מותו של אהוביה סנדק

 

אהוביה סנדק היה בן 16. רק נער. אפשר לומר ילד. הוא לא היה ילד טוב וגם החברים הבוגרים יותר שנשרך אחריהם לא היו טובים. הם יידו אבנים על מכוניות של פלשתינים. מיידוי אבנים כזה נהרגה באוקטובר 2018 עאישה ראבי, אם לשמונה ילדים, כשמתנחלים יידו אבנים על הרכב שבו נסעה עם בעלה ואחת מבנותיה. יידוי אבנים הוא פשע מסוכן שהמשטרה צריכה להפסיק כאשר היא נתקלת בו. ובכל זאת, אהוביה סנדק וחבריו היו צעירים מאד, שלושה מתוכם קטינים. השוטרים היו צריכים  לחשוב על כך כאשר רכב המשטרה רדף אחריהם והתנגש במכוניתם.

המשטרה איננה מכחישה שרכב המשטרה התנגש במכוניתם וגרם לה להתהפך. לטענת המשטרה הנוסעים ברכב הנמלט הם האשמים בתאונה, כי ניסו למנוע ממכונית המשטרה לעקוף אותם משמאל. אבל לא ברור אם הנמלטים אכן מנעו מהמשטרה לעקוף אותם בזדון או פשוט איבדו שליטה. יש עדות שהשוטרים עצמם נהגו ברכב בפראות. מדובר איפוא בתאונה שנסיבותיה עדיין מתבררות. מח"ש קיבלה עליה את חקירת השוטרים המעורבים בתאונה שגרמה למותו של אהוביה סנדק. אבל המשטרה ממשיכה לחקור את הנוסעים ברכב, ועכשיו היא גם מאשימה אותם במות חברם הצעיר אהוביה סנדק. כיצד המשטרה יכולה לחקור תאונה שאנשיה מעורבים בה? מדוע לא הועברה החקירה כולה, כולל חקירת הנערים, למח"ש או לגורם אחר שאיננו המשטרה? האם המשטרה יכולה באמת לחקור באובייקטיביות תאונה שאנשיה מעורבים בה? הרי האינטרס של המשטרה הוא לטהר את אנשיה מכל אחריות לתאונה ולהטיל את כל האשמה על הנערים שהם אולי עבריינים, אבל הם עדיין נערים, שלושה מהם קטינים ואחד מהשלושה נהרג בתאונה, שהנוסעים ברכב טוענים ויש גם עדות נוספת לכך שלשוטרים יש לפחות אשם תורם לתאונה הזו, שהם נהגו בפראות לא פחות מהנערים, והרי האחריות עליהם כשוטרים גדולה הרבה יותר.

אבל המשטרה חוקרת את נוסעי הרכב וכעת היא מאשימה אותם בהמתה בקלות דעת של חברם, כשיש טענה נגדית לא רק מצד הנאשמים, שהמשטרה היא זו שאחראית לתאונה ולמותו של אהוביה סנדק בן ה-16. כמובן שאם המשטרה תצליח להרשיע את הנוסעים ברכב בתאונה, יש לה סיכוי טוב יותר להתנער מאשמת אחריותם של השוטרים לגרימת התאונה ולמותו של אהוביה סנדק. לכן בהחלט יש למשטרה אינטרס להחמיר עם הנערים ואולי גם להטות את החקירה ולטפול על הנערים אשמת שוא מעבר לאשמתם האמיתית בידוי אבנים ובנסיון הימלטות מהמשטרה. בנסיבות כאלה לא ייתכן שהמשטרה, שגם מודה בעצמה שאנשיה היו מעורבים בתאונה, בין אם באשמתם ובין אם לאו, תהיה הגורם שחוקר את התאונה והגורם שחוקר את הנערים ומאשים אותם.

כל זה צריך לכאורה להיות ברור מאליו, שהגורם החוקר והמאשים צריך להיות אובייקטיבי ולכן המשטרה שבגלל מעורבותה בתאונה איננה גורם אובייקטיבי איננה יכולה להיות הגורם החוקר. אבל משום מה זה בכלל לא ברור ומדי ערב המשטרה מנפיקה לתקשורת האשמות נגד הנערים ובעיקר מנסה לטפול עליהם את האשמה למות חברם.

זה מזכיר לי במידה מסוימת את התאונה שבה נהרג ארי נשר, ששם המשטרה ניסתה להאשים במותו של ארי את החבר שהרכיב אותו על אופניו במקום את הכדורגלן שדרס את שניהם והרג את ארי נשר. הפעם המקרה חמור עוד יותר, מפני שהשוטרים בעצמם חשודים בגרימת מותו של אהוביה סנדק ומנסים לטהר את עצמם מאחריות. וזה אולי מזכיר אפילו יותר את המקרה של יעקוב אבו אלקיעאן מאום אל חיראן שאיבד שליטה על רכבו לאחר שהמשטרה ירתה בו והרכב הידרדר והרג את השוטר ארז לוי. אז טענו שאבו אלקיעאן היה מחבל ודרס את ארז לוי למוות בכוונה, מה שהתברר בדיעבד כלא נכון.

יש הרבה קבוצות אוכלוסיה שסובלות מן המשטרה, שמתנהגת במקרים רבים באלימות כלפי אזרחים. רק לפני שבוע היינו עדים למעצרו המזעזע של חרדי זקן ולוקה בנפשו שלאחר שהתברר שנעצר לגמרי בטעות השליכה אותו המשטרה במקום מרוחק במקום להשיבו לביתו והאיש האומלל תעה ביער וכמעט מת מהיפותרמיה. החרדים חושבים שהמשטרה מתנכלת בעיקר להם. גם המפגינים נגד נתניהו מרגישים שהמשטרה מתנכלת בעיקר להם, וגם המתנחלים מרגישים שהמשטרה מתנכלת להם. אפשר לנקות את המשטרה מאשמת האפליה, כי למרבה הצער שוטרים מתנהגים באלימות לכל חלקי האוכלוסיה, ולא פעם מתגלים במשטרה חוסר יושר ואי אמירת אמת כדי לגונן על שוטרים שנהגו שלא כהלכה, והיו גם לא מעט מקרים מזעזעים שבהם טפלה המשטרה אשמה על אנשים כדי לנקות את עצמה או למטרה אחרת, כמו מפקד תחנה בקרית-גת שהאשים מתלוננים על גניבת רכב בעדות שקר כדי להפחית באופן כזה את נתוני הפשיעה בתחום אחריותו – סיפור שקשה להעלות על הדעת ובכל זאת קרה. לעתים נדמה שהמשטרה היא אויבתם של האזרחים, במקום שתהיה להם למגן ולעזרה.

לא ייתכן שהמשטרה תחקור את חבריו של אהוביה סנדק. צריך להעביר את החקירה לגורם אובייקטיבי, וכל האזרחים צריכים להילחם על כך שהמשטרה תתנהל בהגינות וביושר ובנקיון כפיים וללא ניגוד עניינים כלפי כל אזרח ואזרח, יהודי או ערבי, חרדי או חילוני, מפגין או מתנחל, כי אם לא כן, כל אחד עלול למצוא את עצמו כקורבן של אלימות שוטרים או חלילה הפללה של חפים מפשע, ואלה דברים ששום חברה איננה יכולה לחיות איתם בהשלמה.

