הבדיחה היא על עצמך

 

בדרך כלל הטור של נרי ליבנה במוסף "הארץ" הוא אחד הדברים הראשונים שאני קוראת ביום ששי בבוקר. במיוחד אהובים עלי הטורים שעוסקים באווירת שנות הששים בחיפה, שבה גדלנו ובגרנו שתינו כמעט באותן שנים, בטרם נסענו ללמוד בירושלים, שם נישאנו וגידלנו ילדים. בתי הצעירה היתה אפילו מיודדת עם בנה הבכור, וכפי שגיליתי לאחר מות אמי, היו להורינו חברים משותפים והיתה ביניהם היכרות ואולי גם ידידות, למרות שלא ידעתי עליה הרבה בזמן אמיתי. אבל דוקא השבוע קראתי את הטור רק היום בבוקר כשקמתי מוקדם מדי – אני תמיד מתקשה להסתגל לשינויי השעון. אילו קראתי אותו ביום ששי בבוקר הייתי בוודאי כותבת רשימה אחרת ביום ששי, ואולי הייתי גם מבינה יותר את אווירת הנכאים במר"ץ שדי מרגיזה אותי, כי צריך להילחם ולא להרים ידיים מראש וזה גם מאד משפיל להתחנן ללפיד שלא יגנוב ממר"ץ מצביעים.

קודם כל נרי ליבנה מודיעה שהיא תצביע ללפיד, אחרי שהרבה שנים סיפרה שהיא מצביעה למר"ץ, וגם סיפרה שאמרו לה שהיא מצביעה למפלגה קטנה, והיא ענתה שאם יותר אנשים יצביעו למר"ץ, היא לא תהיה כל כך קטנה. אבל כל זה היה מזמן ועכשיו היא מצביעה ללפיד, כי מר"ץ לדבריה היא בדיחה עצובה, וההוכחה לכך היא שהתקשר אליה מישהו ממר"ץ לבקש תמיכה בזהבה גלאון, והוא, שומו שמיים, העמיד פנים שהוא מכיר את נרי ויודע עליה דברים, אבל התגלה בבורותו כשחשב שנרי היא גבר ולא היה לו מושג שזו אשה.

לי הסיפור הזה הזכיר בעיקר בדרן שהיה מאד מוכר בזמנו ויום אחד התקשר אליו צעיר שלא ידע מיהו והוא יצא מכליו כיצד מישהו מעז שלא להכיר אותו. לפעמים כשאתה רוצה להראות כמה מישהו אחר פאתטי, אתה דוקא נהיה פאתטי בעצמך. אז מה אם מישהו איננו קורא "הארץ" וגם לא צפה ב"אח הגדול" בהשתתפות נרי ליבנה, ובכלל חשב שנרי זה קיצור של אבנר, מה לעזאזל זה אומר על מר"ץ. אם כבר טרחת להזיק להם שלושה ימים לפני הבחירות, לפחות תמצאי תירוץ טוב יותר מזה שהתקשר מטעמם מישהו  שלא היה לו מושג מי את. עם כל הכבוד את לא ראש הממשלה ואפילו לא מגישת טלויזיה שרואים כל יום בחדשות.

ומכיוון שלא טרחת להציע סיבה סבירה בעצמך, אני מרשה לעצמי לנחש: לא היית מרוצה מזה שמר"ץ הצטרפה לממשלה של בנט ולפיד ועשתה המון ויתורים אידיאולוגיים כדי שהממשלה הזאת תוכל לקום ולהוציא את נתניהו מבית ראש הממשלה. ואולי, את זה אני יכולה בהחלט להבין, חשבת שהם יכלו לעשות יותר כדי לקדם ערכים ועמדות של השמאל. אבל איך זה גורם לך להצביע ללפיד, שאין לו שום ערכים של שמאל, שהוא איש עשיר שדואג במוצהר למעמד הביניים, או ליתר דיוק למעמד הבינוני-גבוה, מקדם נשים אבל לא פמיניסט גדול, נוהג בחביבות בערבים אבל לא נקי מגזענות, תומך בשתי מדינות לשני עמים אבל לא עכשיו, והליברליות שלו נעצרת בנישואי תערובת, שמתויגים אצלו תחת הקטגוריה שואה והשמדה. מישהו שאפשר בהחלט לקבל אותו כראש הממשלה של גוש השינוי, אבל לא מישהו ששמאלנים יכולים למצוא אצלו בית, שלא לדבר על הנושא הרגיש של דמוקרטיה פנימית ב"יש עתיד" שאיננה קיימת – מי שחולק עליו מוצא את עצמו בחוץ.

הסיבה האמיתית שמצביעי מר"ץ לשעבר החליטו להצביע הפעם ללפיד, כפי שבבחירות הקודמות הצביעו מצביעות מר"ץ רבות למירב מיכאלי, שזה לפחות יותר קרוב אידיאולוגית, וזאת הסיבה שבכירי מר"ץ נרעשים כל כך, הסיבה האמיתית היא שזה עכשיו טרנד להצביע ללפיד, זה אמור להציג אותך כמעודכן, אופנתי ורענן. זה לא אמור בשום אופן לבטא אידיאולוגיה. אנשים כמוני שמצביעים למר"ץ מסיבות אידיאולוגיות, כי זו המפלגה הקרובה לדיעותיהם ואין להם, לפחות כעת, שום מפלגה אחרת שהם מסוגלים להצביע לה, לא יצביעו ללפיד בשום תנאי, כי כאיש ימין מתון הוא רחוק מדי מדיעותיהם.

אבל למר"ץ תמיד היתה בעיה מובנית, וזו לא רק הבעיה שחיים לוינסון ציין פעם בצדק, שקשה לחבר בין הרצון של מר"ץ לייצג את הציבור הערבי לבין רצונה לייצג את הקהילה ההומוסקסואלית, שהציבור הערבי ברובו דוחה. הבעיה הכי גדולה של מר"ץ, שבעבר היתה דוקא היתרון שלה, היא שתמיד היו לה מצביעים טרנדיים, כאלה שפעם הצביעו למר"ץ לא מפני שהם אהבו את זה שמר"ץ מתנגדת לחוק הלאום הגזעני ולחוק האזרחות הגזעני, חוקים שמפלים בצורה גסה את הציבור הערבי, ולא מפני שמר"ץ תומכת במשא ומתן לשלום ולא מבקשת לדחות את קיומו לאחרית הימים, אלא פשוט מפני שפעם מר"ץ נראתה להם מגניבה וטרנדית, והם נורא נהנו להגדיר את עצמם כשמאל, אולי אפילו כשמאל רדיקלי, ועכשיו הם מחפשים אופנה אחרת, כי כדי להישאר תמיד אופנתי צריך כל הזמן להחליף ולא ללבוש כמוני כל הזמן את אותה חצאית ולהצביע כל הזמן לאותה מפלגה. אלא שלנסות תמיד להיות אופנתי זה כמו לנסות להיות מפורסם: זה גורם לך לחשוב שאתה משדרג את עצמך, אבל זה מוציא אותך פאתטי, ועל אחת כמה וכמה אם ימלאו לך בשנים הקרובות שבעים.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

ציפיות ותקוה

 

