אז יהיו בחירות

לא אכפת לי במיוחד ששוב יהיו בחירות. אני אצביע שוב למר"ץ ואני מקוה ששוב הם יעברו את אחוז החסימה. כמובן שאני אשמח אם הם יגדלו, כי השאלה הכי חשובה בישראל היא שאלת היחסים בין היהודים והערבים, ובמר"ץ יש שותפות מלאה של יהודים וערבים, וגם של גברים ונשים, וזה הדבר החשוב ביותר בעיני, להצביע למפלגה שיש בה חברי כנסת יהודים וערבים ביחד, ולא להצביע למפלגה שיש בה חברים שלא מסוגלים לעמוד על אותה במה יחד עם ערבי. לא חייבים להסכים עם הציבור הערבי בכל דבר, אבל חייבים לשבת יחד, ואם המפלגה המשותפת ליהודים וערבים היא קטנה, צריך להילחם עליה, ולא לנטוש אותה כדי להצביע למישהו שאולי יצליח לסלק את נתניהו מראשות הממשלה ואולי לא. נתניהו יסולק מראשות הממשלה כשתגיע העת לכך, וגם אם הוא יצליח בדקה התשעים להרכיב ממשלה בראשותו, ברור שהוא מאד נחלש, וכבר לא יכול להכתיב את כל שאיפותיו כמו שהיה נדמה. אי אפשר להיות חזק, כשבמקום להילחם על אידיאולוגיה ועל טובת הכלל נלחמים למען הימלטות מאימת הדין, וכשכל מה שעושים מתמקד בהתחמקות מלתת את הדין על מעשיך. זה מגחיך מאד את האמירה של נתניהו אתמול בנאום שלו, שליברמן יחשוב על האינטרס של המדינה, כאילו נתניהו חשב פעם על משהו שאיננו טובת עצמו. ואני חושבת שהמאבק של ליברמן בחרדים הוא מאבק חשוב, דוקא מפני שהם כל כך התחזקו ועוד בטרם הורכבה ממשלה, שהם מקווים להיות בה גורם דומיננטי ביותר, הם כבר דורשים לסגור את מפעל פניציה בירוחם בגלל שהתנורים שלו פועלים בשבת, שזה כמו לבצע פיגוע המוני בעיירת פיתוח, וכבר הם דורשים מעיריית ירושלים לאסור על הנפת דגלי גאווה בעיר ובמצעד הגאווה, דרישה שממחישה היטב את גודל החוצפה והיוהרה של הציבור החרדי לאור הצלחתו בבחירות. כמובן שעם מרכיב חרדי ושונא נשים של כעשרים מנדטים אין בכלל מה לדבר על נישואים אזרחיים בישראל, על ביטול המונופול של בתי הדין הרבניים שרואים באשה סוג של חיית-בית ולא אדם שוה זכויות וחופשי. המשך קיומם של מוסדות כמו עגינות וממזרות בישראל של המאה ה-21 הוא מחליא ומזעזע, ולמדינה אין זכות להתיר שיטה משפטית שמשעבדת נשים ורומסת זכויות יסוד כמו נישואים, אבל עם קואליציה שהחרדים והחרד"לים מהימין הקיצוני הם שליש ממנה, אין שום אפשרות לקדם זכויות של נשים ולקדם את מדינת ישראל למאה ה-21.

וזו איננה "בחירת העם", כי פחות משליש הבוחרים בחרו בנתניהו, ואפילו אלה שבחרו בו מתוך אמונה פוליטית בליכוד, לא כולם מעוניינים בערעור מעמדו של בג"ץ, ובוודאי שרובם אינם מעוניינים בשתלטנות החרדית שמעולם לא ייצגה את רצון הציבור אלא את דיכוי רצון הציבור באמצעות כוח פוליטי, או ליתר דיוק, באמצעות ניצול מציאות פוליטית, שבה ראש הממשלה המיועד מוכן למכור אינטרסים של כלל הציבור בתמורה לחסינות ממשפט, שזו שערורייה בשני ההיבטים שלה, גם בעירעור שלטון החוק והשוויון בפני החוק, וגם באילוץ הציבור כולו להכפיף את האירועים האינטימיים והמשמעותיים ביותר בחייו לכפייה חרדית זרה להשקפת עולמו. ודווקא בסיטואציה הזאת אני מאמינה לליברמן, שהוא רואה בהתחזקות החרדים סכנה אמיתית לציבור הכי נאמן שלו, ציבור עולי ברית המועצות לשעבר, שהחרדים לא גילו שום חמלה כלפי אלה מבניו שהיו נשואים בנישואי תערובת וילדיהם, וכך העולים שסבלו ברוסיה בשל יהדותם, נאלצו לגלות שבישראל הם אינם נחשבים ליהודים, ואין שום הבנה למציאות חייהם הקשה בברית-המועצות. אני מאמינה לליברמן שחשוב לו שהחרדים לא ימררו את חייהם של יוצאי ברית-המועצות לשעבר, גם אם הם מעוניינים לפקוד בשבת מסעדות של בשר חזיר. איש איננו מכריח את החרדים לחיות בניגוד לאמונתם, והגיע הזמן שיניחו לשאר הציבור בישראל לחיות בהתאם לאמונתו.

