גם בין חוקרי הספרות ידוע שמו של ג'אנבטיסטה בזילה, Giambattista Basile, רק למעטים. כמעט דבר איננו יודעים על האיש שהשפיע כנראה על התרבות הפופולרית של העת החדשה יותר מכל אחר, למעט וויליאם שייקספיר וג'ובאני בוקאצ'ו, שהאחרון בהם שימש לו כדגם: ספרו של בזילה Lo Cunto de li Cunti, סיפור הסיפורים, ברמז לשיר השירים, שהפרשנות הנוצרית וגם היהודית שלו חוזרות ונרמזות לאורך הספר, נכתב במתכונת הדקמרון של בוקאצ'ו – סיפור מסגרת שעוטף לא עשרה, כמו אצל בוקאצ'ו, אלא חמשה ימי סיפורים, עשרה סיפורים בכל יום, ובשל דימיון זה כונה הספר לימים Die Pentamerone, כינוי שהחליף לעתים את שמו המקורי.
גם מועד לידתו ומותו של בזילה אינם ידועים לנו בוודאות, לבד מן העובדה שנולד בנאפולי במאה השש-עשרה ושירת רוב ימיו כאיש צבא את דוכס ונציה, ובמסגרת שירותו אף שהה במושבה הוונציאנית באי כרתים. את ספרו החתרני, הגס והנועז לא פירסם בחייו: אחותו אנדריאה פירסמה את הספר לראשונה לאחר מותו. הניב הנפוליטני עתיר הביטויים הייחודיים שבו כתוב הספר היקשה אף הוא על הקוראים, שהעדיפו את העיבודים הנוחים לקריאה. במאה העשרים טרח בנדטו קרוצ'ה והתקין לספר נוסח איטלקי, שהחליף למעשה את הטקסט של בזילה גם בקרב האיטלקים, ואף הוא נפוץ כיום יותר מן המקור.
בזילה לא נשכח במקרה – מאמץ רב עשו שרל פרו, שהתפרסם בזכות עיבודי בזילה שלו בשפה הצרפתית הידועים כ"סיפורי אמא אווזה", והאחים גרים – שסיפוריו של בזילה היו חומר גלם לכמה מן המפורסמים שבסיפורי "אגדות לילדים ולבית" שלהם, וסגנונם כמו גם תכניהם השפיעו מאד על עיצוב הקובץ כולו, להעלים את המקור הספרותי של עיבודיהם בסיפוריו של בזילה, ולהציג את עצמם ברוח המיתוס הרומנטי, כמי שאספו סיפורים עתיקי יומין מפי העם, שהרי על פי יעקב גרים האגדות אינן יצירות ספרותיות, אלא ביטוי לנפשו של העם המשקפות את עידן התהוותו, שהוא מכנה "עידן הילדות של העם". תפיסה רומנטית שקרית זו, ששקריותה היתה מודעת היטב קודם כל לאחים גרים עצמם, שעיבדו את כל סיפוריהם מיצירות ספרותיות פופולריות, עודנה מקובלת ומשפיעה מאד על חוקרים רבים, בין השאר על המגמה הפסיכולוגית לנתח את האגדות כמשקפות את נפש האדם בעידן פרהיסטורי קדום, שבו נוצרו כביכול. מיתוס זה שירת לא רק את הלאומנות של האחים גרים, שניכסו לתרבות גרמנית עממית קדומה כביכול את סיפוריהם של סופרים ידועים, מיוון העתיקה ועד איטליה המודרנית, אלא גם את האנטישמיות שלהם: ייחוס הסיפורים לעבר גרמני קדום איפשר לאחים גרים להתכחש לימים למוטיבים התנ"כיים המרובים בסיפורים, כולל מוטיבים בעלי משמעות נוצרית שהם עצמם שילבו בעיבודיהם לסיפורים בשנות העשרים של חייהם, והסתייגו מהם בזיקנתם.
לחשיבות מיוחדת בין סיפוריו של בזילה זכה הסיפור החמישי ביום החמישי, "שמש, ירח וטליה", סיפור אונס הבתולה הנמה, שנתפס כלגלוג ארסי על מיתוס הבתולה הקדושה. במקרה זה עיבודיהם של שרל פרו והאחים גרים אינם רק עיבוד, אלא ביטוי לפולמוס דתי נגד מסריו החתרניים של בזילה, שהם מעלימים מן הסיפור, שהופך כתוצאה מעבודת העיבוד לסיפור חסוד ונוצרי, שמעצב ומנחיל מחדש את המיתוסים הנוצריים. להלן תרגום סיפורו של בזילה ובהמשך שני העיבודים, היפהפיה הנמה של פרו בסגנון בארוקי-קתולי חסוד, ושושנת החוחים של האחים גרים הלותרנית והרומנטית, שלמרבה הצער מוכרים הרבה יותר מן המקור. ההערות לכל סיפור מובאות בסופו לנוחות הקוראים.
ג'אנבטיסטה בזילה: שמש, ירח וטליה
מתוך סיפור הסיפורים, השעשוע החמישי ביום החמישי
פעם היה אדון רם-מעלה, שכשנולדה לו בת בשם טליה, הזמין את החכמים ומגידי העתידות בממלכתו כדי שיגלו את מזלה. הללו, לאחר שנתנו עצות שונות, הגיעו למסקנה שנשקפת סכנה גדולה מחבלי פשתן: מסיבה זו הטיל האדון איסור להכניס לביתו פשתן או קנבוס או כל דבר דומה, כדי למנוע את הרעה שתבוא.
אבל, כאשר גדלה טליה ועמדה בחלון, ראתה זקנה עוברת שטוותה, ומכיוון שמעולם לא ראתה לא פלך ולא כישור, ומעולם לא התענגה על שום דבר רוטט, נתקפה סקרנות כזו שגרמה לה לעלות למעלה, לקחת את הפלך בידה ולהתחיל למתוח את החוט, אבל למרבה האסון חדר חבל פשתן לתוך ציפורנה, והיא נפלה על הארץ מתה.
כאשר ראתה הזקנה את הדבר קפצה קפיצה עד לתחתית המדרגות. והאב המסכן, כשנודע לו על האסון שקרה, פיצה את עצמו על סאת מרורים שכזו בחבית של דמעות, הניח את טליה באמצע אותו ארמון שעמד באחו, ישובה על כס של קטיפה, תחת חופה של משי, סגר את הדלת ונטש לתמיד את אותו ארמון, סיבת הנזק הכה גדול, כדי לשכוח מכל וכל את זכר אותו אסון.
אך לאחר שחלף זמן מה, בא מלך מן הציד, דולק אחר בז שנמלט ועף לתוך אחד החלונות של אותו בית ולא שב כשקראו לו. תחילה דפק בדלת, כי חשב שגרים שם אנשים. אך לאחר שדפק זמן ניכר, הגיע המלך אל גרם מדרגות, רצה לעלות אל דיירי אותו בית ולראות מה קורה בפנים, אך לאחר שעלה ועבר על פני הכל ניצב כנציב מלח, כי לא מצא נפש חיה.
לבסוף הגיע אל החדר שבו נחה טליה, כאילו אחזה כישוף. כשראה אותה המלך סבר שהיא ישנה וקרא אליה, אך מאחר שלא הגיבה לכל אשר עשה, הוא גם צעק וגם תפס בכנף בגדה של אותה יפהפיה, נשאה בתנומתה אל המיטה, שם קטף את פירות האהבה, הניחה שוכבת ושב לממלכתו, שם פרח מזיכרונו לזמן מה כל אשר אירע לו.
ההיא, לאחר תשעה חודשים, ילדה צמד בריות, האחד זכר והשנייה נקבה, שנראו כמו שני חלקיו של תכשיט. שתי פיות שהופיעו באותו ארמון כיסו אותם, והניחום ליד שדי אמם. פעם אחת, כשרצו לינוק ולא מצאו את הפיטמה, תפשו את האצבע ומצצו כל כך שמשכו את החבל, ומסיבה זו דומה היה כאילו הקיצה טליה משינה ארוכה, וכשראתה אלו תכשיטים לידה, חלצה להם שד והוקירה אותם כמו את החיים.
