דר שטירמר על "יהודה הרוצח הבוגדני"

 

במלאת 82 שנה לליל הבדולח אני מביאה כאן את תרגום כתבת השער של השבועון "דר שטירמר", גיליון 49 מדצמבר 1938, שנכתבה כתשובה למחאות  הבינלאומיות נגד ליל הבדולח. בכתבה מסביר קרל הולץ, מן הכותבים הקבועים ב"דר שטירמר", מדוע היהדות כולה צריכה לשאת באחריות לרצח הנציג הגרמני בפריס ארנסט פום ראט בידי הסטודנט היהודי הרשל גרינשפאן. הטקסט הוגדל ממיקרופילם בספריית יד ושם. כתבה מגיליון קודם של דר שטירמר, מספר 48, מאת התועמלן הנאצי ארנסט הימר, מחבר "הפטריה המורעלת", ספר תעמולה נאצי לילדים, תוכלו למצוא ברשימתי "דר שטירמר על ליל הבדולח".

הכתבה קושרת את הרצח ל"דוגמאות בברית הישנה". "דר שטירמר" מייצג זרם נאצי קתולי שטען כי ישו לא היה יהודי אלא בן לגזע הארי, וכי התנ"ך, "הברית הישנה" מייצג את הרֶשַע היהודי, ואילו הברית החדשה מייצגת את מוצאו האֲרִי של ישו ואת טוּבָה של הנצרות. על כך ראו ברשימתי "האם ישו היה יהודי?"

 

מתוכן הכתבה שלהלן אפשר להבין שמשפטו של גרינשפאן כבר התקיים כביכול, כי מוזכרים שוב ושוב דברים שאמר כביכול בבית המשפט, אך גרינשפאן לא נשפט בסופו של דבר. לאחר כיבוש צרפת הועבר לגרמניה, וככל הנראה נפטר או נרצח בכלאו במועד בלתי ידוע, ואולי גם שם קץ לחייו. (ראו יותם פלדמן במוסף "הארץ", יום ו, 7.11.08).

בסוף הכתבה מתוארים היהודים כמי שרצחו מיליונים ברוסיה ובספרד. איזכורים חוזרים ונשנים אלה של היהודים כרוצחי מיליונים, מעידים לדעתי על כך שרעיון השמדת מיליוני יהודים התקיים בתודעה הנאצית הרבה לפני המלחמה, ו"דר שטירמר" ניסה להכין את הקרקע לכך.

כמה הערות שלי על אי דיוקים בכתבה מובאות בגוף התרגום בסוגריים מרובעות. כמובן שבכל מקרה אין לראות ב"דר שטירמר" מקור לעובדות היסטוריות. לעניין רצח וילהלם גוסטלוף המוזכר בכתבה ראו רשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס".

 

דר שטירמר גיליון 49 דצמבר 1938

 

יהודה הרוצח הבוגדני

 

מרשמים ודוגמאות בברית הישנה

 

היהודי ניצל את פעולות הנקמה, שביצע העם הגרמני נגד היהודים בתשובה לרצח בפריס, למערכת הסתה נוראה. העיתונות היהודית בכל העולם גועשת נגד גרמניה. היא סוחטת ומספסרת בבלוטות הדמעות של כל הלא יהודים החיים בחו"ל. היא קוראת "בשם האנושיות" להזדהות, חמלה ורחמים עליהם, והיא זורעת זעם ושנאה נגד העם הגרמני.

 

מעל הכל מתאמצת העיתונות היהודית להציג את הרצח בפריס כמקרה בודד. היא מסבירה שהיהודי גרינשפאן הינו "יהודי מגורש מגרמניה". שהוא נקם על ה"סֵבֶל" שנגרם לו. שאי אפשר להטיל על היהדות את האחריות למעשה הזה שנעשה מסיבות אישיות.

 

גם כאן מתגלה היהודי כ"רב אמן הכזב", כפי שכינה שופנהאואר את הגזע הזר. הוא מתגלה כפי שישו תיאר אותו:

 

"אתם מאביכם השטן, ואת רצונות אביכם אתם רוצים לעשות. הוא מלכתחילה היה רוצח אדם, וּבַּאֶמֶת לא עמד, כי כי אמת אין בו: כאשר ידבר כָּזָב, ידבר משלו, כי כָּזָב הוא וְכָזָב אביו."

                                                                          בשורת יוחנן ח, מ"ד.

