עוד לא מאוחר לסלק את מרזל

אתמול קיבלנו הוכחה חיה למה שקורה כשלאומנות אלימה מרגישה שהדמוקרטיה מגינה עליה. ישנה דיעה תמימה כזו, שאם יניחו לתנועות לאומניות אלימות להתמודד בבחירות דמוקרטיות, זה ימתן וירסן אותן, ויגרום להן לנהוג על פי החוק וכללי המוסר המקובלים. ישנה דיעה כזו, למרות שהמציאות, גם בישראל, ואין צורך להזכיר שגם בעמים, מוכיחה שוב ושוב את ההיפך. לאומנות אלימה ניזונה מקרקע גידול של שלילת הזולת, שלילת האנושיות שלו ושלילת זכותו לבטא את שונותו, ולכן איננה יכולה להשתתף במשחק הדמוקרטי, שכולו מבוסס על הכרה בקיום האנושי של הזולת ובזכותו להיות שונה ולבטא את שונותו.

אין זה מקרה שהלאומנות האלימה משתלבת בדיכוין של נשים ובשלילת זכותן לפעול במרחב הציבורי ולייצג את עצמן. האשה היא הזולת המובהק ביותר, השונות שלה לעומת הגבר היא השונות הבסיסית ביותר שנתפסת כנחותה. מי שכל תפיסת עולמו מבוססת על חוסר יכולת להכיר בשיוויון בין בני אדם שונים, יתקשה להכיר בשיוויון האשה, ויסרב להכיר בזכותן של נשים לפעול במרחב הציבורי ולהתבטא בו.

לא במקרה הפכה חנין זועבי למושא ולמוקד של האלימות הלאומנית, למרות שחברי כנסת ערבים גברים אמרו לא פעם דברים דומים ועשו מעשים מקוממים אף יותר, כמו הצדעה במועל יד כלפי חברי כנסת יהודים והשוואות אינסופיות בין ישראל לנאצים ובין הפלשתינים ליהודים בשואה, ביקור במדינות ערב ונשיאת נאומים בטלויזיות ערביות זרות כנגד ישראל בזמן מלחמה ועוד ועוד. גם אם לא פעם ננקטה אלימות כלפי חברי כנסת ערבים –  לרוב מצד אותם אנשי כ"ך שתקפו אתמול את חנין זועבי, מעולם לא הופנתה אלימות כה רבה וקשה וממושכת כנגד חבר כנסת ערבי שהוא גבר, ומעולם לא נעשה ניסיון כה שיטתי ועקבי לשלול לגיטימיות ולהרחיק כלפי חבר כנסת ערבי שהוא גבר, ואין זה מקרה.

חנין זועבי סובלת מאלימות גם מפני שמעשיה ודבריה מקוממים ישראלים רבים, אבל בראש וראשונה היא סובלת מאלימות מפני שהיא אשה. לא שהעובדה שהיא ערביה איננה ממלאת תפקיד מרכזי בתוקפנות ובאלימות כלפיה. היותה ערביה בהחלט ממלאת תפקיד, אבל היותה אשה ממלאת תפקיד משמעותי בהרבה, וזה ניכר בהתבטאויות כלפיה, בהתייחסות ללבושה המודרני, להיותה רווקה, לעניינים שכאשר מדובר בגבר הם נחשבים לבלתי רלוונטיים. מהאלימות שחנין זועבי סובלת ממנה סבלו גם חברות כנסת ופעילות פוליטיות יהודיות, כמו יעל דיין ששפכו עליה תה רותח, והעובדה שיעל דיין תמיד התנהלה באיפוק ובעדינות לא מנעה זאת. במשך השנים הייתי עדה לאלימות של אנשי כ"ך – תמיד אותם אנשי כ"ך, אותם פרצופים מוכרים משנים, בכל פעם באדרת אחרת, כעת מופיע אחד מביריוניהם המוכרים כעורך-דין של חבריו -  כלפי הנשים בשחור וכלפי הצועדים במצעדי הגאווה, ותמיד שילבה האלימות שלהם לאומנות, שנאת נשים ושנאת וביזוי השונה. גם חברת הכנסת מירי רגב, שבעצמה מבטאת לא פעם אלימות לאומנית, וקראה כלפי חנין זועבי בערבית "לכי לעזה, בוגדת", סובלת בעצמה מאותה שנאת נשים, שהופכת אותה למושא ללעג וקלס יותר מאשר את כל חבריה הגברים, שאינם מתבטאים באופן שונה בהרבה. חבל שחברת-הכנסת רגב איננה מבינה זאת, שבהשתתפות שלה בתוקפנות כלפי חנין זועבי, היא פוגעת גם בעצמה.