ובאותה עת שהיא לא ידעה מה גרם, שנמצאה לבדה לבדה בתוך אותו ארמון, ועם שני ילדים לצדה, ודאגה להביא דבר מה לאכול מבלי לראות איש, נזכר המלך בטליה, מצא הזדמנות לצאת לציד כדי לבוא לראותה, וכשמצאה ערה ועם שני ילדי חמד יפהפיים, הוכה בתימהון. והוא סיפר לטליה מיהו וכיצד התרחש המעשה, כרת עימה ברית ידידות ושהה עמה במשך בוקרו של היום, ונפרד ממנה בהבטחה לשוב ולקחתה, ושב לממלכתו ובכל עת קרא בשמם של טליה וילדיה, כאילו אכל במו פיו את טליה ואת שמש וירח, כי אלה השמות שנתן לילדים, וכשעלה על משכבו קרא בשם האחד וגם השני.
רעיית המלך, שמאחר שבעלה התמהמה בציד התעורר בה שמץ חשד, כאשר קרא כך בשמם של טליה, ירח ושמש, היא תפסה דבר אחר מאשר שמש וכן הלאה, קראה איפוא לשר ואמרה לו: "שמע, בני, אתה נמצא בין סקילה וכריבדיס, בין המשקוף והדלת, בין הפטיש והסדן. אם תספר לי במי התאהב בעלי, אעשך עשיר, ואם תעלים ממני את הנעשה, אעשה שלא ימצאוך לא מת ולא חי."
החבר, שמצד אחד הבהילו הפחד, ומצד שני פיתהו הרווח, עם תחבושת על עיני הכבוד, מסך על הצדק, פרסת סוס תחת אמונה, אמר לה לחם על לחם ויין על יין, ומסיבה זו שלחה המלכה את אותו השר בשם המלך אל טליה, כביכול רצה לראות את הילדים. טליה שלחה אותם בשמחה גדולה, ואותו לב של מדיאה ציוה על הטבח לשחוט אותם ולהכין מהם תבשילים ומטעמים שונים, כדי להגיש אותם למאכל לבעלה המסכן.
הטבח רך הלב, שבראותו את שני תפוחי הזהב היפים נכמרו רחמיו, מסר אותם לרעייתו שתחביאם, והכין שני גדיים במאה רטבים.
כשהגיע המלך, ציוותה המלכה בחפץ רב להגיש את המאכלים, ובשעה שהמלך אכל בחפץ רב אמרה: "הו כמה זה טוב, בחיי לנפוסה! הו כמה מצוין ההוא, לנשמת אבינו!" ותמיד אמרה לו:"אכול, כי משלך תאכל!" פעמיים או שלוש לא היטה המלך אוזן לפזמון זה, לבסוף, כששמע שהיא ממשיכה את המוסיקה, ענה: "אני יודע שאני אוכל משלי, כי את לא הבאת דבר לבית הזה!" הוא קם בכעס ויצא לכפר מרוחק מעט כדי להפיג את כעסו.
אבל בינתיים לא הסתפקה המלכה במה שכבר עשתה, והיא שוב קראה לשר וציותה עליו שיקרא לטליה בתירוץ שהמלך מחכה לה. היא הגיעה בדהרה, להוטה למצוא את אורה, מבלי לדעת שמצפה לה המדורה. אבל כשהגיעה אל המלכה, זו, כולה זועמת עם פני נרון, אמרה לה: "ברוכה הבאה, גבירונת חזירונת! את הינך כזו חתיכה משובחת, כזה עשב שוטה שבעלי נהנה ממך, כזו כלבה אכזרית שהביאה עלי מכה שכזו, ברוך בואך לתופת, שם אפרע ממך על הנזק שעשית לי!"
שמעה זאת טליה והחלה להתנצל שאין זו אשמתה, ושבעלה תפס חזקה על נחלתה מאונס. אבל המלכה, שלא רצתה לשמוע תירוצים, הורתה להבעיר בתוך אותה חצר של הארמון מדורה גדולה וציוותה להשליך אותה לתוכה. טליה, שראתה את הרעה מתקרבת, כרעה לפניה וביקשה ממנה לפחות שיינתן לה די זמן כדי לפשוט את הבגדים שלעורה. המלכה, לא כל כך מרחמים על הבחורה המסכנה, אלא כדי לשמור את אותם בגדים שהיו מרוקמים זהב ופנינים, אמרה: "התפשטי, כי לשביעות רצוני הדבר."
וטליה החלה להתפשט, ובכל פיסת בגד שהורידה השמיעה צווחה. כך לאחר שהסירה את הגלימה, החצאית והמקטורן, וכך עשתה כשהסירה את התחתונית, והשמיעה צווחה אחרונה, בעת שגררו אותה כדי להופכה לאפר למען שיריון זרועותיו של חארון, בה בעת רץ המלך, ומצא את אותו מחזה, ורצה לדעת את כל אשר נעשה, וכאשר שאל על הילדים, שמע מאותה רעיה, שהטיחה בפניו את דבר בגידתו, כמו גם כיצד האכילה אותו בהם.
המלך המסכן שמע דבר זה, ואחוז יאוש החל לומר: "ובכן אני הוא אותו זאב האוכל את כבשותיו! אבוי לי! וכיצד כשבא עלי הדבר לא ידעתי את מקורו של אותו דם? הו, תורכיה כופרת, איזו בת כלבה את! חבל שאני משליך אותך לאש ואיני שולח את פרצוף הרודן שלך לכפרה בקולוסיאום!"
ובדברו כך, הורה להשליכה אל אותה מדורה שהבעירה עבור טליה, ויחד עמה את השר שעשה עמה יד אחת באותה מהתלה מרה ורקם את אותה תחבולה מרושעת, וכשרצה לעשות אותו דבר עצמו לטבח, שחשב שטבח את הילדים, השליך הלה את עצמו לרגלי המלך ואמר: "באמת, אדון, אין עוד עונש מות עבור השירות שעשיתי אלא כלא הגחלים, ואין עוד תמיכה מתחת אלא כלונס בישבן, גם אין עוד שעשוע אלא להתמתח ולהתפתל בתוך האש, וגם אין עוד תועלת אלא מעירבוב אפרו של טבח באפרה של מלכה! אבל אין זה השכר הגדול שלו ציפיתי על שהיצלתי את הילדים מרוגזה של אותה מרירת כלב, שרצתה להורגם כך שתהפוך לבשרך את אשר היה חלק מאותו בשר."
כאשר שמע המלך דברים אלה, נותר המום ונראה כחולם, כי לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו: אחר כך פנה לטבח ואמר לו: "אם אמת הדבר שהיצלת לי את הילדים, היה סמוך ובטוח שאנשאך מלסובב את השיפודים ואשימך על מטבח אותו החסד לסובב את רצוני כטוב בעיניך, ואתן לך פרס כזה שתיקרא המאושר בעולם!"
בזמן שהמלך אמר דברים אלה, אשת הטבח, שראתה את מצוקתו של בעלה, הביאה את ירח ושמש אל אביהם, שעלץ למראה השלושה, האשה והילדים, והעתיר עליהם נשיקות, פעם לזה ופעם לזה, וגמל גמול רב לטבח ועשהו לאציל בלשכתו, ולקח את טליה לאשה והיא נהנתה מחיים ארוכים עם בעלה וילדיה, ביודעה, מכל המכות, כי מי ששיחק מזלו, גם בנומו, טוב לו הגשם.
סוף
השורה שמסיימת את סיפורו של בזילה עלולה להישמע סתומה, אם אין זוכרים שהגשם הוא מטפורה לזרעו של הגבר, מטפורה ששאובה מסיפורו של זאוס, מלך האלים במיתולוגיה היוונית, שיורד בדמות גשם זהב לחיקה של דנאיי היפהפיה שאביה כלא במגדל מבודד לאחר ששמע נבואה כי הנכד שיוולד לו ממנה עתיד להורגו. מגשם הזהב שהוריד זאוס לחיקה – המטפורה היוונית ללא ספק מושכת את הלב הרבה יותר מהביטוי שנקטו חז"ל - הרה דנאיי ויולדת את פרסאוס. קרובה לכך תפיסתו של אריסטו בספרו היווצרות בעלי החיים, בפרק הראשון, שם הוא מסביר כי האב מחולל חיים מחוץ לגופו והאם בתוך גופה, לכן האדמה שקולה לאם והשמיים או השמש לאב. הגשם הוא איפוא זרע האבא-השמיים המפרה את אמא אדמה. שורת הסיכום של הסיפור אומרת בעצם שבתולה בת מזל תהרה בכל תנאי – מסר שבחברה הנוצרית התקבל כלגלוג ארסי על מיתוס הבתולה הקדושה.
