יהודית הנדל / כרטיסים לסמי דייויס

 

כשקראתי על הנובלה הגנוזה של יהודית הנדל שהוציאו עכשיו לאור חשבתי מיד שהסיפור נשמע כמו הסרט של שמעון דותן "צלילה חוזרת", שראיתי לפני שנים רבות עם בעלי, כשרק יצא לאקרנים. לא כל כך אהבתי את הסרט, במיוחד לא את הבילוי הלילי של הצוללנים במועדון אחרי שהם חוזרים מהלוויה של יוחי, כשהם לגמרי משתכרים ומבלים עם נשים שפגשו במועדון שהן כנראה זונות, למרות שזה לא ממש ברור. זה היה די מגעיל, וגם בנובלה של יהודית הנדל זה די מגעיל, אבל עכשיו אני מבינה שזה מגעיל כי ככה זה התכוון להיות, מגעיל. בויקיפדיה כתוב ששמעון דותן כתב את התסריט ולא כתובה אף מלה על יהודית הנדל וזה מוזר, כי ברור שהסרט מבוסס על הנובלה, למרות שאולי הנובלה נכתבה על פי החוויות ששמעון דותן סיפר ליהודית הנדל, שהוא היה נשוי לבתה, כי הוא בעצמו שירת בחיל הים כצוללן. הייתי רוצה לדעת מה בסיפור בדוי ומה קרה באמת, למרות שזה לא צריך לשנות. הסרט הרבה יותר הרואי מהנובלה, יוחי נהרג בפעולת לחימה, בעוד שבנובלה נראה שהוא נהרג בצלילה שגרתית ביום חורף, והוא שוקע בבוץ, אולי בבוץ של נחל הקישון המזוהם שנהגו לצלול בו צלילות אימון, והבוץ הזה שיוחי שקע ומת בו מטריף את אלמנתו מירה, שכל הזמן חושבת על הבוץ ומריחה את הבוץ, למרות שלא הביאו לה את המדים של יוחי כדי שלא תראה את הבוץ שהם מזוהמים בו. בסרט בכלל לא מדברים על בוץ, למיטב זכרוני. כנראה הלכנו לצפות בו כי בעלי בעצמו היה צוללן חובב ועניין אותו לראות סרט על צוללנים, ולפני שהתחתנו הייתי נוסעת איתו ומסתכלת איך הם נכנסים למים ונעלמים בתוכם לדי הרבה זמן, למרות שהצלילות עצמן הן קצרות. זה היה מפחיד. בדיוק לפני שנה בעלי, שכבר לפני הרבה שנים התגרשתי ממנו, נהרג בתאונת צלילה. הוא המשיך לצלול כל השנים למרות שכבר היה כנראה זקן מדי, ובתי הבכורה אמרה שגם אם היו אומרים לו לא לצלול הוא לא היה מפסיק לצלול, וזה הפך את המוות שלו לבלתי נמנע. בגלל שהייתי נשואה לצוללן אני יודעת שאף פעם לא צוללים לבד, תמיד צוללים בזוגות, ואני מבינה מקריאת הנובלה שיוחי והגיבור לא היו סתם באותה יחידה, אלא היו זוג שצלל ביחד, וכשצוללים ביחד ואחד נפגע או לא מרגיש טוב השני אמור לעזור לו לעלות ולהציל אותו, לכן גיבור הסיפור מרגיש אחריות אישית למותו של יוחי, למרות שהוא לא אשם במוות הזה. הוא כל הזמן נוסע לבקר את האלמנה של יוחי מירה, ובסוף מתאהב בה ומתחתן איתה, אבל הדברים האלה רק מוזכרים בנובלה, לא מתוארים בה. מה שמתואר בה אלה המחשבות של מירה והמחשבות של הגיבור והשיחות ביניהם כשהוא בא לבקר אותה, ומביא לה הקלטה של יוחי שר, כי יוחי שר יפה והוא חושב שמירה תשמח בהקלטה, והוא לא יודע שבצד השני של סרט ההקלטה, כפי שמירה תגלה במהרה, יוחי מספר לחבריו הצוללנים על הבגידות שלו במירה ולועג לה. ואז מירה מתחילה לשמוע את הקלטת של יוחי בלי הפסקה. הגיבור הוא לא יוחי אבל הוא כמו בבואה של יוחי. גם הוא צוללן וגם הוא מתאהב במירה ומתחתן איתה ובוגד בה כמו יוחי. אולי מירה היא עקרה ואולי גם לזה יש משמעות בסיפור, למרות שזה לא נאמר, רק מסופר שהמאהבת של יוחי באה לחפש אותו בבסיס אחרי שמת והיא היתה בהריון, אז אי אפשר לא לחשוב על זה שלמירה ויוחי אין ילדים, שלמירה היה רק את יוחי ובלעדיו היא משתגעת, למרות שיוחי היה בסך הכל מנוול שבגד בה ולעג לה. אני לא חושבת שהסיפור על המאהבת ההרה היה בסרט. בסרט גם לא היתה ההופעה של סמי דייויס מסיבות מובנות, ולכן אי אפשר היה לקרוא לו בשם של הנובלה. אי אפשר לדעת אם יהודית הנדל התכוונה להמשיך את הנובלה ולספר מה קרה עם מירה ומה קרה עם המאהבת. האם אי פעם הן נפגשו, ומירה ראתה שהילד נורא דומה ליוחי. זה כבר בדמיון שלי. בנובלה הזאת, המדכאת להחריד, מירה רק חושבת על המוות של יוחי וגם על החיים של שניהם, איך היא חיכתה לו כל הזמן ופחדה לצאת מהבית כי אולי הוא יבוא והיא לא תהיה ותחמיץ אותו. יהודית הנדל טובה בלתאר נישואים שהם בעיקר החמצה ואובדן. בכל הסיפורים בספר יש בדידות ואובדן ובאף אחד מהם אין שמחה. חלק מהם קצת בוסריים ויש בהם משהו מלאכותי, אבל אהבתי את הסיפור "מיני סדקית" על אלמנה זקנה ניצולת שואה שמשוטטת בבתי קפה בתל-אביב ומוכרת מיני סדקית לפרנסתה, מאחר שבמלחמה איבדה את הכל.

