דוד גרוסמן לועג ליאוש

הבוקר קראתי בעיתון "הארץ" את דבריו של דוד גרוסמן "על תקוה ויאוש" ומאד התרגזתי, למרות שלא רציתי להתרגז מהם. עם הרבה מהדברים שדוד גרוסמן אומר בהזדמנויות שונות אני מסכימה, אבל הפעם חשבתי שהדברים שלו מאד יהירים ומתנשאים כלפי הציבור הישראלי. במיוחד הרגיזו אותי הדברים הבאים:

"וגם אם מדינות הליגה הערבית יגישו לישראל יוזמה שיכולה להתניע תהליך כלשהו, יוזמה שיש בה הזמנה מפורשת לדיאלוג מסוג חדש, שלא הכרנו כמותו, ששנים פיללנו לו – ממשלת ישראל תתעלם מהיוזמה הזאת באופן מוחלט ומופגן כבר 12 שנה. כי אותנו אף אחד לא יצליח שוב להוליך שולל, אנחנו לא פראיירים. לעולם לא ניתפס שוב מאמינים לפלסטיני, או לערבי כלשהו, או לשר חוץ אמריקאי שלא מבין ממה באמת החיים עשויים: לעולם לא נאמין עוד לאשליה שאי פעם יהיו לנו חיים טובים יותר, או סתם חיים.

מעניין: את דרך השלום עם הפלסטינים ניסינו ברצינות רק פעם אחת, ב-1993. היא נכשלה, ומרגע זה כאילו החליטה ישראל לסתום את הגולל על האופציה הזאת לעולם ועד. גם פה פועל ההיגיון המעוות של הייאוש: הרי את דרך המלחמה, הכיבוש, הטרור, השנאה, ניסינו עשרות פעמים – ובעצם השעות האלה אנו מתנסים בה שוב, כשטילים ניחתים על תושבי הדרום ופצצות על תושבי עזה. מעולם לא התעייפנו ולא נואשנו ממנה, ואיך זה שדוקא לשלום אנחנו ממהרים לתת גט כריתות אחרי כישלון אחד?"  

יש כל כך הרבה התנשאות כלפי הציבור הישראלי בדברים האלה. כדי להגביר את העלבון הם נאמרים בגוף ראשון רבים, למרות שהדובר מבדיל את עצמו מן הציבור ובז לישראלים שמתקשים להאמין לכך שהערבים יפסיקו להרוג בנו. מה כל כך מגוחך בכך שאנשים שכל חייהם חוו מצב מלחמה איבדו את התקוה לשלום? האם באמת הם ראויים ללעג? הרי על הפלסטינים אומרים לנו כל העת שהם מיואשים, ואיש איננו לועג להם על כך. מדוע היאוש הפלשתיני נתפס כטראגי, והיאוש היהודי כנלעג? מה כל כך נלעג ביאוש היהודי, חוץ מחוסר היכולת של רבים בעולם להכיל אותו, ולא מאהבת ישראל. מדוע היהודים שמפחדים פחד מות שכניסה לשטח ערבי תסתיים כמו מעשה הלינץ' ברמאללה נראים לדובר מגוחכים, כאשר הם מאבדים תקוה? זה הזכיר לי פרק בסדרה של מודי בראון "כביש 90" שבה הוא נפגש ביריחו עם תושבים ומנהיגים פלשתינים שמביעים תמיהה על כך שהישראלים חוששים לבקר כתיירים בשטחי הרשות הפלשתינית, שהרי הביקור המתואם והמאובטח של צוות הצילום עבר בשלוה גמורה. עד כמה אפשר להיתמם לגבי פחדיהם של היהודים מן הערבים?