סיפורו של בזילה רווי רמזים מיניים לכל אורכו: תיאורה של טליה אשר "מעולם לא ראתה לא פלך ולא כישור ומעולם לא התענגה על שום דבר רוטט" רומז לאיברי המין הגבריים, וכך גם תיאור התעסקותה בפלך. התפשטותה של טליה לפני השלכתה למדורה נטולת כל היגיון, אך מוסיפה לסיפור מימד ארוטי: התפשטותה האיטית והצווחות הנלוות אליה, כשסופרו באוזני קהל החיילים בחיל המצב בכרתים או בנסיבות דומות, עוררו מן הסתם התלהבות: כדאי לשים לב שבזילה עושה הכל לעורר את הדימיון: הוא מתאר מה עושה טליה, אך אינו מתאר אותה עצמה, ובכלל אין בסיפור תיאור של הנערה מלבד העובדה שהיתה יפהפיה. אופי סיפורו של בזילה מקבל יתר משמעות כשמשווים אותו לגירסתו עמוסת הפרטים של שרל פרו, שמנסה לקבור את מסריו החתרניים של בזילה תחת הררי תיאורים מיותרים, והופך את ספרות הגברים הגסה והארוטית למה שקרוי מאז ועד היום ספרות נשים.
בזילה עושה שימוש תוכני במקור הערבי של הסיפור, כאשר הוא מותיר את המלכה בזהותה המוסלמית, אך הופך את המלך לנוצרי, וכך את הנישואים לבלתי ראויים: זהותה נרמזת כאשר היא אומרת "בחיי לנפוסה" - Lanfusa היא אמו של הלוחם המוסלמי פראו Ferrau, דמות משירת רולאן. בזילה מעצב את דמות המוסלמית לא על פי המוסלמים במציאות, אלא על פי דמות ספרותית של מוסלמי, כפי שעוצבה בספרות ימי הביניים. בהמשך יכנה המלך את אשתו "תורכיה כופרת" – תורכים הוא כינוי למוסלמים בכלל.
בנוסף לשורת הסיום המבוססת על המיתולוגיה היוונית, מזכיר בזילה את סקילה וכריבדיס – המפלצות המוכרות משירת הומרוס, את מדיאה, את חארון - דמותו במיתולוגיה היוונית של ספן שמעביר את המתים על פני נהר החארונטס מארץ החיים לארץ המתים, ממלכתו של האדס, ומתואר לעתים כשעל זרועותיו שיריון או נחשים, וכן את הקולוסיאום, שם על פי המסורת הנוצרית הושלכו נוצרים למאכל אריות, כמו בר-כוכבא שלנו. שמות הילדים "שמש וירח" רומזים לכינויים שהעניק אנטוניוס לתאומים שילדה לו קליאופטרה, ושהכיר באבהותו עליהם – כך מספר לנו פלוטארכוס.
למרות שסיפורו של בזילה הוא סיפור גס שמכוון לשעשע קהל עממי, אין זה סיפור פשוט, ומקורותיו אינם "עממיים" אלא נשענים על מסורת ספרותית ארוכה, החל מן הספרות הקלאסית והמיתולוגיה היוונית והרומית, וכלה בכתבי הקודש הנוצריים ובספרות ימי הביניים. זהו סיפור מתוחכם ועתיר שנינויות ואיזכורים שדורשים התמצאות במסורת הספרותית והתרבותית. למרות השימוש בניב הנפוליטני העממי לכאורה השפה היא גבוהה.
"גבירונת חזירונת" היא במקור Madamma Trocolla, שאיני יודעת מה משמעה ומקורה – תירגמתי כאן על פי העיבוד של בנדטו קרוצ'ה.
כעת נעבור ל"ספרות הנשים":
היפהפיה שביער נמה
מתוך שרל פרו: סיפורי אמא אווזה
היה היו מלך ומלכה עצובים מאד, כי לא היו להם כלל ילדים, כל כך עצובים שאין מלים לתאר. הם נסעו לכל מעיינות המרפא שבעולם, נדרו נדרים, עלו לרגל, התפללו. הם ניסו הכל, ודבר לא עזר. בסופו של דבר בכל זאת הרתה המלכה וילדה בת. ערכו טבילה נאה: כסנדקיות לנסיכה הקטנה זימנו את כל הפיות שאפשר היה למצוא באותה ארץ – הן היו שבע במספר – כדי שכל אחת מהן תביא לה מתנה, כפי שהיה מנהגן של הפיות באותה עת. באופן כזה יהיו לנסיכה כל הסגולות שאפשר לדמיין.
לאחר טקס הטבילה שבו כל המוזמנים לארמון המלך, שם נערכה עבור הפיות סעודה גדולה. לפני כל אחת מהן הניחו כלי אוכל נהדרים, עם נרתיק מזהב טהור, שבתוכו היו כף, מזלג וסכין מזהב טהור, מעוטרים ביהלומים ואבני אודם. אך כאשר התישבו כולן ליד השולחן, נכנסה פיה זקנה שלא הוזמנה כלל, כי זה למעלה מחמישים שנה שלא יצאה מן המגדל שבו חיה, והכל האמינו שמתה, או כושפה. המלך הורה לתת לה כלי אוכל, אך לא היה בידו לתת לה נרתיק מזהב טהור, כמו לאחרות, כי לא נעשו אלא שבעה נרתיקים שכאלה, עבור שבע הפיות. הזקנה חשבה שמזלזלים בה, ומלמלה בין שיניה כמה איומים. אחת הפיות הצעירות שנמצאה לידה שמעה אותם, וחשבה שהזקנה עלולה לתת לנסיכה הפעוטה מתנה עצובה, היא הסתתרה איפוא מאחורי שטיחי-הקיר והלכה אל קצה השולחן, כדי שתוכל לדבר אחרונה, ולתקן את מה שתקלקל הזקנה. הפיות החלו איפוא להעניק את מתנותיהן לנסיכה: הצעירה שביניהן העניקה לה את המתנה שתהא היפה ביותר בעולם, זו שאחריה שיהיה לה אופי של מלאך, השלישית שאת כל מעשיה תעשה בחן וחסד, הרביעית שתרקוד להפליא, החמישית שתשיר כזמיר, והששית שתפליא לנגן בכל כלי נגינה. הגיעה תורה של הפיה הזקנה, והיא אמרה, כשהיא נדה בראשה יותר מרוגז מאשר מזיקנה, שהנסיכה תדקור את ידה בפלך ותמות. מתנה נוראה זו גרמה לכל המוזמנים לרעוד, ולא היה איש שלא בכה. באותו רגע יצאה הפיה הצעירה מאחורי המרבד ואמרה בקול רם את דבריה: הירגעו, מלך ומלכה, בתכם לא תמות. אמת הדבר שאין לי די כוח כדי לבטל כליל את את מעשה קודמתי. הנסיכה תדקור את ידה בפלך, אך במקום למות תיפול עליה שינה עמוקה שתימשך מאה שנה, שבסופן יבוא בן מלך ויעירנה משנתה. המלך, כדי לנסות למנוע את הרעה שניבאה הזקנה, פירסם מיד צו, שעל פיו יחול עונש מות על מי שיטוה או אפילו יחזיק בפלך.