בתור מצביעה נאמנה של מר"ץ הרגשתי קצת מושפלת מהתחנונים של בכירי מר"ץ ליאיר לפיד לא לגנוב להם את הבוחרים, כאילו מדובר בילדים קטנים שמישהו מפתה בדברי חלקות. אני לא מאמינה שאנשים שתומכים במר"ץ מצביעים ללפיד כי הם חושבים ברצינות שזה יעזור לו לנצח את נתניהו. אולי הם בעצם כועסים על מר"ץ ואומרים לעצמם טוב, לפחות נצביע למישהו שנגד נתניהו. כמובן שזה מאד טפשי, כי הם כועסים על מר"ץ בגלל שהיא לא הצליחה לקדם מדיניות שמאלנית, אז הם מצביעים למישהו שהרבה יותר ימני מהם, ובכלל אין לו עניין לקדם מדיניות שמאלנית, או בחירות פנימיות דמוקרטיות, או משהו אחר שחשוב להם, אבל על לפיד הם לא כועסים כי אין להם ציפיות ממנו, וממר"ץ כן יש להם ציפיות. זה קצת כמו החבר של אמא שלי שהתלונן שכולם בישראל מושחתים ולכן עזב לאיטליה, ואז הוא אמר לאמא שלי ששם כולם עוד יותר מושחתים, אבל שם לא אכפת לו. היה קשה להיות אנשי מר"ץ בממשלה שהיא בסך הכל ימנית, ושהימין בה, כמו שימין בדרך כלל, מאד תוקפני ומאד מרושע. קשה להיות שמאלני בממשלה שמתעללת בערבים ישראלים שהתחתנו עם ערבים לא ישראלים, ובמהגרים מכל מיני מדינות איומות באפריקה או מאוקראינה מוכת המלחמה. יאיר לפיד כל הזמן אמר שיש לו ולבנט ממשלה מצוינת, ואני בכלל לא חשבתי שהממשלה שלהם מצוינת – ממשלה שאיילת שקד שרת הפנים בה ומתעללת בפליטי מלחמה היא לא ממשלה מצוינת בעיני, אבל בכל זאת חשבתי שהיתה ממשלה פחות או יותר בסדר: העבירו תקציב, שזה לא רק כלי הכרחי לניהול המדינה, אלא הכלי הכי חשוב של הכנסת לפקח על הממשלה, ולכן גם הכלי הכי חשוב לקיום הדמוקרטיה, לא עשו סגרים שהורסים לאנשים את הקיום והפרנסה, והשתדלו לטפל במה שצריך לטפל. אני לא כעסתי על אנשי מר"ץ והעבודה בגלל שהם נאלצו לוותר לימין בממשלה, למרות שכן חשבתי שהם היו צריכים להיות יותר תקיפים לגבי דברים מסוימים. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה בתור חברת כנסת להצביע בעד חוק האזרחות. לא הייתי מסוגלת להצביע בעדו בשום אופן. אבל אני לא חברת כנסת ולאדם פרטי יותר קל לשמור על עקרונות מאשר למי שנמצא בתוך מערכת. פעם רציתי לעבוד בעיתון "הארץ" – מאד רציתי להתפרנס מעיתונות – אבל היו במערכת אנשים שהתנגדו בכל הכוח שהעיתון יעסיק אותי וזה לא קרה. אחר כך כשמו"ל נאצי קנה מניות של העיתון חשבתי שגם אם הייתי מועסקת בעיתון לא הייתי מסכימה לעבוד בעיתון בבעלות כזאת והייתי עוזבת, וזה עזר לי לחשוב שלא נורא שלא רצו להעסיק אותי בעיתון "הארץ" וגם לא בעיתון "מעריב", אבל אולי אם אתה כבר מועסק בעבודה שאתה רוצה זה יותר קשה לעזוב, אם כי עזבתי מאד בקלות מקום עבודה שהייתי יכולה להיות מועסקת בו כל החיים ואולי גם לעשות שם דברים טובים, אבל שנאתי לעבוד שם. אני לא יודעת אם להתעקש על דברים ולעבוד רק במה שרוצים ואיפה שרוצים זה אומץ או פינוק. כמובן שבניגוד ללפיד אף פעם לא הייתי עשירה ואפילו את הירושה שהייתי אמורה לקבל גזלו ממני, ולא הייתי מאד מופתעת מזה כי התרגלתי לפני הרבה שנים להיות ענייה והאמנתי שתמיד אהיה ענייה, ואני שמחה שאני לא עד כדי כך ענייה כמו שחשבתי שאהיה, אבל אני מרגישה סוג של זרות כלפי לפיד, ולא הייתי מסוגלת להצביע בשבילו. הצבעתי בעבר ליצחק רבין ולאהוד ברק ולשלי יחימוביץ' ולעמיר פרץ, אבל זה היה בימים אחרים שהעבודה היתה מפלגת שלטון או שהאמנתי שיש לה סיכוי להיות מפלגת שלטון. לאבי גבאי כבר לא הייתי מסוגלת להצביע, במיוחד אחרי שהוא חזר על הדברים המטופשים של נתניהו על השמאל, ואני לא אצביע למישהו שמטנף על השמאל, בשביל זה יש את נתניהו שאני מפחדת פחד מוות מזה שהוא יחזור. אני מפחדת קודם כל מנתניהו, הרבה יותר ממה שאני מפחדת מסמוטריץ' ובן-גביר. אולי אני טועה בזה, אבל אני מרגישה שסמוטריץ' ובן-גביר, עם כל הרהבתנות שלהם, הם רק בלונים שנתניהו ניפח, והוא האיש שבאמת מסוכן, ולא מדובר בסכנה עתידית אלא בכך שבשנות שלטונו המרובות הוא רוקן את הדמוקרטיה מתוכן, דירדר את מעמדה של הכנסת והפך את הליכוד למפלגה של איש אחד ואת הממשלה לחותמת גומי של האינטרסים שלו, שרק אותם הוא קידם, וגם דרדר מאד את מערכת המשפט בפוליטיזציה קשה של הוועדה לבחירת שופטים, שהתמלאה באנשים כמו אפי נוה ואיילת שקד ומירי רגב ואסנת מארק, ובחרה שופטים שמתחנפים לחברי הוועדה המושחתים, ואנשים חנפנים לא יכולים להיות שופטים טובים, כי שופט חייב להיות אמיץ וישר ולשפוט ללא משוא פנים וזה לא הולך יחד עם חנפנות. אני מלאה פחד וחלחלה מחזרה של נתניהו מהקמת ממשלה של הליכוד עם הציונות הדתית והחרדים, ומה שחשוב לי זה לא להרים ידיים מראש, להאמין בכל הכוח שמפלגות השמאל תהיינה יותר גדולות ממה שמנבאים להן בסקרים, שזה לפחות מה שקרה בבחירות הקודמות ואני מקוה שלפחות מי שמגדיר את עצמו כשמאלן ותומך בהכרה במדינה פלשתינית ולא חושב שזה לא עומד על הפרק אלא חושב שזה הכי עומד על הפרק והדבר הראשון שצריך לעשות, שיצביע למר"ץ ואני מקוה שמר"ץ תגיע לפחות לששה מנדטים כמו בבחירות הקודמות ואני מקוה שיאיר לפיד יוכל להרכיב ממשלה שיהיו בה מפלגות שמאל ומפלגות ערביות ושיהיה בה פחות כוח לימין. אני מקוה ומתפללת לזה ואני אוהבת שאומרים שתקוה היא תכנית פעולה.

לעצור את הדיקטטור

 

