כתב המחילה של הסרט "החטאים"

את הסרט "החטאים" ביים אבי נשר, כפי שהבנתי מראיון עמו בעת שעוד עבד על הסרט, לפי בקשתה ולפי הדברים שסיפרה לו המלחינה אלה שריף, על בני משפחתה שכבר אינם בחיים: אביה הרופא הגיניקולוג ברוך מילך, שבעדותו המצמררת על זוועות השואה שחוה במזרח גליציה עסקתי בשתי רשימותי הקודמות, אחותה העיתונאית ומבקרת התיאטרון שוש אביגל, שערכה את עדותו של אביהן לספר "ואולי השמים ריקים", והלכה לעולמה בשנת 2003 ממחלת הסרטן, ואמה לוסיה, שבמשך שנים דחקה בה ובאחותה למלא את צוואת אביהן ולפרסם את עדותו. השאלה מדוע לא דאג ברוך מילך בעצמו לפירסום עדותו בחייו היא שאלה שהטרידה אותי במהלך הקריאה בספר שערכה שוש אביגל, ואין בו שום רמז לתשובה עליה ואפילו לא תמיהה מדוע האב, שדחק כל כך בבנותיו לפרסם את עדותו, לא עשה זאת בעצמו בחייו. האם משום שעדיין קיוה למצוא את יומנו המקורי בשפה הפולנית שאותו השאיר בידי הועד היהודי בפולין והתגלגל לארכיון פולני, ונמצא במפתיע זמן קצר לאחר מותו על ידי פולנים מתנועת סולידריות, ואלה שריף עדיין נלחמת, עשרים שנה אחר כך, לקבל אותו לידיה? אבי נשר הפך את חיפוש ומציאת המקור הפולני של היומן, שבמציאות קרה במקרה זמן קצר אחרי מותו של האב וללא כל מאמץ מצד בנותיו, למרכז סרטו, וגם קשר בין הגילוי לבין הצלתה ממות של ננה-אהרונה, הדמות שמייצגת בסרט את שוש אביגל הצעירה ושנלי תגר משחקת להפליא, והקישור הזה בין מציאת היומן המקורי לבין הצלת האחות הגוססת, שמנסה להפוך את הסרט למין סרט מתח שבו נתון אחד הגיבורים בסכנת חיים וניצל ברגע האחרון כמעט בנס, הוא הדבר שהכי תיעבתי בסרט, ובעיני הוא גם שגיאה עלילתית, שדוחקת הצדה את הסודות הנוראים – והאמיתיים – שמניעים את עלילת הסרט, ושהתגלו לשוש אביגל במציאות באופן דרמטי ומזעזע בהרבה מכפי שהם מתגלים בסרט. בכלל נכשל הסרט לדעתי בעיצוב היחסים בין בני משפחת מילך ואופיים הדרמטי ובהעברתם למסך, ובמקום הסצינות הכל כך דרמטיות שבאמת התרחשו במציאות: שוש אביגל בת האחת-עשרה שומעת מקרוב משפחה חסר רגישות על אשתו הראשונה ובנו של אביה שמעולם לא שמעה על קיומם קודם לכן, חוזרת הביתה בוכה וצועקת על אביה, והוא, האיש המאד קשה הזה, לא צועק עליה, לא מכה אותה, לא כועס, אלא לוקח אותה בשקט לספריה, נועל את הדלת, מוציא אלבום ישן ומראה לה שלוש תמונות: של אשתו הראשונה פפה שנחשפה במחבוא ונרצחה באכזריות ואת גופתה לא מצא מעולם, של בנו לונק שנרצח עוד קודם לכן ונזרק חי לקבר אחים, ושל אשתו ובנו יחדיו, בחייו הראשונים, המאד מאושרים, ושנים לאחר מכן מענים אותה סיוטים אודות הסיפור הנורא הזה, כשעדיין איננה יודעת שסוד נורא עוד יותר עתיד להתגלות לה, והיא מבינה לא רק שלאביה היתה משפחה אחרת שנרצחה באכזריות מזוויעה, אלא שאחותה הקטנה ממנה, אלה-שמואלה הבלונדינית, היפה, מזכירה לאביה את בנו המת, ולפיכך היא אהובה יותר. אבי נשר ויתר על המימד הזה של הסיפור, של הדמיון בין אלה הקטנה לילד המת, ששוש אביגל נאלצה להתמודד איתו בחיים האמיתיים. הוא מנגיד את האחיות באופיין, ננה המוחצנת והבוטה לעומת ספי העדינה והמופנמת, אבל ג'וי ריגר שמשחקת את ספי היא שחורת שיער, וסיפורו של האח המת בכלל מודחק מאד בסרט. אבל מה שמפריע יותר הוא שהדיאלוגים בין האב, שדורון תבורי מצליח להרשים בדמותו למרות מגבלות התסריט, לבין בנותיו, מעוצבים באופן כה מלאכותי, כאשר במקום התיאור הכל כך חי של שוש אביגל של אביה הנועל את הדלת ומראה לה באלבום התמונות את אחיה ואמו המתים ומספר לה על מותם הנורא, מושיב אבי נשר את תבורי להקריא לבנותיו את זיכרונותיו מן הכתב מיומנו המשוחזר, ומחניק אצל שחקניו כל רגש חי שהתעורר במציאות. לאיפוק רגשי יש כוח כשהוא אמיתי ומשכנע. אבל כשהחנקת הרגש נוצרת באופן מלאכותי כזה, על ידי החלפת שיחה חיה בהקראה מן הכתב, היא לא יותר ממגוחכת. ואילו לוסיה מילך, שמצטיירת בתיאוריה של שוש אביגל כאשה נחושה ואקטיבית, הופכת בסרט לדמות חיוורת ופסיווית לגמרי, עצית ובובתית אפילו בתנועותיה.  

