מה רוצה פוטין

 

בעקבות התביעה של ממשלת רוסיה נגד הסוכנות בטענה שהפרה את החוק הרוסי חזרה ועלתה בתקשורת השאלה מה רוצה פוטין. ובכן, פוטין ייעד לישראל את התפקיד שמקובל לייעד לה מאז השואה: הוא רצה שישראל תאשר את טענתו שאוקראינה היא מדינה נאצית, ושהניסיון הרוסי להשתלט עליה הוא מלחמה בנאצים. פוטין ייעד לישראל תפקיד מפתח בתעמולה הרוסית להצדקת ההתנפלות על אוקראינה ופשעי המלחמה שרוסיה מבצעת נגדה. ציפיותיו המופרכות נסמכו על שני אדנים: האחד, שאוקראינים רבים אכן שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת הקהילות היהודיות שחיו באיזורים שלפני מלחמת העולם השנייה השתייכו לפולין וכיום שייכים לאוקראינה, והוא חשב שדי בכך כדי לעורר ביהודים עוינות לאוקראינה המותקפת, והשני, שאכן היו לפוטין הצלחות מסוימות להחדיר לישראל שתחת שלטון נתניהו נרטיבים רוסיים אנטי-פולניים, כאשר אחד מהאוליגרכים המקורבים אליו מימן כנס פרו-רוסי במוסד "יד ושם". נתניהו, בעצמו מכחיש שואה שהכריז ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" ואילץ את אנגלה מרקל, אז ראשת ממשלת גרמניה, להעניק לו שיעור בהיסטוריה, מעולם לא היסס לסלף ולעוות את זכר השואה, אם בהצהרה המבישה שעליה חתם לבקשת הפולנים, ובה תוארו הפולנים כקרבנות שנאה ושואה ממש כמו היהודים וכמי שכל מעייניהם היו נתונים להצלת יהודי פולין מידי הנאצים, תיאור שלא בדיוק תאם לעובדות ההיסטוריות, ואם בהתרועעותו עם רודנים אנטישמיים ומכחישי שואה כמו ולדימיר פוטין וויקטור אורבן, ולכן בתעמולת הכחשת השואה, שבמסגרתה מנסים גורמים אנטישמים ואוהדי הנאצים באירופה לגייס את ישראל כדי להלבין את דיעותיהם ואת פשעיהם, נודע לנתניהו תפקיד פעיל במיוחד, שלו היתה ישראל מדינה נורמלית, היה די בכך להרחיקו מכל תפקיד ציבורי במדינת היהודים, אבל כידוע לא זה המצב. כמובן שבשום מקרה ישראל לא היתה יכולה לתמוך בטענות רוסיה שההתנפלות הנפשעת שלה על אוקראינה היא מלחמה בנאציזם. רבים יותר חשים שדוקא פוטין שהתנפל על אוקראינה ללא כל הצדקה, מפציץ בתי חולים ובתי ספר ושכונות מגורים, והורג ילדים וזקנים ללא הבחנה, מזכיר להם את היטלר, גם אם כל השוואה לנאצים איננה עומדת בקני מידה היסטוריים ולוקה ברדידות ובוולגריות.

פוטין בוודאי נחרד מכך שישראל לא רק סירבה לאשר את טענתו שהשלטון האוקראיני הוא נאצי, אלא שיאיר לפיד גינה את פשעי המלחמה הרוסים והטבח שטבחו הרוסים באזרחי בוצ'ה. כעת יש מי שתוקפים את לפיד על שאמר את הדברים, אבל אני אינני חושבת שצריך לגנות אמירת אמת, מה גם שפוטין היה כועס על ישראל בכל מקרה, מפני שישראל לעולם לא היתה מספקת את השאיפה הרוסית לקבל מגורמי שלטון ישראלים גיבוי מלא ונלהב להתנפלות על אוקראינה ולרצח אזרחיה. אין זה מקרה שגם הרוסים וגם האוקראינים תקפו את ישראל. אנטישמים תמיד חושבים שמותר להם לדרוש מישראל דרישות כאילו היהודים חייבים להם משהו. כאשר זלנסקי התלונן שישראל איננה עוזרת לו מספיק, נהג גם הוא לא כיהודי אלא כנשיא אוקראינה האנטישמית, ולא התבייש לטעון שהאוקראינים הצילו את היהודים בשואה, מה שעובדתית רחוק מאד מהאמת ההיסטורית. המצב של ישראל במלחמת רוסיה-אוקראינה הוא ששני הצדדים לוקים באנטישמיות קשה ומצפים שישראל תמלא את כל ציפיותיהם המופרכות, כאילו יכולה מדינה קטנה במזרח היכון שבעצמה נאבקת באינספור בעיות בטחוניות לפתור את כל בעיות העולם. שלא במפתיע גרם הדבר לכך שבתחילה חיזרו שני הצדדים אחרי ישראל, אבל במהרה נכזבו ציפיותיהם המופרכות והם פנו להתקפה עליה.

מכיוון שישראל תותקף ונגד גורמים ישראלים ויהודים יינקטו צעדים עוינים בלי קשר למה שישראל תעשה, מוטב כבר להגיד את האמת ולגנות את פשעי רוסיה באוקראינה, וצריך לסייע לאוקראינים מפני שהם מותקפים באכזריות – הממשלה יכלה לפחות לרסן את רשעותה הבלתי נתפסת של שרת הפנים איילת שקד שממררת את חיי הפליטים המגיעים לישראל וממציאה ללא הרף איסורים והגבלות חדשים בתקוה להניס אותם מישראל, שבכך היא מצליחה בהחלט להבריח מכאן עולים פוטנציאלים. אין זה אומר שצריך להיענות לכל בקשה של אוקראינה, אם מדובר בבקשות בלתי סבירות, או להסכים להתקפות על ישראל בטענה שהאוקראינים כביכול הצילו את היהודים בשואה, שכאלה היו למרבה הצער רק מעטים. צריך להתנהג באנושיות ובהגינות ולומר את האמת, מה גם שבכך אנו מתייצבים לצד ארצות-הברית, המדינה היחידה שבאמת תומכת בישראל ומגינה עליה, ואם פוטין ינסה לפגוע בישראל או בגורמים יהודים בגלל דברי אמת שאמרו פוליטיקאים ישראלים, צריך לעמוד על צדקתנו ולא להירתע.