נשים צריכות לקום ולהתקומם נגד תוקפיה של זועבי ולהגן עליה, מפני שהאלימות נגד זועבי היא יותר מכל דבר אחר אלימות נגד נשים. ותנועת כ"ך, למי שלא הספיקו לו מעשי חבריה בעבר, היא תנועה שהדמוקרטיה חייבת לאסור על פעילותה ולמנוע ממנה להתמודד לכנסת, מפני שמדובר באנשים מסוכנים, שמקבלים את ההיתר לפעול כמפלגה ולהתמודד לכנסת, כהתרת רסן לאלימות חסרת המעצורים שלהם. עדיין לא מאוחר לעתור לבית המשפט שנית, לאור אירועי אתמול, ולדרוש את פסילתם של אנשי כ"ך מהתמודדות לכנסת. אבוי לנו אם אנשים אלה ישבו בכנסת ישראל וייהנו מחסינות.

לא בקונסנזוס

לפעמים רגע אחד, אמירה אחת, מכים בך וגם גורמים לך להבין היכן אתה נמצא. וזה לא בקונסנזוס, ממש לא בקונסנזוס. הבנתי את זה כמובן מיד אחרי המתקפה על ספינת המאווי מרמרה, שלא הבנתי לרגע מדוע לא הניחו לה להמשיך את דרכה לרצועת עזה. מה כבר היה קורה. הרי זה לא שהיו שם טילים או תותחים שבאמת יכלו לסכן מישהו בישראל. זו היתה לכל היותר מבוכה פוליטית שמדינת ישראל יכלה לספוג מבלי להגיב, בוודאי בידיעה שיש אזרחים תורכים על הסיפון, ויחסינו עם תורכיה כה עדינים ורגישים.

אבל על פי הקונסנזוס משט המאווי מרמרה היה פעולת טרור, שהוא לא היה. אולי הוא הפך לכזאת אחרי שחיילי צה"ל תקפו את האניה, אבל הם תקפו אותה במים בינלאומיים, ולכן גם התנגדות אלימה להתקפה יכולה להיחשב להגנה עצמית. ישראל לא היתה צריכה בשום אופן להגיע למצב שבו חייליה הורגים תשעה אזרחים תורכיים. עדיף בהרבה היה להניח לספינה לעבור. היו ספינות שהניחו להן לעבור ולא קרה דבר. איש איננו זוכר אותן, ושום נזק לא נגרם.

גם חברת הכנסת חנין זועבי שהיתה על סיפון המאווי מרמרה איננה טרוריסטית. בניגוד לראש מפלגתה הקודם עזמי בשארה היא לא הביעה תמיכה בטרור וגם לא תמיכה בנשיא סוריה אסד. הציבור הישראלי כעס על כך שנכחה על סיפון הספינה שהגיעה לעזה כדי להביך את מדינת ישראל. מבוכה זה דבר לא נעים, אבל גרימת מבוכה לממשלה היא מעשה פוליטי מותר בהחלט.

בקיצור, אף פעם לא הצלחתי להתרגז מהמעשים של חנין זועבי וגם לא מהדיבורים שלה. היא שונאת מאד את מדינת ישראל ואני חשה אצלה בלא מעט שנאה ליהודים בכלל. אבל גם אצל נשיא ארצות-הברית אובמה אני חשה בלא מעט שנאה ליהודים. שנאה ליהודים היא לצערי תופעה תרבותית עמוקה ונפוצה מאד בעולם הנוצרי, שחנין זועבי שייכת אליו. אני לא שמחה על התופעה הזאת, אבל כשאין מתלוות אליה אפלייה ורצחנות אני משלימה איתה.