מקץ חמש עשרה או שש עשרה שנים, כאשר המלך והמלכה יצאו לאחד מבתי הנופש שלהם, התרוצצה הנסיכה הצעירה באחד הימים בטירה, ועלתה מחדר לחדר. היא טיפסה למרומי מגדל אל עליית גג קטנה, שבה ישבה בדד זקנה וטותה בפלך. אשה טובה זו לא שמעה מעולם על האיסור שהטיל המלך על טוויה בפלך. מה את עושה, אשה טובה? שאלה הנסיכה. אני טווה, ילדתי היפה, השיבה לה הזקנה, שלא הכירה אותה. הו! כמה זה יפה, השיבה הנסיכה, כיצד את עושה זאת? הניחי לי לראות האם גם אני אעשה זאת כה יפה! היא רק נטלה את הפלך, ומאחר שהיתה מאד קופצנית ומעט פזיזה, ומלבד זאת עמד צו הפיות בתוקפו, היא דקרה את ידה בפלך, ונפלה מעולפת. הזקנה הטובה נבוכה מאד וקראה לעזרה: אנשים הגיעו מכל עבר, היזו מים על פני הנסיכה, התירו את לבושה, היכו על ידיה, שפשפו את רקותיה במי מלכת הונגריה, אך דבר לא השיב את הנסיכה לאיתנה. אז המלך, שעלה לראות על מה הרעש, נזכר בנבואת הפיות, והבין היטב שהיתה אנוסה להתקיים, כי הפיות אמרוה. הוא הורה להניח את הנסיכה בדירה הנאה ביותר בארמון, על מיטה רקומה בזהב וכסף. אמרו שהיא נראית כמלאך, כל כך היתה יפה: כי עילפונה לא המית את הצבעים החיים של עורה: לחייה היו סמוקות, ושפתיה דמו לאלמוגים. רק עיניה היו עצומות, אך נשמע קול נשימתה הענוג, שהראה כי איננה מתה. המלך הורה להניח לה לישון במנוחה, עד שתגיע שעתה להתעורר. הפיה הטובה שהצילה את חייה, בכך שציוותה עליה לישון מאה שנה, היתה בממלכת מטאקן, שנים עשר אלף פרסה משם, כאשר התרחשה התאונה, אך מיד הפכה את עצמה לננסית זעירה, בעלת מגפי שבע פרסות (אלה המגפיים שעמהם גומאים שבע פרסות בצעד אחד). הפיה יצאה מיד, ובתוך שעה הגיעה במרכבה שכולה אש, נגררת בידי דרקונים. המלך הושיט לה את ידו ברדתה מן המרכבה. היא סמכה את ידיה על כל אשר עשה. אך מאחר שהיטיבה לצפות את הבאות, היא חשבה שכאשר תגיעה שעתה של הנסיכה להתעורר, היא תהיה מאד נבוכה למצוא את עצמה לגמרי לבדה בתוך הטירה העתיקה. היא עשתה איפוא כך: היא נגעה במקלה בכל אשר היה בטירה, (מלבד המלך והמלכה), אומנות, בנות לוויה, חדרניות, אצילים, ממונים, עובדי משק, טבחים, שוליות טבחים, נערים מתלמדים, שוערים, שומרים, פרחי אבירים, משרתים: היא נגעה גם בכל הסוסים שהיו באורוות, יחד עם הסייסים, כלבי השמירה השמנים ופוף הקטנה, הכלבה הקטנה של הנסיכה, שהיתה לידה במיטה.
ברגע שנגעה בהם נרדמו כולם, כדי שיתעוררו רק כאשר תתעורר גבירתם, כדי שיהיו מוכנים בהחלט לשרתה כאשר יהא לה צורך בהם. אפילו השיפודים שהיו על האש, עמוסים חוגלות ופסיונים, נרדמו, וגם האש נרדמה. כל זה קרה ברגע אחד – הפיות לא השתהו בעמלן. ובכן המלך והמלכה, לאחר שנשקו לבתם מבלי להעירה, יצאו את הטירה ואסרו באיסור חמור להתקרב אליה, אך לא היה צורך באיסורים כאלה: כי בתוך רבע שעה צמחו סביב שפע עצים גדולים וקטנים, חוחים ודרדרים, שהשתרגו אלה באלה, עד שלא חיה ולא אדם יכלו לעבור דרכם. לבסוף אי אפשר היה לראות אלא את מגדלי הטירה, וגם זאת רק ממרחק רב. איש לא פקפק בכך שהפיה פיקחה על מלאכתה, כדי שהנסיכה, בעודה ישנה, לא תצטרך לחשוש מסקרנים.
מקץ מאה שנה, בן המלך שמלך כעת, ושהיה בן משפחה אחרת מזו של הנסיכה הנמה, יצא לציד בקרבת מקום, ושאל מה הם אותם מגדלים שמבצבצים מעל יער גדול ועבות עד מאד: הכל ענו לו רק מה שידעו מפי השמועה. אחדים אמרו שהיתה זו טירה עתיקה רדופת רוחות, אחרים שכל מכשפי האיזור ערכו שם את שבת המכשפות שלהם. הדעה הנפוצה ביותר היתה שמתגוררת שם מפלצת, ושלשם היא מביאה את כל הילדים שהיא מצליחה ללכוד, כדי שתוכל לאכול אותם בנחת, ומבלי שיוכלו לרדוף אחריה, כי לה לבדה הכוח לחצות את היער. הנסיך האמין אך ורק לאיכר זקן שנטל את רשות הדיבור ואמר: נסיכי, זה יותר ממאה שנה מאז שמעתי מאבי שבטירה נמצאת נסיכה, היפה ביותר בעולם, שנאלצה לישון שם מאה שנה, ושיעיר אותה בן מלך, שלו היא מיועדת. בשומעו דברים אלה חש הנסיך הצעיר משולהב. הוא האמין ללא היסוס שההרפתקה תסתיים כה יפה, ונלהב לאהבה ולתהילה, החליט לראות מיד מה יש שם. עוד טרם הספיק להתקדם לעבר היער, וכל העצים הגבוהים, החוחים והדרדרים התכופפו מעצמם כדי להניח לו לעבור: הוא צעד לעבר הטירה שראה בקצה שדרה גדולה שאליה נכנס, ומה שהפתיע אותו מעט, הוא ראה שאיש מאנשיו אינו יכול לבוא בעקבותיו, כי מיד לאחר שעבר שבו העצים והתקרבו זה אל זה. אך דבר זה לא מנע ממנו להמשיך בדרכו: נסיך צעיר ומאוהב הוא תמיד אמיץ לב. הוא נכנס לחצר קדמית גדולה שכל מה שראה בה עלול היה להקפיאו מפחד: היתה דממת מות, בכל מקום נראה דיוקנו של המות: ולא היו שם אלא גופות שרועות של אנשים ובעלי חיים, שנראו מתים. הוא אמנם הבין מאפם הזקור ומפרצופם הסמוק של השוערים, שאינם אלא ישנים, וספליהם, שעליהם היו עדיין כמה טיפות של יין, הראו שנרדמו בעודם שותים. הוא חצה חצר גדולה מרוצפת שיש, טיפס במדרגות, נכנס לאולם השומרים שעמדו בשורה, רוביהם על כתפיהם, ונוחרים בכל כוחם. הוא חצה כמה חדרים מלאים אדונים וגברות, כולם ישנים, חלקם בעמידה, אחרים יושבים. הוא נכנס לחדר שכולו מוזהב וראה על מיטת אפיריון, שפרגודיה מורמים מכל הצדדים, את המראה היפה ביותר שראה מימיו: נסיכה שנראתה בת חמש עשרה או שש עשרה, שבזיו פניה היה דבר מה מאיר ואלוהי. הוא התקרב, רועד ומלא התפעלות, וכרע ברך לפניה. כעת הקיץ הקץ על הכישוף והנסיכה התעוררה, והביטה בו במבט כה רך שנדמה היה כי אינו אפשרי במבט ראשון: האתה הוא, נסיכי? אמרה לו, התעכבת מאד. הנסיך הוקסם ממלים אלה, ועוד יותר מן האופן שבו נאמרו, עד שלא ידע כיצד להביע את שמחתו והכרת-תודתו: הוא הבטיח לה שהוא אוהבה יותר מאשר את עצמו. דבריו לא היו ערוכים כהלכה, אך מצאו חן עוד יותר: מעט מליצות, הרבה אהבה. הוא היה נבוך ממנה, ואין להתפלא על כך: לה היה זמן לחשוב על מה שעליה לומר לו, כי נראה שהפיה הטובה, (אם כי הסיפור אינו אומר על כך דבר), העניקה לה חלומות נעימים, במשך השינה הכל כך ארוכה. בסופו של דבר הם דיברו ארבע שעות, ועדיין לא אמרו זה לזו ולו מחצית מן הדברים שהיה עליהם לומר.