זה ספר עצוב ומעציב ולמרבה הצער נורא רלוונטי. יש בו הרבה נשים שבני זוגן יוצאים למלחמה ולא תמיד חוזרים ממנה, והנשים נשארות שבורות ובודדות. הגבורה לא מעניינת את יהודית הנדל. היא כמעט מרגיזה אותה. היא סופרת של צער וגעגועים שמספרת על מה שאבד, לה ולאחרים, והספר שלה כתוב בשפה קצת מיושנת, אבל מה שקורה בו לגמרי מתאים לימים העצובים האלה, למרות שהוא נכתב לפני עשרות שנים, נדמה שכלום לא השתנה בחמישים השנים האחרונות. יש כל הזמן מלחמה כזו או אחרת, הגברים יוצאים למלחמה, הנשים מחכות ומפחדות להחמיץ אותם מבלי לדעת שהן מחמיצות אותם ממילא, שהזוגיות איננה מנצחת את הבדידות, שרגעי החסד הם מעטים וחולפים, והחיים הם עצובים, וגם קצרים מדי.

 

יהודית הנדל, כרטיסים לסמי דייויס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, גיא ארליך ערך והוסיף אחרית דבר.

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים, שיר 104

 

אני כמובן שמחה עבור כל המשפחות שתחבקנה בשבת את יקיריהן, ביניהן גם משפחותיהם של אברה מנגיסטו והישאם א-סייד שמחכות כבר יותר מעשר שנים, שזה סבל בלתי נתפס, אבל מאז ששמעתי על החזרת גופותיהם של שירי ביבס וילדיה ירד עלי עצב כבד. הלכתי למאהל משפחות החטופים בירושלים, ובאו כמה נשים לשאול  מה קורה וכשסיפרתי להן גם הן בכו. כל הזמן המצאתי לעצמי סיפורים שחמאס מחביא את משפחת ביבס כי הם מפורסמים ובכל העולם התינוקות הג'ינג'ים נכנסו לכולם ללב, ולא רציתי בשום אופן להאמין שבאמת הם כבר לא בחיים ושירדן ביבס שהתענה שנה וחצי בשבי חמאס איבד את כל משפחתו. עכשיו במקום לחבק אותם הוא צריך לקבור את אשתו ואת הילדים הרכים המקסימים האלה, והפנים המבועתים של שירי ביום הארור ההוא עומדים לי לפני העיניים, ואני חושבת איך בכלל מתמודדים עם דבר כזה, שאפילו לנו שמכירים את המשפחה רק מהטלויזיה זה בלתי נסבל ובלתי אפשרי להשלים עם המוות הזה, שקראתי שנגרם מהפצצה של צה"ל, שזה עוד יותר בלתי נסבל לקבל, אפילו עכשיו כשכבר אי אפשר להתכחש למציאות המחרידה.