ראו גם: נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה

 

הפרשנים שניתחו את נאומו של זלנסקי לחברי הכנסת הניחו שהיתה לו מטרה מוגדרת וקהל מוגדר, שהוא ידע מה הוא רוצה להשיג ומה הוא אומר, ואולי זה נכון, אבל אולי לא. אולי זלנסקי, שהוא בוודאי אדם אמיץ, לא ממש יודע מה הוא רוצה ואיך להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי שנקלע אליו. אולי הוא לא באמת מבין שהבקשה לקבל מישראל את כיפת ברזל איננה הגיונית, כי ישראל איננה יכולה לתת לו נשק שמסוגל להפיל טילים רוסיים, שזאת לא רק פעולת הגנה אלא פעולת התקפה, וישראל לא יכולה ולא מעוניינת לתקוף את רוסיה. אולי בעולם יותר מדי מתפעלים מהכישורים של זלנסקי, שיודע ליצור סרטונים, לנאום ולרגש, הרי הוא שחקן, אבל איננו יודע לנהל מערכה צבאית וגם לא מערכה דיפלומטית. הקולות הסותרים שנשמעים מכיוון אוקראינה כלפי ישראל, מצד אחד אינספור דרישות – ספקו לנו ציוד, ספקו לנו נשק, תווכו בינינו לרוסים, אי אפשר לתווך בינינו לבין הרוסים, התיווך שלכם חשוב, התיווך שלכם חסר ערך, אתם רק רוצים שניכנע לרוסים, וכן הלאה, מעידים בעיקר על חוסר יכולת בממשל האוקראיני לגבש מטרה ברורה ומסר אחיד, וזה היה ברור מהרגע שבו דיברו מנהיגי אוקראינה על הכנת בקבוקי מולוטוב כאסטרטגיית ההתגוננות שלהם נגד הצבא הרוסי. זה בוודאי עודד את העם האוקראיני, ובה במידה זה היה מעורר רחמים. אפשר להציק לצבא הרוסי ולגרום לו אבידות עם בקבוקי מולוטוב. אי אפשר להכריע באמצעים כה פרימיטיבים צבא שגם אם איננו ברמתו של הצבא האמריקני, הוא עדיין צבא חזק ששולט לחלוטין בשמי אוקראינה ויכול להפציץ אותה כאוות נפשו. מדי פעם מצליחים האוקראינים להפיל מטוס או מסוק רוסי, וזה לא ממש משפר את מצבם הנורא.

במצב שבו רוסיה שולטת בשמי אוקראינה והאוקראינים חסרי יכולת התגוננות מפניה, הרוסים אינם חייבים דווקא לשעוט על הקרקע. הם יכולים להפציץ ולהרוס מהאוויר כפי שישראל עושה מדי פעם בעזה מבלי להכניס כוחות לשטח, וכך לגרום נזק רב מבלי להסתכן בפגיעות קשות בחייליה. לכן ההתפעלות מכך שרוסיה טרם כבשה את אוקראינה איננה מנחמת. רוסיה יכולה לגרום בתוך זמן קצר להרס עצום באוקראינה, והסיכויים להפסיק את שפיכות הדמים וההרס ללא כניסה של כוחות נוספים למערכה נראים קלושים.

איש איננו יודע מה יקרה. האם משהו יגרום לארצות הברית או בריטניה להיכנס למערכה לצד אוקראינה – למשל פגיעה רוסית, מכוונת או מוטעית, באחת מחברות ברית נאט"ו, מה שיכול להביא לסיום המערכה, או שפוטין ימשיך לכתוש את אוקראינה ללא מעצורים, שזה מצב מפחיד ביותר.

ישראל איננה יכולה כמובן לסייע לאוקראינה אלא בשוליים, ועדיף לה להמשיך בקו שהיא הולכת בו, כי ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להתעמת עם רוסיה. דרישה אוקראינית כלפי ישראל לקבל יותר פליטים ללא מכסות היא דרישה הוגנת שלא תגרום לישראל שום נזק, אבל כל דרישה אוקראינית מישראל שעלולה לגרום לעימות עם רוסיה צריך לדחות. מההשוואות בין המלחמה באוקראינה לשואה לא צריך להתרגש יותר מדי, ובוודאי שלא צריך להתרגז. זה לא הזמן לחנך את האוקראינים כשהם נלחמים על חייהם, ולא זה הזמן להוכיח אותם על סילוף ההיסטוריה. מי שהכניס את השואה לתמונת המלחמה הוא פוטין, שטען שהממשל האוקראיני הוא נאצי ורוסיה עושה לו דה-נאציפיקציה. אוקראינה מצדה טוענת שפוטין הוא היטלר והאוקראינים הם היהודים בשואה. הניסיון הזה של שני הצדדים להציג את הצד השני כנאצי, הוא כנראה לפחות אחת הסיבות לרצונם של שני הצדדים לערב את ישראל כמתווכת. הסיבה לכך איננה רק העובדה שלישראל יחסים טובים עם שני הצדדים, אלא שישראל נקראת כאן כנציגת העם היהודי להעיד על כך שאוקראינה איננה נאצית, ולכן גם זלנסקי וגם פוטין מעוניינים במעורבות ישראלית  שישראל לא ביקשה לעצמה אלא נגררה  אליה, ובניגוד לאחרים אינני חושבת שישראל עלולה להינזק מהתיווך הזה. גם קנצלר גרמניה ביקש מבנט לתווך, מן הסתם גם כן בגלל מעמדה של ישראל בעולם כנציגת העם היהודי והנספים בשואה, שלא רק ישראל רואה את עצמה כך, אלא כך גם מדינות העולם רואות אותה. כאשר כל אחד מהצדדים מאשים את משנהו שהוא היטלר ומחולל שואה לצד השני, היהודים נקראים לזירה כעד מומחה. גם במלחמה ביוגוסלביה האשימו מדינות נאט"ו את הסרבים, עם שמיליון וחצי מבניו נטבחו בידי הנאצים ושלחם בנאצים בגבורה אדירה, שהם נאצים. לצורך זה גויסו יהודים טובים בארצות הברית, בישראל ובאירופה, ובפרט כאלה שאין להם שום זיקה ליוגוסלביה ולא ידעו על מה הם מדברים, כדי שיגידו שהסרבים הם נאצים. הסרבים מצדם ראו בנאט"ו גלגול של הנאצים, ותחושתם היתה מובנת מאליה כשטייסים גרמנים נשלחו להפציץ את בלגרד, בפעם השלישית במאה העשרים. כך שתעמולת השואה סביב המלחמה באוקראינה, שמזמינה מעורבות ותיווך יהודי וישראלי, איננה תופעה חדשה. היו פרשנים בישראל שסברו שגרמניה צריכה לתווך בין רוסיה לאוקראינה, אבל קנצלר גרמניה הבין את הקושי של ארצו לתווך בסכסוך שבו כל צד מאשים את רעהו שהוא נאצי, ולחץ על בנט להרים את הכפפה. התיווך של ישראל רצוי כי איננו מזיק לאיש. הוא רק מבהיר שנאצים אין כאן, ובכך ערכו העיקרי. אם ישראל תצליח להועיל לפתרון הסכסוך מעבר לכך, זו תהיה כמובן זכות גדולה. בכל מקרה בנט לא יכול היה לסרב לבקשה מכל הצדדים לשמש כמתווך. זה שישנם בממשל האוקראיני אנשים שהם מספיק טפשים או מספיק אנטישמים כדי להפיץ מסרים שליליים כלפי התיווך של בנט זה חבל, אבל לא באמת יזיק לישראל. לכן לא כדאי להתעסק בכך יותר מדי, וממש לא כדאי להתרגז.  