מכיוון שכל הארמון התעורר יחד עם הנסיכה, התכוננו הכל למלא את תפקידיהם, ומכיוון שלא כולם היו מאוהבים, הם גוועו מרעב. המשרתת האישית של הנסיכה, קצרת רוח כמו האחרים, איבדה את סבלנותה, ואמרה לנסיכה שהבשר כבר הוגש. הנסיך עזר לנסיכה לקום: היא היתה לבושה בבגדים נהדרים: הוא נשמר מלומר לה שהיא לבושה כמו סבתו, ולמרות שצוורונה היה מורם, לא הפחית הדבר כלל מיופיה. הם עברו לאולם מכוסה מראות, ושם סעדו את סעודת הערב, כשמשרתיה של הנסיכה מגישים את האוכל. כינורות ואבובים ניגנו נעימות עתיקות, אבל נפלאות, אשר כמעט מאה שנה לא ניגן אותן איש, ולאחר הארוחה, מבלי לאבד זמן, השיא אותם ראש הכמרים בכנסיית הטירה, והמשרתת האישית השילה את פרגודי המיטה. הם ישנו מעט, לנסיכה לא היה צורך רב בכך, והנסיך עזבה עם בוקר כדי לשוב העירה אל אביו שדאג לו. הנסיך אמר לו שבזמן הציד איבד את דרכו ביער, ושישן בבקתתו של פחמי, שהאכיל אותו בלחם שחור וגבינה. אביו המלך, שהיה איש טוב, האמין לו, אך אמו לא השתכנעה, וכשראתה שכמעט בכל יום הוא יוצא לציד, ושתמיד הוא ממציא תירוצים, כאשר נשאר לישון יומיים או שלושה, היא לא פקפקה בכך שיש לו אהובה. הוא חי עם הנסיכה יותר משנתיים ונולדו להם שני ילדים, בת בכורה שנקראה שחר ובן צעיר שנקרא יום, כי נדמה היה שיופיו עולה אף על זה של אחותו. המלכה אמרה לבנה כמה פעמים שעליו להסתדר בחיים, כדי לגרום לו להסביר, אך הוא מעולם לא העז להסגיר לה את סודו. למרות שאהב אותה פחד מפניה, כי היתה מגזע המפלצות אוכלות האדם, והמלך לא היה נושא אותה לאשה לולא עושרה הרב. אפילו ליחששו בחצר שהיו לה נטיות מפלצתיות, ושכאשר ראתה ילדים קטנים, התקשתה עד מאד לעצור בעצמה מלהתנפל עליהם, לכן הנסיך לא רצה מעולם לומר דבר. אך כאשר מת המלך, דבר שהתרחש מקץ שנתיים, והנסיך ראה את עצמו כאדון, הוא הכריז ברבים על נישואיו, ויצא בעם רב לבקש את רעייתו המלכה בטירתה. הכינו לה קבלת פנים נפלאה בעיר הבירה, לשם הגיעה יחד עם ילדיה.
זמן קצר אחר-כך יצא המלך למלחמה על שכנו הקיסר קנטלבות. הוא הותיר את השלטון בממלכה בידי אמו המלכה והפקיד בידיה את אשתו וילדיו: היה עליו להילחם במשך כל הקיץ, וכאשר יצא לדרכו, שלחה המלכה האם את כלתה וילדיה לבית בכפר בתוך היער, כדי שתוכל לספק ביתר קלות את תשוקתה הנוראה. היא הלכה לשם כמה ימים אחר כך, וערב אחד אמרה לרב-הטבחים שלה: מחר ברצוני לסעוד את לבי בשחר הקטנה. הו, גבירתי, אמר רב הטבחים. זה רצוני, אמרה המלכה (והיא אמרה זאת בקולה של מפלצת שמשתוקקת לטרוף בשר טרי), וברצוני לאכול אותה ברוטב אדום. האיש המסכן שראה כי אינו יכול להתל במפלצת, נטל את המאכלת, ועלה לחדרה של שחר הקטנה: היא היתה כעת בת ארבע, ובאה מקפצת וצוחקת להטיל את עצמה על צוארו, ולבקש ממנו ממתק. הוא החל לבכות, המאכלת נפלה מידו, והוא הלך למשק וחתך את גרונו של כבש, והתקין לו רוטב כל כך טעים, שגבירתו היתה בטוחה שמעולם לא אכלה מאכל כה טעים. את שחר הקטנה הוא הביא לאשתו שתחביאנה בדירתה שבקצה המשק. שמונה ימים אחר כך אמרה המלכה הרעה לרב הטבחים שלה: ברצוני לאכול לארוחת הערב את יום הקטן. הוא לא השיב, והחליט שיוליך אותה שולל כמו בפעם הקודמת. הוא הלך לחפש את יום הקטן, ומצא אותו כשבידו חרב קטנה, שעמה נלחם בקוף שמן: הוא היה רק בן שלוש. הוא הביאו לאשתו שהחביאה אותו יחד עם שחר הקטנה, ובמקום יום הקטן הגיש גדי כה רך, שלדעת המפלצת היה טעים להפליא.
עד כה התנהל הכל יפה: אבל באחד הערבים אמרה המלכה המרשעת לרב-הטבחים: ברצוני לאכול את המלכה באותו רוטב כמו את ילדיה. כעת התייאש רב הטבחים המסכן מיכולתו להוליך עוד שולל. המלכה הצעירה היתה בת עשרים, אם אין סופרים את מאה השנים שישנה: עורה היה קשה מעט, אך יפה וצח. מה האפשרות שימצא במשק חיה שעורה קשה בדיוק כשלה? הוא קיבל החלטה, כדי להציל את חייו, לחתוך את גרונה של המלכה, ועלה לחדרה בכוונה לעשות זאת בבת אחת. הוא ניסה להתמלא זעם, ונכנס לחדרה של המלכה הצעירה כאשר בידו הפיגיון. עם זאת, הוא לא רצה להפתיע אותה, וסיפר לה בכבוד רב על הפקודה שקיבל מן המלכה האם. מלא את חובתך, אמרה לו המלכה, בהושיטה לו את צוארה, מלא את הפקודה שניתנה לך, ואני אלך לפגוש את ילדיי, ילדיי המסכנים שכל כך אהבתי, כי חשבה שמתו מאז שנחטפו מבלי לומר לה דבר. לא, לא, גבירתי, השיב לה רב הטבחים המסכן שרחמיו התעוררו, את לא תמותי כלל, ואת תלכי לפגוש את ילדייך היקרים, אבל אצלי בבית, שם החבאתי אותם, ואני שוב אוליך שולל את המלכה, ואגיש לה לאכול במקומך צביה צעירה. הוא הוביל אותה מיד לחדרו, והשאיר אותה שם לחבק את ילדיה ולבכות עמהם, והוא הלך להכין צביה צעירה שהמלכה אכלה לארוחת-הערב בתיאבון כה רב, כאילו אכלה את המלכה הצעירה. היא היתה מאד מרוצה מאכזריותה, והתכוננה לומר למלך בשובו שזאבים פראיים טרפו את אשתו וילדיו.
ערב אחד היא שוטטה כדרכה בחצרות ובמשק של הטירה, כדי לרחרח מעט בשר טרי, ושמעה באחד החדרים התחתונים את יום הקטן בוכה, כי אמו המלכה רצתה להכותו, מאחר שהיה ילד רע, והיא שמעה גם את שחר הקטנה שביקשה את אמה לסלוח לאחיה. המפלצת הכירה את קולם של המלכה וילדיה, וזועמת על שרומתה, בקול מחריד שזיעזע את כולם, הורתה שלמחרת בבוקר, יביאו לחצר גיגית גדולה, שאותה ימלאו בקרפדות, צפעונים, נחשי אפעה ופתנים, ולשם ישליכו את המלכה וילדיה, את רב הטבחים, אשתו והמשרתת: היא נתנה הוראה להובילם בידיים קשורות מאחורי גבם. הם עמדו שם, והתליינים התכוננו להשליכם לגיגית, כאשר המלך, שאיש לא ציפה לו כה מהר, נכנס לחצר רכוב על סוסו. הוא הגיע במדי הקרב, ושאל נדהם כולו מה פשר המחזה הנורא. איש לא העז להסביר לו, ופתאם המפלצת, שזעמה על בואו, קפצה בעצמה קפיצת-ראש לתוך הגיגית, ומיד נאכלה בפי החיות הרעות שציוותה לשים שם. המלך לא הצטער: היא היתה אמו, אך הוא התנחם מיד באשתו היפה וילדיו.
סוף
פרו העלים איפוא את סיפור האונס שמניע את סיפורו של בזילה, והקיף את הארמון הנטוש בחגורת צניעות של יער עבות, שלא אילנות בלבד בה, אלא אף חוחים ודרדרים. כדי ליצור איפוא עניין בסיפור שמרכז הכובד שלו ניטל ממנו, המציא את שנת מאה השנים, רעיון שהקסים רבים, אך הפך את משיכתו של הנסיך לנערה שזמנה קפא לפרוורטית משהו. את המלך הנשוי הפך לבן מלך רווק המחפש לו כלה, ואת הרעיה המפלצתית לאמו המפלצת, ואף הקפיד להשיא את הזוג הצעיר כדת בטרם שנתם המשותפת המשותפת ולידת הילדים, שהוסתרו היטב מתחת לפרגודים שמתח פרו מעל המיטה. שמרנותו של פרו אינה רק דתית אלא גם חברתית, והוא מקפיד להבחין בסיפור בין המלך והמלכה שנוטשים את הארמון לבין המשרתים שחייהם טפלים בעיניו לאלה של אדוניהם, ולפיכך הם מורדמים יחד עם הנסיכה כדי שיוכלו להתעורר עמה ולשרתה. גם הרעיון להאכיל את המלך בילדיו, שמתכתב עם מעשה הבשרים שבמרכז סיפורו של בזילה, נעלם, והסיפור החתרני והארוטי שהסעיר את החיילים והחריד את הכנסייה הפך לסיפור שמקריאים לילדים לפני השינה.