 

כזב הוא, כאשר היהדות העולמית טוענת, שרצח זה הוא "מקרה יחיד", שליהדות אין דבר וחצי דבר איתו. האמת היא, שהיהודים תכננו את הרצח הזה בקפידה. האמת היא, שכָּליהוּדָה (Alljuda) בכללו עמד ועומד מאחורי רצח זה. האמת היא, שגרינשפאן נראה היום בעיני כל היהודים כגיבור לאומי. האמת היא, שהיריות בשגרירות הגרמנית בפריס נורו מצד העם היהודי כלפיי העם הגרמני. זו היא האמת. היהודי גרינשפאן האמין שהוא עושה מעשה יהודי לאומי והוא השתמש לצורך זה בדוגמאות מן הברית הישנה. הוא פעל על פי דוגמאות אלה כפי שעשה גם היהודי פרנקפורטר, שרצח את וילהלם גוסטלוף. ברור שאת שניהם דירבנו לרצח ולימדו רבנים ומלומדים בתלמוד. כי הדימיון בין רצח בוגדני זה לאלה שבברית הישנה הוא דימיון מדהים.

 

הרציחות של גוסטלוף ופום ראט   

 

היהודי פרנקפורטר יצא לדאבוס בשוויץ, לשעת הקבלה של המנהיג הארצי של המפלגה הנאצית בשוויץ, וילהלם גוסטלוף. הוא לא הזדהה כיהודי. כשהוא נשאל לרצונו, אמר שברצונו לדבר אישית עם המנהיג, שיש לו בקשה אליו. וילהלם גוסטלוף בא. הוא נכנס בברכת שלום, בתום לב ונכון לעזור. אז הוציא היהודי את האקדח שהחזיק חבוי, והכריע בכמה יריות את תם הלב. וילהלם גוסטלוף נפטר זמן קצר אחר כך. בבית המשפט הכריז פרנקפורטר, שבאמצעות הרצח רצה להתנקם כיהודי בעם הגרמני.

 

היהודי גרינשפאן יצא בפריס לשגרירות הגרמנית. כשנשאל הסביר שהוא רוצה לדבר אישית עם אחד מן הממונים, שיש לו מסמך חשוב וסודי למסור. הגיע הנציג פום ראט. הוא נכנס מברך ושואל. אז תפס גרינשפאן את הנשק שהחזיק חבוי והכריע בכמה יריות את תם הלב. ימים מעטים אחר כך נפטר הנציג פום ראט בבית החולים. הרוצח נתן בבית הדין את אותו הסבר, כמו זה שמסר היהודי פרנקפורטר בשוויץ. הוא הסביר, שבתור יהודי הוא רצה להתנקם בעם הגרמני.

 

רצח המלך עגלון

 

וכעת נוטל אדם את הברית הישנה לידו ופותח בספר שופטים, פרק ג, פסוקים ט"ו-כ"ה:

 

שם קוראים, שהמלך המואבי עֶגְלוֹן משל ביהודים, וש"בני ישראל" רצו לשלוח לו מנחה באמצעות אהוד. אהוד החליט בהזדמנות זו לרצוח את המלך:

 

ויזעקו בני ישראל אל ה', ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן-גֵרָא בן-הימיני, איש אִטֵּר יד ימינו, וישלחו בני ישראל בידו מִנְחָה לעֶגְלוֹן מלך מואב: ויעש לו אהוד חֶרֶב ולה שני פֵיוֹת, גֹמֶד אָרְכָּה וַיַחְגֹר אותה מתחת למַדָּיו על יֶרֶךְ ימינו: וַיַּקְרֵב את הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מלך מואב ועגלון איש בריא מאד: ויהי כאשר כִּלָּה להקריב את המנחה וישלח את העם נושאי המנחה: והוא שב מן הפְּסִילִים אשר את הַגִּלְגָּל ויאמר דְבַר סֵתֶר לי אליך, המלך, ויאמר הס, ויצאו מעליו כל העומדים עליו: ואהוד בא אליו, והוא יושב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אשר לו  לבדו. ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא: וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו: ויבוא גם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב ויסגֹר הַחֵלֶב בעד הַלַּהַב כי לא שלף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ ויצא הַפַּרְשְדֹנָה: ויצא אהוד המסדרונה, ויסגור דלתות העליה בעדו וְנָעָל: והוא יצא ועבדיו באו ויראו והנה דלתות הַעֲלִיָּה נעולות, ויאמרו אך מֵסִיךְ הוא את רגליו בחדר הַמְּקֵרָה: וַיָּחִילוּ עד בּוֹש והנה איננו פותח דלתות העליה ויקחו את המפתח ויפתחו, והנה אדוניהם נופל ארצה מת."