וכל זה הוא כאין וכאפס לעומת הניסיונות לשוות לסרט אופי מותח, לא רק על ידי קישור מציאת היומן למחלת הסרטן של האחות הבכורה, אלא על ידי הוספת דמות מוזרה של מלחין פולני המחזר אחר האחות הקטנה, שמוסיף לסרט כמה קישורים מופרכים נוספים שהופכים את הסיפור לזול ודוחה במיוחד. על פי הסרט המלחין הפולני-גרמני הוא נכדו של האיכר שהחביא את בני הזוג מילך והיה שותף להסגרתן ורציחתן של פפה מילך ושל גיסתה. כאן עושה נשר מעשה שלא ייעשה, ומזהה את משפחת ז'ילינסקי הפולנית, חסידי אומות העולם שהצילו את ברוך מילך וגיסו והסתירום מאז נמלטו מהאיכר הבוגדני שהביא לרצח נשותיהם ועד השיחרור הסובייטי בסכנת חיים, ובשמה המשיך להשתמש אחרי המלחמה עד עלייתו ארצה, עם האיכר האוקראיני שהסגיר את נשותיהם לנאצים וגם גרם לטרגדיה הנוראה שמתגלה בסרט. יש דברים שאסור לעשות כאשר מדובר באנשים אמיתיים. אי אפשר לחבר את שמם האמיתי של המצילים עם זהותו של הרוצח. זו רק אחת ההוכחות לאופן שבו ראה אבי נשר את סיפור השואה המחריד של ברוך מילך: כמין תבלין שמוסיף לסרט מסתורין, לא כאמת נוראה שיש מאחוריה אנשים אמיתיים, שיש ליוצר המשתמש בסיפורם מינימום של מחויבות לעשות עמם צדק, ולא לספות צדיק עם רשע.

שוש אביגל כתבה באחרית דבר לרשימותיו של אביה שהיא למדה מהעיסוק בהן לסלוח. כוונתה היתה שסלחה לאביה על ילדותה העצובה ונוקשותו כלפיה, אפילו על כך שהעדיף את אחותה על פניה. את הצורך של הבנות להתפייס עם זכר אביהן ולסלוח לו הופך אבי נשר בסרט לדייסה דביקה הבוחשת יחדיו ומטשטשת במכוון קורבנות ורוצחים: הסרט מתחיל בכך שדוקא ברוך מילך מואשם ברצח וזקוק למחילה, עוד זילות נוראה של הזוועות שחוה והיפוך גמור של הקורבנות והרוצחים. סצינה דוחה במיוחד היא זו שבה מבקשת נלי תגר, כשהיא חושפת את ראשה הקירח ממחלת הסרטן, מהפולניה המכנה את אביה רוצח, לסלוח לו. ומה שדוחה מכל הוא שהדיון בצורך לסלוח דוקא לניצול השואה, שאשתו ובנו וכל בני משפחתו נרצחו באכזריות מזוויעה, מסוה בעצם את המסר התעמולתי הבוטה של הסרט, שצריך לסלוח לגרמנים על פשעיהם הבלתי-נסלחים. מסיפור השואה האמיתי של מילך נמחקו בסרט לחלוטין גם הגרמנים הנאצים וגם הלאומנים האוקראינים הרוצחים, וכמובן גם פשעיהם הנוראים הממלאים את רשימותיו של ברוך מילך, ומי שמוצגים כחוטאים הם דוקא היהודים והפולנים, שהם הקורבנות בעדותו של מילך. מאד משתלם לסלוח לגרמנים, כפי שמלמדים אותנו המציאות וגם הסרט, הרי יש להם מדינה גדולה ועשירה שיכולה להיטיב עם ישראלים שאינם נוטרים להם טינה, ויש בגרמניה יופי של מוסיקה, אבל לי הזכיר  קונצרט המחילה המטפורי, לכאורה ליהודים ובעצם לגרמנים הרוצחים, שבשיאו של הסרט, את פניהם של בני משפחתי שנרצחו רק כמה עשרות קילומטרים מבני משפחתו של ברוך מילך ובאופן דומה, והדבר היחידי שהרגשתי למשמע הקונצרט המפואר בגרמניה הוא בחילה.  

רשימה שלישית

הרשימות הקודמות:

ברוך מילך / ואולי השמים ריקים

חלום אחשוור של ברוך מילך

    

חלום אחשוור של ברוך מילך

ברשימה הקודמת תיארתי את רשימותיו של הרופא ברוך מילך, אביהן של שוש אביגל ואלה שריף, שמתעדות את זוועות השואה במזרח גליציה, כיום באוקראינה, שהיה עד להן ושחוה מבשרו. ברשימה זו ברצוני לעסוק במחשבות שהטרידו את מילך בשוכבו במחבוא במעלה האורווה של האלמנה הפולניה הגברת ז'ילינסקי, שהיא ובנותיה הסתירוהו יחד עם גיסו ודאגו להם מאז קיץ 1943 ועד לשיחרור האיזור בידי הצבא הרוסי, ולא מחשבות בעלמא, אלא התמודדות עם אסונו הבלתי נתפס של העם היהודי, מחשבות שרוויות בדימויים נוצריים ובתפיסות אנטישמיות נוצריות. ריתקה אותי העובדה כיצד יהודי במצוקה כה נוראה מוצא נחמה פורתא דוקא באותן השקפות נוצריות ששימשו במשך הדורות כהצדקה לרדיפת ורצח יהודים.