 

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים, שיר 104

 

הוֹ יַקִירַי אֲהוּבַי

שְְׁנֵי קְטַנְטָנַי, שְׁנֵי פָּעוֹטַי,

תָּמִיד יַחַד שֶׁבֶת אַחִים יָשְׁבוּ,

זֶה אֶת זֶה אַהֲבָה טְהוֹרָה אַהֲבוּ,

אֵיךְ אֶת הַזְּרוֹעוֹת כָּרַךְ

אָח עַל צָוַארוֹ שֶׁל אָח

וּלְחִִי עַל לֶחְיוֹ שֶׁל אָח.

עַל אוֹתוֹ כִּסֵּא שְׁנֵיהֶם יָשְׁבוּ,

עַל אוֹתָה מִטָּה שְׁנֵיהֶם שָׁכְבוּ,

עַל אוֹתוֹ שֻׁלְחָן שְׁנֵיהֶם שִׂחֲקוּ.

כָּךְ בַּגֻּמְחוֹת מֻזְהָבוֹת שֶׁל גַּן עֵדֶן

הָלְאָה יְפַכּוּ

כְּמוֹ פַּעַם כָּאן בְּחַדְרִי

יַלְדָּתִי וְנַעֲרִי,

מְשׂוֹשׂ כָּל הַמַּלְאֲכִים

עִם גּוּמוֹֹת הַלְּחָיַיִם

וּתְמִימוּת הַמִּלְמוּלִים

וּצְחוֹקִים מְצַלְצְלִים,

כְּמוֹ אֶת לִבִּי, יַגְעִישׁוּ אֶת הַשָּׁמַיִם.

 

Ach von meinem lieben Schwärmchen Die zwei kleinsten, die zwei feinsten, Immer unter sich am einsten, Die sich hatten lieb am reinsten, Wie sie mit geschlungnen Aermchen Eines um des andern Näckchen, Eines an des andern Bäckchen, Saßen zwei auf einem Stühlchen, Lehnten zwei an einem Pfühlchen, Spielten zwei auf einem Tischchen; So im golden-schönsten Nischchen Paradieses-weiter Hallen, Wie einst hier im engen Stübchen, Soll mein Mädchen und mein Bübchen, Sitzen, allen Engeln itzt ein Wohlgefallen, Mit den leisen Wangengrübchen, Und ihr Unschuldslallen, Ihres Lachens Schallen, Mache wie mein Herz den Himmel wallen!

 

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 80

 

התרגום לזכר התצפיתניות שנרצחו

אַתְּ הֵקַצְתְּ וְאַתְּ קִפַּצְתְּ,

שְׁנִי! מַה עוֹד בִּקַּשְׁתְּ?

אַתְּ זִמַרְתְּ וְהִתְלוֹצַצְתְּ,

שְׁנִי! מַה עוֹד בִּקַּשְׁתְּ?

 

אַתְּ צָחַקְתְּ וְאַתְּ זִמַּרְתְּ

לִבֵּךְ מֵעוֹלָם לֹא כָּבַד

כָּעֵת כְּשֶׁלַיְלָה סְבִיבֵךְ יָרַד

שְׁנִי! מַה עוֹד בִּקַּשְׁתְּ?

 

כָּעֵת לַיְלָה יָרַד סְבִיבֵךְ

וּצְבָא צְלָלִים חֲרִישִׁי

בָּלַע אֶת יֹֹוֹפְיֵךְ

שְׁנִי! מַה עוֹד תְּבַקְּשִׁי?

 

הֲאִם נִבְלַע יוֹפְיֵךְ?

