הקברים שלי

אתמול נסעתי עם אסתי לקבר של אחי, כי השבוע מלאו חמש שנים למותו. על הקבר שלו פורח לוונדר שצמח לכל הכיוונים. נדמה היה שמזמן לא הישקו אותו, כי האדמה היתה יבשה. השיחים על הקבר צומחים פרע וקצת מכסים את המצבה, אבל אני חושבת שאחי היה אוהב את זה. אמרתי לאסתי שעכשיו יש לי בחיפה יותר קברים ממשפחה: אחי בעין-כרמל, והוריי בשדה-יהושע, וסבא וסבתא שלי בבית הקברות הישן בחוף הכרמל, ואסתי אמרה שאולי נחפש את הקברים שלהם. באמת מצאנו את בית הקברות הישן והיה שם עובד שמצא לנו את הקבר של סבא משה וסבתא שפרה ולקח אותנו אליו. אמי חרתה על קברו של סבי "תלמיד חכם, טוב-לב וישר-דרך" והכל אמת. מאד מאד אני מתגעגעת לסבא משה, וחבל לי שהוא הכיר אותי רק בתור ילדה, ורק היה אומר על דברים שהיו חשובים לו שהוא יספר לי ואני אזכור, כי אולי הוא ידע בחוש שאהיה היסטוריונית, למרות שאני עוד לא ידעתי. סבתא חיה יותר שנים והכירה את הבנות שלי כשהיו ילדות קטנות. אבא שלי מאד רצה עוד לחיות ולראות מה יקרה עם הנכדים, אבל הוא נהרג בתאונה ולא זכה, ואחי מת כשהיה בן חמישים וחמש, והוא הכיר רק את הנכדה הראשונה. אני מאד מאושרת שאני יכולה עוד להיות עם הנכדים שלי ואני מקוה שיהיו להם ממני זכרונות טובים כמו שיש לי מסבא משה וסבתא שפרה, למרות שגעגועים הם גם מעציבים ומכאיבים, אבל יש בזכרונות גם נחמה. היה מאד שקט בבית הקברות הישן, כי כבר לא באים לשם הרבה אנשים. אנשים מרבים יותר לבקר את המתים זה מקרוב מאשר את המתים משכבר. אולי אם הייתי גרה קרוב יותר הייתי באה יותר. בשנים האחרונות מדברים הרבה על המקום הרב שתופסים הקברים, וחברא קדישא ממציאה כל מיני שיטות קבורה מזעזעות בקיר או בנים מעל הוריהם, ויותר אנשים מבקשים לשרוף את הגופה שלהם, וגם אני התחלתי לחשוב שאולי זה רעיון טוב לשרוף את הגופה לעומת כל הקבורות המזעזעות שממציאים בשביל לחסוך מקום לקברים, ומישהי שכתבה על זה אמרה שהיא אף פעם לא עולה לקברים של הוריה, כי היא ממילא זוכרת אותם כל הזמן. זה נכון שזוכרים גם בלי הקבר, אבל בכל זאת נעים לבוא לקבר לפעמים, כאילו באים לביקור אצל הקרובים, וזה שהם לא יכולים לדעת אם באים או לא באים זה לא מה שחשוב, חשוב שהם היו שמחים שבאים לבקר אותם, ושאנחנו יודעים שאנחנו עושים משהו שהיה משמח אותם, ואני חושבת שאולי אם אין קבר בכלל משהו חסר. קבר כאילו נותן לאדם מקום בעולם גם אחרי מותו, וזה יפה שיש לאדם מקום בעולם, אפילו שהוא כבר מת, ואפילו שהמקום קטן, והוא יכול לארח את המשפחה והחברים במקום הקטן הזה. יש משמעות לדברים גם אחרי המוות. אחרת אנשים לא היו מבקשים להיקבר עם בני זוגם, אבל הם כן מבקשים. סבא משה וסבתא שפרה קבורים זה לצד זו וגם ההורים שלי. אמא שלי עשתה את הקבר המשותף אחרי שאבי נהרג בתאונה והיה חשוב לה לשכב על ידו אחרי שתמות, למרות שהיא חיה אחריו עוד עשרים ושלוש שנה. אחי קבור לבדו למרות שהיתה לו משפחה גדולה. רק אחרי שהוא חלה הבנתי שהוא היה מאד לבדו, ואולי בגלל זה הוא מת בטרם עת. אני גם אקבר לבדי, או שאחליט בכל זאת לבקש שישרפו את הגופה, קשה לי להחליט. בכל זאת יהיה נחמד אם יהיה לי קבר באדמה, לא בקיר ולא בבניין ולא בקומות ולא בכל הצורות שקוברים עכשיו, קבר שאפשר לשים עליו עציצים ופרחים. אם היה אפשר הייתי רוצה להיקבר יחד עם הכלבים שלי, אבל אין בית קברות לאנשים וכלבים ביחד, ובעצם בישראל גם אין בית קברות משותף לכל האנשים שמתים. יש רק בית קברות ליהודים ובית קברות למוסלמים ובתי קברות לנוצרים אבל אין בית קברות שאפשר פשוט לקבור בו כל בן-אדם שמת, רק בקיבוצים יש בתי קברות לכולם, אבל עולה המון כסף להיקבר שם. אנשים צריכים כסף כשהם חיים וגם צריכים כסף כשהם מתים, ומי שאין לו כסף קשה לו בחייו וגם אחרי שהוא מת קשה לו למצוא לו מקום בעולם.

