תעשיית הפונדקאות רמסה את ההרות ויולדות

 

 

פסק הדין של השופט עובד אליאס, הפוסק כי על ההורים המגדלים את הילדה סופיה, שהושתלה בטעות כביצה מופרית וגדלה ברחמה של אמה המגדלת אותה, להעביר אותה לידי הוריה הגנטים, שהביצה המופרית שלהם הושתלה בטעות ברחמה של האם שילדה וגידלה אותה, והדבר התגלה בבדיקה שנעשתה בחודש השביעי להריון, הוא פסק דין מזעזע לכל אשה שהרתה וילדה ילד, ולא במקרה הוא ניתן על ידי גבר, על פי המלצתו של פסיכולוג גבר, ובניגוד להמלצתן של שתי עובדות סוציאליות, שאחת מהן היא מנהלת השירות למען הילד ובעלת ניסיון רב בתחום. אין אם שהרתה וילדה ילד שלא תזדעזע מהאפשרות שיקרעו את ילדה ממנה לאחר הלידה, אם יתברר שהילד שהושתל ברחמה איננו ילדה הגנטי, מבלי שיש לה כל אשמה בדבר, אלא היא עצמה קורבן לטעות של אחרים, ובכך יהפכו אותה בכפייה לאם פונדקאית מבלי שנתנה אי פעם את הסכמתה לשמש כפונדקאית ולהרות וללדת ילד למען הורים אחרים שיגזלו ממנה את פרי בטנה.

השופט הסתמך על הקביעה שההורים הגנטים הם ההורים הטבעיים, אך התייחס כלאחר יד לכך, שבמקרים שעליהם הוא מסתמך, האם הגנטית היא גם האם ההרה ויולדת, ולא אשה שמרחמה הוצאה ביצית, שהופרתה במעבדה ומאוחר יותר הושתלה בטעות ברחמה של אחרת, שהרתה וילדה את הילד, ובמקרה המיוחד של סופיה, העוברה סבלה ממום בלב שבגללו המליצו הרופאים על הפסקת הריון, אבל האם ההרה סירבה להפלה והסכימה לעבור ניתוח מסוכן שבו טופל המום בלבה של סופיה בעודה ברחם אמה, תוך סיכון חיים לשתיהן. במקרה של סופיה ברור שהיא חיה רק בזכות החלטותיה והסתכנותה של האם ההרה ויולדת, ולו הושתלה כפי שצריך ברחמה של האם הגנטית, לא זו בלבד שאין זה בטוח כלל שהיתה נקלטת ומתפתחת, אלא שכלל לא בטוח שהאם הגנטית היתה מסרבת להפסקת הריון ומסכימה לעבור ניתוח מסוכן כדי להציל את חיי הילדה. ההורים הגנטים ניצלו איפוא את העובדה שהאם ההרה ויולדת הצילה את חיי סופיה ובזכותה באה הילדה לעולם, כדי לקרוע את הילדה מזרועותיה לאחר כל מה שעברה כדי ללדת ולגדל את הילדה. בכך הם כופים על האם ההרה ויולדת לקבל מעמד של פונדקאית ולא של אם. אני מטילה ספק רב אם החלטה כזו היתה אפשרית ללא שטיפת המוח שעובר הציבור כולו כבר עשרות שנים, שבהן רומסת תעשיית הפונדקאות את זכויותיה של האם ההרה ויולדת ואת מעמדה כאם, ומוחקת את משמעות ההריון, גם מבחינה פיזיולוגית, וגם מבחינה נפשית ורגשית, בהתפתחות העובר והילד, כביכול ביצה מופרית שמיועדת להשתלה ברחם אשה היא שוות מעמד וערך לילד שנהרה ונולד, וכביכול קיומו של ילד איננו תלוי באם המגדלת אותו ברחמה, אלא בחומר הגנטי בלבד.

ההשפעה של תעשיית הפונדקאות על פסק הדין ברורה הן מדברי בא כוח היועץ המשפטי, שהשווה את מקרה סופיה לאם פונדקאית שחזרה בה מהסכמתה למסור את הילד, מבלי להתייחס לעובדה שבמקרה של אם פונדקאית יש הסכמה מוקדמת שלה לשמש כפונדקאית, בעוד שכאן המעמד המחריד הזה נכפה על יולדת בדיעבד. קל לראות את השפעתה המשחיתה של תעשיית הפונדקאות גם בהתבטאויות המרובות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית שכינו את האם ההרה ויולדת, "אם פונדקאית" ואת זוג ההורים המגדלים "הורים פונדקאים", גם כאן תוך התעלמות גמורה מכך שפונדקאות בהגדרה היא מצב שדורש הסכמה של ההרה ויולדת לשמש כפונדקאית, ואין בחוק, לפחות לא היתה לפני פסק הדין הזה, פונדקאות בכפייה בדיעבד, כפי שנגזרת על האם ההרה ויולדת בפסק הדין הנורא הזה. הגדילה לעשות בעלת טור דעתנית, שמעולם לא הרתה ולא ילדה, שהודיעה לאם ההרה כי "היא צריכה להבין שהיא רק פונדקאית". הייתי רוצה לראות כיצד היא היתה מתנהגת לו הודיעו לה בחודש השביעי להריונה שהעובר שברחמה נוצר מביצית מופרית של זוג הורים אחר והיא חייבת למסור את הילד, לאחר שתשלים את ההריון ןתלד את הילד, להורים אחרים. רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה בכל אשה שיודעת מבשרה מהו הריון, ועד כמה תהליך ההריון רחוק מהתעמולה של תעשיית הפונדקאות, עד כמה נקשרת האם ההרה, גופנית ונפשית, לעובר המתפתח ברחמה, עד כמה היא קשובה לתנועותיו ההולכות וגוברות בתוך הרחם עם התפתחות ההריון, עד כמה היא מחכה לחבוק אותו בזרועותיה ולא להיפרד ממנו לעולם. אבל תעשיית הפונדקאות שמגלגלת כספים אדירים ומשרתת את בעלי הממון, אלה שיכולים להרשות לעצמם לקנות ילדים מאמהות שמורדות לדרגת אינקובטור, בתעשייה שצמחה על גבן של נשים עניות במדינות נחשלות כנפאל, תאילנד והודו, ומספקת ילדים מושלמים ולרוב בלונדינים, תמיד בריאים ומושלמים – הילדים הפגועים נשארים מאחור, ולמרבה הצער רק עובדה זו הניעה כמה מאימפריות הפונדקאות הנחשלות להגביל את התעשייה המופקרת הזו – לתעשיית הפונדקאות נוח יותר להציג נשים כאינקובטורים מכאניים, שמחדירים לגופן ביצית מופרית ומוציאים ילד תמורת תשלום, והילד נלקח מבלי שיש להן זכות כלשהי כמי שהרו וילדו אותו, אפילו לא לבקרו או לראותו אי פעם. ואל תספרו לי על משפחות ששומרות על קשר עם הפונדקאית: זהו מיעוט מבין המשפחות, והם מתנהגים כך כחסד כלפי ההרה ויולדת, ולא מתוך רצון לכבד את זכויותיה כמי שגידלה את ילדם ברחמה. כל מעמד ה"פונדקאית" נועד לנצל נשים כאינקובטור מבלי להעניק להן זכויות טבעיות של אם הרה ויולדת, ובהכרח התעשייה הזו רומסת את כל הנשים ההרות ויולדות והופכת את המצב הפונדקאי למצב מובן מאליו ולכן למצב שאפשר לכפות אותו בדיעבד על אשה, שכפי שקורה במהלך הריון, נקשרה לילדה שגדלה ברחמה, והעובדה שהילדה איננה בתה הגנטית לא שינתה מבחינתה דבר, כי כפי שאמרה אמה יולדתה של סופיה "היא היתה מחוברת לחבל הטבור שלי", ומי ששומע ומייחס חשיבות כה גדולה ל"קולו של הדם", כפי שעשה השופט אליאס, כדאי שיקשיב גם לקולו של הרחם, שזעקתו עולה השמיימה.    

קל לראות מפסק הדין כיצד עובדות שלכאורה אין להן קשר לפסיקה למעשה הכריעו את הכף: העובדה שהוריה המגדלים של סופיה אינם נשואים, שהאב המגדל - באופן שתואם לגמרי את ההלכה היהודית הקובעת שלא המוליד אלא המגדל נקרא אב – הצהיר על עצמו כאבי התינוקת. אין ספק שההורים הגנטים, שלא עברו את ההריון המסוכן, שלא היו צריכים להתלבט אם להפסיק את ההריון או לסכן את חיי האם כדי להציל את חיי הילדה, מנסים להיבנות כעת מהאם היולדת, כאילו סבלה והקרבתה חסרי ערך לעומת היותם בעלי הביצה המופרית. ברור שאין זו הביצה המופרית היחידה שלהם, מפני שתמיד מפרים כמה ביצים לצורך השתלה, וברור שביציות אחרות שהושתלו ברחמה של האם הגנטית לא הביאו להריון וללידת חי, וכעת הם מבקשים להיבנות מהוריה של סופיה, שרק בזכותם סופיה הפכה מביצית מופרית בסיכוי נמוך להפוך לילד, לילדה חיה, וכעת מבקשים לקרוע אותה מזרועותיהם במעשה מחריד שכביכול מכוון לטובת הילדה, אבל אין שקר גדול מכך, ואין עוול גדול ממה שמורה פסק הדין הזה, שמאיים על כל הנשים שהרות ויהרו מביצית שהופרתה במעבדה, ועל מעמדן של נשים בכלל, לאחר שתעשיית הפונדקאות הפכה את מהותן הביולוגית של נשים, לגדל ילדים חיים ברחמן, לחסרת ערך וחסרת משמעות. לא עוד תאמר אמו-יולדתו, אלא בעלת החומר הגנטי. בעצב תלדי בנים, ואיש לא יכבד את אמהותך.