יאיר לפיד הוא האיש שתמיד נמצא בקונסנזוס. הוא היה בקונסנזוס בעיתונות, בטלויזיה ובפוליטיקה, ובגלל זה הוא מאד מצליח. הוא בוודאי יותר בקונסנזוס משלי יחימוביץ' שאני תומכת בה, ושהרבה פחות הצליחה מיאיר לפיד, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון, שקראו ליאיר לפיד ליצור איתן גוש חוסם לנתניהו, הן לא בקונסנזוס. הן לא דיברו במפורש על המפלגות הערביות אבל הביאו אותן בחשבון כמובן מאליו. אבל יאיר לפיד איננו מוכן להביא בחשבון את המפלגות הערביות, אבל הוא לא אומר שהוא לא רוצה לעשות קואליציה עם ערבים, שזה לא נשמע טוב. הוא אומר אני לא אעשה גוש חוסם עם חנין זועבי.

אני עצמי מתנגדת לרעיון המופרך של גוש חוסם מסיבות אחרות לגמרי: ראשית, לדעתי אי אפשר ליצור ממשלת טלאים-טלאים מן המפלגות הבינוניות, הקטנות והקטנטנות שנמצאות משמאל לנתניהו, רק משמאל לנתניהו, לא באמת בשמאל, כי יאיר לפיד איננו איש שמאל וגם ציפי לבני איננה אשת שמאל ובוודאי שקדימה איננה מפלגת שמאל. הם רק פחות ימניים מנתניהו, ואין להם מכנה משותף עם מפלגות סוציאליסטיות כמו העבודה וחד"ש ומר"ץ, ולכן הביטוי "גוש השמאל" שחביב כל כך על העיתונאים ואנשי התקשורת הוא ביטוי לגמרי חסר שחר וחסר קיום במציאות. ומזה בעצם נובעת הסיבה השנייה שלי: לדעתי להקים גוש חוסם לנתניהו זה מעשה בלתי מוסרי, כי מפלגתו היא הגדולה ביותר, וגם מצביעיו של לפיד הם ברובם הגדול מצביעי ליכוד וקדימה, כלומר אנשי ימין ומרכז שכועסים על נתניהו אבל בשום אופן אינם תומכים במפלגות השמאל, ולכן הקמת גוש חוסם נגד ממשלת נתניהו-לפיד היא עיוות של רצון הבוחר, שרצה בדיוק את זה: ממשלת נתניהו-לפיד, וזה מה שצריך להיות וזה גם מה שיהיה, וזה יותר טוב לשמחתי מחלופות אחרות שיכלו להתרחש, גם אם אני אישית הייתי מעדיפה שמפלגת העבודה תקבל ארבעים מנדטים ותרכיב את הממשלה כמו בימי יצחק רבין. אבל כמו שאמר לי פעם מישהו חכם מה שהיה פעם היה פעם ולייחל לשובו של העבר זו איננה אלא הזיה.

את הדברים האלה, שהם דברי אמת, יכול היה גם יאיר לפיד לומר למי שהציעו לו להקים גוש חוסם נגד נתניהו, אבל הוא לא אמר את דברי האמת האלה. הוא לא אמר נתניהו הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר ואני מכבד את העובדה הזאת, והוא גם לא אמר הרבה מהבוחרים שלי הם אנשי ימין ומרכז שמעדיפים את נתניהו כראש ממשלה על כל אופציה אחרת כולל אותי בעצמי, ולכן אני מכבד את רצון הבוחר. יאיר לפיד אמר שהוא לא יקים גוש חוסם עם חנין זועבי. מכל האפשרויות דוקא זה הדבר שהוא בחר לומר, ומה שאדם בוחר לומר מגדיר אותו. יאיר לפיד בחר לתרץ את התנגדותו להקמת גוש חוסם בכך שאיננו רוצה לשתף פעולה עם חברת כנסת שהיא אשה ערביה שהפכה מושא לשנאה בקרב חלקים גדולים מהציבור היהודי. כשמתחו עליו ביקורת על ההתבטאות הזאת אמר לפיד שכל הקיצוניים אותו הדבר והישווה את חנין זועבי למיכאל בן-ארי. על כגון דא אומר הפתגם הערבי שההתנצלות גרועה מן החטא.

