אנלוגיה לא אנלוגית

 

לפני עשרים שנה, כשמל גיבסון הפיץ בארצות הברית את סרטו האנטישמי "הפסיון של ישו", - שמבוסס על ספרו של המשורר הלאומן הגרמני קלמנס ברנטאנו, ומתחזה לחזיונותיה של נזירה חולה ואומללה, קתרינה אמריך, שברנטאנו ניסה עוד בחייה להשפיע על הכנסייה הקתולית להכיר בה כקדושה, בניגוד גמור לרצונה, ופירסם את יצירתו בשמה לאחר מותה – הכומר האוונגלי טד האגארד, שהיה מאד פופולרי באותה עת, סייע לגיבסון לקדם את הסרט, בטענה שאם היהודים רוצים שהעולם יכיר בסבלם בשואה, שהיא אירוע היסטורי, עליהם להכיר בסבלו של ישו, האל שנולד מאשה ועלה על הצלב כדי לגאול את האנושות מחטאיה, שגם זה לדברי האגארד אירוע היסטורי, ובקיצור, אם היהודים רוצים שיכירו באמיתותה של השואה כפי שהם מבינים אותה, עליהם להכיר באמיתותו של הסיפור הנוצרי, כפי שהנוצרים מבינים אותו. היהודים ויתרו על העסקה שהציע האגארד, שמאוחר יותר הסתבך בפרשיות מין וסמים ונעלם. נזכרתי בפרשה הזו כעת, כשהתחלתי להרגיש מועקה גוברת והולכת מהנרטיב המלווה את מאמצי התיווך בין המתנגדים לביטול שלטון החוק, לבין תומכי הפיכת ישראל לדיקטטורה גזענית, מושחתת ושונאת נשים, כפי שבאו לידי ביטוי גם בנאומו של הרצוג, שתיאר כסיבה למתקפה של ממשלת נתניהו על שלטון החוק את כאבם של אנשי הימין על ההתנתקות, תוך התעלמות גמורה משלל האינטרסים האישיים והמגזריים שמניע את אויבי שלטון החוק, החל מהכשרת כהונתו של אריה דרעי כשר, למרות פסילתו בבג"ץ, וחילוץ נתניהו ממשפטו, וכלה בשאיפת החרדים לפטור כולל מגיוס לצבא, כולל הטבות לאברכים, ולהכשרת הדרה ואפליה של נשים, ובשאיפת המתנחלים לגזול אדמות מערבים ולבנות בשטח כבוש ללא כל מגבלות.

אינני חולקת על הסבל והשבר הגדול של אנשים שהשקיעו את רוב ימיהם בהקמת בית ומשק בגוש קטיף ובטיפוחם במשך עשרות שנים, וראו את מפעל חייהם נהרס ואת עצמם נעקרים מביתם, שלכן דוקא בג"ץ הורה להעניק להם פיצויים גבוהים יותר מכפי שקבעה הממשלה בתחילה, אבל אני מסרבת לראות בהתנתקות החלטה בלתי חוקית או בלתי ראויה של ממשלת ישראל, שלכך מכוונים מי שיוצרים הקבלה בין ההתנתקות לבין ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה. אפשר להתנגד להתנתקות, אבל אי אפשר לטעון שמדובר בהחלטה בלתי חוקית או בלתי לגיטימית. מדינה רשאית לפנות את אזרחיה משטח כבוש ולהשיב את השטח למדינה שממנה נכבש. אין שום דבר בלתי חוקי בהחלטה כזו. לא כך המצב לגבי ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ומשרדיה. זהו צעד שמונע מהאזרח כל אפשרות התגוננות נגד שרירות לב ושחיתות של השלטון, ולכן צעד פסול ואנטי דמוקרטי מעיקרו.

מאד ברור לי גם הניסיון להחדיר באופן שכזה את הנרטיב המתנחלי לגבי ההתנתקות, כביכול הגה וביצע אריאל שרון את ההתנתקות כדי לשאת חן בעיני השמאל וכך לחמוק ממשפט על מעשי השחיתות שהואשם בהם. כך מנסים המתנחלים ותומכיהם ליצור הקבלה בין השחיתות של שרון, שכביכול ביצע את ההתנתקות כדי לחמוק מלתת את הדין על מעשיו החשודים כפליליים, לבין בנימין נתניהו, שמבצע את הרפורמה המשפטית כדי לחמוק מהרשעה בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

אבל השמאל מעולם לא שלט במערכת המשפט כפי שטוען הימין, וגישתו של בית המשפט העליון בישראל איננה שמאלנית-סוציאליסטית אלא ליברלית: בית המשפט מתיר סחר חופשי – כולל סחר ברחמן של נשים ובילודים. בניגוד לעמדת היהדות, בית המשפט איננו כופה הורשה ליורשים הטבעיים, ועומד על חופש הורשה, ששולל מיורשים טבעיים כל הגנה, בניגוד לגרמניה למשל, שבה יש להוריש לילדים לפחות חמישית מן העיזבון. גם ההגנה של בית המשפט העליון על האזרחים הערבים ועל הפלשתינים לוקה מאד, והייצוג הערבי בו חסר לא פחות מהייצוג המזרחי.