רק ההרה ויולדת היא אם

 

אם היינו זקוקים לעוד הוכחה עד כמה אנושה פגיעתה של פרקטיקת הסחר בנשים ובילדים המכונה פונדקאות במעמדן ובזכויותיהן של נשים, עד כמה היא מבטלת ודורסת אותן, בא המקרה של החלפת העוברים באסותא והשיח הציבורי המתלווה אליו, שמוכיח עד כמה, לצורך קידום הסחר ברחמן של נשים, רודדה ושוטחה ונמחקה משמעותו המכרעת של ההריון ביצירתו של ילד, והאם ההרה הפכה כפי שהתבטא מישהו ל"מחסן עוברים" בלבד, כאשר מחיקתה של משמעות ההריון להתפתחות העובר מוחקת את האשה ההרה כאדם וכאמו של התינוק. לא האם ההרה, שהתינוקת צמחה ברחמה מחלבה ודמה נקראת בתקשורת "האם הביולוגית", שזה מה שהינה, אלא האשה שמרחמה הוצאה הביצית, מן הסתם יחד עם ביציות נוספות, בהליך לא פשוט, אבל אין זה הליך שמייצר ילד, אלא הליך שמאפשר לנסות ולייצר עובר, שלצורך כך צריכה הביצית המופרית להשתרש בהצלחה בדופן הרחם ולהתחבר למחזור דמה של האשה ההרה, שדרכו תיזון ותתפתח, מה שבפועל קורה רק בחלק קטן מהמקרים שבהם מושתלת הביצית המופרית, או אם רוצים העובר בראשית התפתחותו, ברחמה של אשה. ברוב המקרים ההליך נכשל ולא מתפתח הריון, וגם כאשר מתפתח הריון, לא תמיד הוא מצליח להסתיים בלידת חי. אלה העובדות העצובות של תעשיית הפריון – יש לה הרבה יותר כשלונות מהצלחות, אבל רק ההצלחות מדווחות ומקודמות בתקשורת בשירות האינטרס הכספי העצום של תעשיית הפריון, שאיננה רואה לנגד עיניה נשים, אלא לקוחות אומללים שכלתה נפשם לילד ונשים שהופשטו מאנושיותן ומשמשות כאינקובטורים חיים, כאילו אין לנשים רגשות, כאילו הריון הוא עניין טכני של הכנסת עובר לבטן והוצאת תינוק, כאילו אין מדובר בתשעה חודשים ארוכים מנשוא שבהם ישתנה גופה של האשה, ישתנה המטבוליזם שלה, היא תתמודד במקרה הטוב עם בחילות והקאות, עלייה במשקל, עייפות וחולשה, גפיים נפוחות וכואבות וקשיי הליכה ותנועה, ובמקרה הרע עם פגיעה בכליות, סכרת הריון, הפרעות בפעולת הלב, מצוקות נפשיות ודיכאון, ועוד ועוד סיכוני הריון. הקשר בינה לבין העובר ייווצר כבר בעודו ברחם, וכפי שידוע היטב היום, גם העובר יתקשר לאמו בעודו ברחם, כי הריון איננו תהליך טכני ואשה איננה אינקובטור ולא מחסן עוברים. אשה הרה הופכת לאם, גופנית ונפשית, בעודה מגדלת את העובר בבטנה. האופן שבו מתקיים ההריון ברחמה של האשה יוצר את הילד, לא ההפריה במבחנה, שיוצרת רק הזדמנות לילד, תכנית לילד. גם כאשר אשה מקבלת תרומת ביצית, תהליך ההריון הצומח ברחמה הופך אותה לאם, ואיש איננו מערער על היותה אמו של הילד הצומח ברחמה. לכן האם ההרה ויולדת את הילד היא אמו הביולוגית, ולא האשה שמרחמה נלקחה הביצית, גם אם ביצית שלה הושתלה בטעות ברחם אחרת, היא איננה אמו של העובר שצמח ברחמה של אחרת, ואין כל מקום לכנותה "האם הביולוגית". האם הביולוגית היא האשה ההרה ויולדת את הילד. גם אשה שמתחייבת מראש וחותמת על הסכמה למסור את הילד אחרי הלידה, חייבת לתת את הסכמתה, בדיוק כמו אם המוסרת את ילדה לאימוץ. זהו גם החוק, ועד לתעמולת הכזב של תעשיית הפריון הסוחרת ברחמן של נשים הוא היה מובן וברור לכל. שלא לדבר על כך שצריך להיות מפלצת כדי לקחת ילד מאשה שנשאה וגידלה אותו ברחמה תשעה חודשים וילדה אותו ושדיה מלאים בחלב להזין אותו. רק אשה שלא ילדה מעולם מסוגלת לקרוא לאם ההרה "פונדקאית". היא אמו של הילד ולא שום פונדקאית, וגם מי שמסכימה להיקרא פונדקאית ולמסור את פרי בטנה צריכה לחתום על הסכמה לאימוץ של הילד, שכן על פי החוק היא אמו הביולוגית, גם אם הושתלה ברחמה ביצית זרה.

מי שרואה באשה שמגדלת ילד ברחמה  רק מחסן או אינקובטור, רומס ומוחק את מהותן של נשים, את חוויית החיים הגדולה והעצומה ביותר שלהן, עושה להן דה-הומניזציה ומוחק את הסבל והסיכון שהן לוקחות על עצמן כדי להמשיך את קיומו של המין האנושי. לא שאיבת הביציות והפרייתן הופכת אשה לאם, אלא גידול העובר ברחמה מחלבה ודמה, בשר ומבשרה, גם אם הגנטיקה שלו שונה. הגנטיקה היא רק תכנית הייצור של הילד. הממשות של יצירתו היא התפתחותו ברחם האם שמזינה ומקיימת אותו, ובאופן שבו היא נוהגת ומזינה את העובר היא מבטיחה את התפתחותו התקינה ואת לידתו כילד חי. רק שטיפת המוח הנוראה של תעשיית הסחר ברחמן של נשים יכולה להביא אנשים כה רבים לרמוס את האשה ההרה המגדלת את הילד ברחמה ולשאוף לחמוס ממנה את התינוק בטענה שבעלת הביצית היא אמו. בשום אופן לא. רק הריון – או אימוץ – הופך אשה לאם, לא הפריית הביצית, מהסיבה הפשוטה שביצית מופרית איננה ילד, והסיכוי שתהפוך לילד קטן מאד. רק מי שגידלה את הביצית המופרית ברחמה תשעה חודשים והפכה אותה לילד, היא לבדה אמו של הילד הזה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

אצל רופאת הנשים

המזכירה אמרה שיש תור פנוי לרופאה בשלושים באוקטובר. אמרתי למזכירה שזהו יום הבחירות לרשויות המקומיות ויש בו חופש, והיא אמרה שהם דוקא עובדים, אז אמרתי בסדר. היתה לפני רק אשה אחת שנראתה כעומדת ללדת בכל רגע. עליתי במעלית יחד איתה, כי אני מפחדת לעלות במעלית לבדי, וחשבתי מה יהיה אם היא תלד במעלית, אבל זאת היתה סתם מחשבה תפלה. רק אחרי שחיכינו רבע שעה המזכירה התקשרה לרופאה, שאמרה שהיא לא ידעה שעובדים, אף אחד לא אמר לה, אבל היא תגיע עוד חצי שעה בערך. השעה היתה כבר שלוש. מלבדי ומלבד ההריונית היו בחדר ההמתנה גם זוג עולים חדשים שדיברו ביניהם ברוסית, אמא ובת ששוחחו חרש בערבית, אשה אחת אלגנטית בחליפת מכנסיים בהירה, ואמא אחת שנענעה תינוק בעגלה. מכיוון שכבר הגענו, העדפנו להמתין.

בינתיים חיטטתי בסלסלת כתבי העת, שהיו בה בעיקר חוברות ישנות של National Geografic, וספר אחד שנשא את השם המבטיח Special Delivery שערכה הדולה שרה גולדשטיין, עולה מארצות הברית לירושלים, ובו סיפוריהן של אמהות חרדיות שעלו מארצות הברית לירושלים, על לידות מיוחדות שהן חוו. כנראה שהספר הזה היה הצלחה גדולה, כי ראיתי באינטרנט שהוציאו לו ספר המשך.

הסיפור הראשון שקראתי היה על לידת בית, והוא היה סיפור מצמרר בעיני, שבנס הסתיים בטוב. זו היתה לידה רביעית של אשה שילדה את שלושת ילדיה הראשונים בבית החולים משגב לדך עם מיילדת שסמכה עליה, והחליטה ללדת בבית עם אותה מיילדת בגלל סגירת בית החולים (מאז הוא נפתח מחדש), ובגלל האיסור של משרד הבריאות להזמין ללידה בבית חולים מיילדת פרטית, איסור שעומד בעינו ועלול לגרום לתוצאות קטלניות.

הלידה לא התקדמה היטב והמיילדת נתנה ליולדת פיטוצין, חומר מזרז לידה, והיא רעדה כולה. המיילדת הצליחה להתגבר על הרעד, ואז התברר שחבל הטבור כרוך סביב צוואר התינוק, ולכן הלידה חייבת להיות מאד מהירה, כדי שהתינוק לא ייחנק. היולדת הצליחה ללדת תינוק בריא, ובשעה ששהתה במלונית ליולדות התגאתה בפני כל הנשים בכך שילדה בביתה, וכולן הסתכלו עליה בהערצה, והסיפור מובא כעוד דוגמה לכוחה של האמונה בהבאת ילדים לעולם. אינני חולקת על כך שאמונה עוזרת בהבאת ילדים לעולם ובכל עניין אחר, אבל לי הוכיח הסיפור שמאד לא מומלץ ללדת בבית, ושאך כפסע בין לידה מוצלחת בבית לבין מות התינוק, ובעניינים של חיים ומות מאד לא מומלץ לסמוך על הנס.

והיה עוד סיפור על לידת בית בלתי מתוכננת, לידת תאומים, שהסכנה בה מאד גדולה. התאומים האלה היו במצג עכוז וסירבו להתהפך, והיולדת התבקשה לבחור רופא שיבצע ניתוח קיסרי, שהיא מאד לא רצתה בו. היולדת ובעלה הלכו לטבול במעיין הסטאף. שאמרו להם שטבילה במימיו יכולה לגרום להיפוך התינוקות, סגולה שאינני זוכרת ששמעתי עליה לפני קריאת הספר הזה, אבל אינני בטוחה בכך. הם טבלו וגם התפללו, וקראו תהלים וביקשו ברכת רב, וכל זה לא עזר והתינוקות נשארו במצג הלא נכון, אבל לאחר הביקור בסטאף והתפילה היא נרדמה והתעוררה בתחושה שעליה לדחוף, מבלי שהיו לה כלל צירים, ומיד נולד לה בן במצג עכוז, בקלות רבה, ומיד אחריו בת שהתהפכה תוך כדי הלידה, ואמבולנס הזעיק אותה לבית החולים כששני התינוקות הבריאים בחיקה.

הבטתי בשעון ובדלת. מחצית השעה מזמן עברה והרופאה לא הגיעה, רק מטופלות חדשות זרמו כל העת לחדר ההמתנה. המשכתי איפוא לקרוא, הפעם סיפור שגרתי יותר, של אשה שהחלה לסבול מצירים בערב פורים, ובמחשבה שהצירים יימשכו שעות רבות הלכה עם ילדיה לשמוע את קריאת המגילה, ותוך כדי קריאת המגילה וההרעשה ברעשנים גברו מאד צירי הלידה, אבל היא, אם מסורה, שבה הביתה ולשה עוגה, כי עוגה שהכינה אשה עם צירים, כך היא כתבה, מסייעת לנשים להרות, גם זו סגולה שלא היכרתי, וגם בישלה לילדיה עוף ואורז – היא כמעט התנצלה שבגלל הצירים המתחזקים היא אפתה רק עוגה לבנה פשוטה והכינה אוכל בסיסי, עוף ואורז, כי גם אם תלד ילדיה יצטרכו לאכול. אחרי כל ההכנות, ועם צירים עזים, היא לא הצליחה למצוא מונית פנויה וכמעט ילדה בבית, אך למזלה הזדמן לה אורח בתפקיד עם רכב שירות והזעיק אותה לבית החולים. הגעתו המקרית של האורח היתה כנראה מה שהפך את הלידה למיוחדת. אחרת זו היתה כנראה עוד לידת בית, בלי רופאים ובחיק המשפחה. למרבה המזל הזדמן האורח עם רכב ההצלה, האשה ילדה בבית החולים והילדים נשארו בבית ואכלו את העוף עם האורז שהכינה להם אמם המסורה. את הפרט האחרון היא לא כתבה, אבל נהניתי לדמיין את הילדים אוכלים עוף ואורז, כי מה כבר מאחלת אשה לעצמה חוץ מילדים שאוכלים בתיאבון את העוף והאורז שבישלה כשהיא מתענה בחדר הלידה?