הדבר שהכי מאפיין את הליכוד של נתניהו זו הזחיחות והיוהרה. "שנה אחת הספיקה" הם כתבו על שלט הבחירות שנצבע על אוטובוסים, עם תמונות של לפיד ובנט וגנץ ומנסור עבאס. ולי זה דוקא לא הספיק בכלל, רק התחלתי לנשום קצת אוויר צח אחרי שתים עשרה שנות דיקטטורה רצופות של נתניהו ועדתו וצמרמורת אוחזת בי למחשבה שהדיקטטור יחזור ושוב יתמלאו רחובות השכונה בשוטרים שיעצרו אנשים שיפגינו נגד נתניהו ויכו אותם מכות נמרצות ואחר כך יאשימו אותם בתקיפת שוטר. בשום מקום בארץ לא חוו את הדיקטטורה כמונו, השכנים של נתניהו שלא בטובתם. ועכשיו כשהבחירות קרבות, והופכת מוחשית האפשרות שהדיקטטורה תחזור עם ניידות משטרה ומג"ב בכל פינה ושוטרים שעוצרים אנשים ברחוב ופקחים שקיבלו הוראה להתנכל למפגינים, לחפש תירוצים לעצור אותם, להכות אותם, להטיל עליהם קנסות, ומכיוון שדיקטטורים רואים בכל אדם סכנה, יעצרו ויכו ויקנסו גם סתם הולכי רגל שיעברו לתומם ברחוב, כי כאלה הם פני הדיקטטורה, והרי כבר כעת כשאינם בשלטון הם מכים את יריביהם בכל מקום ומתגאים בכך, ומאיימים כל העת שידרסו אותנו וירמסו אותנו ולא ישאירו מאיתנו מאום, ומיד מתבכיינים ושואלים למה אנחנו כל כך שונאים אותם, הרי הם הבטיחו לדרוס ולחסל אותנו, ואיך יכול להיות שאנחנו מתעבים אותם כל כך, האם ההבטחה לדרוס אותנו לא מעוררת בנו אהבה כלפיהם? כי את הדיקטטור צריך לאהוב ולסגוד לו, הדיקטטור רוצה אהבה. ולדיקטטור ברור שהוא ממש מציאה, ולא ייתכן שאין מתגעגעים אליו, לא ייתכן שאפילו בעדת החנפים ומלחכי פנכתו לא מעטים הם המייחלים לתבוסתו. אבל גרועים מכולם מי שקשרו את גורלם בגורלו, והפכו לכלבי התקיפה בשירותו. "אם יאיר לפיד יכול להיות ראש ממשלה, גיחך שר האסון במירון המלא מעצמו. אם אמיר אוחנה יכול להיות שר משפטים או שר לבטחון פנים, יאיר לפיד יכול לקבל את פרס נובל לשלום. כמה עלובות היו עדויותיהם בוועדת החקירה לאסון מירון, אוחנה הזחוח ונתניהו המיתמם, שלא ראה ולא שמע ולא ידע דבר, ואיננו אחראי לדבר. האנשים האלה שכל עניינם בעצמם רוצים לשלוט במדינה. לא לנהל אותה, כי לנהל אינם מסוגלים, אבל לשלוט בה, לחרוץ את גורלם של אנשים שמעניינים אותם כקליפת השום. וכעת כשהבחירות מתקרבות, התכונה בביתו של נתניהו ברחוב עזה הנמצא מול ביתי גדולה. יאיר לפיד מתגורר גם הוא במעלה רחוב עזה, אבל איננו חשים בו, ואילו נתניהו חולש על חיינו. השוטרים עוצרים אותנו כשמכוניתו עומדת לצאת מחניון הבית שמולנו וכשהיא חוזרת אליו. ואפילו בתוך הבית אני שומעת את השיירה נוסעת וחוזרת, תמיד באיזו בהילות, כאילו קרה אסון, ואולי באמת עומד לקרות אסון, ואנחנו הקורבנות.

לו רק אפשר היה לכלוא את הדיקטטור בביתו כמו באי בודד. כל יציאה שלו מעוררת חלחלה. ראשי ממשלה התחלפו לפניו, איש לא נהג כמוהו. עד שהגיע והשתלט על חלק נכבד מרחובות בלפור וסמולנסקין, ידענו שאנחנו שכנים של ראש הממשלה, אבל חיינו היו שגרתיים ואיש לא גזל את חירותנו. ליד בית אגיון פעל בשלוה הקונסרבטוריון למוסיקה, וילדים ונערים יצאו ונכנסו בו, נושאים עמהם את כלי הנגינה הגדולים לעתים מן המנגן, קלרינט וטרומבון וצ'לו, והקטנטנים המנגנים בכינורות ציפו בסבלנות לשיעורם. כמה שמחה היתה במקום הזה עד שהגיע נתניהו וכפה עצמו על חיינו הר כגיגית. תמיד בשיירת רכבים, תמיד בקול תרועה, תמיד מפריע את מנוחת השכנים, ביום ובלילה, וצופרי שיירת המכוניות שלו מכריזים: אני פה, ולא אתן לכם להתעלם מנוכחותי. שוב ושוב הן עוברות בקול תרועה. לו הייתי יודעת לצלם סרטים הייתי מצלמת את השיירה הזו הנוסעת וחוזרת אנה ואנה, נוכחות מדכאת של שלטון דכאני שצופר את קיומו כדי שלא נוכל לשכוח ממנו אפילו לשנייה. במעלה רחוב עזה, במורד רחוב עזה, ושוב מסתובבים וחוזרים שוב ושוב עד צאת הנשמה. מיום ליום התרבו הגדרות והסורגים והרחובות שלפנים היו פתוחים והומי אדם נסגרו בפני תושבי השכונה, וכוסו בוילונות ענק שחורים ואטומים, ואוי למי שעוצר לתומו בסמוך להם לשוחח עם מכר: מיד יקפצו עליו המאבטחים וירעימו: מה אתה עושה כאן, וישחק לו מזלו אם יניחו לו להמשיך בדרכו.

והנפש מסרבת לקבל שזו בכלל אפשרות. שהדיקטטור ישוב וינהל את המדינה לבדו, שהרי הממשלה והכנסת היו רק חותמת גומי מבחינתו. ככל שקרב יום הבחירות נופלת עלי אימה למחשבה שהדיקטטור ישוב ויטיל סגרים ומגבלות תנועה ויהרוס פרנסות וחיים בהינף יד כי מה שרצוי לדיקטטור הוא החוק, רק הוא לבדו התנין הגדול היושב בתוך יאוריו, אני ואפסי עוד. לא יכול להיות, לא יכול להיות שהסיוט הזה יחזור, צריך לעצור אותו בגופנו. עוד אפשר לעצור אותו. מוכרחים לעצור אותו. מוכרחים.

 

רק ההרה ויולדת היא אם

 