ויתרה מכך: הסיבה העיקרית לביצוע ההתנתקות היה לחץ מצד ארצות הברית, שראתה כיצד הסכם אוסלו שנחתם בחסות אמריקנית מתפוגג בצל האינתיפאדה השנייה, ומנהיגיה סברו שמחוה ישראלית כלפי עראפת תחיה את ההסכם ותוביל לפתרון שתי המדינות. כאז כהיום ארצות הברית מנסה לשמר אפשרות לפתרון שתי המדינות, ולכן מתנגדת להתנחלויות. לא הסתבכותו של שרון בעבירות שחיתות הביאה להתנתקות, ואין שום דמיון בין מקרה שרון למקרה נתניהו, ואינני מוכנה להסכים להקבלה הפסולה הזו, שנועדה לתאר את ההתנתקות כמעשה הכרוך בפלילים, כסוג של שיבוש הליכי משפט. מדהימה בעיני גם העובדה שמנהיגי הימין אינם נחרדים מסכנת השחיתות שתשתולל אם היועצים המשפטיים וגם בג"ץ יאבדו את סמכותם לאכוף על משרדי הממשלה את שלטון החוק. האם רדיפת שלמונים ושוחד, גניבת כספי ציבור ושימוש בלתי הולם בהם אינם פסולים בעיניהם? האם אינם רואים כל איום על האזרח במתן דרור להשחתת הממשלה והשלטון המוניציפלי? האם הם לא יפגעו מכך בדיוק כמו השמאלנים?

במקום לדבר על המשמעות הקשה של ביטול הפיקוח המשפטי על פעולות הממשלה ועל חופש השחיתות והרודנות שמבקשת ממשלת נתניהו לכונן, מדברים על הצורך בהסכמה רחבה, כאילו הסכמה רחבה היא חזות הכל. בישראל יש הסכמה רחבה לפגיעה בזכויות יסוד של אזרחים ערבים. חוק הלאום נחקק כדי לבטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית וכדי להתיר הקמת ישובים ליהודים בלבד. שאר סעיפי החוק כבר נחקקו שנים רבות קודם לכן ומקשטים את החוק כדי להעניק לגיטימציה לחקיקה גזענית מובהקת. יש גם הסכמה רחבה, כמובן רק בציבור היהודי,  על חוק האזרחות הגזעני, ששולל מערבים ישראלים שנישאו לבני עמם מהרשות הפלשתינים להתאחד עם בני זוגם בגבולות ישראל. הסכמה רחבה לפגוע בזכויות מיעוט או קבוצה מוחלשת איננה הופכת את הפגיעה לחוקתית ודמוקרטית. יש בישראל גם הסכמה רחבה לשעבד נשים לבעליהן על פי החוק הדתי, ובכך נמנית ישראל למרבה הצער על המדינות שמגבילות קשות את חירותן של נשים. הסכמה רחבה למנוע מנפגעים אפשרות לסעד משפטי, איננה מכשירה את הפגיעה בזכויות.

וזו מזימתו השנייה של הימין: בואו נסכים שאנחנו היהודים אחים ולא צריכים לפגוע אלה באלה, אבל שלפגוע באזרחים הערבים זה בסדר. גם למזימה הזו יש הסכמה רחבה בישראל כולל בין מתנגדי נתניהו: בואו נשמור על כוחו של בג"ץ להיטיב עם היהודים, בתנאי שיסכים להרע עם הערבים. גם אם יחקקו בהסכמה רחבה אלף חוקים שזו מטרתם, כולם יהיו בלתי חוקיים ובלתי דמוקרטיים.

אם משמעותה של ההידברות על היחסים בין הממשלה למערכת המשפט היא להסכים לכך שפינוי שטח כבוש הוא בלתי חוקי, פסול, אפילו פלילי, ןשמותר לגזול קרקעות מערבים וליישב בהן יהודים ללא כל הגבלה חוקית גם בשטח כבוש, הרי שאינני מעוניינת בהידברות הזו. יש לי ערכים חשובים יותר מהסכמה רחבה על פגיעה בשונה ובזר. מוטב לסבול מדיקטטורה שאין מסכימים לה מאשר לכפות אותה על הזולת בהסכמה רחבה.