 

אפשר לקבוע כאן במלוא הבהירות: הן הרצח בדאבוס, והן הרצח בפריס, הינם העתק מדויק של רצח בוגדני זה שהתרחש לפני כ-3000 שנה. כאן כמו שם הניצול של האמונה התמימה של הלא יהודים! כאן כמו שם העורמה הבוגדנית: "יש לי משהו אישי לומר לך!" כאן כמו שם הנשק החבוי! וכאן כמו שם הפלתו של אדם שאינו חושד בדבר! היהודים פעלו בדאבוס ובפריס על פי מרשם עתיק.

 

רציחות בוגדניות נוספות

 

שורות מעטות לאחר רצח עגלון מסופר בברית הישנה סיפור נוסף של רצח בוגדני. הוא נמצא בספר שופטים, פרק ד, פסוקים י"ז-כ"א. מפקד צבא לא יהודי, שמו סיסרא, יצא לקרב נגד היהודים. הוא נוצח ומצא את עצמו לבדו במנוסתו:

 

"וסיסרא נָס ברגליו אל אֹהֶל יעל, אשת חֶבֶר הקֵינִי, כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חֶבֶר הקֵינִי: ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו: סוּרָה אדונִי, סוּרָה אליי, אל תירא. ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה: ויאמר אליה: השקיני נא מעט מים כי צמאתי, ותפתח את נאד החלב ותשקהו ותכסהו: ויאמר אליה עמד פתח האהל, והיה אם איש יבוא ושאלך ואמר היש פה איש ואמרת אַיִּן: ותקח יעל אשת חֶבֶר את יתד האהל ותשם את המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם וַיָּעַף וַיָּמֹת:"

 

את הרצח החייתי הפחדני הזה של הישן היללו היהודים מפי מפקדם ברק:

 

"תְּבֹרַךְ מנשים יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באהל תְּבֹרַךְ: מים שאל, חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה: ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים, והלמה סיסרא מחקה ראשו וּמָחֲצָה, וחלפה רקתו: בין רגליה כרע, נפל שכב בין רגליה, כרע נפל באשר כרע, שם נפל שָדוּד:"

רצח בוגדני נוסף מוזכר בברית הישנה בספר יהודית [שנכלל בכתבי הקודש הנוצריים כחלק מן הברית הישנה]. זהו רצח הוֹלוֹפֶרְנֶס, שר צבאו של נְבוּכַדְנֶצַר. הוא כתוב: יהודית פרק י"ב, פסוקים י"ג-ט"ז, ופרק י"ג, פסוקים ב עד י. היהודיה יהודית באה אל מחנהו של המפקד הולופרנס, שהיהודים הטילו עליו אימה. הוא קיבל אותה והורה להובילה אליו באמצעות משרתו בַּגָּאוֹ.

 

"אז בא בַּגָּאוֹ אל יהודית: אשה נאה, אל תסרבי נא, לבוא אל אדוני, למען יכבדך, ועמו תאכלי ותשתי ותשמחי." אז אמרה יהודית: כיצד אוכל לסרב לאדוני? כל חפצו אחפץ לעשות מלבי כל ימי חיי." והיא קמה והתקשטה ונכנסה אליו ועמדה לפניו. ובגאו סגר את דלת חדרו של הולופרנס והלך משם, ויהודית היתה לבדה עמו בחדר. הולופרנס היה מוטל על מיטתו וישן. ויהודית טיפסה אל עמודי המיטה, שם תלתה חרב, ומשכה אותה החוצה, ותפשה אותו בציצת ראשו. והיא היכתה פעמיים בצואר בכל כוחה, וכרתה את ראשו. אחר כך גלגלה את הגויה והמיטה, ושלשלה מטה את וילאות האפיריון. אז יצאה, ונתנה את ראש הולופרנס לשפחתה, ואמרה לה להחביאו בשקה."

 

אך הברית הישנה מהללת בקול תרועה פשע זה, שבו הרגה זונה יהודיה לוחם גדול:

 

"היא משחה עצמה בבושם וקלעה את שערה, כדי להוליכו שולל, נעליה היפות סינוורוהו, יופיה כבש את לבו. אך היא כרתה את ראשו. ואת יום הניצחון הזה חוגגים היהודים עד עצם היום הזה".

