פצועי שואה, חבולי שואה, הכל חוץ מניצולים, אולי אפשר אפילו לומר: מטורפי שואה. בענותם עינו את ילדיהם, האם שחזרה ונטשה אותם דוקא בקטנותם, בהיותם ילדים שזקוקים לאמם מאד, האב באלימות והתעללות, התעללות ואלימות. כמו במשפחות רבות היתה זו הבת, אחותו, שספגה את רוב ההתעללות, וגם נאלצה, במהלך העדרויותיה החוזרות ונישנות של האם, לגדל את אחיה הקטן בעצמה, לאהוב ולטפל בו כאם, אותו אח קטן שקינאה כל כך בהיותו אהוב על אמו, ושני הילדים האלה, ככל שהיו ביניהם מתחים כמו בין כל אח ואחות, אחזו זה בזה, דבקו זה בזה כאילו היו לבדם בעולם, ומהרבה בחינות, כאלה היו. 

וישנו הדפוס החוזר מדור לדור, שחוזר ומטריד: גם אחותו נטשה את בנה אצלו ונסעה, גם הוא חוזר ועוזב את נשותיו, והשאלה המנקרת על מה שעובר בירושה ובתורשה, לבד מן השיער הבלונדיני, על החזרה הספק כופה ספק כפויה על דפוסי התנהגותם של ההורים, כמו קללה נמשכת מדור לדור שבה משוחזרים מדור לדור גם אימי השואה וכל הזוועות האחרות: אחות האם הפעוטה שירדה למרתף בית הסב ומתה, הרבה לפני השואה, הילדה הקטנה שנרצחה בסביבת מגוריהם, הרבה אחריה. האם קל מדי לקשר הכל לשואה? האם אפשר אחרת? האם מי שראה בנעוריו אנשים נרצחים לידו יוכל שלא לשוב לשם בכל עת שייחשף למות? שוורץ טוען שלא הכל בגלל אימי השואה, שגם לפניה היו הוריו כבשים שחורות במשפחתם, זה הקו היחיד המקשר ביניהם, ששניהם היו כבשים שחורות מרדניות במשפחותיהם, אבל הוא מעלה גם שאלות קשות, האם בשל היותם כבשים שחורות במשפחותיהם הופקרו יותר לאימי השואה, אולי אפילו הוקרבו כדי להציל את בני המשפחה המקובלים יותר. האם גם בני משפחתה הלא אוהבים של אמו אשמים בגורלה? האם מי שהוקרב בידי משפחתו יקריב בבוא העת את ילדיו? ומה פשר קרבתה של האם דוקא לאמו של בעלה באמריקה שבנה מסרב לראותה, ודוקא היא נוסעת אליה לחודש ושבה רק אחרי שנה? זהו סיפור משפחתי שבור שחוריו השחורים גדולים יותר מרקמת הידוע לאשורו, שכמו בכל סיפור שואה גורלו של הפרט בתוכו, ככל שהוא נשזר בגורל עמו, עדיין הוא יחיד ומיוחד, ולכן סיפורו השבור של כל פרט ופרט הוא רב חשיבות בתוך הרקמה החסרה שלעולם לא תושלם, ורק פצעיה המדממים מדור לדור הם לגמרי אמיתיים ואינם מעלים ארוכה.   

היום יום השואה הבינלאומי, 71 שנה לשיחרור אושוויץ

ראיון של יגאל שוורץ לנרי ליבנה

המקטורן של מילנה

בשנים האחרונות עוסקות חוקרות בחוויה הנשית בשואה כעניין לעצמו. מחקר מגדרי תמיד מעורר בי תחושה מטרידה: האם התופעות שמתוארות כחוויה נשית הן אכן כאלה, או שמדובר במהותנות, בהגדרת חוויות מסוימות כנשיות בהתבסס על דימויים סטריאוטיפיים של נשיות. אבל לפעמים הדברים מתפרצים מן הדף, ואי אפשר להתכחש להם.