הרשעות של איילת שקד

כבר יומיים אני חושבת על ילדה אוקראינית חולת סרטן שמקבלת טיפולים בישראל במסגרת יוזמה של עמותת "רחשי לב" לטיפול בישראל בילדים חולים מאוקראינה. ראיתי אותה בכתבה של "כאן" במהדורת החדשות של יום שלישי בהגשת מיכל רבינוביץ'. הילדה נמצאת כאן עם אמה כבר כמה חודשים בעוד שאביה ואחותה הקטנה נשארו באוקראינה. אחרי תחילת המלחמה הם הצליחו להגיע לישראל, אבל החזירו אותם לגבול רומניה-אוקראינה ולא נתנו להם להיכנס. האמא של הילדה בכתה וביקשה שלפחות יתנו לבעלה לבוא. אני לא יודעת ולא מבינה למה לא נתנו להם להיכנס. אולי הם לא ידעו לפנות לאנשים הנכונים, לבקש מעמותת "רחשי לב" או ממישהו אחר שקשור להבאת הילדה לטיפול בשראל שיאפשר גם לאביה ואחותה להיכנס לכאן. כשהכתבה הסתיימה מיכל רבינוביץ' פשוט המשיכה הלאה ואני לא זוכרת אם היתה בסוף הכתבה איזו תגובה מהרשויות. נדמה לי שלא. בדרך כלל אני מעדיפה את מיכל רבינוביץ' שהיא מגישה מאד קורקטית, אבל במקרה הזה מאד הצטערתי שזה לא היה בערוץ 2, והקריינות לא היתה דרמטית ולא היתה יונית לוי שתרים גבה ותגיד "מזעזע". לפעמים אני רוצה לעשות משהו ואני לא יודעת איך, למרות שאני אזרחית ישראלית וכבר ניהלתי כמה מאבקים בחיי. כמה רע אפשר להיות כלפי אנשים שגם ככה הגורל הימר להם מכל בחינה אפשרית.

חשבתי על זה שוב היום בבוקר כשצפיתי בתכנית הבוקר עם עקיבא נוביק וחיים לוינסון ויש להם תמיד קטע מטופש של "שיחה בהפתעה", שההפקה מקשרת אותם עם מישהו שהם צריכים לנחש מיהו ולשאול אותו שאלות לא מתוכננות, והבוקר זה היה היחצ"ן רני רהב, ושאלו אותו על היחס של איילת שקד לפליטים מאוקראינה והוא אמר שהיא נוהגת בתבונה, ואני חשבתי שרני רהב הוא לא בן-אדם שמנדב את דעותיו בחינם, הוא יחצ"ן מפורסם שמשלמים לו הרבה כסף כדי שיפאר את לקוחותיו, והתקשיתי להאמין שהוא התנדב לשבח את מדיניות הרשע והגזענות של איילת שקד מרצונו החופשי, או שבעצם השיחה בהפתעה בכלל לא היתה בהפתעה והוא עלה לשידור כדי לשבח את מדיניות הרשע תמורת שכר נאה. חשבתי על הילדה חולת הסרטן שלא ראתה חודשים את אבא שלה ועכשיו צריכה גם לדאוג לאבא ולאחות שלא איפשרו להם להיכנס לישראל ועל רני רהב שאולי עושה כסף מלפאר את את איילת שקד ומדיניות הרשע והגזענות שלה וחשבתי כמה אני שונאת את הנימוס הזה שבו מראיינים אנשים שפלים שכל מלה שלהם נועדה להרע למי שגורלו לו הימר לו ממילא במקום להגיד להם בפנים שהם פשוט חלאות אדם, כי לפעמים צריך פשוט להגיד לאנשים שהם חלאות, גם אם הם יודעים להיות בכל המקומות הנכונים, לעשות פילאטיס אצל לאה שנירר ולהתראיין עליה לגיא פינס ולהתראיין אצל רוני קובן ולהתחנחן פה ושם בזמן שהם דנים אנשים למוות מבלי להניד עפעף. עכשיו אייל שקד עסוקה בהעברת חוק האזרחות שיותר מדויק לקרוא לו חוק הגזענות, חוק שמונע תושבות מבני זוג פלשתינים של ערבים שהם אזרחי ישראל, ואיילת שקד רוצה להעביר את חוק הגזענות הזה בעזרת מפלגות הימין המתועבות שהם כמובן חבריה האידיאולוגיים, והיא חושבת שהיא יכולה להיות שרת הפנים בתמיכת רע"ם ומר"ץ ובנט יכול להיות ראש ממשלה בתמיכת רע"ם ומר"ץ, אבל את כל החקיקה הגזענית ואת כל המדיניות הגזענית והמרושעת שלה, ומן הסתם גם של בנט, היא תעביר בעזרת הימין שמתנגד לממשלה שהיא שרת הפנים בה. אני מאד לא רוצה שהממשלה הזאת תיפול, כי אם נתניהו יחזור זה יהיה סיוט, אבל אם יפילו את הממשלה על חוק האזרחות, אני אהיה שלמה עם זה. והדבר שהכי מרגיז אותי זה שמפלגת העבודה תומכת גם כן בחוק הגזענות הזה ששולל זכויות אדם בסיסיות מפלשתינים ומונע מהם לחיות בישראל עם בני זוגם והורי ילדיהם רק מפני שהם ערבים. ואני לא מבינה איך אדם כד"ר נחמן שי לא רואה את החוט המקשר בין שלילת זכויות אדם בחוק האזרחות לבין ההתנכרות לפליטים אוקראינים שאינם יהודים. כשמסכימים לחקיקה גזענית כמו חוק האזרחות וחוק הלאום, והופכים את המדינה באופן רשמי למדינה ששוללת זכויות אדם מערבים רק משום שהם ערבים, ומעניקה ליהודים זכויות שנשללות מלא יהודים, מניחים תשתית למדיניות הגזענית שמאפשרת לנעול את הדלתות בפני פליטים שנמלטים מסכנת מות, רק מפני שאינם יהודים. אי אפשר להטיף לאנושיות לאחר שקבעת את חוסר האנושיות כחוק המדינה, ומי שמתבייש בפרצופה של מדינת ישראל שנועלת את שעריה בפני פליטי המלחמה מאוקראינה, שיבין שזה בדיוק פרצופה של מדינה ששוללת זכויות מערבים שמתחתנים עם בני עמם מצדה השני של גדר ההפרדה.   