[המשפט השני חותם את ספר יהודית, אך את המשפט הראשון לא מצאתי בספר]

 

מי מתפלא עוד, שיהודי, על פי דוגמאות אלה, נוהג כרוצח בוגדני? כרוצח בוגדני שמזה 4000 שנה מחנכת ומתרגלת אותו ה"דת" לכך? מי מתפלא עוד שהיהודי גרינשפאן הסביר לפני בית הדין, שדתו (!!) ציותה עליו רצח זה? מי עוד מתפלא, כאשר כל העיתונות היהודית משתדלת למען היהודי הזה ומעלה אותו על נס כגיבור (!!)? איש אינו צריך לתמוה על כך. בסיס לפליאה יש רק בהיבט אחר. להתפלא צריכים קודם כל על כך, שהעולם הלא יהודי כה עיור לדברים כה ברורים וחד משמעיים אלה, ניצב למולם כה בּוּר וכה אָטוּם.    

 

תשע רציחות פוליטיות גדולות

 

אך לא רק רציחותיהם של פרנקפורטר וגרינשפאן הן התנקשויות רצח בוגדני על פי דוגמת הברית הישנה. כמעט כל הרציחות הבוגדניות של הזמן העתיק והחדש הינן פשעי יהודים. הנה מבחר מ-40 השנים האחרונות, של רציחות בידי יהודים מאז שנת 1900:

 

ב-6 בספטמבר 1901 רצחו היהודי לאון צ'ולגוש והיהודיה אמה גולדמן את הנשיא האמריקני מק-קינלי.

 

[ליאון צ'ולגוש היה פולני קתולי ולאמה גולדמן לא היה קשר לרצח וויליאם מק-קינלי.]

 

ב-1 בספטמבר 1911 רצח היהודי דימיטרי בוגרוב את ראש הממשלה הרוסי פטר סטוליפין.

 

ב-22 באוקטובר 1916 רצח היהודי ויקטור אדלר את ראש הממשלה האוסטרי גראף שטירך.

[הרוצח היה בנו של ויקטור אדלר, פרידריך אדלר. ויקטור אדלר היה מייסד מפלגת הפועלים האוסטרית]

 

ב-31 באוקטובר 1918 רצחו היהודים קרי, ד"ר לסלו, ד"ר לנדלר וגרטנר את ראש ממשלת הונגריה הגראף טיסה.

[איש מאלה לא היה בין רוצחיו של הגראף טיסה]

 

ב-6 ביולי 1918 רצח היהודי יעקב בלומקין את את מיופה הכוח הדני גראף מירבאך.

[גראף מירבאך-הרף היה מיופה הכוח הגרמני]

 

ב-16 ביולי 1918 רצחו היהודים ינקל יורובסקי וגולוצ'קין את הצאר ניקולאי ומשפחתו.

 

ב-25 במאי 1926 רצח היהודי שמואל שוורצברד את ראש הרפובליקה האוקראינית לשעבר פטלורה.

 

ב-9 באוקטובר 1934 רצח היהודי פטרוס קלמן את המלך אלכסנדר מיוגוסלביה ואת שר החוץ ברטון מצרפת. (כאשר האוכלוסיה היוגוסלבית שמעה שהרוצח הוא יהודי, היא התנפלה בהרבה מקומות על בתי הכנסת).

[אלכסנדר נרצח בידי איש האוסטשה שלימים שיתפו פעולה עם הנאצים ברצח היהודים, ולא בידי יהודים]

 

ב-8 בספטמבר 1935 רצח היהודי ד"ר קרל וייס את מושל לואיזיאנה לונג.

[ד"ר וייס הואשם ברצח, אך היתה מחלוקת גדולה על אשמתו].

 

אלה תשע רציחות פוליטיות גדולות בתוך 38 שנה. קורבנותיהן היו צארים ומלכים, ראשי ממשלות ושרים, מושלים, נציגים דיפלומטים וכו'. אבל כמה רציחות כאלה יכלו היהודים לבצע במשך 6000 שנות ההיסטוריה שלהם? וכמה רציחות רבות מספור ביצעו לא רק נגד מנהיגי הלא יהודים, אלא נגד העמים התמימים עצמם. בתמימות האמין העם הרוסי לאחר התמוטטות החזית בשנת 1917בתורת הבולשביזם. בתמימות הוא העניק את העוצמה ליהודים. אבל היהודי הסובייטי השתמש בעוצמה שבידיו ורצח ב-21 שנים מעל 60 מיליון רוסים. בתמימות האמין העם הספרדי בתורת המהפכה של היהודים. בשנת 1930 הוא מסר את העוצמה לידיהם. כיום כמעט מיליון איש בספרד שנפלו קרבן ליהודים.

 

היריות בספרד כוונו מיהודים אל לא יהודים. כך גם היריות ברוסיה. היריות של כל ההתנקשויות והרציחות הבוגדניות גם כן. והיריות בדאבוס ובפריס הגיעו מעם הרוצחים היהודי וכוונו כלפי העם הגרמני השנוא במיוחד על היהודים.

