ההתפארות של בצלאל סמוטריץ'

 

ההתפארות השקרית והמקוממת של בצלאל סמוטריץ', כביכול הוא אחראי להשבת החטופים, קוממה רבים, ורבים גם הזכירו את המניע הפוליטי של בנימין נתניהו למנוע עסקה כוללת להשבת החטופים כדי להמשיך את המלחמה, בהנחה שמצב מלחמה מתמשך יסייע להישארותו בשלטון. אבל נדמה היה לי שנמנעים מלהזכיר את המניעים של סמוטריץ' עצמו להפקרת החטופים, וחשוב להזכיר אותם, כי הם חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה שהוא ואנשי מפלגתו מקדמים.

טענתו של סמוטריץ' שהשבת החטופים איננה המטרה החשובה ביותר, והתנגדותו לעסקאות, נעשו מתוך הזיית גירוש תושבי עזה והתנחלות באדמתם, הזיה שחלקו בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, איתמר בן-גביר, יצחק גולדקנופף, דניאלה וייס, וגם חברי ליכוד כמו גילה גמליאל, שהתפארה בתכנית הטרנספר שלה, שלכאורה תאמה את תכניתו של טראמפ להעברת תושביה של עזה למקום אחר והפיכת עזה לסוג של לאס-וגאס, תכנית שננטשה במהרה כמו התבטאויות הזויות אחרות של דונלד טראמפ, שכל אדם שפוי הבין, שגם אם מתעלמים משאלות מוסריות ומשפטיות, אין לתכניות אלו שום היתכנות מעשית.

כאשר אפשר היה לקיים עסקה כוללת להשבת החטופים וסיום המלחמה בעזה, דנו סמוטריץ' וסטרוק כמה מתושבי עזה יוכלו לגרש בכל יום, איתמר בן-גביר הבטיח לבנות לשוטרי משטרת ישראל שכונה בעזה, יצחק גולדקנופף הזה על בניית שיכונים לחרדים בעזה המפונה, ודניאלה וייס התרוצצה בעזה – מקום שאזרחים שפויים אינם מורשים, ומן הסתם גם לא מעוניינים במיוחד, להסתובב בו, וכבר הכינה תכנית להקמת התנחלויות מצפון עזה ועד דרומה.

כמובן הם לא התכוונו לבצע הכל לבדם. הם היו משוכנעים שטראמפ וכל העוצמה האמריקנית יעמדו לצדם, והם בהחלט ראו בצה"ל קבלן ביצוע לגירוש הנפשע, שהוא פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, אבל מבחינת הוזי ההתנחלות בעזה, אין לדברים אלה כל חשיבות: אנשים שאינם מייחסים שום חשיבות לחיי אדם, לזכויות אדם, לחוק ומשפט, לסבל אנושי, אינם מייחסים גם שום חשיבות לדעתו של הציבור הישראלי על תכניותיהם. מבחינתם הם שליחיו של האל, ושאר בני האדם צריכים לעמוד לשירותם, גם כאשר מדובר בביצוע הפשעים החמורים ביותר. זה לא שהם אינם מכינים את הקרקע: כבר שנים מסבירים בימין שלא צריך להיות כל כך נגד הנאצים. נתניהו טען כידוע שהיטלר בכלל לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי נתן לו את הרעיון, והקנצלרית באותם ימים אנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה ולהסביר לו שהיטלר דווקא רצה מאד להרוג יהודים, וגם די הצליח בכך. לאחרונה הורה ראש השב"כ דוד זיני להפסיק את נסיעות אנשי השב"כ לאושוויץ. רק זה חסר לימין ההזוי: שאנשים יגיעו למסקנה שגירוש ורצח הם פשעים נוראים נגד האנושות. הם עוד עלולים לסרב לתת יד לביצועם, ולהחמיץ את חזונם הדגול של הזויי הקואליציה.

טראמפ, שבניגוד לסמוטריץ' מדבר אנגלית, למזלו זו שפת אמו, והוא גם מדבר עם אנשים שאינם גרים בהתנחלויות, ואפילו אינם בני עמו, חלקם אפילו ערבים, או תורכים, או סינים, הבין די מהר שהדיבורים על גירוש תושבי עזה מקוממים חלק נכבד מהאנושות, ועדיף לחדול מהם, אם הוא רוצה להמשיך ביחסי מסחר תקינים עם מדינות הנפט העשירות, וגם עם החותן הלבנוני שלו, שגייס עבורו לא מעט מצביעים. באוקטובר 2025, לאחר שנתיים שבהם ישראל נלחמה בעזה, החליט טראמפ שמספיק ודי, ואילץ את נתניהו להסכים לסיום המלחמה, ואת חמאס להחזיר את כל החטופים, או ליתר דיוק את אלה מהם שנותרו בחיים ולא נרצחו בשנתיים שבהן הופקרו על ידי הממשלה, בעוד סמוטריץ' וחבריו הוזים על גירוש העזתים והתנחלויות בעזה.

לא היה קשה לחוש כיצד אותם ביביסטים פשיסטים מיהרו לשכוח את הימים הארוכים והמענים שבהם הכפישו את החטופים, את משפחותיהם ואת תומכיהם, והאשימו אותם בבגידה, בשיתוף פעולה עם חמאס ובמה לא. כעת אומצה אופנה חדשה: נתניהו ושריו, ובפרט אלה שמנעו עסקאות והביאו למותם של עשרות חטופים בשבי, החלו להסביר שבכלל רק בזכותם החטופים השתחררו, ועל שיבתם של החטופים, ארבעים וששה מתוכם בארונות, מגיעות לנתניהו ולממשלתו מחיאות כפיים אדירות, שהרי אין שום הבדל בין מי שמחזיר חטופים חיים למי שמחזיר אותם בארונות. נתניהו מתגאה שהחזיר את כולם, ארבעים וששה במצב גופה, סמוטריץ' מסביר שבזכותו הם חזרו, אברי גלעד שכח את הימים שבהם המליץ לחטופים למות בשקט בשבי, ואפילו עמית סגל שכח להסביר שהמאבק להשבת החטופים נבע רק מרצון להפיל את נתניהו.

כי אם כבר חלום גירוש העזתים וההתנחלות בעזה גווע, או ליתר דיוק התפוגג, וחלום טראמפ כפטרון המתנחלים התגלה כהזיה, כפי שהיה כל העת, וממשלת נתניהו התגלתה כפי שהינה: גם הזויה, גם מרושעת וחסרת אנושיות, שלא לומר נפשעת, וגם מטפחת חלומות שוא מנותקים מהמציאות, מדוע לא למהר ולאמץ את ההישג שהביאו אחרים, בתקוה שכולם ישכחו שכל הזמן פעלתם נגד, ואם לא הצלחתם להגשים את חלומכם, לפחות תקחו חלק במה שכן קרה במציאות?

אלא שיש בעיה אחת: הזיכרון. דחיית העסקאות ותוצאותיה הנוראות חרותות לא רק בזכרונם של הנפגעים הרבים, אלא צרובות בבשרם של מי שאיבדו את קרוביהם וחבריהם, או היו עדים לענותם וסבלם, או חוו את ההכפשות, ההתנכלויות, היריקות והעלבונות מצד מעריצי נתניהו, שבעודם מאיימים ויורקים על הנאבקים להשבת החטופים, הקפידו לזעוק "רק ביבי", או "ביבי המלך", למען ידעו הכל שלוחיו של מי הם. לו רק היה אפשר למחוק את הזיכרון הזה מלבבות האנשים.

אבל הזיכרון הוא עקשן, וגם האמת.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                             

פשעי מלחמה, לא רצח עם

 

הטענה שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים, איננה טענה חדשה. כבר עשורים רבים מועלית הטענה ש"ישראל עושה לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים", כאשר שם התואר "בדיוק" מודגש לעתים או חוזר יותר מפעם אחת. בעת שהותי באוסטריה בשנות התשעים המוקדמות, נאמר לי בגרסאות שונות, שלאור מה שהיהודים עושים לפלשתינים, אין להם זכות להאשים את העמים הגרמנים על השואה, טענה שחושפת את המניע העיקרי להאשמת ישראל ברצח העם הפלשתיני: הרצון לגמד או למחוק את זכר השואה, שהוא מניע ראשון במעלה של האנטישמיות אחרי השואה, ואיננו מוגבל לעמים שהשתתפו ברצח היהודים, אלא נושא אופי כלל עולמי. באוסטריה אמר לי סטודנט באוניברסיטה של וינה בפגישה מקרית במסדרון, לאחר שאני שאלתי איך להגיע למכון להיסטוריה אוסטרית, והוא שאל מאין אני ומיד כשעניתי "מישראל", שאל אם אני נגד הממשלה בישראל, שמבצעת פשעים נגד הפלשתינים – באותם ימים היתה בשלטון ממשלת רבין – ואז הציע שעדיף שלא נאשים אלה את אלה, כי גם אצלם, לפני כמה שנים – אלה המלים שלו – כמה אנשים ביצעו כמה פשעים. אני בעיקר שתקתי. הגעתי אז לאוסטריה לצורך לימודים והייתי קצת בהלם מהתוקפנות כלפיי מצד עוברי אורח מקריים. בעצם כל הדברים שאנשים מספרים עליהם עכשיו כהוכחה להתגברות האנטישמיות, קרו לי בתחילת שנות התשעים: התעלמות במסעדה מסוימת ממני ומבנותיי במשך כחצי שעה, שאז נשברנו והלכנו משם – המלצריות עברו שוב ושוב לידינו כאילו היינו שקופות ולא נענו לפניותינו, טענות שישראל לאומנית ומבצעת פשעים נגד הפלשתינים שהועלו ללא כל פרובוקציה מצדי, רק מפני שהמבטא הזר הסגיר אותי, וכשנשאלתי מאין אני עניתי שמישראל. אבל מה ששבר אותי יותר מהכל לא היה יחסם הפוגעני של האנטישמים המרושעים יותר, אלא דווקא האמירה החוזרת של השוערת בבניין, אשה טובת לב שסייעה לנו רבות, בכל עת שפגשה אותי במדרגות: "כל אדם רוצה לחיות" או "לכל אדם מותר לחיות", מה שגרם לי להבין שגם זכותם של היהודים שלא להירצח נתונה בוויכוח.

מה ששונה כעת הוא שהאשמת ישראל ברצח-עם בעקבות טבח החמאס והמלחמה בעזה, האשמה שהועלתה עוד לפני שישראל הרגה עשרות אלפי אזרחים עזתיים, ובמקומות מסוימים מיד אחרי טבח השביעי באוקטובר, הפכה נפוצה מאד ונאמרת כמוסכמה כללית, ושותפים לה גם יהודים רבים וביניהם ישראלים, כולל היסטוריונים שחוקרים את השואה, עיתונאים ואנשי רוח.

כבר כתבתי על הצורך הנפשי של האומות הנוצריות להחזיר את היהודים למעמדם ההיסטורי בנצרות כרודפי ורוצחי האלהים, מעמד שרצח היהודים בשואה קעקע במידה רבה, לדאבון לבם של האנטישמים, ולכן היה ברור לי שטבח החמאס, ששוב הציג את היהודים כקורבנות של טבח בעל אופי דתי במידה רבה, יעורר צורך להפוך את הקערה על פיה, ולהציג דווקא את היהודים כרוצחים. גם לזכור את רצח היהודים בשואה, וגם להתייחס לטבח החמאס, זה הרבה יותר מדי קורבנוּת יהודית מכפי יכולתם של האנטישמים לשאת, ולכן, גם אם ישראל היתה מגיבה בצורה מתונה, ולא בהרג ברוטאלי, שיחד עם מחבלי החמאס, גרם למותם של הרבה מאד חפים מפשע, היינו מואשמים מן הסתם בהאשמות קשות. אבל ישראל פעלה בברוטאליות רבה, ואין כמעט מחלוקת על כך שנהרגו בעזה לפחות שבעים אלף נפש, כולל חפים מפשע רבים מאד, ויש הטוענים שהמספר גדול אף יותר ומתקרב למאה אלף הרוגים.

ב-6 במאי התראיין ההיסטוריון הישראלי-אמריקאי עומר ברטוב למוסף "גלריה" של "הארץ" וטען שישראל ביצעה בעזה רצח-עם, לדבריו הוא קובע זאת על פי אמנת האו"ם נגד רצח-עם משנת 1948. אני חוזרת וקוראת את הגדרת רצח העם באמנה זו, ובכל קריאה נוספת עולות בי יותר תמיהות ותהיות על הגדרה זו.

אמנת האו"ם נגד רצח עם מגדירה חמש פעולות, שביצוען במטרה להרוס קבוצה לאומית, דתית או גזעית מגדירות רצח-עם:

1.    הריגת חברים בקבוצה

2.    גרימת נזק גופני או מנטלי לחברים בקבוצה

3.    כפיית תנאי מחייה שנועדו לגרום להשמדתם הפיזית של בני הקבוצה.

4.    כפיית אמצעים למניעת ילודה בקבוצה.

5.    5. העברת ילדים מהקבוצה לקבוצה אחרת.

האמנה מדגישה שלא די במעשים אלה, אלא שכדי להרשיע ברצח עם צריכה להיות כוונה להשמדת הקבוצה, מה שכמובן לא קל להוכיח. לא שמענו מעומר ברטוב על מה מבוססת טענתו שישראל ביצעה בעזה רצח עם: ישראל אכן הרגה בעזה חפים מפשע רבים, כולל לא מעט חטופים ישראלים, שעל הקלות הבלתי נסבלת של רציחתם שמענו בתכנית המקור השבוע, ולכך עוד אחזור. אבל מדוע הוא חושב שבהריגת עשרות אלפי עזתים, ולו גם הריגה חסרת הבחנה של חפים מפשע תוך הפרה מחרידה של הוראות פתיחה באש, שהביאה גם לרצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, התכוונה ישראל להשמיד את כל העזתים? האם כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, שבו הואשמה ישראל ברצח עם, הוא מסתמך על התבטאויות של אישים כעמיחי אליהו או נסים ואטורי נוסח "צריך למחוק את עזה", ומעניק להן מעמד זהה לפחות לועידת ואנזה, שבה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי" של שאלת היהודים?