רות בונדי, בספרה האוטוביוגרפי היפה "שברים שלמים", כותבת דבר שלא שמעתי קודם לכן, שבאושוויץ הפריע לה הלכלוך הרבה יותר מהרעב. המחראות המזוהמות היקשו עליה יותר מן ההרעבה הקיצונית. חשבתי שזו חוויה נשית, לסבול מלכלוך יותר מאשר מרעב. הדברים שלה לא היו בשבילי רק תיאור סובייקטיבי. הם סיפרו לי משהו על אושוויץ שלא קראתי אצל ניצולים אחרים.   

אולי צריך לשאול את הניצולות שעוד חיות על כך: עד כמה הפריעה לך הזוהמה באושוויץ? נדמה לי שאין כזו שאלת מחקר. אבל אם כבר חוקרים חוויה נשית ככזו, אולי צריך גם לשאול שאלות אחרות.

ולפעמים מתוך הדפים מתפרצת הוויה נשית עוצמתית כזו, שעל רקע מחנה הריכוז וזוועותיו הבלתי פוסקות מצטיירת כמו פרץ של צבע העולה מתוך עשן. כפי שסיפרתי בפוסט הקודם אני קוראת עכשיו את ספרה של מרגרטה בובר-נוימן על מילנה יסנסקה [התפרסם גם בעברית בהוצאת עם עובד], שהתידדה איתה במחנה הריכוז רוונסבריק, ופתאם, אחרי התיאור המזעזע של הנשים הצועניות ברוונסבריק שמקבלות הודעות על "פטירת" יקיריהן הגברים שנרצחו בהמוניהם בידי הנאצים, פתאם הקטע הבא:

"בחג המולד 1941 הפתיעה הנהלת המחנה במחוה אנושית. קרובי המשפחה הורשו לראשונה לשלוח חבילה שאת משקלה ותוכנה הכתיב האס-אס בדקדקנות. אבל המדהים ביותר: כל אסיר הורשה לקבל מקטורן צמר.

רצתי למילנה עם החבילה שלי – פתחתי אותה והיה בה מקטורן זהוב סרוג – יוצאת מכליי מרוב שמחה, ולא יכולתי בשום אופן להבין מדוע התמהמהה להראות לי את מתנתה. היא התביישה בחוסר הטעם של אביה [אמה של מילנה מתה בילדותה, ע.פ.], שצירף לחבילה מקטורן של תלבושת טֶגֶרְנְזֶה (תלבושת עממית בווארית מפורסמת). ניחמתי אותה וביקשתי לדעת, אלו בגדים נהגה ללבוש כשהיתה חופשיה. אבל גם זאת היתה נקודה כאובה: מכיוון שלאחר מחלה קשה היא השמינה, אבד לה החשק להתלבש יפה. אבל כעת, כששוב הפכה חטובה כמו בנעוריה, זה יכול היה להיות לגמרי אחרת. מילנה שכחה את המקטורן הטפשי, והתענגנו על דימיונות האלגנטיוּת העתידית שלנו: מילנה כבר ראתה את עצמה בחליפת ספורט, שתמיד הלמה אותה כל כך."  

כעת הפכה מילנה חטובה כמו בנעוריה – בתנאי הרעב, הכפור והסבל הנורא של מחנה הריכוז רוונסבריק, אמנם לא מחנה המות של הנשים היהודיות שתנאיו היו גרועים פי כמה ומחוות אנושיות של חבילות לאסירים לא עלו בו על הדעת, ובכל זאת גיהנום עלי אדמות. והנה מילנה מתענגת על גזרתה הצרה שנגרמה בעטיו של הרעב, ומתביישת במקטורן הצמר המשובח ששלח לה אביה, שסופסוף יכול לחמם מעט את עצמותיה הקפואות שלא הצליחה לחממן במדי האסירות העלובים ובשמיכה הדקה שניתנה לנשים במחנה, והיא מתנחמת במחשבה על עצמה בחליפת ספורט שמחמיאה לה, שכבר לעולם לא תזכה ללבוש, כמו מוכרת הגפרורים הקטנה שחולמת חלומות קצרים ונואשים כבעירת גפרור וסופה ידוע מראש.