ואני דוקא מעריכה מאד את חנין זועבי, שפועלת הרבה לקידום מעמד האשה, ואמנם אני חושבת שרעיון הגוש החוסם הוא מופרך וגם לא מוסרי, אבל שיתוף פעולה עם חנין זועבי בעניין אחר לא נראה לי כמו משהו שמובן מאליו שהוא מופרך, כפי שעולה מדבריו של לפיד, והרגשתי די גועל כשהוא אמר שהוא לא יקים גוש חוסם עם חנין זועבי, שהיא גם ערביה וגם אשה, ובכך הוא אמר משהו מאד עמוק גם על יחסו לערבים וגם על יחסו לנשים, משהו שהנחמדות לא מצליחה להסתיר.

וזה מה שתמיד דוחה אותי כשיאיר לפיד ונפתלי בנט אומרים כל הזמן שהם לא יחרימו ולא יפסלו אף אחד, ובאמת הם מתכוונים שהם ישתפו פעולה רק עם מפלגות יהודיות, ושלעולם הם לא ישתפו פעולה עם מפלגות ערביות, למרות שהם בהחלט מוכנים לקבל לרשימות שלהם קולות של ערבים. והפער הזה בין מה שהם באמת חושבים למה שהם אומרים, בין הנחמדות החיצונית שלהם למה שהם באמת: אנשים די גזעניים בסך הכל, למרות שהם נראים מאד חביבים. אנשים שאני למשל לא מסוגלת להצביע להם ובהחלט פוסלת אותם, מה שמוציא אותי לגמרי מחוץ לקונסנזוס, למרות שהם עצמם אינם פוסלים אותי בטובם, אבל באמת אין צורך, אני אלך לשבת בפינה עם חנין זועבי. אולי גם זהבה גלאון ושלי יחימוביץ' תבואנה, ותהיה לנו עזרת נשים, שזה המקום שמקצים לנו בדרך כלל.

     

הדמוקרטיה ומפלגת בושה לישראל

היום שלאחר אונס הקשישה בתל-אביב איננו הזמן הנוח ביותר לדבר נגד גזענות, ודוקא לכן חייבים לדבר היום על גזענות ועל מפלגת בושה לישראל, שאנשיה מעסיקים בקביעות את התקשורת, למרות שלא ברור את מי הם מייצגים מלבד את עצמם. רק פעם אחת, כאשר אריה אלדד ומיכאל בן-ארי יצאו להפגין במעבר ארז נגד החלפתו של גלעד שליט במחבלים, שכחה אותם התקשורת, והם נותרו לבדם, שני אנשים עם שלטים ובלי ציבור מאחוריהם. הציבור הלך לחגוג עם גלעד שליט ומשפחתו, ואמר בצורה המפורשת ביותר מהו הערך העליון עבורו, וכמה הוא מחשיב את חייו של חייל אחד. שלא במכוון היתה זו הפגנת כוח אדירה של מדינת ישראל שהרטיטה לבבות בכל העולם: ישראל משחררת אלף מחבלים כדי להציל חייל אחד. ההתפעלות שעורר המעשה הזה בקרב העמים היתה חזקה יותר מכל פעולה צבאית לשם הרתעה, כי עוצמה איננה נמדדת רק בכוח. חברה של כולם בשביל אחד משדרת כוח רב יותר מחברה שבה קיים היחיד רק למען הכלל.