ומדוע גרוסמן, שמיצר, אולי בצדק, על כך שישראל דחתה את יוזמת השלום הסעודית, איננו משחית מלה על הסכמי השלום שהציבור הישראלי דווקא קיבל בהתלהבות גדולה ותלה בהם תקוות רבות – השלום עם מצריים, והשמחה שבה התקבל סאדאת בישראל, והילדים הרבים שנולדו באותם ימים ונקראו שלומי ושלומית, ושירי השלום שהתנגנו ללא הרף ברדיו, והחלומות שהרקיעו השמיימה. גם השלום עם ירדן עורר התלהבות גדולה, אפילו בחוגי הימין. אבל התקוות נגוזו כשהתברר, דוקא לישראלים שביקשו ליצור קשרים עם מצרים וירדנים, עם חוקרים ומלומדים, סופרים ואמנים, שאלה רוחשים לישראל רק שנאה חשוכה שמזכירה את הגרועים בשונאינו. את חצי האי סיני החזרנו עד המטר המרובע האחרון, באמונה שהשלום שוה הכל. מה בדיוק קיבלנו בתמורה? שיתוף פעולה ביטחוני נגד הטרור הוא בהחלט בעל ערך, אבל בני דורי שקידמו באושר את פני סאדאת בירושלים ואחר כך צפו ברצח בראס-בורקה ובסופו של דבר במתקפה על שגרירות ישראל במצרים שפונתה בבהלה ומעולם לא חזרה לתפקד, ציפו ליותר. מדוע יאמין הציבור הישראלי שחוה את ריקנות השלום עם מצריים דוקא ביוזמה הסעודית? כיצד אפשר לדבר על גט כריתות ישראלי לשלום "אחרי כישלון אחד". הרי חוויית חיינו, ודוקא של בעלי התקוות שבינינו, היא חוויית כישלון גמורה.

אולי חשב גרוסמן שעדיף לדבר כפי שדיבר, שזה נשמע יותר קונסנזואלי, מאשר למתוח ביקורת על ההתנחלויות, על הבנייה בשטחי הרשות הפלשתינית, או על מה שמכונה הסיכולים הממוקדים בעזה, חיסול אנשי החמאס שהביא גם הפעם לפתיחתו של העימות הנוכחי, ובהחלט לגיטימי להטיל ספק בתבונתו כשהתוצאה ידועה. אבל עדיף בהרבה לתקוף את ממשלת נתניהו על המשך הקמת התנחלויות ובנייה בשטחי הרשות הפלשתינית שמייאשת את הפלסטינים וגורמת להם לחשוב שישראל מנסה לסכל הקמת מדינה פלשתינית, עדיף בהרבה למתוח ביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, וגם על הציבור שמצביע בשבילה ותומך בה, עדיף בהרבה למתוח ביקורת מאשר ללעוג לציבור הזה ולומר שהוא נואש מהשלום אבל מעולם לא התעייף ולא נואש מדרך המלחמה. הלעג הזה הוא מכוער, ראשית, כי כל לעג לציבור סובל הוא מכוער, ושנית, כי הדברים האלה פשוט אינם אמת. הציבור הישראלי כל כך עייף מהמלחמות והפיגועים והטילים, כל כך פגוע ומוכה ומיואש מהם, כל כך הרבה אנשים וילדים בישראל פגועים וסובלים מתוצאות המלחמות והעימותים – די לעבור ברחוב בירושלים ולראות את תגובתם הקשה של העוברים ושבים לכל רעש שמזכיר יריות או פיצוץ, את האנשים שכבר אינם יכולים לסבול את זיקוקי הראווה של יום העצמאות לאחר שעצביהם נמרטו באינספור מצבי חירום ומלחמות ופיגועים. מדוע האנשים נרגעים בסופו של דבר וממשיכים בחייהם? כי כך נוהגים האנשים, למרבה המזל, גם במצבים הקשים ביותר: מנסים להמשיך בחייהם, ככל שהם יכולים. אם רוצים להשפיע על אנשים צריך להבין ולכבד אותם, ולא ללעוג להם ולזרות להם מלח על הפצעים.