הרופאה עדיין לא הגיעה, אז קראתי עוד סיפור, על אשה עלומת שם, אבל העורכת העידה שהיא רבנית וצדיקה גדולה, שילדה בגיל ארבעים ושש בן בריא, אחרי שבתה בת השש ביקשה ממנה שלא להיות בת הזקונים. זו היתה האשה היחידה שהצלחתי בערך לנחש כמה ילדים היו לה, כי היא סיפרה שאת בנה השביעי, שהיה באותו זמן בן עשר, ילדה בארצות הברית, ושם, בניגוד לירושלים שבה ילדה את בן זקוניה בגיל ארבעים ושש, שם בארצות הברית התייחסו אליה, היולדת את ילדה השביעי, כאל יצור מוזר, ממליטת ילדים בשרשרת, והחוויה היתה מעליבה, ופה בירושלים, איש לא התפלא שיש לה כל כך הרבה ילדים, והיא שמחה על עוד לידה. יחד עם הבת בת השש ובן הזקונים היו לה איפוא לפחות תשעה ילדים. אחר כך היא כתבה שהיתה צריכה להתחיל את הסיפור הרבה קודם, בכך שבשנות נישואיה הראשונות לא הצליחה ללדת, ושנים היו היא ובעלה חשוכי-ילדים, לכן הם מקבלים בשמחה גדולה כל ילד, כי ילדים זאת שמחה. באמת ילדים זאת שמחה, אבל קצת נמאס לי לקרוא על נסים ונפלאות בלידה, בלי בית חולים ובלי טיפולי הפריה, וחשבתי על הלידות שלי שהיו מאד רגילות, או בעצם לא, כי בתי הבכורה נולדה גם כן במצג עכוז, ובבריאות טובה, אבל אחרי יומיים של צירים ובלידה קשה. כמובן יכול להיות שזה בגלל שאני לא צדיקה כמו הנשים בספר הזה, שרובן נשאו את התואר רבנית. אני אמנם הלכתי עם צירי לידה לשיעור באוניברסיטה, ואפילו השתתפתי בשיעור, עם צירים די חזקים, ואף אחד לא הרגיש מאומה. אבל כנראה שלא הייתי הולכת עם צירים לשמוע את קריאת המגילה, עם כל הכבוד לאסתר ולהמן הרשע. קריאה בספר הזה אמורה להרבות את האמונה, אבל למען האמת אותי היא די עצבנה, ולא רק מפני שכל הזמן הבטתי בדלת הזכוכית לראות מתי סופסוף תגיע הרופאה, ובכל פעם שהיה נדמה לי שהיא באה, הגיעה מטופלת חדשה.

עוד שתי נשים נכנסו למרפאה, גם הן דיברו ביניהן חרש בערבית, וחשבתי שהדוברים ערבית מדברים בקול אפילו יותר חרישי מהעולים החדשים שמדברים רוסית. באיחור של שעתיים הגיעה הרופאה, בפנים אדומים ותסרוקת פרועה, ואמרה סליחה סליחה סליחה לכולם, לא אמרו לי שיש היום עבודה, ודוקא הייתי פה אתמול אבל אף אחד לא אמר לי דבר, וההריונית נכנסה ראשונה וחשבתי איזה מזל שהיא לא ילדה במעלית וגם לא בחדר ההמתנה בהמתנה לרופאה, למרות שזה יכול היה להיות סיפור נהדר לספר על לידות מיוחדות, או לספר ההמשך. אני נכנסתי אחריה, והרופאה שוב ביקשה סליחה ואמרה שהם חזרו בבהילות כי ביום החופש שחשבו שיש להם נסעו לבקר את הנכדים מחוץ לעיר, ואני אמרתי שלא נורא, אבל לא אזרתי עוז לומר לה כמה העשרתי בינתיים את ידיעותי על נסים בלידה. ואז הרופאה הסתכלה במחשב ושאלה כמה לידות היו לי, ואמרתי לה שתיים, והיא אמרה רק שתיים, כאילו דיברה לעצמה, ונזכרתי איך ביקרתי אותה שלושים שנה קודם לכן, כשהייתי גרושה צעירה עם שתי בנות קטנות, והיא אמרה שאני צריכה לסדר את העניינים, כלומר להינשא מחדש, וללדת עוד ילדים, ואני לא אמרתי לה שאינני רוצה להינשא מחדש, ושאשאר עם שתי בנות, שתיים בלבד, שלא כמו הנשים הצדיקות בספר שכמעט כולן היו רבניות וילדו ילדים רבים, שבעה או תשעה או עשרה, לי יש שתי בנות, שנולדו כשהייתי בת עשרים ושתיים ובת עשרים וחמש ולא קרו לי שום נסים בלידה, היו לי הריונות מתישים ולידות מתישות עם צירים מתישים, לא טבלתי בסטאף ולא הלכתי לשמוע את קריאת מגילת אסתר שאינני אוהבת במיוחד, שמחתי שיכולתי ללדת לידות טבעיות כי גם אני לא חפצתי בניתוח קיסרי, חשבתי שיהיו לי המון ילדים וזה לא קרה אבל כבר לא מאד משנה לי, ולא ממש הצלחתי לנסח לעצמי מדוע הספר הזה, שקראתי מתוכו רק ארבעה סיפורים בזמן שהמתנתי לרופאה, הטריד וגם עצבן אותי. רציתי מאד לדעת כמה ילדים ילדה הרופאה בעצמה, אבל התביישתי לשאול אותה.        

Sarah Goldstein ed., Special Delivery

שוויון בסחר בנשים

עכשיו מנהלים ביחד את התעמולה נגד חוק הלאום ובעד מכירת נשים עניות להומוסקסואלים לצורך ייצור ילדים. בעיתון "הארץ" אין בכלל הפרדה בין שני הדברים. הם מוצגים כחלק מאותו סדר יום נאור: השוויון בין האזרחים, והסחר בנשים, כמו תאומים סיאמים. גם רון לאודר מחה במאמר ב"ניו יורק טיימס" נגד ביטול ההסדר בכותל, ונגד אי אספקת פונדקאיות להומוסקסואלים, ונגד חוק הלאום, ונגד מעצר רב קונסרבטיבי, ונגד סגירת חנויות בשבת. הכל בחבילה. כי הרי לנצל נשים עניות בתור אינקובטור זו התגלמות המוסר והצדק, באותה דרגת מוסריות כמו שוויון לכל האזרחים, במיוחד מכיוון שהעסקה יוצאת לפועל רק מפני שהנשים מאד עניות והמזמינים מאד עשירים, וזו כמובן המשמעות של שוויון באמריקה, שכל מי שיש לו כסף יכול לקנות הכל, ואם אתם מוצאים איזו בעיה לוגית בצורת החשיבה הזאת, הבעיה רק אצלכם. רון לאודר מוחה על כך שבישראל עדיין אי אפשר לקנות הכל בכסף כמו באמריקה. אמריקה היא ארץ כל כך נפלאה שיש בה נשיא שאוהד ביריונים נאצים, מסית נגד מוסלמים ומקסיקנים, ומגרש מהגרים, לא לפני שהוא מפריד מהם את התינוקות שלהם וזורק אותם למחנה מעצר, ואוסר על טרנסג'נדרים לשרת בצבא, ומבטל העדפה מתקנת לשחורים בטענה שזו אפליית לבנים. אבל לרון לאודר וליהודים אמריקאים אחרים מפריעות דווקא ההחלטות של ממשלת ישראל, שלא היתה חולמת לקבל אותן לולא שלט בארצות הברית דונלד טראמפ, שהזניק את הגזענות והלאומנות בעולם לרמה חדשה.

כשוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בראשות אלי אלאלוף ממפלגת "כולנו" דנה בהרחבת הפונדקאות, כפי שחשפה עירית לינור במאמרה המצוין "הרחם הוא משאב" במוסף הארץ 10.8.18, הופיעו בוועדה רק "פונדקאיות מאושרות" – איש בוועדה לא ביקש לראות פונדקאיות שנפגעו מההליך.  כמו כן הופיעו בעלי סוכנויות לפונדקאות ונציגי הומוסקסואלים שרוצים לנצל נשים כ"פונדקאיות". מעניין שבדיונים על הפללת זנות לא הזמינו לקוחות זנות וסרסורים וזונות מאושרות לדבר בזכות העסק שלהם. אבל הסחר ברחמן של נשים נחשב בישראל ובארצות הברית, שתי האחיות הרוחניות לקפיטליזם נצלני וסחר בנשים, לסחר מומלץ. ישראל היתה הראשונה בעולם לאשר פונדקאות מסחרית בחוק, וזה הישג שאין מוותרים עליו. יש רק בעיה קטנה, שלמרות שיש בישראל המון נשים עניות ומוחלשות, מדינת ישראל בהחלט דואגת למצב המצוין הזה, עדיין אין מספיק נשים שמוכרות את רחמן כדי לענות על הביקוש, ולכן, למרות שהרופאים המליצו לא לאשר פונדקאות מעל גיל 38, חברי הכנסת מירב בן-ארי מ"כולנו" וחבר הכנסת איציק שמולי מ"המחנה הציוני" דרשו להעלות את הגיל ל-40, כי צריך לנצל נשים בצורה מיטבית, כמו שצריך לנצל כל סחורה. יו"ר הוועדה דרש להתיר לכל פונדקאית ללדת יותר משני ילדים למכירה, מאותה סיבה שצריך לנצל את המשאב. גם אמיר אוחנה אמר שזה יהיה עוול להגביל את מספר הילדים למכירה שפונדקאית רשאית ללדת, כי הפונדקאיות ממש משתוקקות ללדת ילדים לאחרים. איש לא שאל את חבר הכנסת אוחנה אם כך מדוע אין יותר מתנדבות לדבר הנפלא הזה, ולמה צריך בכלל לשלם עליו. חברי הכנסת שחושבים שהם שמאלנים צרחו הכי הרבה שחייבים לספק שפחות ילודה להומוסקסואלים. זה נראה להם נורא שמאלני, וזה שהם מצאו את עצמם בסירה אחת עם אמיר אוחנה ומירב בן-ארי, שבלטה במיוחד במאמציה להסיר מהפונדקאיות כל הגנה, לא הפריע להם, להיפך. כולם דרשו בתקיפות לספק שפחות ילודה להומוסקסואלים, כי אחרת זה אפליה. לנצל נשים עניות זה לא אפליה. זה ניצול יעיל של משאבים, ונשים הן לא בני אדם אלא רק משאב.