האופן שבו מגיע ברטוב לטענת רצח העם שלו פתלתל למדי. הוא מציין בצדק שישראל הרסה את עזה הרס שיטתי בתקוה שהעזתים יעברו למצרים, אך מצרים סירבה לקבל אותם. אומר ברטוב: "כמו במקרים רבים בעבר, כולל השואה, כשניסיון לסלק קבוצה אתנית משטח שבשליטתך נכשל כי אין לה לאן ללכת, הפתרון הופך להריגתה, זהו רצח עם".

הטענה המובלעת בדבריו של ברטוב, שהנאצים הרגו את היהודים מכיוון שלא הצליחו לסלק אותם מגרמניה, היא בעיני לא פחות מהכחשת השואה. מטרת הנאצים לא היתה לסלק את היהודים מגרמניה, אלא להשמיד את כל היהודים בעולם כולו, משימה שהם ביצעו באובססיביות, והם השקיעו מאמצים כבירים למנוע מהיהודים כל אפשרות להימלט. כדי ליצור הקבלה בין מעשי ישראל בעזה למעשי הנאצים בשואה, מעוות ברטוב את משמעות השואה והנאציזם לבלי הכר. בכלל הוא מאמץ את הטענה האנטישמית הנפוצה שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח הפלשתינים, וכדי לבצע שואה נגד הפלשתינים. אבל אף אחד בישראל איננו מנמק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים בשואת היהודים, אלא בטבח של השביעי באוקטובר. האם הטבח של השביעי באוקטובר אכן מצדיק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים, או יותר מכך? לא בעיניי. אני חושבת שישראל נהגה באופן ברוטאלי והרגה בצורה אכזרית ולא פעם נפשעת פלשתינים חפים מפשע ללא הבחנה, כולל אנשי רפואה וסעד ועיתונאים זרים ופלשתינים, מה שהוביל גם להריגת חטופים ישראלים. אבל לשואה אין שום קשר לכך. האמירה ש"רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר" איננה מתייחסת לחשיבה בישראל, אלא לניסיון האנטישמי, שברטוב מצטרף אליו, להציג את הישראלים כמי שמשתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח העם הפלשתיני שבו הם מואשמים, וכך להפליל את עצם קיומו של זיכרון השואה. אין לישראלים צורך לגייס את השואה כדי להצדיק הריגה חסרת הבחנה של פלשתינים בעזה, כי מבחינת אותם ישראלים שמצדיקים את הרג הפלשתינים, די בטבח השביעי באוקטובר כדי להצדיק את הריגת הפלשתינים או את גירושם מעזה, ואין צורך לגייס לצורך זה את השואה. טענתו של ברטוב שהשואה היא הדבק המלכד של החברה הישראלית נכונה הרבה יותר לגבי יהדות ארצות-הברית, וחושפת את חשיבתו היהודית-אמריקאית שהתרחקה מאד מהחברה הישראלית תחת שלטון נתניהו. נדמה שברטוב מעולם לא שמע את איציק זרקא מתגאה בהיטלר שרצח מיליוני יהודים אשכנזים (וגם יהודים ספרדים, דבר שחסידי נתניהו מעדיפים להתכחש לו), וגם לא שמע את המתנחלים שמזדהים עם מפלגות ניאו-נאציות באירופה. נתניהו עמל קשות דווקא לגמד את פשעי הנאצים, ואף טען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", ואנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה. כבר מזמן זכר השואה איננו מלכד את החברה הישראלית, התפתחות שבעיני היא מצערת ביותר, ומעידה עד כמה הטמיע שלטונו הממושך של נתניהו בחברה הישראלית סנטימנטים פשיסטים. למרבה הפלא ברטוב מתנגד לזהות את הימין הלאומני בישראל כפשיסטי, למרות המאפיינים הפשיסטים הברורים שלו: פולחן האישיות של "המנהיג" הנערץ, שלילת זכויות האדם והאזרח של המיעוט הלאומי והגדרתו כאויב מבפנים, פוליטיזציה של הדת, וניסיון ההשתלטות על מערכת המשפט ועל התקשורת, ומצד שני הוא מזהה את הציונות בישראל עם הימין הלאומני, כאילו אין בכלל בישראל ציונים שאינם לאומנים, שהרי הוא שולל את הציונות בכלל, ומתעלם מהציבור הציוני הגדול בישראל שמתנגד נחרצות לאופי הפשיסטי-דיקטטורי של משטר נתניהו. נדמה שקל יותר לעומר ברטוב להאשים את ישראל ברצח-עם מאשר באימוץ משטר פשיסטי, שאנו מקווים מאד לסילוקו בבחירות הקרובות. מאמציו לשלילה טוטאלית של הציונות מונעים ממנו לראות את ישראל כמדינה שמסוגלת להחליף את משטרו האוטוריטרי והמושחת של נתניהו במשטר דמוקרטי, ולהוביל לעתיד חיובי יותר.   

ברטוב מבקש מהמראיין שיאמין לו שהוא מזהה רצח עם כאשר הוא רואה אותו. זו טענה יהירה שאין לה בכלל מקום בשיח מדעי. ברטוב לא היה בעזה והוא יודע מה נעשה בה רק מהתקשורת. אם הוא משתמש בהגדרה של האו"ם לרצח-עם, עליו להשתמש בפועל בהגדרה זו. ולהסביר מה במעשי ישראל תואם את סעיפי ההגדרה.

וגם ניסיון רציני לאבחן רצח עם על פי הגדרת האו"ם איננו משימה פשוטה. כאן אני חוזרת לתמיהותי שלי על הגדרת רצח העם של האו"ם: הריגת אנשים קורית בכל מלחמה, וגם גרימת נזקים גופניים. בהגדרת רצח העם של האו"ם חסר המאפיין הכי מובהק של רצח העם – ההיקף, הממדים של הרצח. בשואה נרצחו מיליונים, וזה מה שהפך אותה לרצח עם. לו הרג היטלר מאה אלף יהודים, היינו מזועזעים ומתאבלים עליהם, אבל לא היינו מגדירים את ההרג כרצח עם. למותר לציין שכמעט בכל מלחמה בשנים האחרונות מספר ההרוגים גבוה בהרבה ממספר ההרוגים בעזה, ואיש איננו טוען שנעשה רצח עם: לא בכיבוש האמריקני בעיראק, שבה נהרגו לפי ההערכות בין מאתיים אלף ליותר משש מאות אלף איש, לא באוקראינה שבה נהרגו גם כן כשש מאות אלף איש (מספר הרוסים שנהרגו מוערך בלמעלה ממיליון). רצח עם הוא רצח של מיליונים. ללא העניין המספרי אין משמעות לייחודו של רצח העם מכל מלחמה או טבח. לפי הגדרת האו"ם טבח החמאס הוא רצח עם הרבה יותר מובהק מהרג הפלשתינים בעזה בידי ישראל בתגובה עליו. במקרה של טבח החמאס לא קשה להוכיח כוונת השמדה: אנשי החמאס התבטאו במפורש שמטרתם היא השמדת ישראל, בדומה לפטרוניתם איראן, ושטבח אזרחים יהודים משמח אותם מאד. ללא הבחנה בין הרג במלחמה לטבח אזרחים לא חמושים, ובין הרג ברוטאלי של עשרות אלפים לרצח שיטתי של מיליונים, הגדרת רצח העם מאבדת את משמעותה, וזכר השואה מאבד את משמעותו, וייתכן שזו בדיוק הכוונה.

 

אין סגירת מעגל

 

אני שמחה שכבר אין חטופים ישראלים בעזה, לא חיים ולא חללים, אבל אני לא מרגישה באמת הקלה. יותר מארבעים חטופים שנחטפו בחיים והיה צריך להחזירם במהרה לישראל, כי כמעט כולם היו אזרחים שנחטפו ממיטתם, נרצחו בשבי או נהרגו מהפצצות צה"ל, בגלל שממשלת החורבן העדיפה להפקירם בשבי במקום להפסיק את המלחמה, שבחודשים הראשונים היתה הכרחית, אבל כבר בשנת 2024 הפכה למלחמה להנצחת שלטון נתניהו ותו לאו. כבר בחודשים הראשונים הוצע לישראל להכניס לעזה כוחות מצריים ואמירתים לצד כוחות של הרשות הפלשתינית, כדי להחליף את שלטון חמאס, ונתניהו התנגד לכך, והמשיך במדיניות הקודמת שלו – לחזק את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ולדבר דיבור שקרי על "לא חמאסטן ולא פתחסטאן" בידיעה שאפשרות שלישית איננה קיימת, וללא החלפת החמאס ברשות הפלשתינית, חמאס יישאר ברצועה, שזה בדיוק מה שקרה. בוודאי שהמשך המלחמה היה מיותר ורצחני, עבור העזתים ועבור הישראלים כאחד, וגרם לאובדן גדול בחיי אדם, עשרות חטופים ומאות חיילים שחייהם הוקרבו לשווא, רק לצורך ההישארות בשלטון, כדי להשאיר את הימין הלאומני בממשלה וכדי להקשות על ההתנגדות לשלטון נתניהו, כאשר חלק ניכר ממתנגדי הממשלה גויסו לתקופות מילואים ארוכות מאד, ואווירת המלחמה הכבידה מאד על המחאה נגד הממשלה. לאובדן המיותר הזה בחיי אדם, שלא הביא שום ניצחון מוחלט, שום סילוק חמאס ושום יעד שקרי אחר שנתניהו מכר לציבור, אין כפרה, ואין סגירת מעגל. זהו חור שחור של מוות, שאליו נוספו אובדן של מיליארדי שקלים שנגרעו משיקום המדינה מאסון השביעי באוקטובר ומאיכות חייהם של אזרחי ישראל, ופגיעה אנושה במעמדה הבינלאומי של ישראל, בשל פשעי המלחמה בעזה, הרג כשבעים אלף איש שמרביתם ככל הנראה אזרחים, והרס מטורף של הישובים ברצועה, שנועד להתנקם בעזתים, לא על הסבל שגרמו לאזרחי ישראל, שלא עניין את הממשלה האטומה כהוא זה, אלא על כך שחשפו את עליבותה וכשלונה האדירים של ממשלת נתניהו, שהתיימרה להגן על תןשבי ישראל ולחזקם, אך בפועל הביאה עליהם את הגרוע באסונות, ומלבד זאת הזינו ההרג וההרס המטורפים ברצועה את הזיות ההתנחלות של קואליציית נתניהו, שכל אדם שפוי הבין שאין שום היתכנות לממשן.

לאובדן הנורא הזה, שנוסף על מחדל השביעי באוקטובר, שנתניהו ושריו מנסים לחפות עליו על ידי פשע נוסף של הפצת שקרים ועלילות דם על אחרים, במיוחד על אלה שניסו למנוע את האסון, ואת התמשכות המלחמה לאחריו, אין כפרה ואין פיצוי. זהו פצע פתוח שכך יישאר. לצערי גם אם תתממש כותרת המאמר הראשי ב"הארץ" היום, "המעגל ייסגר כשתתפטרו", כמובן כשממשלת השביעי באוקטובר תלך הביתה, המעגל לא ייסגר לצערי, כי האובדן לא יפוצה, והפצע הנורא לא יירפא. כמובן שעד סילוקה של ממשלת החורבן כלל אי אפשר להתחיל לשקם את המדינה, והפצעים והנזקים רק הולכים ומתרבים, שהרי הממשלה רק דוהרת יותר ויותר בנתיב ההרס, בתקוה להרוס את מערכת המשפט, לסגור את גלי צה"ל, לפגוע בתאגיד השידור ובתקשורת החופשית, וכמובן לחסל את המחאה ואת ההתנגדות לשלטון, בתקוה להנציח את שלטונה של ממשלת הדמים.

את השבת החטוף האחרון ניסה נתניהו לנצל כדי להציג את עצמו כמשיב החטופים, בניגוד גמור לאמת. אפשר היה להשיב את החטופים בקיץ 2024 ולהציל כך את חייהם של רבים מהם, ובוודאי שאפשר היה להמשיך בשלב השני והשלישי של תכנית ביידן-טראמפ לסיום המלחמה והחזרת כל השבויים עם עליית טראמפ לשלטון בינואר 2024, אך לאחר השלב הראשון שבו הוחזרו 25 חטופים חיים ושמונה גופות, סירב נתניהו לסגת מהרצועה כפי שהתחייב ומנע את המשך קיום ההסכם. את רוב האנשים שלחמו לשחרור החטופים כמו שר הביטחון יואב גלנט וראש השב"כ רונן בר הוא פיטר, ואת ניצן אלון שנשאר עד הסוף הוא מנסה להעלים מהתמונה ולהציג את עצמו כמשיב החטופים. שותפיו המבחילים כאורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ', שיש להם אחריות עצומה לאסון השביעי באוקטובר, שכן הם אלה שפעלו להעביר כוחות צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון, תוך הפקרה מזעזעת של ישובי עוטף עזה לאכזריות החמאס, והפקרה מתמשכת של החטופים לסבל ומוות לצורך המשך הזיית ההתנחלות בעזה, מנסים כעת לרומם ולהלל את כל מי שמנע את שחרור החטופים והפקירם, בטענות חסרות שחר שמי שפעל לשחרור החטופים עיכב את שחרורם, ובכך הם מתנערים כמובן גם מאחריותם שלהם גם לאסון השביעי באוקטובר וגם להפקרת החטופים.