 

העם הגרמני הזה הגיע להכרה, והוא יביא להכרה גם את העמים הלא-יהודים האחרים. הוא יצעד בראש העמים המתעוררים. עמים אלה יתכנסו פעם יחדיו בבית דין עולמי גדול, שבו ישב על ספסל הנאשמים הרוצח הבוגדני היהודי.

 

קרל הולץ

 

 

 

 

 

 

     

התשיעי בנובמבר הוא ליל הבדולח

היום היה ה-9 בנובמבר, שזה תאריך ליל הבדולח, אבל לא שמעתי שדיברו על ליל הבדולח. דיברו כל השבוע על שלושים שנה לנפילת חומת ברלין, כאילו זה תאריך שמח, כאילו יהודים צריכים לשמוח שגרמניה התאחדה והרסה את צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה, שזה מה שגרמניה עושה כשהיא חזקה מדי, והנאצים מאד התחזקו, שכל מי שמכיר את גרמניה ידע שזה בדיוק מה שיקרה. החומה בברלין היה מהרבה בחינות חומת הגנה על הקורבנות של גרמניה, חומת הגנה על הצ'כים והסרבים וגם על היהודים. גרמניה חזקה היא גרמניה מסוכנת לכל מי שהגרמנים מגדירים כאויב, והאויב הראשון במעלה מבחינת הגרמנים אלה היהודים, שעצם קיומם מזכיר להם את פשעיהם. לכן היה חשוב להם להפיל את החומה בתשיעי בנובמבר, ביום הזיכרון לליל הבדולח, כי עד להפלת החומה התשיעי בנובמבר היה המקבילה הגרמנית הצנועה ליום השואה שלנו . זה היה יום שדיברו בו בגרמניה לא רק על ליל הבדולח אלא על השואה בכלל. לכן היה מאד חשוב להפיל את החומה בתאריך של ליל הבדולח, כדי שיפסיקו לדבר על השואה ויתחילו לדבר על כמה הגרמנים סבלו מהקומוניסטים, ובאופן כללי על כמה הגרמנים סבלו, על כמה הגרמנים הם קורבן, וככה יוכלו לשכוח שהגרמנים הם לא קורבן אלא רוצחים שרצחו מיליונים רבים של אנשים ובראש וראשונה היה מאד חשוב להם להשמיד את העם היהודי, והיהודים לא עשו לגרמנים שום רע, אבל בשביל נאצים היהודים מזוהים עם הקומוניסטים, וכל אנטישמי יודע שהיהודים הם קומוניסטים והקומוניסטים הם יהודים. הנאצים קראו לקומוניסטים יודובולשביקים והאנטישמים בפולין קוראים להם יודאקומונה. כשמדברים על הגרמנים כקורבנות של הקומוניזם, כאילו מדברים על ברית המועצות, אבל בעצם מדברים על היהודים, שהם כפו על גרמניה קומוניזם וגם על פולין. בשנים האחרונות יש הרמוניה מופלאה בין האנטישמים הפולנים לאנטישמים הגרמנים וגם אלה וגם אלה מאד אוהבים את הרעיון שהפולנים הם קורבנות של הנאצים וגם של היהודים, כי הקומוניסטים הם יהודים, והיהודים צריכים לתת דין וחשבון על השלטון הקומוניסטי בפולין, כי כביכול היהודים הביאו את השלטון הזה, מה שאין לו שום קשר למציאות אבל נורא מתאים לאיך שאנטישמים חושבים. וכמובן אם מדברים על נפילת חומת ברלין במקום על ליל הבדולח, אז גם הגרמנים יכולים להרגיש שהם בעצם קורבנות של הקומוניסטים, שהם לאו דוקא רוסים אלא יודובולשביקים, וככה במקום להרגיש רוצחים הגרמנים יכולים להרגיש קורבנות, שזה הרבה יותר נעים, ולספר כמה הם סבלו, ואף אחד לא כועס עליהם כי אם מישהו מספר כמה הוא סבל מהקומוניסטים אף אחד לא מתפלא, ופשוט מקשיבים לו בלי לחשוב מה הוא עשה לפני שהוא סבל מהקומוניסטים ולמה הוא בעצם מתכוון כשהוא מדבר על כמה הגרמנים סבלו, שאולי כדאי שהם יחשבו יותר על הסבל שהם גרמו לאחרים, שבאמת מי רוצה לזכור זכרונות כל כך מעיקים. אפילו היהודים שונאים להיות קורבנות של השואה. יותר נחמד להם לשמוח שחומת ברלין נפלה ולא לזכור שהם לא בצד של השמחים, והם חושבים שקומוניסטים זה הרוסים, ולא יודעים שכשמדברים על הקומוניסטים שעשו פשעים וגרמו המון סבל לגרמנים המסכנים מדברים עליהם, על היהודים. לדבר על קומוניסטים שעושים פשעים נגד האנושות זאת דרך נהדרת לדבר על יהודים בלי שהיהודים יבינו שמדברים על יהודים וככה מצדיקים את כל הפשעים שעשו נגד היהודים. לעמים קטנים כמו היהודים אין הרבה כוח והם לא יכולים להשפיע על מה שקורה בעולם כמו העמים הגדולים, אבל הם כן יכולים לזכור את מה שחשוב לזכור, כי תודעה עצמאית היא ההתנגדות היחידה האפשרית, והשמירה על הזיכרון. כל הזמן צריך לזכור שהתשיעי בנובמבר הוא תאריך ליל הבדולח, וזה היום שבו שנאת היהודים החלה ללבוש צורה מאד מאד אלימה ובהחלט אפשר לומר שבליל הבדולח מתחילה השואה, עוד לפני שמתחילה המלחמה הגדולה וגם אם כל העולם ישכח, לפחות היהודים צריכים לזכור.