אם היינו זקוקים לעוד הוכחה עד כמה אנושה פגיעתה של פרקטיקת הסחר בנשים ובילדים המכונה פונדקאות במעמדן ובזכויותיהן של נשים, עד כמה היא מבטלת ודורסת אותן, בא המקרה של החלפת העוברים באסותא והשיח הציבורי המתלווה אליו, שמוכיח עד כמה, לצורך קידום הסחר ברחמן של נשים, רודדה ושוטחה ונמחקה משמעותו המכרעת של ההריון ביצירתו של ילד, והאם ההרה הפכה כפי שהתבטא מישהו ל"מחסן עוברים" בלבד, כאשר מחיקתה של משמעות ההריון להתפתחות העובר מוחקת את האשה ההרה כאדם וכאמו של התינוק. לא האם ההרה, שהתינוקת צמחה ברחמה מחלבה ודמה נקראת בתקשורת "האם הביולוגית", שזה מה שהינה, אלא האשה שמרחמה הוצאה הביצית, מן הסתם יחד עם ביציות נוספות, בהליך לא פשוט, אבל אין זה הליך שמייצר ילד, אלא הליך שמאפשר לנסות ולייצר עובר, שלצורך כך צריכה הביצית המופרית להשתרש בהצלחה בדופן הרחם ולהתחבר למחזור דמה של האשה ההרה, שדרכו תיזון ותתפתח, מה שבפועל קורה רק בחלק קטן מהמקרים שבהם מושתלת הביצית המופרית, או אם רוצים העובר בראשית התפתחותו, ברחמה של אשה. ברוב המקרים ההליך נכשל ולא מתפתח הריון, וגם כאשר מתפתח הריון, לא תמיד הוא מצליח להסתיים בלידת חי. אלה העובדות העצובות של תעשיית הפריון – יש לה הרבה יותר כשלונות מהצלחות, אבל רק ההצלחות מדווחות ומקודמות בתקשורת בשירות האינטרס הכספי העצום של תעשיית הפריון, שאיננה רואה לנגד עיניה נשים, אלא לקוחות אומללים שכלתה נפשם לילד ונשים שהופשטו מאנושיותן ומשמשות כאינקובטורים חיים, כאילו אין לנשים רגשות, כאילו הריון הוא עניין טכני של הכנסת עובר לבטן והוצאת תינוק, כאילו אין מדובר בתשעה חודשים ארוכים מנשוא שבהם ישתנה גופה של האשה, ישתנה המטבוליזם שלה, היא תתמודד במקרה הטוב עם בחילות והקאות, עלייה במשקל, עייפות וחולשה, גפיים נפוחות וכואבות וקשיי הליכה ותנועה, ובמקרה הרע עם פגיעה בכליות, סכרת הריון, הפרעות בפעולת הלב, מצוקות נפשיות ודיכאון, ועוד ועוד סיכוני הריון. הקשר בינה לבין העובר ייווצר כבר בעודו ברחם, וכפי שידוע היטב היום, גם העובר יתקשר לאמו בעודו ברחם, כי הריון איננו תהליך טכני ואשה איננה אינקובטור ולא מחסן עוברים. אשה הרה הופכת לאם, גופנית ונפשית, בעודה מגדלת את העובר בבטנה. האופן שבו מתקיים ההריון ברחמה של האשה יוצר את הילד, לא ההפריה במבחנה, שיוצרת רק הזדמנות לילד, תכנית לילד. גם כאשר אשה מקבלת תרומת ביצית, תהליך ההריון הצומח ברחמה הופך אותה לאם, ואיש איננו מערער על היותה אמו של הילד הצומח ברחמה. לכן האם ההרה ויולדת את הילד היא אמו הביולוגית, ולא האשה שמרחמה נלקחה הביצית, גם אם ביצית שלה הושתלה בטעות ברחם אחרת, היא איננה אמו של העובר שצמח ברחמה של אחרת, ואין כל מקום לכנותה "האם הביולוגית". האם הביולוגית היא האשה ההרה ויולדת את הילד. גם אשה שמתחייבת מראש וחותמת על הסכמה למסור את הילד אחרי הלידה, חייבת לתת את הסכמתה, בדיוק כמו אם המוסרת את ילדה לאימוץ. זהו גם החוק, ועד לתעמולת הכזב של תעשיית הפריון הסוחרת ברחמן של נשים הוא היה מובן וברור לכל. שלא לדבר על כך שצריך להיות מפלצת כדי לקחת ילד מאשה שנשאה וגידלה אותו ברחמה תשעה חודשים וילדה אותו ושדיה מלאים בחלב להזין אותו. רק אשה שלא ילדה מעולם מסוגלת לקרוא לאם ההרה "פונדקאית". היא אמו של הילד ולא שום פונדקאית, וגם מי שמסכימה להיקרא פונדקאית ולמסור את פרי בטנה צריכה לחתום על הסכמה לאימוץ של הילד, שכן על פי החוק היא אמו הביולוגית, גם אם הושתלה ברחמה ביצית זרה.

מי שרואה באשה שמגדלת ילד ברחמה  רק מחסן או אינקובטור, רומס ומוחק את מהותן של נשים, את חוויית החיים הגדולה והעצומה ביותר שלהן, עושה להן דה-הומניזציה ומוחק את הסבל והסיכון שהן לוקחות על עצמן כדי להמשיך את קיומו של המין האנושי. לא שאיבת הביציות והפרייתן הופכת אשה לאם, אלא גידול העובר ברחמה מחלבה ודמה, בשר ומבשרה, גם אם הגנטיקה שלו שונה. הגנטיקה היא רק תכנית הייצור של הילד. הממשות של יצירתו היא התפתחותו ברחם האם שמזינה ומקיימת אותו, ובאופן שבו היא נוהגת ומזינה את העובר היא מבטיחה את התפתחותו התקינה ואת לידתו כילד חי. רק שטיפת המוח הנוראה של תעשיית הסחר ברחמן של נשים יכולה להביא אנשים כה רבים לרמוס את האשה ההרה המגדלת את הילד ברחמה ולשאוף לחמוס ממנה את התינוק בטענה שבעלת הביצית היא אמו. בשום אופן לא. רק הריון – או אימוץ – הופך אשה לאם, לא הפריית הביצית, מהסיבה הפשוטה שביצית מופרית איננה ילד, והסיכוי שתהפוך לילד קטן מאד. רק מי שגידלה את הביצית המופרית ברחמה תשעה חודשים והפכה אותה לילד, היא לבדה אמו של הילד הזה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

הפורמליזם והרגש

 

יש אנשים שהיה מאד חשוב להם לכתוב שנועה לזר לא נרצחה אלא נהרגה כחיילת בקרב, ומבחינה פורמלית הם צודקים. נכון שעל פי החוק הבינלאומי חייל חמוש הוא מטרה לגיטימית, בשונה מאזרחים לא חמושים שאסור לפגוע בהם בשום תנאי. אבל יש פורמליזם ויש רגשות, והם לא בהכרח מתחברים. לנועה לזר היו פנים של ילדה והיא נראתה כמו ילדה, אפילו במדים של חיילת. כשהסתכלתי בה חשבתי על הבנות שלי כשהיו בגילה, ונראו לי לגמרי ילדות. אפשר לשאול למה אנחנו שולחים אנשים כל כך צעירים, כמעט ילדים, להגן עלינו. האמת שלא רק אפשר אלא שאני שואלת את עצמי הרבה אם לא צריך להעלות את גיל הגיוס לצבא. כשאני התגייסתי לצבא הרבה בנות התחתנו כבר בגיל שמונה-עשרה - תשע-עשרה, והרבה בנות ילדו לפני גיל עשרים. במחזור המורות החיילות שלי מישהי התחתנה מיד בסיום הקורס ועוד מישהי בסוף שנת הלימודים הראשונה לשירותנו, פחות משנה אחרי שהתגייסנו. עוד כמה, ואני ביניהן, התחתנו בתוך שנה מהשחרור. אלה שלא התחתנו עד אז הרגישו בתולות זקנות. אילו דחו את שירותנו לגיל 20 או 21, מעטות מאיתנו היו עדיין חייבות גיוס. אבל היום, כשגיל הנישואים מאד עלה, אולי ראוי היה להעלות את גיל הגיוס ולא לגייס אנשים כל כך צעירים. זה נכון כמובן גם לגבי הבנים. צה"ל בוודאי לא יסכים. ככל שאנשים צעירים יותר, קל יותר לגייס אותם למשימות מסכנות חיים. העלאת גיל המתגייסים בהכרח תגרור ירידה בכמות המתגייסים ובנכונותם להתנדב למשימות קשות. לכן מגייסים צעירים, כמעט ילדים. וכולנו משלימים עם הגיוס הזה של בני שמונה-עשרה, ולכן דמם על ידי כולנו, וגם דמה של נועה לזר שנראית כמו ילדה ואולי באמת היתה רק ילדה, על ידינו. קשה לחיות עם המחשבה הזאת.

ובכל מקרה היו מגייסים אנשים צעירים, בתחילת שנות העשרים לחייהם, אנשים צעירים שעוד לא הספיקו דבר בחייהם. ימים ספורים אחרי מותה של נועה לזר נהרג החייל עדו ברוך שפלשתיני ירה בו, ושוב היו מי שהרגישו שהוא נרצח ומי שהיה להם חשוב להגיד שהוא מת בקרב, למרות ששתי הסיטואציות שבהן נהרגו החיילת והחייל לא היו בדיוק סיטואציות של קרב. חיילת שבודקת במחסום היא אולי לוחמת בהגדרה, אבל עד כמה מחסום הוא קרב, והאם בכל סיטואציה שבה פלשתיני הורג יהודי הפלשתיני הוא בתפקיד הקורבן שתמיד צודק? האם בכל סיטואציה מותר להרוג חייל או חיילת? מפני שהם חלק מהכוח הלוחם, הכוח הכובש? פורמלית אולי כן, אבל הרגש אומר לי שלא. אם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיפה שיהודים לא יגורו בשומרון ובוודאי שלא יערכו שם צעדה, שעדו ברוך נהרג כשהוא איבטח את הצעדה. אבל האם אני יכולה לקבל את המוות שלו כמוות בקרב? לא ממש.