"לא תהיה כל כפרה על מחדל ההפקרה", נהגו לקרוא בהפגנות להשבת החטופים, ההפגנות שרוממו וחיזקו את רוחם של החטופים בשבי והניעו את נשיא ארצות-הברית לפעול לשחרורם בהצלחה. כעת חשים הרבה מפגינים שצריך לשנות את הקריאה, אבל בעיניי הקריאה הזו נשארה נכונה, כי סיום המלחמה והשבת החטופים בלחצו של נשיא ארצות הברית – ובניגוד לשאיפת נתניהו להמשיך את המלחמה, לא ריפא את חטא ההפקרה ואת תוצאותיו הכה קשות. מחדל ההפקרה עדיין מדמם ואין לו תרופה. אין כפרה על מות החטופים שהממשלה הפקירה. איו כפרה על מחדל ההפקרה, לא היתה קודם וגם עכשיו אין.

הקשר הקטארי הוא המשך מדיניות נתניהו

 

היו כמה שאלות שקיוויתי מאד שעמרי אסנהיים ישאל את אלי פלדשטיין, שאמר בנחרצות ששום חטוף לא מת בגללו, ואני ממש לא בטוחה שזה נכון. אלי פלדשטיין אמר בחלקו השני של הראיון, ששודר ביום שלישי 23 בדצמבר, שהיה חשוב לו שהמסמך המסווג שהעביר לו ארי רוזנפלד יתפרסם, כי הוא היה עדכני יותר מהמסמך שפרסם עמית סגל בינואר 2024, שתוכנו היה דומה, והמסמך שהעביר רוזנפלד היה מאפריל 2024. אבל המסמך, שממנו הסיקו מי שהסיקו שהחמאס איננו מעוניין בעסקה, הועבר לפרסום בראשית ספטמבר 2024. הייתי רוצה שעמרי אסנהיים ישאל את פלדשטיין, גם אם המסמך שיקף נכונה את עמדת חמאס באפריל 2024, איך הדבר מוכיח שזו היתה עמדת חמאס גם במאי 2024, או ביולי-אוגוסט 2024? הרי עמדותיו של חמאס לגבי עסקאות חטופים היו דינמיות. חמאס גם לא התכוון לשחרר את עשרים החטופים החיים האחרונים ביום אחד, אבל בסופו של דבר שוכנע להחזיר את כולם ביום אחד. הייתי רוצה שעמרי אסנהיים ישאל את אלי פלדשטיין האם זו איננה הטעייה לצטט מסמך מאפריל 2024 כאילו הוא מייצג את עמדת חמאס בקיץ 24, כאשר חמאס היה מוכן לעסקה, ונתניהו מנע עסקה והורה על כניסה לרפיח. באותם ימים, כשעמדתי עם תמונות חטופים ליד מאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה בירושלים, היו עוצרים ביביסטים ליד המאהל וצועקים "רפיח,רפיח, ביבי המלך, רק ביבי" וכאלה דברים. ההסתה נגד משפחות החטופים היתה חזקה מאד לפני הכניסה לרפיח, אבל כנראה שאחרי רצח ששת החטופים חשו בלשכת נתניהו שההסתה כבר איננה מספיקה וצריך לחזק אותה בעזרת מסמך כביכול אותנטי, שמטיל את אשמת טרפוד העסקה – והפקרת החטופים למותם -על חמאס. רציתי שעמרי אסנהיים ישאל את פלדשטיין למה הוא חשב שמסמך שמתאר את עמדת חמאס באפריל 24 עדיין משקף את עמדת חמאס בספטמבר 24, או אפילו במאי. הייתי רוצה לדעת מה הוא יענה. הייתי רוצה שעמרי אסנהיים יטיח בו שהם היו מוכנים להשתמש בכל דבר, אקטואלי או לא, רלוונטי או לא, העיקר להצדיק את הפקרת החטופים. חשבתי שעמרי אסנהיים לא היה צריך להניח לפלדשטיין כשהוא טען בנחרצות כזאת ששום חטוף לא מת בגללו. הרי הוא היה חלק מקבוצת אנשים שפעלה להצדיק את הפקרת החטופים, וחשבתי שלא צריך לוותר לו כל כך בקלות, בתור אחד שכל כך מרחם על עצמו ועל היחס שהוא קיבל מעמיתיו ללשכת ראש הממשלה, שייתן בעצמו תשובות על היחס שלו לחטופים, ושלא ימרח אותנו עם סיפורים שהוא חשב שראש הממשלה צריך להזיל דמעה על החטופים שנרצחו, כי הפעילות שלו ושל חבריו ללשכה לגמרי תרמה להפקרת החטופים ולרציחתם, וחשבתי שצריך לעמת אותו עם האשמה הזו בצורה נחרצת יותר. אולי מגיע לו לשבת בכלא על מה שהוא עשה להכפשת משפחות החטופים, וזה שהיה ראוי שגם עוזריו האחרים של ראש הממשלה והיה מאד ראוי שראש הממשלה בעצמו יישב בכלא במקום להמשיך להרוס את המדינה, לא מקטינה את פשעיו של פלדשטיין, גם אם הוא עשה אותם כדי לעזור לראש הממשלה ובשליחותו.

אין לי ספק שפלדשטיין ידע שהוא עובד עבור קטאר, ואני גם פחות מאמינה לו שהוא לא יודע אנגלית. גם מפני שהוא קצת משתמש בביטויים באנגלית, וגם מפני שכמו שהוא לימד את עצמו לא לגמגם, אני מניחה שהוא השלים ידע שחסר לו עקב חינוכו החרדי. הוא היה מספיק זמן בצה"ל ועלה מספיק בסולם הדרגות, ועוד ביחידה כמו דובר צה"ל שדורשת השכלה, ואני לא מאמינה שהוא בור ונבער כמו שהוא הציג את עצמו. אבל הסיבה העיקרית שגורמת לי להיות משוכנעת שפלדשטיין ידע שהוא עובד עבור קטאר, היא שהקשר עם קטאר טופח על ידי נתניהו עצמו, שאפשר לקטאר להעביר מימון לחמאס, וטיפוחה של קטאר היה חלק בלתי נפרד ממדיניותו של נתניהו, מדיניות שגרסה שטיפוח חמאס יחליש את הרשות הפלשתינית וימנע הקמת מדינה פלשתינית. מצריים וגם סעודיה תומכות בהקמת מדינה פלשתינית, ותומכות במעורבות של הרשות הפלשתינית בשיקום עזה, דבר שתואם גם את הסכמי אוסלו, שראו בעזה חלק משטחה ומתחום שליטתה של הרשות הפלשתינית. נתניהו לעומת זאת, חשב שהשתלטות חמאס על עזה תועיל לישראל בכך שתחליש את הרשות הפלשתינית ותמנע הקמת מדינה פלשתינית. זו היתה מדיניות מטורפת ואווילית להחריד, שהביאה עלינו את אסון השביעי באוקטובר, ונתניהו הוא האחראי לה. האסון הנורא שטיפוחו ומימונו של החמאס הביא על ישראל לא גרם לנתניהו לשנות את עמדתו ואת מדיניותו, והוא המשיך לתמוך בחמאס באמצעות קידום מעמדה של קטאר והכפשת מצריים. גם שלוחו הנאמן של נתניהו, שגריר ישראל בארצות הברית יחיאל לייטר, שאיננו דיפלומט מקצועי ומונה בשל נאמנותו לנתניהו, האשים את מצריים בחודש פברואר 2025 בהאשמות כוזבות, שהיא מפרה את הסכם השלום ובונה בסיסים בסיני לתקיפת ישראל. אין ספק שלייטר התבטא כך בשליחות נתניהו, שהיה מעוניין בעצמו לפגוע במצריים ולחזק את קטאר, כדי להחליש את היוזמות להעברת עזה לשליטת הרשות הפלשתינית. מי כנתניהו יודע שישנם בקרב הפלשתינים רק שני כוחות משמעותיים: הרשות הפלשתינית, שיש לה שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל, שאיננו מושלם אבל תרומתו לבטחון ישראל חשובה מאד, או חמאס טובח הישראלים. נתניהו בוחר כעת כפי שבחר תמיד להעדיף את חמאס, אבל מכיוון שקשה למכור את חמאס לישראלים אחרי השביעי באוקטובר, הוא מוכר להם את קטאר כמתווכת הוגנת ומכפיש את מצריים, שאין לה כל כוונה להפר את הסכם השלום עם ישראל ובוודאי איננה מעוניינת לתקוף את ישראל.

אין לי ספק שעוזרי נתניהו פעלו לרומם את קטאר ולפגוע במצריים ובייחסי ישראל עם מצריים בשליחות נתניהו. הם והוא צריכים ללכת ביחד לכלא.    

זרזיף של תקוה

  

אתמול היה יום כל כך עצוב ולא הצלחתי להתרכז ולכתוב, אבל רציתי לפחות להתייחס לפוסט שכתבתי אחרי פרסום מתווה טראמפ, כשהייתי מאוכזבת מאד, כי ראיתי שנתניהו הצליח להכניס למתווה את המוקשים הרגילים שלו, שמאפשרים לו לטרפד כל עסקה, כמו הדרישה מחמאס למסור נשק אישי, דבר שממילא אי אפשר לבדוק ולפקח עליו. אבל לא הבאתי בחשבון די הצורך את המעורבות של טראמפ, שהחליט לסיים את המלחמה בעזה ויהי מה, וישמור אותו אלהים שאכן יצליח בכך. התכונות הגרועות של טראמפ ידועות ובולטות לעין, אבל לא מספיק מעריכים את התכונות הטובות שלו, שהן למעשה אותן תכונות עצמן: קוצר-רוח, או העדר סבלנות יתר לתככים של נתניהו, העדר קטנוניות, שקל היה להגדיר כשטחיות וחובבנות, כשמה שבאמת חשוב לצורך סיום המלחמה הוא ראיית התמונה הגדולה וההזדמנויות, ולאו דווקא ההתעמקות בפרטים, שתמיד שירתה את ניסיונות הטרפוד של נתניהו, וכמובן הכוחנות, שבמקרה זה משקפת כוח אמיתי, שהכרחי למי שמנסה לכפות פשרה בין ממשלת נתניהו ונתניהו עצמו בפרט לבין הנהגת חמאס. אחרי שהקשבתי להסבריו של אליאור לוי, פרשן ערוץ "כאן" שאני מעריכה מאד, מדוע תשובת חמאס היא בעצם סירוב למתווה, כי לא הסכימו לשום תנאי במתווה כלשונו, שמעתי את טראמפ מודיע שחמאס הסכים למתווה, ומיד את דבריו שעכשיו ישראל צריכה להפסיק להפציץ בעזה, וזאת היתה תגובה כל כך חכמה, להגיד שחמאס ענה כן, ומיד לדרוש מישראל להפסיק להפציץ בעזה, הפצצות בלתי פוסקות שכבר עברו כל גבול, וכבר מזמן אינן מגינות על ישראל, אלא מחריבות את עזה וזורעות מוות, בתקווה שעל נהרות הדם בעזה יקים נתניהו עוד ממשלת אסון שתמשיך את החרבת ישראל ועזה גם יחד עוד שנה ועוד שנה. כמו כותב המכתבים של גבריאל מרקס, שכותב מכתבים מהבחור לבחורה ומהבחורה לבחור, וכך מחבר את שני האנלפביתים באהבה, מכתיב טראמפ לצדדים מה עליהם להשיב ומה לכאורה השיבו, שזה כנראה הסיכוי היחיד להשיג את מימוש העסקה.

וכך אנחנו מיטלטלים בין יאוש לתקווה, בין האימה מכשלון נוסף שמפחיד אפילו לדמיין, לבין הסיכוי שטראמפ יצליח לגרור את הצדדים בציצית ראשם להגיע להסכמות ולסיים סופסוף את המלחמה, כשכל אחד מהם מנסה להכריז על נצחונו, בזמן שבפועל אין מנצחים במלחמת ישראל והחמאס, יש רק מפסידים רבים והרבה יותר מדי קורבנות. ולמרות שמימוש העסקה עדיין בסימן שאלה, לתוך הייאוש הגדול והשחור ששרר פה שנתיים נכנס זרזיף דק של תקווה שמתפשט אט אט ומחייה את הרוח הנכאה כמו מים רעננים שנשפכו על צמח שקמל בצמאונו וזוקפים את קומתו. פתאם האנשים שמחים יותר, מחייכים יותר. פתאם מעזים לייחל למשהו טוב, שעדיין איננו כאן, אבל אולי מצפה מעבר לפינה, פתאם הברכה "בשורות טובות" נשמעת כמו משהו שיכול להתממש ולא רק כמו קלישאה.

וכמו בלידת תינוק אסור להרפות לרגע מהלחץ. יותר מתמיד חשובות המחאות וההפגנות. כמה מחזקים ומעודדים דבריו של טראמפ שצפה במפגינים שנושאים שלטים שקוראים אליו להשיב את החטופים ולסיים את המלחמה, ואלה עודדו אותו לפעול. מכל המאמצים של משפחות החטופים והציבור התומך בהן, מתגלה החנופה לטראמפ כמעשה הנכון ביותר, כאפיק המועיל ביותר, וכהכרח לא יגונה, שהרי בהצלת חיי אדם מדובר, ובשונה מנתניהו, טראמפ באמת יכול, ומה שחשוב יותר, טראמפ באמת רוצה. ולא נותר לנו אלא לברך על רצונו הטוב ולחזק את ידיו, ולהתפלל שלמען כולנו יצליח הפעם במלאכתו, ושהחג שבו נצטווינו לשמוח, יהיה שמח באמת.