יכול גם להיות כמובן שליברמן מעוניין לעזור לידידו גדעון סער לסלק את נתניהו מראשות הליכוד. אני יודעת שהם מיודדים, כי פעם כשטיילתי עם הכלב שלי ליד מסעדת אנג'ליקה הסמוכה לימק"א, ראיתי דרך החלון את גדעון סער וליברמן מסובים ליד שולחן ומשוחחים, והיה ברור שהם אכלו יחד ולא נפגשו במקרה. אני לא חושבת שליברמן היה יושב באנג'ליקה עם נתניהו לארוחה דשנה, כי הוא לא אוהב קמצנים, וברוסיה, כמו ברוב החברות המזרחיות, קמצנות נחשבת לתכונה מתועבת, ורוסי שרוצה שיחשבו עליו טובות לא מתקמצן על החברים שלו, לא מבקש מהם סכיני גילוח וקצף, ולא מאכיל אותם על חשבון המדינה אלא על חשבונו, ובנדיבות. אולי צריך לחזור לשיטה העתיקה שבה מי שרצה להיבחר למשרה ציבורית עשה משתה להמונים. אולי משתה כזה יכול ללמד על הנבחר יותר מראיונות בטלויזיה, שבהם משקרים לציבור בלי בושה. מצד שני נתניהו בטח היה מסדר שאדלסון או מילצ'ן ישלמו על המשתה שלו, שזה בערך מה שהוא עושה כבר יותר מעשר שנים, ועכשיו הוא נואם לנו על טובת המדינה ועל מה שהעם רצה, כשברור לגמרי שרוב העם יעדיף ממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן – ובלי נתניהו – על ממשלה צרה של נתניהו ששליש ממנה חרדים וסמוטריצ'ים, שאפילו מי שהיה איתם בקואליציה ישב איתם רק מפני שקל לקנות אותם בכסף ובוודאי שהם מוכנים לעזור לעבריין להימלט מאימת הדין, כי יש להם תרבות גלותית של רמיית השלטון, השתמטות מחובות וסלחנות לכל עבריינות, שימוש בכוח השלטון לכפייה דתית וחיים על חשבון הציבור שממנו הם מסתייגים. אם צריך להוציא כספים כדי להילחם בברית העבריינים הזו של החרדים ונתניהו, זו בעיני הוצאה ראויה בהחלט, וממש לא בזבוז כספים.

