דוד אלבחרי ז"ל

 

באיחור נודע לי על מותו של הסופר היהודי-סרבי דוד אלבחרי ב-30 ביולי, והידיעה הזו הציפה אותי בצער עמוק, כאילו הכרתי אותו אישית. היה משהו בכתיבתו של אלבחרי שגרם לי להרגיש כאילו הכרתיו אישית. מוזר לי שהוא נפטר רק כמה שבועות אחרי דינה קטן בן-ציון, שתרגמה כמה מספריו לעברית, בין הסופרים הסרבים הרבים שתרגמה לעברית, למרות שהיה צעיר ממנה ביותר מעשור. משפחתו הודיעה שנפטר לאחר מחלה ארוכה. זה הזכיר לי משהו שכתב, נדמה לי בספרו "גץ ומאייר", ספרו האהוב עלי ביותר והמופלא ביותר בעיני, שמתאר שני נאצים שמדי בוקר דחסו למשאית שלהם יהודים מבלגרד, גברים, נשים וטף, והסיעו אותם ברחובות בלגרד במשאית שצינור הגזים שלה הוליך לתא המטען והרעיל את הנוסעים, שבסוף היום הושלכו גופותיהם מן המשאית. אם אינני טועה בספר הזה מזכיר אלבחרי שבמהלך בדיקה רפואית נשאל על מחלות של בני משפחתו, והשיב: "רובם מתו מהרעלה". זו היתה אמירה נוראה וברגע הראשון צחקתי ממנה. יש הרבה ציניות ב"גץ ומאייר", אולי רק כך אפשר לכתוב על אנשים שהעבודה שלהם זה לרצוח אנשים יום אחר יום באופן שמפתה לדבר על הבנאליות של הרוע, למרות שאין שום דבר בנאלי ברצח ואין שום דבר בנאלי ברוע. על כל הספרים של אלבחרי משוך חוט של מלאנכוליה. אינני יודעת אם מלאנכוליה היא מאפיין של יהודים. אולי כן. דיוקנו של אלבחרי נראה לי מאד יהודי, למרות שאמו היתה סרבית שהתגיירה כשנישאה לבעלה הראשון שנרצח במלחמה, ואחרי המלחמה איבדה את שני בניה בתאונה, ואז נישאה שוב ליהודי, אביו של אלבחרי, שאף הוא איבד את אשתו וילדיו במלחמה, ונולדו להם בת ובן. אחותו של אלבחרי חיה בישראל, ולכן ביקר לעתים קרובות בישראל, ואביו חלה ומת בישראל – על כך הוא סיפר בספרו הקטן והעצוב "צינק". זה גרם לי לתהות מדוע כשהחליט לעזוב את יוגוסלביה בימי מלחמת האזרחים בראשית שנות התשעים, מדוע לא בא לישראל, אלא הרחיק לקנדה, ששם תמיד הרגיש מהגר, נווד, זר, למרות שליטתו בשפה האנגלית שממנה תרגם לסרבית כמה יצירות מופת. אולי מאחר שנמלט מארץ שנהרסה במלחמה לא רצה לחיות בארץ שיש בה מלחמות ולא רצה שילדיו ישרתו בצבא וייאלצו להילחם, לכן נסע לארץ שאין בה מלחמה ושלא היה מסוגל להרגיש אליה שייכות, ובסופו של דבר שב לבלגרד בשנות חייו האחרונות ושם נפטר ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה זמן רב ולא מהרעלה, אבל כל ימיו חי את גורל הקהילה היהודית של יוגוסלביה, שהנאצים רצחו באובססיביות יוצאת דופן אפילו עבורם. הוא כתב על מותם של הוריו יותר משכתב על חייהם – על חייהם כתב מנקודת הראות של מותם, כך לפחות הרגשתי אני. היצירה שלו היתה מצבה ליהדות יוגוסלביה, ובהכרח התגבשה כדיון באופיו של הרוע הנאצי, הוא דיבר על הרוצחים הנאצים כמי שעורך מחקר ומתעד. אולי בגלל הטון הציני והענייני לכאורה קראו לו סופר פוסט-מודרני שאף פעם לא הבנתי בדיוק למה מתכוונים באמירה הזאת. לי עצמי מוזר לחשוב על דוד אלבחרי כעל סופר פוסט-מודרני. תמיד חשבתי שהוא סופר ריאליסטי להחריד. מה יותר ריאליסטי ויותר מחריד מתיאור של רצח יהודי בלגרד במשאיות המוות, שהיו יעילות דיין לרצוח קהילה קטנה בסך הכל. תמיד חשבתי שהרצח הכמעט טוטאלי של יהודי יוגוסלביה המעטים והמפוזרים על פני הארץ כולה הוא עדות מחרידה במיוחד לאובססיביות הנאצית, כי מדוע לטרוח כל כך לרצוח קהילה קטנה ומפוזרת שבכל עיר גדולה בפולין יש קהילה יהודית גדולה פי כמה מכל יהדות יוגוסלביה. נדמה לי שבאותו הקשר של מות קרוביו הוא אמר על עצמו שהוא עץ יבש. זאת לא היתה אמירה על עצמו כי היו לו ילדים ונכדים, אבל הוא דיבר על יהדות יוגוסלביה שנרצחה, ושמלחמת האזרחים חיסלה את המעט שנותר ממנה. בסופו של דבר שב לבלגרד, כי סופר חי קודם כל בשפתו וקשה לו להיות אזרח העולם, גם אם הוא מכיר וחי בשפות אחרות ובספרויות אחרות, בסופו של דבר הוא חי בשפתו וההגירה לסופרים כמוה כהוצאת דג מהמים, קשה לסופר לנשום בשפה שאיננה שפת כתיבתו. כמובן לא הכרתי את דוד אלבחרי אישית, אז את מה שאני כותבת עליו אני יודעת ממה שכתבו אחרים או ממה שכתב בעצמו או ממה שאני משערת לעצמי. שאלתי את דינה קטן בן-ציון הרבה שאלות על דוד אלבחרי, שהיא כמובן הכירה אישית, והיא סיפרה לי מעט דברים, אולי מפני שהיתה דיסקרטית ואולי מפני שלא ידעה לענות. הייתי רוצה לפגוש אותו פעם ולשאול אותו על כל הדברים שסיקרנו אותי: האם היה רוצה שתישאר ביוגוסלביה או בסרביה לפחות קהילה יהודית גדולה ותוססת? האם זה היה מנחם אותו במידה מסוימת על הקהילה שנשמדה? האם הוא מצטער שבימי מלחמת האזרחים ביוגוסלביה עלו רבים ממעט היהודים שנותרו בה לישראל? ואיך הוא רואה את זהותו היהודית ואת זהותו הסרבית - הוא דיבר הרבה על שאלות של זהות, אבל יותר באופן כללי, פחות לגבי הזהויות הספציפיות שלו. נדמה לי שהוא חש שבני הדור השני לשואה הם במידה מסוימת מתים בחייהם, כאילו מראש נולדו עם חלק מת בגופם, חלק שמת עם קרוביהם המתים אבל נגזר עליהם לשאת אותו בגופם כל חייהם. זו איננה כתיבה פוסט-מודרנית אלא כתיבה טראומטית של אנשים שנושאים איתם טראומה בין-דורית, שהיא כל כך ממשית שאפשר כמעט לגעת בה ולמשש אותה, והיא כואבת גם למי שנושא אותה וגם למי שנוגע בה, ואולי לכן כואב לי במיוחד על דוד אלבחרי שקראתי שמת ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה שנים, והסבל היה חלק בלתי נפרד מאישיותו ומכתיבתו והמחלה היתה עוד התגלמות של משא הסבל שלו ואני מקוה שאנשים ימשיכו לקרוא את הספרים שלו ובייחוד את גץ ומאייר שהוא ספר שאין כמותו בעולם.  

להילחם, לא לברוח

 

אתמול ראיתי בחדשות שדונלד טראמפ מביס את כל יריביו במפלגה הרפובליקנית וצפוי להיות מועמדה בבחירות 2024 לנשיאות ארה"ב, ומכיוון שמועמד המפלגה הדמוקרטית צפוי להיות הנשיא המכהן ג'ו ביידן שהוא אדם מבוגר ולא מאד כריזמטי, צריך להביא בחשבון את האפשרות מעוררת החלחלה שטראמפ ייבחר בשנית לנשיאות ארצות הברית, ויעשה הכל לרסק את מאפייניה הדמוקרטיים כפי שנתניהו עשה הכל – גם בעבר, לא רק בהווה – כדי לרסק את אופיה הדמוקרטי השברירי של מדינת ישראל. חשבתי על כך לא רק מפני שנצחון אפשרי של דונלד טראמפ ותוצאותיו מטילות עלי אימה נוראה, אלא גם מפני שבערוץ כאן דיווחו בדרמטיות גדולה על הנוירוכירורג ד"ר ציון זיבלי שעבר לקונטיקט, לטענתו בגלל המהפכה המשטרית בישראל, כדי לגדל את בנותיו במדינה דמוקרטית, וזה בעיני אירוני, כי ארצות הברית היא דמוקרטיה מפוקפקת מאד, ששיטת הבחירות שלה נותנת עדיפות גדולה לאיזורים חקלאיים שמרניים ונחשלים על פני הכרכים הדמוקרטיים הגדולים, אזורי הבחירה בה מחולקים בכוונת מכוון כדי להפלות שחורים ולמנוע מהם קול שווה, והשופטים בה נבחרים בידי פוליטיקאים, כך שבית המשפט העליון שלה משקף כעת בפסיקותיו את דיעותיהם של טראמפ ודומיו. גם הרעיונות הדיקטטוריים של נתניהו ויריב לוין יובאו מארצות הברית בעזרת פורום קהלת שמייצג אילי הון מנוכרים לציבור הרחב ומתנחלים פנאטים שחולמים על ארץ ישראל השלמה שאזרחיה הערבים מגורשים או נטולי זכויות אזרח ואדם. כלומר הד"ר זיבלי שברח מישראל כי הוא רוצה לגדל את בנותיו בדמוקרטיה, עלול למצוא את עצמו בעוד שנה וקצת בשלטון אוטוקרטי הזוי וגזעני של דונלד טראמפ. אולי כמנהל מחלקה נוירוכירורגית נחשבת עם משכורת גבוהה הוא יסבול מחילופי השלטון פחות מאזרחים שחורים או מהגרים מקסיקנים בשכונות העוני, אבל עדיין הוא יחיה במדינה שהדמוקרטיה שלה מעורערת, והיא אפילו לא המדינה שלו.

מאד פופולארי בקרב המעמדות הגבוהים של מתנגדי ההפיכה המשטרית לדבר על רילוקשיין – כבר לא אופנתי לומר ירידה מהארץ, או הגירה. לי אין בעיה עם אנשים שעוזבים את הארץ לחיים יותר טובים מבחינתם, אבל כן מפריע לי שהם מציגים את העולם כמקום נפלא שרק צריך לבחור באיזה מגני העדן הפרושים עליו להתנחל, וכאילו כל הדברים שהבריחו את אבותינו מהגולה אינם קיימים עוד. אבל העולם הוא מקום די רע, גם בארצות שבהן היאוש נעשה יותר נוח. בשום מדינה לא אוהבים במיוחד מהגרים, ואלה שסובלים במיוחד בישראל, יסבלו עוד יותר בארצות כמו איטליה בשלטונה הפשיסטי של ג'ורג'יה מלוני, שמבטלת כעת את הורותם של בני זוג הומוסקסואלים שאינם הוריהם הביולוגיים של ילדיהם אלא הוכרו ככאלה בבית המשפט. קשה לתאר את רשעותו של השלטון הזה שאיננו מסתפק בשינויים בעתיד, אלא מבטל גם פעולות משפטיות שנעשו כדין בעבר. ג'ורג'יה מלוני זכתה לקבלת פנים אוהדת בארצות הברית, כי ביידן זקוק לה כחברה בנאט"ו שמשתפת אתו פעולה נגד רוסיה של פוטין ובעד עצמאות אוקראינה, ומפני שלפשיזם האיטלקי אין כרגע השלכות בינלאומיות מסוכנות, כפי שיש למדיניות עידוד הפרעות בערבים והעלייה להר הבית של סמוטריץ' ובן-גביר, שעלולה להבעיר את המזרח התיכון כולו, תרחיש שארצות ברית חרדה ממנו מאד. אבל האם איטליה היא מדינה שכדאי להתגורר בה? מבחינתי עדיף להתרחק כיום מאיטליה, עם כל הכבוד ליופיה המופלא ומסעדותיה המפתות.