ואני רואה אותן לנגד עיניי, את מרגרטה במקטורן הזהוב שכנראה סרגה לה אמה, ואת מילנה במקטורן צמר של תלבושת טגרנזה מעל תלבושת האסירות העגמומית שלהן. באיזה גוון היה מקטורן הצמר הזה? האם היה מעוטר ברקמות? אולי בכפתורי זהב או כסף? יש לי בארוני מקטורן צמר אדום ארגמני שכזה, רקום קיפודים ורכוס בכפתורי כסף גדולים. זה כנראה פריט הלבוש היקר ביותר בארוני. קניתי אותו ברחוב קרטנר המהודר בוינה העתיקה בפרץ של תשוקה שלא ידעתי להסביר, כי הוא פקד אותי רק לעתים נדירות בחיי, והייתי רוצה ללבוש אותו תמיד, אבל יש לי מעט הזדמנויות מתאימות לכך. אולי עלי לקבל את תחושותיה של מילנה כביקורת קטלנית על מקטורן טגרנזה שלי שדוקא כעת מתחשק לי מאד ללבוש אותו ולהלך איתו ברחוב ולחשוב על מילנה שלא זכתה לצאת בחיים מן המחנה, מילנה היפה שפרנץ קפקא כל כך אהב ובמותה היתה מבוגרת רק בשבע שנים מכפי שהיה קפקא במותו, והיתה כל הזמן אשה.

ספר תרגומי קפקא שלי

אהבת תיאו קראנץ לביאטה היהודיה

היום מלאו שבעים וחמש שנה לליל הבדולח. השבוע מלאו גם שבעים שנה לשילוחה של ביאטה קראנץ לאושוויץ, שם נרצחה ב-3 בינואר 1944. ב-21 באוקטובר האחרון, שנים רבות לאחר מותו, הוכר בעלה תיאו קראנץ ב"יד ושם" כחסיד אומות העולם, שהציל את בני משפחת אשתו, אך אותה עצמה לא הצליח להציל. אני מביאה כאן את סיפור אהבתם של ביאטה היהודיה ותיאו הגרמני והדרך שבה קטעו הרוע והרצחנות הגרמניים אהבה תמה זו, כפי שהדברים התפרסמו בכתבתו של ההיסטוריון אנדריאס קוסרט ב"די צייט".

די צייט, 17 באוקטובר 2013, מס' 43

אל אשר תלכי

סיפורה של מודעת אבל קטנה ואהבה גדולה בימי שנאה

מאת אנדריאס קוסֶרט

לייפציג, ינואר 1944, מודעת אבל בעיתון Leipziger Neuesten Nachrichten (ידיעות אחרונות של לייפציג):

באופן טראגי הגיעו לקצם, זמן רב בטרם עת, חייה המלאים אהבה ומסירות בלתי נלאית של אשתי היקרה, אמא, סבתא, חותנת, כלה, גיסה ודודה טובה

ביאטה קראנץ

לבית אדלר

נולדה 3.6.01, נפטרה 3.1.1944

בשם כל הנותרים אחריה בכאב לב שאין מלים לבטא

תיאו קראנץ

לייפציג, רחוב צשוכרשה 86 כניסה ב' מימין.

מלים שרומזות למוות בלתי צפוי בטרם עת, אך כאן משמעותן פשע נגד האנושות. הן מודיעות בגרמניה הנאצית על מות ביאטה קראנץ שנרצחה באושוויץ. חתום עליהן תיאו קראנץ, פועל בניין מלייפציג. מודעת אבל פשוטה בגודל המקובל אז, אבל שורות אלה הן יותר מאשר הבעת צער אישי, הן זעקה של אדם כנגד רוצחי אשתו.