לא אחראים לפשעי תימן ודמשק

אני לא יודעת אם טוב היה שנתניהו דיבר אתמול בכנסת. מצד אחד, לולא עלה לדבר, היו כולם חושבים שגם הוא חושב כמו סגן שר הפנים ירון מזוז, שחברי הכנסת הערבים יושבים בכנסת בחסד ולא בזכות. מצד שני זה מה שממילא כולם חושבים שנתניהו חושב מאז נאום הערבים נוהרים לקלפיות, וספק אם משהו שנתניהו אומר יכול לשנות את זה. בכל אופן נתניהו ביקש את זכות הדיבור ואמר שהוא יגן על זכותם של חברי הכנסת הערבים להתבטא בכנסת, אבל הוא מוחה על הצביעות שלהם, ומה לדעתו של נתניהו הצביעות של חברי-הכנסת הערבים? שהוא לא שמע מהם גינוי למעשי הטבח בתימן ובסוריה. וזה קצת מוזר בעיניי. כי למה נתניהו חושב שחברי הכנסת הערבים אחראים בצורה כלשהי לפשעים שקורים בתימן או בסוריה יותר ממנו, למשל? הרי נתניהו לא חושב שאסד שואל את איימן עודה או את אחמד טיבי אם לרצוח אזרחים בסוריה או לא, ואפילו עזמי בישארה, שהיו לו קצת מהלכים אצל אסד, יושב כעת למיטב ידיעתי בקטאר ולא בסוריה ולא שמעתי שביקר אצל ידידו אסד לאחרונה. בקיצור, למה נתניהו חושב שחברי הכנסת הערבים צריכים לגנות את הפשעים שעושים המשטרים או מתנגדי המשטרים בסוריה ובתימן? או שאולי נתניהו רצה לומר להם בעצם שאתם ערבים, אז תסתכלו מה קורה במדינות ערב, לפני שאתם מותחים ביקורת על מדינת ישראל, דגש על "אתם ערבים", וזה בעצם לא כל כך שונה מ"הערבים נוהרים לקלפיות" וגם לא כל כך שונה בעיקרון ממה שירון מזוז אמר, שלערבים יש יצוג בכנסת בחסד ולא בזכות. כי הרי נתניהו אומר את זה רק לערבים. הוא לא אומר למשל לזהבה גלאון שהיא צריכה לגנות את מה שקורה בסוריה ובתימן לפני שהיא מותחת ביקורת על ישראל. אמירה כזו בוודאי היתה נראית גם לנתניהו מאד טפשית, כי מה זהבה גלאון קשורה לפשעי המלחמה בתימן ובסוריה, וטפשי לדרוש ממנה לגנות אותם, כי ברור שהיא לא תומכת בהם ואין לה שום קשר אליהם. וכאן הבעיה: שנתניהו לא באמת מבין שגם לחברי הכנסת הערבים אין שום קשר לפשעים שנעשים בסוריה ובתימן, כי הוא לא מבין שחברי הכנסת הערבים הם אזרחי ישראל בדיוק כמו חברי הכנסת היהודים, והם אחראים רק למה שקורה בישראל וזכותם וחובתם להביע את דעתם לגבי מה שקורה בישראל, לא בתימן, לא בסוריה, לא במצרים, לא באיראן, ולא באוקראינה או בצפון-קוריאה. על כך נתניהו יכול בצדק לבוא בטענות לאו"ם ולמוסדותיו, שהם מפלים לרעה את ישראל, ומגנים אותה כל הזמן כשבכל העולם נעשים פשעים חמורים פי כמה שהאו"ם מתעלם מהם ולפעמים גם שותף להם בשתיקה, אבל לחברי הכנסת הערבים בישראל אין שום אחריות מיוחדת לפשעים שמתבצעים במדינות ערביות, ואין להם שום חובה מיוחדת לעסוק בפשעים האלה או לגנות אותם, אלא אם כן הם מעוניינים בכך. כשנתניהו תוקף את חברי הכנסת הערבים על כך שאינם מגנים את הפשעים המתחוללים בתימן ובסוריה, הוא בעצם אומר שבשונה מהאזרחים היהודים של מדינת ישראל ששייכים רק למדינת ישראל, האזרחים הערבים של מדינת ישראל קשורים למדינות ערב או מייצגים אותן, בגלל שהם שייכים ללאום הערבי, ולכן אפשר לגנות אותם על פשעים שקורים במדינות ערב או לדרוש מהם לגנות אותם. כל זה חוזר לנאום הערבים נוהרים לקלפיות, כי זה מראה, למרבה הצער, שנתניהו מתקשה להפנים את העובדה שאזרחותם ושייכותם של האזרחים הערבים במדינת ישראל לישראל, היא טבעית לגמרי, בדיוק כמו האזרחות שלו. זו זכות שעוגנה בחוק הרומי והיא אפילו לא קשורה למשטר דמוקרטי אלא לזכויות אדם בסיסיות, וזו זכות שנקראת "משפט הקרקע", Jus soli, שאומרת שאדם שנולד על אדמת המדינה הוא אזרח המדינה, מתוקף היוולדו על אדמת המדינה, והוא לא צריך להתחנן לזכות הזאת, ולא לעשות שום דבר בשביל לקבל אותה, מלבד להיוולד באדמת המדינה, והוא גם לא צריך להתנצל על שום דבר או להגיד שום דבר מיוחד כדי שיוכל לממש את הזכות הזאת. זאת זכות אדם בסיסית שהוכרה באימפריה הרומית שלא היתה בכלל דמוקרטית, וגם לא הצטיינה לא באנושיות ולא בכבוד רב לזכויות האדם, אבל הזכות הזאת היתה כל כך חזקה וטבעית שכל הזכויות האחרות נבעו ממנה, והגיע הזמן שגם נתניהו וגם חברי מפלגתו יבינו שהם לא עושים טובה לשום ערבי שנולד במדינת ישראל למשפחה ערבית שחיה פה מאות שנים וגם יותר מזה, והם לא נותנים לו שום דבר מלבד מה שמגיע לו בדין ובזכות. אפשר להתווכח על זכויות הפליטים הפלשתינים שחיים בחו"ל, אבל אי אפשר להתווכח על זכויותיהם של אלה שנולדו וחיים פה, ואי אפשר לערער עליהן לא במפורש וגם לא בעקיפין, כשדורשים מהם לגנות את פשעי מדינות ערב שהם אינם אזרחיהן וספק אם כף רגלם דרכה אי פעם על אדמתן, רק מפני שהם בני הלאום הערבי.