 

 

הצייר אורי אליעז ז"ל

 

כתבתו של עופר אדרת ביום ג' האחרון במוסף גלריה של "הארץ", על הצייר אורי אליעז שהלך לעולמו בשיבה טובה לפני שבוע, שברה את לבי. עופר כתב שאורי אליעז לא זכה להכרה ונדמה לי שזו טענה קצת מוגזמת. בילדותי הוא היה צייר ואמן מוכר ומוערך. אולי מאוחר יותר התבודד והפסיק להציג בתערוכות. אינני זוכרת מתי התיידדו איתו הוריי. האם זה היה כשעוד גרנו בחדרה, או כשכבר עברנו לחיפה, לאחר 1962. אורי אליעז עבר לחיפה בשנת 1960 ובין השאר עיצב תפאורות לתיאטרון חיפה. את תיאטרון חיפה ייסד יוסף מילוא בשנת 1961. אחיו של מילוא, דני, ואשתו תיאה, היו ידידים של הוריי וגרו באחת הסמטאות שחצו את רחוב הלל בהדר הכרמל שבו התגוררנו כשעברנו לחיפה מחדרה. הם היו מבוגרים מהוריי ואורי אליעז היה צעיר מהוריי בשנים ספורות. כנראה שהוריי התיידדו איתו כשעברנו לחיפה, אבל איך והיכן הכירו אותו אינני יודעת. אולי דרך דני ותיאה פסובסקי – בניגוד לאחיו המפורסם דני שמר על שם המשפחה המקורי. הורי הירבו ללכת לתיאטרון חיפה וכשכבר הייתי נערה, בתחילת שנות השבעים, צפיתי איתם בכמה מחזות שהרשימו אותי מאד: "כולם היו בני" עם יוסי ידין, "השפעת קרני גמא על ציפורני החתול" עם חנה מרון ששיחקה דמות מאד מרושעת וכנראה נהנתה מזה מאד – אני ממש שנאתי אותה כשאמרה "סבתא'לה" בקול נוטף רעל, וגם הלכתי עם אבי ל"חפץ" של חנוך לוין שהיה אז מחזאי די מתחיל ושנאתי כל רגע. הדה בושס כתבה שלחנוך לוין יש השקפת עולם אנטי-הומנית ובאותם ימים הסכמתי איתה. עברו הרבה שנים עד ששיניתי את דעתי עליו. כשיצאנו מ"חפץ" אמר אבי: "נו, הוא יכול למכור את זה בכל העולם." אלה היו הדברים הכי גרועים שיכול היה להגיד על אמן, שהוא אופנתי, מה שבעיניו היה ההיפך מלהיות אמיתי. עכשיו אני נזכרת שאבי היה ידיד של הצייר נפתלי בזם, ולקח אותנו לתערוכה גדולה שלו במוזיאון חיפה, וקראתי שאורי אליעז היה זמן מה תלמיד של נפתלי בזם, אז אולי הורי הכירו אותו דרך נפתלי בזם, שאינני יכולה להפסיק לחשוב על כך שפירוש שמו בגרמנית וביידיש "מטאטא", והיתה שורה כזאת של שיר "אם אלהים רוצה אפילו מטאטא יורה" – שורה לגמרי מוטעית, כי פירוש האמרה ביידיש הוא "אם אלהים רוצה גם מטאטא פורח", ואינני זוכרת היכן ראיתי את הציור של המטאטא שיצאו ממנו ענפים ירוקים עם עלים ופרחים.

בכל אופן הורי התיידדו עם אורי אליעז וקנו ממנה תמונה ותלו אותה בסלון, ובתמונה הזו היה מצויר צלב ענקי, והיתה שם גם עז ועוד חיה. אני לא זוכרת אם החיות היו צלובות או רק עמדו שם. אני זוכרת צלב בוהק שהקורה האנכית שלו ארוכה מאד והאופקית קצרה, כמו בצלבים של כנסיות. הוריי מאד חששו שסבי יכעס כשיראה את התמונה עם הצלב, אבל סבי שהיה האדם הכי חכם שזכיתי להכיר, אמר שזה כמו כשיעקב הזקן בירך את אפרים ומנשה ושיכל את ידיו והניח את ימינו על ראש אפרים, כי יעקב אמר שגם מנשה יהיה לעם, וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגויים. וכך הסביר סבא משה שצלב זה בעצם מהתנ"ך כי יעקב אבינו התווה בידיו את סימן הצלב כשבירך את בני יוסף. אחר כך הוריי הלכו למסיבת סילווסטר, נדמה לי שגם המסיבה היתה אצל אורי אליעז, והם אמרו לסבי שהם הולכים ליום הולדת, וסבי שאל אם ליום הולדת או לברית, כי סילווסטר זו הברית של ישו, ואפילו פעם רנאטו שעבד איתי בארכיון הראה לי יומן של הותיקן שכתוב שם בסילווסטר Circumcisio Christi שזה ברית המלה של המשיח. אבל אולי הסיפור הזה היה על אנשים אחרים והוריי רק סיפרו לי אותו. קשה לי לזכור בדיוק דברים מהילדות, אבל את הציור של אורי אליעז שהיה בגוונים כתומים וחומים אולי עם קצת ירקרק וצהוב והצלב הבוהק מאד בלבן או כמעט בלבן שהיה תלוי בסלון של הוריי אני לא יכולה לשכוח. התבוננתי בו כל כך הרבה בילדותי וגם בבגרותי.

עופר כתב שאורי אליעז חרד ליצירותיו, חרד שהן תיזרקנה לפח וכל עבודתו תלך לאבדון. אבל יש לו ילדים, אז אולי הם יטפלו ביצירות. אני לא יודעת. הפחד הזה שכל מה שעשית בחיים יימחק ושאחרי מותך איש לא ימצא בו חפץ זה פחד שמאד מוכר לי. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי, אבל אני כן חושבת על זה הרבה. לאחרונה קיבלתי הודעה מגוגל שהם ימחקו אתרים לא פעילים אחרי שנתיים, ואני חושבת מה יקרה אם אמות. הייתי רוצה שהבלוג יישאר ברשת, אבל אולי בשביל זה אני צריכה להקים אתר משלי, כי גוגל רק מספקים את המקום כל עוד אתה פעיל, או אולי כל עוד האתר פעיל. נדמה לי שגם אחרי מותי אנשים ייכנסו לאתר לקרוא, לפחות את התרגומים לקפקא ואלזה לסקר-שילר שהרבה אנשים קוראים.