גם צרפת לא ממש מושכת אותי עם אובססיית ההתנגדות שלה לנשים בבגדים ארוכים ובכיסוי ראש, והאנטישמיות שתמיד מבעבעת מתחת לפני השטח, שלא לדבר על גרמניה שחמישית מתושביה אוהדים מפלגה בעלת דעות נאציות וטרמינולוגיה בהתאם. התערערות הדמוקרטיות והמאבק עליהן הוא כלל עולמי. ערוץ פוקס האמריקני איננו שונה בהרבה מערוץ 14, לא בדמויות שמאיישות אותו ולא באלה שמאזינים לו בשקיקה, הן הפוליטיקאים והן מעריציהם. אולי כשיש לך משרה בכירה בארצות הברית ומשכורת אמריקאית, קל לך יותר להתעלם מאופי המדינה שאתה חי בה, ואתה יכול לשלוח את ילדיך לבתי ספר פרטיים ולקוות שלא ישתלטו עליהם רפובליקנים פנאטיים ויהפכו אותם לכנסיות הטפה נגד פמיניסטיות ולהט"בים. אבל האמונה שאתה חי בדמוקרטיה טובה יותר מישראל היא במידה רבה אשליה.

מי שבאמת רוצה לחיות בדמוקרטיה ליברלית, וגם לשמור על זהות יהודית, אין לו לאן לברוח. העולם איננו מקום מזמין, תרתי משמע. מהגרים – למעט בודדים בעלי כישורים נדירים - אינם רצויים בשום מקום, על תחושת זרות קשה מאד להתגבר גם כשאתה רצוי, ומי שמקצועם מבוקש בכל מקום הם ממילא מיעוט קטן. לרובנו אין לאן ללכת, ונשארה לנו רק ברירה אחת: להילחם בכל כוחנו, דל ככל שיהיה, כדי לשמר ולחזק ולבצר את הדמוקרטיה הישראלית. רבים שותפים למאבק ואין סיבה להתייאש מראש. במוקדם או במאוחר ממשלת הזדון של נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר תיפול ותקום לנו ממשלה טובה יותר. זה תלוי בכך שלא נברח מהמערכה, אלא שנהיה נחושים ואיתנים להישאר במקומנו ולהשיב מלחמה. מי שנמלט מישראל שיהיה לו בהצלחה. לא בטוח שהממשלה מצטערת על עזיבתו. מבחינתם מתנגד אחד פחות זו איננה בשורה רעה, והם ישמחו לקלוט במקומו עוד משפחה חרד"לית שתצביע לנתניהו או סמוטריץ'. אבל מי שבאמת רוצה ישראל דמוקרטית צריך להישאר פה, למלא את ריאותיו באוויר ולהמשיך להילחם.   

הרשעות של איילת שקד

כבר יומיים אני חושבת על ילדה אוקראינית חולת סרטן שמקבלת טיפולים בישראל במסגרת יוזמה של עמותת "רחשי לב" לטיפול בישראל בילדים חולים מאוקראינה. ראיתי אותה בכתבה של "כאן" במהדורת החדשות של יום שלישי בהגשת מיכל רבינוביץ'. הילדה נמצאת כאן עם אמה כבר כמה חודשים בעוד שאביה ואחותה הקטנה נשארו באוקראינה. אחרי תחילת המלחמה הם הצליחו להגיע לישראל, אבל החזירו אותם לגבול רומניה-אוקראינה ולא נתנו להם להיכנס. האמא של הילדה בכתה וביקשה שלפחות יתנו לבעלה לבוא. אני לא יודעת ולא מבינה למה לא נתנו להם להיכנס. אולי הם לא ידעו לפנות לאנשים הנכונים, לבקש מעמותת "רחשי לב" או ממישהו אחר שקשור להבאת הילדה לטיפול בשראל שיאפשר גם לאביה ואחותה להיכנס לכאן. כשהכתבה הסתיימה מיכל רבינוביץ' פשוט המשיכה הלאה ואני לא זוכרת אם היתה בסוף הכתבה איזו תגובה מהרשויות. נדמה לי שלא. בדרך כלל אני מעדיפה את מיכל רבינוביץ' שהיא מגישה מאד קורקטית, אבל במקרה הזה מאד הצטערתי שזה לא היה בערוץ 2, והקריינות לא היתה דרמטית ולא היתה יונית לוי שתרים גבה ותגיד "מזעזע". לפעמים אני רוצה לעשות משהו ואני לא יודעת איך, למרות שאני אזרחית ישראלית וכבר ניהלתי כמה מאבקים בחיי. כמה רע אפשר להיות כלפי אנשים שגם ככה הגורל הימר להם מכל בחינה אפשרית.

חשבתי על זה שוב היום בבוקר כשצפיתי בתכנית הבוקר עם עקיבא נוביק וחיים לוינסון ויש להם תמיד קטע מטופש של "שיחה בהפתעה", שההפקה מקשרת אותם עם מישהו שהם צריכים לנחש מיהו ולשאול אותו שאלות לא מתוכננות, והבוקר זה היה היחצ"ן רני רהב, ושאלו אותו על היחס של איילת שקד לפליטים מאוקראינה והוא אמר שהיא נוהגת בתבונה, ואני חשבתי שרני רהב הוא לא בן-אדם שמנדב את דעותיו בחינם, הוא יחצ"ן מפורסם שמשלמים לו הרבה כסף כדי שיפאר את לקוחותיו, והתקשיתי להאמין שהוא התנדב לשבח את מדיניות הרשע והגזענות של איילת שקד מרצונו החופשי, או שבעצם השיחה בהפתעה בכלל לא היתה בהפתעה והוא עלה לשידור כדי לשבח את מדיניות הרשע תמורת שכר נאה. חשבתי על הילדה חולת הסרטן שלא ראתה חודשים את אבא שלה ועכשיו צריכה גם לדאוג לאבא ולאחות שלא איפשרו להם להיכנס לישראל ועל רני רהב שאולי עושה כסף מלפאר את את איילת שקד ומדיניות הרשע והגזענות שלה וחשבתי כמה אני שונאת את הנימוס הזה שבו מראיינים אנשים שפלים שכל מלה שלהם נועדה להרע למי שגורלו לו הימר לו ממילא במקום להגיד להם בפנים שהם פשוט חלאות אדם, כי לפעמים צריך פשוט להגיד לאנשים שהם חלאות, גם אם הם יודעים להיות בכל המקומות הנכונים, לעשות פילאטיס אצל לאה שנירר ולהתראיין עליה לגיא פינס ולהתראיין אצל רוני קובן ולהתחנחן פה ושם בזמן שהם דנים אנשים למוות מבלי להניד עפעף. עכשיו אייל שקד עסוקה בהעברת חוק האזרחות שיותר מדויק לקרוא לו חוק הגזענות, חוק שמונע תושבות מבני זוג פלשתינים של ערבים שהם אזרחי ישראל, ואיילת שקד רוצה להעביר את חוק הגזענות הזה בעזרת מפלגות הימין המתועבות שהם כמובן חבריה האידיאולוגיים, והיא חושבת שהיא יכולה להיות שרת הפנים בתמיכת רע"ם ומר"ץ ובנט יכול להיות ראש ממשלה בתמיכת רע"ם ומר"ץ, אבל את כל החקיקה הגזענית ואת כל המדיניות הגזענית והמרושעת שלה, ומן הסתם גם של בנט, היא תעביר בעזרת הימין שמתנגד לממשלה שהיא שרת הפנים בה. אני מאד לא רוצה שהממשלה הזאת תיפול, כי אם נתניהו יחזור זה יהיה סיוט, אבל אם יפילו את הממשלה על חוק האזרחות, אני אהיה שלמה עם זה. והדבר שהכי מרגיז אותי זה שמפלגת העבודה תומכת גם כן בחוק הגזענות הזה ששולל זכויות אדם בסיסיות מפלשתינים ומונע מהם לחיות בישראל עם בני זוגם והורי ילדיהם רק מפני שהם ערבים. ואני לא מבינה איך אדם כד"ר נחמן שי לא רואה את החוט המקשר בין שלילת זכויות אדם בחוק האזרחות לבין ההתנכרות לפליטים אוקראינים שאינם יהודים. כשמסכימים לחקיקה גזענית כמו חוק האזרחות וחוק הלאום, והופכים את המדינה באופן רשמי למדינה ששוללת זכויות אדם מערבים רק משום שהם ערבים, ומעניקה ליהודים זכויות שנשללות מלא יהודים, מניחים תשתית למדיניות הגזענית שמאפשרת לנעול את הדלתות בפני פליטים שנמלטים מסכנת מות, רק מפני שאינם יהודים. אי אפשר להטיף לאנושיות לאחר שקבעת את חוסר האנושיות כחוק המדינה, ומי שמתבייש בפרצופה של מדינת ישראל שנועלת את שעריה בפני פליטי המלחמה מאוקראינה, שיבין שזה בדיוק פרצופה של מדינה ששוללת זכויות מערבים שמתחתנים עם בני עמם מצדה השני של גדר ההפרדה.   

השכנים ביפו

 

לפני כמה שבועות הייתי אצל בתי ביפו. היא הלכה לסרט ואני נשארתי לשמור על הנכד. מהצהריים חיכינו למשלוח שהיה אמור להגיע בשלוש בצהריים, אבל לא הגיע עד שבתי הלכה לקולנוע. חצי שעה אחר כך צלצלו באינטרקום, והבנתי שהמשלוח הגיע, אבל לא ידעתי על איזה כפתור ללחוץ, אז תפסתי את הנכד ורצתי איתו לפתוח את הדלת למטה ושכחתי שהדלת בדירה של בתי ננעלת מעצמה ונשארתי בחוץ עם הנכד והמשלוח ובלי מפתח. הכלב שלי היה בתוך הדירה אבל למרבה הצער הוא לא יכול היה לעזור לנו. הייתי מאד מאד לחוצה. למזלי הנכד לא בכה והיה הרבה יותר רגוע ממני. יכולתי ללכת איתו לטייל כי העגלה שלו עמדה בחדר המדרגות, אבל פחדתי להשאיר את המשלוח ללא השגחה. ישבתי קצת על המדרגות וחשבתי לעצמי מה לעשות? למיטב ידיעתי לא היו לשום שכן מפתחות לדירה, אבל בכל זאת החלטתי לדפוק אצל השכנים. כולם היו חביבים והזמינו אותי להיכנס ולשבת אצלם, אבל פחדתי להשאיר את המשלוח ללא השגחה, למרות שכנראה איש לא היה גונב אותו. בדירה שלישית שבה דפקתי גם כן הזמינו אותי להיכנס ולשבת, למרות שהזוג בדירה אירח בדיוק זוג חברים, והבעל אמר לי במבטא רוסי כבד: "צריך בקבוק קוקה-קולה" ולא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון. הוא ביקש שאחכה רגע, ואז לקח בקבוק קוקה-קולה ריק, חתך את שני הקצוות ויצר פס פלסטיק רחב, ואז ירד איתי קומה לדירה של בתי ופתח את הדלת בשנייה בעזרת פס הפלסטיק שחתך מהבקבוק. הוא סיפר שקרה להם אותו דבר: הם ליוו את בתם והדלת נטרקה, ואז הזמינו פורץ דלתות והוא פתח את הדלת באותה צורה, עם חתיכת פלסטיק מבקבוק, וממנו למדו איך לפתוח דלתות שלא ננעלו אבל נטרקו. קשה לתאר כמה הקלה חשתי לחזור לדירה, להכניס את המשלוח, ולהמשיך לבלות את הערב עם נכדי שביקש לאכול שקית חטיפים שצורפו למשלוח במתנה, ובתוך דקות ירדה על כולנו שלוה.