אֵיךְ מַה שֶׁחָשַׁבְתִּי כָּל כָּךְ

כָּל כָּךְ לֹא צָלַח,

שְׁנִי! מַה בַּקָּשָׁתֵךְ?

 

מַה שֶׁחָשַׁבְתִּי לֹא צָלַח

הַכֹּל רֵיק, רֵיק כָל כָּךְ!

בְּכֹחַ הַמָּוֶת נִכְבַּשְׁתְּ

שְׁנִי! מַה עוֹד בִּקַּשְׁתְּ?

 

בְּכֹחַ הַמָּוֶת נִכְבַּשְׁתְּ

לֹא עוֹד תִּצְחֲקִי וְתִקְפְּצִי

כְּמוֹ שֶׁלִצְּחוֹֹק וְלִקְּפּוֹץ תַּחְפְּצִי

שְׁנִי! מַה עוֹד בִּקַּשְׁתְּ?

 

יום הזיכרון תשפ"ד

שירת הצער והאבל של יצחק שלו

 

יחיעם וייץ, שבעצמו קרוי על שם דודו שנהרג בפיצוץ גשר אכזיב ביוני 1948, כתב ביום ששי האחרון (5.5.23) ב"תרבות וספרות הארץ" על שמות ילדיהם של המשורר יצחק שלו ורעייתו המחנכת בתיה לבית בן-ברק, ממייסדי מושב נהלל, שכולם נועדו להנציח את מי שהלכו לעולמם בטרם עת. הבן הבכור, לימים הסופר מאיר שלו, נקרא על שם סבו מצד אביו מאיר בסלבסקי, שנפטר שבע שנים לפני שמאיר נולד. הבת רפאלה, ציירת, שציוריה היפים עיטרו בין השאר את קובץ רשימות הגינה המקסימות של מאיר שלו "גינת בר", נקראה על שם אחותו של יצחק שמתה בגיל 12, והבן הצעיר, צעיר בהרבה משני אחיו הבוגרים, ההיסטוריון צור שלו מאוניברסיטת חיפה, נקרא על שם בן אחיה של בתיה שלו, הטייס צור בן-ברק, שנהרג בשנת 1967 בתאונת אימונים קשה, לאחר שלקה בוורטיגו, וצנח אל מותו יחד עם מטוסו.

סיפורו של צור בן-ברק, שלא ידעתי עליו קודם לכן, העלה בי מיד את זכר שירו המצמרר של יצחק שלו "צעירים טייסים ימותו..." להלן שני בתיו הראשונים:

צְעִירִים טַיָּסִים יָמוּתוּ, יָפִים וּכְנוּפִים.

מְהִירִים בִּמְּעוֹף חַיֵּיהֶם וּמְּהִירִים בְּמוֹתָם.

עֲנֶנֶּת מָרוֹם תִּמְשְׁכֶם, כְּמַלְכַּת דְּבוֹרִים

הַמּוֹשְׁכָה חֲתָנֶיהָ לָמוּת בְּטִיסַת כְּלוּלוֹתָם.

 

נוֹלָדִים טַיָּסִים וּפְתַק מְקֻפָּל בְּכַפָּם

וְיָד נֶעֱלֶמֶת רוֹשְׁמָה גּוֹרָלָם בְּקִירָם:

לְבֵין אֵילו ּעָבִים תֹּאחֲזֵם הַסְּחַרְחֹרֶת פִּתְאֹם,

וְאֵיזֶה עָפָר יְבַכֵּם בְּהַגִּיעַ תּוֹרָם.

 

השיר הזה, שכעת אני מבינה שהוא מתעד את אסונו של צור בן-ברק, הופיע בקובץ שיריו של שלו "נער שב מן הצבא" שמוקדש לבנו מאיר שלו, שאף הוא נפצע בשנת 1967, לא במלחמת ששת הימים שבה השתתף ויצא בשלום, אלא כמה חודשים אחר כך, בפעילות בבקעת הירדן, נפגע מאיר שלו מירי כוחותינו ואיבד את רגלו. שירים רבים בספר מתארים את כאבו של האב על בנו שהפך לנכה. כל אלה, מותו של צור בן-ברק, לידתו של צור שלו הקרוי על שמו, ופציעתו של מאיר שלו שהסתיימה בנכות לצמיתות, התרחשו בשנת 1967 רבת האירועים, אבל אין להם שום קשר למלחמת ששת הימים, ואין הם נהנים מהילת הגבורה: הם תוצר של טעויות נוראות ותו לאו. אולי חוסר המשמעות של פציעתו דחף את מאיר שלו שמאלה, בעוד שאביו היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