 

מי שמגרש לא יהודים מגרש יהודים

 

אינה שפירו, חברתי מימי לימודינו באוניברסיטה העברית, כתבה אתמול (18/3/22) ב"הארץ" על חברת ילדותה הרוסיה מלבוב ששמרה איתה על קשר במשך כל השנים מאז עלתה אינה לישראל. החברה נישאה ליהודי וילדה בן ובת. בעלה היהודי נפטר בטרם עת כשילדיה עוד היו קטנים. לימים היא נישאה מחדש. בנה עלה לישראל וחזר ללבוב. עם פרוץ המלחמה הוא רצה לשוב לישראל יחד עם אחותו, בן אחותו ואמו הרוסיה תושבת אוקראינה, אבל מישראל הודיעו להם שרק הבן והבת והנכד הינם זכאי חוק השבות ויוכלו להיכנס לישראל, אך את אמם הרוסיה תושבת אוקראינה לא בטוח שיקבלו בארץ ועלולים לגרש אותה. הם העדיפו איפוא לנסוע לברלין ששם קיבלו את כולם כפליטים אוקראינים.

עוד לפני שקראתי את מאמרה של אינה שפירו חשבתי שזאת תהיה תוצאת המדיניות האכזרית של איילת שקד: שיהודים ממשפחות מעורבות יעדיפו שלא להגיע לארץ, ושהאכזריות כלפי מי שאינם יהודים, תביא בסופו של דבר לכך שגם יהודים לא יעלו לארץ, ובוודאי ילדים לאבות יהודים שאמם נוצריה לא יחפצו לעלות לארץ שבה בני המשפחה שאינם יהודים זוכים ליחס מפלה.

בברית המועצות נישאו יהודים רבים לרוסים. זה פחות מפריע כאשר האשה היא יהודיה וילדיה נחשבים ליהודים כשרים גם אם אביהם נוצרי, אבל זה מפריע מאד כאשר האב הוא יהודי והאם והילדים אינם יהודים על פי ההלכה. כאשר משפחה מורכבת מאב יהודי, אם רוסיה ושני ילדים שנחשבים ללא יהודים מאחר שאמם אינה יהודיה, קל לטעון ש"שלושה רבעים מהעולים אינם יהודים", אבל מדובר בבני משפחתו של יהודי שרואים את עצמם לעתים קרובות כיהודים או כבעלי זיקה עמוקה לעם היהודי, וסובלים מהמצב שבו ילדים לאב יהודי אינם נחשבים ליהודים. האם חכם להתנכל לאנשים האלה? האם אפשר לעודד עלייה של יהודים מאוקראינה ומרוסיה מבלי להבטיח להם שבני משפחתם הלא יהודים לא יופלו לרעה? האם מדינת ישראל באמת מעדיפה את המצב שבו ילדים לאבות יהודים ולאמהות רוסיות או אוקראיניות יסעו לברלין במקום לישראל ואולי גם ישארו שם? האם היחס המחפיר הזה לפליטי המלחמה באוקראינה יעודד עליית יהודים לישראל?

מי שיפתח את זרועותיו לקבל משפחות פליטים מבלי להבחין בין יהודים ללא יהודים, יעודד בסופו של דבר עליית יהודים לישראל. מי שיסגור את השער בפני אנשים כמו חברתה של אינה, אלמנתו של בעל יהודי ואם שני ילדיו, בשל היותה רוסיה, יאבד משפחה שלמה של מי שרואים את עצמם כיהודים ןבסופו של דבר יאבד אלפי משפחות בעלות זיקה מובהקת ליהדות.

 

העם היהודי תמיד קלט לשורותיו בני עמים אחרים. לפי המסורת דוד המלך היה בן לנישואי תערובת בין יהודי למואביה. מי שנישאו ליהודים דבקו לא פעם ביהדות כמו בבני זוגם היהודים. אפשר כמובן להתייחס ליהדות כעניין פורמלי וטכני לגמרי: להיות בן לאם יהודיה ותו לאו. אבל זאת יהדות ריקה מתוכן, קליפה ריקה ללא ערכים יהודיים, וערכים יהודיים אומרים "גר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב, כ'). מי שמרחיק מישראל פליטים לא יהודים וחושב שבכך הוא עוזר לטפח יהדות, איננו שונה ממי שטובל ושרץ בידו.