דר שטירמר על ליל הבדולח

במלאת 73 שנים לאירועי ליל הבדולח ב-9 בנובמבר 1938, אני מביאה כאן תרגום של כתבת "דר שטירמר" מדצמבר 1938. הכתבה מעידה על כך שהנאצים היו מוטרדים מן  הזעזוע שעוררו בעולם החופשי פרעות ליל הבדולח, כמו גם מביקורת פנימית בגרמניה על ההתרחשויות, וחשו צורך לצאת כנגד "התעמולה היהודית" הזו. בולטת בכתבה הלשון הכפולה שמאפיינת מאד את התעמולה הנאצית: מצד אחד להכחיש את הפשעים כ"תעמולה יהודית", מצד שני להתגאות בהם ולהסביר שאין די בכך אלא יש לנקוט צעדים חריפים יותר. חשיבות הכתבה בטענה המוצגת בה, שבעיית היהודים לא תיפתר על ידי גירושם מגרמניה הגדולה, לאחר סיפוח אוסטריה (במרץ 1938) והסודטים (בועידת מינכן בספטמבר 1938): זה ייקח זמן רב מדי ולא יסלק את הסכנה היהודית לגרמניה. הכותב מדבר בערגה על "אבותינו שהתגוננו מפני היהדות באופן שונה מאיתנו", על ידי גירוש כללי של היהודים ושריפתם חיים. ברור מן הכתבה שהנאצים לא ראו בפרעות ליל הבדולח סוף פסוק, אלא כבר חשבו על ההמשך והכינו את דעת הקהל לכך.

התשיעי בנובמבר מכונה כאן "יומה הגורלי של התנועה הנאציונלסוציאליסטית", מכיוון שביום זה בשנת 1923 נכשל הפוטש של היטלר, ניסיונו הראשון לתפוס את השלטון בגרמניה, והוא נאסר. זהו גם יום מפלתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה.

הכתבה משקפת את הנאציזם הקתולי של "דר שטירמר" שמושתת על יסודות חזקים של אנטישמיות נוצרית מסורתית: התלמוד והשולחן ערוך שנתפסים כספר אחד, שמדריך את היהודים לרצח ילדים נוצרים, ותפיסת השטניות של היהודי שמתבססת על הברית החדשה. עוד על הנאציזם הקתולי של "דר שטירמר" ראו ברשימתי "האם ישו היה יהודי?"

http://anatperi.blogspot.com/2011/05/blog-post_06.html

דר שטירמר, גיליון 48, נירנברג, דצמבר 1938

האם נפתרה השאלה היהודית?

צעדי הנקם נגד היהודים / תפקידה של גרמניה בהיסטוריה העולמית / המאבק נמשך

ב-7 בנובמבר 1938 נורה בפריס יועץ השגרירות ארנסט פום ראט בידי היהודי הבוגדני גרינשפאן. ב-9 בנובמבר, יומה הגורלי של התנועה הנאציונלסוציאליסטית, הוא נפטר. את העם הגרמני תקפה סערת-נפש נוראה. עוד בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר הפגינו ההמונים לפני עסקים יהודיים ולפני דירות-פאר של מוצצי לשד העם הגרמני. היה זה בלתי נמנע, שתוך כדי כך נשברו כמה חלונות ראוה ודירת אדונים יהודית זו או אחרת נאלצה, בכל זוהרה המפואר, לסבול נזקים.