ככה פגשתי לראשונה את השכנים של בתי, ומה שבלט מיד לאוזן הוא שכולם עולים מחבר העמים, אנשים לא צעירים, שמתגוררים כמו בתי בדרום יפו, מן הסתם מפני שהדירות שם זולות בהרבה מהדירות במקומות אחרים.

חשבתי על זה הרבה אחר כך כשקראתי כל מיני מאמרים שהסבירו שבצפון יפו גרים אשכנזים ובדרום יפו גרים מזרחיים, וחשבתי כמה אנשים אוהבים סטריאוטיפים ואוהבים לחלק הכל לשניים, במקום להסתכל על המציאות שהיא יותר מסובכת, וביפו היא מסובכת במיוחד, כי יפו היא עיר ערבית שגרים בה הרבה יהודים. חלק מהיהודים גרים ביפו מפני שהיא יפה, וחלק מהיהודים גרים ביפו מפני שהיא זולה. היהודים שגרים ביפו מפני שהיא זולה הם לא עשירים במיוחד. חלק מהם אשכנזים ילידי הארץ שאין להם הרבה כסף – לא לכל האשכנזים יש הרבה כסף, כמו שלא לכל היהודים יש הרבה כסף, למרות שבכל פעם שהסתובבתי באירופה פגשתי אנשים שאמרו לי שליהודים יש הרבה כסף, לכן הרבה עולים מברית המועצות לשעבר מתגוררים בדרום יפו, וגם הרבה עולים מאתיופיה מתגוררים בדרום יפו, במיוחד בשיכונים ג' וד', אבל גם במקומות אחרים. יש גם יהודים כורדים שמתגוררים בדרום יפו – יש להם בית כנסת קטן מתחת לרחוב יפת, ותמיד יושבים שם קשישים בכיפות מסורתיות ועוזרים לי לפעמים עם העגלה. יש כמובן הרבה ערבים שגרים בדרום יפו, חלק מהם גרים בשיכונים וחלק מהם גרים בווילות שנמצאות מול השיכונים, כי ביפו אין חלוקה ברורה לשכונות יקרות ועניות כמו שיש במקומות אחרים, ואפשר לראות לפעמים מצד אחד וילה מפוארת עם חצר יפה מוקפת חומה ולידה צריפון שבו גרים אנשים שתולים את הכביסה בחוץ על חבלים ליד ערמות אשפה. יפו היא מאד אקלקטית ומאד לא מאורגנת, והרבה אנשים חושבים, אולי בצדק, שזה חלק מהקסם שלה.

הדבר הכי מכוער ביפו הם המגדלים הלבנים החדשים שבנו בשדרות ירושלים בתקוה לצופף את התושבים שזה מאד לא מתאים לאורח חייהם לשבת בערבים החמים בחצרות ולשתות קפה או לעשן נרגילה, וקרוב למגדלים בבניין שהיפואים קוראים לו הרב-קומות יש "מנהלת פינוי-בינוי" שמנסה לפנות יפואים מהשיכונים הישנים שיש בהם רק שלוש קומות ולהעביר אותם למגדלי החדשים עם שתים-עשרה קומות או משהו כזה, שזה מכוער ומפחיד, אבל אולי הדירות בפנים יותר יפות – לא ראיתי. הפינוי-בינוי נוגע לכל התושבים ביפו, ערבים ויהודים מכל העדות והמגזרים, והוא נוגע כמובן לאלה שפחות עשירים, כי מפנים את השיכונים הישנים ולא את הווילות הגדולות, שיש כאלה בכל מקום ביפו, גם בצפון וגם בדרום.

יש אנשים שמאד אוהבים לדבר על אשכנזים ומזרחיים כי זה נוח וגם משרת כל מיני מטרות שלפעמים הן קצת הזויות, כמו הניסיונות לתאר את נתניהו כנציג המזרחיים שלא רק שהוא לא חלק מהם אלא הוא גם בז להם כי השקפת העולם שלו מאד גזענית, ויש כאלה שסתם אוהבים לקלל אשכנזים, שזאת מסורת של יהודים ספרדים מאז הישוב הישן ולא כמו שחושבים מאז העליות הגדולות. יותר נוח לקלל כשעושים הכללות, אבל אי אפשר באמת להסתכל בהכללה על אשכנזים ותיקים ועל עולים מחבר העמים בשנות התשעים, שעכשיו הם כבר בישראל שלושים שנה והם כבר לא עולים חדשים, אבל עדיין הם כל כך שונים מהאשכנזים הוותיקים ומילידי הארץ. וגם העולים מאתיופיה שרבים מהם גרים בדרום יפו הם לא בדיוק מזרחיים כמו המרוקאים והכורדים. כל עדה היא שונה ולכל עדה יש סיפור אחר, ועדיין העולים מחבר העמים עובדים בכל עבודה אפילו כשהם גמלאים כי אין להם פנסיות והעולים מאתיופיה די סגורים בתוך עצמם בשכונות.

כשהגיעה העלייה מרוסיה בראשית שנות התשעים היא נתקלה בהמון עוינות ושנאה במיוחד מצד מזרחיים, ובלטה במיוחד מפלגת ש"ס ביחס המחפיר שלה לעולים ובהסתה נגדם בטענה שהנשים שלהם אינן יהודיות וגם גרוע מכך. המזרחיים שמסיתים נגד אשכנזים מנסים להשכיח את העובדה הזאת, שבעדה שלהם ובמפלגה שמזוהה במיוחד עם עולים מצפון-אפריקה היתה גזענות נוראה כלפי העולים מברית-המועצות, לא בגלל שהם עשירים – הם לא- ולא בגלל שהם עשו למזרחיים משהו רע, אלא דווקא להיפך, בגלל שהמרוקאים והתוניסאים שהתבססו היטב בישראל וגם בחוגי השלטון, היו מספיק חזקים ומקושרים כדי להתעלל בעולים, בין אם אלה עלו מאתיופיה ובין אם עלו מברית-המועצות.

לפעמים כשמישהו מקלל אשכנזים ומונה את חטאיהם, הוא בסך הכל רוצה להשכיח את העובדה שהוא עלה מזמן או נולד בארץ, שהוא חי טוב ומקושר היטב לשלטון, ושהוא יכול להרשות לעצמו להתנכל לעולים ממקומות אחרים ששונים ממנו. תמיד אני נזכרת באשה המזרחית בתחנת האוטובוס הסמוכה לביתי שנטפלה לעולה מברית המועצות וצעקה לה גויה, זונה, למרות שהיא לא אמרה לה דבר ולא עשתה לה מאומה.  אמרתי לה שתשתוק והיא אמרה לי שאני הזבל של האשכנזים, ומאז אני נוצרת בלבי את המחמאה.

הגן הנעול של פארידה גולבהר

 

בבית האמנים בירושלים מוצגת תערוכת מחוה לזוג גולבהר, חלקה מחוה לגלריה גימל שהקים וניהל במשך שמונה עשרה שנה סעיד גולבהר, ובה הציג תערוכות של אמנים חשובים, ביניהם פנחס כהן גן, דוד ריב, מיכאל גיטלין, אביבה אורי ולארי אברמסון. מבחר יצירות של אמני הגלריה מוצג בתערוכת המחוה לגלריה גימל בקומה השנייה של בית האמנים, ובשאר החללים בקומה מוצגים ציורי הטבע של רעייתו פארידה גולבהר, ציורי טבע דומם ולוחות של שש תמונות שכולן וריאציות על גן ופרחים.

הניגוד בין בני הזוג מעניין: בעוד שסעיד הציג וקידם בגלריה גימל אמנות מודרנית מופשטת ולעתים פוליטית, פארידה מציירת טבע דומם כשהיא משתעשעת בסגנונות שונים ממסורת הציור – הציורים לעתים אקספרסיוניסטים, לעתים כמעט פוינטיליסטים, מציגים גן חלומי מעורפל, ולצדו ציורי פרחים בחלקם פיגורטיבים, בחלקם דקורטיבים, כמעט טפטים של פרחים סימבוליים. "אני מציירת טבע ואינני יכולה להיות בטבע אפילו שעה", מספרת פארידה בסרט המלווה את התערוכה, "כשבאתי לארץ התחלתי לצייר שמיים ודקלים, מאד התפעלתי מהדקלים. ראיתי תמונה של גן והגן הזה מאד מצא חן בעיני והתחלתי לצייר אותו. אני מציירת גם את הגן בטהרן שהיינו אוכלים בו וגם ישנים בו. אני מציירת שמיים ישראלים  אבל הגן הוא מטהרן. כבר עשרים שנה אני מציירת את אותו הגן. אני חושבת רק על צבע ומזה מתחיל הציור. אני מציירת קצת מהזיכרון וקצת ממה שאני רואה ומה שבמוח שלי, אני מערבבת הכל. יש בי געגועים לגן הנעול".

פארידה למדה בטהרן ספרות אנגלית וציור ובילתה שנה וחצי באנגליה, ואז שבה לטהרן והכירה את סעיד. לאחר נישואיהם נסעו לקרלסרוהה שבגרמניה, שם למד סעיד כלכלה, ושם חברו לחוגי אמנים ונהנו מחיים אינטלקטואלים עשירים. אחר כך שבו בני הזוג לטהרן ומאוחר יותר עלו לישראל במחשבה שיחיו בקיבוץ ויעסקו בחקלאות. מהר מאד התברר לזוג העירוני כל כך מטהרן שאין מקומם בקיבוץ והם השתקעו בירושלים, שם המשיכה פארידה לצייר כאשר היא נחשבת לעוף מוזר בשל סגנון ציורה היחודי שמושפע מאד ממסורת הציור הצרפתית של המאות התשע-עשרה והעשרים. מבטה של פארידה בטבע הוא מבט מן הפנים החוצה, מבט בגן דרך החלון. הציור הוא תמיד קטע תחום מגן, כמו נוף שנשקף מחלון. למרות שהיא זוכרת גן שבו בילו אנשים, בציורים אין דמויות אדם, רק עצים ופרחים שנראים בבירור או דרך ערפל, וציורי פרחים שנראים כמו תקריב מתוך תמונה גדולה ואז הופכים להפשטה שחוזרת על עצמה כמו בטאפט. המבט דומה למבט אל גן מתוך בניין כאשר עוברים מחלון לחלון ורואים בכל פעם קטע גן אחר, אבל חלק מהתמונות נצפות רק במחשבה, מתוך זיכרון או חלום. פארידה איננה אומרת במפורש שהיא מתגעגעת לטהרן, העיר שאותה עזבה פעמיים עם בעלה, ובפעם השנייה עזבה לתמיד, אבל הציור שלה הוא ציור של געגועים. אם אצל אמנים רבים שעלו לארץ חל שינוי בסגנון הציור, בנושאיו, בגוונים, פארידה מניחה ברקע הגן שלה שמיים ישראלים על גווניהם העזים בזריחה ובשקיעה, ועל הרקע הזה היא מציירת געגועים לעיר ילדותה, גני זיכרון ופרחים שמשמרים זיכרון כמו הפרחים שייבשנו בילדותנו בין דפי ספרים, שנדמה שאיש כבר איננו נוהג כך כיום, לייבש פרחים בין דפי ספרים, לנסות לשמר אותם לזיכרון מעבר לחייהם בטבע שהם כה קצרים. וכמו פרח מיובש שנפל מדפי ספר ישן והחיה זיכרון של גן אבוד, משהו בציורים האלה, ששונים כל כך מאלה של גלריה גימל המוצגים בחדר הסמוך, המתוחכמים, המודרנים, שהקו חשוב בהם מן הצבע, שובר את הלב, כמו געגוע למה שאבד ולא ישוב לעולם.

פטמה איידמיר / אחת בשביל כולם

היום מלאו ששים שנה להולדת אחי, ההיסטוריון גלעד מרגלית, שכבר יותר מארבע שנים איננו בחיים, ואני מתרגמת כאן לזכרו את מאמרה של הסופרת הגרמניה-תורכיה פטמה איידמיר, המכנה את עצמה דור שלישי למהגרים מתורכיה לגרמניה, אם כי בעצם גם הוריה הם ילידי תורכיה שהיגרו לגרמניה כדי להצטרף לאביהם שכבר עבד שם שנים כעובד זר. המאמר התפרסם בכתב העת לנוער Fluter. הקהילה התורכית-גרמנית היתה קרובה מאד ללבו של אחי, שהחל לחקור אותה וללמוד את שפתה, בטרם שמה המחלה קץ לעבודתו.