הרבה שנים פחדתי פחד אמיתי מאיתמר בן-גביר וברוך מרזל, אנשים שכבר הוכיחו יותר מפעם שהם מסוגלים ליותר מאלימות מילולית, אבל עם השנים שמתי לב שבסופו של דבר הם די לבד. תמיד אותם שלושה או ארבעה אנשים, צועקים על הנשים בשחור או על הצועדים במצעד הגאוה או על איש ציבור יהודי או ערבי או על מישהו שמסמל משהו כמו נועה בן-ארצי שהיא בכלל אדם פרטי, אבל בהיותה נכדתו של יצחק רבין היא נתפסת אצל אנשי בושה לישראל כמושא לגיטימי להתנכלות. לא ראיתי מחנה גדול מאחוריהם. נדמה היה שהם נמצאים בכל מקום ושאי אפשר להימלט מהם, אבל תמיד היו אלה רק הם עצמם, אותם שלושה או ארבעה אנשים, תמיד אותם הפרצופים ואותה האלימות המילולית שמאיימת להפוך בניד עפעף לאלימות גופנית, תמיד אותה תוקפנות, אותן מחוות שמאיימות להפוך למכות ונעצרות לעתים רגע אחד לפני ולעתים רגע אחד מאוחר מדי.

בשבוע שעבר הם היו בבית המשפט העליון כדי לאיים על חנין זועבי והם הרגישו חזקים, כי אנשי ליכוד שיתפו איתם פעולה בפסילתה כמועמדת לכנסת, וגם תקפו את בית המשפט העליון שביטל את הפסילה הבלתי-מוצדקת. כבר כתבתי כאן על ההתנכלות לחנין זועבי, שעובדת היותה אשה רווקה ממלאת תפקיד מרכזי בהתנפלות עליה, גם כאשר הסיבה כביכול אחרת. הרי היו חברי כנסת, ואפילו חברי כנסת ערבים, שהשמיעו התבטאויות קשות יותר כלפי מדינת ישראל, ואיש לא חשב לפסול אותם. השתוללות אנשי בושה לישראל בבית המשפט העליון היא חציית קו אדום, ואני מצטערת מאד שלא הייתי שם, שלא הייתי שם עם רבים מחבריי, כדי להגן בגופנו על חברת הכנסת זועבי מאנשים שהמסר העיקרי שלהם הוא אלימותם. הרבה אנשים היו צריכים להיות שם ולעצור בגופם את אנשי בושה לישראל, כי בית המשפט העליון הוא מקום שבכלל אסור להשלים בהיכלו עם ביריונות, כל שכן ביריונות שביסודה גזענות ושנאת נשים. עקרון פומביות המשפט תקף רק כאשר התנהגות הנוכחים ראויה, ולא זה היה המקרה.

לא פעם חשתי שגם בית המשפט העליון מפחד מאלימותם של אנשים אלה, כאשר הותר להם לצעוד באום-אל-פאחם, מצעד שכולו שנאה והתגרות לשמה, משום שטענו כי אם מרשים למצעד הגאוה להתקיים בירושלים, כדי לרומם את הסובלנות ואת ההכרה בקיומה של הקהילה ההומוסקסואלית ובצורך העמוק שלה להיות חלק מן החברה, חייבים לאפשר גם את מצעד השנאה וההתגרות של אנשי כ"ך בעיר ערבית. בעיניי זו פחדנות לומר שהכל מותר. מותר לאנשים להילחם על זכויות האדם והאזרח שלהם. אבל אין זה מותר לפעול באלימות לשלילת זכויות האדם והאזרח של הזולת ולהפצת שנאה נגד קבוצות אוכלוסיה, כל שכן מיעוט לאומי. בית המשפט העליון היה צריך להבהיר באומץ מה כן ומה לא, ולא להסתפק בפשרה הנוחה שהכל מותר, מה שמבחינתם של אנשי בושה לישראל היווה רישיון להמשך תוקפנותם.