אכזבה מרה

 

אתמול באחת בלילה שוב נאלצו בתי ונכדי בן השש להתעורר משנתם ולרוץ למקלט. הנכד ירד קומה אחת וקרס מול דלתה של השכנה. לא היה לו כוח לרדת למקלט. זו הפעם השנייה השבוע ששנתם מופרעת בגלל טיל חות'י. אמרתי להם שאולי זאת הפעם האחרונה. מאד קיוויתי שהמלחמה תסתיים סופסוף. זו איננה מלחמה של ישראל בחמאס. זו מלחמה של נתניהו וחסידיו נגד מדינת ישראל ואזרחיה, שהם שונאים בכל לבם. הם מעדיפים את השפה האנגלית. העברית איננה שפתם. הציבור הישראלי מבחינתם איננו ראוי לשום התייחסות או התחשבות מצדם. הוא אך ורק מושא להתעללות בתואנות שונות ומשונות, שמזכירות את משל לפונטיין על הזאב שמתרץ תירוצים כדי לטרוף את הטלה הרך: ההתנתקות – שהם עצמם הגו וביצעו, עסקת שליט – שעשה נתניהו. וכן, גם הסכמי אוסלו – שעשה רבין שאת דמו הם התירו ועל גופתו עלו לשלטון. וגם – השמאל שהם מבזים ורומסים, שאת מנהיגו הם רצחו וטווים עליו כל העת עלילות דם, איננו אוהב אותם, איזו חוצפה. איך אפשר שלא לאהוב את מי שרוצח אותך וקורא לך בוגד, ומתאר אותך כסייען של החמאס, בזמן שהוא עצמו מממן ומטפח את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית. גם היום תקף נתניהו את הרשות הפלשתינית, כי החמאס הוא כידוע חברו הטוב ביותר.

יערה שפירא ממש חגגה: איזו הצלחה, מצבנו נשאר כשהיה. כאילו לא היה מצבנו נורא בתכלית, כאילו כל מה שדרוש לנו הוא הסכמה של טראמפ להמשך מלחמת הדמים שהורגת את העזתים ואת אזרחי ישראל כאחת. הרי כפי שאמר טראמפ נכונה, הציבור הישראלי מייחל לכך שיכפה על נתניהו את הפסקת המלחמה והשבת החטופים. הציבור הישראלי מתחנן לעזרה מול הפלנגות הפשיסטיות של המתנחלים, שפורעות בפלשתינים ורומסות את הישראלים, בעוד נציגיהם בכנסת הורסים את המדינה ורודפים את מתנגדיהם.

מעולם לא היה לנתניהו רוב בציבור הישראלי. הוא ביצר את שלטונו אך ורק בקניית הציבור החרדי בבצע כסף וטובות הנאה – פטור מגיוס. מעולם לא ייצג את הציבור הישראלי הציוני והעברי, זה שאוהב לקרוא ספר עברי, לשמוע שיר עברי, להאזין לחדשות בעברית ולקרוא עיתון עברי. התרבות העברית מבחינת ממשלתו היא אויב. זו תרבותם של שנואי נפשו הישראלים, שהוא רוצה לשלוט בהם לנצח, אבל מתעב אותם, שומר מהם מרחק, נמלט מפניהם.

המלחמה הבלתי נגמרת שנתניהו כופה עלינו הר כגיגית מדכאת את הציבור, הורגת ופוצעת בו, מונעת ממנו לשקם את פצעי המדינה והעם. זו מלחמה שנעשית על ידינו נגדנו. היא נועדה להתנקם בנו על שאיננו מעריצים את המנהיג העליון כפי שהיה רוצה, על שאנו מעזים להתנגד לו, על שאנו נחרדים מהרג עשרות אלפי עזתים והרס בתיהם, על שאנו מזועזעים מאכזריותו כלפי החטופים ומשפחותיהם ושואפים להשיב את החטופים באמת, בהצעה שהחמאס יקבל, לא בהצעה שנוסחה כדי להבטיח שחמאס ידחה אותה, והמוות וההרג ימשיכו עד צאת נשמתנו.

ארור אתה נתניהו, וארורה ממשלת הדמים שלך, ממשלת רצח רבין, רצח השלום והבערת המלחמה הבלתי נגמרת. קיוויתי באמת שיבוא סוף לסיוט, אבל קודם צריך כנראה להפיל ולסלק את ממשלתך, בטרם נוכל להביא עתיד טוב יותר. ואתה יודע מה? על אפך ועל חמתך, אתה תסולק ואנחנו נצא לחופשי, ונביא עתיד של שלום ואמת.

אילה דקל / עד שתחזור אליי

 

ספרה של אילה דקל "עד שתחזור אליי" הוא ספר שקל מאד להזדהות איתו ולהתרגש ממנו, ובאמת קראתי אותו מהר והזלתי לא מעט דמעות. הוא מסופר מפיהם של בני זוג, רחלי וגיא, פרק היא ופרק הוא, כשכל אחד מהם מתאר מנקודת מבטו את ימי המלחמה בעזה: היא מנסה להיות אשה תומכת ולהתמודד לבדה עם כל משימותיה, עבודה וגידול ילדים ותחזוקת הבית וטיפול בכל הדרוש בעזרת בני משפחה וחברים, כי הבעל בעזה. לא תמיד היא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמה: היא סובלת לעתים מהתקפי חרדה ותופעות פסיכוסומטיות, הדאגה והפחד לחיי בעלה משתקים אותה, סיוטי השביעי באוקטובר רודפים אותה, אבל עם התמשכות הזמן היא מוצאת את עצמה, לצד משימותיה האחרות, ממלאת תפקידים נוספים: מבקרת את חייליו הפצועים של בעלה וגם מוצאת את עצמה מנחמת את משפחתו של לוחם שנפל, שבנו הוא חברו של בנה – היא רוצה לגונן על בניה, אבל יכולתה לבודד אותם ממה שקורה מסביב מוגבלת. בנוסף לכך עליה להתמודד עם השפעות ההיעדרות והלחימה הממושכת על בעלה, שגם בשובו הביתה איננו בן הזוג והאב שהיה קודם לכן.

בעלה לעומתה, למרות הקשיים והאימה, די מרוצה משירות המילואים, שלעומת עבודתו השגרתית כמהנדס, שאיננה מספקת אותו, הוא מרגיש שהלחימה ותפקידו כמפקד פלוגה מאפשרים לו לממש את כישוריו יותר מעבודתו הרגילה, והחברות בין אנשי הגדוד מספקת לו תמיכה וכוח. הוא מצטער שבגלל התנגדותה של אשתו לא יצא לקורס מג"דים, ולא התקדם בסולם הפיקוד. הוא מתנתק נפשית מהבית, האשה והילדים, וחש בנוח בחברה הגברית למודת הקרבות שבה הוא משרת. כשהוא מגיע הביתה אחרי זמן רב בעזה הוא מתקשה מאד לחזור לתפקד כבעל ואב, ומתגעגע לחבריו הלוחמים ולשגרת המלחמה שהחליפה עבורו את שגרת החיים בבית. הקרבות הקשים, פציעתם וגם נפילתם של מכרים וחברים, מכבידה, אבל דווקא מחזקת את הקשר שהוא חש לחבריו הלוחמים, ומבחינות רבות מרחיקה אותו מאשתו ומילדיו.

הפרקים הקצרים הכתובים ברהיטות מקלים מאד על הקריאה, הופכים אותה זורמת, רגשותיהם הכנים של בני הזוג, והמצוקות האמיתיות שמזמנת להם המלחמה נוגעות ללב. רק אט אט מתחילים לנקר ספקות למול נקודות המבט האנוכיות ונטולות הביקורת כלפי המלחמה וכלפי מעשי החיילים, שמוצגים תמיד כצודקים ומוצדקים.

כשנרצחים שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, מדברים על כך כ"משהו שקרה למי שירה בחטופים", "זה היה יכול לקרות לכל אחד". הם אינם מתכוונים שיכלו לירות בהם למוות, הם מתכוונים ש"זה קרה" למי שירה, ושוכחים שזה קרה קודם כל לחטופים ולמשפחותיהם. ויש מי שמצדיק את היורים: "הם עשו את מה שהם חשבו שצריך לעשות כדי להגן". זהו, שלא. שלושת החטופים נורו למוות בניגוד לכללי הפתיחה באש, ויותם חיים בניגוד לפקודה מפורשת לחדול אש. זהו למעשה רצח, אבל איש לא נענש עליו. צה"ל נחשף בשיא שפלותו כצבא שרוצח אנשים שנושאים דגל לבן. אבל הלוחמים עסוקים רק בהתנערות מאשמה ובהצדקת הרוצחים, שגם צה"ל העדיף לפטור מעונש, כנראה מחשש שרבים מדי מחייליו נהגו באותה צורה במקרים דומים, אבל הם הרגו עזתים ולא ישראלים, והזלזול המוחלט בחיי עזתים לצד נקמנות חסרת גבולות ירד מטה מממשלת הטבח לצה"ל ולחייליו, וכך הלכה המלחמה והידרדרה ממלחמת מגן צודקת לטבח חסר הבחנה, שעודנו נמשך ומתעצם.

גם נשות הלוחמים, כשהן שומעות על האסון, עסוקות קודם כל בדאגה ליורים, בחשש שאלו אנשי הגדוד של בני זוגן ושהם עלולים לשלם מחיר על כך. כאשר רחלי שומעת שהגדוד שהרג את החטופים איננו הגדוד של בעלה, "הלב שלי מנתר משמחה". והקורא בהכרח שואל את עצמו, עד כמה אפשר לחשוב רק על עצמך למול אסון כל כך נורא, שלמרות כל המריחות, הוא פשע מלחמה.

יותר ויותר נחשף הקורא לפשעי צה"ל בעזה, למרות כל מאמצי היפוי וההצדקה. לכך שהמחבלים מכונים "מלוכלכים" – גם החטופים זוכים בכינוי הזה בטרם רציחתם וכהצדקה לה, ותועפות הרחמים העצמיים שתחילה מעוררים הזדהות רבה, מתחילים להעיק בהתעלמותם הגמורה מהסבל שמסביב. וכאילו אין די בכך, מגיעה גם ההתחסדות: הלוחמים מפוצצים קיר של בית, למרות שאיש לא הורה להם להיכנס לשם והם לא קיבלו אישור לכך. הסיבה היא שיש בחצר תרנגולות והם רואים בכך סימן לנוכחות אנשים בבית. לאחר שהם מפוצצים את קיר הבית ללא אישור, תיאור שחושף את העדר המשמעת וההפקרות שפשו בצה"ל, ושנחשפים פעם אחר פעם גם לציבור הישראלי שאיננו לוחם, הם מוצאים בבית תחת ערימת בגדים אשה זקנה שמסתתרת שם, ומספרת שנשארה בבית לאחר עזיבת משפחתה כי לא יכלה ללכת. הם מחליטים להעביר אותה ל"איזור ההומניטרי" כפי שמכנים זאת בישראל, בעצם מחנות אוהלים, מעין מעברה, בטענה שאם תישאר בביתה היא תמות, מה שכלל אינו בטוח, או ליתר דיוק, כלל לא בטוח שייטב לה ב"איזור ההומניטרי". אבל העברתה לשם מתוארת כמעשה צדקה, וזה כבר דוחה בעיניי.

זה ספר שקל ונעים לקרוא כי הוא מרוכז בסבלם של אנשי המילואים ובמיוחד בסבלן של נשותיהם, שהוא לגמרי סבל אמיתי, של בדידות וקושי, חרדה נוראה לחיי הבעל ודאגה לא פחותה לנמצאים בעורף: המשפחה ובמיוחד הילדים, כאשר סבבי המילואים אינם נגמרים וימי השירות מצטברים למאות. אבל הספר קל ונעים לקריאה גם מפני שהוא במידה רבה עוצם את עיניו לסבל שגורמת הלחימה לעזתים, להרס ארצם וגירושם מבתיהם למעין מחנות פליטים, מחנות אהלים שהשהייה בהם לאורך זמן היא גיהנום ושאזרחים עזתים רבים שאינם לוחמים מקפחים בהם את חייהם, ואפילו רצח החטופים הישראלים מוצג בו כטעות בתום לב של אנשים שכוונותיהם טהורות. זה ספר שמתאמץ לתאר את פנינו היפים, ולעורר הזדהות עם לוחמינו ומשפחותיהם הכורעות תחת העומס, אבל חושף מבלי דעת למה הפכה מלחמת המגן שלנו שנמשכת הרבה יותר מדי מהסיבות הכי לא נכונות, ועד כמה אנו מתקשים לראות כמה היא אכזרית ומכוערת ולאן הידרדרנו.

 

אילה דקל, עד שתחזור אליי, הוצאת התחנה, ישראל 2025.    