אחת בשביל כולם

אל תתבלטי, הביאי ציונים טובים והתאימי את עצמך. אלה היו משאלותיהם של הורי, שהגיעו כילדים מתורכיה לגרמניה     

פטמה איידמיר, 2.1.2018

לפני יום לימודי הראשון בבית-הספר חיפשתי לי חרוט בית ספר (חרוט קרטון שבעיקר במזרח גרמניה ואוסטריה ממלאים ההורים במתנות וממתקים עבור הילד הצועד אל יומו הראשון בבית הספר). בקושי יכולתי לכבוש את שמחתי, ובחרתי חרוט בצבע לילך עם איור שחור-לבן של ילדה עם חרוט בית ספר. מוזר, לא? מסיבה כלשהי נעלם ממני, שלנו אין חרוטי בית ספר, בדיוק כמו שלא קישטנו עץ חג מולד, לא אכלנו נקניקיות וינאיות ולא נשארנו ללון אצל חברות. "אנחנו" היה מורכב לעתים רק ממני, ולעתים בנוסף לכך גם מהורי ואחי הצעיר. תמיד חיינו קצת אחרת משאר חמשת אלפי התושבים בכפר הדרום-גרמני שבו גדלתי. כלומר היינו המשפחה התורכית היחידה.

בשום אופן אסור היה לנו להתבלט

הורי מעולם לא הפגינו ברבים את היותנו שונים. באין רואים העלימו את הצלב שהכנתי בחג הפסחא בגן הילדים. בחשאי הם סיכמו עם המורים שלא אשתתף בשיעורי הדת. אך למעט בעניינים מעטים אלה, היינו אמורים להיות משפחה נורמלית לגמרי שאני בתה הלגמרי נורמלית. כלומר: אסור היה לנו בשום אופן להתבלט.

גדלתי בשנות התשעים, בזמן שבו ניאו-נאצים כבר הציתו בתים שהתגוררו בהם הרבה משפחות של זרים. המחתרת הנאציונלסוציאליסטית נוצרה באותו זמן, כדי לפעול בגרמניה באין מבחין במשך שנים, ומאז שנת 2000 לרצוח בדם קר מהגרים. זה שהורי לא רצו למשוך תשומת לב, היה איפוא אמצעי נחוץ להגנה עצמית. אבל זה הרחיק לכת מכך. הם רצו לאפשר לי דברים, שלהם עצמם לא היו: חינוך, חברים גרמנים, סיכוי לקריירה מוצלחת. הייתי הראשונה במשפחתי שנולדה בגרמניה. אני שייכת למה שמכונה "הדור השלישי". הסבים שלי הגיעו לגרמניה בראשית שנות השבעים כעובדים זרים. נשותיהם וילדיהם הגיעו רק עשור מאוחר יותר. הורי היו בגיל ההתבגרות כשהגיעו, וביקרו בבית הספר רק חודשים מעטים, אם בכלל. אבי החל מוקדם מאד לעבוד במשמרות במפעל, מתישהו הוא הכיר את אמי, הם התחתנו ואני באתי לעולם – והפכתי לפרוייקט האינטגרציה האישי של שניהם.

"את חייבת ללמוד כפול מהילדים האחרים!" המשפט הזה מוכר כנראה לרבים מבני דורי. הוא מבטא את הציפיות הגבוהות שהורינו תלו בנו, והוא מבטא את העובדה שהורינו ידעו היטב, שזה לא יהיה לנו קל. לאמי היה מובן מאליו שילדים גרמנים מקבלים ציונים טובים רק עבור שהותם בבית הספר. אבל אני הייתי צריכה להבריק בידע יוצא מן הכלל, בחיבורים מקוריים וגם בגרות בצרפתית.

החיבור הראשון שלי היה על תורכיה ואבי חיבר אותו במלואו  

שאפתנותם של הורי כה הרחיקה לכת, שבכל עת שהיה להם הזמן והידע לכך, הם הכינו את שיעורי הבית שלי (מה שלא קרה לעתים קרובות, כי שניהם עבדו במשרה מלאה, ואף על פי כן). חיבורי הראשון עסק בתורכיה ואבי חיבר אותו במלואו. את מחציתו לא הבנתי, אך מורתי 
היתה כה גאה וסיפרה על כך למנהלת, ששיבחה אותי לפני כולם.

לאכזבת הורי לא הייתי תלמידה חרוצה במיוחד מטבעי. לעתים קרובות "שכחתי" את שיעורי הבית, בשיעורי מתמטיקה זייפתי כאבי ראש, כדי שירשו לי לצאת החוצה, ולעתים קרובות שקעתי בחלומות בהקיץ שבהם שיחקתי כדורעף עם הדמות המצוירת מילה סופרסטאר.

על השעות הגרועות בחיי נמנות שעות הערב שלאחר ימי הורים, כי אז יצאה לאור האמת: "עצלנית, חוצפנית, מסיחה את דעת הילדים האחרים", היו האמירות שהורי שמעו עלי לרוב מהמורים. הם שבו הביתה מושפלים. "את רוצה שיחשבו שתורכים הם עצלנים וטיפשים?" הם שאלו אותי. כל מה שעשיתי, ייצג קבוצת אוכלוסיה שלמה. כאחת מהתורכיות המעטות שהצליחו להגיע לגימנסיה, ייצגתי את כל אלה שלא הגיעו לשם. הוטל עלי מעצר בית ובמשך שבוע נאסר עלי כל מה שגורם הנאה.

כשמלאו לי 15, הלכו הורי שוב ושוב לימי הורים אלה. כעת השתנו חוות הדעת עלי ל"חסרת כבוד", "חסרת משמעת" ו"מעשנת בסתר בשירותים". לא רציתי יותר שלא להתבלט או להתאים את עצמי. שמי ומראי דאגו בכל מקרה לכך שקופחתי בבית הספר. כיצד יכולתי איפוא לשבת בפינה ולזעום? שיחקתי את הזרה האיומה וגיניתי את חברי שהם בטטות. כשהטחתי בפניה של מורה גזענית בגלוי שהינה גזענית, היא הזמינה את הורי. היא הבהירה להם שיש לי הפרעות התנהגות ושעדיף להעביר אותי לבית ספר מיוחד. אט אט נגמרו לאמי הרעיונות, מה עוד היא יכולה לאסור עלי, אז היא אסרה עלי לשחק בחוג התיאטרון של בית הספר. אני מסופקת אם זה היה אמצעי פדגוגי רב ערך, אך הוא השפיע עלי קשה. גרוע מכך: היו אלה הורי שהבהירו לי, מהי גזענות ממוסדת, ובאופן אירוני היו אלה הורי, שהענישו אותי על כך, שניסיתי להתגונן מפניה.

ההבדל הגדול: אנו נולדנו בגרמניה  

היום אני מבינה אותם טוב יותר, כי אני יודעת יותר על הנסיבות שבהן הם הגיעו לגרמניה: שהם והוריהם נחשבו לכוחות עבודה זמניים בגרמניה, שימריצו את הכלכלה הגרמנית, ואחר כך יתעופפו משם. הם ראו את ההיתר להישאר לאורך זמן בגרמניה כפריוילגיה, לא כזכותם. וכנראה זה ההבדל הגדול בינם לבינינו, בני הדור השלישי: אנחנו נולדנו בגרמניה ורוצים שיתייחסו אלינו כאל אזרחיות ואזרחים שווי-זכויות, וכאשר זה לא קורה לנו, אנו מרימים את קולנו.

פטמה איידמיר, בת 31, כתבה את הרומן המדובר "מרפק", שעוסק בשלוש חברות בנות מהגרים שתסכולן מוביל אותן למעשה אלימות.

פרשת דור ווינדראש ולקחה

הבריטים שינו את שמה לEmpire Windrush. אימפריה מן הסתם על שם האימפריה הבריטית, למרות שבאותם ימים שלאחר מלחמת העולם השנייה זו כבר החלה להתפרק, Windrush על שם אחד מיובליו של נהר התמזה, הנשפך אליו בקרבת אוקספורד, שם, בטרם יתמזג בדורצ'סטר עם נהר התמזה הרשמי, נוהגים לכנות את הנהר Isis, שם שקיבל משמעות לא סימפטית כשהפך לראשי התיבות של ארגון המדינה האסלמית. בקיצור קראו לה ווינדראש, לכשעצמו שם נאה לספינה בריטית. אבל היא לא היתה בריטית. היא היתה ספינה גרמנית שהושקה בשנת 1931 בשם מונטה רוסה עבור חברת הספנות הגרמנית המבורג-דרום-אמריקה, האחרונה בסדרה של חמש ספינות שנקראו על שם הרים בדרום אמריקה והובילו תיירים ומתיישבים גרמנים לדרום אמריקה וליעדים אחרים. לאחר עליית הנאצים לשלטון גויסה המונטה-רוסה לצי "עוצמה מתוך שמחה" Kraft durch Freude בפיקודו של רוברט ליי, ראש הארגון הנאצי "חזית העבודה הגרמנית", לכאורה צי של ספינות נוסעים לארגון חופשות בחו"ל לפועלים גרמנים (וכך הוא מתואר לרוב גם היום), ובפועל מסוה לפעילות צבאית אסורה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, להפרת האמברגו הבינלאומי על ספרד שהיו חתומות עליו, אך בפועל הפרו כדי לסייע לרודן הספרדי פרנקו. הספינות של "עוצמה מתוך שמחה" הובילו את טייסי חיל האוויר הגרמני מוסווים כתיירים לאי מדירה, משם יצאו להפצצות על גרניקה וערים נוספות (ראו רשימתי "הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס"), וגם אספו אותם לאחר ההפצצות והובילו אותם חזרה לגרמניה. במלחמת העולם השנייה הפכו הספינות לנושאות גייסות ובתי חולים צפים לחיילים. כמה פעמים ניסו הבריטים להטביע את המונטה-רוסה, אך הספינה האימתנית שרדה את המלחמה ורק במאי 1945 נתפסה בידי הבריטים בנמל קיל בגרמניה כשלל מלחמה, ואז הוסב שמה ל"אימפריה ווינדראש". הספינה המשיכה לשוט בימים תחת הדגל הבריטי עד מרס 1954, אז הביא עליה פיצוץ במנוע ליד חופי אלג'יריה את סופה.

להיסטוריה נכנסה ווינדראש בשנת 1948, כשעצרה בדרכה מאוסטרליה לבריטניה בג'מייקה, והעלתה על סיפונה כשמונה מאות מתושבי האי, באותם ימים עדיין מושבה בריטית (רק בשנת 1962 קיבלה ג'מייקה עצמאות). בריטניה הזקוקה נואשות לכוח אדם אחרי החורבן שהמיטה מלחמת העולם השנייה, שמחה לקלוט ולהעסיק אותם, וכנתיני מושבה בריטית הם הורשו להישאר בבריטניה לזמן בלתי מוגבל ולעבוד שם. ב-21 ביוני 1948 עגנה הווינדראש בבריטניה והתקבלה בסיקור תקשורתי נלהב, וכך הפכה לשם דבר – לא רק המהגרים שעל סיפונה, אלא אלפי המהגרים שבאו בעקבותיהם מן האיים הקריביים לבריטניה, כונו "דור ווינדראש". לימים תואר  דור ווינדראש כראשית הפיכתה של בריטניה למדינה רב-גזעית. תיאור דרמטי מדי, שאולי כבר חושף את הגזענות שתחזור ותכה במהגרים כהי-העור לימים: אפילו בימים אלה, על טפם ושלושת הדורות של צאצאיהם, מונים יוצאי כל מדינות חבר העמים הבריטי המתגוררים בבריטניה, מדינה בת 65 מיליון נפש, לא יותר מחצי מיליון איש. בריטניה בהחלט נשארה מדינה לבנה, ונראה כי היא נחושה להישאר כזאת.