 

 

הרשעות של איילת שקד

כבר יומיים אני חושבת על ילדה אוקראינית חולת סרטן שמקבלת טיפולים בישראל במסגרת יוזמה של עמותת "רחשי לב" לטיפול בישראל בילדים חולים מאוקראינה. ראיתי אותה בכתבה של "כאן" במהדורת החדשות של יום שלישי בהגשת מיכל רבינוביץ'. הילדה נמצאת כאן עם אמה כבר כמה חודשים בעוד שאביה ואחותה הקטנה נשארו באוקראינה. אחרי תחילת המלחמה הם הצליחו להגיע לישראל, אבל החזירו אותם לגבול רומניה-אוקראינה ולא נתנו להם להיכנס. האמא של הילדה בכתה וביקשה שלפחות יתנו לבעלה לבוא. אני לא יודעת ולא מבינה למה לא נתנו להם להיכנס. אולי הם לא ידעו לפנות לאנשים הנכונים, לבקש מעמותת "רחשי לב" או ממישהו אחר שקשור להבאת הילדה לטיפול בשראל שיאפשר גם לאביה ואחותה להיכנס לכאן. כשהכתבה הסתיימה מיכל רבינוביץ' פשוט המשיכה הלאה ואני לא זוכרת אם היתה בסוף הכתבה איזו תגובה מהרשויות. נדמה לי שלא. בדרך כלל אני מעדיפה את מיכל רבינוביץ' שהיא מגישה מאד קורקטית, אבל במקרה הזה מאד הצטערתי שזה לא היה בערוץ 2, והקריינות לא היתה דרמטית ולא היתה יונית לוי שתרים גבה ותגיד "מזעזע". לפעמים אני רוצה לעשות משהו ואני לא יודעת איך, למרות שאני אזרחית ישראלית וכבר ניהלתי כמה מאבקים בחיי. כמה רע אפשר להיות כלפי אנשים שגם ככה הגורל הימר להם מכל בחינה אפשרית.

חשבתי על זה שוב היום בבוקר כשצפיתי בתכנית הבוקר עם עקיבא נוביק וחיים לוינסון ויש להם תמיד קטע מטופש של "שיחה בהפתעה", שההפקה מקשרת אותם עם מישהו שהם צריכים לנחש מיהו ולשאול אותו שאלות לא מתוכננות, והבוקר זה היה היחצ"ן רני רהב, ושאלו אותו על היחס של איילת שקד לפליטים מאוקראינה והוא אמר שהיא נוהגת בתבונה, ואני חשבתי שרני רהב הוא לא בן-אדם שמנדב את דעותיו בחינם, הוא יחצ"ן מפורסם שמשלמים לו הרבה כסף כדי שיפאר את לקוחותיו, והתקשיתי להאמין שהוא התנדב לשבח את מדיניות הרשע והגזענות של איילת שקד מרצונו החופשי, או שבעצם השיחה בהפתעה בכלל לא היתה בהפתעה והוא עלה לשידור כדי לשבח את מדיניות הרשע תמורת שכר נאה. חשבתי על הילדה חולת הסרטן שלא ראתה חודשים את אבא שלה ועכשיו צריכה גם לדאוג לאבא ולאחות שלא איפשרו להם להיכנס לישראל ועל רני רהב שאולי עושה כסף מלפאר את את איילת שקד ומדיניות הרשע והגזענות שלה וחשבתי כמה אני שונאת את הנימוס הזה שבו מראיינים אנשים שפלים שכל מלה שלהם נועדה להרע למי שגורלו לו הימר לו ממילא במקום להגיד להם בפנים שהם פשוט חלאות אדם, כי לפעמים צריך פשוט להגיד לאנשים שהם חלאות, גם אם הם יודעים להיות בכל המקומות הנכונים, לעשות פילאטיס אצל לאה שנירר ולהתראיין עליה לגיא פינס ולהתראיין אצל רוני קובן ולהתחנחן פה ושם בזמן שהם דנים אנשים למוות מבלי להניד עפעף. עכשיו אייל שקד עסוקה בהעברת חוק האזרחות שיותר מדויק לקרוא לו חוק הגזענות, חוק שמונע תושבות מבני זוג פלשתינים של ערבים שהם אזרחי ישראל, ואיילת שקד רוצה להעביר את חוק הגזענות הזה בעזרת מפלגות הימין המתועבות שהם כמובן חבריה האידיאולוגיים, והיא חושבת שהיא יכולה להיות שרת הפנים בתמיכת רע"ם ומר"ץ ובנט יכול להיות ראש ממשלה בתמיכת רע"ם ומר"ץ, אבל את כל החקיקה הגזענית ואת כל המדיניות הגזענית והמרושעת שלה, ומן הסתם גם של בנט, היא תעביר בעזרת הימין שמתנגד לממשלה שהיא שרת הפנים בה. אני מאד לא רוצה שהממשלה הזאת תיפול, כי אם נתניהו יחזור זה יהיה סיוט, אבל אם יפילו את הממשלה על חוק האזרחות, אני אהיה שלמה עם זה. והדבר שהכי מרגיז אותי זה שמפלגת העבודה תומכת גם כן בחוק הגזענות הזה ששולל זכויות אדם בסיסיות מפלשתינים ומונע מהם לחיות בישראל עם בני זוגם והורי ילדיהם רק מפני שהם ערבים. ואני לא מבינה איך אדם כד"ר נחמן שי לא רואה את החוט המקשר בין שלילת זכויות אדם בחוק האזרחות לבין ההתנכרות לפליטים אוקראינים שאינם יהודים. כשמסכימים לחקיקה גזענית כמו חוק האזרחות וחוק הלאום, והופכים את המדינה באופן רשמי למדינה ששוללת זכויות אדם מערבים רק משום שהם ערבים, ומעניקה ליהודים זכויות שנשללות מלא יהודים, מניחים תשתית למדיניות הגזענית שמאפשרת לנעול את הדלתות בפני פליטים שנמלטים מסכנת מות, רק מפני שאינם יהודים. אי אפשר להטיף לאנושיות לאחר שקבעת את חוסר האנושיות כחוק המדינה, ומי שמתבייש בפרצופה של מדינת ישראל שנועלת את שעריה בפני פליטי המלחמה מאוקראינה, שיבין שזה בדיוק פרצופה של מדינה ששוללת זכויות מערבים שמתחתנים עם בני עמם מצדה השני של גדר ההפרדה.   