פקפוקים

בדרך כלל אנשים כותבים או מדברים כשיש להם דיעה על משהו ובדרך כלל זו דיעה די נחרצת, למשל בעד התקפה על איראן או נגד. כל אלה שמדברים או כותבים הם בעד התקפה או נגד, והם יודעים בדיוק למה. ובגלל זה הדיעה של רוב האנשים, שמפחדים מהכל אבל אין להם מושג מה נכון ובגלל זה הם לא יודעים בכלל אם להיות בעד או נגד, הדיעה שלהם בכלל לא באה לידי ביטוי, ונדמה שהאנשים מחולקים בין אלה שבעד לאלה שנגד, בזמן שבעצם רוב האנשים לא יודעים בכלל בעד מה או נגד מה צריך להיות. ומה שמעניין בזה, שזה לא שאֵלֶה שבעד מפחדים ואֵלֶה שנגד לא מפחדים, אלא אֵלֶה שבעד מפחדים שאם לא נתקוף את איראן תהיה לה פצצת אטום והיא תהרוס את ישראל וכולנו נמות, ואלה שנגד מפחדים שאם נתקוף את איראן יירו עלינו המון טילים ויהרסו את ישראל וכולנו נמות. שתי האלטרנטיבות לא מאד מלהיבות ולא גורמות לבן-אדם מהשורה, זה שהוא לא בעד או נגד כי אין לו מושג מהחיים שלו בעד מה או נגד מה צריך להיות, הן לא גורמות לו לחשוב בבהירות, למען האמת הן גורמות לו שעוד יותר לא יהיה לו מושג בעד מה צריך להיות, ואם הוא מעדיף למות מפצצת אטום או מטילים, שתודו שהבחירה ביניהם די קשה ואיננה מובנת מאליה. מכיוון שהבן-אדם שלא יודע מהחיים שלו הוא בן-אדם תרבותי, הוא קורא את דוד גרוסמן ועמוס עוז, שהם מאד נגד מתקפה על איראן ובעד שלום עם הפלשתינים, ויש להם תמיד רעיונות מצוינים לשלום עם הפלשתינים, שהם כמו הרעיון המצוין של העכברים לתלות פעמון על זנב החתול, רעיון מבריק בפשטותו שרק היישום שלו מסובך וקשה לביצוע, והם אפילו מודים בזה, שאיכשהו זה לא מצליח, אבל כמו מרקסיסטים ותיקים שבטוחים שהבעיה היחידה עם הקומוניזם היא שלא יישמו אותו כהלכה, הם לרגע לא מעלים בדעתם לאבד את האמונה ברעיון. והם ממש לא מבינים למה אנשים מקשרים בין אחמדינג'אד להיטלר. צריך לתת להם רמז: אולי מפני שהוא אמר שישראל לא צריכה להתקיים? אולי מפני שהוא אמר שהשואה לא התקיימה ואירגן בטהרן כנס של מכחישי שואה? אולי מפני שהוא אירגן בטהרן תערוכה של קריקטורות שואה ואמר שהשואה זה דבר נורא מצחיק? אבל עמוס עוז לא מפחד מאחמדינג'אד כי היטלר כבר מת. זה באמת מאד מרגיע שהיטלר כבר מת, אבל זה לא הופך את פצצת האטום האיראנית למשהו יותר אטרקטיבי, מנקודת מבטם של אלה שהיא אמורה ליפול להם על הראש. מעניין שכל אלה שמתנגדים למתקפה על איראן משכנעים את הציבור בזה שמתקפה תגרום למתקפת נגד וכולנו נמות, והם רוצים שנאמין להם שמתקפה תגרום למתקפת נגד וכולנו נמות, ואנחנו באמת מאמינים להם, כי אנחנו מטבענו אנשים מאמינים, וגם מפני שהאישיות שלנו חלושה למדי ונטולת התנגדות, ואנחנו תמיד מאמינים לכל מה שאומרים לנו, ולכן אנחנו גם מאמינים שאם תהיה מתקפה על איראן תהיה מתקפת נגד נוראה ומלחמת עולם וכולנו נמות. הבעיה היא שאנחנו מאמינים באותה מידה שאם תהיה לאיראן פצצת אטום היא תזרוק אותה עלינו וכולנו נמות, ככה שמרוב שאנחנו מאמינים לכולם אנחנו לא נהיים יותר נגד או יותר בעד, אלא אנחנו נהיים יותר לא יודעים מהחיים שלנו בעד מה או נגד מה להיות, ובמצב זה נישאר מן הסתם עד שיבוא תשבי ויתרץ קושיות או עד שתיפול עלינו פצצת האטום האירנית או במקרה שנתניהו יחליט לתקוף את איראן עד שמתקפת הנגד תהרוג את כולנו. במוקדם או במאוחר כולנו נמות, אלה שתמיד יודעים בעד מה או נגד מה להיות, וגם אלה כמונו שממש אין להם מושג.