מאחר שבאותם ימים לא היתה מדיניות הגירה נוקשה, לא נזקקו הנוסעים לניירת רבה: רבים מן הילדים שביניהם נרשמו בדרכוני הוריהם או קרוביהם האחרים ולא נשאו דרכונים משלהם. אחרים הגיעו והמשיכו לחיות בבריטניה עם דרכוניהם מן האיים הקריביים: ברבדוס, ג'מייקה, גואיינה ועוד. הדבר הזה ישוב להתנקם בהם בערוב ימיהם.

בריטניה אמנם עצרה את ההגירה החופשית בראשית שנות השבעים, ומאז נדרשו מהגרים מן המושבות הבריטיות שהפכו עם השנים למדינות עצמאיות וחברות בחבר העמים הבריטים להציג אישורי שהייה ועבודה, שהפחיתו את מספר המהגרים לבריטניה מהמושבות לשעבר, אך היא המשיכה להתגאות בהגירה הזו. בשנת 1998, כשמלאו חמישים שנה למסע הווינדראש, הפיק ה-BBC סדרה בת ארבעה פרקים אודות דור ווינדראש, וכיכר בלונדון נקראה על שם הספינה. ביולי 2012, בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, שבו הוצגו באופן מגושם משהו כל הישגי בריטניה המודרנית, נישא דגם ספינה מונומנטלי שייצג את הווינדראש. אז צפיתי המומה בטקס מבלי להבין במה מדובר, אבל בזכרוני נחרתה תצוגה שפיארה את שירותי הבריאות לכל בבריטניה. גם הם ימלאו תפקיד מכוער בשערוריית ווינדראש הנוכחית.

כמו ישראל שגילתה תחילה סובלנות כלפי המהגרים מאפריקה ועם עליית מספרם החלו לגבור בה קולות השנאה והגזענות, גם בריטניה שהתייחסה תחילה למהגרים בסובלנות יחסית - קולות מתנגדים ופוגעניים נשמעו מלכתחילה, אך הם היו מעוטי השפעה – הלכה והפכה עוינת כלפיהם עם השנים. כאשר שנות הבנייה מחדש אחרי המלחמה התחלפו בשנות שובע ושגשוג, והערבות ההדדית שהועלתה על נס בשנות המצוקה הלכה והתחלפה בתאצ'ריזם וקפיטליזם אנוכי, ובהיחלשות העבודה המאורגנת, גם הכבוד כלפי המהגרים החרוצים שעבדו כל חייהם בעבודות קשות ונדרשות וההגנה עליהם הלכו ונשחקו. יותר ויותר הגבילה בריטניה את אפשרויות ההגירה אליה, ובינתיים השתקעו בה מהגרי ווינדראש, נישאו וגידלו בה ילדים ונכדים שאינם מכירים את מולדת הוריהם וסביהם אלא כיעד לטיול שורשים, רחוק מעבר לים.

בעשור האחרון, עם גלי ההגירה החדשים ממדינות העולם השלישי לאירופה, הלכה הגזענות בבריטניה והרימה ראש, כמו במדינות רבות אחרות, והחלה להשפיע השפעה דרמטית על הפוליטיקה, במיוחד מאז חזרתה לשלטון של המפלגה השמרנית בשנת 2010. מי שהיום עומדת בראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, בתפקידה כשרת הפנים הבריטית, הקשיחה עד מאד את היחס למהגרים. היא הגתה את רעיון ה"סביבה העוינת" למהגרים לא חוקיים, או לא חוקיים לכאורה, כלומר מניעת פרנסה, מגורים וטיפול רפואי ממהגרים כאלה, או ממי שנחשדים ככאלה. רשמית התייחסה המדיניות למהגרים בכלל, מכל ארץ שהיא. בפועל, כמו בישראל, התמקדה ההתעללות במהגרים מן העולם השלישי, ובפרט בשחורי עור. מהגרי דור ווינדראש נמנים להוותם על שחורי העור בממלכה.

באותה שנת 2012  שבה אירחה בריטניה את האולימפיאדה והתגאתה בטקס הפתיחה במהגרי ווינדראש, הנהיגה תרזה מיי כשרת פנים תקנות חדשות שחייבו אנשים להציג מסמכים המעידים על מעמדם החוקי בבריטניה כדי לשכור דירה, לקבל עבודה או לזכות בטיפול רפואי, ובמקביל נגזרו קנסות גבוהים על מעסיקים של מהגרים לא חוקיים. אלה היו חלק מהצעדים שננקטו כדי למרר את חיי המהגרים ולעודדם לעזוב את בריטניה. צעדים אחרים ננקטו בחשאי, ללא ידיעת הציבור הבריטי. הם נחשפו רק לאחרונה, במועד הגרוע ביותר מבחינתה של ממשלת בריטניה: בזמן התכנסות ועידת חבר העמים הבריטי בבריטניה באפריל האחרון.

ההתעללות במהגרי ווינדראש החלה כבר לפני מספר שנים, אך הגיעה לתקשורת בסתיו האחרון. הגרדיאן חשף את סיפורו של אדם שהיגר לבריטניה מג'מייקה בשנת 1973 כנער, כדי להצטרף להוריו שעבדו בבריטניה מאז שנות הששים. במשך 44 שנים הוא חי ועבד בבריטניה, וכעת בשנות הששים לחייו, חלה בסרטן, ובהתאם למדיניות ה"סביבה העוינת" שהנהיגה תרזה מיי בהיותה שרת הפנים, נדרש להוכיח כי שהותו בבריטניה חוקית כדי לקבל הקרנות שהוא נזקק להם, או לשלם עבור הטיפול 54,000 פאונד, כרבע מיליון שקל.

סיפורו של המהגר האומלל וסיפורים אחרים על התעללות במהגרים ותיקים ממושבות בריטיות לשעבר, ובפרט שחורי העור שביניהם, פיטורים מעבודה, השלכה מדירות שכורות וסירוב למתן טיפול רפואי לאנשים שחיו ועבדו בבריטניה עשרות שנים, שהגיעו לעיתון ופורסמו במשך כמחצית השנה, עוררו תגובות מזועזעות מצד הקוראים, אך אדישות מצד הממשלה. כל זה השתנה באמצע אפריל.

באמצע אפריל השנה כינסה ממשלת בריטניה ברוב פאר והדר ועידה של כל מנהיגי חבר העמים הבריטי. כינוס המנהיגים שמייצגים כשני מיליארד נפש, שחיים כיום במדינות שהשתייכו בעבר לאימפריה הבריטית, נועד לשמש משקל נגד לקרע שנבעה בין בריטניה לאירופה לאחר החלטתה לפרוש מהאיחוד האירופי. ביוהרה אופיינית סירבה מיי לבקשתם של מנהיגי 12 מדינות באיים הקריביים, שהיו לשעבר מושבות בריטיות, לדון עמם במסגרת הוועידה בנושא המהגרים מארצותיהם לבריטניה. בתוך יממה מפירסום סירובה של מיי לפגישה, אירגן חבר הפרלמנט מהלייבור דיוויד לאמי, בעצמו בן למהגרים מגואיינה, עצומה של 140 חברי פרלמנט מכל המפלגות שקראה לתרזה מיי לפעול בעניין. למחרת פירסם הגרדיאן גילוי מרעיש: באוקטובר 2010 השמיד משרד הפנים את כרטיסי ההגעה לבריטניה של בני דור ווינדראש, למרות אזהרות הפקידים שכרטיסים אלה חיוניים להוכחת מועד ההגעה לבריטניה שיכול להבטיח אזרחות לרשומים בהם. מיי ניסתה תחילה להאשים את הלייבור, אך התברר שהיא זו שאחראית להשמדת אלפי הכרטיסים, שהפכה זדונית עם הנהגת מדיניות ה"סביבה העוינת" שלה, שחייבה את המהגרים להציג ניירת שמשרד הפנים השמיד כתנאי לקבלת זכויותיהם.

על רקע ועידת מנהיגי חבר העמים הבריטי התפרסמו בבת אחת סיפורים רבים של מהגרים שהועסקו עשרות שנים בחיל האוויר המלכותי, בבתי חולים, בבתי ספר, שלמו מסים וגידלו משפחות, ופתאם מצאו את עצמם נזרקים לרחוב, מפוטרים מעבודה, נדרשים לשלם הון עתק עבור טיפולים רפואיים, מופרדים מבני משפחותיהם שהתמזל מזלם להיות בעלי דרכונים מוסדרים ולהיות מאוימים בגירוש מבריטניה, או מנועים מלחזור לביתם ולמשפחתם בבריטניה לאחר ביקור בחו"ל, או אובדן דרכון וכיו"ב. אמו הקשישה של דקסטר בריסטול שקרס ברחוב ומת חודש קודם לכן סיפרה שבנה שהגיע לבריטניה בשנת 1968 בגיל שמונה כדי להצטרף לאמו שעבדה בבריטניה כאחות, לא הצליח להשיג דרכון ופוטר מעבודתו. היא האשימה את תרזה מיי במות בנה וקראה לה להתפטר. מנהיגי מדינות הקריביים הנוכחים בועידה דרשו מן הממשלה הבריטית לא רק להסדיר את עניינם של המהגרים מארצותיהם, אלא גם לשלם להם פיצויים על סבלם עקב מדיניות ה"סביבה העוינת". העבר הקולוניאלי עלה לדיון, ובריטניה, שכינסה את הועידה כדי להציג את עצמה כלפי אירופה כמנהיגה רבת הכוח של שני מיליארד בני אדם, מצאה את עצמה מוקעת כאימפריה קולוניאלית שניצלה את נתיניה בעולם השלישי ורדתה בהם, ובמקום להיטיב את דרכיה ולנהוג נדיבות בנתינים הקולוניאלים לשעבר, ממשיכה לנצל ולרדוף אותם גם כיום. העובדה שכל קורבנות מדיניות ה"סביבה העוינת" היו שחורים, ושכולם חיו ועבדו בבריטניה שנים רבות, העלתה מיד את שאלת הגזענות והניצול. האם אנשים לבנים היו מקבלים יחס כזה? מן הסתם לא. ולא רק בבריטניה, כמובן.

ההתנצלות של תרזה מיי התקבלה כמעט מדי ומאוחר מדי. שרת הפנים הנוכחית אמבר ראד, שמימשה בהתלהבות יתרה את מדיניות ה"סביבה העוינת", לאחר שתרזה מיי החליפה את דיוויד קמרון המתפטר בראשות הממשלה, התנצלה על כך שהמשרד עסק יותר מדי באסטרטגיה כוללת ולא ראה את בני האדם הנפגעים, אבל בתוך יום הודלף נייר עמדה שהכינה ראד עם כניסתה לתפקיד, שבו הבטיחה להקשיח עוד יותר את מדיניות היד הקשה כלפי המהגרים ולגרש מבריטניה אלפי מהגרים בשנה. ראד לא הצליחה להדוף את הביקורת נגדה, ובתוך שבועיים נאלצה להתפטר בבושת פנים.

תרזה מיי שורדת בינתיים בתפקידה: בבריטניה כמו בישראל נרתעים מהחלפת ראש ממשלה יותר מאשר מפיטורי שר, וגם שם כמו בישראל האלטרנטיבה איננה מפתה, אבל נראה שמדיניות ה"סביבה העוינת" שלה ספגה מכה אנושה. תדמית המנהיגה הנאורה של הנתינים לשעבר שביקשה בריטניה לשדר התחלפה בדיון בעומק הגזענות הבריטית. הסופרת אניטה סתי סיפרה במאמר ל"גרדיאן" כיצד הגישה לנסיך צ'רלס, שהמלכה אליזבת העבירה לו בועידה ברוב חגיגיות את ראשות חבר העמים הבריטי, אנתולוגיה העוסקת בסיפורים לא ידועים של שעבוד תושבי המושבות, וסיפרה לו שאמה מגואיינה, וצ'רלס ששאל אותה מהיכן היא ונענה כי היא ממנצ'סטר, אמר לה לתדהמתה: "אינך נראית כך". גארי יאנג, עיתונאי ואחד מעורכי ה"גרדיאן" ובן למהגרים מברבדוס, כתב כי תרזה מיי מתנצלת רק על כך שהתעללו בבני דור ווינדראש שהגיעו לבריטניה כחוק ועבדו בממלכה כל חייהם, אבל הבעיה היא בכלל היחס למהגרים, ושום מהגר איננו צריך לסבול מ"סביבה עוינת". תרזה מיי, חידד יאנג, לא הכריזה על סביבה "נוקשה" או "קפדנית" למהגרים, אלא "עוינת", hostile, שבה כל המהגרים חשודים מראש, אלא אם כן יוכלו להוכיח אחרת. במדינה שבה יש "סביבה עוינת" כלפי מהגרים, היחס העוין זולג בהכרח מן המהגרים הלא חוקיים למהגרים החוקיים. הוא הזכיר כי כשהגיעו מהגרי ווינדראש לבריטניה נתקלו גם הם בעוינות מצד תושבים שסירבו להכניסם לפאב או היכו אותם, וכיום מודים הכל כמה תרמו לבריטניה. גם המהגרים של היום תורמים לבריטניה, כתב גארי יאנג. את מהגרי העבר צריך לפצות בכך שילמדו את הלקחים, ולא יחזרו על אותן טעויות.