אמא שלי מתה וגיסתי והאחיינים שלי קברו אותה בלעדינו ונעלו בפנינו את הדירות שלה ואמרו שזה שלהם לפי הצוואה שהם הביאו שלנו ברור שהם כתבו אותה בעצמם והם אמרו שאסור לנו להיכנס לדירות של אמא שלי ושכל החפצים של אמא שלי הם רק שלהם, אבל אנחנו יודעות שהם המציאו את זה כדי שלא נוכל למצוא את הצוואה האמיתית של אמא שלי שהבטיחה לתת לנו את הבית הישן של הוריי שגיסתי והאחיינים שלי רוצים רק לעצמם, למרות שהם כבר קיבלו מאמא שלי כמה דירות יותר חדשות ויקרות. אני לא יודעת מה הם עשו בכל הדברים שהיו בבית של הוריי. אני מקוה שהם לא זרקו או מכרו אותם, ואני מקווה שהציור של אורי אליעז עוד נמצא שם, ושאוכל לקחת אותו פעם, אם השופטת תאמין לנו שהצוואה שהם הביאו היא לא באמת הצוואה של אמי. גם התצלומים של הורי ושל סבא וסבתא שלי שהיו אצל אמי נשארו בדירות ואני לא יכולה לקחת אותם, למרות שגיסתי והאחיינים שלי בכלל לא הכירו אותם ואולי הם יזרקו אותם לפח. אנחנו מחכות לפסק-הדין של השופטת, ובכל מקרה כבר לא נקבל את מה שאמי רצתה שנקבל, כי במקרה הטוב יחלקו את העזבון שלה לשניים ויתנו לנו מחצית, וזה לא מה שהיא התכוונה, ובוודאי היא לא התכוונה שגיסתי תקבל את כל תכולת הדירות שלה ולנו יהיה אסור לקחת אפילו תמונות. אם אצליח לקבל את הציור של אורי אליעז אתלה אותו על הקיר ואסתכל בו הרבה למרות שלרוב קשה לי עם צלבים. הם מזכירים לי חדרי מנזר שישנתי בהם כשעבדתי באירופה בספריות של מנזרים, למרות שדוקא בספריות של מנזרים שיש בהם כתבים וספרים עתיקים הייתי מאד מאושרת, אבל בלילה הפריע לי שיש צלב על הקיר ולפעמים גם איקונין. אני לא יודעת למה זה הפריע לי כי תמיד הייתי רגילה מאד לכנסיות ומנזרים ואפילו אהבתי את האווירה בהם, וכשהייתי ילדה חשבתי שדי יפה לחיות במנזר, ועוד הייתי תמימה ולא ידעתי שהרוע האנושי חודר גם את חומות המנזרים. בכל אופן את הצלב שאורי אליעז צייר הייתי תולה ברצון על הקיר וחושבת על סבא משה שתמיד בירך אותנו אבל מעולם לא שיכל את ידיו כפי שעשה אבינו יעקב שידע לראות  את הנולד.       

בא לי לבכות

 

היום בכיתי, בהתחלה בגלל הדואר ואחר כך בגלל הכל. לפני שלושה שבועות בדיוק שלחתי ספרים בעברית לבתי ונכדי שחיים באנגליה. אמרו לי שהמשלוח עולה 46 שקל, אבל אם אני רוצה מעקב אינטרנט מלא אחרי החבילה שאוסיף עוד עשרים שקל, אז שילמתי 66 שקלים ואחרי כמה ימים נכנסתי למעקב המשלוחים וראיתי שהחבילה התקבלה באשנב ב-30 בנובמבר והועברה להמשך טיפול. את זה כבר ידעתי. זה היה החלק במסע החבילה שנכחתי בו. מה קרה אחר כך אינני יודעת, כי מאז ועד היום לא הופיע במעקב המשלוחים שום רישום נוסף. במקרה הטוב הבעיה במעקב, ובמקרה הפחות טוב החבילה נשכחה באיזו פינת מחסן ולא נשלחה כלל. ביקשתי בירור וביקשו ממני למלא טופס, ואז התחלתי לבכות. לפני חצי שנה שלחתי לנכדי מתנות ליום הולדתו והחבילה הגיעה רק אחרי חודש. אז לפחות היה רישום שהחבילה אמנם נשלחה לאנגליה. הפעם גם זה לא. רציתי לשלוח חבילה נוספת אבל אני כבר מפחדת, וגם קשה לשאת את המתח וההתרגזות עד שהחבילה מגיעה, גם כשהיא מגיעה. הנכד שלי בן שלוש וחצי ומאז שהיה בן שנתיים וחודשיים לא פגשתי אותו. אנחנו מדברים כל יום בסקייפ והוא מראה לי מה הוא בנה בלגו ומה הוא צייר, ואני שולחת לו נשיקה באוויר. היום בתי אמרה לו שסבתא רחוקה והוא אמר: "סבתא במחשב של אמא". אני יודעת שהוא יודע שאני אשה אמיתית, כי פעם כשהם הלכו לטייל הוא ראה אשה עם שיער שיבה ואמר לה הלו סבתא! והיא שאלה את בתי מה הוא אמר, איך הוא קרא לי, ובתי היתה נבוכה מאד. הם היו צריכים לבוא בפסח, ולא יכלו לבוא בגלל הקורונה. בכלל הייתי בפסח לבדי כי היה סגר וגם בתי ונכדי מתל-אביב לא יכלו לבוא אלי, אם כי אותם אני פוגשת לפחות בין הסגרים. ואתמול אמרו שיש באנגליה מוטציה חדשה של הנגיף שעוד יותר מדבקת והטילו סגר על לונדון. הבת שלי אמנם גרה רחוק מלונדון ואצלם אין כל כך הרבה חולים, וממילא הבנתי שהם לא יוכלו לבוא בקרוב ושאי אפשר לדעת מתי הם יוכלו לבוא לארץ בכלל, אבל בכל זאת כששמעתי שעכשיו מי שמגיע מבריטניה צריך בידוד במלונית בכיתי שוב, כי הרגשתי שהפגישה בינינו עוד ועוד מתרחקת, ואם לפחות הדואר היה עובד והייתי יכולה לשלוח מתנות שמשמחות את הנותן עוד יותר מאשר את המקבל זה היה קצת מפיג את הכאב של המרחק, אבל גם הנחמה הקטנה הזו איננה, ופתאם הכל נראה לי בלתי נסבל, למרות שלרוב אני מנסה לומר לעצמי שאני לא סובלת הרבה מהקורונה ושהחיים שלי לא כל כך השתנו, אבל הם כן השתנו. אני יודעת שהצרות שלי הן מאד קטנות, ולא דומות בכלום לסבל של החולים, לאסון של הנפטרים, לשברון הלב והיאוש של מי שמטה לחמם נגדע ומפעלות חייהם ירדו לטמיון. אני בסך הכל שורדת. אבל לפעמים הכאב מתפרץ וקשה להכיל אותו. היום כולם אמרו איזה יום מרגש ושמח שהתחילו לחסן אנשים בארץ, אבל בשבילי זה היה יום עצוב, והחיסון לא מנחם אותי. אני בכלל לא יודעת אם אני יכולה לקבל חיסון. הקשבתי מאד בתשומת לב להסברים של פרופסור ברבש, והבנתי שאני לא רק בקבוצת סיכון לקורונה, אני גם בקבוצת סיכון לחיסון, שגם קודם חששתי ממנו, לפני שידעתי שהוא עלול להיות מסוכן לאנשים עם אלרגיות ומחלות אוטו-אימוניות. אני רוצה לבקש מאנשים שלא יציקו לאחרים בעניין החיסון, כי לא לכל אחד נעים לפרט לכולם את הבעיות הרפואיות שלו, ולא כל מי שחושש להתחסן הוא מתנגד לחיסונים או מפיץ בדותות. יש אנשים שיש להם תגובות קשות לתרופות וחיסונים עד כדי סכנת חיים, ורופאים לא תמיד יכולים לעזור, אבל אסור להם להזיק. מאד לא נעים לראות את הרופאים שממליצים להעניש אנשים שלא מתחסנים בכל מיני עונשים. הרבה רופאים מזלזלים כשמספרים להם על אלרגיות ולא טורחים להחליף לאנשים תרופות שמסוכנות להם, ואת בתי הבכורה כמעט הרגו עם תרופה שאסור היה לה לקבל, וגם פעמיים הגענו לרפואה דחופה בגלל תרופה שהיא היתה אלרגית אליה ובכל זאת נתנו לה אותה. כבר יודעים היום די הרבה על אלרגיות ובכל זאת נדמה שאפילו אנשי רפואה אינם יודעים מספיק ובעיקר אינם מתייחסים מספיק ברצינות. עם הזמן בוודאי ישפרו את החיסונים ויתאימו אותם גם לאנשים עם בעיות. אבל בינתיים יש יותר מדי רעש מכדי שיעצרו ויקשיבו למי שצריך קצת יותר הקשבה והתייחסות. אולי בעוד כמה חודשים המצב ישתפר אבל בינתיים הוא רק נהיה גרוע מיום ליום ואני לא מצליחה לשמוח ורק בא לי לבכות.  