זה היה סופה הנורא של אהבה גדולה, שהחלה באוגוסט 1933 במקרה. תיאו קראנץ פירסם מודעה שבה חיפש בת לוויה לחתונת אחותו לוטה. למודעה זו ענתה ביאטה אדלר, גרושה צעירה מבית בורגני. לאחר פגישתם הראשונה הם מתאהבים. שנה מאוחר יותר, ב-10 באוקטובר 1934, נישאים ביאטה ותיאו בעיר מולדתם לייפציג, בת הבורגנים והפועל הלא מקצועי, היהודיה והפרוטסטנט. זה דורש אומץ. הם מעזים לעשות זאת בדיוק בזמן שבו השלטון החדש דוחק בכל ה"ארים" להתגרש מבני זוגם היהודים. כמה משרדי נישואין בלייפציג מסרבים לבקשתם, על פי ההיגיון הנאצי הם חיים ב"נישואי תערובת מועדפים". זה מעניק לביאטה הגנה מסוימת, אבל לא מציל אותה מנידוי. בצניעות רבה, בשני חדרים בשכירות מישנה ברחוב דרזדנר בלייפציג הם חיים את אושרם.

עד הסוף, עד מותו בשנת 1980, נותרה ביאטה מרכז הכובד בקיומו של תיאו. על כך מעידים זיכרונותיו שחיבר בשנות השבעים עבור עצמו ועבור בתו החורגת ליאוני. הם כוללים זיכרונות ומחשבות מלווים בציוריו וצילומיו.

תיאו נולד בשנת 1897 בקירבת הלברשטאדט. לאחר שהפסיק התלמדות אצל אופה, עבד כפועל בניין. בשנת 1914 התנדב לצבא: בשדות הטבח של צרפת למד לשנוא את המלחמה וערק. לאחר 1918 אהד את הסוציאל-דמוקרטים, לתקופת מה גם את הקומוניסטים, ותמיד נשאר נוצרי אוונגלי.

בלייפציג הם נישאו גם בכנסייה, ביולי 1935, ביאטה בחרה לצטט את הפסוקים מספר רות: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וְאֱלֹהַיְךְ אֱלֹהָי." [בנוסח הגרמני הדברים יכולים להישמע גם כמתייחסים לגבר, אל אשר תלך אלך. ע.פ.] היא ממירה את דתה מרצונה החופשי, אבל דבקה במסורת היהודית, כפי שתיאו זוכר: "בערב שבת היא הציבה את הפמוטים שקיבלה מאמה והדליקה שני נרות, היא ניצבה לפני הנרות כשראשה מכוסה במטפחת, כיסתה את פניה בידיה והתפללה חרש".

בכל מקום כבר נוכח הטרור: תחילה חרם ונידוי, לבסוף ליל הבדולח. בימים נוראים אלה מנסה תיאו להעניק לאשתו חיים נורמליים ככל האפשר. הוא חוסך עבור טיולים קטנים, שיכולים להביא מזור. פעם הם נוסעים לקולברג בחוף הים הבלטי (כיום בפולין), פעם ליער טורינגיה ולהרי אֶרץ (בגבול הצ'כי). באוקטובר 1939 מפתיע תיאו את אשתו בטיול לוינה, ומציב תנאי, שביאטה תתעלם מכל שלטי ההסתה נגד יהודים ותנסה להינות מהחופשה.

תיאו אינו חש פחד. במסיבה עם חבריו לעבודה באחד במאי 1936 שמסתיימת בריקודים, מאיימות עליו עמיתות מקורבות למפלגה הנאצית בשערוריה, אם יביא את אשתו. כמו תמיד מופיע תיאו עם ביאטה ומספר לאיש פלוגות הסער הנוכח במקום על האיום. האיש מופתע: "איננו נמצאים כאן ביום המפלגה" הוא אומר, "הגברות לא היו צריכות לדבר כך", והוא מזמין את ביאטה לריקוד.

תיאו מעורר כעס שוב ושוב ומאבד שוב ושוב מישרות בשל עמידתו ללא פשרות לצד אשתו. הוא רושם בדקדקנות מה מתרחש סביבו. בשיט עם ביאטה בקיץ 1942 לדירנברג, מקום רחצה קטן ליד לייפציג, הם עוברים על פני שני מחנות צריפים. מאחורי גדרות תיל גוועים ברעב עובדות כפייה ושבויי-מלחמה מברית-המועצות. תיאו מתמלא חמלה ומשליך טבק מעבר לגדר המחנה. "השבויים ממשיכים ללכת במעגל וקורצים לנו בתודה. בכמה מעט אפשר לגרום לאנשים קצת שמחה."