המקומות שמהם הגענו

 

אף פעם לא רציתי לנסוע לפולין או לאוקראינה. תחילה כעסתי, כמו הפולנים עצמם, על כך שמדגישים את חלקם בשיתוף פעולה עם הנאצים ברצח יהודים, ומטשטשים את עובדת היותם קרבנות הנאצים. עם השנים יותר ויותר הכעיסה אותי הכחשת השואה הפולנית, הניסיון לתאר את עצמם כמקבילה של היהודים בשואה, מה שרחוק מהאמת, הניסיונות להציב צלבים באושוויץ, ההכפלה של מספר הקרבנות הפולנים ותיוג יהודי פולין כ"אזרחים פולנים", כדי לנכס לעצמם ברמייה את המספר ששה מיליון, שהרי היהודים בפולין שתחת השלטון הנאצי לא היו "אזרחים פולנים" אלא יהודים נרדפים על נפשם שהופשטו מכל זהויותיהם האחרות כולל זהותם האנושית והוגדרו כפשפשים שיש להדביר בגז. הרגיזו אותי גם הנסיעות של ישראלים לפולין שהוקדשו לביקור במחנה ריכוז ואנדרטת המרד בגטו ורשה לצד מסעות קנייה בזול, והעלו את הוולגריזציה של זכר השואה לשיאים חדשים. גם את מסעות בתי הספר לפולין לא אהבתי. אינני חושבת שחינוך צריך לזעזע, וביקור ביד ושם או במוזיאון לוחמי הגיטאות עדיף בעיני על נסיעה לפולין, וגם זול ושוויוני יותר. בתי הבכורה דוקא נסעה למחנות הריכוז. היא אמרה שזה ישמח את סבא וסבתא ניצולי השואה, וזה היה חשוב לה. אני חשבתי שהנסיעה הזאת היתה קשה מדי עבורה. היא איננה מהאנשים שנזקקים לפטיש האימים של ביקור באושוויץ כדי להתחבר לסבלם של הקרבנות. שיחות עם סבא וסבתא לגמרי הספיקו לה, ואני מאמינה ששיחות עם ניצולים וקריאת סיפוריהם הם כלי חינוכי נכון יותר מנסיעה למחנות, שהיום הם סוג של מוזיאונים, כי מה שחשוב בעיני הוא התוודעות למה שחשו האנשים שהיו שם, הפחד, האימה, הרעב, הסבל וההשפלה שנצרבו בהם, ולא השרידים הפיזיים שנותרו בשטח ממפעל הרצח ההמוני, שבכוח החיות האינסופי של הטבע מתכסים בדשא ופרחים ומזמנים ציפורים ופרפרים. ד"ר מנגלה כבר איננו גר שם, תודה לאל.  

כל אלה ביחד, ואולי גם דבקותם העיקשת של סבי וסבותי משני הצדדים בארץ-ישראל, שמאז הגיעו אליה מעולם לא יצאו ממנה ולא שבו ולו לביקור במחוזות ילדותם, גרמו לכך שסירבתי לנסוע לפולין, גם כאשר אמי הציעה לי להצטרף אליה לנסיעה. כמעט כל בני משפחתי נסעו לפולין ולאוקראינה. אני בעצמי לא נסעתי. קראתי על פולין ואוקראינה כמעט באובססיביות, וככל שקראתי יותר, נרתעתי יותר מלנסוע. אבל ככל שעסקתי יותר ביהדות מזרח-אירופה, הבנתי שהמראה הסלאבי הבולט של כמעט כל בני משפחתי מעיד על דם פולני ואוקראיני שזורם בעורקנו. מאחר שסבי מצד אמי היה ממשפחת לוויים, ואבי סבתי מצד אבי ממשפחת כהנים, נהגתי לומר שאנחנו מזרע לוויים, מזרע כהנים ומזרע פולנים. מידע מדויק לא היה לי ועדיין אין לי, רק ההבנה והידע ההיסטורי על ריבוי נישואי תערובת בין יהודים לבין בני העמים שבתוכם חיו, עניין ידוע לכל ומוכחש בעקשנות כאחת.

כי היתה אנטישמיות והיו פוגרומים והיו פחד ושנאה, ומעבר להם היו החיים. לאמי שנולדה בסטניסלבוב שבגליציה, שהשתייכה אז לפולין וכיום לאוקראינה ונקראת איוונו-פרנקיבסק, היתה מטפלת אוקראינית וממנה למדה אמי לדבר אוקראינית שוטפת. עם חברתה דוברת הרוסית רוניה דיברה אמי באוקראינית, ורוניה דיברה עמה ברוסית. אמי אמרה שהן לגמרי מבינות זו את זו כי השפות מאד דומות. סבי היה יהודי אורתודוקסי מקפיד במצוות. הוא לימד את אמי לדבר ולקרוא עברית משכילית יפהפיה עוד בקטנותה בפולין, אבל לא הפריע לו שבשתי בנותיו הקטנות מטפלת אשה אוקראינית שמדברת איתן באוקראינית. כיום מגיעות לישראל נשים אוקראיניות לטפל בקשישים ואולי גם בילדים. כך היה גם בעבר. פועלים אוקראינים עבדו אצל יהודים, משרתות ומטפלות אוקראיניות שירתו בבתי יהודים. חיי המסחר והמלאכה היו כמובן משותפים, והיו כמובן גם אהבות, וגם נישואים, כפי שסיפר שלום עליכם מפי טוביה החולב, או אהבות אסורות שלא עלו יפה, כפי שסיפר ביאליק ב"מאחורי הגדר". לעתים בני הזוג היהודים התנצרו, לעתים בני הזוג האוקראינים התגיירו, ולעתים נותרו איש באמונתו ונשארו יחדיו עד שהפריד ביניהם המות. גם באוקראינה וגם בישראל של ימינו יש לא מעט זוגות מעורבים, שחיים באהבה ובאושר.