כעת מנסים אנשים עתירי אלימות ומעוטי חיילים אלה לאמץ להם מחנה שמוכן אולי, בלחץ הנסיבות, לאמץ אותם כמנהיגיו, או לפחות ללכת אחריהם לרגע. האימה והמצוקה של תושבי דרום תל-אביב, שעליהם לבדם הוטל להתמודד עם האפריקנים שהגיעו לישראל בדרך לא דרך וללא מעמד מוסדר עולות על גדותיהן. פיתרונות שייקלו את העול על האוכלוסיה החלשה ביותר במדינה ישראל לא נמצאו במידה הדרושה. הממשלה חייבת למצוא פיתרונות כאלה, כי היא זו שחייבת לדאוג למצוקות תושביה, ואכן היא מחויבת לדאוג בראש וראשונה למצוקות תושביה שלה ולעניי עירה. אבל אנשי בושה לישראל כבר שם, כבר השתחלו למוקד הזעם ומנסים ללבות את האש ברעל הגזענות והאלימות שממלאים את הוויתם, ולרגע הם נראים כאילו יש מחנה גדול מאחוריהם, אבל אין זה מחנם. לא כל מי שקפץ לתוך ציבור זועם כדי ללבות את האש ולהצית שריפה גדולה ככל האפשר הוא מנהיג הציבור. כדי להנהיג ציבור דרושה יכולת רבה יותר מהיכולת להפוך מצוקה אמיתית לשנאת חינם.

התקשורת איננה חדלה ללכת בעקבותיהם של אותם שלושה ארבעה אנשים שמספקים לה בכל הזדמנות מיצג של אלימות ושנאה שממלא את המסך. אבל את מי הם בכלל מייצגים? היכן סניפי המפלגה שלהם? מיהו הציבור התומך בפעילותם? ואינני מתכוונת לאותו ציבור שהם קופצים למרכזו בשעת הסערה ומתיימרים לנווט את ספינתו. אם יש ציבור כזה, חייבת התקשורת לחשוף אותנו לקיומו, ואם אין ציבור כזה, צריכה התקשורת לחשוף בפנינו את הדבר, ולא להסתפק בכך שהיא מתבוננת בעיניים פעורות לרווחה בהתפרצות התורנית של אותם שלושה ארבעה אנשים ומתווכת אותה לציבור כאילו היתה מרכז העולם.

אנחנו מתחילים היום את שנת 2013 בעיצומה של מערכת בחירות שלכאורה הכל ידוע בה ובעצם איש איננו יודע דבר. השבוע האחרון לשנת 2012 עמד בְּצִּלָּם של מפלגת בושה לישראל וחבריה לדרך במפלגות המכובדות יותר, שעשו עמה יד אחת להכות בדמוקרטיה שלנו ובמימושה השברירי בתנאי הסכסוך הלאומי הקשה בין יהודים לערבים, והוא נמשך במבחן קשה ליכולתנו לשמור על צלם אנוש גם מול מי שאיבד את צלם האנוש שלו, ולא להיגרר להכללה שביסודה הגזענות. עלינו להיות מודעים לכך שדמוקרטיה איננה מצב של מנוחה ונחלה אלא מאבק מתמיד ובלתי פוסק למימוש הזכויות הדמוקרטיות של הפרטים והכלל, מאבק שאין בו אפילו רגע של מנוחה. בפרוש שנה אזרחית חדשה אני מאחלת לנו שנצליח במאבקנו על הדמוקרטיה שלנו, ושכמו באותו יום מופלא שבו יצא עם שלם לחבק חייל צנום ששב לחיים מן הגיהנום, נדע לזכור את מה שחשוב ואת מי שחשוב, ולשכוח את מי שמקומו מחוץ למחנה.

תרדו מחנין זועבי

החלטת ועדת האתיקה של הכנסת למנוע מחברת-הכנסת חנין זועבי לנאום במליאה ובוועדות כעונש על השתתפותה במשט לעזה, היא החלטה מחפירה, לאומנית, סקסיסטית, מפלה ולעניות דעתי פוגעת בצורה אנושה בחוק היסוד של חסינות חברי הכנסת בפעילותם הפוליטית, וראוי שתעמוד למבחן בג"ץ ולטעמי ראוי מאד שתיפסל כהחלטה בלתי חוקית שפוגעת בחוק יסוד.