המוסריות של לחימת טרור תמיד מוטלת בספק. האם היא באמת מועילה למישהו? ראיתי סרט על פרטיזן שנלחם ב"ארמיה קריובה", יחידה פולנית שנלחמה בנאצים. הוא אמר: עשינו טעות. חיבלנו ברכבת והגרמנים בנקמה הרגו כפר שלם. ישראל לא הורגת כפר שלם, אבל מטילה סגרים ופוגעת מאד בפרנסה של הפלשתינים. מה פעל הטרור הפלשתיני, במה הועיל לעמו לבד מכך שריסק את השמאל בישראל, ולא הותיר כמעט מי שמאמינים בפתרון לסכסוך. כמובן שחוקית ומוסרית מותר להתנגד לכיבוש, וכמובן שזה עניינם של הפלשתינים להחליט כיצד הם מתנגדים ומה הם עושים. אני יודעת שישראל גזלה מהפלשתינים את אדמתם וממשיכה לצערי לגזול מהם אדמות ללא הרף. אני מצטערת על כך. אבל האם אני מסוגלת להזדהות איתם עד כדי כך שאצדיק טרור שמכוון נגדי? לכך אינני מסוגלת. אפילו לבקש מהפלשתינים סליחה כפי שעושים יהודים מסוימים אינני מסוגלת. בין לדעת שגזלו את אדמתם ונוהגים בהם בצורה מחפירה, לבין להצדיק את הטרור הפלשתיני מפני שהוא פועל נגד כיבוש אדמתם יש מרחק גדול. עכשיו הם חלשים מאיתנו, אבל במלחמת השחרור הם לא היו כל כך חלשים ומדינות ערב באו לעזרתם ונלחמו בישראל. היהודים ניצחו במלחמת השחרור, במחיר מות של אחד מכל מאה יהודים שחיו פה לפני המלחמה. מחיר נורא. מלחמת השחרור לא היתה מלחמה של חזקים בחלשים. היא היתה מלחמה בין שווים, והיהודים ניצחו כי לא היתה להם ברירה.

ויש עוד משהו שקשור למוות של נועה לזר ומטלטל אותי בכל פעם מחדש: התחושה שהטרור הפלשתיני פוגע במיוחד בנשים, כי זה הרבה יותר קל. בנשים ובזקנים. כך היה לפני כמה חודשים בבאר-שבע, כשנרצחו נשים ואיש מבוגר, ולאחרונה ברצח של רחל עובדיה הקשישה בחולון, ואני חושבת גם על הרצח של האחות דפנה מאיר, שאני מכירה שנים רבות את חמותה רחל שהיא שכנתי מעבר לרחוב. מאז הרצח של דפנה אני לא יכולה לפגוש את רחל הקשישה מבלי לחשוב על דפנה שנרצחה והשאירה אחריה ששה יתומים. יש אנשים שחשוב להם מאד להיות בעד הפלשתינים כשהנרצחים הם מתנחלים. אני מתנגדת להתנחלויות, אבל כשמתנחלים נרצחים אני בצד שלהם, כי אני בצד של היהודים. אני לא אובייקטיבית, ואני לא יכולה להיות אובייקטיבית. אינני רוצה לפגוע בפלשתינים בשום צורה, אבל כשהם רוצחים יהודים, אני בצד של היהודים, כי זה הצד שלי, וזה הצד שאני מזדהה איתו, גם כשהוא מתנהג מאד לא בסדר לדעתי. בחג הסוכות שמצווה לשמוח בו חשבתי על נועה לזר עם פני הילדה שמתה במחסום, וראיתי למול עיני את העיניים הגדולות שלה, וראיתי את אמא שלה העצובה, וחשבתי איך בכלל ממשיכים לחיות אחרי שמאבדים ילדה, וחשבתי על ההורים של החייל עדו ברוך שנהרג בגיל 21 ועל החברה שלו רוני שרצתה לחיות איתו כל החיים אבל איבדה אותו בעודה נערה, וחשבתי שחג הסוכות הזה הוא חג עצוב. בשבילי הוא היה חג עצוב, וכמובן גם להרבה אנשים אחרים. אפשר כמובן לחשוב שלולא שלטה ישראל בגדה המערבית החיילים לא היו מתים. אולי זה נכון, אבל אי אפשר לדעת בוודאות אם כשישראל תיסוג מהגדה המערבית, שאני מאד מקווה שזה יקרה, אי אפשר לדעת אם באמת יהיה שלום ואם לא ימותו עוד חיילים צעירים, כי בכל מקרה תמיד יגייסו חיילים צעירים. אני חושבת שמי שחשוב לו להבחין בין מוות של חייל למוות של אזרח, הוא לגמרי צודק ולגמרי בלתי נסבל, כי אי אפשר באמת להיות אובייקטיבי ולהרגיש תמיד את הדבר הנכון, ומי שתמיד אובייקטיבי, הרבה פעמים אין לו רגשות בכלל, ולא באמת אכפת לו משום בן-אדם.  

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות. לצערי הרשימה הקודמת הועתקה והופצה ברבים ללא רשות, ואני מבקשת ממי שקיבל את ההעתקה הפיראטית לא להפיץ אותה הלאה, שכן היא איננה חוקית.

אריך קוש / עכברים

 

את הנובלה של אריך קוש "עכברים", קראתי בשטף מתחילתה ועד סופה, ולא מפני שהיא קצרה, אלא מפני שהיא מותחת מאד ומצליחה להעביר לקורא ציפיה מתמדת לדבר מה נורא שיקרה, ובעיקר מפני שהדמויות בה סיקרנו אותי מאד, והנוף המתואר להפליא שבו היא מתרחשת – חוף שומם בים האדריאטי ובו מגדלור וכמה בתים נטושים – הקסים אותי. המספר משכנע את אשתו לבקר בבית הנופש הנטוש של חבריו בחוף הנידח, ואולי לרכוש את הבית, שהחברים כבר אינם יכולים לשוב אליו, ובכל מקרה לנפוש שם זמן מה. אשתו נעתרת כנגד רצונה – היחסים ביניהם מתוחים והיא שוקלת לעזוב אותו, והיא מפחדת מהחוף הפראי, שאולי אורבים בו נחשים ועקרבים. הוא חושב שהנופש דוקא יקרב ביניהם. אבל הנופש מתגלה כמאבק נואש בעכברים שהשתכנו בבית הנטוש, וכמפגש גורלי עם איש צבא בגימלאות שהשתכן במגדלור, ספק ידיד ספק אויב.  

רק חמש דמויות מופיעות בנובלה: המספר ואשתו הרופאה ללה, איש הצבא המוזר, וכן דייג זקן ואשתו שמתגוררים ליד החוף והסתגלו לחייהם הקשים, והם חביבים ומכניסי אורחים. שתי דמויות נוספות, זוג החברים בעלי הבית, מוזכרים הרבה בהיעדרם, והקשר שלהם לגיבורי הסיפור ספק מתגלה, ספק נשאר לוט באפלה.

הרבה מהמתח נובע מדמויותיהם החידתיות של המספר, אשתו ואיש הצבא. מדוע חשוב כל כך למספר לבקר בבית החברים, מה מושך אותו לאותו מקום נידח, שהוא עצמו פותח את הסיפור בתיאור חוסר התוחלת של המקום? מדוע הוא טורח כל כך להכשיר את המקום למגורים במקום להימלט משם? ומהן כוונותיו של איש הצבא שספק מגיע לעזור ספק כופה את נוכחותו על הזוג? ויותר משניהם, מה עובר במוחה של האשה, ללה, שלכאורה מלאת חששות, ומצד שני נוהגת בחופשיות גמורה, ספק אדישה לסכנות, ספק מתריסה כנגדן, כאשר מעת לעת נדמה שדוקא בעלה הוא החושש וחרד, ואילו היא חסרת פחד או מתגרה בגורל. ללה היא כוכבת הסיפור בעיני, והרבה מקסמו נעוץ באופן שבו מעצב אותה הסופר ומניח לקורא להתבונן בה יחד עם בעלה ואיש הצבא שמתבוננים בה כל העת בגלוי או בסתר.