זה כבר קרה לי עם ארצות הברית, שחשבתי שאני תומכת בדמוקרטים, עד הפרשה של טרי שיאבו, שהיתה אשה במצב צמח עם הזנה מלאכותית, שבעלה, שמונה לאפוטרופוס שלה, קיבל הרבה כסף כדי לטפל בה, אבל הוא מצא אשה חדשה ורצה שטרי תמות. ההורים של טרי שטיפלו בה במסירות התחננו שישאירו אותה בחיים, אבל בתי המשפט בארצות הברית פסקו שצריך להרוג אותה כי זה מה שהבעל רצה, ובארצות הברית רק הכסף קובע, והכסף בארצות הברית הוא ערך הרבה יותר חשוב מערך החיים, ולכן הרעיבו את טרי שיאבו עד שהיא מתה. בישראל אסור לעשות את זה ואני מאד מקוה שישראל תישאר מדינה לא מתקדמת ולא תרשה להרוג אנשים. הדמוקרטים בארצות הברית דרשו להרוג את טרי שיאבו והרפובליקאים התנגדו, ואז הבנתי שאני לא יכולה לתמוך בדמוקרטים וברצח של אנשים, אפילו אם הם במצב של צמח עדיין אסור להרוג אותם, כי החיים הם קדושים, ואני לא יכולה לתמוך באנשים שהחיים אינם קדושים בעיניהם, למרות שגם אינני יכולה לתמוך ברפובליקאים. עכשיו זה קרה לי עם השמאל הישראלי שתומך בקולניות בסחר ברחמן של נשים עניות ואפילו אדם אחד במפלגות השמאל לא זועק נגד הקריאה הזאת לסחר בנשים כאילו היו פרות, כאילו אין שום בעיה מוסרית בהליך הנורא הזה, כמו שהעידה בוועדה הפרופ' עינת שלום פז, רופאת נשים ויו"ר וועדת האתיקה של האיגוד הישראלי לחקר הפוריות:

"הנשים הפונדקאיות האלה עוברות ארבעה-חמישה מחזורי טיפול וברוב המקרים לא ייכנסו להריון וגם לא יראו שקל. מכל מהלך הטיפולים הזה, אף אחד לא מסביר להן את זה. הן לא מודעות למצב הזה. אם היא עברה הפלה או אם יש סיבוכים במהלך ההריון והלידה, היא לא מוגנת, היא לא מטופלת. אין שום התחייבות ביטוחית להגן עליה אם היא מאבדת את הרחם שלה בלידה. אף אחד לא מתייחס לזה."

היו אנשים שתהו מדוע הירשו לעירית לינור לפרסם ב"הארץ" מאמר כזה, ואני חושבת שזה מפני שחשבו במערכת העיתון שהם יוכלו להגיד שעירית לינור היא ימנית ובעד ערכי המשפחה הישנים, אז לא צריך לקחת אותה ברצינות, אבל אני חושבת שאם הם חשבו ככה, הם עשו מקח טעות. כי זה המאמר היחיד שהתפרסם בנושא בעיתון "הארץ" שהיה מאמר עיתונאי מבוסס על מסמכים ולא תעמולה שקרית וריקה של בעלי עניין, ויש עוד כמה קוראים הגונים לעיתון שהזדעזעו, למרות שכל הזמן העיתון מנסה לסמן להם שמי ששמאלני צריך להיות בעד ניצול נשים כאינקובטור, אבל לי מאד בלט שאין שום הבדל בדיונים האלה בין מירב בן-ארי ואמיר אוחנה לאיציק שמולי ואילן גילאון ויעל גרמן, כולם תובעים במרץ סחר בילדים ובנשים. ואני מרגישה שלא אוכל יותר לתמוך במפלגות האלה שאני אמורה לתמוך בהן נגד הימין ונגד חוק הלאום, כי אני אשה ואם חד-הורית, ואני לא מצביעה למפלגות שחושבות שאני רחם להשכיר ולא בן אדם, ואם זה לא משאיר לי שום מפלגה להצביע לה זה עצוב, אבל אלה החיים.   

קנסות לזנות ועידוד פונדקאות

השבוע הופללו בישראל לקוחות הזנות ואם ייתפסו – אם גדול, שכן לדעת יודעי דבר רוב הזנות מתרחשת בדירות פרטיות – יחויבו לשלם קנסות, כך שגם מדינת ישראל תוכל להרוויח מן הזנות, כפי שהיא מרוויחה מעישון סיגריות, נסיעה במכוניות פרטיות, וסחר בקרקעות המדינה, מה שלא ממש יוצר למדינה תמריץ לשקם את העוסקות בזנות, או לצמצם את עישון הסיגריות, או לקדם תחבורה ציבורית, או להוריד את מחירי הדירות. את הסחר בנשים המכונה פונדקאות מבקשים לעומת זאת להרחיב בישראל, כדי שלא רק נשים עקרות, אלא גם הומוסקסואלים יוכלו לנצל נשים כרחם להשכיר, ובעצם מדוע רק הומוסקסואלים? אם הזכות להורות היא זכות כה מוחלטת שמתירה לנצל נשים בתנאים של פרות המלטה, שמייצרות באופן דומה לתעשיית החלב והבשר עגלים שמופרדים מהן לתמיד אחרי ההמלטה, מדוע יגרע חלקם של סתם גברים שלא מצאו בת זוג? מדוע להם לא יסופקו שירותי ייצור ילדים על ידי סחר בנשים עניות ומוחלשות? מישהו מהמגיבים כתב שלא צריך להשוות פונדקאות לזנות כי בפונדקאות אין אקט מיני, והעובר מוחדר לרחם האשה במרפאה, כי הרי כל העניין הוא אם יש או אין אקט מיני, כי שאלת המוסר היא שאלת המיניות, לא ניצול גופה של אשה וסיכון בריאותה וחייה. ואותי דוקא האקט המיני ממש לא מטריד. נראה לי הרבה יותר הגיוני ומוסרי שהומוסקסואלים ישכבו עם נשים שמעוניינות בכך ויביאו איתן ילדים לעולם, בתור נשים ואמהות ולא בתור פרות המלטה. זה מה שהומוסקסואלים שרצו משפחה וילדים עשו תמיד וחלקם עושים גם היום: חיים עם אשה, אפילו מתחתנים. הרי כל הדיכוטומיה הטפשית הזאת, כאילו הנטייה המינית היא משהו נחרץ ומוחלט, איננה האמת. לכל האנשים יש פוטנציאל לביסקסואליות, לפחות במצב הבלבול המיני של גיל ההתבגרות ובטרם תבשיל מיניותם הבוגרת. לרוב ההומוסקסואלים היה קשר מיני עם נשים בשלב מסוים בחייהם ולעתים לאורך שנים, ולרוב הנשים הלסביות היה קשר מיני עם גברים לפחות חלק מחייהן ולעתים במשך שנים, לא מעטים מההומוסקסואלים בחרו בחיים עם בני מינם לאחר שנים של נישואים או זוגיות עם בני המין השני, ויחסי מין עם בני המין השני לצורך הבאת ילדים לעולם הם הדבר הנורמלי ביותר, גם אם מדובר ביחסי מין למטרה זו בלבד, והאקט המיני הזה הרבה יותר מוסרי מאשר לנצל אשה ענייה ולהחדיר לרחמה באופן מלאכותי ביצית מופרית או עובר כדי שתגדל אותם ברחמה, בעזרת הורמונים, שאיבת ביציות, טיפולי פוריות והריון לשם מכירת העובר. אבל בתודעה האנושית דוקא יחסי מין נתפסים כמשהו מזוהם ופסול, ופעולות רפואיות שמנוגדות לכל אתיקה רפואית, כי האשה שהעובר מושתל ברחמה יכולה להרות הריון טבעי, וכל הפעולות הרפואיות והחומרים שמוזרקים לגופה כדי לייצר תינוק למכירה, הם למעשה פעולות עסקיות שאין להן כל הצדקה רפואית למעט מימוש עסקה מסחרית, נתפסות כעניין הגון וסביר בהחלט. למרות שכל מטרתו לשפר את מצבה הכלכלי של אשה במצוקה ולשפר עוד יותר את מצבם הכלכלי של רופאי פיריון עשירים, כי מאחורי לקוחות הסחר ברחם נשים והנשים הנסחרות נמצאת רפואת הפריון, זו שיש לה כסף גדול וגישה למסדרונות השלטון ולבית המחוקקים.

השבוע החליט הבלשן אילון גלעד להקדיש את טורו השבועי במוסף "הארץ" למלה "פונדקאות", שמובנה הראשוני בעברית הוא אורגניזם שנושא טפיל, ותורגם כנראה מהמונח הגרמני לפונדקי Wirt, ששימש בגרמנית בשני המובנים. וכאן הגיע קטע שהעביר בי צמרמורת:

ככל הנראה, כותב גלעד, היה זה אותו פרופ' משיח – פרופ' שלמה משיח, שאחראי ללידת המבחנה הראשונה בישראל – שהנהיג לראשונה את השימוש במונח פונדקאית כדי לתאר אשה הנושאת ברחמה ביצית מופרית של אשה אחרת. בראיון עמו שפורסם ב"מעריב" ב-1984, שנה לפני הלידה הפונדקאית הראשונה בעולם, הוא אמר כי "נצטרך וועדה לרפורמה בחוק, כי המציאות מקדימה אותנו. כבר היתה בקשה לאשר "אם פונדקית", בת משפחה של זוג אשר להם ביציות וזרע תקינים, אבל האשה עברה כריתת רחם. הבקשה עדיין בדיון, המקרה חריג. אך אין לדעת אם לא יהיו עוד פניות כאלה".

כמה מעודכן היה הפרופ' משיח, כמה צופה פני עתיד ופני רווח עתידי מניצול נשים עניות בסוג חדש של סחר בנשים, כזה שהרופאים הם חלק בלתי נפרד ממנו, והם הכוח המניע שלו. במהרה יתפרסמו בעיתונות האמריקאית מודעות שמבטיחות "דרך קלה להורות" גם להומוסקסואלים, כי רפואת הפריון מתפרנסת מכך יפה ומגלגלת מיליארדים. משאלות מוסריות הרופאים האלה אינם מוטרדים. הם בכלל אלטרואיסטים שרק רוצים לעזור לאנשים להביא ילדים לעולם. מאז שנות השמונים התפתחה בעולם תעשיית ניצול נשים גלובאלית, שהטיסה נשים עניות ממזרח אירופה לשאיבת ביציותיהן בעלות המטען הגנטי הבהיר והבלונדיני בהודו, שם הופרו בזרעם של גברים אמידים מהמערב והושתלו ברחמן של נשים הודיות עניות. הכל קרה מתחת לרדאר. במשך שנים רק הנוגעים בדבר ידעו מה באמת קורה. מצבם של ההומוסקסואלים במערב השתפר בהדרגה. זה לא היה בלתי קשור להכרה בכוחם הכלכלי העצום של זוגות עם שתי משכורות של גברים בעולם שבו אי השוויון בין גברים הומוסקסואלים לגברים הטרוסקסואלים הלך והצטמצם, ואילו אי השוויון בין גברים ונשים הצטמצם הרבה פחות.