החלטה זו היא זנב לכל יחסה ההיסטרי, הכוחני להחריד, הברוטאלי והמטומטם של ממשלת ישראל הנוכחית כלפי המשטים לעזה, שאילו הניחה להם מדינת ישראל לנפשם לא היו גורמים לה שום נזק. היו לפני המשט התורכי משטים דומים של ספינות פעילי שלום, חלקם אזרחים ישראלים, חלקם יהודים מחו"ל, שהגיעו לעזה, חילקו לילדים סוכריות ולא גרמו למדינת ישראל שום נזק. את הנזק העיקרי מהמשט גרמה מדינת ישראל לעצמה כאשר החליטה להתנפל על הספינות כאילו היה מדובר במתקפה על מדינת ישראל. העובדה שעל אחת הספינות, המאווי מרמרה, היו אנשים אלימים וגם נשק, עדיין לא הפכה את המשט למתקפה על מדינת ישראל. הרי לולא עלו חיילים ישראלים על סיפון הספינה במים בינלאומיים, פעולה מאד מפוקפקת מבחינת החוק הבינלאומי, לא היה איש תוקף אותם. כפי שכתב בזמנו יוסי שריד בצדק, הם היו מגיעים לעזה, מניפים את ידיהם לסמן ניצחון, נואמים נגד ישראל, ואחרי יומיים איש לא היה זוכר את המשט. המשט נחרת בתודעה בגלל שישראל בחרה לעצור את הספינות באמצעות פעולה צבאית.

אילו קראה חברת הכנסת זועבי לאלימות נגד ישראל או למתקפה צבאית עליה, כפי שעשה בזמנו עמיתה לסיעה עזמי בשארה, או אילו נהגה באלימות בעצמה, היה מקום להטיל עליה סנקציות ואף לשלול את חברותה בכנסת. אבל היא מעולם לא תמכה בפעולה אלימה נגד ישראל, ולא נהגה באלימות בעצמה, וועדת האתיקה הודתה בעצמה שאין שום ראיה שידעה מראש על כוונה לפעילות אלימה כנגד חיילי צה"ל. העונש שהוטל עליה נובע אך ורק מהאופן המעוות שבו תואר המשט בימין הישראלי כפעולת טרור נגד ישראל, תיאור שנועד להצדיק את ההשתלטות האלימה והמיותרת על הספינות, שהיא זו שגרמה לישראל נזק ואילצה את ישראל להקל את המצור על עזה, שהיה מלכתחילה מצור מטופש ואכזרי, שבמקום להתמקד במניעת הברחות נשק לעזה, כדי למנוע פגיעה בתושבי הדרום, גרם למצוקה קשה של תושבי עזה שאיננה מידתית ואין לה שום הצדקה. כיום לאחר ההפיכה במצריים ופתיחת גבולה לעזה, המאמץ הישראלי להמשיך במצור על עזה נראה כמו כוחנות לשמה.

כוחנות לשמה היא גם ההתנכלות בכנסת לח"כ חנין זועבי, תוך אפליה בוטה וגלויה עקב היותה ערביה ואשה. צפיתי בטלויזיה בקריאותיה כנגד בנימין נתניהו ולא ראיתי שום סיבה לדרישה להוציא אותה בכוח מהאולם. אפשר היה לראות בבירור שלא היתה לה כוונה לפגוע בסדרנית, היא רק הופתעה מהאופן שבו תפסו בזרועה מאחור. אני זוכרת דיונים כה רבים בכנסת, קריאות ביניים כה רבות, גאולה כהן מפריעה בשיטתיות לנאומו של בגין על הסכמי קמפ-דייויד – גם אותה הוציאו לבסוף מהאולם, אבל לא ככה. קריאות ביניים הן חלק מההתנהלות הדמוקרטית בכנסת והן מקובלות בכל הפרלמנטים. להוציא חבר-כנסת מהאולם צריך רק במקרים קיצוניים ביותר, וזה לא היה מקרה כזה. היתה בהוצאה הזו סוג של אמירה שמקלה ראש בשיוויון הזכויות של חברת כנסת ערביה, מין צורה לומר: את תשתקי! וההחלטה היום של וועדת הכנסת מעבירה את אותו מסר, שכעת מנהלים את הכנסת אנשי כך לשעבר, ואצלם חברי הכנסת הערבים יזכו למעמד של חברי כנסת מסוג ב', שיבטא את כוונתם להופכם לאזרחים מסוג ב'. הטענה שחנין זועבי פגעה במדינת ישראל ולכן מותר למתנגדיה הפוליטיים להגביל את זכויותיה כחברת כנסת, היא טענה מסוכנת. אפשר לטעון שגם זהבה גלאון פגעה במדינת ישראל כאשר קראה לחרם על תוצרת ההתנחלויות, ואפשר לטעון במידה גדולה עוד יותר של צדק, שהפעילויות האלימות ובעלות האופי המאד גזעני של חבר הכנסת מיכאל בן-ארי ויועצו הפרלמנטרי איתמר בן-גביר נגד תושביה הערבים של מדינת ישראל, למשל באום-אל-פאחם, או נגד עובדים ומהגרים זרים בשכונת התקוה, זרעו שנאה והסתה לאלימות וגרמו למדינת ישראל נזק עצום ורב. לעניות דעתי מקומם של שני אישים אלה הוא בכלל בכלא ולא בכנסת. אם לבושתה של מדינת ישראל אפשר בכלל לדבר על חבר הכנסת מיכאל בן-ארי ויועצו הפרלמנטרי איתמר בן-גביר, ומדובר במציאות ולא בחזון-תעתועים, צריך לפחות להרחיב את ההגנה על חברי הכנסת שמייצגים קבוצות מיעוטים, לאומיים או אחרים, ובשום אופן לא לצמצם אותה.