כשקראתי את דבריו של גארי יאנג לא יכולתי לעצור בעד דמעותי. אינספור מחשבות עלו במוחי. הדברים המקוממים ששמעתי שוב ושוב מפי גרמנים, שחשבו שבכך הם מחמיאים לי: "היהודים דיברו גרמנית ורצו להשתלב, התורכים לא רוצים ללמוד גרמנית ולא רוצים להשתלב". באמת ליהודים התייחסתם מאד יפה, אני אומרת להם בסרקאזם. אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי, זה גזענים גרמנים שמנסים להיעזר ביהודים כדי להצדיק גזענות כלפי מהגרים אחרים, בעיקר מוסלמים, בטענה שהיהודים  שהם רצחו באדיקות היו אזרחים למופת. תמיד קל יותר להיטיב עם מהגרי העבר. ג'סטין טרודו החליט משום מה להתנצל כעת על סירובה של קנדה לקלוט מהגרים יהודים בתקופת הרייך השלישי. מתחת להתנצלותו קראתי כתבה ארוכה על ההגבלות שמעמידה קנדה בפני המהגרים אליה בימים אלה ממדינות דרום אמריקה העניות והמסוכסכות. מוטב ללמוד מלקחי העבר מאשר לחזור כעת על הטעות כתב גארי יאנג. ואני חשבתי לעצמי: אולי יתכבד טרודו וינהג ביתר נדיבות עם מהגרים מדרום-אמריקה, במקום להפריח התנצלויות על חטאי העבר שכבר לא יועילו לאיש. וכן, גם למדינת ישראל יש על מה לחשוב ומה לתקן ביחסה למהגרים שאולי הם רק מהגרי עבודה ולא פליטים. אז מה. האם מדינת ישראל איננה יכולה לקלוט כמה עשרות אלפי אפריקאים ולהעניק להם אשרות עבודה וטיפול רפואי, ולו גם למען תדמיתנו בלבד. מוטב לעשות מעשים טובים למען התדמית, מאשר לנהוג באכזריות וברישעות. כפי שלמדו הבריטים לפני חודש בלבד, רשעות ואכזריות כלפי בני אדם עלולה להכות בך חזרה דוקא ברגע שבו תזדקק לאהדה. ומי זקוקה לאהדה יותר ממדינת ישראל, שהיא תמיד מושא שנאה לאנטישמים וגזענים?   

וגם חשבתי על בתי וחתני ונכדי שחיים בבריטניה, שעם הולדת נכדי חשבתי לנסוע אליהם לתקופה ארוכה, אבל עורכת הדין המומחית להגירה שנועצתי בה אמרה לי שלא אוכל להביא עמי את הכלב. האמירה הזו הרתיעה אותי לא רק בגלל הכלב, אלא בגלל התזכורת שאזרח זר לעולם איננו בן בית שוה-זכויות במדינה שלא נולד בה. יש יהודים שיש להם ציפיות גדולות ומרחיקות לכת ממדינת ישראל, שתהיה אור לגויים. אני מסתפקת בכך שיש מדינה אחת בעולם שבה יהודים אינם צריכים לפחד משלילת אזרחותם או מפקפוק בזכותם לשבת בה, שבה יהודי לעולם איננו נטול מדינה, כפי שהפכו להיות יהודי גרמניה בן-לילה.

להיות זר קשה מנשוא. חוויתי זאת בתקופה שבה התגוררתי באוסטריה. אתה מהלך תמיד כאילו אופף אותך ערפל. דבר איננו ברור לחלוטין, ורגליך אינן יציבות על הקרקע. היהודים אין להם צבע עור שיסמן אותם כזרים, אבל בדרך כזו או אחרת גם הם מסומנים. אבל בזיכרון ההיסטורי, אפילו בחוויה האישית, אין די למרבה הצער, כדי להרחיק את האכזריות כלפי הזולת, לזכור שגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים.

              

האנטישמיות לא הגיעה מבחוץ

בבחירות האחרונות בגרמניה קיבלה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה 13% מקולות הבוחרים והכניסה לבונדסטאג למעלה מתשעים צירים. מנהיגה אלכסנדר גאולנד טען שאסור לגנות את הגרמנים על שנות המשטר הנאצי, והתנגד להבעת התמיכה של הקנצלרית בישראל, כי לדבריו הוא לא מוכן לשלוח חיילים גרמנים להילחם בעד ישראל, כאילו מישהו העלה על הדעת לדרוש מגרמניה דבר כזה. הצלחתה של אלטרנטיבה לגרמניה היתה המשך לפעילותה החוץ פרלמנטרית של תנועת פגידה המתנגדת למהגרים. גם בפעילותה של פגידה וגם בפעילותה של אלטרנטיבה לגרמניה ישנם יסודות אנטישמיים בולטים, החל מדרישה ליחס חיובי יותר כלפי העבר הנאצי וכלה בדרישות מעשיות לאסור על שחיטה כשרה יהודית ומוסלמית בגרמניה ועל קיום ברית מילה. אנגלה מרקל התחייבה מראש לא לצרף את מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה לקואליציה, אך בעקבות הצלחתה של האחרונה בבחירות ביטאה מסרים פייסניים כלפי בוחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, וכעת היא תופסת שתי צפורים במכה, כאשר היא מייחסת את סכנת האנטישמיות למהגרים הסורים והמוסלמים האחרים לגרמניה, ועוברת בשתיקה גמורה על האנטישמיות של אלטרנטיבה לגרמניה. כך מסיטה מרקל את האחריות לאנטישמיות מן הגרמנים למוסלמים, וגם מתחנפת לבוחרי הימין הקיצוני כאשר היא מספקת הצדקה לשנאת הזרים שלהם: כעת בוחרי אלטרנטיבה לגרמניה אינם נאצים נוסטלגים לעבר הגרמני המפוקפק שמעוררים חלחלה בלב כל יהודי, אלא מי שנלחמים באנטישמיות על ידי סילוק המהגרים, שהרי כל מי שמכיר את בוחריה ונבחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, כמו מנהיגה הנ"ל אלכסנדר גאולנד וביורן הקה שמוביל את ההתנגדות לאנדרטת השואה, שהיא למעשה התנגדות לגינויה של גרמניה הנאצית, מבין את עומק הציניות והתככנות שבהאשמת המהגרים באנטישמיות הגואה בגרמניה, שאיננה תופעה פתאומית אלא תהליך שנמשך שנים רבות. כך גם בצרפת, שבה התחזקה מאד מפלגת החזית הלאומית של מארין לה-פן, ורק כניסתו של עמנואל מקרון למרוץ לנשיאות והצלחתו המפתיעה מנעו את בחירתה של לה-פן לנשיאות צרפת והחלישו את מעמדה. השבוע הועבר באספה הלאומית הצרפתית חוק מחמיר נגד מהגרים, שמקשה עליהם מאד לבקש אשרת שהיה בצרפת. בצירוף מקרים חשוד להעברת החוק הזה התפרסמה עצומה של אישים צרפתים, ביניהם ראש הממשלה לשעבר סרקוזי, שתמיד ניסה להתחרות בימין הקיצוני על ידי אימוץ מדיניות נוקשה כלפי מהגרים. העצומה מייחסת את כל בעיית האנטישמיות בצרפת למהגרים המוסלמים וטוענת כי הם גורמים לטיהור אתני של היהודים הצרפתים, אבל מתעלמת לחלוטין מחלקה של האנטישמיות הצרפתית בטרור כלפי יהודים בצרפת, כאילו אין מדובר באחת המדינות האנטישמיות בעולם, שהשתתפה בהתלהבות ברצח יהודיה בלי שום מעורבות מוסלמית, ושבמשך עשרות שנים מתחזקת בה החזית הלאומית שמנהיגה בעבר ואבי המנהיגה הנוכחית טען שהשואה היא פרט קטן בהסטוריה, והביע את תמיכתו במרשל פטן ששיתף פעולה עם הנאצים. איש איננו מזכיר את החוק המביש נגד חבישת כיפות וכיסויי ראש בבתי ספר ממלכתיים, שסילק מבתי הספר הממלכתיים בצרפת את הילדים היהודים הדתיים, וזכה לתמיכה נלהבת לא רק של החזית הלאומית אלא גם של המפלגות האחרות בצרפת. כיום מקלטם של הילדים היהודים בצרפת הוא דוקא בבתי הספר של הכנסיה הקתולית, שם לפחות הם מוגנים לא רק מהתנכלות של תלמידים מוסלמים, אלא גם מהתנכלות של המדינה הצרפתית לכיפות שעל ראשם או לשרשרת מגן דוד שעל צווארם.

לא במקרה נפוצה אלימות אנטישמית, מצד מוסלמים ולא רק מצדם, במדינות שבהן תמיד היתה אנטישמיות קשה ורדיפה אנטישמית של יהודים. עד לאחרונה סירבו בצרפת להגדיר רצח יהודים בידי מוסלמים כתופעה אנטישמית, וטענו שמדובר באלימות על רקע הסכסוך במזרח התיכון, שכך ניתן היה גם להצדיק רצח יהודים בצרפת וגם להטיל את האשמה לרצח יהודים בצרפת על ישראל, במקום להכיר באחריותה של צרפת לרדיפת יהודים בשטחה, גם כשהמבצעים הם מוסלמים, שכן שוב ושוב העניקה צרפת לגיטימציה לרציחות יהודים בידי מוסלמים ילידי צרפת שמוצא הוריהם מצפון-אפריקה או מקולוניות צרפתיות באפריקה, ואין להם שום קשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, בטענה שהסיבה לרציחות היא הסכסוך הישראלי-פלשתיני. האשמת המהגרים ביבוא אנטישמיות לצרפת כאילו אי פעם היה בה מחסור במצרך הזה, משרתת את אותה מטרה: מסירה את האחריות מן הצרפתים עצמם. שינוי יתאפשר רק כשהציבור הצרפתי יודה בתרומתו למתן לגיטימציה לרצח יהודים בידי מוסלמים בצרפת ומחוצה לה, בכך שבמשך שנים רבות שבהן האלימות והאנטישמיות בצרפת הלכה והחמירה, סירבה המדינה הצרפתית להגדיר אותה כטרור, ורק לפני שלוש שנים טען ראש הממשלה דאז פרנסואה הולנד שאין שום קשר בין הרצח במערכת שרלי הבדו לבין הרצח בהיפר כשר, ודרש מנתניהו שלא להגיע לתהלוכה נגד מעשי הרצח, כדי שיהיה ברור שרצח של יהודים ורצח של צרפתים אינם שווי ערך. ההתנערות של צרפת כמדינה מהאמת ההסטורית, שרק מיעוט מהצרפתים תמך בדה גול ובבעלות הברית, ורובם תמכו בנאצים ושיתפו איתם פעולה, מאפשר את חוסר הבושה הזה של איסור חבישת כיפות בבתי ספר ממלכתיים בצרפת, והיתממות כאילו אין מדובר באנטישמיות. ללא האנטישמיות העמוקה המושרשת הן בצרפת והן בגרמניה, ומתבטאת שוב ושוב בניסיונות לדרוש "יחס אובייקטיבי" לנאציזם במקום גינויו המוחלט, ובאפליה בין דם יהודי לדם גרמני או צרפתי, היה הרבה יותר קשה לטרור המוסלמי כלפי יהודים לזכות בלגיטימציה, שבעצם אבדה לו רק לאחר שהחל לרצוח צרפתים וגרמנים והפסיק לראות ביהודים מטרה בלעדית.