תחת רישומן של הטרגדיות האישיות והמשפחתיות כתב יצחק שלו באותם ימים את שיריו, שבשונה מעמדותיו הפוליטיות הלוחמניות, הם רוויים בצער וחמלה על הפצועים, ההרוגים, ובני המשפחה שנשארו אחריהם, שחייהם נהפכו על פיהם. בשיר הראשון בספר, "אוֹתוֹ קַיִץ עִם בְּנִי שֶׁלִּי", הוא מקונן על הבן הצעיר וקל הרגליים שהפך לנכה:

 

בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשׂרֶה אַתָּה וּבַדְּרָכִים נֵלֵכָה

וּכְבָר אֵינִי צוֹעֵד בָּרֹאשׁ כִּי אִם מֵאֲחוֹרֶיךָ...

 

חוֹתֵךְ אַתָּה יָשָׁר לְמַעְלָה, קַו תָּלוּל, אַכְזָר.

אֲנִי מוֹצֵא שִׁפּוּעַ נוֹחַ. דֶּרֶךְ לֹא עַזָּה...

 

עַל צוּק אַרְבֵּל הָעַיִט סָב (יַעַן שָׁם קִנּוֹ הוּא)

אֲנִי יוֹרֵד בַּשְּׁבִיל הַטּוֹב. אַתָּה – בְּדֶרֶךְ תֹּהוּ.

 

אבל השיר הופך לקינה:

 

אוֹתוֹ הַקַּיִץ, בְּנִי שֶׁלִּי, הָלַכְתָּ לַצָּבָא,

וְחָזַרְתָּ, בְּנִי שֶׁלִּי, בְּרֶגֶל נְקוּבָה.

 

וְלֹא נַעֲלֶה בַָּהָר, יַלְדִּי, בָּעֵמֶק לֹא נֵלֵכָה

וְהִיא תּוּגַת יָמַי, יַלְדִּי, וְהוּא יְגוֹן חַיֶּיךָ.

 

ועוד רגע שובר לב בשיר "כסא גלגלים", שבו מתבונן האב דרך עיני הבן:

 

וּכְשֶׁנֵּעוֹר מֵחֲלוֹמוֹ

בָּאוּ לְבַקְּרוֹ

רֵעָיו לַקְּרָב.

יָשְׁבוּ בִּפְאַת מִטָּה

צָחֲקוּ הֵם רָב.

(כָּל אֶחָד הֵרִים קוֹלֹו

לְמַעַן יְמֹעַךְ הַבְּכִי בְּחַלְחֲלוֹ)

 

הִשְׁפּיל הוּא אֶת עֵינָיו.

רָאָה נַעֲלֵי צָבָא גְּבֹהוֹת,

עוֹרוֹת אֲדַמְדַּמִּים

עוֹטְפִים רַגְלֵי אֵיתָן,

שׁוֹקֵי הָעֲלָמִים...

 

את נקודת מבטו של מאיר שלו עצמו על פציעתו ונכותו זכיתי לשמוע בערב לרגל הוצאתו המחודשת של הספר "פציעה", ספרו של הארכיאולוג יורם צפריר, שפרסם את ספריו האישיים תחת שם העט יורם אבי-תמר. הספר מתעד את פציעתו הקשה של צפריר במלחמת ששת הימים. מאיר שלו הזדהה מאד עם משפט בספרו של צפריר: "הייתי פצוע צעיר וכעת אני נכה מבוגר". הוא דיבר על ההילה הרומנטית שמתלווה לפציעתו של חייל צעיר, ועם השנים נעלמת כליל, ומותירה אדם נכה, שככל הנכים הוא סובל סבל שלאיש אין עוד סבלנות לשמוע עליו, סבל שהולך וגובר עם ההזדקנות, שאז הוא הופך מגיבור צעיר ורומנטי לנטל על סובביו. הוא עמד על כך שיותר מהכל זקוקים הנכים לאוזן קשבת לכאבם, שאותה הם מוצאים לעתים רק אצל אחיהם לצרה. אני שבה ונזכרת בדברים האלה בכל עת שעולה לדיון סבלם של החיילים פגועי הגוף והנפש, שכבר אינם חיילים צעירים, ובעוד סבלם רק גובר עם השנים, הם הולכים ונשכחים מלב. גם את הפגיעה בנפש תיאר יצחק שלו בשיר שעל שמו קרוי הספר "נער שב מן הצבא", פגיעה שבאותם ימים אפילו שם לא היה לה:

 

נַעַר שָׁב מִן הַצָּבָא

 

הֵבִיא הַבַּיְתָה שְׁנַת נְדוֹד

וַחֲלוֹמוֹת טְרוּפִים

עֲלֵי רֵעָיו אֲשֶׁר נֻקְבוּ,

אֶחָיו הַשְּׂרוּפִים.

 

כבר חמישים שנה הספר הזה, שכולו קינת הפצועים, הנכים, המתים, הנשארים אחריהם, הנעורים שאבדו, וכאב האובדן, אינו יוצא מידי, ונדמה כאילו משנה לשנה הפך יותר ויותר עכשווי. כבר למעלה משלושים שנה שיצחק שלו איננו עמנו, וכעת הצטרף אליו לישיבה של מעלה גם בנו בכורו מאיר, אבל שירי הצער והאבל של יצחק שלו מיטיבים עדיין לקונן על ההווה שלנו, כשם שהיטיבו לקונן על העבר, ויהי רצון שיצאו לאור מחדש, ושקולם, העדכני כל כך, ישוב ויישמע.

 

 

 

 

 

 

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 75, 77, 78, 79

 

75.

בְּאָזְנַיִּם שְׁווֹת נֶפֶש,

אָבְדָּן בִּלְתִי הָפִיך,

אִבַּדְתִּי לֹא מְעַט מִלִּים

שֶׁזָרְמוּ מִפִּיךְ.

 

הֵן זָרְמוּ זַכּוֹת וּצְּלוּלוֹת

וְהִתְפַּתְּלוּ סְבִיבָן

לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֵי פַּעַם

יִיבַשׁ הַמַּעֲיָן.

 

כָּךְ שָׁמַעְתִּי לְלֹא שְׁמִיעָה

וְעָנִיתִי לְלֹא הֶסְבֵּר

וְעָבַדְתִּי לְלֹא הַפְרָעָה

וְתָּמִיד אַתְּ הִמְשַׁכְתְּ לְדַבֵּר.

 

רַק לִפְעָמִים הִפְסַקְתִּי

כְּשֶׁמַּמָּשׁ כָּעַסְתְּ:

"לַשְּׁאֵלוֹת שֶׁלִּי, אִמָּא,

בִּכְלָל לֹא הִתְיַחַסְתְּ".

 

הֶהָיָה עָלַי לְהִתְיַחֵס

לְמַשֶּׁהוּ מִלְּבַדֵּךְ,

חַיֵּי הַפִּטְפּוּט הַמְּתוּקִים שֶׁלִּי

שֶׁכָּעֵת נֶאֱלַם קוֹלֵךְ?

 

כָּעֵת בְּזָהָב אֶרְצֶה לְקַבֵּעַ

כָּל מִלָּה זְעִירָה

שֶׁפִּיךְ אֵי פַּעַם הִשְׁמִיעַ

בְּאוֹצַר הַזְּכִירָה.

 

 

77.

 

אַתְּ שֶׁאֶת סְתָיו חַיַּי

לְאָבִיב הֵמַרְתְּ לִי

אֶת פְּאֵרוֹ שֶׁל הֶאָבִיב

כָּעֵת לִסְּתָיו הִקְדַּרְתְּ לִי.

 

פַּעַם רַק בִּיְּמֵי הַסְּתָיו

עַל מָוֶת וְקֶבֶר חָשַׁבְתִּי

אַךְ בְּמוֹתֵךְ עַכְשָׁיו

בְּכָל לֵיל אָבִיב נֶעֱצַבְתִּי.

 

78.

כַּמָּה מְנַחֵם הַלַּיִל שֶׁסְּבִיבֵנוּ צָף!