פרנץ קפקא / כל אדם הוא יחיד במינו

כל אדם הוא יחיד במינו, אבל כדי להסתמך על ייחודו הוא חייב למצוא טעם בייחודו. כפי שחוויתי זאת מבשרי, עמלים בבית-הספר כמו גם בבית למחוק את הייחודיות. בכך מקלים על מלאכת החינוך, אבל גם מקלים על חייו של הילד, אמנם קודם לכן זה צריך לעלות לו בכאב שגורמת הכפייה. למשל לעולם אי אפשר לגרום לילד, שנמצא בערב באמצע קריאתו של סיפור מרגש, להבין שהוא צריך לחדול מקריאה וללכת לישון, רק על סמך הוכחה שמצטמצמת בו. כאשר אמר לי מישהו במקרה כזה שכבר מאוחר, שאני מקלקל לעצמי את העיניים, שבבוקר אהיה מנומנם ואתקשה לקום, שהסיפור הטפשי והגרוע איננו שווה זאת, אמנם לא יכולתי להתנגד לכך במפורש, אבל רק משום כך, שזה אפילו לא הגיע לגבול הדברים שראויים למחשבה, כי הכל היה אינסופי או הוביל למשהו לא מוגדר, שהיה שקול לאינסופי. הזמן היה אינסופי, לכן לא יכול היה להיות מאוחר, מאור עיניי היה אינסופי, לכן לא יכולתי לקלקל אותו, אפילו הלילה היה אינסופי, לכן לא היה כל צורך לדאוג לקום בבוקר, ולא הבדלתי בין ספרים על פי הטיפשות והחכמה, אלא אם ריתקו אותי או לא, והספר הזה ריתק אותי. את כל זה לא יכולתי לבטא בלשון זו, אבל התוצאה היתה שהצקתי בבקשותיי שיתירו לי להמשיך לקרוא, או שהחלטתי להמשיך לקרוא בלי רשות. זה היה הייחוד שלי. דיכאו אותי בכך שכיבו את הגז והשאירו אותי ללא אור: לצורך הבהרה אמרו: כולם הולכים לישון, אז גם אתה צריך ללכת לישון. את זה ראיתי והייתי חייב להאמין בכך, למרות שזה היה בלתי נתפס. איש איננו רוצה להנהיג רפורמות כה רבות כמו הילדים. אבל בהתעלם מדיכוי זה שבמובן מסוים ראוי להכרה, עדיין נשאר כאן, כמו כמעט בכל מקום, עוקץ, ששום הסתמכות על הכלל איננה יכולה ולו להקהותו. כלומר נותרתי באמונתי, שבדיוק באותו ערב איש בעולם לא חפץ לקרוא כמוני. את זה לא יכלה לסתור לי שום הסתמכות על הכלל, יותר משראיתי אני, שאין מאמינים לתשוקתי הבלתי ניתנת לריסון לקרוא. רק בהדרגה והרבה יותר מאוחר, אולי רק כאשר התשוקה נחלשה, עלתה בי מעין אמונה בכך, שלרבים היתה תשוקה שווה לקרוא ובכל זאת הם ריסנו את עצמם. אבל באותה עת חשתי רק בעוול שנעשה לי, הלכתי לישון עצוב והתפתחו להם יסודות השנאה, שבמובן מסוים קבעה את חיי בתוך המשפחה ואת כל חיי מכאן ואילך. איסור הקריאה הוא אמנם רק דוגמה, אבל דוגמה אופיינית, כי איסור זה השפיע עמוקות. לא הכירו בייחודי: אבל מכיוון שאני חשתי בו, הוכרחתי לזהות בהתנהגות זו כלפיי – בהיותי מאד רגיש לכך ותמיד עומד על המשמר – חריצת-דין עליי. אבל אם כבר חרצו את דינו של מעשה זה שהוצג לראווה, כמה גרועים ממנו היו המעשים שמלכתחילה הסתרתי, כי אני בעצמי זיהיתי בהם עוול קטן. למשל קראתי בערב, למרות שעוד לא למדתי את שעורי הבית למחר. זה היה אולי לכשעצמו בתור השתמטות מחובה דבר מאד רע, אבל לא היה בכך כדי הרשעה מוחלטת, רק באופן יחסי זה נראה לי כהרשעה. אבל מלבד ההרשעה לא היתה הזנחה זו גרועה יותר מהקריאה הארוכה לכשעצמה, בפרט מאחר שתוצאותיה צומצמו מאד עקב פחדי הגדול מבית הספר ומן הרשויות. מה שדחיתי פה