הצורך של פרו לגונן על הבתולה שבארמון הנטוש, שהוא הקיפו בין השאר ב- epines, המקבילה הצרפתית לspinae, אותה מלה לטינית שמתרגמת בכתבי הקודש הנוצריים את המלה "חוחים" בביטוי "כשושנה בין החוחים" בשיר השירים, החוחים שהקיפו את הבתולה הנמה, העלו אצל האחים גרים מיד את דימויה של הבתולה הקדושה מריה שבמסורת הנוצרית מתפרש הביטוי "כשושנה בין החוחים" כמתייחס אליה. בתרגומו של לותר השושנה בין החוחים היא Rose unter der Dornen, והאחים גרים מעניקים איפוא לנערה בסיפור החסוד והמצונזר למשעי שהם רוקחים יחד מסיפוריהם של בזילה ופרו את השם Dornroeschen, כלומר שושנת החוחים הקטנה – הבתולה הנמה שלהם היא בת דמותה של הבתולה הקדושה, ותומתה אינה מופרת, ובכך הם מחסלים כל שריד למסר המאיים שעלה מסיפורו של בזילה. וכאשר סיפורם הופך לסיפור ילדים קטן הם מוסיפים לו גם צפרדע. במקרה זה הצפרדע לא תהפוך לנסיך, שכן הנסיכה ישנה ואינה יכולה לנשק את הצפרדע, ודרוש איפוא נסיך אמיתי שינשק את הנסיכה. כל זאת אינו מספק את האחים גרים: כדי להפוך את סיפורם לסיפור נוצרי מושלם הם מוסיפים לו את הנסיכים המנסים להגיע לארמון ונותרים תלויים על החוחים ומתים מות יסורים: האחים גרים טמנו איפוא בסיפור פסיונים קטנים, שמציבים לצדה של דמות הבתולה הקדושה גם את דמויות בנה הסובל. את חלקו השני והמפחיד של הסיפור משמיטים האחים גרים כליל, ומותירים ממנו רק את דמות הטבח כאיור, ולא כדמות חשובה בסיפור. עם זאת סיפורם של האחים גרים מבטא את תשוקתו הגופנית של הנסיך לנערה הנמה באופן משכנע יותר מפרו ומשמר משהו מטעם המים הגנובים שהוא כה מהותי לסיפורו של בזילה. גם תיקון חברתי קטן עושים האחים גרים בסיפורם: בניגוד לפרו הם מרדימים גם את המלך והמלכה יחד עם הארמון כולו, ואינם מותירים את המשרתים להירדם לבדם למאה שנה.
שושנת החוחים
מתוך האחים גרים, סיפורים לילדים ולבית
פעם היו מלך ומלכה שבכל יום אמרו: "אח! לו היה לנו ילד!" אך לא נולדו להם ילדים. ואז קרה הדבר, כאשר המלכה ישבה במרחצאות, שצפרדע זחלה מן המים אל היבשה ואמרה לה: "משאלתך תתמלא. בטרם תחלוף שנה תביאי בת לעולם."
כפי שאמרה הצפרדע, כך קרה, והמלכה ילדה בת, שהיתה כה יפה, שהמלך לא ידע את נפשו מרוב שמחה וערך משתה גדול. הוא לא הזמין רק את קרוביו, חבריו ומכריו, אלא גם את מגידות-העתידות, כדי שתטינה חסד לילדה. היו בממלכתו שלוש-עשרה כאלה, אבל מכיוון שהיו לו רק שתים-עשרה צלחות זהב, שמהן יכלו לאכול, נאלצה אחת מהן להישאר בבית.
המשתה נחגג ברוב הדר, וכאשר הגיע לקצו, העניקו מגידות העתידות לילדה את מתנות הפלא שלהן: האחת העניקה לה אופי, האחרת יופי, השלישית עושר, וכן הלאה, כל מה שמייחלים אליו בעולם הזה. כאשר מגדת העתידות האחת-עשרה במספר סיימה את דבריה, נכנסה לפתע מגדת העתידות השלוש עשרה. היא רצתה להתנקם על כך שלא הוזמנה, ומבלי לברך או אפילו להסתכל צעקה בקול גדול: "בשנתה החמש-עשרה תידקר בת המלך מפלך ותיפול מתה." ומבלי לומר מלה נוספת הסתובבה ועזבה את החדר.
הכל נבעתו, ואז צעדה קדימה מגדת העתידות השתים-עשרה, שטרם הביעה את משאלתה, ומאחר שלא יכלה לבטל את הנבואה הרעה, אלא רק לרכך אותה, אמרה כך: " לא יהיה שום מות, אלא על בת המלך תיפול שינה עמוקה, למשך מאה שנה."
המלך, שרצה להגן על בתו האהובה מפני האסון, ציוה צו, שיש לשרוף את כל הפלכים בכל רחבי הממלכה. כל מתנותיהן של מגידות העתידות התקיימו בנערה במלואן, כי היתה כה יפה, מנומסת, ידידותית ונבונה, שכל רואיה היו אנוסים להתאהב בה. ביום שבו מלאו לה חמש-עשרה שנה, לא היו המלך והמלכה בבית והנערה נותרה לבדה בארמון. היא שוטטה בכל מקום, התבוננה כרצונה בחדרים ובחדרונים, ולבסוף הגיעה למגדל ישן. היא עלתה מעלה בגרם המדרגות הצר והגיעה לדלת קטנה. במנעול היה תקוע מפתח חלוד, וכאשר סובבה אותו נפתחה הדלת ובחדרון קטנטן ישבה שם אשה זקנה עם פלך וטותה בזריזות פשתן.
"יום טוב זקנתי", אמרה בת המלך, "מה את עושה?"
אני טווה, אמרה הזקנה ונדה בראשה.
מהו הדבר הזה, שקופץ סביב בשמחה? שאלה הנערה, נטלה את הפלך ורצתה לטוות גם כן. אבל היא רק נגעה בפלך, ומיד התקיים הכישוף, והיא נדקרה באצבעה. ובו ברגע שנדקרה נפלה על המיטה שעמדה שם ושקעה בשינה עמוקה.
ושינה זו התפשטה אל כל הארמון: המלך והמלכה, ששבו הביתה ונכנסו לאולם, נרדמו, ועמם החצר כולה. נרדמו גם הסוסים באורוה, הכלבים בחצר, היונים על הגג, הזבובים על הקיר, כן, האש שהיבהבה בכיריים השתתקה ונרדמה, והצלי חדל לבעבע, והטבח, שרצה למשוך בשערו של נער המטבח, שנכשל בטעות, הניח לו ונרדם. והרוח נחה, ועל העצים לפני הארמון לא נע ולא זע עלה. אך מסביב לארמון החלה לצמוח גדר של חוחים, שמדי שנה הוסיפה לגבוה, ולבסוף הקיפה את כל הארמון והתנשאה מעליו, עד כי לא ניתן היה לראות דבר, אפילו לא את הדגלים שעל גג הארמון.
אבל בארץ נפוצה האגדה על היפהפיה הנמה, שושנת החוחים, כי כך כינו את בת המלך, כך שמעת לעת באו בני מלך ורצו לחדור מבעד לגדר אל הארמון. אך הדבר לא היה אפשרי, כי החוחים, כאילו היו להם ידיים, נאחזו זה בזה, והצעירים נותרו תלויים בפנים, ולא יכלו עוד להשתחרר ומתו מות יסורים.