כמובן שמגיעות אליהם גם ידיעות על רצח ההמונים במזרח. "איך זה היה אז", הוא נזכר מאוחר יותר, "כאשר קונרד אופיץ קפץ אלינו לרחוב דרזדנר לביקור לא מתוכנן מאתר הבנייה בצ'נסטוחובה? לשאלתי איזה כוח עבודה עומד לרשותם באותו אתר בנייה, זאת תשובתו: "אנחנו מעסיקים יהודים ממחנה הריכוז, אבל רק ששה שבועות בערך, אז הם הולכים לתנור." למשמע סוף התשובה, ביאטה והוא קפאו כקרח.

מנישואיה הראשונים היתה לביאטה בת, ליאוני, שנחשפה ישירות לרדיפה. ליאוני עבדה כמורת עזר בבית היתומים אוורבאך בברלין שהיה שייך לקרן יהודית. שם הכירה בשנת 1940 ליאוני בת התשע-עשרה את המתלמד היהודי וולטר פרנקנשטיין. הם התאהבו ונישאו בשנת 1942, כשהגירושים כבר נמשכו זמן ניכר. בינואר 1943 נולד בנם אורי. זמן קצר אחר כך החלה "פעולת בית-החרושת", גירושם של אחרוני היהודים מברלין. בדרך לנקודת האיסוף החליט הזוג הצעיר עם התינוק להיעלם ויצאו ללייפציג. מאז מרץ 1943 מצאו כולם מחסה אצל ביאטה ותיאו ברחוב דרזדנר.

הסכנה ארבה תמיד. לייפציג קטנה מברלין, קשה היה לשמור בה על אלמוניותם של המסתתרים. אבל חברים סייעו לקראנץ להגן על המשפחה הצעירה. הוא אירגן מצרכים וחיפש דרכי מילוט. חלק מהזמן שבו ליאוני וולטר לברלין, ואז שוב ללייפציג, ובחלקו הסתתרו אצל קרוביו של תיאו במחוז הַארץ.

באוגוסט 1943 הלשינו על ביאטה. כשעמדה בתור בסניף הדואר עמדה באותו תור מכרה שהכירה את מוצאה היהודי של ביאטה והבחינה שבפנקס בנק הדואר שלה חסר השם "שרה" שכל יהודיה נצטוותה להוסיף לשמה ודיווחה על ה"עבירה".

ביאטה נעצרה עקב "ניסיון הסתרה של הגזע היהודי". ללא משפט [איזו הערה מיתממת של ההיסטוריון הגרמני, כאילו היה צורך במשפט כדי לרצוח יהודים בגרמניה הנאצית, ע.פ.] היא נאסרה לכמעט חודשיים בכלא של לייפציג. תיאו ניסה שוב ושוב לפגוש אותה, לדבר עימה, לשחרר אותה – לשוא. ב-6 בנובמבר 1943 היא נשלחה לאושוויץ.

זה היה סתיו מאוחר. מאחת הסוהרות נודעו לתיאו מועד השילוח ורציף הרכבת. הוא המתין במעבר תת-קרקעי בתחנת-הרכבת בלייפציג. אחד השומרים התיר לו להיפרד. "רק דבר אחד עניין אותי", כתב מאוחר יותר, "שאוכל ללוותה בעיניי. התקרבתי ככל שיכולתי, אבל השומרים מנעו ממני להתקרב יותר". כפי שהבחין בה, היא הבחינה בו, "בין הצופים האדישים, שכנראה התכוונו לנסוע ברכבת שעמדה בצדו האחר של הרציף הכפול". כשעלתה במדרגות הקרון "היא הסתובבה שוב למעלה וחייכה ונפנפה לי לשלום עוד פעם אחרונה. המחוה הזו תלווה אותי עד יומי האחרון."  
    

"שיש דבר כזה, אתה יודע למה אני מתכוון"

לתיאו נודע יעד הרכבת: אושוויץ. ביאטה אפילו הצליחה לשלוח לו עוד שתי הודעות מהמחנה. אחת מלאת תקוה, השנייה שהיא לא תשרוד. תיאו לא יכול היה לסבול זאת יותר. הוא החליט לנסוע לאושוויץ ולעזור לביאטה. בערב סילווסטר 1943 הוא נסע ברכבת עם חבילת מצרכים גדולה לביאטה. הכל לשוא. בשער המחנה הוא נהדף בגסות ונאלץ לקחת את המצרכים חזרה.