תשדיר של הסתה

הרבה פעמים בעבר הסכמתי עם קובי ניב בעניינים רבים, אבל ההגדרה שלו את תשדיר הבחירות הפוגעני של ש"ס כלפי העלייה הרוסית כ"תמים" היא זריית חול בעיניים. כל מערכת הבחירות של ש"ס מבוססת על הסתה כנגד העלייה הרוסית, כמו למשל האמירה של אריה דרעי שבוחרי הליכוד-ביתנו הם "רוסים ולבנים", שהוא מיהר להתנצל עליה, כדי שיוכל גם לקצור רווח פוליטי מההסתה וגם להתחמק מביקורת עליה. מדובר בקו תעמולה מגמתי, זדוני ומחושב, שתשדיר הכלה הרוסיה הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

מה שהפריע לי במיוחד זו הנחת היסוד של קובי ניב שעולה מהאמירה שלו: "או שמא מצאו פה הנאורים גזענות נגד רוסים, אשכנזים, בשר מבשרם?" כאילו האשכנזים בישראל רואים בעלייה הרוסית בשר מבשרם, ולכן, כך נדמה לי נרמז כאן, העלייה הרוסית היא בעצם בשר מבשרה של העילית האשכנזית החזקה, ואיננה סובלת מאפליה ומחולשה חברתית, והיא בעצם שייכת לאותם אשכנזים חזקים שמפלים את המזרחיים המסכנים, שמכיוון שהם כביכול מסכנים מותר להם להסית נגד האשכנזים שהם קבוצה חזקה וגזענית.

על כך שגזענות קיימת בכל הקבוצות בישראל אינני חולקת, אבל אין בכך רבותא, כי רובם המכריע של בני האדם הם גזענים, גם אלה שבעצמם מאד סובלים מגזענות. מה שמפריע לי היא הקביעה שאיננה משקפת כלל את המציאות, כאילו העולים מרוסיה, בהיותם אשכנזים, הם חלק מהקבוצה החזקה בישראל, ולכן אפשר להתייחס בסלחנות להסתה מכוערת נגדם.