לוּ יָדַעְתִּי שֶׁהַמָּוֶת מְצַפֶּה לְךָ עַל הַסַּף

לעו­לם ל­א הָיִיתִי שָׂמֵחַ בְּחַיֶיךָ.

הֶאֱמַנְתִּי שֶׁבְּחַיֵּי נֶצַּח אוֹתְךָ זִכּוּ

וְֱלֹא יָכֹלְתִּי לְהַאֲמִין שֶׁחַיֶּיךָ יַחְמְקוּ

עַד שֶׁרָאִיתִי שֶׁאָכֵן חָמְקוּ מִיָדֶיךָ.

 

79.

בִּדְּמָעוֹת חַמּוֹת לִבְכּוֹת עָלַיִךְ

לְעַצְמִי לֹא הָיִיתִי נוֹתֵן

פֶּן תִּצְטַנֵּנָה עַל לְחָיַיִּךְ

וְלָךְ תִּגְרֹמְנָה לְהִצְטַנֵּן.

 

כֶָּעְֵת כְּשֶׁלְחַיַּיִךְ קָרוֹֹת

אֶרְצֶה שֶׁדִּמְעוֹתַי יִבְכּוּ

אֲבָל עֵינַיִךְ אוֹתָן עוֹצְרוֹת

כְּאִלּוּ עַל אֲבָנִים הִכּוּ.

יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה תשפ"ג

 

 

 

 

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 71, 74

 

71

לְיַלְדָּתִי אֹמַר עַכְשָׁיו:

הֵרָדְמִי, עִצְמִי עֵינַיִם!

בְּקָרוֹן עִם גַּלְגַּלֵּי זָהָב

הַיֶּלֶד יֵשׁוּ רוֹכֵב בַּשָּׁמַיִם.

 

דְּבָרִים כֹּה יָפִים מִשָּׁמַיִם

בְּמֶרְכַּבְתּוֹ הוּא מַחְבִּיא

וּכְשֶׁתִּפְקְחִי עֵינַיִם

אֶת כֻּלָּם מַתָּנָה לָךְ יָבִיא.

 

בִּתִּי נִרְדֶמֶת בְּשַׁלְוָה

וּכְשֶׁהִיא מְקִיצָה מְסַפֶּרֶת:

"רָאִיתִי בַּלַּיְּלָה מֶרְכָּבָה

עִם גַּלְגַּלֵּי זָהָב עוֹבֶרֶת.

 

כָּל גַּלְגַּל זָהָב הִתְגַּלְגֵּל

וְנָסַע מַהֵר הָלְאָה

וְחוּט זָהָב מַטָּה הִשְׁתַּלְשֵׁל

וְעָלָיו טִפַּסְתִי לְמַעְלָה."

 

"לֹא, לֹא, הוּא יֵרֵד אֵלַיִךְ

עִם מַתְנוֹתָיו, בִּתִּי,

אַל תַּעֲלִי לְמַעְלָה,

הִשָּׁאֲרִי אִתִּי!"

 

וְאָז יַלְדָּתִי הִשְׁתַּתְקָה לָה

מִלָּה לֹא דִִּבְּרָה עוֹד עַכְשָׁיו.

כָּעֵת הִיא טִפְּסָה לְמַעְלָה

עַל חוּט שֶׁל זָהָב.

 

הִיא הָיְְתָה יַלְדָה כֹּה קַלָּה

שֶׁהִתְעוֹפְפָה מִלְּבָבָה

וְדַי הָיָה בְּחוּט זְהָבָה

לַקַּחַת אוֹתָה לְמַעְלָה.

 

וְאַף שֶׁכְּבֵדִים הִנְנוּ

מִדְּאָגָה אוֹ אַשְׁמָה עַכְשָׁיו,

גַּם אוֹתָנוּ יִשָּׂא בְּשָׂרֵנוּ

מַעְלָה עַל חוּט זָהָב.

 

74

מֵעוֹלָם לֹא רְאִיתִיךְ מְקִיצָה

אֶלָא בִּצְּחוֹק מְלֵא גִּילָה וְדִיצָה

כְּמוֹ מֵעֲצֵי גַּן עֵדֶן פּוֹרְחִים

בַּחֲלוֹמֵךְ קָטַפְתְּ פְּרָחִים.