הטירוף של כיבוש עזה

 

לאיזו רמת טירוף הידרדרה מדינת ישראל ועד כמה התנתקה משאר האנושות אפשר להבין רק כשמאזינים לדיבור בערוצי החדשות על הרעיון הנפשע והחולני של כיבוש עזה. אפשר לכבוש עיר בצורות שונות, אבל זו שממשלת הפושעים של ישראל בוחרת בה מזכירה יותר תיאורים תנ"כיים, וכנראה לא במקרה. כמובן מאליו מדברים על גירוש כל תושבי עזה לדרום הרצועה, למחנות אוהלים וכיו"ב, מה שכרוך ללא ספק בהרג ובמוות של תושבים רבים, הרג ומוות ישירות מידי צה"ל וגם בהרעבה ובחולי של רבים מהם, כאשר יושלכו מביתם ומפרנסתם על זקניהם וטפם ונשותיהם ההרות. אבל במקום להיחרד ולאבד את הקול מהטירוף האכזרי בלי גבול, בוחרים קריינים להתפלא דווקא על מדינות מתוקנות שמתפלצות מתכניות הזוועה של ממשלת ישראל שהן פשעים נגד האנושות, שעליהם צריכים ראש הממשלה והשרים להישפט ולהישלח לכלא לשנים רבות, אם לא לכל ימי חייהם, אם קשה לכם להבין לאיזו רמת טירוף הגיעה מדינת ישראל, נסו לחשוב שמישהו, שיש לו כוח לבצע זאת, היה בוחר להגלות את כל תושבי ירושלים, שהיא בערך בגודל של עזה, למחנות אוהלים במדבר יהודה או על שפת הים, כולל הזקנים והחולים, הילדים והתינוקות, להפציץ ולהרוס את ירושלים, ובהמשך לשלוח את תושביה להתגורר בדרום סודן ואולי גם באינדונזיה, ותארו לעצמכם שבעולם היו מקבלים את הדברים כמובנים מאליהם, ומתפלאים שהיהודים זועקים לשמיים שיצילו אותם. עד כמה אפשר להיות מנוכר, ולו גם לאויב אכזר ורצחני, מבלי להבין שהפכנו בעצמנו לסוג של חמאס, ושככה העולם רואה אותנו, מפני שזה מה שנהיה מאיתנו, מפני שכמו שאנשים עומדים מוכי תדהמה מול האכזריות של שרי הממשלה כלפי החטופים ומשפחותיהם, כך כל אדם בעל לב מוכה תדהמה מהאכזריות של ממשלת ישראל כלפי העזתים, ומטירוף הנקמנות, ההרס וההרג הבלתי נגמרים שלה, ולא צריך להיות בשביל זה אנטישמי או פרו פלשתיני, מספיק שיש לך רגש אנושי מינימלי, בשביל שלא תוכל לשאת, לא את התכניות, ולא את הדיבורים, על כיבוש והרס והגלייה והרג, ובוודאי לא את המעשים, כאילו מדובר בהתנהלות נורמלית, ובהתעלמות גמורה מכך שכבר שנתיים ישראל כובשת את עזה והורגת בתושביה עשרות אלפים ועוד מדי יום, ושלא רק העזתים מותשים מהמלחמה הבלתי פוסקת, אלא גם הישראלים הגיעו לקצה היכולת ואנשים חולים ומתאבדים מרוב יאוש ממלחמה של ממשלה מטורפת שמורכבת מאנשים מופרעים ונבערים מדעת, שמעולם לא יצאו מחוץ לבועת המתנחלים, מעולם לא פגשו אנשים מחברות אחרות, מתרבויות אחרות, מעולם לא ניהלו שיחה -וגם אין להם יכולת לכך – עם מי שאיננו מבני חוגם, ואיננו משוכנע כמותם שהם שליחי אלהים, ושטבח החמאס היה נס נפלא שמתיר להם להרוג ולגרש את כל תושבי עזה ולהקים בה התנחלויות. אם לא נסלק את האנשים האיומים האלה, שהשתלטו על מדינת ישראל בראשות נתניהו, שמזמן איבד את הקשר עם המציאות, וכפי שחתר להשתלט על בתי המשפט מבלי להטות אוזן לאזהרות מבכירי אמ"ן ומשר הביטחון יואב גלנט מפני הסכנה הביטחונית, הוא חותר כעת למלחמת שמד בעזה ואיננו רואה דבר מסביב, וגם אם הוא מבין יותר משריו מה משמעות התנתקותה של ישראל מהעולם, כולל מבני ברית חשובים, כפי שדהר לאסון עם המהפכה המשטרית, הוא דוהר כעת לאסון עם התכנית הנפשעת והמטורפת לכיבוש עזה, ואם לא נעצור ונפיל את ממשלת השטנים הזאת, האל יודע אנה אנו באים.

עמדי נגד חותמי העצומה

 

תחילה לא רציתי בכלל להתייחס לעידן עמדי ולהתנפלותו הגסה על חותמי העצומה נגד פשעי המלחמה של ישראל בעזה ובעד הפסקת המלחמה. קודם לכן דווקא הערכתי וכיבדתי את עמדי, ולכן ההשתלחות שלו בחותמי העצומה, וביניהם אמנים ותיקים ואהובים כמו חוה אלברשטיין, נורית גלרון, גידי גוב ורבקה מיכאלי ועוד רבים שיכלו להיות הוריו ומוריו, הדהימה אותי, גם בסגנון וגם בתוכן. כשסירב להשיא משואה חשבתי שהוא מסתייג מממשלת הדמים, ופתאם הוא נראה כמו ראשי אגודת הסופרים בברית המועצות, שגויסו מטעם השלטונות להכפיש ולהעניש סופר דיסידנט, וכל האירועים שקרו אחר כך, שאלון אוליארצ'יק האהוב עלי כל כך חזר בו מהחתימה אחרי שהקרן הקיימת ביטלה הופעה שלו, ואז החזירו את ההופעה, ממש כמו בברית-המועצות כשחינכו אמנים דיסידנטים לחזור למסלול, וגם אסף אמדורסקי חזר בו, ורבקה מיכאלי אמרה שהיא מצטערת שחיילי צה"ל נפגעו וביקשה מהם סליחה, כי ככה עמדי בתפקיד הקומיסר אמר, שהעצומה פגעה בחיילי צה"ל, למרות שבעצומה לא הזכירו בכלל את חיילי צה"ל, אלא את גירוש האוכלוסיה וההרעבה והרג ילדים ובלתי מעורבים והחרבת הערים העזתיות, שאלה החלטות של ממשלת ישראל, והממשלה היא זאת שהעצומה מתייחסת אליה, וזה ספין שקוף של ממשלה דיקטטורית להגיד "פגעתם בחיילים שמקריבים את חייהם, תתנצלו", כאילו לא ברור שהעצומה מתייחסת לפשעי ממשלת ישראל שצה"ל אמנם מבצע, בלית ברירה, אבל כמו בהחלטת הקבינט האחרונה וברבות לפניה, לפחות הרמטכ"ל, הקודם והנוכחי, ובעבר גם שר הביטחון יואב גלנט, רצו כבר לפני שנה לסיים את המלחמה בעסקה ולהשיב את החטופים, ומי שמנע זאת הוא בנימין נתניהו ושותפיו בן-גביר וסמוטריץ', כלומר ברית הפשיסטים בממשלה שגלנט פוטר ממנה כי הפריע לברית הפשיסטים לממש את חזונה כפי שביטא אותו השר עמיחי אליהו, למחוק את עזה ולהפוך אותה ליהודית. לו התקבלה הצעתו של גלנט היו ניצלים עוד חטופים רבים שנהרגו או נרצחו מאז ומצבה של ישראל, גם הפנימי וגם הבינלאומי, היה טוב בהרבה, ולא היינו מגיעים למצב שגם ידידותינו פונות נגדנו וישראלים מפחדים לנסוע לחו"ל כי האנטישמיות קיבלה לגיטימציה והפכה בוטה יותר ויותר, ויותר ממחצית העם מיואש ומדוכא עד היסוד ולפעמים נהיה מרוב יאוש ממש חולה וחיילים מיואשים חולים וגם מתאבדים.

וכדי להסיר ספק עלי לומר, שלי אישית אין שום בעיה למתוח ביקורת קשה על חיילי ומפקדי צה"ל, ובמיוחד על אלה שמגיעים מרקע מתנחלי, כמו ברק חירם שהורה לירות פגזי טנק על בית שהיו בו עשרות מחבלים אבל גם בני ערובה רבים, שחוץ מאחת כולם נהרגו, כולל הילדים התאומים ליאל וינאי חצרוני. אותו ברק חירם פוצץ מאוחר יותר ללא אישור אוניברסיטה בעיר עזה, וזה כידוע לא הפריע לו להפוך למפקד אוגדת עזה, כי ממשלת ישראל מתגמלת התנהגות פשיסטית ופשעי מלחמה, ולצורך ביצוע פשעי מלחמה אלה מקדמת מפקדים מרקע מתנחלי לאומני שלאומנות וגזענות ורמיסת כל ערך אנושי לטובת אלימות אכזרית, הן חלק מהדנ"א שלהם. צה"ל מגייס בתשלום גם אזרחים מרקע מתנחלי לאומני להרס מבנים בעזה, והם עושים זאת בחדווה.

והחמור מכל: צה"ל ממעט להעניש פשעים של חיילים, כולל רצח. בהספד שנישא על חייל שנהרג, גם הוא מתנחל, נאמר שנכנס לבתי פלשתינים בעזה והצית אותם להנאתו, ולא נענש. ומה ששבר אותי אישית הוא כמובן רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, אלון שמריז וסאמר אל-טללקה ויותם חיים, ולפחות במקרה של האחרון, גם בניגוד מפורש לפקודת חדל אש. הם לא נעצרו אפילו. הביאו את ההורים ההמומים והאבלים לחבק אותם ולסלוח להם, כדי להצדיק את העובדה שלא נעצרו ולא נשפטו ולא נענשו כלל, כדי להוכיח לנו לאיזה שפל הידרדר צה"ל תחת ממשלה פשיסטית, שאדישה לחלוטין לירי בניגוד לפקודות פתיחה באש ולרצח יהודים, ובלבד שתקבל יד חופשית לרצח חסר הבחנה של פלשתינים. את רצח שלושת החטופים מכנים בתקשורת "ירי בשגגה", ומתעלמים כליל ממה שחושף רצח החטופים, שחיילי צה"ל הורגים גם אנשים שאינם מהווים כל סכנה, גם אנשים שמרימים דגל לבן, שזה פשוט רצח ופשע מלחמה, ושלו נהגו חיילי צה"ל כראוי, היו החטופים ניצלים. לא שגגה היתה כאן, אלא פשע מלחמה.

ואיך כינה עמדי את חותמי העצומה? "פריבילגים", כינוי לשמאלנים אשכנזים בשיח הפשיסטי של משטר נתניהו, שמנסה לצייר את תומכי נתניהו כ"עממיים" ו"אותנטים", וכמובן כמופלים ומקופחים, ואת מתנגדיו הוא מעצב כ"קוסמופוליטים מנותקים", בדומה לאופן שבו תיארו משטרים אנטישמים את היהודים, כמי שאינם שייכים באמת לקולקטיב. אבל חוה אלברשטיין היא בת לניצולי שואה מהקריות, ואף לא אחד מהחותמים ששמותיהם אוזכרו איננו בן למשפחה חזקה ועשירה ומבוססת כמו משפחת עמדי, שלא לומר שבט עמדי מירושלים, המקורבים מאד לליכוד ולשלטון, מה שאיננו מזיק לעסקים. כן כן, הפריבילג הוא דווקא עמדי, למרות שאיננו אשכנזי, מה שלא מפריע לו להיות גם גזען. ולהיות מקורב לשלטון ולחסדו טוב תמיד.

ותודה לאל על גידי גוב, שלא התקפל ולא התחרט ולא ביקש מהפשיסטים סליחה ומחילה. גידי גוב וכל הלא מתחרטים לנצח.

ולשופט בדימוס עודד מודריק המתחנף לנתניהו, שלא היתה לו מלה רעה לומר, לא על רצח החטופים ששחררו את עצמם, ולא על טרפוד העסקאות והפקרת החטופים למוות ביסורי תופת, גם לא על דברי הבלע של סמוטריץ' ועמיחי אליהו על הרעבת ומחיקת אוכלוסיה של שני מיליון נפש, אבל הוא נורא מזועזע מעצומת האמנים, טוב שלא תלך להופעה של חוה אלברשטיין. אינך ראוי להאזין לשירתה.

 

כשלונו הנוסף של נתניהו

 

מאז שצפיתי בסרטונים של אביתר דוד ורום ברסלבסקי שמורעבים למוות, אני רואה אותם כל הזמן לנגד עיניי, בין אם עיני פקוחות ובין אם אני עוצמת אותן, המראה של הבחורים הגוססים מרעב איננו מניח לי, ואין גבול לאימה ולחוסר האונים שאני חשה. בעצרת למען החטופים במוצאי שבת ביקשו לא לקרוא בוז לנתניהו ולא לצעוק, ולמרות שהקריאו את מגילת איכה שמלותיה לגמרי מתאימות למצב, הרגשתי שאפילו למגילת איכה אין לי סבלנות, רק לצעוק צעקה גדולה ומרה, צעקה שקורעת את השמיים. הרבה יותר אנשים מהרגיל באו לעצרת, שנמשכה כפול זמן מהרגיל, אבל אחרי יותר משעה או שעה וחצי ראיתי שדוקא נשים שבאות כל שבוע לעצרת ועומדות קרוב לבמה וצועקות בכל הכוח קמו והלכו, וחשבתי שאולי הן הרגישו כמוני שעכשיו לא צריך לדבר יפה אלא דוקא לצעוק בכל הכוח. איזה מין דבר זה להיות מנומסים מול הרעבה למוות של אנשים? האם מי שמדבר בנימוס כשאנשים גוססים מול עיניו הוא אדם ראוי, או שהוא סוג של שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ' – אנשים ששכחו להיות בני אדם.

וחייבים להזכיר שוב ושוב, מול צונאמי השקרים והתעתועים השוטף אותנו, כאילו חמאס מסרב לעסקה, שלקראת השבעתו  של דונלד טראמפ בינואר האחרון, חמאס הסכים לעסקה שהיתה אמורה להשיב את כל החטופים בשלושה שלבים תמורת נסיגה ישראלית מעזה, וגם קיים את השלב הראשון שבו הושבו לישראל עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים, וציפה לדון בהמשך העסקה, אבל בנימין נתניהו הפר את ההסכם וחזר להילחם במבצע שהוא כינה "מרכבות גדעון", וכרגיל שיקר לגבי מטרתו השקופה בחזרה ללחימה: השבת בן-גביר לממשלה וביצור שלטונו, העניין היחיד שהוא עוסק בו. בכך גזר את גורל החטופים בדם קר.