ב-1996 עבר בכנסת החוק לסחר ברחמן של אמהות חד-הוריות עניות ומוחלשות. הפרופ' משיח בעל הקשרים במסדרונות השלטון ועמיתיו לתעשיית הפריון מילאו תפקיד מכריע בהעברת החוק, ובכך שלא בוטל בהמשך, למרות שעם הזמן התבררו ממדי הניצול של נשים גרושות במצוקה שמתקשות לפרנס את עצמן ואת ילדיהן במסגרת החוק הנפשע הזה. הציבור הרחב עודכן הרבה פחות. לא התנהל שום דיון ציבורי אמיתי האם מותר לנצל את הנשים הכי מוחלשות בחברה כדי לייצר ילדים לאחרים, וגם היום אין מתנהל דיון כזה. סרסורי סחר בנשים בעלי רישיון רופא מרשימים את הציבור הרבה יותר מסרסורי זונות, והזרקת חומרים רפואיים לגופן של נשים בריאות כדי לממש עיסקה כלכלית נתפסת כעניין מוסרי לחלוטין, לגמרי שונה מסרסור שמפטם אשה בסמים כדי למכור אותה לזנות. בעיניי רופאי הפיריון המתעשרים מניצול נשים מוחלשות גרועים מכל רועה זונות, שלא נשבע את שבועת היפוקרטס, ומעולם לא למד באוניברסיטה. עבור רוב הציבור בישראל מה שרופא עושה הוא חוקי, למרות שכבר הורשע רופא פיריון בסחר בביציות של נשים שאת חייהן סיכן למען רווח אישי. רוב רופאי הפיריון אינם עוברים על החוק. הם דואגים שהחוק יותאם לצרכיהם, וכעת הם מקווים להתאמה נוספת בכייון הרחבת הרווח.

כעת זועקים ההומוסקסואלים ותומכיהם "שוויון!", אבל הם אינם מתכוונים לשוויון, אלא לזכות לנצל נשים במצוקה לצורך תעשיית תינוקות למכירה, תעשייה שתגלגל עוד הרבה יותר כספים מהיום, כי הנשים העקרות שאינן יכולות כלל לשאת הריון הן למרבה השמחה מעטות, ואילו ההומוסקסואלים שרוצים לנצל נשים כרחם להשכיר הם רבים, ומאחר שמדובר בכסף גדול גם תומכיהם הם רבים, ומבקריהם בולמים את פיהם. די היה לראות את מודעת דגל הגאווה עם הלוגו של יצרנית המכוניות ניסאן על עמוד שלם בעיתון "הארץ" של יום ששי שלאחר המפגן לעידוד סחר בנשים בתל אביב, כדי להבין כיצד כסף הולך לכסף, וכיצד מאחורי מסך של קריאה לשוויון ולקידמה צועדת המפלצת העתיקה מכולן והחזקה מכולן: הסחר בגופן של נשים.

לא נהיה הודו החדשה

חשבתי לפטור את מאמרה של ליאת אלקיים בזכות הפונדקאות כניסיון עצוב של אשה עקרה שהשתמשה בשירותי פונדקאות לכבס את מצפונה, אבל כשראיתי איך הפרופ' אייל גרוס מצטט את מאמרה כדברי אלהים חיים, הוא שתמיד מצא פגם והחמיץ פנים על כל הצלחה של הקהילה ההומוסקסואלית שלא התבססה על ניצול מחפיר של נשים, וכעת אין לו שום בעיה מצפונית עם ניצול של נשים עניות ומוחלשות כאינקובטור, אם נזקקנו לעוד הוכחה שמדובר במאבק מגזרי של הומוסקסואלים מבוססים ומקושרים על זכותם להחפצה וניצול של נשים לצרכיהם האנוכיים, הבנתי שבמאבק הזה, שהוא מלחמה על גופנו, נפשנו וכבוד האדם שלנו נגד החפצים לסחור ברחמנו, אין שום מקום לסלחנות, וליאת אלקיים היא לקוחה של סחר בנשים כשם שהפרופ' אייל גרוס הוא תועמלן של סחר בנשים, ואסור להשלים בשום אופן עם מסכת השקרים שהם מפיצים. ליאת אלקיים טוענת שפונדקאיות אינן פועלות מתוך מצוקה כלכלית, שלרוב אלו נשים נשואות שבן זוגן מסייע בתהליך. אין זו אמת. מחקרן של נופר ליפקין ואתי סממה, שהוא למיטב ידיעתי המחקר היסודי ביותר שנערך בישראל בנושא, הראה כי כ-75% מהפונדקאיות הן גרושות, ורק לעשרה אחוזים מתוכן היה בן זוג קבוע, ו-17% מתוכן התגרשו במהלך השנה שקדמה לפנייתן לפונדקאות, נתון שמראה עד כמה מזלזלים בהוראות חוק הפונדקאות, שאוסר לאשר פונדקאות לנשים במצב של משבר. כמה נשים טענו שהתגרשו כדי לעמוד בתנאי החוק ולשמש כפונדקאיות, נתון שמצביע על עומק מצוקתן הכלכלית. גם מחקרים אחרים מראים ששמונים אחוז מהפונדקאיות פעלו ממניעים כלכליים. עוד נמצא במחקרן של ליפקין וסממה שעשרים אחוז מהפונדקאיות הן עולות מחבר העמים, בעוד שאחוז העולים בכלל האוכלוסיה הוא פחות משמונה אחוזים, אינדיקציה נוספת לכך שהפונות לפונדקאות הן נשים עניות ומוחלשות. ליאת אלקיים וגם אייל גרוס יודעים בוודאי שחוק הפונדקאות שחוקק בישראל מראש ייעד לפונדקאות אמהות חד-הוריות בלבד, את המגזר החלש והעני ביותר בישראל, ובכך מדינת ישראל, ולא המתנגדים לסחר המחפיר הזה בנשים מוחלשות, היא שהכתימה את כל האמהות החד-הוריות כסחורה למכירה. את ה"סינון הרפואי והפסיכולוגי המחמיר" שליאת אלקיים מתארת, כבר ראינו בתכנית "עובדה" של אילנה דיין, שם הודרכה אם גרושה לילד אחד (החוק מתיר פונדקאות לאם לילד אחד ולא לשניים כפי שכותבת אלקיים) מה לומר לוועדה, שכמובן אישרה לה מיד להשכיר את רחמה ולהתחיל בטיפולים לצורך פונדקאות, שלשם כך נדרשו לה ששה מחזורי טיפולים, כמות טיפולים שבמדינות מתוקנות איננה מאושרת גם לנשים שהרות למען עצמן, מחשש לפגיעה בלתי הפיכה בבריאותן. כיצד בכלל מתירה מדינה לערוך לאשה בריאה טיפולי פוריות מסוכנים בזה אחר זה רק כדי לשתול ברחמה עובר זר כאילו היתה בהמה? מאחורי ההומוסקסואלים הנאבקים על הזכות להתייחס לנשים העניות והחלשות כמו לחיות משק להרביה, עומדת רפואת הפריון הישראלית, שמגלגלת הון עתק מניצול מצוקתן של נשים עקרות מצד אחד ונשים עניות ומוחלשות מן הצד השני. כעת מבקשים גם הגברים ההומוסקסואלים להעניק להם מעמד של אשה עקרה, כדי שיוכלו גם הם להחפיץ ולנצל נשים, תוך כדי שהם מבקשים לשלול מהן את הזכות להיחשב אמהות לילדים שגידלו ברחמן, ולא קשה לשער את גודל ההזדמנות העסקית לרפואת הפריון הישראלית שכבר כעת מגלגלת הון עתק. ובקיצור, כסף, כסף, כסף, ולא חסד, הוא המניע את העולם, ובפרט את הסחר בנשים הקרוי פונדקאות.

ומדוע דוקא עכשיו: זו שאלה שעיתונאים דוקא שאלו את מנהיגי המאבק לאספקת נשים כאינקובטורים להומוסקסואלים, ונענו כמובן בשקרים והתחסדויות. אבל הסיבה למסע התוקפנות ההומוסקסואלית לניצול נשים בישראל איננה נעוצה במה שמתרחש בישראל, אלא במה שהתרחש מאז שנת 2015 בבירות הפונדקאות העולמיות הודו ונפאל, שלא במקרה הן נמנות גם על בירות העוני העולמיות. מאז שנת 2015 מגבילה ממשלת הודו את ניצול אזרחיותיה כפונדקאיות לצורכי לקוחות מערביים אמידים, ונפאל שחוותה באותה שנה רעידת אדמה קשה, שחשפה לעין כל את הניצול של נשים פונדקאיות בתחומה על ידי זוגות מן המערב, הצטרפה אליה. התעשייה הנוראה הזו, שהתבססה על ניצול אנוכי וגזעני של הנשים העניות בעולם בידי מערביים בעלי ממון, הוגבלה, וההומוסקסואלים שסגרו בפניהם את הדרך לקניית רחמן של נשים הודיות ונפאליות, החליטו לנצל את כוחם והונם, כשמאחוריהם מסתתרים כוחה והונה העצומים של תעשיית הפריון בישראל, כדי להחליף את הנשים ההודיות בנשים ישראליות עניות ומוחלשות, תוך כדי שהם זועקים שמגיע להם, כי הם שירתו בצבא, לנצל נשים עניות בישראל, כאילו הן בהמות או מכונות הולדה ולא בני אדם. אני התוודעתי במצעד הגאוה בירושלים בשנת 2016 לכך שהמצעד נחטף בידי מסרסרי הפונדקאות בישראל, ומאז אני חשה שבר ובגידה מצד הקהילה ההומוסקסואלית, ששנים כה רבות תמכתי בה בכל כוחי. לא אני השתניתי, אלא הקהילה השתנתה, והפכה מציבור הזועק את זכותו להיות שונה מבלי לסבול משנאה ואלימות, ללובי תוקפני ומרושע של סחר בנשים. כעת כבר אין דורשים את הזכות להיות שונים, אלא את הזכות לנצל נשים. אבל מי שאיננו רוצה לחיות עם אשה בחיים זוגיים, ואפילו איננו רוצה להגיע להסכם של הורות משותפת עם אשה, איננו זכאי להשתמש ברחמה של אשה, בין אם הוא הטרוסקסואל או הומוסקסואל. איננו חיות בימי אברהם אבינו, ואנו אזרחיות של מדינה דמוקרטית ולא שפחות שמכניסים להריון כדי שתלדנה ילדים לאב הבית ואשתו העקרה, (או לשני אבות), ואחר כך תיזרקנה למדבר.