גם התקרית המדווחת בגרמניה מוזרה ביותר בעיני: ערבי התחפש ליהודי כדי לראות כמה מכות יקבל, ופליט סורי הכה אותו? נשמע כמו הסיפור המוזר שקדם לניסיון לאסור על קיום ברית מילה בגרמניה, כאשר רופא נתבע על ביצוע ברית מילה בילד, שנטען כי הוא ואמו היו תיירים ועזבו את גרמניה. זהות האם והילד לא נודעו, וכל הדיון הציבורי עסק באיך היהודים והמוסלמים מתאכזרים לילדיהם ופוגעים בגופם, בנוסח הפולמוסים הדתיים של ימי הביניים, כאשר ממשלת גרמניה נקראת להציל את הילדים היהודים מידי הוריהם המענים אותם, שהרי מי מיטיב לדאוג לילדים היהודים יותר מן העם שניפץ את ראשיהם של מיליון וחצי תינוקות יהודיים אל הקיר. גם מצעדי התמיכה ביהודים עם הכיפות נראו לי כמו הצגה אחת גדולה, שהמשיכה את הסיפור המוזר והבלתי אמין שאליו התייחסה. אנגלה מרקל מעוניינת אך ורק למשוך את לבם של מצביעי אלטרנטיבה לגרמניה, שהם האיום האנטישמי הגדול ביותר על היהודים בגרמניה ועל אורחות חייהם, שכן הם דורשים לאסור על מילת ילדים ועל שחיטה כשרה, לצד האיסור על שחיטת חלאל. הטרור המוסלמי אכן מאיים על היהודים בכל אירופה ובכל העולם, אבל איום זה איננו נובע דווקא מהגירה חדשה, אלא מהאווירה בקרב מוסלמים ילידי צרפת וגרמניה, שגדלו והתחנכו במדינות אלה, וספגו את האנטישמיות המסורתית שלהן, כפי שספגו את ההטפה של מוסלמים קיצוניים במסגדים, ואלה הותכו בנפשם לשנאה אלימה אחת. להאשים את הפליטים והמהגרים שזה מקרוב באו באנטישמיות המשתוללת בצרפת וגרמניה זה שנים, אין פירושו לדון בבעיה האמיתית, כפי שטענו גם אנשים בישראל, אלא למסך ולעוות אותה, כדי לאפשר לאנטישמיות ולנאציזם בצרפת וגרמניה להמשיך לשגשג בלא הפרעה.

ומה שעצוב במיוחד הוא שהניסיון הציני והשפל הזה, להפיל את אשמת האנטישמיות על כתפי הפליטים הסורים, ולנקות את האנטישמים הגרמנים והצרפתים מאשמה, מתקבל באהדה בישראל, שבה מנסים מכחיש השואה בנימין נתניהו ואוהדיו כבר שנים לטהר את הימין האירופי מאשמת השואה ולהעביר את האשמה אל הערבים, כדבריו "היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון." כן כן, ממש חמוד היה ההיטלר הזה, ורק הערבים הרעים קלקלו אותו. ולא במקרה חבריו הקרובים ביותר של בנימין נתניהו בין מנהיגי העולם, לצד דונלד טראמפ ונרנדרה מודי הידועים בשנאת המוסלמים שלהם, הם ויקטור אורבן ההונגרי ואנדז'י דודה הפולני, שני מנהיגים שהצלחתם בבחירות התבססה על מסעות תעמולה אנטישמיים, אצל אורבן על הסתה נגד המיליארדר היהודי יליד הונגריה ג'ורג' שורוש, תוך שימשו בכל הסטריאוטיפים המסורתיים של התעמולה האנטישמית, ואצל דודה תוך התקפה פרועה על יהודים ולא יהודים שעסקו ברצח יהודים בידי פולנים בשואה, תעמולה שניבאה את החוק הפולני המביש האוסר על האשמת פולנים בשיתוף פעולה עם הנאצים באיום של שלוש שנות מאסר. נתניהו שטוען שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, שכח מזמן מה זה אנטישמים ומדרדר את כולנו ליחסים מבישים עם הגרועים שבאנטישמים ובמכחישי השואה. למרבה הצער, שום אנטישמי איננו שוכח מה זה לשנוא יהודים, גם כשראש ממשלת ישראל מעתיר עליו נשיקות וחיבובים.         

תורכים צעירים בגרמניה בין שתי המולדות

היום הוא יום הולדתו של אחי המנוח, ההיסטוריון גלעד מרגלית ז"ל, שאחד הנושאים שעניינו אותו מאד היה המיעוט התורכי בגרמניה ותחושותיו, ובתקופה שלפני התפרצות מחלתו האנושה הוא אף החל ללמוד תורכית כדי להעמיק את מחקרו בנושא, אבל המחלה קטעה את עבודתו. אני מתרגמת כאן לזכרו כתבה מהקיץ האחרון על צעירים תורכים בגרמניה ותחושתם כלפי "שתי המולדות", שבהיותי מורגלת בשיחות עם גרמנים כיהודיה ישראלית חשתי הזדהות רבה מאד עם הצעירים האלה, שאוהבים את חייהם בגרמניה, אך גם חשים נאמנות לעמם ולמולדת אבותיהם. שימו לב שכותרת הכתבה, שניתנה כנראה על ידי עורך העיתון, לא נאמרה על ידי המרואיינים בכתבה, אלא משקפת את דעתו של העורך הגרמני. רשימות נוספות על מצב התורכים בגרמניה תמצאו תחת התגית "תורכים בגרמניה".

דר טאגסשפיגל, 25.8.2017

אבל לחיות פה? לא, תודה

"אני אוהב את הארץ הזאת" אומרים ברלינאים צעירים ממוצא תורכי, ומתכוונים בכך לגרמניה. אבל את חופשתם הם מעדיפים לבלות בתורכיה.

מאת יונוס גולו

אקיף יושב על הים התיכון. מוחמד מעדיף את חופי הים השחור. יונקה לעומתם נסעה לאנטוליה. היא אזרחית תורכיה, ושני הבחורים מחזיקים בשני הדרכונים. לפני זמן קצר עוד נפגשנו בברלין, בקפה פרי עם הניחוח האוריינטלי בפארק קלייסט. צעירים תורכים-גרמנים, דור שלישי למהגרי עבודה, ברלינאים אמיתיים, אבל את חופשתם הם מעדיפים לבלות במולדת של סביהם.

מעצרו של הסופר התורכי דוגן אחנלי בספרד, התפתחויות דיפלומטיות, איומים נגד רעיית שר החוץ גבריאל, האם אלו דברים של מה בכך? אבל דוקא הצעירים התורכים גרמנים אינם מניחים לכל זה לקלקל להם את הקיץ, למרות שגם עליהם הדברים מעיקים. הם חשים קשר עז למולדת של אבותיהם. כפי שמראים מחקרים עכשוויים, הקשר הזה אפילו חזק יותר מזה של הדור השני. האם הדבר מעיד על חוסר נכונות להשתלב, שלעתים קרובות מאשימים בו את התורכים הגרמנים?

"אני נושא את שני הדברים בתוכי"

"הרבה זמן חשבתי שאני חייב להחליט בין שתי הארצות", אומר סאמת, סטודנט לעיתונות בן 22 משרלוטנבורג, שכמו כל האחרים איננו רוצה להופיע בעיתון בשמו המדויק. "רק מאוחר יותר נוכחתי שאני בכלל לא חייב. אני נהנה מהחיים, כאן הבית שלי, אבל אני גם מרגיש את עצמי תורכי, כי אני רואה סדרות תורכיות ושומע מוסיקה תורכית. קשה לתאר את זה, אבל שני הדברים פשוט נמצאים שם. אני נושא את שני הדברים בתוכי". אבל הוא איננו נרתע מלמתוח ביקורת על מצב העניינים הנוכחי בתורכיה. "המעצרים של עיתונאים הם מפוקפקים ונראים שרירותיים. אני יכול בהחלט להבין שלגרמניה אין יותר רצון להשתתף במשחק הזה."

הרבה תורכים גרמנים מתעסקים במהלך חייהם בשאלות של זהות. מי אתה? מאין באת? האם אתה חש את עצמך יותר גרמני או יותר תורכי? הם כמעט אנוסים לכך, כי הם מעומתים עם שאלות כאלה לעתים קרובות, במיוחד בימים אלה, שבהם ארדואן דואג להציב אותם בעין הציבור הגרמני [ארדואן קרא לתורכים בגרמניה לא להצביע לאנגלה מרקל בבחירות שהתקיימו בגרמניה בספטמבר האחרון, ועורר כעס רב בגרמניה, ע.פ.].

שאלת ארדואן הקבועה

סואט מצא תשובה משלו לשאלות העמוקות האלה. סואט בן ה-19, סטודנט לתכנון אזורי באוניברסיטה הטכנית בברלין, גם הוא בעל אזרחות כפולה, ותגובתו לשאלה על הגינוי של ארדואן לגרמניה, שהיא נוהגת כמו הנאצים, מאד אמוציונאלית: "אני אוהב את גרמניה, אני אוהב את החברים שלי, אי אפשר לקרוא לאנשים פה נאצים". אבל באותו הקשר הוא מספר גם: "לא מזמן הנפתי דגלים לפני הקונסוליה התורכית בברלין, כדי להפגין נגד נסיון הפוטש ביום השנה. זה היה בגלל אהבתי למולדת."

"נמאס לי כבר, שתמיד מכריחים אותי להתבטא ולנקוט עמדה על זה. לא משנה באיזו סיטואציה אני נמצאת כגרמנית תורכיה, תמיד זה ביחס לארדואן. זה כבר מעצבן." אומרת יונקה בת ה-21, המתעתדת להיות מורה, קצת כעוסה. גם שכניה מאלצים אותה לעתים קרובות להתייחס לנושא. מוחמד בן ה-18, שיושב בשולחן מולה, סיים השנה בגרות בגימנסיה בנויקלן [שכונה בברלין שמתגוררים בה תורכים רבים, ע.פ.] ורוצה כעת ללמוד. "בווודאי בזמן המשבר [בין גרמניה לתורכיה] מתייחסים אלינו מנקודת ראות אחרת. כאילו כל מה שארדואן אומר, זאת גם הדעה שלנו." "כאילו אנחנו צריכים להצדיק כאן את הבעיות שבוערות שם", מוסיף אקיף, גם הוא בוגר תיכון מבוקוב [חלק משכונת נויקלן בברלין, ע.פ.] גם המשתתפים האחרים בשיחה חוו חוויות דומות, ליתר דיוק נאלצו לחוות. ולמרות אווירת המשבר הם נוסעים בכל קיץ לתורכיה, לבקר קרובי משפחה ולנפוש.  

לא יעד לכולם

והם אינם יוצאי דופן, אומר אמרה גובן, עובד ב"ביצים תור", הסוכנות של תורכיש אירליינס, שיש לה שלושה משרדים בברלין. השנה היתה בסוכנות עלייה של שלושה אחוזים בכמות הנוסעים בהשוואה לשנה הקודמת. בכמות הנסיעות היתה אפילו עלייה של 19 אחוזים. 95 אחוזים מהלקוחות הם ממוצא תורכי. במשרדי הנסיעות הגרמניים זה נראה לגמרי אחרת. "עד לפני שלוש שנים היו בין 60 למאה נופשים בתורכיה, כיום אפשר לספור אותם על יד אחת", אומר מומחה הנסיעות פרנק ציידלר מ"משרד הנסיעות הגרמני", רשת משרדי נסיעות מובילה בגרמניה. למרות שהחופשה בתורכיה יחסית זולה והמלונות מפתים בהצעות מיוחדות, הדאגה כעת גדולה מכדי לנסוע לשם.