לא זה המצב, ממש לא. הציבור האשכנזי הותיק בארץ מרגיש זרות גדולה כלפי העולים שהגיעו ממדינות ברית-המועצות בשנות התשעים, ולהיפך. הקשרים החברתיים בין אשכנזים ותיקים לבין עולים מרוסיה הם מעטים גם אחרי עשרים שנה, והעלייה הרוסית חיה מזה עשרים שנה בסוג של גטו, שבשל גודלה המספרי הוא גטו רחב למדי, אך עדיין גטו. גם אחרי עשרים שנה מועסקים עולים אקדמאים רבים כמאבטחים וקופאיות. גם לעולים אקדמאים מצפון-אפריקה זה קרה, אבל זה לא עושה את זה נסבל יותר.

בעיתונים היללו ושיבחו את הנס שקרה לליאוניד פקרובסקי כאשר בני ציפר פירסם את סיפוריו בעיתון "הארץ" ואחר כך התפרסמו סיפוריו בספר. פקרובסקי עצמו סיפר כמה מעסיקו רמי אונגר מעריך ומכבד אותו ומיטיב איתו. זה יפה כמובן. אבל פקרובסקי, שהיה ברוסיה מבקר אמנות ומרצה, הוא עדיין מאבטח בישראל. אפילו בני ציפר שמאד מעריך את סיפוריו לא חשב למשל לסדר לו מישרת מבקר ב"הארץ". אז מה אם איננו יודע לכתוב עברית? האם קשה כל כך לקבל ממנו מאמרים ברוסית ולתרגם אותם לעברית? מעיון בעזבונו של הנשיא המנוח זלמן שז"ר התברר לי כי כאשר עלה מכס ברוד לישראל, הזמין אותו שז"ר לפרסם טור קבוע בעיתון "דבר" שהוא היה עורכו באותה עת. ברוד כתב כמובן בגרמנית, ולאה גולדברג, שהיתה מבקרת התיאטרון של "דבר", תירגמה את מאמריו לעברית נאה. האם כיום אי אפשר להעסיק בעיתונות הישראלית כותבים רוסים ולתרגם את מאמריהם לעברית? מדוע צריכים אינטלקטואלים יהודים שעלו מרוסיה לעבוד כל חייהם בעבודות שחורות ונחותות, כאילו הם נמצאים בעונש לדיסידנטים ברוסיה הסטליניסטית?

פעם הייתי עדה בתחנת האוטובוס להתנפלות של אשה, שהציגה את עצמה כבת לעדות המזרח, על עולה מרוסיה, שאותה אשה צעקה עליה "גויה" ודברים גרועים מכך. העולה לא השיבה לה דבר, וכשאני ביקשתי ממנה להפסיק לצעוק ולנבל את פיה זכיתי לשמוע ממנה שאני "הזבל של האשכנזים". כשהמערכון המבריק של אורי זוהר ואריק איינשטיין על העולים שמתעמרים בעולים חדשים מהם מתרחש במציאות, והוא מתרחש במציאות כל הזמן, הוא הרבה פחות מצחיק מאשר בטלויזיה. מאד לא נעים להיות עולה מרוסיה, ומאד קשה להתערות בחברה הישראלית, שהיא חברה מאד גסה וכוחנית.  

העולים מעדות המזרח סבלו מאד מאפליה ומהתעמרות, דרכוניהם נלקחו מהם, רבים מהם הושלכו ממשאיות לעיירות פיתוח במדבר בתנאים מזעזעים, וישנן עדויות גם לחטיפת ילדים והעברתם לאימוץ. על כל הדברים האלה אין כפרה, אבל זה בשום אופן לא אומר שלהיות עולה אשכנזי מרוסיה זה קל, ושליוצאי מרוקו או עיראק מותר להסית נגד עולים מרוסיה, בין אם הם יהודים ובין אם הם רוסים שנישאו ליהודים ועלו בעקבותיהם לישראל כמנהג רות המואביה. מי שעזב את אביו ואמו ודבק בבן זוגו היהודי ועלה עמו לישראל איננו צריך להיות חשוף ליחס פוגעני ומשפיל. בוודאי אין להסכים שתשדירי בחירות, שממומנים מכספי הציבור, יכללו מסרים פוגעניים כלפי ציבורים שלמים.