והדבר האחרון ואני מודה שהוא זה שמקומם אותי ביותר: אי אפשר שלא לחוש שההתנכלות החריגה לחברת-הכנסת חנין זועבי נובעת במידה רבה לא רק מהיותה ערביה, אלא גם מהיותה אשה, ואשה לא-נשואה, דבר שבמקרים מסוימים גם נאמר בגלוי לחובתה. גם יוסי שריד שהזכרתי לעיל את עמדתו החכמה כלפיי המשט, מצא לנכון להגדיר את חנין זועבי, יחד עם אנסטסיה מיכאלי וחברת כנסת נוספת, כ"נשים מכוערות". הן דוקא נשים יפות מאד, ואין זה עניינו של יוסי שריד, עם כל הכבוד, להביע דיעה על מראן של חברות כנסת שהוא חולק על דיעותיהן ומעשיהן. המראה החיצוני של אשה איננו עניין לדיון ציבורי ואין מקום להתייחס אליו בדיון על עמדותיה הפוליטיות, כפי שלמראהו החיצוני של יוסי שריד או כל גבר אחר אין מקום להתייחס בהקשר לדיעותיו הפוליטיות, וזהו סקסיזם בוטה. ההתייחסות הזו כלפיי נשים מבטאת אווירה ציבורית רווחת במדינת ישראל של יחס מפלה ואף תוקפני ואלים כפיי נשים, ולא קשה להיזכר באהוד אולמרט צועק על זהבה גלאון במליאת הכנסת ללא כל סיבה מוצדקת. וגם דואג להזכיר לה שהיא לא הכי נחמדה, שהרי זה לדעת הגבר הישראלי המצוי תפקידה של האשה – להיות נחמדה אליו, והגדרת הנחמדות כפי שאנו נאלצות לחזור וללמוד, היא הגדרה מאד מאד רחבה. אין כמעט אשה שלא חוותה תוקפנות וסתימת פיות רק משום היותה אשה - במשפחתה, במקום עבודתה, בכתיבה בעיתונות או ברשת, בתקשורת או בזירה הציבורית אם היא פעילה בה, לרוב בלוויית הערות סקסיסטיות כאלה או אחרות, ונשים במיוחד צריכות לתמוך בנשים אחרות שבשל אווירה ציבורית זו נקלעות למצוקה, כי כל אחת מהן יכולה להיות הבאה בתור לחוויה דומה.

את החלטת וועדת האתיקה של הכנסת נגד ח"כ זועבי צריך לבטל, ומכל מי שהדמוקרטיה ומעמד האשה יקרים לו צריכה לצאת קריאה לחברי הכנסת: תרדו מחנין זועבי. כאזרחית וכנציגת ציבור במדינה דמוקרטית זכותה לבצע את תפקידה ולהיות מוגנת מכל פגיעה.