ושם עקב הקריאה, השלמתי בקלות בבוקר או בבית-הספר, בעזרת הזיכרון הטוב שהיה לי באותה עת. אבל הדבר העיקרי היה, שאת הייחודיות שלי להאריך לקרוא המשכתי כעת באמצעיי שלי לייחודיות השמורה בסוד שלי לדחות חובות ועקב כך הגעתי לתוצאה המדכאת ביותר. זה היה כאילו מישהו עם שוט שאיננו יכול לגרום שום כאב, שנוגעים בו רק לצורך אזהרה, אבל הוא מפרק אותו למרכיביו, מושך את קצוות השוט ומתחיל ביוזמתו לדקור ולשרוט את פנימו, בעוד היד הזרה ממשיכה כל העת לאחוז בשוט בשלווה. אבל גם כאשר לא הענשתי אז את עצמי קשה במקרים כאלה, בכל מקרה בטוח, שלא הפקתי מהייחודים שלי אף פעם את אותו רווח אמיתי, שמתבטא בסופו של דבר באמון מתמיד בעצמך. לרוב היתה תוצאת הצגתו של הייחוד, שאו ששנאתי את המדכא, או שסברתי שהייחוד איננו קיים, שתי תוצאות שיכלו גם להיות קשורות זו בזו באופן שקרי. אם שמרתי את הייחוד בסוד, התוצאה היתה ששנאתי את עצמי או את גורלי, שראיתי את עצמי כרע או כארור. היחס בין שתי קבוצות הייחודים השתנה מאד במרוצת השנים. הייחודים המוצגים התרבו, ככל שהתקרבתי לחיים שיועדו לי. אבל הדבר לא הביא לי גאולה, מספר הייחודים השמורים בסוד לא פחת עקב כך, בהתבוננות מתוחכמת נמצא, שלעולם אי אפשר להודות בכל. אפילו מן הוידויים המלאים בבירור של הזמן הקודם נראה עדיין מאוחר יותר השורש בפנים. אבל גם כאשר זה לא היה כך, בעירעור כל האירגון הנפשי, שערכתי ללא הפסקות מכריעות, די היה בייחוד נסתר אחד, כדי לערער אותי עד כדי כך, שעם כל ההסתגלויות האחרות לא יכולתי להחזיק את עצמי בשום מקום. אבל גרוע מכך. גם כאשר לא שמרתי אצלי שום סוד, אלא השלכתי ממני הכל כל כך רחוק, שעמדתי טהור לגמרי, רגע אחר כך שוב הייתי מלא בתוהו ובוהו הישן, כי לפי דעתי הסוד לא זכה להכרה ולהערכה הראויות וכתוצאה מכך נדחה על ידי הציבור חזרה אליי והוטל עלי מחדש. זו לא היתה הונאה אלא רק צורה מיוחדת של הכרה, שלפחות בין אנשים חיים, לעולם איננה יכולה להשתחרר מעצמה. למשל כאשר מישהו מתוודה בפני חברו שהוא קמצן, באותו רגע הוא בבירור משחרר את חברו, כלומר את השופט המכריע, מקמצנות. באותו רגע אין זה משנה איך החבר מקבל זאת, האם הוא מכחיש את קיומה של הקמצנות, או מעניק עצות איך אפשר להשתחרר מקמצנות, או אפילו מגן על הקמצנות. אולי אפילו לא קובע אם החבר מפסיק את החברות בעקבות הוידוי. הרבה יותר קובע שמישהו מסר את סודו לציבור לא כחוטא מתחרט, אלא כחוטא הגון והוא מקוה, שעל ידי כך שוב כבש את הילדות הטובה וחשוב מכך, את הילדות החופשית. אבל כובשים רק טיפשות קצרה ומרירות הרבה יותר מאוחרת. כי אי שם על השולחן מונח בין הקמצן וחברו הכסף, שהקמצן חייב לקחת לעצמו ושאליו הוא כל הזמן שולח את ידו מהר יותר. באמצע הדרך פועל אמנם הוידוי פחות ופחות, אבל עדיין משחרר, לא יותר מכך, להיפך, הוא רק מאיר את היד הנעה לה קדימה. וידויים משפיעים אפשר לתת רק לפני או אחרי המעשה. המעשה לא נותן לשום דבר להתקיים על ידו, עבור היד שנוברת בכסף אין גאולה במלה או בחרטה. או שמסלקים את המעשה, כלומר את היד, או שאנוסים בקמצנות...