כאמור חוק הפונדקאות בישראל היווה מלכתחילה הפקרה ומסחר ברחמן של נשים שאינן רכוש של גברים, ולפיכך הופקרו לשמש כרכוש הכלל, מתוך השקפת עולם מפלה ומלאת שנאה לנשים, שאילו היתה לאלקיים או לגרוס אפילו טיפה אחת של יושר אינטלקטואלי, היו מתביישים לצאת בזכותה, אבל כנראה שהכל כשיר כדי להכשיר סחר מתועב בנשים, או שמדובר פשוט באטימות טוטאלית של אנשים ששייכים למעמד חברתי שעבורו הסכומים של כמאה חמישים עד מאתיים אלף שמשולמים לפונדקאיות הם "סכום סמלי" כפי שכותבת ליאת אלקיים. אולי בשבילה זה סכום סמלי. עבור נשים גרושות שמגדלות לבדן ילדים, ונמכרות על ידי מדינת ישראל כרחם לשירות הציבור, זהו הון עתק שמשבש את דעתן. עם הזמן הוכנסו למעגל הפונדקאות גם נשים נשואות, אבל גם הן עניות ובתוכן כאמור אחוז גבוה מאד של עולות חדשות מחבר העמים, לא בדיוק אוכלוסיה שתכנה מאתיים אלף שקל "סכום סמלי".

יפה שליאת אלקיים קוראת לפונדקאית שלה "אחותי", מה שאפילו הטעה חלק מהקוראים לחשוב שמדובר באחותה הביולוגית – הם לא ידעו שהחוק בישראל אוסר פונדקאות של קרובות משפחה – אבל זו איננה אחותה וגם לא חברתה, אלא אשה שהיא מצאה בעזרת סוכנות שמספקת לזוגות נשים לצורך פונדקאות. זוהי התקשרות עסקית וכספית שללא סכום הכסף הגדול המעורב לא היתה באה לעולם, ואין לכך שום קשר למעשי חסד ונדיבות. לו פונדקאות היתה מעשה של חסד, היתה ליאת אלקיים מוצאת מן הסתם חברה שתהרה ותלד עבורה. אבל היא וחברותיה למערכת "הארץ" שייכות למעמד שקונה ילדים, לא למעמד שמוכר אותם, וגם ההומוסקסואלים שמבקשים לקנות ילדים בכסף מנשים עניות אינם מעניי ארצנו, וכל המאבק הוא מאבק מגזרי ואנוכי בלי גבול להרחבת הסחר בנשים בישראל, שלא היה אפשרי בשום מדינה מערב אירופית שוויונית ומתקדמת, שכולן אוסרות את הפונדקאות המסחרית, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים.

כמובן שהגברים ההומוסקסואלים, שבניגוד לצרכניות הפונדקאיות בישראל אינם עקרים, יכולים להביא ילד לעולם בדרך הטבע, אבל אז יצטרכו להגיע להסכמה עם נשים ולכבד אותן כאמהות של ילדיהם, ובכך אינם מעוניינים, והם חושבים שיבלבלו את מוחם של הישראלים, שממילא מתייחסים לרוב לנשים כמו לאינקובטור, בטענה שפונדקאות להומוסקסואלים היא ביטוי של נאורות וקידמה, וכך יחזירו אותנו מבלי שנרגיש לימי אברהם אבינו ויהפכו אותנו להגר כדי שנלד להם ילדים ולאחר מכן נישלח למדבר, אבל ישראל לא תהיה הודו החדשה, ואנחנו, אמהות חד-הוריות עניות ומוחלשות ככל שנהיה, לא נסכים לקבל על עצמנו את גורלה של הגר.

    

ישראל למען פונדקאות

הימים האחרונים הם ימי טלטלה קשה בשבילי, ולא רק בגלל היותם ימי בין המצרים, למרות שהביטוי "בין המצרים" מבטא היטב את תחושותי. כבר לפני שנים רבות הבנתי מה מעמדן של נשים כמוני בישראל ושל נשים בכלל, כאשר מדינת ישראל מכרה את האמהות החד-הוריות לניצול כאינקובטורים בשירות העשירים. במדינה שאי אפשר להנהיג בה נישואים אזרחיים, שנשים שבעלן נעלם נשארות בה עגונות לכל ימי חייהן, והמדינה נותנת תוקף לממסד הדתי הכופה מצב זה, מדינה שאלמנות נסחטות בה על ידי קרובי משפחתו של הבעל, שרצח נשים הוא שגרה בה, ואלימות כלפיהן עניין יומיומי שזוכה להתייחסות רק כשיש לו היבט מיני שגורם לזכר הישראלי להזיל ריר, לא היתה שום בעיה להעביר חקיקה שתפקיר את האמהות החד-הוריות, המגזר הזקוק ביותר להגנה, למכירת רחמן, צורה נתעבת במיוחד של סחר בנשים. מאוחר יותר הופקרו גם נשים עניות ומוחלשות אחרות, למשל עולות חדשות מחבר העמים, לניצול המחפיר הזה, שמדינות מערב אירופה אוסרות, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים, והמדינות שמתירות הן מדינות נחשלות או מדינות קפיטליסטיות קיצוניות, שמשרתות את ההון הגדול ומפקירות את העניים, כמו ארצות הברית ובריטניה, שלכן גם יש בהן פערים חברתיים עצומים ובעיות חברתיות קשות, ריבוי לידות של בנות-עשרה ממעמד נמוך והפקרת ילדים. לא במקרה מדובר גם במדינות גזעניות מאד, שכן כפי שאסביר, הפונדקאות כפופה גם למניעים גזעניים. בשנים האחרונות, בלחץ פעילות פמיניסטיות ופעילים חברתיים התחילו להגביל את הפונדקאות גם במדינות העולם השלישי העניות, שרווחות בהן כל צורות הסחר בנשים ופונדקאות בכלל זה.

אני קוראת עכשיו את ספרה של אנינדיטה מיומדאר: Transnational Commercial Surrogacy and the (Un)making of Kin in India שיצא בשנת 2017 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ומסכם מחקר עדכני ביותר. אני עדיין בפרק המבוא, וכבר ממנו התברר לי כי המפלצתיות של התופעה המכונה פונדקאות עוד גדולה בהרבה מכפי ששיערתי, עד כמה שהתופעה זעזעה אותי תמיד, והיא משלבת ניצול נשים, התעשרות מתרבות עוני וגזענות מובנית. הזוגות המשלמים, גבר ואשה או זוג הומוסקסואלים, מגיעים ממדינות כמו ארצות הברית ואוסטרליה, את הביציות להפריה מעדיפים לשאוב מנשים מזרח-אירופיות, צ'כיות או גיאורגיות, שאצלן מתקיים השילוב המושלם בין גנים בהירים לתרבות עוני, והרי ההורים המשלמים, הלבנים והעשירים, רוצים ילד לבן, לכן מוטסות הנשים העניות האלה ממזרח-אירופה להודו, שם נשאבות ביציותיהן, מופרות במעבדה בזרעו של הגבר המזמין, ומושתלות ברחמה של אשה הודית ענייה, שלעתים יש צורך להרחיק אותה ואת משפחתה לתקופת ההריון ממקום מגוריהם הקבוע, כדי להסתיר את היותה פונדקאית, פעולה שמזוהה בתרבות ההודית במידה רבה עם זנות, ואולי לא בטעות, ושבשנים האחרונות פעלה ממשלת הודו לצמצם אותה. אמנון לוי הציג בתכניתו פנים אמיתיות תחקיר על פעילותם של רופאים ישראלים בגיאורגיה (גרוזיה), תוך ניצול הנשים המקומיות העניות והמצב החוקי הפרוץ, לייצור המוני של תינוקות עבור זוגות ישראלים המשלמים הון עתק, שרובו מגיע כמובן לרופאים הישראלים ולא לאמהות הגרוזיניות העניות שמקבלות סכום מגוחך. רק עכשיו כשאני קוראת את ספרה של מיומדאר אני חושבת על ההיבט הזה, שלנשים הגרוזיניות יש מראה בהיר, אז הן מתאימות גם כיצרניות ביציות להפריה וגם כפונדקאיות, תשובה מושלמת לשילוב המשולש של דה-הומניזציה של נשים, גזענות ורדיפת בצע.   

ייחודו של הסחר בנשים למטרות הולדה הוא מעורבותם של רופאים וטכנולוגיות פריון מתקדמות, שיצרו תעשיית תינוקות שמגלגלת הון עתק, ולכן היא רבת כוח והשפעה, ומצד שני היא נגישה יותר להשפעה ממשלתית, מכיוון שהיא מתרחשת במרפאות, ולפיכך ממשלות שמעונינות למנוע את הסחר בנשים ולהגן על נשים עניות שנופלות טרף לתעשייה הנכלולית הזו, יכולות לעשות זאת ביתר קלות מאשר במקרים של זנות שיכולה להתנהל בדירות פרטיות, מה שהופך את מניעתה לכמעט בלתי אפשרית. שאיבת ביציות, הפריות מבחנה והשתלת ביציות מופרות קשה יותר לקיים בסתר, ולכן ממשלות שרוצות בכך יכולות ומצליחות לעצור את ניצול הנשים הזה, אבל ממשלת ישראל איננה רוצה לעצור אלא להרחיב, והחברה הישראלית, חברה גברית שוביניסטית שחושבת שהלחימה בצה"ל מעניקה לגברים זכות לנצל נשים לצרכיהם בכל צורה שהיא, נרתמת בכל כוחה לסייע גם להומוסקסואלים לנצל נשים, בטיעון השקרי שאם המדינה לא תספק להומוסקסואלים נשים מוחלשות שתשמשנה אותם כמכונות הולדה, יימנע מהם להיות הורים. זהו שקר גמור שנועד לסחוט ולהצדיק סחר מתועב בנשים וניצול ברברי שלהן. איש איננו מונע מהומוסקסואלים להביא לעולם ילדים, אלא שלשם כך הם צריכים להתקשר עם נשים ולכבד את זכויותיהן כאמהות. הסיבה היחידה לדרישתם המרושעת של הומוסקסואלים לספק להם נשים כמכונות הולדה, הוא רצונם להעלים את אמו של הילד מחייו ומחייהם, בטענה השקרית שלילדיהם יש רק אבות ואין אם. הם דומים להורים המאמצים בעבר, שנהגו להסתיר מילדם את דבר היותו מאומץ, דבר שהתגלה לו לרוב באיחור ובדרך טראומטית. להגיד שלילד יש שני אבות ואין לו אם, זה שקר שמחפה על פשע של סחר בנשים.