חשבתי על כך כשאמרו שקל לנו יותר לקבל פליטים אוקראינים בהירים מאשר פליטים מאפריקה. יש בכך אמת, אבל לא בגלל צבע העור אלא בגלל שלמרות שכף רגלי לא דרכה באוקראינה, כשאני רואה במפה את השם איוונו-פרנקיבסק לבי מתכווץ, וכך גם לבוב או למברג, כיום לביב, שהיתה עיר המחוז והמרכז המסחרי והשלטוני של גליציה, ז'יטומיר הידועה בתלמידי חכמיה שבה גדל גם ביאליק, וחרסון וכמובן אודסה שבה עמל ביאליק עם חבריו הסופרים והמשכילים לבסס תרבות עברית ציונית. הקהילות היהודיות היוו חלק נכבד מן הערים והעיירות האלה, חלק בלתי נפרד מרקמת החיים בהן, ואלה היו קהילות עבריות וציוניות שהקימו גני ילדים ובתי ספר ואגודות תרבות והוציאו עיתונים וספרים ותרמו שקל לארץ ישראל עד שעלו לארץ בעצמן, מי שהספיק וזכה. הנשארים נרצחו בשואה, ביניהם גם הסבים-רבים שלי ורבים מבני משפחתי. חמישה מבני משפחת אמי ניצלו בידי שכנים פולנים שחפרו להם מחבוא בהר והביאו להם מזון בסכנת נפשות. זה היה ליד העיירה מונסטרז'יסקה שבה חיה משפחת סבתי ובה גדלה סבתי עד שנישאה. אמי אמרה שאחרי המלחמה רצחו אוקראינים מהעיירה את מציליהם הפולנים. קצת מוזר לי שרצחו את הפולנים ולא את היהודים עצמם, אבל זה מה שסיפרו לי ואני מספרת הכל כפי שסיפרו לי. הכל חלק מהחיים ואינני רוצה להעלים דבר.

בחרסון שאז נשלטה בידי הרוסים ונכבשה בידיהם השבוע, גדלה סבתא בתיה, סבתא רבתא שלי מצד אבי. היא נישאה לבן משפחת מרגלית (ביטאו מרגוליס) וניהלה מכולת, שבה קנו כל בני המקום, גם יהודים, גם אוקראינים, גם קוזאקים. היה לה שוט קטן שבו איימה על מי שלא התנהג כראוי. סבתא בתיה, גבוהה וחזקה כמו כל בני משפחת מרגלית (רק אני, לאכזבת אבי, נולדתי קטנטונת וכזו נשארתי), לא היתה יהודיה קרבנית. אפילו הקוזאקים הידועים לשמצה חששו מפניה והתנהגו אליה יפה. כשהיה סבי נער הם עברו לעיר אקרמן שעל נהר הדנייסטר. סבי לא נלאה לספר כיצד קפא הנהר בחורף והוא וחבריו החליקו על הנהר הקפוא. נעוריו באקרמן היו מאושרים למדי.

הפוגרומים ביהודים בשלטון פטליורה בשנת 1919 שברו את בני משפחת מרגלית. סבי אברהם היה החלוץ ובשנת 1920 עלה לארץ. בטרם עזב את אוקראינה תפרה סבתא בתיה מתחת לכל כפתור בחולצתו מטבע זהב. אחריו עלו לארץ כל אחיו ואחיותיו וגם ההורים, וכך ניצלה משפחתו של אבי ממוות בשואה. לא רבים מבני אקרמן שרדו את השואה. גם מסטניסלבוב לא שרדו יהודים רבים. בארץ הכיר סבי אברהם את סבתי צפורה שעלתה אף היא במסגרת "החלוץ". הם נישאו וחיו בזכרון-יעקב ובשנות השלושים השתקעו בבנימינה וניהלו מאפיה ופרדס. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" אהב סבי לשיר, וניכר בו שהזדהה עם כל מלה. סבתי עלתה מפרמישלאני, עוד עיירה גליצאית שיהודיה נרצחו בשואה. היא היתה בת הזקונים במשפחה והיו לה אחד-עשר אחים ואחיות מבוגרים ממנה. אמה מתה בלידתה ואחיותיה הגדולות גידלו אותה ופינקו אותה ברחמיהן על יתמותה מלידה. למעט אחיין אחד, שלמה נס-הכהן שנמלט לברית המועצות ומשם עלה לישראל, נרצחו כל בני משפחתה של סבתי צפורה בפרמישלאני. הבנתי את זה רק שנים רבות אחרי מותה. מעולם לא אמרה סבתי צפורה מלה על רצח משפחתה. רק סיפרה כמה כולם אהבו ופינקו אותה כי היתה ילדה יפה והיתה יתומה. רק בהיותי אשה מבוגרת, שנים לאחר מותה, הבנתי שרצתה להגיד שמכל אחיה ואחיותיה שאהבו ופינקו וגידלו אותה לא נותר לה איש בעולם, אך לא היתה מסוגלת לבטא את צערה במלים.

כשאני צופה בשידורים מאוקראינה כל הסיפורים ששמעתי מילדות, הטובים והרעים, עולים בראשי. אני יודעת שמשפחות המוצא שלי נרצחו בידי הנאצים. בשנים האחרונות מצאתי את עדותו של דוד אמי רובין מרפלד על סבא-רבא שלי אברהם משה מרפלד שנרצח באקציה. סבתי סיפרה שהנאצים היכו על ראשו בקתות רוביהם עד שהרגוהו. הם לא רצו לבזבז כדור על האיש הזקן. בן דוד אמי רישק סיפר לי שהם פחדו מן הפולנים והאוקראינים עוד יותר משפחדו מהנאצים, כי בני המקום הכירו אותם וידעו שהם יהודים, ורבים הלשינו והסגירו את שכניהם היהודים. אינני יודעת וגם רישק לא ידע אם אוקראינים היו מעורבים ברצח משפחתנו. אולי כן. אבל אין לי שום כעס על האוקראינים שנולדו הרבה שנים אחר כך, והמתקפה הרוסית עליהם מעוררת בי חלחלה וצער אינסופי. כשאני רואה את הנשים הצעירות שנמלטות מאוקראינה עם תינוקות ופעוטות אני רואה את בנותי ונכדי ואני חרדה להם ובוכה. כן, אני גם דומה להן והן דומות לי. מי יודע כמה דם אוקראיני זורם בעורקי. משפחתי חיתה ביניהם מאות שנים, והיה שם הכל – גם שכנות, גם שיתוף פעולה, גם אהבה, גם שנאה, גם פרעות, גם רצח, גם מות – היה שם הכל וזה היה לפני שנים רבות כשעוד לא נולדתי, כשהפליטים בגבולות אוקראינה עוד לא נולדו, כשנשיאם היהודי זלנסקי עוד לא נולד. עכשיו אני מסתכלת עליהם ורואה את עצמי, את מי שיכולתי להיות בנסיבות אחרות, כי בסופו של דבר גם אם כף רגלי לא דרכה שם מעולם, אני משם, אני אשה עם עור שקוף ועיני תכלת מאוקראינה, שמעולם לא הסכינה עם אור השמש הצורב של ארץ חמדת אבות שבה זכיתי להיוולד. ואני מתחננת שיפתחו בפני אחי האוקראינים הנמלטים מרודפיהם את הלב ואת השערים.   