הערה: כך הותיר קפקא את הטקסט, קטוע באמצע המשפט. ניכר בטקסט שאיננו מלוטש, קו המחשבה איננו עקבי והמעבר מן הדיון בייחודיות לדיון בקמצנות מפתיע מעט – וגם משעשע מאד, אבל הטקסט הזה, שנכתב כנראה בקיץ 1916, מרתק באופן שבו הוא מתאר את הילד קפקא הנאבק בהוריו להמשיך לקרוא בחשכה ומאמין, מן הסתם בצדק, שאיש במשפחתו איננו חש כמותו בתאוות הקריאה ושמשפחתו מדכאת את ייחודו, שהוא מודע לו כבר כילד. קמצנות היא תכונה שנאשם בה ככל הנראה, וכמו אהבת הקריאה זכתה אף היא להיחשב בעיניו לסוג של ייחוד...

ספר תרגומי קפקא שלי

האהוב הקמצן

פעם, בימי נישואי האומללים, התגורר לידינו סטודנט למשפטים עם רעייתו ושני ילדיו הקטנים, שהיו בערך בני גילן של בנותיי הפעוטות. לזמן מה הייתי מאוהבת בו. חשבתי שלו הייתי נשואה לו במקום לבעלי הייתי אשה מאושרת. כשהייתי מטיילת עם בנותיי במגרש השעשועים, פגשתי אותו שם לפעמים עם ילדיו. הוא טייל עם הילדים כדי שאשתו תוכל לנקות את הבית, ולפעמים ראיתי אותו מנקה בעצמו את הבית, כשאשתו טיילה עם הילדים. באותם ימים זו היתה פסגת חלומותיי - בעל שעוזר. היתה לו מכונית קטנה וישנה ולפעמים, כשהוא לקח את אשתו וילדיו לעבודה ולגני הילדים, הוא לקח במכונית הקטנה והישנה גם אותי, וישבתי מאחור ליד ילדיו, וחשבתי כמה הייתי שמחה לשבת לידו במכונית הקטנה והישנה הזאת ולנסוע למרחקים. הוא הירבה להתלונן על חסרון כיס ועל כך שהמכונית העלובה גוזלת את פרוטותיו האחרונות. לי הוא אמר שאני מלאה בכסף, כי בעלי עבד בצבא ונהג במכונית יקרה שקיבל מהצבא, חלף רגלו שרוסקה בשלושה כדורי רובה.

את האהבה הזו שמרתי כמובן רק ביני לביני. חלמתי עליו הרבה, בעיקר בהקיץ, אבל אינני חושבת שמישהו יכול היה לחוש בכך, כי לא הרביתי לדבר באותם הימים עם איש. גם עם בעלי וגם עם אהובי דיברתי באותם הימים רק שיחות חולין, כמו מה יש לאכול וכמה צריך לשלם לועד הבית. את בעלי מיעטתי מאד לראות באותם ימים, כי היתה לו עבודה וגם מאהבת – לא ידעתי מתי בדיוק היה אצל המאהבת ומתי בעבודה – וגם לאהובי היתה עבודה, ומלבד זאת שקד על לימודי המשפטים, וכאמור, גם הירבה לעזור לאשתו בעבודות הבית ובטיפול בילדיו.

רצה הגורל שאחרי שעברתי דירה והתגרשתי וניסיתי לקיים את עצמי ואת בנותיי בדוחק מעבודות תרגום, התקשר אליי אותו האיש, ולא זיהיתי אותו מיד, למרות שקולו מיד נשמע לי מוכר. הוא אמר שהוא צריך תרגום מאנגלית לעברית, אבל הוא לא יכול לשלם הרבה, כי הוא סטודנט ממש ממש תפרן ואין לו גרוש. בשיחתנו הקצרה שנמשכה רק כמה רגעים, חזר ואמר כמה פעמים שהוא ממש ממש תפרן ואין לו גרוש, כאילו הלך והתרושש ממלה למלה. באותם ימים רציתי כל עבודה ואפילו בשכר מעט, ואמרתי לו שיבוא ויראה לי מה הוא רוצה לתרגם ואני אראה מה אפשר לעשות. אמרתי לו את שמי וכתובתי והוא אמר שיבוא מיד אבל הוא לא בא מעולם.

אחרי שהנחתי את השפופרת קלטתי שזהו אותו הגבר שפעם אהבתי וחלמתי להיות נשואה לו, והוא כבר מזמן לא היה סטודנט אלא עורך-דין, שהיה לו בהחלט די והותר כסף לשלם לי שכר נדיב, אבל הוא רצה לרמותני ולקפח את שכרי. בוודאי גם הוא זיהה בסופו של דבר מי הייתי, בוודאי לאחר שאמרתי לו את שמי, ולכן לא הגיע אליי מעולם. אולי התבייש ששיקר לי, מה שאומר שאולי בכל זאת היה לו מצפון, ואולי לאחר שהבין מי אני וידע שאזהה אותו ושלא תהיה לי שום סיבה להסכים שיקפח את שכרי, כבר לא השתלם לו לבוא.

איך בכלל יכולתי להתאהב באיש הזה, חשבתי לעצמי, באיש שהיה קמצן ונצלן עוד הרבה יותר מבעלי, ולמה חשבתי שהוא בעל טוב כל כך. ומצד שני, נדמה שהיה בכל זאת בעל טוב, כי ראיתי שעזר לאשתו לנקות את הבית ולטפל בילדים, דברים שבעלי לא עשה מעולם. אולי אם הייתי נשואה לו הייתי בכל זאת מאושרת, והוא היה עוזר לי בכל דבר, והחיים היו הרבה יותר נעימים וקלים. חשבתי וחשבתי כי רציתי להציל את הדימיונות שניחמוני פעם, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שגם לו הייתי מאושרת להיות נשואה לו, אינני רוצה להיות נשואה לקמצן שכזה.