שעיתונות החוץ היהודית תהפוך אירועים אלה ל"רדיפות היהודים המזוויעות ביותר" אפשר היה לצפות מראש. אבל שום איש בר-דעת איננו לוקח היום סיפורי אימים שכאלה ברצינות. מי אלה איפוא ה"משוררים" שחורזים יחדיו יצירי דימיון כאלה על פי מתכונים עתיקים שמורים היטב? אלה מהגרים יהודים. אלה רמאים יהודים, שמאימת הנקם נמלטו לחו"ל. אלה פושעים יהודים, שחצו את הגבול רק מפני שהם יראים מפרקליט המדינה. אלה תתי-אדם יהודים, שבכל מקום בו הם שוהים, הם זורעים מחלוקת ומדון. אלה הם מחוללי הכזבים המחפירים, שמופצים כיום בכל העולם.

העם הגרמני נטל חלק ער בצעדי הנקם הספונטנים נגד היהודים. כמובן שהיו כאלה ואחרים שלא רצו להבין את זעם ההמונים. היו נשים וגברים אחדים, שנאחזו לפתע פתאם חמלה בלתי-נתפסת כלפיי עם הפושעים היהודי. היו נשים וגברים אחדים, שלא גילו הבנה לכעס הצודק של העם.    

אנו ב"שטירמר" מכירים אנשים אלה כבר שנים רבות. כאשר בשנת 1933 אדולף היטלר תפס את השלטון, אז הם אמרו: "איך אפשר למנות אדם לא-מקצועי למנהיג גורלו של הרייך!" אבל היום הם חושבים אחרת. היום הם מאושרים, שגדול אנשי העם, גאון המדינה הגדול ביותר בכל הזמנים, נטל לידיו את הובלתה של גרמניה.

כשהנהיג אדולף היטלר את חובת הגיוס הכללית ושיחרר בהחלטה אמיצה את הרייך מכבלי חוזה ורסאיי, אז הם שוב היו שם ואמרו: "הו, אלהים הטוב, איך כל זה יסתיים!" אבל היום הם חושבים אחרת. הם מאושרים, שאדולף היטלר חיזק את הרייך ונתן לאומה מה שכל עם גברי צריך: את החירות!

כשהממשלה הנאציונלסוציאליסטית כוננה את חוק העיקור, כדי לשמור שהדורות הבאים יהיו בריאים וכשירים לחיים, הם שוב ביקשו את רשות הדיבור ולחשו: "אח, למה עושים את זה לאנשים המסכנים האלה!" אבל היום הם חושבים אחרת. הם מודים לממשלה, שקיבלה החלטות כה מרחיקות-ראות וכה מכריעות למען העתיד.

וכשלבסוף החל שחרור אוסטריה ולאחר מכן הסודטים, שוב היו שם אותם פחדנים. הם רעדו מפחד וגמגמו: "זה יותר מדי! עכשיו יבוא הסוף!" אבל היום הם חושבים אחרת. הם מודים לפיהרר שהוא איפשר לספח שוב לרייך שתי מדינות גרמניות נפלאות ללא שפיכות דמים.

וכיצד זה היום? בדיוק אותם אנשים ששוב מפחדים ומתוך חמלה לגמרי בלתי מובנת רוצים לגונן על היהודים. אבל לא צריך לקחת ברצינות את אותם מבקרים נצחיים מאתמול ומהיום. הם טועים בדיוק כפי שהם טעו קודם לכן. והם ייאלצו ללמוד במהרה, בדיוק כפי שהיה קודם לכן, שכל מה שהנאציונלסוציאליזם עשה, תמיד רק הביא לעם הגרמני תועלת. פעם יבוא הזמן, שהם יכירו בכך, שהעם היהודי בכללותו הוא עמו של השטן. ונגד עמו של השטן יכול העם הגרמני להחזיק מעמד רק אם הוא מנהל מאבק נטול פשרות וללא כל חמלה מזויפת.