מילך מספר כי הגברת ז'ילינסקי היא אשה דתיה וכי הוא מקבל ממנה ספרים על חיי הקדושים:

"קראתי את עיקרי האמונה הנוצרית וגם את הברית החדשה והישנה. לפעמים דומה בעיני שאני קדוש מעונה, אבל לא ברור לי בשל אילו חטאים ובעוונו של מי אני סובל כל כך. ולפעמים אני חושב שהשמים ריקים, כי איך אפשר להסביר את הסיסמאות על אהבת הזולת ועל טוהר הנשמה מצד אחד, ומצד שני לראות את האנשים המשמיעים אותן הופכים לשונאי אדם? כל האמונות הדתיות הן המצאה שטנית של בני האדם שלעולם אינה מובילה לתכלית חיובית. האדם הוא האכזרי ביותר מכל בעלי החיים, הרי היו מקרים שהרוצחים ירו בנשים בעת לידתן. האדם הוא רע מטבעו."

מילך הוא אדם לא דתי, איש השומר הצעיר, שהרגיש קירבה לקומוניסטים, ובכל זאת מפעפעות אליו ההשפעות הנוצריות, שאולי קיוותה בעלת הבית שיניעו אותו, יחד עם מר גורלו, להמיר את דתו לנצרות. מילך נשאר יהודי, והתנגדותו לציונות עקב ההשפעות הקומוניסטיות מתחלפת באמונה ציונית ובכמיהה להגיע לארץ-ישראל, אבל הוא מתאר חלום מדהים, שמבוסס על דימויים נוצריים מובהקים, שדוקא באמצעותם מבטא מילך את כמיהתו לציון:

"אני עומד בפרשת דרכים רבות. באמצע הצומת ניצב צלב גדול, עליו תלוי ישו (הדומה לזה שראיתי על גשר קארל בפראג בין פסלי הקדושים) ומעל ראשו כתוב בעברית: קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות. ליד הצלב עומד יהודי נודד ומביט בצלוב. על רגליו גרביים לבנות ונעליו קרועות ומזוהמות בבוץ. ניכר בו שעבר דרך ארוכה. הוא לובש קפוטה ארוכה עד קרסוליו ירקרקה מרוב אבק, מכיסו האחורי מציצה מטפחת אדומה, על ראשו כומתה רטובה מגשם. ביד ימינו מטה גדול ושמאלו תומכת בצרור שעל גבו. האיש כפוף, אבל עומד איתן על רגליו למרות עייפותו. יש לו זקן ארוך ששיער שיבה זרוק בו, עיניו השחורות בורקות, גבותיו עבות וסמיכות, פניו חרושי קמטים ומצחו קמוט במחשבה עמוקה."

התיאור הזה מזכיר מאד את ציורו של גוסטב דורה "היהודי הנצחי", בו מתואר אחשוור, דמות אגדית וסמלית של יהודי שלעג לישו ולכן קילל אותו ישו שיהא נע ונד, והוא מגלם את הגורל היהודי. בציורו של דורה אכן נראה אחשוור, שער ראשו וזקנו ארוכים כאילו לא נגזזו מעולם, לבוש שלמה שחורה ונושא מטה הליכה ארוך, חולף בלילה גשום על פני צלב שעליו תלוי ישו.

בטקסט העברי שתורגם מרשימותיו של מילך בפולנית נכתב "יהודי נודד", ואינני יודעת אם במקור הזכיר מילך את שמו של אחשוור, שלמד ככל הנראה להכירו מספרי הקודש הנוצריים של הגברת ז'ילינסקי. בחלום מספר לו אחשוור כי פעם היתה לו ארץ זבת חלב ובית יפה ומלא בכל טוב, אבל ילדיו התעשרו וחדלו לכבד את חוקי האבות, העם התפלג והאויבים ניצלו את המחלוקות הפנימיות, ואז, כותב מילך:

"כאשר המצב נעשה קשה מנשוא, קם איש גדול וטוב לב שבא להציל את העם וחייו הצנועים היו למופת לכל. הוא היה סוציאליסט של ממש. אבל הכוהנים, שחששו כי יאבדו את משרותיהם בגלל רעיונותיו, ציוו על העם לגרש את האיש ואת תורתו מתוכם. בינתיים פלשו אויבים לארצנו, רדפו אותו וציוו לצלוב אותו כמו פושע פשוט. אחיו עמדו מנגד, לא עשו דבר וגם לא קיבלו את תורתו. האויב כבש את כל הארץ, הרס אותה ואת העם גירש. מאז אנחנו נודדים מארץ לארץ ואיננו מוצאים מנוח. אנחנו תורמי מכישרוננו לארצות זרות, מביאים לפריחה שאחריה גוברת השנאה כלפינו ולבסוף בא הגירוש."