לאחר זמן ארוך של המתנה מיואשת הגיע אליו הודעה מאושוויץ ש"ב-3 בינואר 1944 נפטרה רעייתך בבית החולים המקומי כתוצאה מכשל לבבי. הגופה נשרפה בקרמטוריום הממלכתי." מאוחר יותר הגיעה תעודת הפטירה. איך באמת מתה אשתו לא נודע לו מעולם.

בצערו הוא פירסם את המודעה בעיתון – פרובוקציה שלא נשמעה כמותה: בגרמניה הנאצית מודיע בן זוג אבל במודעה את דבר רצח אשתו. עוצרת נשימה ההשתתפות בצער שזוכה לה האלמן מצד שכנים, מכרים, עמיתים וחברים. כולם מכירים את סיפורה של ביאטה קראנץ. וגם אם לא נמצא במכתבי הניחומים רמז מפורש לכך, נראים סימנים של אנושיות בלתי נתפסת תחת משטר בלתי אנושי.

הכותבים הם אנשים פשוטים. חבר לעבודה כותב ב-29 בינואר 1944: "ברגע הראשון הייתי לגמרי חסר מלים. שיש דבר כזה. אתה יודע למה אני מתכוון. תיאו יקר, זה גורם לי צער מחריד, שאיבדת את אשתך היקרה, שהיתה כל עולמך, כפי שהיכרתי אותה. חסר-ניחומים מה שכולנו צריכים לסבול."

גם משפחת שניידר כותבת לו: "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעוֹת עוֹלָם, דברים ל"ג, כ"ז [בגרמנית תורגם הפסוק במשמעות "מחסה אצל האל העתיק ובין עניי עולם" ייתכן שהיתה לכותבים כוונה לרמוז להמשך הפסוק "ויגרש מפניך אויב ויאמר:השמד", ע.פ.] בצער רב שמענו על פטירתה המרה של רעייתך הנכבדה. האל יעמוד לצדך ולצד אהוביך וקרבתו תנחמך." משפחת שניידר נמנתה על מעגל הנוצרים שסייעו לספק מצרכים בסתר למשפחת פרנקנשטיין, משפחת בתה של ביאטה ליאוני, במחבוא.

במכתב מיולי 1944 מזכירה שכנה את המצב הכללי ואת צערה שלה על בנה שנפל במלחמה זמן קצר קודם: "נקוה שיבוא סוף במהרה. גם בני הטוב איבד את חייו הצעירים. הוא לא הספיק בכלל לחיות. בשביל מה מגדלים בחור כזה לתפארת, בכמה צער ומצוקות זה עולה, ובמכה אחת הכל נגמר, מה שבנית בתשע-עשרה שנה. את התשובה לכך אשמור לעצמי. כעת, תיאו יקר! אני רוצה לבטא בפניך את השתתפותי בצערך העמוק על האובדן הקשה של אשתך האהובה. לנחם אותך אי אפשר בכלל, כי אני רואה את זה אצלי. בבקשה ספר לי יותר על ביאטה והיכן היא קבורה, כדי שאוכל להניח פרחים על קברה. השאר בעל-פה." השכנה איננה יודעת על השילוחים או איננה רוצה לכתוב על כך, מה שאולי נרמז מהמלים "השאר בעל-פה".

ב-3 ביוני 1944 חל יום הולדתה של ביאטה. תיאו פרש מפה לבנה על השולחן וקישט אותה בדגניות ופרגים. לכך הוסיף כרטיס: "ביום ההולדת הראשון לאחר שהלכת ממני, אני מעלה את זיכרך בכאב! אני מאחל לך שתמצאי מנוחה! ואני מעניק לך עם זר פרחי השדה הפשוטים האלה את לבי השבור. אני רוצה לבקש ממך, אשתי האהובה, שתסלחי לי על כל הצער שהוספתי לך! אני מברך אותך עד פגישתנו השמחה!"