הבמאי הקוריאני קים קי דוק

 

מאז שנודע לי שהבמאי קים קי דוק נפטר מקורונה אני חושבת על סרטו "אביב קיץ סתיו חורף אביב", שהוא סרטו היחיד שצפיתי בכולו, והוא אחד הסרטים שנחרתו בזכרוני במיוחד, וחשבתי על הסרט הרבה גם שנים אחרי שראיתי אותו, וגם עכשיו אני רואה לפני העיניים תמונות מהסרט הזה, שכולו מתרחש באי שמנותק מהעולם והוא עולם בפני עצמו. גיבור הסרט הוא נזיר שתחילה חי באי לבדו ואחר כך מגדל בו ילד של אשה מסתורית שמגיעה לשם וזהותה איננה ידועה והיא משאירה את הילד ונעלמת, והנזיר מחנך אותה. כשהילד מתעלל בבעלי חיים וקושר אליהם אבן, הנזיר קושר אבן על גבו כדי שירגיש כמו בעלי החיים, וכשהוא מוריד מגבו של הילד את האבן הוא אומר לו שהאבן תישאר עכשיו על לבו. החלק הזה בסרט השפיע עלי מאד, לכן היה לי מאד מוזר לקרוא שקים קי דוק הואשם שבסרטו ה"אי" שלא ראיתי, הוא התעלל בדגים וצפרדעים, וזה הדבר הכי פחות גרוע שהוא מואשם בו.

הילד גדל לנער ולאיש ומתאהב בנערה שמגיעה לאי ועוזב איתה ואחר כך חוזר לבדו, ואפשר להבין מקטעי עיתונים שהוא רצח את אשתו, אבל זה לא ברור לגמרי. לא מדברים בסרט הזה הרבה. ככל שהזמן עובר מדברים פחות, ובסוף הנזיר מצית את עצמו למות. כל כך הושפעתי מהסרט הזה, למרות שהיה לי ברור שישנם בו דברים שאינני מבינה, למשל כתובות בקוריאנית שלא תורגמו. זה היה סרט יפהפה וגם מטריד, כי חושבים אם הילד שגדל אצל הנזיר באמת רצח את אשתו וזה מטריד כל הזמן, ולמה הוא מתאבד, ואם הסיפור מעגלי ובעצם הנזיר הזקן הוא הצעיר שרצח את אשתו ובסוף הוא מתאבד ולא ברור למה כי רואים מה הוא עושה אבל הוא לא מסביר את עצמו, רק עושה דברים, ואם הכתובות שהוא כותב בקוריאנית על סף ביתו מסבירות משהו, לא יכולתי להבין. שאלתי את עצמי אם חוסר ההבנה הוסיף לקסם של הסרט, ונדמה לי שכן, אבל עיקר הקסם הוא בנוף של האי, בטבע היפהפה ובהתבוננות השקטה בו. יש בסרט הזה שקט מיוחד שאיננו רגילים אליו בתרבות שלנו, והיה ברור שהוא מכניס אותנו לעולם אחר שלרוב אין לנו כניסה אליו, וגם זה היה חלק מהקסם של הסרט.

עכשיו אני חושבת, אולי ההתייחסות לבעלי חיים והמקום הרב שלהם בסרט הזה "אביב קיץ סתיו חורף אביב", שהיה סרטו הידוע והמצליח ביותר, נועד לפייס את האנשים שכעסו על ההתעללות בבעלי חיים בסרט "האי", כלומר שזו היתה התייחסות מחושבת להשיג תגובה מסוימת, וזה מאד מקלקל את הזכרון היפה של הסרט. וזה רק הדבר הפחות גרוע שאני מבינה על קים קי דוק.

רק עכשיו לאחר שהוא מת וכתבו עליו בעיתונים למדתי יותר על הסרטים שלו ועליו, ואלה היו דברים נוראים. שחקניות התלוננו שהוא תקף אותן, דרש מהן לקיים סצינות מין ולקיים איתו יחסי מין, ושחקנית אחת התלוננה שבזמן צילומים באתר מרוחק הוא והשחקן הקבוע שלו אנסו אותה בכל לילה.

כשקראתי עליו נזכרתי שהיה עוד סרט שלו שהתחלתי לראות "להרגיש בבית" והפסקתי לראות באמצע, אני כבר לא ממש זוכרת למה בדיוק. משהו בסרט הטריד או הפחיד אותי ולא ניסיתי לראות עוד סרטים שלו, למרות שכשראיתי את "אביב קיץ סתיו חורף אביב" חשבתי שאני ארצה לראות כל סרט שקים קי דוק עשה. אפילו אחרי כל מה שקראתי אני עדיין חושבת שלא הוגן להשוות את הסרטים שלו לסרט הקוריאני "הפרטיזנים" שהצליח מאד השנה, שהוא סרט וולגרי מופרך ודוחה, והסרטים של קים קי דוק, למרות האלימות, עדינים ומסוגננים ויפהפיים. אבל גם זה מטריד, שיש בסרטים האלה מסרים מוצנעים שמתייחסים בסלחנות לאלימות נגד נשים ולרצח של נשים, כאילו היופי מכפר על הרצח. ואולי גם המסרים החיוביים, כמו המסר כלפי בעלי החיים, איננו מייצג את יחסו האמיתי לבעלי חיים, ויחסו לנשים היה מחריד. קשה לי מאד לחשוב על זה כי כל זה מזעזע, וקשה לי עם עצמי, כי קשה לי לוותר על הזיכרון של "אביב קיץ סתיו חורף אביב" שתמיד חשבתי שהוא אחד הסרטים הכי יפים שראיתי בחיי והרבה נזכרתי בו וחשבתי עליו, ועכשיו אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

 