עייפתי מנדודים, אומר לו היהודי הנודד, בוא נבחר לנו מולדת, והם בוחנים כמה ארצות ובוחרים בפלשתינה, ואז הם שוב חוזרים אל מתחת לצלב, שם "הוא הוציא מן הצרור דפי נייר גדולים והחל לכתוב בציפורן אצבעו, אותה טבל בבקבוק שהכיל את דם ילדיו" – הד לדברי היהודים בברית החדשה "דמו עלינו ועל בנינו", שמשמשים הצדקה לרדיפת היהודים בכל הדורות.

לאחר שהמכתבים נשלחים מתקבצים היהודים והיהודי הנודד אומר להם:

"אחי היקרים! זימנתי אתכם לכאן כדי לגבש פתרון סופי לבעיית היהודים. פעם דמו של ישו אמור היה לגאול את האנושות. עכשיו דמם של בני עמנו יגאל אותה וייתן לה חירות."

ואז מצביעים ומקבלים את הצעת היהודי הנודד לשוב לפלשתינה, וברוך מילך מוצא את עצמו בפלשתינה ושואל את עצמו מדוע לא בא לשם קודם, ואז הוא נזכר שאשתו ובנו ואחיו ואחיותיו נרצחו ומתעורר בבכי.

לבד מספרי הקודש הנוצרים נפלו לעתים לידיו של מילך עיתונים נאצים. כך נבללו במחשבותיו אותם סיפורים נוצריים מן הברית החדשה וספרי הקדושים, שהועידו את היהודים לנדודי נצח וסבל עד, כעונש על צליבת ישו, במושגים נאציים ובתעמולה הנאצית שרחשה בארצות הכבושות כמו בגרמניה עצמה. בשונה מן הנוצרים מילך איננו רואה בישו אלוהים אלא אדם, אבל את יעודו להציל בדמו את האנושות, וגם את אשמת היהודים בצליבתו וסבלם לדורות הוא מקבל כפי שהם במסורת הנוצרית. מצמרר לקרוא אצל מילך את צירוף המלים הנאצי המובהק "פתרון סופי לבעיית היהודים", אבל אצלו מתהפכת משמעות המושג – לא השמדת העם היהודי אלא גאולתו בשיבה למולדתו העתיקה.

למרבה הצער, לאחר תיאור החלום חסרים ברשימות כעשרים עמודים, ואין לדעת אם הוסיף להגות במחשבות אלה, שנבללו בהם חלומותיו הציוניים עם דימויים ושימושי לשון נוצרים אנטישמיים ונאצים. כמה חיבבו הנאצים את המיתוס של אחשוור, שאיפשר להם לתאר את היהודים כצוענים, כך בלשונם, שמוצאם איננו מציון, שאותה לטענת "דר שטירמר" יישבו בכלל חיילים גרמנים, שהרי ישו לדידם היה גרמני, ואילו היהודים מקורם בתערובת גזעים בני בלי ארץ הנודדים לנצח והורסים את הארצות שבהן הם מתיישבים. ראו את רשימותי "יוליוס שטרייכר על היהודי הנודד" ו"דר שטירמר: הטפיל היהודי", וכן "דר שטירמר שולל את הציונות".

בהמשך רשימותיו מספר מילך על טבח שערכו הנאצים באוקראינים. וכך הוא כותב: "האוקראינים צעקו, איך אפשר להרוג כך נשים וילדים! שיטעמו את הטעם של מה שהטעימו אותנו. כאשר רצחו יהודים הם צחקו, סייעו להם ואמרו שזה העונש על דמו של ישו. ומדוע מענישים כעת את הנוצרים?"

התפיסה שהשואה היא עונשם של היהודים על צליבת האלהים מופיעה מעת לעת אצל אנשי דת נוצרים ואצל אחרים. מהדברים האלה עולה תפיסה דתית מקובלת שמה שמתרחש הוא רצון האל, ולכן טבח היהודים בשואה מייצג עונש על חטאיהם. זוהי תפיסה שבהכרח הופכת את האל לאחראי על כל פשעיו של האדם כאילו לא היה לאדם כלל רצון חופשי. תפיסה דטרמיניסטית כזו שעל פיה האדם הוא רק בובה שהאל משחק בה, הולמת את החשיבה הנוצרית שלפיה נושע האדם בזכות אמונתו באלוהותו של ישו ולא בזכות מעשיו, והיא איננה הולמת את החשיבה היהודית שמאמינה ברצון חופשי ובכוחו של האדם להבדיל בין טוב לרע ובין חיים למות, ולבחור בטוב ובחיים.     