לאחר שנים ארוכות ארוכות בא שוב בן מלך לארץ ושמע איש זקן מספר על גדר החוחים, שמאחוריה ניצב ארמון, שבו בת מלך יפה להפליא, המכונה שושנת החוחים, וישנה כבר מאה שנה, ויחד עמה ישנים המלך והמלכה וכל אנשי החצר. הוא שמע גם מסבו, שכבר הגיעו בני מלך רבים וניסו לחדור מבעד לגדר החוחים, אך הם נותרו תלויים עליה ומתו מות יסורים. אז אמר הצעיר: "אין בי פחד. ברצוני לחדור פנימה ולראות את שושנת החוחים היפהפיה." הזקן הטוב רצה להניאו מכך, אך הוא סירב לשמוע לדבריו. כעת חלפו בדיוק מאת השנים, והגיע היום, שבו היה על שושנת החוחים לשוב ולהתעורר. כאשר קרב בן המלך אל גדר החוחים, הם הפכו לפרחים גדולים ויפים שהתרחקו בעצמם זה מזה והניחו לו לעבור ללא פגע, ומאחורי גבו שבו להיות גדר. בחצר הארמון הוא ראה את הסוסים ואת כלבי הציד המנוקדים שוכבים וישנים, על הגג ישבו היונים כשראשיהן מתחת לכנפיהן. וכאשר נכנס אל הבית, ישנו הזבובים על הקיר, הטבח במטבח עדיין הושיט את ידו, כאילו רצה לתפוס את הנער, והמשרתת ישבה לפני התרנגולת השחורה, שצריך היה למרוט את נוצותיה.
אז הלך הלאה וראה באולם את כל אנשי החצר שוכבים וישנים, ולמעלה על כס המלכות שוכבים המלך והמלכה. ועוד הלך הלאה, והכל היה כה שקט, שיכול היה לשמוע את קול נשימתו, ולבסוף בא אל המגדל ופתח את הדלתות לחדר הקטן, שבו ישנה שושנת החוחים. שם היא שכבה והיתה כה יפה, שלא יכול היה להטות את עיניו ממנה, והוא גחן ונשק לה.
אך נשק לה בן המלך, פקחה שושנת החוחים את עיניה, התעוררה והביטה בו במבט ידידותי. אז ירדו יחדיו למטה, והמלך התעורר וגם המלכה וכל אנשי החצר והביטו זה בזה בעיניים פעורות. והסוסים בחצר התרוממו והתנערו, כלבי הציד קפצו וכשכשו בזנבם, היונים על הגג הוציאו את ראשיהן מתחת לכנף, התבוננו סביבן ועפו לשדה, הזבובים על הקיר זחלו הלאה, האש במטבח עלתה, הבהבה ובישלה את המזון: הצלי שוב החל לבעבע, והטבח מרט את אוזנו של הנער עד שצרח, והמשרתת סיימה למרוט את נוצותיה של התרנגולת.
ושם חגגו במלוא הדרה את חתונת בן המלך עם שושנת החוחים, והם חיו באושר עד יום מותם.
סוף
*
את סיפור הבתולה הנמה הכרתי בסדר ההפוך: תחילה הכרתי את שושנת החוחים הקטנה של האחים גרים, אחר כך את היפהפיה שביער נמה של פרו, ורק לבסוף את טליה של בזילה. ואז חשבתי לעצמי שאם מניחים את הסיפורים זה לאחר זה על פי סדרם הכרונולוגי, כמעט לא צריך להסביר עוד דבר על מקור סיפוריהם של האחים גרים.
אחר כך מצאתי בעבודת הדוקטור של אולריקה היילמן Heilmann, שעותק ממנה התגלגל גם לספרייה הלאומית בירושלים, מידע מפורש יותר: היילמן מתארת כיצד הכירו האחים גרים את ספרו של בזילה באמצעותו של המשורר קלמנס ברנטאנו, ששימשו כעוזרי מחקר שלו. לדברי היילמן שאף ברנטאנו לעבד את סיפוריו של בזילה כבר ב-1805, השנה בה פירסם יחד עם גיסו, המשורר אכים פון ארנים, את "קרן פלאים לנער", אוסף שירי עם גרמנים, שחלקם אכן היו שירי עם, אך רבים אחרים עובדו ואף חוברו בידי שני המשוררים. האחים גרים סייעו לארנים וברנטאנו באיסוף השירים לקובץ.
יעקב גרים למד באוניברסיטת מארבורג אצל הפרופסור פון-סאוויניי, אף הוא גיסו של קלמנס ברנטאנו, וסאוויניי כבר העסיק אותו כעוזר מחקר, וביקש אף מגיסו ברנטאנו לספק ליעקב ולוילהלם גרים עבודה. האחים גרים הצעירים היו יתומים משני הוריהם, מחוסרי אמצעים ומטופלים בארבעה אחים קטנים מהם. את משק הבית ניהלה הצעירה בילדים, האחות הקטנה שרלוטה, ומוטיב משק הבית שכל דייריו ילדים והוא מנוהל בידי ילדה שחוזר בסיפורים כה רבים של האחים גרים, הוא בהחלט מוטיב אוטוביוגרפי. סאויניי, שאף הוא התייתם מהוריו בילדות, הזדהה עם מצוקתם ועשה ככל יכולתו לסייע להם, וכך נכנסו האחים לחוג השפעתם הלאומני והאנטישמי של סאויניי וברנטאנו.
ברנטאנו, אציל ובן למשפחת בנקאים עתירי הון, החזיק עותק מקורי של סיפורי בזילה שירש מאביו, ותירגם ועיבד 11 מהם בגרמנית, ביניהם גם סיפור המסגרת, ובסופו של דבר זנח את כוונתו להוציאם לאור. מעבודתם של האחים גרים לא התלהב, כפי שעולה ממכתבו מ-1813 לאכים פון ארנים, שם הוא משוה בין יצירתו של בזילה לסיפוריהם של האחים גרים:
לפני כמה ימים קניתי את אגדות גרים. במבוא דברים נאים, ואגדות רבות מובאות שם, אך המכלול גורם לי הרבה פחות שמחה מכפי שחשבתי. אני מוצא שסיפור הדברים תוך שמירה על נאמנות מאד רשלני ופגום, ובכמה מהסיפורים מאד משעמם עקב כך, למרות שהסיפורים מאד קצרים... נאמנות כזאת כמו כאן באגדות הילדים, הופכת למאד סמרטוטית, ונראית הכי לא נאמנה לבזילה המהולל שם כל כך בPentamerone שלו, או Cunto delli Cunti, שמוצג כדגם, כי לא זו בלבד שבזילה מקיף את האגדות במסגרת סיפורית, אלא הוא גם מתבל אותן בכל מיני רמזים אלגנטיים ואפילו בשורות מפטררקה.
[מצוטט אצל אולריקה היילמן, עמ' 20, עבודת דוקטור באוניברסיטת גיתה בפרנקפורט על המיין, Strukturwandel im Maerchen?]
ברנטאנו אכן הבחין היטב בין ערכם הספרותי של סיפורי בזילה, שמתייחסים במופגן למסורת הספרותית, ואינם מנסים בכוח להיות "עממיים", למרות שהם מסופרים כביכול מפי דמויות עממיות ובניב עממי, לבין ניסיונם של האחים גרים לשקף כביכול בנאמנות את נוסח הסיפור העממי, ולמעט בדיאלוגים, ציטוטים ומכתמים שמאפיינים את סיפורי בזילה. אבל כבר במכתבו זה של ברנטאנו אפשר למצוא הסכמה מסוימת לתדמית השקרית של סיפורי האחים גרים כסיפורים שנאספו מפי העם, והמחברים כביכול שמרו נאמנות לנוסח המקורי שלהם, ולא כסיפורים מתורגמים ומעובדים מן הספרות הכלל אירופית.
אגדת איסוף הסיפורים מפי העם – דבר שלא התרחש מעולם – האחים גרים קיבצו את סיפוריהם בספריות מתוך ספרים ידועים ואהובים, ולא משום מקור אחר, הלכה ותפחה עם השנים.
כאשר פורסם תרגום ספרו של בזילה לגרמנית בידי פליקס ליברכט בשנת 1846, חשש יעקב גרים מכך שהקוראים הגרמנים ישימו את לבם לחוב הגדול של האחים גרים לבזילה, ולמקור הספרותי האיטלקי לרבים מן הסיפורים, ששווקו לציבור הגרמני כ"סיפורי עם גרמניים עתיקים". בהקדמתו לסיפורי בזילה הוא מתכחש לדימיון בין אגדות גרים לסיפורי בזילה, ובין השאר גם למשמעות הכינוי שהעניקו ליפהפיה הנרדמת:
אחת האגדות המשמעותיות ביותר היא טליה, הסיפור החמישי ביום החמישי, שעומד לצדן של האגדה הגרמנית 'שושנת החוחים' והאגדה הצרפתית 'היפהפייה שביער נמה', ומציג קווים מאד אופייניים. אנו רוצים לראות את הסיפור הגרמני כבסיס, כי השם שושנת החוחים (שושנה נמה, קסם שינה) מוביל ישירות לחוח השינה, שבו דקרה אודין את הוולקיריה ברינהילד ושיקעה אותה בתרדמה עמוקה (השווה המיתולוגיה הגרמנית, עמ' 390, 1155).