לסיים את שלטון נתניהו

 בכל מוצאי שבת אני רואה עוד מחסומים של המשטרה ברחביה, שמנסים למנוע מהמפגינים להגיע למעון ראש הממשלה וגם מונעים מהם להגיע למכוניות שלהם ולנסוע הביתה. גם אני כשאני מטיילת עם הכלב שלי עוצרים אותי לפעמים שוטרים ושואלים לאן אני הולכת, אבל זה כבר כמה שנים, לא רק עכשיו. אני גרה ברחביה כמעט ארבעים שנה והרבה ראשי ממשלה גרו פה ואף לא אחד מהם הטריד את התושבים ופגע בחייהם כמו נתניהו. עד שנתניהו הגיע המעון ברחוב בלפור לא התבלט בכלום, ולידו היה הקונסרבטוריון למוסיקה ועמדו שם תמיד ילדים קטנים וגדולים עם כל מיני כלי נגינה והמתינו לשיעור הנגינה שלהם, וכל מי שרצה עבר ברחוב בלפור וברחוב סמולנסקין שמצטלב איתו ועכשיו חסום לגמרי ויש בו מין אוהל ענק ומסכן מי שגר שם. בכל פעם חסמו עוד וסגרו עוד והקימו עוד מסתור כמו אילוסטרציה לדיקטטורה בהתהוות, והערב כל רחביה נראתה כמו מדינה תחת שלטון צבאי, ופגשתי מפגינים שהמשטרה לא נתנה להם להגיע לרכבים שלהם ולקחתי אותם מדרכים צדדיות וכל מיני מעברים שאני מכירה, כי עכשיו אנחנו חיים בדיקטטורה של נתניהו ואוחנה ואי אפשר לבוא להפגין בלי שהמשטרה תעצור אותך ואז ללכת הביתה בלי שהמשטרה תעצור אותך בדרכים הראשיות. הרבה פעמים ראיתי שעצרו מפגינים ואחד מאלה שעצרו לבש חולצה עם הלוגו של אין מצב וביקשו ממנו תעודת זהות ולא נתנו לו לעבור. מי שבא להפגנות ועובר את כל המחסומים הוא בעיני גיבור ואני מורידה בפניו את הכובע. בדרך ראינו גם מישהי במכונית שחיפשה איך להגיע הכי קרוב לבית ראש הממשלה כי השוטרים מנעו ממנה להתקרב עם המכונית והיא היתה די רחוקה ואני תוהה אם היא הגיעה אי פעם להפגנה. משטרת ירושלים ועיריית ירושלים מגויסות לגמרי למנוע את ההפגנות, ואנשים צריכים להיות מאד אמיצים ונחושים בכדי להפגין. בבוקר הלכנו לגן העצמאות וראינו שבמאהל של המפגינים נגד נתניהו יש אנשים ובמאהל של הליכוד נגד המפגינים אין אף לא אחד שזה בדרך כלל המצב. היה יפה אם נשיאת בית המשפט העליון שגרה גם כן ברחוב בלפור במרחק בתים ספורים מנתניהו היתה יוצאת ומסתובבת קצת ורואה איך נראה המבצר שהיא טענה שהוא לא נפל, ובמה שנוגע למבצר נתניהו הוא אכן הולך ומתבצר עוד ועוד וזה לא מבצר של דמוקרטיה. זה מבצר של דיקטטור שיודע ששונאים אותו אבל נדבק בכוח לכסאו ומפעיל את המשטרה נגד מתנגדיו, כי זה מה שדיקטטורים עושים.

קראתי ב"הארץ" מאמר של ההיסטוריון דוד אוחנה שכתב שהשוטרים עצרו את הבן שלו שמפגין בקביעות נגד נתניהו וזרקו אותו באיזה מקום בלי להביא אותו כפי שהם מחויבים על פי החוק לתחנת משטרה וללא כל רישום שהם מחויבים לערוך. לדוד אוחנה זה הזכיר את היחס לפלשתינים ביהודה ושומרון, והוא טען, וכמובן איננו הראשון לטעון כך, שהמשטרה במדינת ישראל מאמצת שיטות מהשטחים הכבושים בתוך מדינת ישראל, ושכל עוד יהיה כיבוש בשטחים לא יהיה חופש בתוך מדינת ישראל. אני מסכימה שאין דמוקרטיה ואין חופש ואין זכויות אזרח במשטר נתניהו, אבל אני לא מסכימה שזה קשור לכיבוש בשטחי יהודה ושומרון, למרות שאני מאד נגד הכיבוש ביהודה ושומרון, ברור לי שהמעבר של נתניהו לשלטון אוטוריטרי עם יותר ויותר מאפיינים דיקטטוריים לא קשור לכיבוש בשטחים אלא לאופיו האישי של נתניהו שהוא אדם מושחת נקמן ורודני, ולעובדה שהוא מנסה להימלט ממשפט ומכלא, וההבדל הזה הוא הבדל חשוב, מפני שכמה וכמה כותבים בעיתון "הארץ" שתומכים בנתניהו מסיבות שונות, למשל מפני שחלק נכבד ממניות "הארץ" נרכשו לפני ארבע עשרה שנה על ידי מו"ל גרמני מקורב מאד לאנגלה מרקל שמאז הלך לעולמו אבל לא הודיעו שחלקו בעיתון נמכר אז אני מניחה שבתו שירשה אותו עדיין מחזיקה במניות העיתון ועדיין מקורבת מאד לאנגלה מרקל, ואנגלה מרקל מאד לא רוצה שרודנות נתניהו תגיע לקצה, כי אז מישהו עלול לחקור ברצינות את קניית הצוללות והספינות מתאגיד הענק הגרמני תיסנקרופ, שעיר שלמה בגרמניה מתפרנסת שנים מהעיסקה הזאת שכוללת גם מכירת צוללות למצרים, ולכן לממשלת גרמניה מאד רצוי שנתניהו יישאר בשלטון לנצח ועיתון "הארץ" בדרך כלל מהדהד את האינטרסים של גרמניה, יותר משהוא מהדהד את האינטרסים של מדינת ישראל, ובפרט גדעון לוי שבזמנו העורך באותה עת חנוך מרמרי רצה לסלק אותו מ"הארץ" ובזכות הגרמנים הוא נשאר בעיתון וכותב נגד מדינת ישראל ונגד כל מי שנלחם בנתניהו ונגד השמאל בישראל ובעד נתניהו לנצח, אבל גם הרבה אחרים בעיתון כותבים בעד נתניהו אם מהסיבה הנ"ל ואם מסיבות אחרות, ומיתממים למה השמאל שונא את נתניהו שמסית נגד השמאל בצורה ארסית יום ולילה ומעודד התנכלות ואלימות נגד שמאלנים. והמאמר של אוחנה - שאין לי ספק שכתב מתוך אמונה כנה - מתאים עכשיו לעיתון "הארץ" שחוץ מיוסי ורטר ואורי משגב שהם אנשים הגונים וכנים, רוב הכותבים בו יוצאים עכשיו בארסיות נגד גדעון סער שהוא איש ימין ותומך בהתנחלויות ובארץ ישראל השלמה, אבל הוא הליכודניק היחיד שלא מתחנף לנתניהו ולא מתרפס בפניו ועכשיו פרש מהליכוד והתפטר מהכנסת ומקים מפלגה להחלפת נתניהו, ויש לו כמובן סיכוי טוב יותר לתרום להחלפת נתניהו מאשר לשמאל שהוא מאד קטן, ושמאל בישראל זה רק מר"ץ וחד"ש, ולא כל מי שנתניהו, שחושב ששמאל זה קללה, קורא לו שמאל. אותם מעיתונאי "הארץ" שתומכים בנתניהו ויוצאים כעת נגד גדעון סער שעושה מהלך מאד חשוב לטובת השבת הדמוקרטיה בישראל, רוצים שנאמין שאי אפשר לשפר את מצב הדמוקרטיה בישראל בלי סיום הכיבוש ושלכן, לטענתם, הדחת נתניהו לא תשנה ולא תפתור דבר. זאת עמדה שקרית ומנוולת. הדחת נתניהו תשנה הרבה מאד כי מדינת ישראל תפסיק להיות משועבדת כליל לאינטרסים צרים של אדם מושחת ומנוול שמנסה להימלט מאימת הדין ולצורך זה מתעלל באזרחים ומחזיק בכוח בשלטון אוטוריטרי לאחר שרוקן מתוכן את הממשלה, ששומעת רק בדיעבד על מעשיו, כמו הסכמי השלום שחתם עליהם תמורת אספקת נשק מתקדם למדינות ערביות שעלול בעתיד לסכן את ישראל, מבלי שהדברים נדונו בממשלה ובכנסת שמייצגת את העם שהוא אמור להיות הריבון במדינה דמוקרטית ולא ראש הממשלה שפועל כשליט יחיד ובמקום לנסוע לחתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות עם שר החוץ שהוא הגורם המוסמך לחתום על ההסכם, לקח משר החוץ שהודר מהדיונים על ההסכם יפוי כוח ונסע עם אשתו ועם שני הבנים הבוגרים שלו, כמו שמתאים לדיקטטור להתנהג.