ומה היו תוצאותיה של השיבה ללחימה, שהוצגה כדרך למוטט את חמאס סופית? מוות מיותר של עשרות חיילים, בעיקר תוך כדי פעילות של הריסת מבנים בעזה שכבר כמעט לא נותר בה מתום, ובלי שום שיפור במצבה האסטרטגי של ישראל, ההיפך מכך: אובדן לגיטימציה גמור ללחימה הנמשכת של ישראל בעזה, והתארגנות של מדינות חשובות מאד לישראל להכרה במדינה פלשתינית בספטמבר הקרוב, שאני שמחה על כך, אבל זו בוודאי לא היתה כוונתו של נתניהו. זאת בנוסף לכפי שנכתב היום ב"דה-מארקר" על מבצע "מרכבות גדעון": "כישלון בעלות של 25 מיליארד דולר", שנגרעו מתקציב המדינה שזקוקה להשקעות ענק בשיקום וריפוי של תושביה הפצועים, שהפקרת החטופים קורעת את לבם השבור ממילא. גם כסף רב ירד לטמיון, אבל מה מחירם של חיי אדם שאבדו - בישראל ובעזה – מה מחיר דמם השפוך של כל כך הרבה אנשים? מי יפצה על מחיר הדמים?

זהו כישלון נורא נוסף של נתניהו, אחרי הפקרת עוטף עזה וטיפוח החמאס, הנמר שגידל נתניהו מעבר לגבול כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ושכח שתושבי ישראל יהיו הראשונים ליפול כטרף לנמר הנורא שהוא גידל והזין מעבר לדלת. גם על הכישלון הזה יסרב נתניהו לקחת אחריות. כל עוד הוא יושב על כסאו, והמשך הישיבה על כסאו היא עניינו היחיד, הוא ימשיך להביא עלינו אסונות שעולים בחיי אדם, ויאשים את חמאס ואת כל מי שאפשר, מלבד את עצמו, שורש אסוננו.

וכל מה שהיה לו לומר הוא שחמאס רוצה לשבור אותנו. חמאס כבר שבר אותנו בטבח הנורא, ושברינו עדיין מוטלים על הארץ, מתקשים להתאחות. אבל לא פחות מחמאס רוצה נתניהו לשבור אותנו, להפוך אותנו למתים מהלכים. לרוחות רפאים נטולות דעה וקול, והשבר הזה מכאיב ושובר אפילו יותר.

  

הדס קלדרון / לראות את השמיים הכחולים

 

את הדס קלדרון פגשתי פעם פנים אל פנים ליד ביתי, כשבאה עם כמה חברות לה פגין מול ביתו של נתניהו להשבת החטופים. זה היה די הרבה זמן אחרי שילדיה חזרו מהשבי, אבל אביהם עופר קלדרון עדיין היה בשבי. היא שאלה אותי איך אפשר לגור מול נתניהו ואני שאלתי אותה איך אפשר לגור מול עזה, והיא שתקה והסתכלה בי בעיניים עצובות. זאת היתה גסות רוח מצדי לשאול שאלה כזו. עכשיו אני יודעת שכמה פעמים עזבה את ניר עוז, אבל תמיד חזרה אל הקיבוץ שהוריה היו ממייסדיו והיא נולדה וגדלה בו, ופגשה שם את עופר קלדרון והקימה איתו משפחה ושם הם גידלו ארבעה ילדים. אמנם עזבו לזמן מה למקום אחר כדי שיהיה להם ממ"ד, אבל כשבנו גם בניר עוז ממ"דים הם שבו לשם. זה היה בשבילם הבית והמקום שלהם, ורק הטבח וההפקרה והשבי שברו אותם. הם חוו את ההפקרה המשולשת: שלא הגנו על ניר עוז מפני הפלישה והטבח, שצה"ל לא הגיע לניר עוז להציל אותם, אלא רק אחרי שהמחבלים כבר עזבו עם חטופים בכל הגילאים והותירו אחריהם עשרות גופות וקיבוץ שרוף, ושממשלת הדמים הפקירה וממשיכה להפקיר את החטופים והשבויים, ומתנערת מאחריותה לאסון.

איפה צה"ל, מדוע איננו מגיע להציל את הקיבוץ, זאת השאלה שליוותה אותה בשעות הנוראות שבהן הסתגרה בממ"ד שלה ואחזה בכל כוחה בידית הדלת, בזמן שהמחבלים משוטטים בביתה, משחיתים והורסים הכל ומנסים להיכנס לממ"ד, ולמרבה המזל אינם מצליחים. האופן שבו מתארת הדס את שעבר עליה בשעות האלו בממ"ד עוצר נשימה. כשהסוללה נגמרה היא איבדה את הקשר עם ילדיה, אבל רק לאחר שחולצה גילתה שהם נעדרים, ומאוחר יותר התברר שכולם נפלו בשבי, אבל היא דימיינה אותם יחד, את שני ילדיה הצעירים ואביהם, תומכים זה בזה. בכך היא מצאה מעט נחמה. רק לאחר שהילדים חזרו התברר לה שהם הופרדו זה מזה מיד וכל אחד מהם עבר את השבי בנפרד.

היא מתארת את המאבק להשבתם ואת השמחה על שובם, אבל במהרה היא מגלה את השפעתו הקשה של השבי על ילדיה ואת הקושי שלהם לשוב לחייהם הקודמים. זהו החלק שובר הלב ביותר בספר – קשיי ההסתגלות של הילדים לחיי החופש, שנהיים קשים במיוחד, מכיוון שבניגוד לשבויי מלחמות אחרות ששבו הביתה, להם אין כבר בית לחזור אליו, לכל היותר הם יכולים להצטרף לקהילת ניר עוז ששהתה אז במלון באילת, ולימים עברה לכרמי גת, כדי שיוכלו לפחות להימצא בחיק קהילתם הקטנה והפגועה מאד, ולהמתין יותר משנה לשובו של אביהם. הספר שנכתב בטרם עופר קלדרון שב מן השבי, מנכיח בעוצמה את מצוקת השבים מן השבי, ובפרט כאשר מדובר בילדים שאולצו להשאיר מאחור את אביהם. כמה וכמה ילדים כאלה, חלקם קטנים מאד, מצפים עדיין לשובו של אביהם, ומתחננים לשווא לזכות בהקשבתה של ממשלה מרושעת ואטומת-לב. קשה מאד לשמוע את דבריה של קלדרון, כי בנפשם, ילדיה נמצאים עדיין בעזה.

"לראות את השמיים הכחולים", שם הספר, מתמצת את תקוות החטופים לצאת לחופש מחשכת המנהרות תרתי משמע. הוא כתוב בפשטות, ברהיטות ובכנות, והדס קלדרון מתארת בו איך נאלצה להפוך מאשה אלמונית לרוב הציבור, לדמות ציבורית שנאבקת על הצלת ילדיה, ואחר כך על הצלת אביהם, למען הצלתו, אך גם כדי לאפשר לילדיה הלומי-השבי להשתקם. לא תמיד קל לה להביט באשה שהפכה להיות כדי להציל את חיי אהוביה. אני מצדי דווקא שמחתי מאד להתוודע להדס קלדרון ולדמותה הסוערת ורבת העוצמה, לאחותה גלית שבתה נויה נרצחה עם סבתה כרמלה דן, לאחיו של עופר ניסן ובת דודתו יפעת, לאיילה מצגר, לדני אלגרט, לעינב צנגאוקר, לרחל וג'ון גולדברג-פולין, ולבני משפחות חטופים אחרים, שהפכו בעל כורחם לגיבורים של טרגדיה נוראה שהמיטה עלינו ומוסיפה להמיט עלינו ממשלת הזדון, ושדווקא בשעתם הקשה ביותר לימדו אותנו כמה עוצמה יש במסירות ובאהבה, והחזירו לנו את האמון באדם.

 

הדס קלדרון, לראות את השמיים הכחולים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024

הכרה במדינה פלשתינית

 

אני שמחה מאד על הכרזתו של נשיא צרפת שהוא עומד להכיר במדינה פלשתינית בספטמבר, ואני מקוה שאכן כך יעשה ושמדינות רבות תצטרפנה אליו. חבל מאד שמדינות אירופה לא הכירו ברשות הפלשתינית כמדינה כבר לפני שנים. זה היה מאד מחזק את הרשות הפלשתינית ומחליש את חמאס, ואולי אפילו מונע ממנו לטבוח בעוטף עזה, וזה היה מחליש מאד את נתניהו - אבי התיאוריה של טיפוח חמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית - ואולי מציל את ישראל משלטון האימים שלו ושל שותפיו המבעיתים, ששואפים להרוס את עזה ולהרוג ולגרש את כל תושביה, שזה פשע מלחמה ופשע נגד האנושות.

כמובן יכול להיות שמקרון אמר את דבריו רק כדי ללחוץ על נתניהו לסיים סופסוף את המלחמה בעזה, שזה דבר טוב בפני עצמו, כי המלחמה הזו היא סיוט לעזתים ולא פחות לישראלים. אחרי טבח החמאס בעוטף עזה התקשיתי מאד לחמול על העזתים, אך ככל שהמלחמה נמשכה, ומספרי ההרוגים בעזה הפכו מחרידים יותר ויותר, והתברר יותר ויותר שמטרתה היחידה של המלחמה הבלתי-נגמרת היא שימור שלטונו של נתניהו וממשלת הדמים שלו, שלטון שמתנער כליל מאחריותו לטבח, הרגשתי יותר ויותר שגם אנו הישראלים וגם העזתים, ובפרט תושבי עזה הבלתי מעורבים בפשעי החמאס, כולנו שבויים של שלטון נתניהו, שרואה בכולנו בשר תותחים ואדיש לחלוטין לסבל האנושי העצום בשני הצדדים, שהרי גם דמם השפוך של חיילים וחטופים מתקבל בממשלה באדישות גמורה. אתמול החליט נתניהו לסיים סופית את הספין הארוך של מו"מ כביכול על עסקה לשחרור חטופים, שהוא עצמו מונע בסירובו לסיים את מצב המלחמה ואת הרג החיילים במשימות שווא של הרס בתים אינסופי שאין לו כל מטרה, מלבד לרצות את הזיות פינוי עזה מכל תושביה של בן-גביר וסמוטריץ', עמיחי אליהו ואורית סטרוק, וגם גילה גמליאל שמצגת הבינה המלאכותית שלה תצטרף מן הסתם לתיק בבית הדין בהאג כעדות נוספת לכוונות ישראל לבצע רצח עם בעזה. מזה חודשים מתחנן מקרון לנתניהו להפסיק את ההרס לשם הרס בעזה,שכבר בקושי נותרו בה בניינים העומדים על תילם, וטירוף ההריסה של צה"ל איננו פוסח על בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות וכנסיות, שמשמשים מקום מקלט לתושבי עזה. נתניהו אטם את אוזניו, ומקרון הבין, שחבל לשחת מלים על אוזנם של נתניהו ושל פטרונו טראמפ – כמובן שגם טראמפ רוצה מאד בסיום המלחמה, אך הוא גם מעוניין בהמשך שלטונו של נתניהו, להוותם של הישראלים והפלשתינים גם יחד. כדי להציל את מדינת ישראל צריך לאפשר לה לסיים את שלטון נתניהו ולבחור ממשלה שמעוניינת לשקם את מדינת ישראל הפגועה כל כך משנתיים של מלחמה, ולא להישאר שבויים בידי ממשלת דמים מטורפת שאין גבול לטירופה, ושאדישה באופן מוחלט לדמם השפוך של ערבים ויהודים כאחד, ומוכרת סיפורים על פינוי כל העזתים לארצות אחרות, ועל שלום עם סעודיה, שאין לה כל כוונה לחתום על הסכם שלום עם ישראל שהרגה עשרות אלפי עזתים, וגם לו חפצה בכך, לא היתה יכולה לעמוד בזעמם של אזרחיה ואזרחי מדינות ערב האחרות. סעודיה איננה פועלת כעת לנורמליזציה עם ישראל אלא להכרה במדינה פלשתינית מצד מדינות רבות ככל האפשר, ולמרות זעמם של נתניהו ותומכיו על הכרה כזו, ייתכן בהחלט שזו ההתפתחות הכי רצויה, כמובן לפלשתינים, אבל גם לתושבי ישראל שילדיהם נהרגים בכניסה המי יודע כמה לשוג'עיה או לחאן-יונס, רק כדי לשמר את הזיית ייהוד עזה והקמתו מחדש של גוש קטיף.