ההיסטוריה של העם היהודי הינה שרשרת של פשעים. החל ממעשי החרפה של אברהם ועד לרצח הבוגדני של גרינשפאן נשזר פשע לפשע. אמנם אבותינו התגוננו מפני היהדות הנפשעת באופן שונה מאיתנו. את הנוכלים, הרמאים, הגנבים, השודדים ורוצחי הילדים לצרכי פולחן היהודים הם גרשו כאחד ושרפום חיים. עד כמה אנו הנאציונלסוציאליסטים מתנגדים לכך במוצהר! פעם באנגליה, בצרפת ובארצות האחרות, שהיום מושלת בהן הדמוקרטיה, הוציאו להורג והשמידו את היהודים באלפיהם. האין זה נפלא, שכיום דוקא העיתונות של אותן מדינות דמוקרטיות מקימה זעקות אימים, אם בגרמניה רק נותנים לרמאים היהודים להבין שאין עוד כל ערך לרשעותם.

הרצח הבוגדני של הנאציונלסוציאליסט פום ראט בידי היהודי גרינשפאן אילץ את הממשלה הגרמנית לכונן צעדי הגנה יעילים נגד עם הפושעים היהודי. היא היתה חייבת לעשות כך, כדי לקדם מעשי אלימות נוספים של היהדות. כעת ייתכן אולי שיש ברייך בני עמנו שמאמינים, שעם התקנות החדשות נפתרה שאלת היהודים. הם טועים! הם טועים בדיוק כמו אלה, שאחרי חקיקת חוקי נירנברג האמינו, שהשאלה היהודית הפכה כעת חסרת משמעות. על פי הערכות זהירות מתגוררים כיום עדיין ברייך הגרמני הגדול [כולל אוסטריה והסודטים] מעל 700,000 יהודים. (הערכות אחרות מציינות מספר גבוה בהרבה.) עד שמאות אלפים מרובים אלה יעזבו את הרייך, תעבורנה שנים על גבי שנים. אך כל עוד שוהה אצלנו ולו יהודי אחד, שוכן השטן בתוכנו. לא יושם קץ לשקר ולמירמה, לגניבה ולשוד, לחילול הגזע ולרצח. היהודי הוא פושע מלידה. אפילו העונשים הקשים ביותר אינם יכולים להניא אותו ממעשי החרפה שמורים לו דמו וספר החוקים הסודי שלו, התלמוד-שולחן-ערוך. היהודי יבצע גם בעתיד פשעים על גבי פשעים. כבר השבועות והחודשים הקרובים יוכיחו זאת. ולכן זו חובתנו, לעורר את העם הגרמני, להשכיל את העם הגרמני, להגן על העם הגרמני מן השטן בדמות אדם.

אבל אפילו אם יבוא פעם הרגע הנפלא, שבו ייעלם היהודי האחרון, שבו גרמניה כממלכה הראשונה בעולם תהיה נקייה מיהודים, עדיין לא תיפתר עבורנו שאלת היהודים. להיפך! כעת תתנפל יהדות חו"ל על גרמניה. אז לא יצטרכו עוד להתחשב בבני גזעם שמתגוררים ברייך. כעת יוכלו לירוק ארס ומרורים ללא הגבלה על אותה ארץ שהרהיבה עוז לשים קץ לשד היהודי. כעת תוכל היהדות  להסיר סופית את המסכה מפניה. אבל בדיוק בזמנים קשים כאלו חובתנו לומר לעם שוב ושוב את האמת. להציג שוב ושוב לעיני העם את היהודי בשפלותו השטנית! לגלות לעם את כל ההקשרים הסודיים, שאחרת אינו יכול להבינם, אם איננו מכיר את השאלה היהודית.

בנוסף לכך מוטלת על גרמניה למלא משימה נוספת. גרמניה כמדינה הראשונה בעולם יצאה לפתור את שאלת היהודים. בתימהון והתפעלות עוקבים העמים האחרים אחרי מאבקנו. אפילו המעצמה העולמית כליהודה עם העיתונות שלה, עם הכספים שלה, עם השפעתה, איננה יכולה עוד למנוע את ההתעוררות באותן ארצות. בכל מקום מתקוממים מתנגדי היהודים. מאבקם זהה למאבקנו, כשהיהודי עוד היה בעל הכוח. מאבקם קשה. אבל הם יכולים להוביל מאבק זה, כי הם למדו מאיתנו. כי הם יודעים מאיתנו, שהמאבק נגד היהודים יכול להצליח רק אם מנהלים אותו בעיקשות, ללא פשרות ובעקביות חסרת-רחמים. כי הם יודעים מאיתנו, שלפיתרון השאלה היהודית חייבים להשכיל ולגייס למאבק את כל העם. כי הם יודעים מאיתנו , שפיתרון השאלה היהודית משמעו גאולת האנושות.          

וכך אנו מכירים כעת, מה עוד עלינו לספק, מה עוד עלינו לבצע. הסיסמה היא: המאבק נמשך!

ארנסט הימר