הסיפור הגרמני שיעקב גרים מנסה להתעלם כאן מן הסמליות הנוצרית הטמונה בו ולקשר אותו לסיפורי הניבלונגים מן ה"אדה", לא היה קיים כמובן בטרם עיבדו אותו האחים גרים מסיפורו החתרני של בזילה, והפכוהו לסיפור נוצרי חסוד. בנוסף לכך סיפורי הניבלונגים המקוריים מימי הביניים אבדו, וכתב היד המוקדם ביותר הידוע לנו הוא משנת 1755, ואין לדעת באיזו מידה הוא משקף את הטקסט המקורי, שעל קיומו ידוע לנו רק מאיזכורים ספורים. אבל יעקב גרים מנסה לבסס את המיתוס הלאומני שצמח בגרמניה כאילו לא התרבות הגרמנית היא זו שהושפעה מתרבויות איטליה וצרפת המפותחות יותר, אלא להיפך – התרבות הגרמנית היא הבסיס לכל, והיא אינה חייבת דבר לא רק לתרבויות איטליה וצרפת, אלא גם לא למסורת הנוצרית ולמקורותיה היהודיים. כל כך מרחיק יעקב גרים לכת במאמציו להסתיר את מקורם האמיתי של סיפוריו, שהוא מוכן אף להתכחש לתרגום לותר, שתירגם את השושנה בין החוחים משיר השירים כRose unter den Dornen-, ביטוי שממנו גזרו האחים גרים את שם הנערה בסיפורם Dornroeschen, שושנת החוחים הקטנה, בת דמותה של הבתולה הקדושה. את המלה Dorn שפירושה בגרמנית קוץ או חוח, הוא מנסה לפרש כשיבוש של השורש הלטיני dorm, כלומר dormire, לישון, מבלי להסביר מדוע סיפור גרמני מקורי שכזה יכנה את גיבורתו דוקא בשם שמקורו לטיני, ומדגים בדבריו אלה כיצד הבלשנות הגרמנית שהאחים גרים תרמו כה רבות להתפתחותה, הפכה בידיהם ובידי עמיתיהם למכשיר של הלאומנות הגרמנית, ואיבדה כליל כל קשר לעבודה מדעית אמיתית וליושר אינטלקטואלי בסיסי.
*
מיד כשקראתי את סיפורו של בזילה חשבתי על סיפורו של היינריך פון קלייסט "המרקיזה פון או" והייתי משוכנעת שקלייסט, שהיה מקורב אף הוא לחוגי הרומנטיקנים הלאומנים, יצר את סיפורו בהשראת בזילה. העובדה שמיקם את סיפורו באיטליה היא בעיניי מחוה למקור ההשראה שלו.
בסיפורו של היינריך פון קלייסט "המרקיזה פון או", המתרחש בעיר בצפונה של איטליה, מגלה אלמנה ואם לשני ילדים, בתו של גנרל, כי היא בהריון, למרות שאינה זוכרת שום גבר בחיי אלמנותה. בסופו של דבר מתברר לה כי כשאיבדה את הכרתה במהומת מלחמה נאנסה. הסיפור עוסק במה שעובר על האלמנה ההרה, אך הוא מתמקד ביחסה המשתנה לגבר שאנס אותה. רבים קוראים את הסיפור כסיפור שמצביע על עוול שנעשה לאשה הגונה שנחשדה בקשר עם גבר מחוץ לנישואין, נהגה באומץ רב והצליחה לבסוף לטהר את שמה, ואילו האנס הוא בעיניהם דמות משנית יותר בסיפור. בעיניי הסיפור עוסק באשה שלומדת לסלוח לאנס משום שבעיניו של קלייסט הוא ראוי לסליחה הזאת, משום שמעשה האונס נתפס בעיניו כמעידה אנושית, לא כפשע, והתנהגותו לאחר מכן כהתנהגות אצילית. דמות המרקיזה היא בעיני בעיקר ראי שבו משתקפת דמותו המשתנה של הגבר האנס ההופך לנגד עינינו מגיבור לנבל ומנבל לאדם טוב שמעד אך תיקן את עוונו. הסיפור הוא דיאלוג בין גבר לאשה המשקף את יחסיהם המשתנים. האשה יוצאת דופן בנחישותה ובאומץ לבה, אך קלייסט אינו מגלה אהדה יתרה לקושי שלה לסלוח לאנס, שברור כי בעיני קלייסט הוא ראוי לסליחה. זהו סיפור שמתאר אשה מתבוננת אך משקף את מבטו של הגבר המתבונן באשה.
האם יש לסיפור יסוד אוטוביוגרפי ומהו אינני יודעת, אך את מעורבותו הרגשית העמוקה של קלייסט בסיפור הזה קשה מאד להחמיץ.
התנהגותו של האנס לאחר האונס נתפסת אצל קלייסט כהתנהגות מתקנת: הוא אוהב את המרקיזה באמת, הוא מבקש לשאת אותה לאשה, הוא פוטר אותה מחובותיה של רעיה, ובנוסף לכל הוא בן אצולה בעצמו, וכך גם המלך האונס את טליה. בשני הסיפורים אין מדובר באונס של בן מעמד נמוך יותר, ולפיכך הוא אינו נתפס כפוגע במעמדה של האשה, מה גם שבשני המקרים האנס נושא בסופו של דבר את הנאנסת לאשה. תפיסה זו היתה מקובלת באירופה ונתקבלה גם בחברה היהודית. אונס של בנות איכרים על ידי אבירים התקבל בסלחנות, וכך גם אונס עובדות בית בידי בעלי הבתים. מכלל ההן, לומדים גם את הלאו: אונס הוא מעשה חמור כאשר מעמד הגבר נמוך מזה של האשה. מעשה כזה קשה יותר לתקן, כי אין בו כדי לכפר על השפלתה של האשה על ידי נישואים ראויים, והתפיסה הגברית של האונס מתמקדת בפגיעה במעמדה ובכבודה של האשה, ולא באלימות האונס עצמו והאימה שהיא מטילה, חויה שגברים מתקשים לתפוס. בתפיסה הגברית האונס איננו מעשה אלימות אלא מעשה אהבה, והכאב הכרוך בו נתפס כנפשי ולא כגופני. תיאורים אמיתיים של מעשי אונס, על האלימות הקשה המאפיינת אותם, ופגיעתם הקשה בגוף האשה, מצויים בתיקי בתי המשפט אך הרבה פחות בספרות.
במרכז סיפורו של בזילה עומד האונס, שבזילה מספר עליו בטבעיות, אם גם בלשון נקייה:
לבסוף הגיע אל החדר שבו נחה טליה, כאילו אחזה כישוף. כשראה אותה המלך סבר שהיא ישנה וקרא אליה, אך מאחר שלא הגיבה לכל אשר עשה, הוא גם צעק וגם תפס בכנף בגדה של אותה יפהפיה, נשאה בתנומתה אל המיטה, שם קטף את פירות האהבה, הניחה שוכבת ושב לממלכתו, שם פרח מזיכרונו לזמן מה כל אשר אירע לו.
את האונס הזה, שנתפס בתרבות הנוצרית כלגלוג על סיפור הריון הבתולים של מריה, שאף היא, כפי שמספרת הבשורה של לוקס, הרתה מבלי לדעת כיצד הרתה, עמלו פרו והאחים גרים להשכיח. אך גם היינריך פון קלייסט, שהחזיר את האונס וההריון שמעיד עליו למרכז הסיפור, לא היה מסוגל לתאר את מעשה האונס עצמו. הקורא שיודע מלכתחילה שהמרקיזה בהריון ומחפשת את אבי ילדה, שומע רק שבסערת הקרב על טירת מגוריה צנחה המרקיזה ואיבדה את הכרתה. בבחירתו לתאר את הסיפור מבעד לעיני המרקיזה, אנוס היה קלייסט לגרום לה לאבד את הכרתה. מה בדיוק קרה למרקיזה בעת שאיבדה את הכרתה יכול הקורא לנחש, כמו המרקיזה עצמה, אבל הוא אינו יודע יותר ממנה, ואי אפשר שיידע, כי כיצד חשה אשה נאנסת, גם הסופר לא ידע.