הדיקטטורה של נתניהו איננה נובעת מהכיבוש אלא ממאמצי ההידבקות שלו לכסאו המתנדנד בגלל המיאוס שרוחשת לו לפחות מחצית העם, כולל הרבה מנדטים של אנשי ימין שאינם רוצים להצביע לו יותר, ומתכוונים להצביע לנפתלי בנט או לגדעון סער. אם נתניהו יוחלף המצב במדינת ישראל ישתפר לאין ערוך, ומי שטוען שלא כן, הוא תומך של נתניהו ולא שום דבר אחר. בוודאי שאיננו שמאלן רדיקלי. שום שמאלן אמיתי לא יתמוך בנתניהו ולא יגיד שהוא עדיף על כל האחרים בזמן שנתניהו הפך את חיי האזרחים בישראל לגיהנום בתירוץ של מאבק בקורונה שהוא מנצל בעיקר לקידום ענייניו האישיים, ומעולם לא חדל להסית נגד השמאל ונגד האזרחים הערבים.

נתניהו גם איננו הראשון שמשתמש באלימות קשה נגד מפגינים. אלימות משטרתית נגד מפגינים איפיינה מאד את שלטון מפא"י בראשית ימי המדינה. מהומות ואדי סליב בשנות החמישים דוכאו באכזריות רבה ונטען שמנחם בגין מסית את המפגינים נגד מפא"י, ושביתת הימאים בשנת 1951 שהיתה שביתת עובדים לשיפור תנאיהם דוכאה גם היא באלימות רבה תוך הסתה קשה מצד הממשלה נגד הימאים שהוקעו כמורדים במלכות. למשטר הישראלי היו תמיד נטיות טוטליטריות, והדמוקרטיה תמיד היתה בערבון מוגבל, כמו גם הכבוד לזכויות האזרח. בתי המשפט הגנו על האזרחים במידה מסוימת, כפי שהם מגנים במידה מסוימת על תושבי השטחים הכבושים. ישראל הפכה דמוקרטית יותר תחת שלטונו של לוי אשכול. לא מפני שהאידיאולוגיה שלו היתה שונה מזו של בן-גוריון, אלא מפני שאישיותו היתה נוחה לבריות, וסגנון משטרו שיתופי ולא טוטליטרי, והוא ביטל סופסוף את הממשל הצבאי הנורא שאזרחי ישראל הערבים היו כפופים לו מאז קום המדינה ועד שנת 1966.

אידיאולוגיה היא חשובה מאד, אבל לא פחות חשובה ממנה אישיותו של השליט, ולכן חשוב מאד להחליף שליט מושחת שנוהג כשליט יחיד ומשתמש במשטרה כדי לדכא זכויות דמוקרטיות של אזרחים. הדבר החשוב ביותר הוא לסיים את שלטונו של נתניהו, וכל מי שיתרום לכך יבורך.        

 

בן שני מתעד את הצייר אלי שמיר

 

אלי שמיר גר בכפר יהושע שהוא נולד בו ובכל מקום כותבים שהוא מצייר את נופי העמק, שזה נכון. הוא מצייר ציורים גדולי ממדים של נוף העמק. הוא מותח את הבדים בעצמו, ואז מחלק אותם לריבועים קטנים ומצייר בתוך כל ריבוע קטן את החלק שלו בנוף. זה קצת דומה לעבודה של מודדים או ציירי מפות, וזה כמובן בכלל לא דומה. אלי אומר שהוא רק מטביע כתמים על הבד, רק מצייר במכחול עוד ועוד כתמים, ואז יוצא מכל הכתמים ציור, שנראה כמו הנוף, אבל שום צילום של הנוף האמיתי ואפילו מבט ישיר בנוף איננו דומה לציור של אלי, כי בציור אלי מטביע את נשמתו על הדף ואי אפשר ללכוד את הנשמה של אלי בצילומים. בכל מקום כותבים שאלי שמיר הוא ציור נופים, אבל בעצם הוא מצייר כל הזמן דיוקנאות. זאת אומרת, הוא מצייר נופים אבל הוא מצייר גם דיוקנאות ודיוקנאות בתוך נופים. כשהבמאי בן שני בא אליו הוא צייר אותו. דרך הציור הוא נוגע באנשים, ואז אפשר לראות בציורים גם את הנשמה של האנשים שאלי שמיר מצייר. הכי הרבה הוא מצייר את עצמו, לפעמים הוא מצייר את עצמו מלפנים ואז הדיוקן שלו מתבונן בצופים, ולפעמים הוא מצייר את עצמו מאחור מביט בנוף. הוא אוהב לצייר את האנשים בשדה הפתוח. גם האנשים הם חלק מן הנוף. היו לו שלוש תלמידות ערביות והוא רצה לצייר אותן, והן רצו שהוא יצייר אותן מציירות והוא צייר אותן מציירות בתוך שדה של שיבולים זהובות בשלות. הוא רצה להגיד להן משהו, כי הוא גר בכפר יהושע בעמק יזרעאל. שם הוא נולד ושם הוא חי. הוא לא חי שם כל החיים. היה זמן שהוא חי בירושלים ולימד בבצלאל, והוא חי גם בארצות הברית, אבל בעשר השנים שהבמאי בן שני תיעד אותו הוא חי בעמק יזרעאל, בכפר יהושע שסבא שלו היה ממייסדיו ואבא שלו המשיך לעבוד שם את האדמה וגם הוא היה אמור להיות עובד אדמה והוא נהיה צייר. הוא הרגיש אשם שהוא נהיה צייר ולא עובד אדמה. הוא בן אדם שמרגיש אשמה על הרבה דברים. למשל שפעם היו בעמק יזרעאל הרבה כפרים פלשתיניים, אבל היהודים לקחו מהם את האדמה ועכשיו היהודים מעבדים את האדמה בעמק יזרעאל, שהוא אחד המקומות הפוריים בארץ. אלי שמיר לא אומר את הדברים האלה, שהוא מרגיש אשמה כלפי הפלשתינים שגירשו אותם מהאדמה שלהם. הוא מזמין את התלמידות הערביות שלו מבצלאל ומצייר אותן מציירות בשדה של שיבולים זהובות שקרוב לבית שלו. הוא אומר שהוא מספר את הסיפור הציוני שלו והן מספרות את הסיפור שלהן. אחת מהן שרה בערבית שיר אהבה של גבר לאשה. זה נשמע כמו שיר ישן. אולי התלמידות הערביות האלה הן צאצאיות של אנשים שגרו בעמק ועיבדו בו את האדמה, אבל רוב הסיכויים שהן ממקום אחר. אלי שמיר חוזר ואומר שהן מספרות את הסיפור שלהן, אבל יותר נכון שהוא רוצה לשמוע את הסיפור שלהן, או שהוא רוצה לדעת איך הסיפור שלו משתקף בעיניהן. זה משהו שמטריד אותו איך הערבים רואים את הציונות. לא ברמת הלאום אלא ברמת הפרט. איך צעירה ערבייה רואה את ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל, שהוא חלק ממנה, דור שלישי למייסדים, והוא מצייר את הנוף אבל אומר שהוא לא בועל את הנוף, רק מצייר אותו. הוא משתדל להתבונן על הנוף מבחוץ, להישאר במידה מסוימת זר, אבל זה בלתי אפשרי, כי מכיוון שהוא מצייר את הנוף הנשמה שלו צרורה בנוף והנוף צרור בנשמתו.