מאז נסיון הפוטש הכושל בתורכיה ב-15 ביולי 2016 מסתובבים בקהילה התורכית בברלין הרבה סיפורים. אחד מהם חולקת איתנו הסטודנטית לפסיכולוגיה סיימה מאנקרה. כאשר שבה באפריל 2017 מחופשתה האחרונה בתורכיה, אמר לה הפרופסור, שאצלו היא מועסקת כעוזרת הוראה: "חשבתי שלא תחזרי. שמעתי לעתים קרובות שתורכיות גרמניות בכיסוי ראש שנוסעות לתורכיה, נאלצות להינשא שם נגד רצונן ואינן חוזרות יותר לגרמניה." ברגע ששמעה זאת היתה סיימה בת ה-21, שנושאת כיסוי ראש ומחזיקה באזרחות תורכית, בהלם. זאת דוגמה למה שהצעירים התורכים בגרמניה חוששים ממנו: השמצה כוללת של תורכיה, צירוף של דעות קדומות וטינה כלפי אזרחים תורכים-גרמנים. "אחרי כל חופשה בתורכיה חייבים כעת להצטדק שנסענו לשם", אומרת יונקה. כאילו בכך שנסעת לחופשה בתורכיה הפכת למשתף פעולה עם משטרו של ארדואן.  

ההצלחה הפרבולית של לאוניד פקרובסקי

לאוניד פקרובסקי עדיין עובד. בקרוב ימלאו לו שבעים, אבל הוא עדיין משכים קום בארבע וחצי לפנות בוקר והולך לבית אמות המשפט, שם הוא יושב בלובי כשוער. זה לא מה שכואב לו. כואב לו שמתוך חמישים אנשים שנכנסים לבניין, אולי אחד מברך אותו לשלום. אפילו אלה שנזקקים לעזרתו אינם מברכים אותו בשלום, ולהגיד שלום, הוא אומר, זה כמו לצחצח שיניים בבוקר.

האם אתה מצטער שעלית לישראל? בשום אופן לא, בשום אופן לא, עם אור כזה ושמש כזאת וים כזה. קרה לי נס, הוא אומר, קרה לי נס. מכל העולים החדשים שכותבים רק הוא הצליח להתפרסם כך בישראל. לדידו זה נס שבני ציפר פירסם את סיפוריו, שקוראים אותו ומעריכים אותו, ששני קובצי סיפורים שלו יצאו לאור. את השני מביניהם, "פרבולה של הצלחה", קראתי עכשיו בהרבה צחוק וגם בשברון לב גדול.

כשיצא לאור קובץ סיפוריו הראשון "מטאטא וסיפורים אחרים", באה כתבת "הארץ" אביבה לורי ז"ל לראיין אותו בבודקה שבה עבד באותה עת, ישבה איתו בבודקה והם שתו קפה ודיברו. על כך הוא מספר בטקסט שעל שמו נקרא הקובץ. עמיתיו שזיהו אותה שאלו: "איך זה שאביבה ישבה בבודקה שלך שלוש שעות?"

"ולמה אתם לא שואלים איך זה שאני ישבתי בבודקה חמש-עשרה שנה?" כותב פקרובסקי. המשפט הזה חותך בבשר.

ועכשיו גם לבודקה הוא מתגעגע. שם היה לו מדף של ספרים ותמונה ממוסגרת של קפקא על הקיר. את קפקא הוא אוהב במיוחד. גם את שלום עליכם. בישראל מתייחסים אליו כנציג של הספרות הרוסית. בוודאי הוא ספוג בספרות רוסית ומושפע כמדומני במיוחד מגוגול ומצ'כוב. אבל הספרות של פקרובסקי היא ביסודה ספרות יהודית, סאטירה יהודית כואבת מבית מדרשם של היינריך היינה, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, וגם נימה מוכרת מחוסר האונים והאבסורד חסר-המוצא של קפקא. אפילו ההצלחה של פקרובסקי היא פרבולית. המריאה לפסגה ומיד שוב גלשה מצדה השני מטה, אל היום יום המייגע ודממת הקשר המענה.

באמת שרציתי לכתוב על הרוח, על הנפש. פקרובסקי דיבר הרבה על הציונות שרצתה יהודי חדש, חזק ולא אינטלקטואל, שיכול לעבוד ולבנות את הארץ. אבל צריך גם מזון לנפש, הוא אומר. איננו מבין כיצד ישנם עורכי-דין שלא קראו את מופסאן. ואני בעוונותי יודעת שגם את קפקא לא קראו מעולם, למרות שמרבים להתייהר בכך.

אבל רוב הזמן כשקראתי את פקרובסקי, וגם אחר כך, חשבתי דוקא על המזון לגוף. האם אין בישראל מו"ל שיכול לשלם לו את שכר המינימום שהוא משתכר כדי שיישב ויכתוב בביתו, ולא בלובי של בית אמות המשפט? כדי שלא יצטרך להשכים קום בארבע לפנות בוקר? והרי הוא כותב כל הזמן, וקוראיו ואוהביו רבים. האם עיתון "הארץ" איננו יכול להעסיק אותו בכתיבת טור שבועי, או כתבה שבועית? והרי מי כמוהו יודע את מצוקת העולים, ואת כאב העובדים הזרים. האם אין אוניברסיטה בארץ שתזמין אותו ללמד קורס אחד על פילוסופיה ואמנות? להעשיר את הסטודנטים שלה במשהו מהים העמוק הזה של תרבות, ספרות, אמנות?

שאלתי אם אין לו אולי עיסוקים אחרים שאפשר להשתכר מהם, האם איננו נותן הרצאות למשל?

כן, הזמינו אותו למשל להרצות בפסטיבל הבינלאומי של הסופרים, אבל אלה לא דברים קבועים, וצריך לקנות אוכל ולשלם את המשכנתא. והרבה מזמינים אותו ואין לו זמן לבוא, בגלל העבודה. ככה זה אימיגרציה, הוא אומר. ואני חושבת שבעברית אומרים עליה וירידה, כאילו מקומה של ארץ ישראל עבור העולים והיורדים הוא אבסולוטי, ורק הם נעים ביחס אליו מעלה או מטה, ואילו בשפות האירופיות מבחינים בין להגר ממקום לבין להגר אל מקום. לאוניד פקרובסקי עלה לישראל מקייב. אחותו נשארה בקייב. גם שם קשה לחיות מהפנסיה. אבל הוא לא היגר מאוקראינה אלא עלה לישראל. יש הבדל גדול בין אנשים שמהגרים ממקום לאנשים שמהגרים אל מקום. פקרובסקי הוא מהסוג השני. הוא חושב שמזל גדול לחיות בישראל עם האור והשמש והים. והוא אסיר תודה בלי גבול לבני ציפר שהוא גם מעריך מאד כעורך, מסאי, מבקר. גם אני חשבתי, עוד לפני ששוחחתי עם פקרובסקי, שאולי בזכות זה שפירסם אותו, יינצל בני ציפר מן הגיהנום.

לאורך כל השיחה הוא חוזר ומתנצל שהעברית שלו איננה טובה. לדעתי היא טובה למדי, וכמו כתיבתו גדושה בדימויים מלבבים, אבל לאנשים שהשפה היא כלי עבודתם קשה לפעול בשפה זרה, כאילו ניטלו ממך כלי עבודתך הטובים ביותר. ובשבילו, הוא אומר, מלה היא דבר חי. לפעמים במשך מחצית היום הוא מחפש את המלה הנכונה. לפעמים איננו ישן בלילה כי הוא מנסה ללטש משפט. הכתיבה היא התפרצות של אנרגיה, כמו פיצוץ. אבל הוא משקיע זמן רב כדי למצוא את המלה הנכונה, זו שיש בה צבע וריח, כמו לענפי הליבנה שמייבא איזיה לוקימסון מרוסיה לתל-אביב כדי להצליף בהם בסאונות של הומוסקסואלים, שהופכים לענני קצפת ורודים. והקוראים בישראל אינם יודעים כנראה שעץ הליבנה, בריוז'קה, הוא העץ של מריה הקדושה. ומכים בו את הבשר כדי להתייסר ולא כדי להתענג. כמו בסיפור אגדה חסידי ישן, מסרב פקרובסקי להצעתו המפתה של לוקימסון להתעשר. הוא חוזר אל הבודקה, כדי להתבודד ולכתוב.

פקרובסקי נמנע מתקינות פוליטית, שעלולה לעמעם את הצבע, להפיג את ניחוחם של הסיפורים. על כך הוא מותקף לא פעם. הוא אומר שיש סיפורים שאיננו מפרסם, משום שהוא חושש מפמיניסטיות או מגנרלים שלעג להם.

כמעט שאלתי אם הוא מניח לבני ציפר לקרוא את כל הסיפורים שלו, גם את אלה שאיננו מפרסם, ואם הם מפחדים ביחד מפמיניסטיות. אבל האמת היא ששום דבר בסיפורים שלו לא נראה לי פוגעני באמת, למרות שלא תמיד הייתי בטוחה אם הוא מתכוון לדבריו כפשוטם, או שכתב באירוניה.

למשל על עמוס עוז ועל "סיפור על אהבה וחושך" שלו. כשקראתי את המסה הנפלאה של פקרובסקי על עוז, "מסע בנבכי האינטלקט", תהיתי האם באמת אהב את ספרו של עמוס עוז. אני אהבתי יותר את המסה של פקרובסקי על הספר, כי היא יודעת את סוד הצימצום. עמוס עוז מפטפט בלי סוף. מלחמת סבתו במיקרובים בסביבות העמוד המאה בספר ייגעה אותי כל כך, שהנחתי אותו מידי ולא שבתי אליו.

אבל כשאני מדברת עם פקרובסקי הוא מדבר על ספרו של עמוס עוז ברגש כה רב. כל עמוד זה כאבים, הוא אומר, עד היום מאד כואב לעמוס עוז, הוא אומר, שלא קיבלו את אמא שלו.

בכך אין לי ספק. גם ספרים מפוטפטים נכתבים בהרבה כאב.

פקרובסקי מקוה שעמוס עוז יקבל את פרס נובל. ואני חושבת שעד כמה שריגשה אותי המסה שלו על ספרו של עמוס עוז, רק עכשיו, כשהקשבתי לדבריו, לרגש העז שעלה מהם, הבנתי היכן התחבר לכאבו של עמוס עוז, לכאבם של הוריו, שלא מצאו בארץ המובטחת מנוח לכף רגלם: זו האימיגרציה. זה כאב המהגרים שבאו אל מקום, אל מחוז חפצם, ואהבו את האור והשמש וכחול הים, אבל חשו שהארץ דוחה אותם, וזה היה קשה מנשוא, כי זו לא היתה סתם דחייה, אלא דחייה שדוחה אותך אהובת לבך.

חמש-עשרה שנה בבודקה, כמעט עשרים שנה שומר ושוער. ואין שואלים מדוע ואיך והאם באמת אי אפשר אחרת? איך לא נמצא לאיש עדין הנפש הזה, ששופע כל כך הרבה חכמה וידע, וצמא כל כך לשיחה אינטלקטואלית, שרוחו העשירה כל כך עולה על גדותיה, שיש לו כל כך הרבה ללמד ולהשמיע, איך לא נמצא לו מקום אחר?

כל עמוד שנכתב זה כאבים, וגדול מכולם הכאב שאיננו נכתב.

לאוניד פקרובסקי, פרבולה של הצלחה, ספריית פועלים 2015. תירגמו טניה חזנובסקי ותומר שריג.

והבוקר בעיתון "הארץ" עוד סיפור נפלא של פקרובסקי, שנדמה שמסכם בעוצמה גדולה כל מה שנכתב כאן ויותר מכך. ובעמוד שלאחריו, כאילו בלי קשר, רשימה של אברהם בלבן, על אנשים שאינם מצליחים להתפרנס מאהבתם, ובכל זאת דבקים בה בכל לבם.

ואולי עוד צריך לקוות. Dum spiro spero אמרו בלטינית, ופירושו: כל עוד אני נושם, אני מקוה.

ראיון של רחלי ריף עם פקרובסקי ב"מקור ראשון"

תמר משמר על "פרבולה של הצלחה"