כאוס באוקראינה

 

אנשים נוטים לקוטביות. קודם הניחו שרוסיה תכבוש את אוקראינה ביומיים ותכניע אותה כליל, עכשיו מגזימים בהתפעלות מההתנגדות האוקראינית. הציפיה שרוסיה תכניע מיד מדינה של ארבעים מיליון איש ששונאים את הרוסים בכל לבם היתה מוגזמת, וגם ההתפעלות מההתנגדות האוקראינית מוגזמת. לא רואים פעילות של חיל אוויר אוקראיני, שזה דבר די מדהים שמדינה כל כך גדולה אין לה חיל אוויר שיכול להפציץ שיירות רוסיות שחודרות לשטחה, שלא לדבר על לתקוף בעורף האויב. קשה להכריע מערכה בלי חיל אוויר. כבר במלחמת העולם השנייה מילאו חילות האוויר הבריטי והאמריקני תפקיד מרכזי מאד בהכנעת הנאצים – אז סבל גם הצבא האדום מהעדר יכולת אווירית. כיום נראה שרוסיה שולטת בשמי אוקראינה, וזה מצב מאד מפחיד, גם אם ההגנה האווירית האוקראינית כן מצליחה לפגוע במטוסים רוסים, אבל לא מן האוויר אלא מן הקרקע בלבד.

בכלל התחושה היא שאוקראינה בונה בעיקר על לוחמת גרילה ולא על כוחותיה הסדירים, וזה מצב מאד מסוכן מהרבה בחינות. בחלוקת נשק לאזרחים ובמתן היתר לפעולה עצמאית של אזרחים, הפריטה המדינה האוקראינית את הכוח שצריך להיות בידי המדינה בלבד, והתוצאה היא כאוס גמור ואלימות של מיליציות ברחובות. הרצח של רומן ברודסקי הוא תוצאה מלקיחת החוק לידיים של מיליציות פרועות, לא מטעות בזיהוי – אף אחד באוקראינה לא חושב שברודסקי זה שם צ'צ'ני, ואף אחד לא מבלבל בין ברודסקי לאחמדייב. המדינה האוקראינית ביאושה עשתה דבר מסוכן מאד – היא הניחה לאזרחיה לנהל צבאות פרטיים ולוחמה פרטית שאיננה מאורגנת ואיננה מפוקחת, והתוצאה היא שפחד להסתובב באוקראינה כיום לא רק בגלל הרוסים, וששמועות על סוכנים רוסיים שמסתובבים מסכנות חיי אזרחים תמימים. כאשר המדינה מפריטה את השימוש בכוח ואיננה מפקחת עליו ומגבילה אותו, התוצאה היא שכל דאלים גבר ואיש את רעהו חיים בלעו.

כמובן שרוסיה היא האחראית העיקרית לאסון ההומניטרי באוקראינה שהולך ומתעצם מיום ליום, אבל גם ההתנהלות האוקראינית איננה מצטיינת, ונראה שלא רק את השימוש בכוח אלא גם את הדאגה לאזרחים המדינה הפריטה במידה רבה, ואין מאמץ מאורגן לדאוג לאנשים למזון ומים. ישראל שלחה לאוקראינה ציוד לאספקת מים מיוזמתה – אוקראינה לא ביקשה ציוד כזה, שהוא אחד הדברים הראשונים שמדינה מותקפת ומופצצת נזקקת לו – אספקת מים לאנשים שנאלצו לעזוב את ביתם בגלל הפצצות. האוקראינים מפגינים הרבה אומץ ונחישות וכושר אלתור, אבל מדינה של ארבעים מיליון נפש זקוקה ליותר מאומץ ונחישות כדי להתמודד עם האלימות הרוסית.

ישראל יכולה לגלות נדיבות, גם במשלוח סיוע הומניטרי וגם בקליטת פליטים אוקראינים, והדרישה להפקדת ערבות לכך שהפליטים יעזבו, כאשר לרובם אין לאן לעזוב, היא רשעות שמאפיינת למרבה הצער את איילת שקד בכל מעשיה. ישראל לא תתמוטט גם אם יגיעו אליה כמה אלפי פליטים אוקראינים ואפילו אם חלקם ישארו לחיות פה. וזה לא הזמן להתחשבן עם האוקראינים לא על חמלניצקי ולא על פטליורה ולא על הסיוע לנאצים ברצח יהודים. האמהות הצעירות שנמלטות מאוקראינה עם תינוקות וילדים רכים אינן אשמות בפשעי אבותיהן, ולכל אדם חף מפשע יש זכות שיתייחסו אליו כאל בן-אדם ולא כאל חלק מקולקטיב. עמנו שנרצח אלפיים שנה בגלל אמונה בסיפור על רצח אלהים לא צריך ליפול למכשלה הזו של חשיבה מכלילה על אנשים. בישראל חיים לא מעט בני ובנות זוג אוקראינים של יהודים שלא עשו רע לאיש, ולא יקרה שום רע אם קרוביהם יגיעו לכאן גם כן. כדי להיות בן-אדם צריך לזכור שגם הזולת הוא בן-אדם. לפעמים יוצאים נשכרים מכך שרואים את הפרט כפרט בפני עצמו ולא רק כחלק ממכלול. לפעמים יוצאים נשכרים מכך שבוחנים את המציאות לגופה ולא חושבים רק בסטריאוטיפים והכללות על כל דבר ועניין.