אלי חולה בפרקינסון. הוא שונא את המחלה הזאת, מנסה להילחם בה, אבל המחלה מתגברת. הוא נאלץ להפסיק ללמד בבצלאל, והוא מורה שאוהב ללמד, הוא מאד קשור לתלמידים שלו כי הוא מסתכל להם לתוך הנשמה כשהם מציירים וכשהוא מצייר אותם, אבל הנסיעות מכפר יהושע לירושלים קשות לו מדי. אבל לצייר הוא ממשיך. אשתו אומרת שאין יום שהוא לא הולך לסטודיו לצייר. בכל יום הוא הולך לסטודיו לצייר, והוא עומד ומצייר כל היום, למרות שהוא חולה, והוא מנסה כל הזמן להתגבר על המחלה, כמה שהוא יכול. המחלה היא כמו מפלצת שנלחמת בו כל הזמן. לפעמים הוא נלחם בה ולפעמים הוא בוכה בגלל המחלה. הוא אומר שהמחלה בכלל לא פגעה בציור שלו והוא ממשיך לצייר.

יש הרבה דברים מיוחדים בציור של אלי שמיר. הוא אף פעם לא צייר לפי אופנות, רק בסגנון האישי שלו בשיטה שלו, והסגנון שלו מאד מיוחד לו, אבל יש עוד דבר בציורים שלו, שהם נמשכים עד האופק. הציור מתחיל קרוב לצופה אבל נמשך עד האופק, וכשמביטים בציור מביטים מאד רחוק, עד קו האופק. אלי שמיר טרוד הרבה בשאלה של גבולות המבט וגבולות הציור, אבל בעצם לציורים שלו אין גבולות כי הם נמשכים עד האופק לתוך האופק, אין להם גבול חוץ מגבול המבט, והצופה יכול לטבוע בהם כמו בים שאין לו סוף.

את הציור של אלי "שיר ערש לעמק" שבו רואים חבורת זמר ונגן אקורדיון יושבים בשדה חרוש תלמים תלמים ראיתי פעם בעבר כשעוד לא ידעתי מיהו. אני לא מצליחה להיזכר איפה ראיתי אותו. חשבתי שיש בציור משהו מאד אירוני, כמעט סוריאליסטי. גם האנשים ששרים בעמק שרים בתוך בניין ולא בשדה חרוש עד האופק. אבל אלי רצה לצייר את האנשים בתוך הנוף שהם קצת הולכים לאיבוד בו, כי השדה גדול והאנשים בחזית התמונה יחסית קטנים. אולי אלי חושב שהאנשים בעמק שרובנו חושבים שהם מאד שורשיים ומושרשים, הם בעצם בכלל לא במקומם. אולי הוא חושב שהצעירות הערביות שלמדו אצלו בבצלאל יותר שייכות לשם ויותר טבעיות שם, למרות שבכלל לא בטוח שהן צעירות כפריות. אולי הן בכלל עירוניות, אבל הסיפור שלהן הוא סיפור ילידי, והסיפור היהודי הוא סיפור של תלישות, גם כשנאחזים בעמק יזרעאל, והשדה הוא שדה חרוש שאולי יניב ואולי לא. כשחורשים שדה חורשים בדמעה ולא יודעים אם ברינה יקצורו, כי אולי השדה מעדיף להניב לבעליו הראשונים. אולי להם השיבולים מאירות פנים ומזהיבות. והדור השלישי שנאחז בעמק ונולד בו, למרות שהעמק הוא נוף מולדתו היחיד, עדיין הוא יכול רק לקוות שהשדה יאמץ אותו לחיקו ויניב לו שיבולים.

 

סרטו של בן שני "שיר ערש לעמק" על הצייר אלי שמיר השתתף בפסטיבל דוקאביב ומשודר בהוט 8.  

מינויו של עמית איסמן

 