התעשייה המגלגלת הון של סחר בנשים ממציאה לה אידיאולוגיה ואפילו מדע שיתאימו לצרכיה. לכן מפמפמים לנו שהאשה ההרה והיולדת את התינוק איננה אמו, ואין לה שום קשר לילד, כי הוא לרוב איננו נושא את המטען הגנטי שלה. איש לא היה טוען לגבי אשה שקיבלה תרומת ביצית שהיא איננה אמו של הילד. להרות וללדת פירושו להיות אמו של הנולד. ביצית מופרית איננה יכולה לצמוח ולהפוך לתינוק אלא ברחמה של אשה, שבו היא שוהה בחום גופה וניזונה ממנה. לא רק המטען הגנטי יוצר את הילד, כל מה שמספקת לו האשה ההרה יוצר את הילד, ולכן האשה ההרה ויולדת ילד היא אמו, גם אם יש לו אם גנטית שבמקרה זה היא גם האם המאמצת. הקשר הרגשי בין אם לילד נוצר במהלך ההריון, והרך הנולד מזהה את יולדתו. בתכניתו של אמנון לוי היתה תינוקת אחת שבכתה כשאמה המאמצת נטלה אותה בזרועותיה ונרגעה רק כאשר הורתה ויולדתה לקחה אותה בזרועותיה. זה היה רגע קשה מאד לשתי האמהות, אבל זה היה רגע של אמת, שמנסים להעלים כדי לגלגל כספים מתעשיה בינלאומית של סחר בנשים.

את הפונדקאות צריך לבטל כליל, ולא להרחיב אותה לשימושים נוספים. נשים אינן חפץ ואינן צריכות לגדל בגופן ילדים שיימסרו לאחרים. אבל התמיכה שלה זוכים ההומוסקסואלים בישראל היא כמעט טוטאלית. במדינות אחרות אנשי שמאל ופעילות פמיניסטיות משתפים פעולה כדי להגביל סחר בנשים, כפי שקרה ממש בשנים האחרונות בהודו ובנפאל, אבל בישראל השמאל, כולל הנשים המתיימרות להיות פמיניסטיות, מתגייסים כולם לעודד ולהרחיב את הסחר ברחמיהן של נשים עניות וחד-הוריות. אם מעזה מישהי להשמיע את קולה נגד המערכה המתלהמת הזו לנצל נשים כאינקובטורים, היא סופגת תגובות תוקפניות ומאיימות. לא נשמע קולן של חברות כנסת שלחמו בסחר בנשים, ואם הוא נשמע הוא נשמע לטובת ניצול הנשים, כאילו מדובר במעשה תרומי, ולא בהפקרה מזעזעת של נשים עניות ומוחלשות, ולרוב גם מעוטות השכלה. מעולם לא התגייסה החברה הישראלית לתמוך בביטול המוסדות הברברים של עגינות וממזרות, או בהנהגת נישואים אזרחיים, מה שהיה מאפשר גם שיפור במעמדם של ההומוסקסואלים. יושב ראש ההסתדרות ניסנקורן לא מנע את הפיכתן של נשים משכילות בשירות הציבור, מורות ואחיות ועובדות סוציאליות, לעובדות קבלן מבוזות ועשוקות, אבל למען ניצול נשים כאינקובטורים הוא מתגייס בכל כוחו. ההסתדרות מתגייסת בכל כוחה למען סחר בנשים עניות ומוחלשות, ואולי לא צריך להתפלא שכך נוהג ארגון שעיקר פועלו לסייע לוועדים החזקים במשק, אלה שמייצגים גברים שמרוויחים משכורות מופקעות. לנשים עניות שמנוצלות כאינקובטור אין ארגון מייצג. לאינקובטורים מהלכים אין לובי ואין זכויות.

גם העיתונות התגייסה כולה לטובת הרחבת הניצול: נדב אייל הזדעזע מאפליית הגברים לכאורה. גם זה הוא שקר: הפונדקאות הותרה בישראל אך ורק לנשים עקרות, ולא לכל הנשים. הגברים שמבקשים לנצל נשים כאינקובטור אינם עקרים, הם רק אינם רוצים להכיר בנשים כאמהות של ילדיהם. יוסי ורטר כתב ב"הארץ" שמניעת זכותם של הומוסקסואלים לנצל נשים כפונדקאיות היא אכזרית. יוסי ורטר לא חשב שלהשתיל ברחמה של אשה ביצית מופרית שתיקלט, מה שדורש לרוב כמה מחזורים של טיפולי פוריות עתירי הורמונים מסוכנים לבריאותה, כדי לנתק ממנה בתום ההריון את הילד, לרוב ניתוק גמור לתמיד, היא מעשה אכזרי ולא אנושי שרק חברה ברברית, שלמרבה הצער כזו היא החברה הישראלית, מתירה אותו. כל מה שהציבור מקבל בתקשורת זו מניפולציה שקרית וזולה, כפי שבמשך שנים מכרו לנו סיפורים על הנשים העקרות המסכנות שכל כך סובלות, שחייבים להתיר ניצול של נשים חלשות ועניות כדי לאפשר להן להפוך לאמהות, אבל אז אירעה רעידת האדמה בנפאל והתגלתה לעינינו תעשיית הסחר בנשים כפי שהינה באמת: זוגות עשירים של גברים הומוסקסואלים לבנים שמנצלים את עושרם כדי לייצר לעצמם ילד מביצית של אשה ענייה ממזרח אירופה ורחם של אשה ענייה עוד יותר מנפאל או מהודו, וכל זאת כדי שיוכלו לומר שאין לילד שלהם אמא, יש לו רק שני אבות והם הביאוהו לעולם לבדם. ארורה החברה שזו המטרה שלמענה היא מתגייסת בכל כוחה.    

  

כנס הפוריות של רפרוסוק

חזרתי הביתה ועכשיו המחשב שלי מחובר לחשמל ואני יכולה לכתוב ולגלוש. באנגליה לא יכולתי, כי לא מצאנו ממיר משקע אירופי לשקע בריטי, רק ההיפך, משקע בריטי לשקע אירופי, ואמרתי שאולי זה בגלל הברקסיט, שהאנגלים עוד נוסעים לאירופה, אבל האירופים כבר לא כל כך רוצים לבוא לבריטניה. או אולי זה בגלל שהבריטים חושבים שמי שאין לו כבל בריטי זאת בעיה שלו, כמו הכותרת המפורסמת בעיתון בריטי כשהתעלה סערה ועלתה על גדותיה: "אירופה התנתקה מבריטניה". בגלל הברקסיט שעירער את יחסי בריטניה עם אירופה, בריטניה מנסה עכשיו לשקם ולחזק את הקשרים עם המדינות שבעבר שלטה בהם, כולל מדינת ישראל, וזה אולי טוב לכשעצמו.

חזרתי עם ניצן לקיימברידג', ששלוש שנים היא חיתה ועבדה בה, ועזבה אותה רק לפני שנה, אבל זה נראה נורא מזמן, כי בינתיים דין נולד, ואחרי שנולד ילד נדמה שאף פעם לא היו חיים בלעדיו. חזרנו לקיימברידג' עם דין, וזה כמו שאמר רוברט פרוסט has made all the difference. כל מקום נראה שונה לגמרי כשמטיילים בו עם תינוק, ובכלל ניצן אמרה שקיימברידג' נראית לה שונה, למרות שעזבה אותה רק לפני שנה, ואמרתי לה שכל מקום שחוזרים אליו אחרי שעוזבים אותו נראה פתאם שונה. גם חיפה שנולדתי וגדלתי בה נראתה לי מאד שונה כשחזרתי אליה אפילו אחרי היעדרות קצרה, שלא לדבר על חיפה של היום אחרי יותר מארבעים שנה, שנראית לי מאד שונה וזרה. אפילו הבית שמתגוררים בו כשעוזבים אותו וחוזרים אליו נראה פתאם אחרת, כאילו הגענו לבית של מישהו אחר, ורק האוויר של ירושלים הוא אותו האוויר של ירושלים, שמרחיב את הריאות. כמעט שבוע הייינו בבית של מישהו אחר, בית מאד יפה, אבל עם שתי קומות שמדרגות מחברות ביניהן, כמו שמקובל בבית אנגלי, שניצן כבר לגמרי רגילה לזה, אבל בשבילי המדרגות האלה הן עינוי, ובכל פעם שהייתי למטה נזכרתי שמשהו שאני צריכה נמצא למעלה ובכל פעם שהייתי למעלה נזכרתי שאני צריכה משהו שהשארתי למטה, וכל הזמן עליתי וירדתי וכאבו לי הרגליים מאד. אבל בטיסה לארץ נרדמתי וחלמתי שאני חוזרת לבית הזה ורוצה להיכנס ולא מוצאת את המפתח. אני לא יודעת מה החלום הזה אומר, אולי שאני רוצה לחזור לבית הזה שביליתי בו כמעט שבוע עם ניצן ודין, אבל כבר אי אפשר, או שסתם מרוב שחשבתי כל הזמן שהיינו שם על הבית ואם לצאת ממנו או לחזור אליו, הוא פשוט חדר לי לתת-מודע ולחלומות.

חזרנו לקיימברידג' לכנס הגדול  

Remaking Reproduction: The Global Politics of Reproductive Technologies

של רפרוסוק, קיצור של Reproduction Sociology, שזאת קבוצת מחקר באוניברסיטת קיימברידג' בראשות הפרופסורית שרה פרנקלין, שבתי ניצן פרי-רותם השתייכה אליה כשעבדה בקיימברידג', ואני בעצם באתי לשמור על דין הקטן כשניצן היתה בכנס, אבל בסופו של דבר גם שמעתי כמה הרצאות, שלא נוגעות לתחומי המחקר שלי אבל מאד נוגעות לתחומי העניין שלי שנדונו בכנס הזה, שהתבסס על התפיסה הבין תחומית שמאפיינת את שרה פרנקלין, שרואה קשר הדוק בין ההתפתחויות בגנטיקה ובטכנולוגיות הפריה של צמחים, לבין ההתפתחויות בגנטיקה ובטכנולוגיות הפריה של בני אדם, ובהשפעה העמוקה של ההתפתחויות האלה על החברה והעולם שלנו, כולל הביטויים האמנותיים שלהן, ולכן הכנס הזה התייחס גם לפרוייקט גידול התירס הדרום-אמריקני בגן הבוטני של קולג' Murray Eduards  שבו התקיים הכנס, וגם להשפעות של הפריות מבחנה ופונדקאות וההיבטים הסוציולוגיים שלהן. זה היה כנס מאד מיוחד, גם בגלל תחומי המחקר המגוונים שהוצגו בו, וגם בגלל שהוא היה בעיקרו כנס של נשים והומוסקסואלים וטרנסג'נדרים. גם בגלל שטכנולוגיות הפיריון החדשות, או החדשות-ישנות, כמו פונדקאות, נוגעות במיוחד לציבורים האלה, אבל אולי גם בגלל שהגברים, שעדיין שולטים באקדמיות בצורה די בולטת, מעדיפים לתחום וגם לסמן תחומי מחקר מסוימים כנשיים, וכך יש היום הרבה יותר נשים באקדמיה, אבל הן בעצם נמצאות בסוג של עזרת נשים אקדמית, שתחומה בתחומים שמסומנים כנשיים, גם אם במציאות הם שייכים לשני המינים, כמו שעקרות מסומנת כבעיה נשית, למרות שהיא בעיה שקיימת אצל שני המינים, גם אם מסיבות שונות. ניצן דיברה בכנס על הסיכוי שאנשים שסובלים מבעיות פיריון ידווחו עליהן והסיכוי שהם יבקשו סיוע של רפואת פיריון, שזה חלק ממחקר שהיא עסוקה בו עכשיו. נשים מדווחות יותר מגברים על בעיות פיריון ומבקשות יותר עזרה, אבל מה שדי מפתיע זה שבאנגליה יותר אנשים ששייכים למיעוטים אתניים מדווחים על בעיות פוריות מאשר אנגלים. אולי מפני שלאנגלים פחות בוער להביא לעולם ילדים. גם יותר אנשים דתיים מדווחים על בעיות פוריות, אבל הם יותר מסויגים משימוש בטכנולוגיות פיריון, בגלל איסורים או שיקולים דתיים שמטרידים אותם מאד.