וממש מקומם השימוש של קובי ניב בחוק השבות כדי להצדיק את הגזענות של ש"ס. חוק השבות חוקק משום שמדינת ישראל הוקמה שלוש שנים אחרי השואה ובצלה, מתוך רצון שאנשים שנרדפו על ידי הנאצים והוכרזו כ"חסרי מדינה" עקב מוצאם היהודי יוכלו למצוא בישראל מקלט. כשהוקמה מדינת ישראל בנסיבות שבהן הוקמה חשבו עליה קודם כל כעל מקלט ליהודים נרדפים, שכזו היא היתה וכזו היא עדיין במידה רבה. האמירה של קובי ניב שהיהדות היא הקריטריון היחיד לקבלת אזרחות בישראל פשוט איננה נכונה. כל מי שנולד בארץ לאזרחים ישראלים, וכאלה הם גם תושביה הערבים של מדינת ישראל, מקבל אזרחות אוטומטית כמו ילודים יהודיים. יש קושי גדול למי שאינם יהודים להתאזרח בישראל, מפני שמפלגת ש"ס מחזיקה במשרד הפנים ומובילה מדיניות של התעמרות בלא-יהודים שמבקשים להתאזרח בישראל. בדיוק משום כך צריך להתנגד לדרכה של תנועת ש"ס ולהילחם על כך שמשרד הפנים ייצא מידיה ושמדיניות ההתעמרות במבקשי אזרחות שאינם יהודים תשתנה. הגדרת מדיניות השנאה וההסתה של ש"ס כ"תמימה" איננה מסייעת לכך. היא רק נותנת לגיטימציה למי שמחזיקים בשלטון כבר שנים רבות ומנצלים זאת לקידום מדיניות של שנאה, בטענה שהם עצמם המסכנים והמופלים, גם כאשר הם יושבים ליד שולחן הממשלה.

חוק פוסט-טראומטי

אני מנסה לחשוב בקור רוח אם באמת חלה הרעה, או שרק ההרגשה רעה. השינוי בחוק האזרחות שמונע איחוד משפחות בישראל עם בני זוג תושבי השטחים שבג"ץ אישר כעת תוקן בשנת 2003, בצלה של אינתיפאדת אל-אקצה, ואני ידעתי אז, בכל בוקר שבו הדלקתי את הרדיו בידיים רועדות מפחד, ששום דבר בישראל כבר לא יהיה אותו הדבר, שהקרע בין היהודים והערבים הפך בעקבות האינתיפאדה הזאת לבלתי ניתן לאיחוי, וזה ישנה הכל. לא תמיד נזקקתי להדליק את הרדיו. לפעמים זה היה קרוב, קרוב מאד, כמעט מתחת לבית, ומה שהעיר אותי הן צפירות האמבולנסים הבלתי פוסקות, לפעמים במשך שעה שלמה. כשהתפוצץ קו תשע-עשרה עשרות מטרים בלבד מהבית, פחדתי מאד שבתי ניצן נמצאת עליו, ורצתי לבית שבו התגוררה אז, וכשראיתי את כלי המיטה שלה במרפסת פרצתי בבכי, אבל היא עוד היתה בבית שלמה ובריאה, ואמרה לי רציתי באמת לעלות על האוטובוס הזה, אבל איחרתי, ואמרתי לה יופי, תמיד תאחרי, אבל גם אחר כך המשכתי לבכות ולצחוק לסירוגין, ואחר כך קלטתי שאלה סימנים של טראומה, אמנם סימנים קלים של טראומה קלה וקצרה, אבל עדיין סימנים של טראומה, ועד היום קשה לי מאד לשמוע אמבולנסים, וגם הצפירות והמהומה שמקימה שיירת ראש הממשלה מוציאות אותי מדעתי. כשהתפוצץ קו תשע-עשרה הייתי בגינה עם הכלבים וממש עפתי מרוב ההדף, למרות שהייתי כמה עשרות מטרים מהאוטובוס המתפוצץ, וההדף הזה נשאר בנשמה. כשקפה מומנט התפוצץ לא שמעתי את ההדף, רק את צפירות האמבולנסים שלא היה להן סוף. בהתחלה התנגדתי לגדר ההפרדה וחשבתי שאי אפשר לנתק ככה את הפלשתינים ממרכזי החיים בישראל, במיוחד ממזרח ירושלים, אבל בסופו של דבר רציתי בעצמי את גדר ההפרדה וכעסתי מאד על חברים שחיים רוב הזמן בחו"ל שהתנגדו ואמרו שגדר ההפרדה גורמת לפיגועים, כי אני לא סובלת שמשקרים והופכים את הדברים על הראש. ביום שתושבי בית-שאן, שבצבא שירתתי בה כמורה חיילת והרבה זמן הלכנו לישון עם ארון גדול שהזזנו בכל לילה לפני הדלת מפחד המחבלים שנכנסו באותה שנה לדירות בבית שאן והרגו אנשים, ביום שתושבי בית-שאן יצאו אחרי הפיגוע והניחו קונצרטינות בגבול בינם לגדה המערבית ידעתי שזהו, הונחה אבן הפינה לגדר ההפרדה, וגם ידעתי שהגדר הזאת תהיה חזקה מאד, כי כמו הכותל המערבי היא נבנתה בדמעות העשוקים. האינתיפאדה היתה בעיקרה המלחמה של העניים: של נוסעי האוטובוסים, של קוני השווקים. רק הפיגועים במסעדות הרחיבו מעט את מעגל הנפגעים. לא ממש. חשבתי אז שבעקבות האינתיפאדה תהיה לא רק מלחמה בין יהודים וערבים אלא גם מלחמה בין העניים, שהרגישו יום-יום ושעה-שעה שכל העם חזית, לבין העשירים, שבכלל לא הרגישו שיש מלחמה, והמשיכו לחיות חיים די רגילים.