מה שהפריע לי הוא דוקא מה שמופיע כמעין פיתרון לחידת הסיפור, הקישור של הדמויות למחנה העינויים גולי אוטוק, הגירסה היוגוסלבית לגולאג, שכביכול מסביר הכל ואיננו מסביר דבר. הרי איננו יודעים אם מה שסיפר איש הצבא לללה על בעלה הוא אמת, וגם אם כן, זה לא ממש מסביר את ההתרחשויות. אם המספר באמת חשד באשתו שהיא מסוגלת להרעיל אותו למוות, מדוע לקח אותה לחוף הנידח? מדוע העניק לה את זר ההרדופים הרעילים? דמותו נותרת חידתית. דמותו של איש הצבא לכאורה מוסברת ומפורשת, אבל האנלוגיה בין העכברים לאסירים מאד פשטנית בעיניי, ואני מסרבת לראות בסבל סיבה לרוע. ניצולי שואה רבים היכרתי בחיי, וגם זכיתי להכיר שתיים מאלה ששרדו את גולי אוטוק. אני אומרת שזכיתי מפני שהן היו נשים מופלאות, כמו רוב ניצולי השואה שהיכרתי. אינני רוצה לתת לרעים הנחה בטענה שסבלו ועברו יסורים, כי רוב אלה שסבלו היו טובים ועשו טוב, והרוע שפגשתי כל כך הרבה בחיי לא הגיע דוקא מאנשים שסבלו. אין לרוע הסבר פשוט ופשטני.

והיחסים המסקרנים כל כך בין המספר ואשתו אינם זקוקים לדעתי לגולי אוטוק. כשבעלי בגד בי שאלתי את עצמי לא פעם אם הוא מסוגל להרוג אותי, ולפעמים עלתה בי מחשבה שהמאהבת שלו תשלח רוצח שכיר לרצוח אותי, כפי שראיתי באיזו סדרת טלויזיה מדממת. אני זוכרת שאחרי שהגבר בסדרה גילה שהמאהבת שלחה את הרוצח לרצוח את אשתו ואילץ אותה להודות בכך, היא שאלה אותו אם אולי יוכלו להתחתן בכל זאת ואז ללכת איש לדרכו. זה היה מוזר, אבל הרבה אנשים חושבים שנשים מוכנות להרוג בכדי להתחתן. כנראה שזה קורה רק בסרטים ובתכניות טלויזיה. מכל מקום בעלי לא הרג אותי וגם לא ניסה להרוג אותי וגם לא המאהבת שלו שהפכה לאשתו השנייה ואחר כך לגרושתו השנייה. הוא כן קיווה שאתאבד או שאמות, כי פעם שאלתי אותו מה היה עושה אם הייתי בוגדת בו והוא אמר שהיה מתאבד, אבל אני ידעתי שהוא לא היה מתאבד, הוא רק קיווה שאני אתאבד, ולא התאבדתי. "עכברים" הוא סיפור על בני זוג שכל אחד מהם הוא חידה בעיני רעהו, ולכן זה סיפור מעניין. אי אפשר לדעת מה יקחו איתם מן החווייה שלהם בפלטמון, שעד כמה שיכולתי להבין זה מקום אמיתי במונטנגרו, אבל היום המקום שונה מאשר בסיפור שהתרחש מזמן. אי אפשר לדעת אם יישארו ביחד או ייפרדו. גם אני לא ידעתי דבר על בעלי, למרות שחייתי איתו עשר שנים או מעט יותר מכך. אפילו לא ידעתי למה נשא אותי לאשה, אם אהב אותי, או מסיבה אחרת. אנשים מציינים לפעמים סיבות למעשיהם, אבל נדיר שהסיבה שהם מציינים היא באמת הסיבה. כולנו מציצים איש ברעהו דרך חלונות שנפתחים לנו לעתים, אבל מה בלב זולתנו איננו יודעים, ואת התמונה המלאה לעולם איננו רואים.

 

אריך קוש / עכברים, תרגמה מסרבית דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל 2022

אם תראו סוכה עפה

 

ביום חמישי בערב כשהלכתי לטייל עם הכלב ראיתי ליד האקדמיה למדעים שני קרטונים מלאים ספרים, ולקחתי מתוכם שניים: את ספרו של נתן שפיגל "מלים מספרות", שמספר על גלגולי המשמעות של מלים יווניות ולטיניות, כמו למשל המלה הומור שמשמעותה בלטינית נוזל, ועל פי תורתו של היפוקראטס יש בגופנו ארבעה נוזלים שקובעים את מזגנו, ולכן הפכה המלה הומור שם נרדף לאופיו של אדם, אם עצוב או שמח, ובעוד שהעצב נקשר במרה השחורה, המלאנכוליה, קיבלה המלה הומור בעת החדשה דוקא משמעות של אופי הנוטה לצחוק, ומכאן התגלגלה המלה לסמל את כל הדברים שמעוררים בנו צחוק. את הספר הקדישה אסתר ליום הולדתה של מימי ב-8 לאוגוסט 1992, וגם לאסי ומולי – אולי ילדיה של מימי, "שתחכימו ותוסיפו דעת מספר נפלא זה", ומשום מה נדמה לי שאסתר שחתומה על ההקדשה הזו היא הבלשנית אסתר גולדנברג חדת הלשון שלא מכבר הלכה לעולמה, וספר זה שניתן במתנה לפני שלושים שנה מצא כעת את דרכו אלי, והספר השני שימח אותי אפילו יותר מהראשון: זהו אוסף שיריו של המשורר אהרן אלמוג שגם הוא הלך לעולמו אחרי מחלה ארוכה, כפי שלמדתי מיומניה של רעייתו, הסופרת האהובה רות אלמוג, שמתפרסמים מעת לעת במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", ואני תמיד מחכה בשקיקה לקרוא בהם. בפתח הספר השיר ששם הספר כשמו, "אם תראו סוכה עפה", ויפה שנמצא לי בין יום הכיפורים לסוכות:

אִם תִּרְאוּ סֻכָּה עָפָה תֵּדְעוּ

הִיא שֶׁל אָבִי.

50 שָׁנָה עָמְדָה. נִמְאַס לָה עָזְבָה

כְּמוֹ סוֹף כֻּלָּנוּ לַעֲזֹֹב.

רָאוּ הַשְּׁכֵנִים אֶת הַסֻּכָּה עָפָה הֶרְאוּ עָלֶיהָ בָּאֶצְבַּע לַיְּלָדִים

זֶה שֶׁל בֶּן צִיּוֹן, אָמְרוּ, זֶה שֶׁל בֶּן צִיּוֹן

סָבִי קָרָא לִבְנוֹ בֶּן צִיּוֹן

כְּשֶׁגִּלָּה לוֹ חִבָּה קָרָא לוֹ: צִיּוֹן

הִבִּיט אָבִי בַּסֻּכָּה וְלֹא הֶאֱמִין לְמַרְאֶה עֵינָיו

50 שָׁנָה אָמַר לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּיְרוּשָׁלַיִם

לִבְסוֹף עָלְתָה הַסֻּכָּה בִּלְעָדָיו...