 

אֲקַוֶּה שֶׁבִּצְּחוֹק מְלֵא גִּילָה וְדִיצָה

גַּם כָּעֵת אַתְּ מְקִיצָה

מֵעַל חֲלוֹם קָצָר שֶׁל חַיִּים

תַּחַת עֲצֵי גַּן עֵדֶן נָאִים.

 

יום הזיכרון תשפ"ב

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 47, 56

שיר 47

כְּשֶׁפַּעַם אֲנִי בְּרוּחַ אָבִיב

שָׁזַרְתִּי זֵרִים, יַלְדָּתִי, עִמָּדֵךְ,

אֵיךְ דָּאַגְתִּי לְחַלֵּק? אִמְרִי!

שׁוֹשַׁנִּים עֲבוּרֵךְ

וְקוֹצִים עֲבוּרִי,

חִלַּקְתִּי כְּמוֹ אָב מֵטִיב.

וְכַאֲשֶׁר אַתְּ בְּרוּחַ סְתָיו

עַפְתְּ מִמֶּנִּי לְדַרְכֵּךְ,

אֵיךְ חִלַּקְתְּ? אִמְרִי!

שׁוֹשַׁנִּים עֲבוּרֵךְ

וְקוֹצִים עֲבוּרִי,

לֹא נָהַגְתְּ בִּי כְּבַת בְּאָב.

וְכָעֵת בְּרוּחַ אָבִיב

שׁוּב אֶשְׁזֹר זֵר לְזִכְרֵךְ,

אֵיךְ עָלַי לְחַלֵּק? אִמְרִי!

שׁוֹשַׁנִּים עֲבוּרֵךְ

וְקוֹצִים עֲבוּרִי,

נְחַלֵּק כָּךְ לַנֶּצַח, אָשִׁיב.

שיר 56

הוֹ נִצָּן אָדֹם בְּאוֹר הַבֹּקֶר, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ,

שֶׁבְּטַל הַבֹּקֶר יִשְׁבְּרוּךָ? לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

הוֹ שׁוֹשַׁן, שֶׁאַף לֹא חוֹחַ מֵחוֹחָיו הִכְאִיב לְאִישׁ,

שֶׁאוֹתְךָ דָּקַר חוֹחַ הַכְּאֵב, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

תֹּם חֲסַר מָגֵן, לֹא חָמוּש לַקְּרָב עִם הַמָּוֶת,

שֶׁאוֹיֵב אָפֵל פָּצַע, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

בְּלִי הֶרֶף מְנַדְנֵד אוֹתְךָ הֶעָנָף בְּרוּחַ אָבִיב,

תַּחַת מִשְׁקַל זַעֲמוֹ שֶׁל סַעַר הַחֹרֶף, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

וְאִם הֶעָנָף, מֵאַחַר שֶׁנְָּשָׂא אֶת כִּתְרוֹ גֵּאֶה וּבוֹטֵחַ מִדַּי,

הָיָה רָאוּי לִגְּזַר דִּין זֶה, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

הוֹ עָנָף אֻמְלָל, שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק נָשָׂאתָ אֶת הָעֹנֶג,

שָׂא כָּעֵת אֶת הַצַּעַר, וְאַל תִּשְׁאַל לָמָה זֶה מַגִּיעַ לְךָ.

זָכִיתָ בְּנֶכֶס שֶׁאֶת עֶרְכּוֹ לֹא יָדַעְתָּ,

נִלְקַח הוּא מִמְּךָ, אָז וַתֵּר! לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

לָמָה זֶה הִגִיעַ לְךָ שֶׁשׁוֹשַׁן תַּעֲנוּגֶיךָ

פָּרַח לְמוּל עֵינֶיךָ, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

וְשֶׁהוּא, שֶׁהֶחֱוִיר בִּן-רֶגַע, חָדָשׁ וְרַעֲנָן

נִשְׁזָר בְּזֵר חַיֶּיךָ, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?

כְּאֵב הַלֵּב הָפַךְ לְשִׁיר לִקְשׁוֹט אֶת הָעוֹלָם,

עוֹלָם, כְּפוּי-טוֹבָה, שִׁיר זֶה, לָמָה זֶה הִגִּיעַ לְךָ?


יום הזיכרון לחללי צה"ל תש"ף