כשהאוניברסיטה העברית החליטה בעקבות הפיגוע ב-2002 שאין יותר כניסה לשטח האוניברסיטה בהר הצופים למי שאינם תלמידים או עובדים אלא באישור מיוחד, ניסיתי הרבה זמן להילחם בכך לשוא, ואחר כך נואשתי והחלטתי שכף רגלי לא תדרוך שם יותר. מכיוון שהאוניברסיטה מעולם לא מילאה תפקיד משמעותי בחיי, הניתוק ממנה היה מאד קל, ומבחינות מסוימות אפילו נעים – הפסקתי להרגיש חובה ללכת לכנסים ואירועים שהתקיימו שם, כאילו התקיימו מעבר להרי החושך. כשפרופסור אחד צעק עליי שאני מטומטמת ושעדיף שאלה מעיסאוויה לא ייכנסו לשטח האוניברסיטה, הבנתי שאין שום הבדל בין המוכרים במחנה יהודה שצעקו מי רוצה תות, שערפאת ימות, לבין הפרופסורים באוניברסיטה שמצביעים למר"ץ, חוץ מהעובדה שהפרופסורים באוניברסיטה הרבה יותר צבועים. בסופו של דבר גם התמיכה במר"ץ ואפילו במפלגת העבודה שהשתדלה להישאר ממלכתית ולא נסעה להתנשק עם ערפאת ירדה פלאים.

החוק הזה שמונע איחוד משפחות מתושבי השטחים הוא תוצר מובהק של אינתיפאדת אל-אקצה ושל תחושת הפחד והיאוש שהיא עוררה בלבבות הישראלים, תחושה שאף פעם לא התפוגגה ואף פעם לא נדונה לעומקה, כי אנשים לא אוהבים לדבר על כמה שהם מפחדים, ואנשים מפחדים להודות שאין שום דבר רציונלי בחוק הזה, ולפחות היו צריכים להימנע מלהחיל אותו על נשים פלשתיניות שנישאות לגברים ישראלים, ואי אפשר להניח מראש שכל פלשתיני ופלשתינית שמתחתנים עם ישראלים עושים את זה כדי להשיג תעודת זהות כחולה שתקל עליהם לבצע פיגועים. זאת איננה חשיבה רציונלית אלא חשיבה פוסט-טראומתית. זה כמו להכניס אנשים חפים מפשע לכלא כדי להיות בטוחים שהם לא יבצעו פשעים.

קשה לי מאד עם האישור שבית המשפט העליון נתן לחוק הזה, או להוראת השעה הזאת שהיא בעצם סוג של חוק, למרות שכבר בדיון הקודם בג"ץ אישר, אמנם בהסתייגויות מסוימות, אבל בעצם זה המצב מאז 2003, והוא לא השתנה כעת לא מעשית ולא עקרונית, ובכל זאת הַרְגָּשַׁתִּי רעה מאד. מאד קשה לי לקבל שמדינת ישראל מונעת עקרונית מאזרחיה הערבים שנישאו לבני זוג מהרשות הפלשתינית לחיות עם בני זוגם בישראל. זה חוק שפוגע רק באזרחים ערבים, ואסור למדינה לחוקק חוקים שפוגעים רק בקבוצה מסוימת של אזרחים בגלל שהם בני עם אחר ואפילו אם הם בני עם אויב, וזה שערבים עשו פיגועים קשים זה לא תירוץ לחוקק חוק מכליל כזה שפוגע בהמון חפים מפשע, אחרת צריכים לחוקק גם חוק שימנע מיהודים לעלות על האוטובוס לשפרעם, או חוק שימנע מתלמידי ישיבות לחיות בהתנחלויות. יש חוקים שיש להם סיבה טובה ובכל זאת הם בלתי אפשריים ולא ראויים.    

ברצוני להקדיש רשימה זו לזכרו של זאב סגל, שבימים אלה מלאה שנה למותו, וקולו, כפי שכתבו רעייתו ובנו במודעת האבל שפירסמו, אכן מאד חסר לי בימים אלה, ואני חשה צער רב על לכתו מאיתנו של אדם זה ועל קול מצפונו שנדם, קול שהזכיר לי תמיד שאין ולא צריכה להיות סתירה בין צדק לבין אנושיות.