ברוך מילך / ואולי השמים ריקים

הדבר הטוב ביותר בסרטו של אבי נשר "החטאים" הוא, שבעקבות הצפייה בו הורדתי סופסוף מהמדף את הספר "ואולי השמיים ריקים" שערכו שוש אביגל ואלה שריף מתוך רשימותיו של אביהן ברוך מילך, שעל סיפורו מתבסס הסרט, וקראתיו בעיון מתחילתו ועד סופו. מאז צאתו לאור, לפני כשמונה-עשרה שנים, עמד הספר על המדף ולא העזתי לקרוא בו, ביודעי כמה נוראה עדות השואה הזו, שאת רובה כתב ברוך מילך סמוך להתרחשות הזוועות המתוארות בה, בעת שהסתתר אצל משפחת ז'ילינסקי הפולנית בכפר צ'רבונוגרוד הסמוך לטלוסטה, שם החביאו אותו אם המשפחה, אלמנה ואם שכולה, ובנותיה, ודאגו לו במסירות תוך סיכון חייהן, עד שהצבא האדום הגיע לאיזור ושיחררו מהכיבוש הנאצי. ועוד סיבה היתה לאימה שחשתי מקריאת הספר, שמתאר בפירוט את שואת יהודי פודהייצה וטלוסטה שבגליציה המזרחית, מעט צפונה מנהר הדנייסטר, שרק כמה עשרות קילומטרים דרומה משם, מדרום לדנייסטר, בעיר סטניסלבוב, נרצחו בני משפחתם של סבי וסבתי, ששנים ספורות קודם לכן עלו למזלם לארץ עם אמי ואחותה, ומעט צפונה משם, בעיירה פרמישלני, נרצחו אחד עשר אחיה ואחיותיה הגדולים של סבתי מצד אבי, עם כל בני משפחותיהם, ורק בן אחד של אחיה הבכור, שלמה הכהן-נס, שהתגייס לצבא הרוסי, ניצל ועלה לימים לישראל. הסיפור שמספר ברוך מילך הוא גם סיפור הרצח של משפחתי בשואה, שמעולם לא היה לי האומץ לחקור לעומקו, אבל בקוראי את זוועות סיפורו ידעתי, שכך אירע גם לבני משפחתי.

משברי שיחות בעברית בלולה ביידיש של בני משפחתי הבנתי עוד בילדותי שבני משפחתנו המורחבת בסטניסלבוב נרצחו בשלב די מוקדם של המלחמה, ובבגרותי קלטתי את שמו של מחנה הריכוז בלז'ץ, שאליו נשלחו יהודי גליציה להשמדה, וסברתי ששם נרצחו. אבל היה עוד סיפור נורא ששמעתי מסבתי, על חזן שחיילים נאצים הפשיטוהו עירום בשלג, ואילצוהו לשיר בעוד הם מכים על ראשו בקתות רוביהם עד שנפל ומת. מאוחר יותר שמע אחי את הסיפור מפי סבתי ולדבריו היא אמרה שהיה זה אביה שנרצח כך. כשהשווינו, אחי ואני, את הגירסאות בבגרותנו, כבר לא היתה סבתי בין החיים ולא יכולנו לברר מהי הגירסה המדויקת. סבתי שמעה את הדברים מפי בני משפחתה שניצלו ועלו לארץ אחרי המלחמה. אחי סבתי רובין מרפלד, עם אשתו פאני, פאנצ'ה בפינו, ובנו הרך רישק, הוסתרו בבונקר ושרדו, וכשיצאו מן הבונקר לא היה רישק הקטן מסוגל ללכת. מסתירם ומצילם היה פושע פולני שהדוד רובין, עורך-דין פלילי במקצועו, הגן עליו. לאחר המלחמה רצחו אותו האוקראינים בגלל שהציל יהודים. כך שמעתי מבני משפחתי.

כעת אני קוראת ברשימותיו של ברוך מילך כי לאחר פלישת הנאצים לברית-המועצות ביוני 1941, לא ראו בעיר מגוריו טלוסטה חיילים נאצים במשך ששה שבועות, ובאותו זמן השתוללו האוקראינים ורצחו את היהודים בכפרים השכנים. "פה ושם ניסו בודדים, מאנשי האינטליגנציה האוקראינית, לעצור את ההמון המתפרע. ביניהם היו הכומר המקומי ומנהל הבנק בעיר. בערים אחרות באזור – לבוב, טרנופול, צ'ורטקוב, בז'ז'נה וסטניסלבוב – נערכו פוגרומים נוראים: ריכזו את היהודים בתוך בתי הכנסת ושרפו אותם חיים."

ריכוז היהודים בתוך בתי כנסת ושריפתם חיים הוא מנהגם של פורעים נוצריים ביהודים מאז ימי הביניים, באירופה כולה. הצלבנים נהגו כך ביהודי אירופה בדרכם לארץ הקודש, וגם ביהודים שחיו בארץ-ישראל, שנטבחו יחד עם התושבים המוסלמים. כמו עלילות הדם עבר הנוהג הזה מדור לדור עד הנאצים, ולא נשאר, כפי שרוצים להניח, מוגבל לימי-הביניים.

מילך מספר שגם בטלוסטה פשטו האוקראינים בגרזנים על הבתים והרגו ופצעו עשרות יהודים. לאחר מכן הגיעו חיילים הונגרים ששדדו ואנסו, ורק אחריהם הגיעו הגרמנים, ומיד הצטרפו למעשי הטבח ביהודים, יחד עם הלאומנים האוקראינים.

עכשיו אני חושבת, האם בני משפחתי או חלקם נרצחו בעצם בידי שכניהם האוקראינים, עוד לפני שהגיע הצבא הנאצי לסטניסלבוב? ולאמי היתה מטפלת אוקראינית בילדותה, וממנה למדה לדבר את השפה. בסיפוריהם של בני משפחתי שניצלו נזכרו האקציות של הנאצים, ומחנה הריכוז בלז'ץ, שאליו הובלו ובו נרצחו גם חלק מבני משפחתו של ברוך מילך. אך רבים רבים, כך ברור מרשימותיו של מילך, נרצחו עוד בעיירותיהם, בידי שכניהם ומכריהם.