ישראל בונה כ"צט

 

לצערי למרות שאינני מאמינה לנתניהו, האמנתי גם אני שביקורו בוושינגטון יניב עסקה לשחרור חטופים. לא האמנתי לנתניהו ואנשיו, אבל כן האמנתי לטראמפ ולאנשיו שעסקה להפסקת אש ולשחרור חטופים קרובה. האמנתי שהממשל האמריקני יפעיל לחץ כבד על נתניהו לסיים את המלחמה בעזה, כפי שלחץ עליו, בהצלחה, לסיים את המלחמה באיראן, ולהשיב אחורה מטוסים שכבר יצאו להפצצה באיראן. אבל לחץ כזה לא היה. כל הדיבורים על עסקה קרובה היו מזימה להפחית את הלחץ על נתניהו. במקום הפגנות זועמות נגד הפקרת החטופים שהיו צריכות לקבל את פניו בכל מקום, נסעו משפחות חטופים אומללות לחלות את פניו בתחנונים לכלול את קרוביהם בין המשתחררים, כאשר הוא עצמו לא התכוון כלל לשחרר איש מהחטופים, אלא רק להמשיך את ההתעללות בהם ובמשפחותיהם, כשכולו זחוח ומדושן עונג מהחיבוק שהוא זוכה לו מצד טראמפ ואנשיו, שמסיבותיהם שלהם אינם מפעילים את הלחץ שהיו יכולים להפעיל כדי לסיים את הסיוט של עזה וישראל גם יחד. כנראה שכפי שאמר טראמפ בקריאתו לבטל את משפטו של נתניהו, חשוב לו יותר להציל את נתניהו מסכנת אובדן השלטון, מאשר לסיים את המלחמה בעזה. פרס נובל הוא לא יקבל על ההעדפה הזו, אם היה לו בכלל אי פעם סיכוי כלשהו לקבל את הפרס (לדעתי לא היה ואין שום סיכוי לכך שמנהיג שדרש להעביר את השליטה בגרינלנד מדנמרק לארצות-הברית יקבל פרס ממדינות סקנדינביות, וכל הדיבור על פרס נובל לטראמפ הוא קשקוש, כמו הטענה שלחץ צבאי ישחרר חטופים).

השיטה שבה מטרפד נתניהו עסקאות עם חמאס פשוטה מאד: הוא מביא למשא-ומתן מפות שבהן מסומנת ישראל כשולטת בעזה או בחלקים נרחבים ממנה, ואילו תושבי עזה מסומנים בהן כמיועדים לעקירה ממקומות מגוריהם. כמובן שחמאס מסרב להסכם שכולל מפות כאלה, שהן למעשה תכניות גירוש ורצח של תושבי עזה, ועצם העלאתן הוא פשע מלחמה, אפילו אם אין היתכנות להוציאן לפועל. אסור ליזום גירוש המוני של מאות אלפי אזרחים, ומי שמתכנן גירוש כזה מקומו בכלא לפושעי מלחמה. העובדה שטראמפ, שהוא קשקשן גדול, השמיע אמירות הזויות על העברת תושבי עזה למקום אחר, איננה מכשירה את תכניות העקירה והגירוש של בצלאל סמוטריץ' ואנשיו, ששר הביטחון ישראל כ"ץ מורה ליישם ונוזף בכל מי שמעז לומר שמדובר בהזיה שהיא גם פשע מלחמה. נתניהו וכ"ץ הזחוחים, שהמחמאות שקיבלו על המתקפה באיראן, שהישגיה מפוקפקים ונזקיה מרובים וקשים, ניפחו את יוהרתם המרושעת לממדים לא טבעיים, מדברים על העברת תושבי עזה בכפייה לעיר אוהלים שתוקם על חורבות רפיח, פשע מלחמה נורא שצה"ל איננו מוכן לשתף אתו פעולה, מה שגורם לשרים הפושעים לתקוף את הרמטכ"ל, שאיננו מוכן לתת את ידו למימושם של פשעי מלחמה כאלה.

לנתניהו המנוול אין די בכך שהוא מפקיר את החטופים ומתעלל במשפחותיהם ללא מעצורים לצורך שרידותו הפוליטית ודחיית משפטו. בשפלותו האינסופית הוא איננו מתבייש לטעון שהמלחמה נמשכת בגלל החטופים, כאשר ההיפך הגמור הוא הנכון: הנבל נתניהו מונע את שחרור החטופים כדי להמשיך את המלחמה, שכן מלחמה בלתי נגמרת היא האמצעי שבחר כדי להתיש ולשבור את מתנגדיו ולשרוד בשלטון, המטרה היחידה שלמענה הוא פועל, במחיר חייהם של חיילים וחטופים שהם בעיניו כקליפת השום. מקומם של נתניהו וממשלתו בכלא – לא רק על קבלת שוחד וטובות הנאה, אלא על הפקרה נפשעת והמתה בקלות דעת, גם של תושבי עזה, וגם של אזרחי ישראל.

להציל תחילה את החטופים החיים

 

הדבר שמטריף את דעתי בעסקה המתגבשת עם חמאס, הוא שמתכוונים להוציא רק עשרה חטופים חיים ולהביא גופות של חללים, ולהשאיר בשבי החמאס למשך זמן בלתי ידוע לפחות עשרה חטופים חיים מורעבים ומעונים, ועוד יותר מטריף את דעתי שאיש איננו אומר שמטורף להביא חללים לקבורה לפני שמצילים את כל החטופים שעדיין חיים, ושקודם כל חייבים להציל את כל החטופים שעדיין בחיים, עשרים או יותר במספר, ולהשיב אותם הביתה.

אינני מזלזלת בסבלן של משפחות החללים שלא זכו להביא את יקיריהן לקבורה ואין להן מקום להתייחד בו עם זכרם. אני לגמרי מסכימה שצריך להביא גם את גופות החללים לקבורה בישראל. אבל קודם כל חייבים להציל את כל החטופים החיים המעונים שנמצאים בכל רגע בסכנת מוות. כאשר על כף המאזניים עומדת הבאת חללים לקבורה מול הצלת חיים, המאזניים חייבים לנטות לצד הצלת החיים, וזה מה שחייב לקבל קדימות.

בצדק דורש מטה משפחות החטופים להוציא את כל החטופים יחדיו ולא להשאיר שבויים וחטופים מאחור ובכך לדון אותם לא רק להמשך סבל נורא אלא חלילה גם למוות. אבל למרבה הצער מטה משפחות החטופים שאחוז פחד מפני נתניהו, איננו מעז לדרוש בפה מלא קודם כל את החזרת החטופים החיים, ורק אחר כך את השבת החללים לקבורה בישראל. במטה משפחות החטופים חוששים גם להרגיז את משפחות החללים שכמהות לראות את יקיריהן מובאים לקבורה בישראל, והתוצאה בפועל היא שנתניהו קובע, ולנתניהו מאד חשוב להשאיר חטופים חיים בעזה. הוא איננו מעוניין לסיים את המלחמה ומעדיף עסקאות חלקיות שמענות את החטופים ומשפחותיהם ואת הציבור כולו. לכן באופן אבסורדי נוצרה שותפות אינטרסים בין נתניהו לבין משפחות החללים, להשיב גופות חללים לפני השבת כל החטופים החיים.                                                                                                                                                 גם משפחות החטופים שחרדות כי יקיריהן יישארו מאחור אינן מעזות לדרוש בפה מלא: "השיבו תחילה את כל החטופים החיים", והן מסתפקות באמירה שיש להשיב את כולם, החטופים החיים והחללים, ומכיוון שלנתניהו וממשלתו אין כל כוונה להשיב את כולם יחד, הדרישה להציל מיד את כל החטופים שעדיין חיים איננה מושמעת כלל, וכך ממשיכים החטופים שהצליחו לשרוד עד כה בשבי לעמוד בסכנת מוות ברורה ומוחשית.

בקרב משפחות החטופים ותומכיהן שולט הפחד: לאחר עשרים ואחד חודשים נוראים, שבהם נהרגו או נרצחו למעלה מארבעים מן החטופים שנחטפו חיים, הם מפחדים שכל מלה או דרישה מצדם עלולה לגזור את גורל יקיריהם, ולכן הם נמנעים מלומר את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: הצלת חיים תחילה. לנתניהו המצב נוח מאד: הוא מעדיף להחזיר גופות, זה קל ופשוט יותר. החטופים החיים המעונים לא זו בלבד שהם מאפשרים את המשך שרידות הקואליציה המזוויעה שלו, ששולחת חיילים למות בעזה לשוא בתקוה להקים שם התנחלויות ומעדיפה להקריב למטרה זו את חיי החטופים, אלא שעצם הישארות החטופים שם משמשת את נתניהו להפצת תעמולת שקר, כאילו המשך הלחימה בעזה נועד להציל את חיי החטופים, כשההיפך הוא הנכון: רק הפסקת המלחמה תציל את חיי החטופים. כך ממשיכים החטופים להתענות בשבי, לא רק כדי למנוע את נפילת ממשלת הזוועות, אלא גם כדי להצדיק את המשך המלחמה, שנתניהו רואה בה מכשיר להישרדותו בשלטון. מאות אלפי משרתי מילואים הם מאות אלפי מפגינים שאינם יכולים לצאת להפגין. המשך מלחמת השוא משרת את נתניהו מכל הבחינות.

לכן חייבים לקום ולדרוש: קודם כל להשיב את החטופים החיים. רק לאחר שתסתיים הצלתם מהשבי של החטופים החיים אפשר להתפנות להשבת החללים לקבורה.

 

מסרסר בדם

 

כפי שכבר כתבתי כאן, מלכתחילה לא האמנתי שהמתקפה באיראן התבצעה ממניעים בטחוניים, והייתי משוכנעת שמדובר במניעים פוליטיים – שמירה על שלמות ממשלתו של נתניהו והישרדותו בשלטון, לאור האיום החרדי לפזר את הכנסת אם לא יחוקק חוק שיפטור חרדים מגיוס. כעת מתברר שאפילו לא מדובר באינטרסים פוליטיים, אלא באינטרס אישי לגמרי – חתירתו של נתניהו לביטול משפטו. במקום להתאמץ להזים את ההאשמות, דבר שפחות עולה בידיו, מבקש נתניהו לנצל את מעמדו וכוחו הפוליטי, כולל נגישותו לנשיא ארצות הברית, כדי לבטל את משפטו. כמובן שנתניהו יכול היה לבקש עסקת טיעון מקלה, אבל אז היה צריך להודות לפחות בחלק מההאשמות, לחזור בו מטענתו שהתיקים תפורים ואינם אלא רדיפה פוליטית, ולפרוש מכהונת ראש הממשלה, ונתניהו איננו רוצה לפרוש, הוא רוצה להישאר ראש ממשלה עד יום מותו ועד כמה שהדבר תלוי בו, גם אחרי המוות. לכן הוא מחפש דרך לביטול משפטו שאיננה קיימת בחוק הישראלי הקיים, ולצורך זה גייס גם את נשיא ארצות הברית.

מלחמה שנובעת מאינטרסים פוליטיים איננה מוסרית, אבל יש לה הצדקה חלקית בכך שהיא מייצגת מדיניות של מחנה פוליטי שלם, שבחר בממשלת הזוועות הנוכחית, ומוסיף עדיין לתמוך בה, למרות האסונות שהמיטה על ישראל. אבל שימוש בסמכויות השלטון כדי לשלוח חיילים אל מותם, ולהפקיר חטופים אל מותם, ולחשוף את תושבי ישראל לאיומי מוות והרס בתיהם ורכושם, לצרכים אישיים לגמרי, זו רמה של רשעות, שפלות וציניות שקשה היה לצפות לה אפילו מנתניהו. מה אפשר לחשוב לאור הקמפיין שהשיק טראמפ לביטול משפטו של נתניהו, שניכרות בו היטב טענותיו של נתניהו עצמו אודות התביעות נגדו, על המלחמה הקטלנית בעזה, ואפילו על התקיפה באיראן, שהציבור הישראלי שילם בגינה מחירים כה כבדים? שחיילינו נשלחים למשימות שוא סיזיפיות של פיצוץ בתים ומנהרות, ולעתים מאבדים את חייהם או נפצעים קשה, שלמעלה מארבעים חטופים שנחטפו חיים נרצחו, ואלה שנותרו בחיים עוברים עינויי תופת, הכל כאמצעי לחץ לביטול משפט נתניהו? הרי אם זו אמת, ראוי נתניהו לשבת בכלא עד יומו האחרון, ולהיענש בחומרה גדולה בהרבה מכפי שייענש על קבלת טובות הנאה מבעלי עניין. האם נתניהו מסרסר בדם חיילים, חטופים ואזרחים בתמורה לביטול משפטו?

אבי בר-אלי כותב בThe Marker Week ביום ו' האחרון: "האם החיילים בעזה נלקחו כבני ערובה עד לחנינה?" ועוד הוא כותב: "כל כך הרבה אמהות שבעקבות הציוץ של דונלד טראמפ בליל רביעי תוהות האם חנינה לנתניהו תוכל להשיב את בניהן מעזה בשלום, האם זו העסקה שעליה היו צריכות ללחוץ מלכתחילה – ולא על עסקה מול חמאס." כמה נאלח הטיעון שטראמפ חוזר עליו, כאילו המשפט מונע מנתניהו לחתור לעסקה. והרי נתניהו כבר חתם על עסקה עם החמאס, שחלקה הראשון יצא לפועל: שחרור עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים. הוא כבר חתם על נסיגה מציר פילדלפי ומעזה כולה תמורת השבת שאר החטופים, אבל במקום להמשיך בעסקה הפר אותה, סירב למשא ומתן על נסיגה מעזה, ושוב הפקיר את החטופים לסבל אינסופי וסכנת מוות בפעם המי יודע כמה. לא המשפט מנע ממנו להשיב את כל החטופים ולסיים את המלחמה, אלא שיקוליו הפוליטיים והאישיים, להישרדות אישית ופוליטית על חשבון דמם השפוך של החיילים, החטופים, האזרחים המתים, הפצועים, הנפגעים בגופם וברכושם, שלא לדבר על תושבי עזה שמתים בעשרות מדי יום. כל מה שנדרש כעת מנתניהו הוא לבצע את העסקה שכבר נחתמה, ובתור התחלה לסגת מציר פילדלפי ןלהכריז סופסוף על סיום המלחמה.