 

בכל שיר של אהרן אלמוג, ואפילו בכל קטע משיר – סיפור, ובלב הסיפור – זיכרון, או צרור זכרונות, והזכרונות מלאים טעמים וצבעים, וגם בת צחוק יש בהם, מה שנקרא בלעז הומור, שכפי שלמדנו נתן שפיגל הוא גם זורם וגם צוחק. ואני מעתיקה כאן שיר אחד שנגע ללבי במיוחד ומקדישה אותו לכל האמהות שאורזות לילדיהן תיק אוכל עם המון רחמי אם:

 

אֲנִי מִתְגַּעֲגֵּעַ לַסֶּנְדְּוִיץ' שֶׁלָקַחְתִּי אִתִּי לְבֵית סִפְרִי

8 שָׁנִים עִם הֲמוֹן רַחֲמֵי אֵם. תִּיק אֹכֶל לָבָן

מַפִּית מַעֲשֶׂה רִקְמָה. אֵיךְ אָהֲבוּ אוֹתִי הַשְּׁלוּלִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ

לְמֶרְכַּז ווֹלוֹבֶלְסְקִי. אַחַר כָּךְ

קֻפְסַת פַּח מְגֻשֶּׁמֶת עִם חַלְבָה וּמְלָפְפוֹן יָרֹק

בֹּקֶר בֹּקֶר לַעֲבוֹדַת יוֹמִי

הָיוּ עֲבוֹדוֹת שׁוֹנוֹת: מַסְגֵּרוּת בִּנְיָן פְּקִידוּת נֶהָגוּת

בְּ-1951 רָאִיתִי מוֹדָעָה בַּעִתּוֹן

דָּרוּשׁ נֶהָג עִם רִשָּׁיוֹן עַל גִ'יפּ

לָבַשְׁתִּי חֻלְצָה לְבָנָה וְהָלַכְתִּי.

אֲנָשִׁים חִכּוּ בַּתּוֹר. אֶחָד כָּסַס צִפָּרְנַיִם הַשֵּׁנִי קָרָא סֵפֶר

בַּעַל הָעֵסֶק סִיטוֹנַאי מִן הַמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי יָצָא מֵחַדְּרוֹ וְשָׁאַל:

מַה תַּעֲשׂוּ יְלָדַי אִם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ תִּרְאוּ שֶׁאֵין שֶׁמֶן בַּמָּנו­ֹעַ?

אֶת הַעֲבוֹֹדָה קִבֵּל זֶה שֶׁאָמַר

אֶצְלִי אֵין דָּבָר כָּזֶה.

 

כאילו קיבלתי מתנה בספר הזה, שבכל פינת שיר אני מוצאת בו את עצמי. הנה מתוך השיר "סע ברכבת ישראל" שאף הוא נכתב בבת צחוק, ומי יודע כמה עצב מאחורי הצחוק:

 

זֶה שִׁיר שֶׁנִּכְתַּב בַּעֲמִידָה

בֵּין דְחִיפָה לִדְחִיפָה

בַּדֶּרֶךְ לְעוֹרֵךְ דִּין זִיכְלִינְסְקִי

בְּחֵיפָה

לְשֵׁם מַה נוֹסְעִים בַּקַּיִץ בַּרַכֶּבֶת

אִם לֹא כְּדֵי לְהָבִיא מִסְמָכִים

מֵחֵיפָה.

קַיִץ נִשְׁלָף בַּשָּׂדוֹת, פַּסֵּי רַכֶּבֶת

זִכְרוֹנוֹת אֶרֶץ יִשְָרָאֵל.

בַּגֵּרוּשׁ הָלַךְ סָבִי מִיָּפוֹ לִצְפַת

רָאָה בַּדֶּרֶךְ פֶּגֶר סוּס

הִפְשִׁיל שַׁרְווּלָיו פָּשַׁט עוֹרוֹ מֵעָלָיו

וּמְכָרוֹ בְּעַכּוֹ. בַּכֶּסֶף

קָנָה לֶחֶם לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ.

עַכְשָׁיו אֲנִי נֶכְדּוֹ רוֹכֵב בּוֹדֵד בִּשְׂדוֹת הַמֶּלַח

קוֹצִים סְבִיבִי

שֶׁמֶשׁ נִגֶּרֶת עָלַי

עֲיֵפָה

כַּרְכּוּר, זִכְרוֹן, בִּנְיָמִינָה,

מֵרוֹץ שְׁלִיחִים. אֵיפֹה חֵיפָה.

 

עכשיו אנחנו נוסעות לחיפה רק לבית המשפט. לפני שנים גם נסעתי עם בתי הצעירה להביא משם מסמכים מתיק עזבונו של אבי, ופגשנו פנים אל פנים את הפקיד שניסה בזמנו להקשות עלינו בשם הקרובים. הוא ביקש שלא נתלונן עליו. לא התלוננו. התיק, כמו השיר, גילה טפח והסתיר טפחיים. נלחמנו אז על הירושה שהוריש אבי לבנותי, חלקו בנכסי הוריו בבנימינה, מגרש בפינת רחוב הכרמל ורחוב הזית שבו עמד בית סבי ולידו מבנה המאפיה שלו שהפעיל עד שזקן מדי. אבי כתב שהוא מוריש לבנותי את הנכס כי אני אם חד-הורית. רוב בני המשפחה חשבו שזאת דוקא סיבה טובה לנשל אותי ואותן, וחברו יחד לגזול מבנותי את ירושת אבי לטובת עצמם - זו היתה רק ההקדמה לגזל הגדול שיתגלה אחרי מות אמי - ובמאמציהם לחמוס את ירושתנו גם רימו והונו איש את רעהו בכל כוחם, שבכך, חייבים להודות, יש לא מעט הומור. בכל פעם שמת עוד קרוב משפחה נחשפת עוד קנוניה נגדנו ועוד מזימת גזל, גזל מאיתנו וגזל של אחד הגזלנים מגזלנים אחרים, שהרי הגונב מגנב פטור. מרגע שמת אבי התגייסו כולם לחמוס את רכושה של אמי ואת ירושתנו. אבל אחי מת ארבע שנים לפני אמי, ולא זכה ליהנות מן החמס והגזל. מדי פעם מתקשרים שוחרי נדל"ן שאין לי מושג כיצד הם מגיעים אליי, ורוצים לקנות ממני את דירותיה של אמי בחיפה, שאפילו להיכנס אליהן לאסוף את חפצי האישיים שם לא הניחו לי. אין לך דירות בחיפה? הם שואלים בתדהמה, לא, אני אומרת להם, אין לי שום דירות בחיפה, אחרים ירשו אותן, או חמסו אותן, זה כבר לא באמת משנה. חיפה כבר הפכה לחור שחור בחיינו. אבל אני חושבת הרבה על ספרייתו הגדולה של אבי שאסף באהבה כל חייו. האם נזרקו לרחוב כל הספרים האלה? האם אסף אותם מישהו, או שהתגלגלו למזבלה? בצוואות שהציגו אחייני לבית המשפט כצוואות אמי לא הוזכרו כלל ספרים. השופטים לא הבינו כמה מרשיעה ההשמטה הזו, אבל הם לא ידעו לא את אמי וגם לא את אבי. כעת המקומות האלה לאורך מסילת הרכבת – חדרה, בנימינה, חיפה, שפעם הציפו אותי בזכרונות ילדות, כאילו שקעו כולם בזוהמת המפרץ, איבדו את חן נעוריהם, כבר איננו נוסעים אליהם אלא כשאנו נקראים לבית המשפט, לפעמים במכונית, לפעמים ברכבת. כשהיינו ילדים וגרנו בחדרה, בטרם עברנו לחיפה, היינו נוסעים להורי אבי בבנימינה ברכבת. היינו נהנים, אחי ואני, לעמוד במעברים, היכן שהרצפה היטלטלה ומילאה אותנו עונג ופחד. אחי לא זכר לי חסד נעורים, ועכשיו, כשכל אחורי הקלעים של חייו התגלו לי, כבר אינני יכולה לחשוב עליו טובות, אפילו לרחם כבר קשה מדי. כמה מעט חושבים אנשים על מה שיישאר אחריהם, עד שמאוחר מדי, ואי אפשר לתקן דבר.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.    