 

מתקפת רוסיה על אוקראינה

ביום הראשון של מלחמת רוסיה באוקראינה היו אנשים, גם בישראל, שהתפעלו מ"המבצע המבריק" של פוטין. נדמה שהם השתתקו. מלחמת ברירה לעולם איננה מבריקה או חכמה. מלחמה היא דרך גרועה מאד להשיג מטרות, מפני שיודעים רק איך מתחילים במלחמה. לעולם אין יודעים כיצד היא תימשך וכיצד היא תסתיים. גם אם מתכננים את מהלך המלחמה בקפידה, אין שום אפשרות לצפות מראש את עוצמת ההתנגדות, את ההשפעות הקצרות וארוכות הטווח, הן על היריבים והן על אזרחי המדינה התוקפת. לרוב המלחמות יש השפעות ותוצאות שהפותחים בהן אינם צופים מראש. היטלר שיצא לכבוש את כל העולם וסיים בהתאבדות בבונקר שלו בגרמניה ההרוסה הוא הדוגמה האולטימטיבית, אבל גם דוגמאות פחות קיצוניות אינן מבשרות טובות למי שסומכים יתר על המידה על כוחם הצבאי ותוקפים יריבים חלשים מהם בהרבה.

חולשה היא עניין יחסי. עם שיושב על אדמתו ונלחם בצבא כובש, נהנה מלא מעט יתרונות, גם אם כוחו הצבאי נחות מכוח האויב. האויב צריך לשנע את חייליו ונשקו לתוך השטח הכבוש. הנכבשים יושבים בארצם ויכולים בהחלט למרר את החיים גם לצבא חזק. טנקים יכולים לשעוט ברחובות הארץ הכבושה, ובקבוקי מולוטוב הם נשק פרימיטיבי, אבל בקבוקי מולוטוב שנזרקים מקומות עליונות של בניינים יכולים להצית טנקים ומשוריינים וליצור בעיה לא קטנה עבור הצבא הכובש, כנ"ל טילי כתף ורובי צלפים קלים. כפי שצה"ל יודע היטב, גם אבנים גדולות ומרצפות שנזרקות מגגות יכולות להרוג חיילים. קשה לכבוש שטחים בלוחמת גרילה, אבל אפשר בהחלט להסב לצבא הכובש אבדות ולגבות ממנו מחיר דמים.  

לכבוש עם עוין זה ממש לא פיקניק. סטלין הצליח להשתלט על מזרח אירופה, מפני שהוא כבש אותה מידי הנאצים, והפחד המצמית מגרמניה הותיר את מזרח אירופה שנים רבות בשליטת הרוסים. לכן גם פוטין צועק שהוא נלחם בנאצים שמבצעים רצח עם. אבל יש גבול עד כמה אפשר לשכנע אנשים באמצעות שקרים גלויים לעין. העולם יודע שאוקראינה היא כיום מדינה דמוקרטית, שהשיגה את שחרורה מעול הפטרונות הרוסית במאבק לא פשוט, ושהנשיא שלה הוא יהודי שנבחר בבחירות דמוקרטיות. דוקא פוטין מטיל האימה הוא זה שמעורר בתודעת העולם את זכרו של היטלר, ולא  אוקראינה שלא איימה על שום מדינה ועל שום עם ורק ביקשה לחיות את חייה בשלווה.

לעמנו יש חשבון היסטורי עצוב עם העם האוקראיני, אבל הוא איננו רלוונטי למשבר הנוכחי. אוקראינה של היום מקיימת יחסים טובים עם ישראל, ולכל דור חדש יש זכות לפתוח דף חדש ביחסי עמו עם העם היהודי. ומה שהכי חשוב: אוקראינה איננה אשמה כהוא זה בהתקפה הרוסית. כעת היא קורבן לאלימות של הדיקטטור האכזרי ולדימיר פוטין, שפוגע קשה גם ביריביו ומתנגדיו בתוך רוסיה, שכמה מן הבולטים שבהם הם יהודים, וצריך לעמוד לצדה של אוקראינה מפני שהיא צודקת, ומפני שפוטין הוא איום על שלום העולם, וגם מדינת ישראל, שהצבא הרוסי יושב על גבולותיה עם סוריה, חוששת מאד מהאיום הרוסי, שבמרחק לא רב מישראל הפך מאיום לאלימות גלויה.

כבר עכשיו יש למתקפה של פוטין כמה תוצאות הפוכות ממטרותיו: כוחות נאט"ו במדינות מזרח אירופה מתוגברים כעת, והרצון של מדינות מזרח-אירופה במטריית ההגנה של נאט"ו רק מתגבר. מדינות כמו פולין והונגריה, שמשטריהן האנטי-ליברלים התגרו באיחוד האירופי ופגעו בעקרונות דמוקרטיים ובחירות נתיניהם, מזועזעים מהברוטליות של פוטין, והדבר יגביר מאד את רצונם לדבוק באיחוד האירופי ובנאט"ו, ויכול בהחלט לחזק מגמות דמוקרטיות ומערביות במדינות האלה. הדבר נכון כמובן לגבי כל מדינות ברית ורשה שחברות כעת אם באיחוד האירופי ואם בנאט"ו, שכולן מאוימות כעת על ידי פוטין וחוששות שאחת מהן תהיה קורבנו הבא. נאט"ו תתחזק כעת וגם האיחוד האירופי יתחזק. ייתכן אפילו שבריטניה תחזק מחדש את קשריה עם האיחוד, שממנו נקרעה מתוך תחושה שאירופה כבר איננה מאוימת. פוטין הזכיר לכולם שהאיומים על בטחון אירופה אינם נחלת העבר. וגם היחס לאוקראינה מצד האיחוד האירופי ונאט"ו, שלא ששו לצרפה לשורותיהם, הולך ומשתנה בעקבות המתקפה הרוסית, וכבר נשמעים קולות בארצות הברית ובאירופה שיש לצרף את אוקראינה לברית הצפון-אטלנטית.

והלאומיות האוקראינית שפוטין מזלזל בה צפויה דוקא להתעצם לנוכח המתקפה. קשה לדעת מה הניע את ספינת הקרב הרוסית להתנפל בברוטליות על החיילים המעטים באי הנחשים הזעיר, שאין לו שום חשיבות אסטרטגית. אולי חפצו הרוסים להטיל אימה על חיילי אוקראינה כולם, אבל ההיפך קרה: הם סיפקו לעם האוקראיני מופת וסמל של גבורה לאומית, שלאורו מבקשים כעת אוקראינים צעירים אחרים לפעול. זו רק דוגמה אחת לכך שאלימות עלולה להוליד את ההיפך הגמור מהתוצאה שאליה כיוונה, מפני שאלימות מיותרת לעולם איננה חכמה.