אם מסיפוריהם של בני משפחתי עלתה תמונה של השמדה מאורגנת היטב בידי הנאצים: אקציות של איסוף יהודים והריגתם במכונות ירייה והטלתם לבורות שהוכנו מראש, או איסופם ושילוחם למחנה הריכוז בלז'ץ כדי שיומתו שם, הרי מרשימותיו של ברוך מילך עולה תמונה מזוויעה של רצח יהודים ספוראדי שקדם לרצח המאורגן והוסיף להתקיים לצדו: השתוללות של פורעים מקומיים וחיילים הונגרים וגרמנים שרוצחים יהודים בכל מקום, משפחות שלמות, וממציאים להם שיטות רצח מטורפות כמיטב דימיונם: מרגע שהסתלקו הסובייטים הותר דמם של היהודים, והכל טובחים בהם להנאתם. במהרה פורצות גם מגפות שמפילות בהם חללים.

זהו זמנם של האכזריים שבבני האדם, וגם בין היהודים מגייסים את האכזריים והמושחתים מכולם. "למנהל המשטרה היהודית התמנה בחור יהודי אכזר ומופרע שסבל ממחלת הנפילה. הוא גרם סבל רב לקהילה ואף הוציא במו ידיו את הוריו ממקום מחבואם בבונקר, בעיצומה של אקציה פתאומית, והביא אותם למקום החיסול בבית-הקברות."

באוגוסט 1942 מתחילות בטלוסטה האקציות המאורגנות והמשלוחים לבלז'ץ. אבל הרציחות הספוראדיות, להנאת הרוצחים, נמשכות:

"ארבעה אנשי גסטאפו השתכרו מן הוודקה שסיפק להם היודנרט. אחרי השתיה יצאו העירה להשתולל. הם ירו באוויר בתת-מקלעים וצלפו בעורבים שעל מגדל הכנסיה. אחרי כן הלכו ליודנרט ודרשו כמה עשרות יהודים "לקינוח", כדבריהם. מכיוון שלא סיפקו להם את הקורבנות מיד, נכנסו לשלושת הבתים הקרובים, הרגו ארבעים וחמישה יהודים ועזבו את העיר בשירה קולנית."

זו אותה ההנאה שברצח, העונג שרוו הנאצים מרצח היהודים, שדניאל גולדהגן היטיב לתאר והגרמנים זעמו על התיאור הזה, שבניגוד לסיפור שהם מעדיפים לספר, כיצד הוכרחו לרצוח יהודים בניגוד לרצונם, מדגיש עד כמה היה רצח היהודים מעשה של בחירה ועונג, ועד כמה התקשו הנאצים לשבוע ממנו. ללא כחל ושרק מתאר מילך את תוצאת הטבח, משפחות שלמות, נשים, גברים וטף מרוטשים. קשה מנשוא לקרוא את הדברים. הרבה עדויות וסיפורי שואה קראתי, ועדות זו היא מהקשות והנוראות ביותר שהזדמן לי לקרוא במשך השנים. ללא כל יומרות ספרותיות, כדי להותיר עדות במקרה שלא ישרוד, כדי להנציח את הנרצחים ולבוא חשבון עם מעניהם ורוצחיהם, וגם כדי להוקיר תודה לבנות משפחת ז'ילינסקי שהצילוהו ולבקש מקרוביו בארץ ישראל לגמול להן על מעשיהן, מספר ברוך מילך ללא כחל ושרק את אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו ואת אשר חוה מבשרו, את מותם של בני עירו ושל בני משפחתו הקרובה, תחילה חמותו וגיסתו הצעירה באקציה עם בנו בן השלוש שנקבר חיים, ואחר כך רצח אשתו ואשת גיסו, וגם את יסורי החיים במסתור, לעתים מואס בחייו ובכל זאת נלחם עליהם וחרד להתגלות, עד שהגיעו החיילים הסובייטים, וגם אז לא מצאו היהודים שלוה ומנוח, עד שהגיעו לארץ ישראל, וכמו משפחתי השתקעו גם הם בעיר חיפה, שאליה הגיעה ספינתם.

למרות שאיננו מתיימר להיות סופר, יש לכתיבתו של ברוך מילך הכוח לקחת את קורא רשימותיו אל הבונקרים הנוראים, הבורות, האורוות ועליות הגג שבהם הסתתרו הוא וקרוביו ויהודים אחרים, כמעט ללא רגע של מנוחה, בפחד תמיד מחיפוש מקרי או בעקבות הלשנה, או מכך שבעלי הבית יחששו להחביאם עוד וישלחו או יסגירו אותם, ובכל זאת בתחושה ששפר מזלם, לאחר שחזו בקרוביהם נרצחים בדם קר ונקברים חיים. וגם את השיחרור נטול השמחה הוא מתאר, כאשר מגלים הניצולים המעטים כי לא נותר להם קרוב ומודע, כולם נרצחו, ובתיהם נהרסו או עברו לידי אחרים, חלקם מלשינים ורוצחים שרצחו וגם ירשו, ואיש איננו שמח על כך שנותרו בחיים, ולבד מתחושת הבדידות הם חשים אשמה על שלא הצליחו להציל איש מקרוביהם, והמעטים שהצליחו בכך, כמו האיש שהחביא את אשתו ושני ילדיו במחבוא שחפר ביער ומדי לילה יצא לכפרים להביא להם אוכל, וכך שרדו כולם עד תום המלחמה, דומים בעיניו של מילך לגיבורים מן האגדות, שלא לדבר על מי שהצליחו להרוג נאצים, מעשה של התאבדות, שהוא משתוקק לעשות לאחר המלחמה, ואפילו מצטייד לשם כך באקדח, שכצפוי לעולם איננו יורה בו.