 

 

המתה בסיוע רפואי בקנדה

 

מאמרו של איאן אוסטין ב"ניו יורק טיימס" (גרסה מקוצרת ולטעמי מוטה לצד מצדדי החוק פורסמה גם ב"הארץ" 29.9.22) מספר על הויכוח שהתעורר בקנדה בעקבות שינוי בחוק שהרחיב את האפשרות למה שמכונה "מוות בסיוע רפואי". השינוי בחוק אושר במרס 2021 ובעקבותיו הומתו בקנדה עד דצמבר 2021 – מתוך אוכלוסיה של כשלושים ושמונה מיליון נפש - 31,664 איש, מתוכם 224 שלא היו במצב סופני, שזה עיקר החידוש בחוק המתוקן – אפשרות חוקית להמית אנשים שאינם במצב סופני ויכולים לחיות עוד שנים רבות, אם הם "במצב רפואי מייסר וחשוך מרפא" כלשון החוק. החוק מציין שלושה מאפיינים למצב כזה: מחלה או לקות חמורה וחשוכת מרפא, מצב מתקדם של הידרדרות בלתי הפיכה בכשירות, כאשר המחלה או הלקות או ההידרדרות גורמים להם סבל גופני או נפשי שהינו בלתי נסבל עבורם ושלא ניתן להקל עליו בתנאים שמקובלים עליהם.

קל לראות שאין כאן שום מאפיין אובייקטיבי: ההיתר להמית מתבסס על תחושות החולה עצמו ועל חוות דעת של שני רופאים, ללא צורך באישור של בית משפט. מחלות רבות הן חשוכות מרפא, אבל אפשר לחיות עמן שנים רבות ואפילו להנות מהחיים. אנשים רבים סובלים מלקות חמורה: עיוורון, חרשות, נכות קשה, ובכל זאת הם חיים ומוצאים בחייהם עניין ומשמעות ואפילו אושר. חלק מהמחאה נגד החוק מתבסס על כך שהוא עלול לתייג נכויות שונות כגרועות ממוות, ובעצם התיוג הזה להשפיע על ערך חייהם של נכים. בשבוע האחרון הוצגו בערוץ 12 שתי כתבות: האחת על נעמי רביע שכמעט התעוורה לגמרי, אבל ממשיכה להגיש את תכניתה בגלי צה"ל "יהיה בסדר" ומוצאת נחמה בספורט האהוב עליה – ריצה למרחקים ארוכים, כעת בעזרת מנחים שרצים לצדה. האחרת על מירב מילר שכמעט התעוורה, זכתה לטיפול שהציל את ראייתה, אבל ממשיכה להתמודד עם קשיים וחרדות. יש אנשים שלועגים לכתבות כאלה, אבל אלה כתבות חשובות שמעניקות כוח לצופים רבים שמתמודדים עם מחלות ונכויות, ורוצים לבחור בחיים. כל חוקי ההמתה מתעלמים מכך שהרצון למות יכול להופיע אצל כל אדם במצבים מסוימים, והוא מושפע מדברים רבים: מנסיבות החיים, מיחס הסביבה, מהאופן שבו החברה רואה את המחלות והנכויות, והרבה מאד מהעזרה והתמיכה שאדם מקבל מסביבתו בצר לו. מחלה ונכות קשה מצריכות הסתגלות, והסתגלות מצריכה זמן. קרוב משפחתי, ניצול שואה קשיש, התאבד מפני שעמד לאבד את ראייתו, ולדעת אשתו גם בגלל סגרי הקורונה, שהזכירו לו את חוויותיו בשואה. לולא היה שם קץ לחייו אולי היה מגלה שאפשר לחיות גם עם עיוורון, ולהמשיך להנות ממשפחתו האוהבת, מאשתו הנאמנה, אהבת נעוריו, מילדיו ונכדיו והנינים שלא זכה להכיר, שאולי לא היה מסוגל לראות, אבל היה יכול לחבק. ומי שקובע שחיים עם לקות או מחלה אינם נסבלים, עלול אכן להפוך את חייהם של חולים ונכים לבלתי ראויים. רק מי שמאמין בערכם המוחלט ובקדושתם של חיי האדם יהיה מוכן להשקיע משאבים בטיפול ובשיפור חייהם של הסובלים.    

החוק הקנדי מדגים היטב את המדרון החלקלק של חוקים המתירים המתה, שלא לומר רצח, בטענה שזה רצון החולה וזו טובתו: תחילה המתה של חולים סופניים, ואט אט התרחבות היתר ההמתה לאנשים שסובלים ממחלות ונכויות שההתמודדות איתן מטילה עול כספי כבד על המערכת הרפואית, והופכת אותה ואת המדינה שמממנת אותה לבעלת אינטרס לשים קץ לחייהם של אנשים חולים או נכים. מקרה החשוד ככזה מתאר בכתבה (המקורית) כריסטופר ליון. אביו היה בעל היסטוריה של דיכאון, מחשבות אובדנות ואיומי התאבדות. בגיל 77 נפל וסירב לאכול, והרופאים הכריזו עליו כחולה סופני והמיתו אותו. בנו חש שההמתה היתה מפוקפקת, מה שלא מפריע כמובן לאחרים לטעון שאין בקנדה ניצול לרעה של החוק ושהפיקוח מספיק. קל להעלות טיעונים כאלה כאשר הציבור הקנדי תומך בהרחבת האפשרויות להמתה בסיוע רפואי ובית המשפט העליון הקנדי היה זה שחייב את הממשלה להרחיב את החוק. צריך להיות תמים במיוחד כדי להאמין שאין שום ניצול לרעה של אפשרות להמית קשישים ונכים שהטיפול בהם דורש משאבים מוגברים.

אבל האם יש מקום להתחשב בדעת הכלל כאשר מדובר בהמתה של אנשים? רבים ישמחו לשלוח לעולם הבא את סבא או סבתא, לאחר שהחתימו אותם על צוואה לטובתם. אני מכירה אנשים כאלה אישית, ולא הייתי רוצה שהחוק יסייע למעשיהם, כל שכן שיעודד אותם. לא קשה למצוא רופא שיחתום על אישור המתה של קשיש חולה או נכה שזקוקים לטיפול סיעודי יקר, ולא יחשוב שהוא עובר על "לא תרצח". האיסור לרצוח פירושו לא רק להימנע מהמתה בכל תנאי שהוא, אלא להשקיע משאבים בשימור החיים ואיכותם. הפרזנטורית של התיקון בחוק בכתבת ניו-יורק טיימס היא שריל רומייר, אשה שעברה למעלה מארבעים טיפולים לתיקון בעיה בחוט השדרה שגורמת לה כאבים שהולכים ומחמירים. היא קיבלה על פי החוק המתוקן היתר המתה וכועסת על כל מי שמתנגד לכך. שריל רומייר, אם לשני ילדים בוגרים, היא בת 46 בלבד, ומישהו עלול להרוג אותה בקרוב. האם זה מה שמערכת הרפואה המודרנית יכולה להציע לאשה בת 46 שסובלת מכאבים קשים? להרוג אותה? אין שום אמצעי אחר? ואם יהיו לה כאבים בלתי נסבלים, האם לא ראוי יותר להרדים אותה לכמה ימים, כפי שעושים עם אנשים שנפצעו קשה, כדי שתנוח ותתאושש מהכאבים? כן, הרדמה כזו היא יקרה מאד. כולנו יודעים כמה חששו במערכת הבריאות מריבוי חולים בקורונה שנזקקים להנשמה והרדמה. אבל האם חייה של שריל זולים יותר מהתקציב שנדרש להרדים אותה מדי פעם לימים ספורים כדי להקל על סבלה, במקום להרוג אשה בת 46, שאכן רוצה מאד למות, אבל אולי היא רוצה למות מפני שאין מציעים לה שום הצעה טובה יותר? המחשבה ששריל רומייר שאינני מכירה אישית תומת מעוררת בי חלחלה. אני מביטה בפניה. היא איננה מבוגרת בהרבה מבתי הבכורה. היא מספרת שיש לה בני משפחה שמתנגדים להחלטתה למות. היא מנסה לשכנע אותם. אני מתפללת שהם ישכנעו אותה, שהמוות איננו טוב מהחיים, גם אם הם מייסרים וחשוכי מרפא, שהרי כולנו נמצאים בהידרדרות בלתי הפיכה אל הזקנה והמוות, ובכל זאת יש ערך לחיינו הזקנים, המוגבלים, המכאיבים לעתים, ערך שאסור לבטל בקלות.  

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.