קבר

השבוע שוב חשבתי הרבה על בתי קברות, גם כי מיקי חיימוביץ' שידרה כתבה מזעזעת על בתי קברות כמו בהר המנוחות בירושלים שבונים בהם בניינים ענקיים וקוברים אנשים בקומות או בכוכים בקירות שזה מעורר בי חלחלה, וגם גובים ממשפחות הנפטרים המון כסף תמורת קבר יפה שאיננו כוך בקיר. ללכת ללוויה עכשיו זה לא רק חוויה עצובה, זה גם מזעזע לראות את כל המיבנים המשונים והקברים המשונים שלפעמים אין מקום להניח זר, ובזמן הלוויה עובדים מסביב מנופים ענקיים שמסיעים קוביות בטון מצד לצד כדי להמשיך בבנייה הזאת, שבוודאי לא מעטים מתעשרים ממנה, וזה כל כך מגעיל, שהתחלתי לחשוב שאולי עדיף לשרוף את הגופה אחרי המות, למרות שזה מנוגד למנהג היהודי, וגם אין למשפחה מקום לבקר בו את המת, שלפעמים אנשים רוצים שיהיה להם קבר לבוא אליו, אבל אם אני צריכה להיקבר בתוך בניין דוחה כזה שהקברים בו יותר מזכירים את חדרי המתים בבתי החולים עם ארונות הברזל והמגירות הנשלפות, אני מעדיפה שישרפו את גופתי, זה לא כל כך חשוב לי הקבר, ככל שאני חושבת על כך זה נראה לי עדיף, וזה מה שעושים במזרח אסיה, ואולי בסופו של דבר זה יותר מכבד את המת. כשמיקי חיימוביץ' דיברה עם מנהל של מקום לשריפת גופות, הוא אמר שאפשר לשים את האפר בכד או להכין ממנו תכשיט או יהלום, ואני ממש לא רוצה שהבנות שלי יענדו על האצבע טבעת יהלום מהאפר שלי, אני מעדיפה שיזרקו את האפר או יקברו אותו או יפזרו אותו בים, כי נראה לי טיפשי לשמור את האפר שזה רק אפר. יותר קל לחשוב שהגוף יישרף אחרי המוות ולא יהיה יותר מאשר לחשוב שיתקעו את הגופה באיזה מיבנה מוזר שאפילו בתור גופה לא בא לי להיות שם. כל כך הרבה דברים במדינה שלנו נהיו מעוותים יותר ויותר וזה אחד מהם, ורק מי שמאד עשיר יכול להימלט מהגורל הזה. אילו היה לי הרבה כסף אולי הייתי קונה חלקת קבר ליד אחי שהוא קבור בבית קברות מאד יפה עם הרבה פרחים ועצים, למרות שזה מקום קצת נידח שקשה לי מאד להגיע לשם לבקר אותו. אחי בעצמו בחר את בית הקברות, כשנודע לו שהוא הולך למות, ולי זה נשמע כל כך נורא שהוא בחר בעצמו את הקבר שלו. אולי באמת עדיף שישרפו את גופתי, אולי אפילו אשלם לבית השריפות עוד בחיי, זה מאד יפה לסדר הכל כשעוד חיים, ומצד שני אין לי כל כך הרבה כסף, ואולי עדיף שאקנה לי מיטה חדשה כי הישנה כבר התבלתה, ובינתיים אני זקוקה גם למקום לנוח בו בעולם הזה. מוזר שדוקא כשיש מזג אוויר יפה והשמש זורחת מתחשק לי לבקר את אחי, ואני חושבת עליו הרבה כשאני מטיילת בעמק המצלבה שמכוסה עכשיו עשב ירוק ומלא רקפות וכלניות, ואני חושבת כמה אחי היה שמח לחיות ולטייל כאן, למרות שאם הוא היה בריא וחי הוא בטח לא היה מטייל בטבע אלא יושב באוניברסיטה או בחדר שלו וקורא וכותב ומלמד. זה כאילו אפשר לעשות גם וגם אבל בעצם לא. בחיים צריך כל הזמן לבחור, לבחור איך לחיות ומה לעשות, אפילו אני צריכה כל יום לבחור מה לעשות, לכתוב או לנקות או לנסוע למקום אחר, ורק אושר גורם לי לטייל הרבה שעות בעמק ובגנים ולראות דשא ירוק ופרחים, ואני רואה משפחות עם ילדים קטנים וחושבת על אחי מטייל עם הילדים שלו כשהם היו עוד קטנים, והכל עוד נראה כל כך יותר שמח ויפה, והייתי רוצה לדעת שהוא נמצא באיזה מקום ושומע ורואה אבל אני יודעת שלא, הוא נמצא רק בזיכרון, אך ורק בזיכרון, ואני חושבת על עצמי איך פעם היה חשוב לי שיזכרו אותי ועכשיו כבר לא כל כך חשובים לי דברים, רק חשוב לי לא לסבול בחיים, אפילו לעשות דברים שרציתי לעשות כבר לא כל כך חשוב לי, רק חשוב לי לא להיות עצובה ולא לסבול. אני חושבת שאחי סבל הרבה יותר מדי ולא הגיע לו כל כך לסבול, ואני לא יכולתי לעזור לו, וכל הזמן הרגשתי כאילו חזרנו להיות ילדים, כשהעולם שלנו היה כל כך קטן וצנוע, כמו החצר מאחורי הבית הקטן במושבה חדרה, המגרש הריק לידינו, והחולות שהשתרעו מאחורי הבתים ובקיץ אהבתי להשיל את הסנדלים ולטבול בהם את הרגליים, ואחי היה ילד קטן ושמנמן ובלונדיני, וכל זה כשאני חושבת עליו כבר כל כך מזמן לא קיים וגם אחי איננו, רק בזיכרון הוא נמצא, בארץ המתים שבזיכרון.