מאז ששמעתי על ההתבטאויות של עמית איסמן המועמד לכהן כפרקליט המדינה כלפי נשים אני מרגישה מועקה, וכשאני חושבת על עצמי במקומן – מאד קל לי לשים את עצמי במקומן – אני מרגישה אימה, אימה שאי אפשר להסביר. אם מישהו שעבדתי איתו היה מדבר אלי ככה הייתי פשוט בורחת. לוקחת את התיק שלי ובורחת מבלי לחזור. ברחתי כמה פעמים ממקומות עבודה שהתייאשתי מהיחס אלי בהם והבנתי שהוא לא ישתנה, כי אנשים לא משתנים ומוסדות בעייתיים גם כן לא כל כך משתנים, ואם אתה מנסה לשנות אותם בסוף אתה נשרף. אני חייבת להודות שגם האנשים שהתאמצו להשפיל אותי, להביך אותי, לפגוע בי, והיו כמה וכמה כאלה, אף פעם לא ירדו כל כך נמוך ולא אמרו לי דברים כל כך גסים כפי שעמית אייסמן אמר לנשים. השופטת בדימוס עדנה ארבל שאני מאד מעריכה אמרה שצריך לסלוח לאנשים, ואני לא מבינה מה קשור כאן לסלוח. הרי לא מדובר באדם שנמצא בכלא או נושא באיזה עונש. מדובר במועמד לאחת המשרות הבכירות ביותר בתחום המשפט במדינה, ולמה צריך לבחור למשרה הזאת אדם שיודעים שהוא גס-רוח באופן חריג כלפי נשים? הרי ישנם מועמדים אחרים, כולם מכובדים וראויים, המשנה לפרקליט המדינה הנוכחי ושני שופטים מכובדים והסניגור הותיק עופר ברטל שהתפרסם בפרשת שולה זקן, שהוא אדם נעים הליכות. האם התנהגות כבר איננה נחשבת לתכונה חשובה? להתנהג בנימוס עם אנשים, לדבר בנימוס, זו איננה תכונה נדרשת במשרה כה רמה וכה רגישה, שהמחזיק בה הוא בעל כוח עצום להעמיד אנשים לדין ולפתוח או לסגור להם תיקים, ולהחליט איזו ענישה לבקש, ולהקשיב לסניגורים של נאשמים בלי להעליב אותם או לומר להם דברים נוראים, וגם לעבוד עם נשים וגם לתבוע בעבירות אלימות נגד נשים? ואיזה יחס תקבלנה נפגעות עבירות מין מפרקליט שחושב שלבישת חוטיני מנומר מתירה אלימות כלפי אשה? והאימה שמעוררות התבטאויות כאלה. את זה קשה להסביר לגברים, כמה מפחיד לשמוע דברים כאלה מפי אדם שאחראי עליך או שעובד איתך או שאתה נזקק לשירותיו. האימה שמעורר אדם שאין לו מעצורים, שהדיבור שלו תוקפני וגס, ובפרט כשיש לו מעמד רם, שהיה גורם לי לקחת את התיק ולברוח ולא לחזור, ולא הייתי רוצה ששום פרקליטה או מתמחה או עובדת אחרת תצטרך לקבל יחס כזה ועוד מבעל משרה כל כך בכירה. ומה זה משנה אם זה היה מזמן. הרי מדובר באדם מבוגר. זה לא שלפני שתים עשרה שנים הוא היה ילד ולא אחראי למעשיו. ומה זה משנה אם רק שתי התבטאויות נדונו בהליך משמעתי. היו עוד הרבה שלא נדונו ויש עדויות על כך. היו רק שתי נשים שהתלוננו. אלה שמתלוננות הן תמיד מיעוט. הרוב שותקות. גם בגלל שבהתחלה הן פשוט בהלם ולוקח כמה זמן לעכל ולחשוב מה לעשות. הרוב שותקות, גם אם הן לא בורחות. ויש כמובן כאלה שבורחות, כמוני. הגברים בונים על זה שהרבה בורחות, כי ככה הם שומרים על עליונות גברית. הרי כל הדיבור התוקפני והגס הזה נועד להרתיע נשים, למנוע מהן להרגיש בטוחות ושוות. והכי מעצבנים אלה שאומרים שהוא התנצל, או שהוא צריך להתנצל, כאילו זה משנה. אם הוא מאמין שאשה שלובשת חוטיני מנומר אשמה בזה שתוקפים אותה, מה תעזור ההתנצלות? כמו שפרופ' שלמה בן עמי אמר פעם לפוליטיקאי גזען שהעליב אותו: אי אפשר להתנצל על השקפת עולם. אם אלה האמונות שלך, ככה תחשוב וככה תפעל, גם אם לא תאמר את זה בקול רם. הרי זה הכעס על הפעילות הפמיניסטיות, שהן מגנות את מה שאומרים ואלה כביכול רק אמירות. אבל אמירות הן ביטוי של השקפות ואמונות. הבעיה איננה רק באמירה אלא בהשקפה ובאמונה שהיא חושפת, וזאת אמונה שמי שמאמין בה לא צריך להיות פרקליט מדינה. להיות פרקליט מדינה זו איננה זכות יסוד, ומי שמועמד לתפקיד כל כך רגיש ורב-עוצמה צריך להיות מעל לכל ספק, וכל הדיון שמתאר את אי המינוי כעונש הוא דיון מעוות, כי אם זה עונש לא להתמנות לפרקליט מדינה, למה לא מינו את המשנה לפרקליט מומי למברגר? על מה מענישים אותו באי מינוי? על זה שנתניהו איננו מעוניין בו? נתניהו מעוניין שרשויות החוק יענישו רק אנשים שמתנגדים לנתניהו, שזה בעיניו הפשע הגדול מכולם, לדרוש ממנו להתפטר או לרצות להחליף אותו בתפקיד שמראש ראוי היה להגביל את מספר השנים שאדם יכול לכהן בו, כפי שהגבילו את כהונת נשיא המדינה לקדנציה אחת ארוכה של שבע שנים, והיו צריכים להגביל את כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים כמו בארצות הברית או לתקופה דומה, כי יותר מעשר שנים בתפקיד זה בכלל לא הגיוני. האם המינוי של עמית איסמן הוא בעצם סוג של פשרה בין הוועדה לבין נתניהו וניסנקורן? הכי הטרידו אותי דווקא הדברים שאמרה תמר פלג בערוץ כאן, שבחרו באיסמן כי הוא הציג תכנית לרפורמה בפרקליטות. איזו מין רפורמה? אני תמיד חוששת מהמלה רפורמה, שלרוב היא שם צופן למשהו מכוער. למשל לימור לבנת כשהיתה שרת החינוך הודיעה שהיא עושה רפורמה ומפטרת מורים שחוקים. בעצם היא פיטרה מורים למוסיקה, אמנות וחקלאות שהיו קרובים לגיל הפנסיה ובגלל הפיטורים איבדו זכויות פנסיה, ולימור לבנת הסבירה שהם שחוקים, כי היא רצתה להיפטר מהם ומהמקצועות שהם לימדו, שנחשבים מקצועות שוליים, אבל הם מקצועות שהופכים את החינוך מלימוד לחינוך, ומקנים לתלמידים ערכים מעבר ללימוד חשבון ואנגלית שיעזרו להם לרכוש מקצוע. עכשיו לימור לבנת היא פרשנית בתכניות טלויזיה ומדברת נגד נתניהו. אני שמחה שהיא מדברת נגד מעשים מכוערים שנתניהו עושה, אבל אני לא יכולה לשכוח איזה דברים מנוולים היא עשתה כשהיתה שרת החינוך, ואמרה שהיא עושה רפורמה, ומאז בכל פעם שאומרים רפורמה אני מצטמררת. עצם זה שלימור לבנת הפכה לסוג של מגדלור מוסרי מראה עד כמה הליכוד הידרדר והפך לסוג של ארגון פשע, ועכשיו מצפים שארגון פשע ימנה פרקליט מדינה. כשיש ראש ממשלה כזה שחושב שנשים הן שוות ערך לבעלי חיים ועכשיו יהיה גם פרקליט מדינה שחושב שאם את לובשת חוטיני מנומר מותר לגברים לפגוע בך, אפשר רק להצטמרר מפחד ואימה סתומה שקשה אפילו להסביר למי שאיננו מבין בעצמו.

מלאך

 

לבתי ניצן ליום הולדתה

אִמָּא הֵבִיאָה לְדִין כּוֹס חָלָב

שֶׁדִּין עַל הַשָּׁטִיחַ שָׁפַךְ

אָז אִמָּא אָמְרָה לוֹ: אַתָּה שׁוֹבָב!

וְהוּא אָמַר: לֹא, אֲנִי מַלְאָךְ.

 

הֶחָתוּל עַל הַסַּפָּה יָשַׁב

וְדִין בִּזְּנָבוֹ מָשַׁךְ

וְאִמָּא אָמְרָה לוֹ: אַתָּה שׁוֹבָב!

וְדִין אָמַר: לֹא, אֲנִי מַלְאָךְ.

 

דִּין טִפֵּס לְאַבָּא עַל הַגַּב

כְּשֶׁאַבָּא נִרְדַּם, עָיֵף כָּל כָּךְ

וְאִמָּא אָמְרָה לוֹ: אַתָּה שׁוֹבָב!

וְדִין אָמַר: לֹא, אֲנִי מַלְאָךְ.

 

לְפֶתַע גֶּרֶב יָרֹק-צְהַבְהַב

מֵאֲחוֹרֵי הַמִּטָּה צָנַַח

וְאִמָּא אָמְרָה: דִּין, אַתָּה שׁוֹבָב!

וְדִין אָמַר: לֹא, אֲנִי מַלְאָךְ.

 

דִּין חִבֵּק אֶת הָאַרְנָב

וְסוֹפְסוֹף לִישׁוֹן הָלַךְ.

הַהוֹרִים מִסְתַּכְּלִים עָלָיו:

כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן הוּא בֶּאֱמֶת מַלְאָךְ.