אני בעצם באתי לקיימברידג' בשביל לשמור על דין הקטן בזמן שניצן היתה בהרצאות, אבל יכולתי לשמוע חלק מההרצאות כי אירגנו מטעם הכנס פעוטון יפהפה עם המוני צעצועים לילדי המשתתפים שהיו כאמור בעיקר משתתפות, ועבדו שם ארבע גננות מקסימות, ודין היה קצת בפעוטון, וקצת שיחק שם אבל בעיקר נרדם וישן שם על הדשא של הקולג', ולמרות שהגננות היו נפלאות ניצן מאד דאגה לו כל הזמן כי הוא עדיין יונק ומאד קשור אליה, ובגלל זה היא ויתרה על חלק מההרצאות והאירועים של הכנס, כי ככה זה כשיש ילדים, הנפש של האמא נקרעת בין הילד לבין העיסוקים האחרים, ואין באמת שוויון בין גברים לנשים, כי גם אם האבות מתמסרים לילדים יותר מאי פעם, הילדים עדיין מאד מחוברים לאמהות שלהם, לא רק בגלל שהם יונקים אלא בגלל שהם רגילים אליהן עוד מהרחם, וניצן כבר רוצה לגמול את דין מההנקה כי כבר מלאה לו שנה, אבל הוא לא מוותר ומבקש כל הזמן לינוק, כי לינוק זה לא רק מזין אלא גם מאד מנחם לתינוקות, ובעולם הקשה שלנו קשה לתינוקות מאד לוותר על הנחמה הזאת, ולכן אמהות תמיד מתלבטות אם לתת למישהו אחר לטפל בילד כדי לעשות דברים שחשובים להן ומעניינים אותן, והרבה פעמים גם חיוניים לפרנסת המשפחה, או להתמסר לילד ולוותר על הרבה דברים שמעניינים אותן, ותמיד אמהות עושות ויתורים, שזה בלתי נמנע כשמגדלים ילדים, וגם אני שעכשיו סבתא גם התלבטתי אם להשאיר את דין הקטן יותר זמן בפעוטון וללכת להרצאות או להישאר איתו, שבעצם למטרה הזאת באתי, אבל הייתי אסירת תודה שיכולתי לשמוע כמה הרצאות, את ההרצאה של ניצן ואת שתי ההרצאות הנוספות באותו מושב, שאחת עסקה בהשפעה של טכנולוגיות פיריון כמו הקפאת ביציות והפריית מבחנה על הציפיות החברתיות מנשים, שלדברי המרצה רק גדלו בעקבות הטכנולוגיות החדשות, שמגבירות עוד יותר את הלחץ החברתי על נשים, שהחברה מטילה עליהן את האחריות לדאוג להשתמש בטכנולוגיות החדשות להולדת ילדים, בעוד שפעם אם אשה היתה עקרה, אי אפשר היה להאשים אותה בכך, ולרוב האשימו בעקרות את אלהים. ההרצאה הנוספת עסקה באמת במקום של אלהים במרפאת פיריון בגאנה, שהצוות שלה תמיד הדגיש בפני המטופלות שרק אלהים נותן ילדים (ושלא תאשימו את צוות המרפאה!), ונערכו שם גם תפילות, כחלק מן הטיפולים. אבל הדבר שהכי זיעזע אותי מקטעי הראיונות של החוקרת עם הנשים שטופלו במרפאה הזו אלה דברים של אשה ששימשה כפונדקאית, ופחדה שאם יש כישוף בביצית המופרית שהושתלה ברחמה, כי היה כישוף בביצית או בזרע קודם להפריה, הכישוף יעבור אליה ויחדור לדמה, אבל היא שכנעה את עצמה שהביצית לא שלה וככה הרגיעה את עצמה. זו היתה הצצה עקיפה לנפשן של פונדקאיות, שבעיני זה הניצול הכי מחפיר של נשים, ולא שונה במאומה מזנות אם לא גרוע ממנה, כי אפילו לזונות מותר לגדל את הילדים שהן הרות ויולדות אם הן מסוגלות לכך, ומפונדקאיות לוקחים את הילדים כאילו הן רק אינקובטור, מכונה לגידול ילדים, וכאילו הן בכלל לא בן אדם. וההומוסקסואלים דורשים לספק להן פונדקאיות כמו שגברים דרשו פעם לספק להן זונות, כי הם לא רוצים להכיר באמהות של ילדיהם כאמהות, הם רוצים להשתמש בנשים כאילו הן אינקובטור ואז לקחת את הילד ולשכוח אותן, ושום כסף לא יכול לפצות על דה-הומניזציה כזאת. ובאמת שמעתי גם הרצאה של ד"ר מרצ'ין סמיאטנה בכנס על השפעת המודעות החדשה של הומוסקסואלים לכך שהם יכולים להיות אבות באמצעות פונדקאיות, שבארצות-הברית משווקים אותה בתור שירות פשוט ונחמד, "הדרך הקלה להורות", ואי אפשר לא לחשוב על זה שתמיד גברים הם יותר חזקים מנשים, גם אם הם הומוסקסואלים שבעצמם נרדפים, והם רוצים שירותי אינקובציה מנשים בתשלום כמו שפעם גברים דרשו שירותי זנות משבויות מלחמה ואולי עדיין דורשים או כופים נשים לספק שירותי מין לחיילים, וכל הניסיונות המסחריים לתאר פונדקאות בתור מעשה חסד: "ספקי אושר לזוג אומלל, הגשימי להם את החלום", יכלו להתאים גם לשירותי זנות, והופכים את ניצול הנשים העניות לפונדקאות לנאלח ושפל עוד יותר מהגישה המסחרית הקפיטליסטית שגם היא חסרת-אנושיות ואכזרית. דיברו בכנס הרבה על פונדקאות, אבל שמעתי רק מעט מזה, ובכלל היו הרבה מושבים מקבילים אז היה צריך כל הזמן לבחור, חוץ מזה שרציתי גם להיות עם דין שבשביל זה בעצם באתי, אז הייתי קצת בהרצאות ואז הלכתי לפעוטון לראות מה שלום דין ולהיות איתו, או לקחת אותו הביתה, כלומר לבית השכור ששהינו בו, ואז דיברתי עם הגננות בפעוטון וסיפרתי להן על דברים ששמעתי בכנס. ביום הראשון שהייתי שם, שהיה בעצם היום השני של הכנס, דיברתי עם גננת אחת שסיפרה לי שיש לה תאומים מהפריית מבחנה, ושהיא ניסתה שבע שנים להיכנס להריון וכל הזמן היו לה הפלות, כי היתה לה בעיה בדם שלא בדקו ולא איבחנו, ורק אחרי שבע שנים איבחנו סופסוף את הבעיה שלה והיא הצליחה ללדת את התאומים שלה, ונזכרתי בתוכנית על טיפולי פוריות בישראל שראיתי בטלויזיה שגם שם היתה אשה שהיתה לה בעיה עם הביציות ולא בדקו אותה, רק כשהיא כבר נואשה והתחילה לחפש פונדקאית בהודו, הרופאה בהודו שאלה אם עשו לה בישראל את הבדיקה הזאת שהם בכלל לא ידעו עליה. לפעמים רופאים מעדיפים לא לבדוק יותר מדי ורק לעשות עוד ועוד מחזורי טיפולים לנשים שלא יכולות להחזיק הריון, כי הם מתעשרים מזה, ועל זה גם כתבה שרית מגן בספר המצוין שלה "ילד משלך" שכתבתי עליו כאן והלואי שיתרגמו אותו גם לשפות אחרות. אחרי ששמעתי את ההרצאה של ניצן דיברתי עם עוד גננת בפעוטון שסיפרה לי שהיא אשה דתיה, אנגליקנית, ושגם לה יש תאומים מהפריית מבחנה, ושמהטיפולים שהיא עברה היו חמישה עוברים, ששניים מהם החזירו לה לרחם ומהם היא ילדה את הבנים התאומים שלה, ושלושה השמידו, וכאשה דתיה זה מטריד אותה, כי היא מרגישה שזה לא היה בסדר להשמיד שלושה עוברים. אני חשבתי שזה מדהים שמתוך ארבע הגננות שעבדו שם שדיברתי עם שלוש מהן שיחה די אקראית כשבאתי להשגיח על דין והוא עוד ישן בשלווה בעגלה שלו, שתיים מתוך ארבע עברו הפריית מבחנה וילדו תאומים, וזה ממש לא מדגם מייצג אבל יש בזה כדי להראות משהו על ממדי השינוי שהפריות המבחנה וכל טכנולוגיות הפיריון החדשות הביאו לחיינו, וגם על כך שהן לא בהכרח שינו לטובה את מצב הנשים, ואולי לפעמים דוקא הרעו אותו. בכל זאת היתה לי הרגשה מאד טובה מהכנס הזה שאירגנו נשים והשתתפו בו בעיקר נשים, שאולי הגברים באקדמיה מרשים לעצמם מידה של זילזול במחקרים שלהן, אבל אולי צריך לראות דוקא את הצד האופטימי של המדע והמחקר שנשים מקדמות, שעומד בלב הקיום האנושי, ואולי לפני שהיו נשים באקדמיה, לא קיבל את העדיפות והביטוי שראוי לתת לו, או אולי טופל רק מהצד הטכני שלו, של טכנולוגיות ההפריה, אבל לא מהצד האנושי והמוסרי והרגשי והפילוסופי שלו, כמו שקרה בכנס הזה שאירגנו והשתתפו בו בעיקר נשים, ותמיד צריך לנסות לראות את הצד האופטימי של הדברים.