בשנת 1960 קיבל 195.25 מארק עבור "כל החרפה, כל הצער"

כבר ב-3 בדצמבר 1943, זמן קצר לאחר גירושה של ביאטה קראנץ, נחרבה הדירה ברחוב דרזדנר בהפצצה. ברשימותיו מאוחר יותר מדגיש קראנץ, עד כמה לא היה אכפת לו מאובדן זה, לבד מן המזכרות מאשתו ששמר תמיד במזודה חסינת-אש.

הוא עקר לבית אמו ברחוב צשׁוֹכֶרשֶׁה. לאחר רצח אשתו נותרה דאגתו לילדים. הודות לעזרתו של תיאו ואחרים שסייעו להם בברלין שרדו ליאוני וולטר פרנקנשטיין וילדיהם, אורי יליד 1943 ומיכאל יליד 1944, את המשטר הנאצי והתיישבו מאוחר יותר בשוודיה. עבור משפחת פרנקנשטיין נשאר תיאו קראנץ תמיד אבא וסבא.

תחילה המשיך תיאו להתגורר בלייפציג. המפלגה הקומוניסטית של מזרח-גרמניה הציעה ל"אנטיפשיסט" מישרת מורה, אבל במהרה פיטרה אותו עקב סטיות אידיאולוגיות. שוב הועסק כפועל שחור, כעת בסדנה של רשות הרכבות. כאשר ב-17 ביוני 1953 יצאו אנשים לרחובות גם בלייפציג (בהתקוממות נגד המשטר הקומוניסטי המזרח-גרמני שדוכאה באכזריות), צייר תיאו כרזות. לאחר דיכוי ההתקוממות הוא עבר למערב. הוא נשא לאשה מכרה מלייפציג. הוא הגיע למחנה פליטים במערב ברלין ומשם לדורטמונד, ולבסוף התיישב עם רעייתו בעיירה איבַּך-פַּאלֶנבֶּרג ליד אאכן. מאז 1959 נהגו לבלות את הקיץ עם משפחתה של ליאוני בשוודיה. יחד עם ליאוני פרנקנשטיין הגיש קראנץ בשנת 1959 תביעת פיצויים על מעצר ורצח הרעיה והאם. עבור "נזקי אובדן חירות וקידום מקצועי" קיבל שנה מאוחר יותר 195.25 מארק. תיאו כתב לרשויות בכעס: "במשך שתים-עשרה שנה רשאי היה כל זב-חוטם לכנות אותי חזיר יהודי בגלל נישואיי. שתים-עשרה שנה היינו חשופים לכל האפליות, שאיש איננו רוצה כיום להודות בהן. בקיצור, את כל החרפה וכל הצער חושבים שאפשר לגלם ב-195.25 מארק."

רק ברשימותיו הפרטיות ביטא תיאו קראנץ את זעמו. הוא אסף דיווחים על משפטים נגד אנשי מחנות הריכוז ואנשי אס-אס. שיחרורם של הנאצים הזקנים הכעיס אותו: "אז דניץ (קרל דניץ, אדמירל הצי הגרמני במשטר הנאצי, על פי בחירתו של היטלר מילא דניץ את מקומו כנשיא גרמניה מאז התאבדות היטלר ועד הכניעה) התבטל עשר שנים ועכשיו חי בוילה עם גימלה של 4000 מארק לחודש וכך מתמודד עם העבר שלו, שבו הוא הזהיר את העם הגרמני מפני היהודים." גם אחר הקריירה של אלברט שפאר אחרי המלחמה עקב קראנץ בשאט-נפש: "בתא הוא כתב את הזיכרונות שלו. עכשיו הוא חוגג איתם רב-מכר." ההיתממות של בני דורו מרגיזה אותו: "שאף אחד לא יבוא אליי עם התירוץ העלוב שזה היה היטלר, שהוא עצמו לא ידע על כך מאומה, לא רצה ולא ראה."

באיבך-פאלנברג חי תיאו קראנץ בבית דירות זול עד למותו בשנת 1980.