הציוצים של טראמפ לביטול משפט נתניהו, לא רק שאינם מדברים בזכותו של נתניהו, אלא הם מנסחים נגדו כתב אשמה נורא על סרסרות בחיי אדם לצורך ביטול משפטו ועל ניצול לרעה מחריד של מעמדו כראש ממשלת ישראל לפגיעה קשה בעצמאות מערכת המשפט וביחסי החוץ של המדינה. זו התנהגות מחרידה ונפשעת שאין עליה סליחה ומחילה.

מתקפה באיראן

 

אפילו יאיר גולן תומך במלחמה באיראן, הוא רק מודאג מכך שההישגים הצבאים לא יתורגמו להישגים מדיניים. וגם הוא לא דיבר על המחיר. ההישג הצבאי היחיד שמשמעותי מבחינתי הוא הפגיעה במשגרי הטילים, שמקטינה את הסיכון לפגיעה בתושבי ישראל, שזה הדבר היחיד שמעניין אותי, הפגיעות והסבל של תושבי ישראל בגלל המתקפה על איראן, שלדעתי הסיבה היחידה שנתניהו החליט עליה היא חששו מהתפרקות הממשלה, ותקוותו שבעזרת מצב מלחמה בלתי פוסק ומה שמוגדר כהצלחות צבאיות – החרבת עזה והחרבת איראן, הוא יצליח להישאר בשלטון, שזה הדבר היחיד שמעניין אותו ואת אנשיו. התשובה לשאלה החוזרת אצל רבים, כיצד מדינה שיכולה לבצע הרג מתוחכם של בכירים איראנים במיטותיהם, איננה יכולה להגן טוב יותר על תושביה שלה, כפי שהתברר בצורה מזעזעת בשביעי באוקטובר, היא פשוטה: תושבי ישראל אינם מעניינים את נתניהו. מבחינתו תפקידם היחיד של האזרחים הוא להצביע עבורו ולהעריץ אותו. מבחינתו ומבחינת אשתו זו ממש חוצפה מצד האזרחים להתלונן על טבח תושבי העוטף או על הפקרת החטופים. הוא מעולם לא חשב שתפקידו להגן על האזרחים, או להציל את חייהם, או לדאוג להם בכל צורה שהיא, ובוודאי שאיננו חושב שהסיכון לתושבי ישראל, אלה שאיבדו את חייהם, אלה שנפצעו קשה, וכמעט ארבעת אלפים איש שאיבדו את בתיהם ונותרו חסרי כל בתוך ימים ספורים, מאז המתקפה על איראן, היה צריך להיות שיקול משמעותי יותר בהחלטות הממשלה, ולמנוע את המתקפה המיותרת הזו, שמלבד ניפוח האגו של נתניהו לא ברורה התועלת שבה. את פרויקט הגרעין האיראני אין בכוחה של ישראל להרוס בכוחות עצמה, ובדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והלא מאורגנת בעזה, שבמקום מיטוט החמאס שממשלת ישראל איננה מסוגלת לבצע, וספק אם היא מעוניינת לבצע, אחרי שנים כה רבות שבהן טיפחה בשיטתיות את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית, ולצורך כך התעלמה מהאיום הנורא של חמאס והגזימה באיומים מדומיינים מצד הרשות הפלשתינית, בדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והבלתי מאורגנת בעזה, שמלהגת על מיטוט חמאס, אך במקום מיטוט חמאס עוסקת בהרס שיטתי של רצועת עזה מבלי למוטט את חמאס, שפועל במתכונת גרילה ומסב לישראל אבידות בנפש, כך מפציצה ישראל את איראן והורסת מכל הבא ליד, למשל היום את המשרד האיראני לבטחון פנים, שלהריסתו למיטב הבנתי אין שום קשר לפגיעה בתכנית הגרעין האיראנית, אבל היא מאפשרת לנתניהו לדמות את עצמו למלך כורש ולהתיימר לשחרר את העם האיראני ממשטר האייטולות, שלי לפחות לא ברור כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה והמוכה מהמחדל הבלתי נגמר של הפקרת עוטף עזה ובעקבותיו גם גבול הצפון, שרחוקים מלהיות משוקמים, כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה לשחרר את העם האיראני מכבלי משטר האייטולות, יומרה כה מופרכת שלולא היתה עצובה היתה מצחיקה מאד. במקום ההתפעלות באולפני הטלוויזיה מכישורי ההרג וההרס של צה"ל, שראשי התיבות של שמו הם "צבא הגנה לישראל", ולא צבא הנקמה וההרס בשירות שרידותו של נתניהו, הייתי מצפה שמישהו יתייחס לאופי המקרי והלא מאורגן של ההתקפות הישראליות, שאמנם הציבו שתי מטרות הגיוניות, פגיעה בפרויקט הגרעין ובפיתוח הטילים הבליסטים המאיימים על ישראל, אבל בפועל, בדיוק כמו בעזה, מפציצה והורסת מכל הבא ליד, בתקווה שהפגיעות הקשות תגרומנה לתוצאות שישראל מקווה להשיג: נפילת המשטר, או ויתור על פרויקט הגרעין, שאין שום וודאות שאכן יקרו, ואם יקרו יהיה זה בגדר נס יותר מאשר תוצאה צפויה של ההתקפות הישראליות על איראן. וכמו שהמתקפות גם על עזה וגם על איראן ומטרות התקיפה הן מקריות ולא מתכנסות לכלל תכנית סדורה, כך גם ההתנהלות בנוגע לשתי המערכות האלה, שנתניהו מציג כאילו תוכננו מראש ביסודיות: הפרת ההסכם עם חמאס לדון בשלב ב' של ההסכם ולסגת מעזה, הפקרה נוספת של החטופים המעונים לצורך יציאה למבצע "מרכבות גדעון", עם השם היומרני ודברי הרהב היומרניים עוד יותר, ואז דשדוש נוסף והרס נוסף בעזה, ולפתע, בסמיכות זמנים חשודה ליוזמת פיזור הכנסת והתפטרות השר גולדקנופף, חבר בולט בממשלת האימים של נתניהו ומי שהבטיח לבנות שיכונים בעזה בדמם של לוחמים שאינם חרדים, נשכחו מרכבות גדעון ששקעו בחולות עזה ומעלים על נס את המתקפה באיראן, שאין שום קשר בין מטרותיה המוצהרות להרס שהיא זורעת באיראן ונענה בהרס בערי ישראל, ומלבד מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר: המתים, הפצועים ומי שאיבדו את ביתם, מלווה בפגיעה אנושה במרקם החיים בישראל, בכלכלה ובפרנסת התושבים, ביחסי החוץ ובמעמדה הבינלאומי של ישראל, בחורבן תיירות החוץ והפנים, וכל זאת כאשר הסיכוי להשגת המטרות המוצהרות קלוש, ותלוי מאד בסיוע אמריקני, שהיה אמור להיות מסוכם מראש, ולא להישאר תלוי באוויר בתקווה להשפיע על ארצות הברית להצטרף ולסייע, שאולי תיענה ואולי לא. להטיל על מדינת ישראל המעונה אחרי טבח מחריד וכמעט שנתיים של מלחמה סיכונים ומחירים כאלה, ללא שום ביטחון בתמורה, זה מעשה של הפקרות ולא של תעוזה, מצד מי שכל דקה בשלטונו היא אסון למדינת ישראל, ולתושביה המייחלים לחיי שגרה, לרגיעה, לשיקום ולריפוי, לימים שאחרי מלחמה.

 

 

 

 

אינני מאמינה להם

 

הבעיה היא שאינני מאמינה להם. לאף מלה שלהם. אינני מאמינה לאף מלה של נתניהו, לאף מלה של ישראל כ"ץ, לאף מלה של שר כלשהו בממשלת הטבח. גם אינני מאמינה לרמטכ"ל, שמצא לנכון לומר שהתקיפה באיראן היא לצורך בטחוני, משפט שהושמט מהציטוטים המודפסים של דבריו, מפני שהדגיש דוקא את ההיפך – שהסיבות לתקיפה באיראן הן בראש וראשונה פוליטיות, ומטרתה לחזק את התמיכה בנתניהו לקראת הבחירות הצפויות, כי למרות שנראה כאילו נתניהו לגמרי שולט במצב ומסובב את החרדים ואת כל מתנגדיו על האצבע. ברור שדוקא נתניהו עצמו מרגיש עד כמה מעורער שלטונו, שבעיני למעלה ממחצית אזרחי ישראל איבד את הלגיטימיות שלו לאחר שהמיט על ישראל את אסון שמחת-תורה, והוא מנסה להחזיר לעצמו את התמיכה שאיבד על ידי תקיפת איראן, ודוקא הניסיון הזה לזכות בתמיכה על ידי יציאה למלחמה נגד איראן, מוכיח עד כמה איננו ראוי להחזיק בשלטון, שבמהלכו המיט עלינו אסון אחר אסון, מרצח רבין ואילך.

אני חרדה היום לחטופים שעדיין בעזה – מה יהיה עליהם? מדוע הכשיל נתניהו את שלב ב' בעסקת וויטקוף, שבו היו אמורים לשוב לישראל כל החטופים החיים? אם תיכנן לתקוף באיראן, מדוע לא סיים את המלחמה בעזה ולא השיב לפחות את החטופים החיים? רק כדי לרצות את סמוטריץ' ובן-גביר הנאלחים, החולמים עדיין לגרש את תושבי עזה ולהקים בה התנחלויות? הם ותומכיהם אדישים לחיי יהודים כשם שהם אדישים לחיי ערבים. ואכן הדם נשפך בכל מקום, גם בעזה, גם ביהודה ושומרון, גם בערי ישראל, דם ערבי ודם יהודי נשפכים, והמלים פלילי או לאומני הן רק הגדרות יבשות. הדם נשפך כי לממשלת הדמים לא אכפת מהדם השפוך, לא של גברים, לא של נשים, לא של ילדים ותינוקות, לא של יהודים, לא של ערבים, לא בגבולות ישראל ולא מעבר לגבולותיה.

הד"ר רונן ברגמן הסביר שאיראן חצתה קווים אדומים כבר מזמן, אבל ישראל לא תקפה אותה כי חששה מתגובת חיזבאללה, כאשר הארגון היה עדיין במלוא כוחו. אבל גם את ההתקפה על חיזבאללה עיכב נתניהו במשך כמעט שנה, בטענה שאי אפשר להילחם בשתי חזיתות, למרות שבפועל נלחמה ישראל בכמה חזיתות, ועדיין הניחה לחיזבאללה להרוס את ישובי הצפון ולגרום להם נזק שיידרשו שנים רבות לתקן. לדעתי צדק יואב גלנט בדרישתו לתקוף את חיזבאללה כבר בתחילת המלחמה בעזה, תקיפה שלא קרתה כי נתניהו החליט כבר בשביעי באוקטובר 2023 שמלחמה מתמשכת תהיה אסטרטגיית ההישרדות שלו, ולכן איחר מאד לתקוף את רפיח מצד אחד, ואת לבנון מצד שני. גם אם היו סיבות ביטחוניות לתקיפות כאלה, העיתוי תמיד נבחר מטעמים פוליטיים. כעת, כשגרירת הרגליים בעזה תוך הפקרת החטופים כבר לא הספיקה כדי להדק את החרדים לממשלת נתניהו, והוא חש שהלבנים בחומת מבצרו מתחילות ליפול, ולפחות האדמו"רים החסידיים לוחצים בעניין חוק ההשתמטות שהבטיח לחרדים, כמובן אחרי שיממש את ההפיכה המשטרית במטרה ליירט את משפטו ולהסיר כל איום להמשך שלטונו, החליט נתניהו על תקיפה באיראן, כאמצעי אולטימטיבי למנוע את התפרקות ממשלתו לפחות בכמה חודשים. כאשר הדבר משרת אותו פוליטית, אין לו מניעה לצאת למלחמה בכמה חזיתות, גם בעזה וגם באיראן, תוך סיכון חיי החטופים והחיילים גם יחד.

האם איראן באמת היתה תוקפת את ישראל בנשק גרעיני, או האם היתה אפשרות לעצור את איראן בעזרת ההסכם שחתם עליו אובמה ושטראמפ ביטל? או אולי היה אפשר למנוע מאיראן נשק גרעיני בדרכים דיפלומטיות אחרות? ואם היה צורך בתקיפת איראן, האם היה צריך לחולל תקיפה כזו כבר מזמן? את התשובה לשאלות המציקות האלה כבר לא נוכל לדעת. אני כאמור, אינני מאמינה לנתניהו, ומבחינתי עיתוי התקיפה ואולי גם עצם התקיפה נועדו לספק לו שקט פוליטי עד סוף מושב הכנסת ובמשך הפגרה וגם כשהכנסת תחזור לפעול. נכון שלא האמנתי ולא הייתי מאמינה לו גם קודם שהמניעים שלו ביטחוניים טהורים. אבל סופית איבדתי את האמון כשהעירו את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר, לא חלילה כדי להתריע מהתקפת טילים או כטב"מים על ישראל, אלא כדי להודיע לנו שישראל תקפה באיראן. מי שמעיר את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר בלי שום סיבה, רק כדי להגיד לנו שישראל תקפה באיראן, בתירוץ המגוחך שאולי תהיה בתגובה התקפת טילים על ישראל שבאמת מחייבת לשלוח את כל המדינה למרחבים מוגנים, מי שמעיר את כל המדינה בשלוש לפנות בוקר כדי שכולם ידעו שנתניהו הנחה לתקוף באיראן, שלא יצפה שמישהו יאמין שהמניעים שלו טהורים, וכשהוא מכריז שהמלחמה היא קיומית, שלא יתפלא אם לפחות חלק נכבד מהאזרחים יחשוב שכוונתו היא שזו מלחמה על קיומו בשלטון, ולא על קיומה של מדינת ישראל, שייטב לה מאד בלעדיו.