למרות שחשב שלא יוכל לשוב לחיים, חוזר ברוך מילך במהרה לעבוד במקצועו כרופא, ובין הניצולים הוא פוגש את לוסיה היפה והצעירה ממנו בשנים שהוא נושא לאשה ומוליד עמה את בתם הבכורה רוזה'לה, היא שוש אביגל. שנים אחר כך, בארץ, נולדת אחותה אלה, והן מכירות את אביהן כאדם נוקשה וקפדן. נוראים הם דבריה של שוש אביגל במבוא על אביה: "גדלתי בביתו של איש מת, איש חכם וחזק, אבל מת". סיפורי השואה נוכחים בביתם כל העת, אבל רק כשהן קוראות את רשימותיו של אביהן, מתברר להן כמה מעט הן יודעות.

בדיוק אותם הדברים אני יכולה לומר על עצמי: גדלתי מוקפת בסיפורי שואה, אבל כל כך מעט אני יודעת על גורל משפחתי. וגם מפחדת לדעת, מה בדיוק אירע לאנשים שאת פניהם אני מכירה היטב מן התמונות בשחור לבן ששמרה סבתי באלבום.

רק עכשיו אזרתי עוז לקרוא את הספר הזה שמונח אצלי כמעט עשרים שנה, אחרי שצפיתי בסרט "החטאים" של אבי נשר ולא אהבתי אותו. אם כבר בוחרים לספר סיפור אמיתי, מוטב לדעתי להסתפק באמת כפשוטה.

אבל על כך אכתוב בפעם אחרת.

רשימה ראשונה

רשימה שנייה: חלום אחשוור של ברוך מילך

רשימה שלישית: כתב המחילה של הסרט "החטאים"


ברוך מילך / ואולי השמים ריקים, יד ושם, 1999

ארוחה של פרפרים - על יוסל ברגנר ז"ל

הם היו שלושה חברים: יוסל ברגנר ויוסל בירשטיין ונסים אלוני, ואני אהבתי מאד את שלושתם, אבל רק את יוסל בירשטיין היכרתי אישית, כי הוא גר מאד קרוב אליי וראיתי אותו מטייל בכל יום עם אשתו, ולפעמים גם פגשתי אותו יושב בפתח המחלקה לכתבי יד בספריה הלאומית ומשרת בנועם את הבאים, וכשקראתי את הסיפורים שלו יכולתי לשמוע את קולו מספר. את יוסל ברגנר ראיתי רק בטלויזיה, אבל התמונות שלו ליוו אותי מאז ילדותי – לא האמיתיות, כמובן, רק העתקים, את האמיתיות ראיתי רק בתערוכות, אבל הדמויות שלו תמיד מקיפות אותי עם פני המסכה שלהן, העיניים הגדולות והאף הישר, ועם הפרפרים הגדולים, והעששיות המעופפות והפומפיות הנודדות ויש לי גם קורקינט אחד שהוא ילד או ילדה ומדבר עם פח זבל, או אולי זו תיבת מכתבים, וישנם הציורים ל"משפט" של קפקא שמהם זכורה לי דוקא התרנגולת שאינני יודעת איך היא קשורה לסיפור, אבל היא נקשרה לו בדימיוני. נסים אלוני, שהיה הצעיר מביניהם, מת ראשון, לא ראיתי מחזות שלו על הבמה, רק את סרט הטלויזיה על פי המחזה שלו "הכלה וצייד הפרפרים", עם גילה אלמגור בתור הכלה מי ויוסי בנאי בתור הצייד. ראיתי אותו שוב ושוב, ושוב ושוב הוא הקסים אותי – הוא היה החלום של נסים אלוני על הציורים של יוסל ברגנר, שהדמויות שלו תמיד מציגות תיאטרון: יוסל ברגנר הוא צייר תיאטרלי, וכל מה שהוא מתבונן בו הופך לתיאטרון: הפומפיות והעששיות הן שחקניות ורקדניות, והן אנשים, והן יהודים שיוצאים ממצריים, ותמיד יש בציורים שלו משהו עצוב, עצוב כמו בית שנהרס ותכולתו נזרקה לרחוב, וכל הכלים והרהיטים הזנוחים מציגים תיאטרון רחוב ומבקשים על עצמם רחמים. נפשם של שלושת החברים נקשרה זה בזה, ובכל אחד מהם היה משהו מרעיו: שלושתם היו ציירים ושלושתם היו מספרים ושלושתם היו מחזאים, כי בכל תמונה של יוסל ברגנר יש תיאטרון קטן והאנשים מציגים על רקע של תפאורה שתוחם אותם בתוך עולמם הבדוי, אפילו כשהתפאורה היא טבע פתוח, עדיין היא במת תיאטרון שעל פניה משחקות הדמויות משחק של מסכות ומסתורין, ולכל תמונה יש סיפור, למרות שיוסל ברגנר סיפר בעיקר בעל פה. פעם סיפר על עלייתו לארץ ישראל, כיצד ירד בחיפה מן האניה וראה שם מוכר מדחומים יושב על הארץ עם מרכולתו וצועק יידן קאופן, זולן נישט בדארפן, שזה יהודים תקנו כדי שלא תצטרכו, ממש כמו בעיירה היהודית. יוסל ברגנר חשב שישראל היא רק עיירה יהודית גדולה, והיתה בזה הרבה אמת, כי היהודים שעלו לארץ לא יכלו באמת להשתנות, הם רק בנו עיירה יהודית גדולה, וכדרכם של קבצנים הם בנו אותה ממה שטילטלו איתם בדרכים וממה שמצאו: כלים ישנים, מעוקמים ושבורים, שמה שמונע מהם להתפרק ולקרוס הוא החלום, החלום היה שלד הבית והבית ריחף סביבו, וכשלא היה מה לאכול, אכלו פרפרים. באמת כשיוסל היה ילד הוא אכל הרבה פרפרים. אביו משורר היידיש מלך ראוויטש לא כל כך השתכר כסף, אבל תמיד היו לו פרפרים בראש, הוא נסע לאוסטרליה וחיפש שם מקום להקים מדינה ליהודים, בקימברלי שבאוסטרליה, כי כבר שמו לב שבארץ ישראל גרים ערבים, אבל עוד לא שמו לב שבאוסטרליה גרים אבוריג'ינים. אחר כך יוסל ברגנר בעצמו היגר לאוסטרליה, ובאניה הוא פגש את יוסל בירשטיין ומיד הם נהיו חברים לכל החיים. במלחמת העולם השנייה שניהם התגייסו לצבא הבריטי אבל נשארו באוסטרליה וגרו יחד באוהל, ויוסל ברגנר צייר שם את האבוריג'ינים. ראיתי את הציורים האלה בתערוכה בתל-אביב, נדמה לי שהייתי עדיין נערה, אבל אולי זה היה מאוחר יותר. רק אז הבנתי שהיה ליוסל ברגנר פרק אוסטרלי מאד חשוב בחיים, ושהוא היה מראשוני הציירים הלבנים שתיעדו את האבוריג'ינים, אבל אני חושבת שהוא לא חשב על עצמו כל כך בתור צייר לבן שמצייר ילידים, אלא יותר בתור יהודי שברח מאירופה ורואה אנשים שגם החיים שלהם קשים. זה קצת דומה לאחי שכתב הרבה על הצוענים בשואה, כי הוא אמר לי שזה יותר קל מלכתוב על יהודים, אבל בעצם כשהוא כתב על הרצח של הצוענים הוא חשב על המשפחה שלנו, על אלה מבני המשפחה שלנו שלא הצליחו להימלט, והם היו הרוב. יוסל ברגנר צייר את האבוריג'ינים בחיים הקשים שלהם במדבריות האוסטרלים, וכשהוא רצה לצייר יהודים הוא צייר פומפיות ורהיטים יוצאים ממצריים, והציורים שלו נראו לי עצובים, כי הם הזכירו לי בית שנהרס וכל תכולתו נזרקה לרחוב, והמראות האלה הזכירו לי את השואה שמשפחת ברגנר הצליחה להימלט ממנה אבל היידיש שלהם לא כל כך הצליחה להימלט ממנה כי היא נרצחה עם הדוברים שלה בתאי הגזים ובבורות, ועכשיו בעיקר קוראים את השירים של מלך ראוויטש בתרגום לאנגלית, ומאד קשה למצוא אותם במקור. פעם יוסל בירשטיין סיפר על שיר שהיתה בו רק מלה אחת "ארובות", ואני כבר לא זוכרת אם הוא כתב את השיר או מישהו אחר, והקריא אותו לאנשים באוסטרליה אחרי השואה. נדמה לי שזה היה באוסטרליה, ובשיר היתה רק המלה "ארובות", והוא חזר עליה הרבה פעמים וכל הקהל בכה. משהו מהבכי הזה יש בציורים של יוסל ברגנר, אבל תמיד יש גם קצת צחוק, בעיקר החפצים צוחקים, הפנים של האנשים קפואים כמו מסכות, אבל החפצים יכולים גם לבכות וגם לצחוק וגם לעוף. משורר היידיש מלך ראוויטש, האבא של יוסל ברגנר, אהב את הסיפורים של קפקא ותירגם מהם ליידיש, וגם יוסל ברגנר אהב את קפקא כל חייו ואהב לקרוא בו ולקרוא בו ולצייר ממנו. רוב הציירים שציירו על פי קפקא ציירו ציורים שחורים וקודרים, אבל יוסל ברגנר צייר את קפקא בהמון צבעים, צבעים שקפקא לא הזכיר בסיפוריו אף פעם, כי הסיפורים שלו הם די בשחור-לבן, אבל יוסל ברגנר מצא בהם הרבה צבעים, צבעים חזקים, כחול וירוק ואדום, שהוא ראה בסיפורים של קפקא. יוסל ברגנר היה מסוגל לקרוא את קפקא בצבעים ולשמוע פומפיה בוכה ולראות עששיות עפות ולאכול פרפרים. הוא היה ידיד נפש של יוסל בירשטיין ונסים אלוני ונפשם דבקה זה בזה, אבל שניהם מתו מזמן, ועכשיו גם יוסל ברגנר מת בשיבה טובה, ואני אתלבש יפה ואערוך יפה שולחן עם צלחות וסכינים ומזלגות ואושיב שם את שתי הפומפיות השבורות, וכולנו ביחד נאכל ארוחה של פרפרים.