המוזיאון של רן טל

השבוע עולה לאקרנים סרטו התיעודי של רן טל על מוזיאון ישראל, וכבר צפיתי בו בפסטיבל הקולנוע בירושלים. זה סרט שלא חסרות בו סצינות יפות ומעניינות, ובכל זאת התאכזבתי ממנו, כי הוא מאד שטחי, ולא ברור מה הוא רוצה לומר כמכלול. גם לא מרגישים שהבמאי אוהב את המוזיאון, למרות שזה מה שהוא אומר בראיון בסוף השבוע לנירית אנדרמן מ"הארץ". אני מאד אוהבת את מוזיאון ישראל, והרגשתי שהסרט הזה יותר מלגלג עליו מאשר מתעניין בו באמת. כאילו הבמאי יושב ומגחך ואומר "תראו קטעים". ואלה באמת קטעים שלא כל כך מתחברים. אין שום גיבור שהבמאי מתעכב עליו, והיה שם דוקא גיבור אחד שעניין אותי ורציתי להכיר אותו יותר. זה היה מוסיקאי שעלה מחבר העמים והתחיל לעבוד במוזיאון בשביל הפרנסה, אבל גם הקים מקהלה עם נשים שגם הן עולות חדשות ועובדות במוזיאון. בסרט הסיפור שלו מובא מאד בקצרה ורק מהיכרות אני יודעת שמוזיאון ישראל קלט לא מעט עולים חדשים שמצאו שם בית, גם אם הם לא עובדים במקצוע שלהם, לפחות הם עובדים במקום שנעים לעבוד בו. זה היה יכול להיות סיפור להתמקד עליו, העולים החדשים שעובדים במוזיאון והחיים שלהם בישראל, אבל הסרט רק מרפרף עליהם ולא מתעכב להתבונן בהם יותר לעומק ולספר את הסיפור שלהם, או של כל אחד אחר. חשבתי על זה כשקראתי את הכתבה של נירית אנדרמן שהיא כתבה אופיינית לעיתון "הארץ", כלומר היא מדגישה את זה שהמוזיאון נועד למלא מטרות ציוניות ולכן אין בו מחלקה פלשתינית, וכותרת הכתבה היא "דגל, הימנון ומוזיאון", שאפשר להבין מכך שהסרט עוסק בשאלה של הקמת מוזיאון ציוני לאומי, אבל האמת שאי אפשר להרגיש את זה כשרואים את הסרט, כי הוא לא עוסק בשום שאלה במיוחד, רק שעיתון "הארץ" במיוחד מעוניין בשאלה הזאת, ויש בסרט קטע שהוא מאד מקומם ומוזר, שאוצרים מסתכלים באוסף של רקמות פלשתיניות ודרוזיות ועובד שהוא דרוזי אם אני זוכרת נכון, שואל למה לא מציגים את האוסף, ואוצרת יהודיה מתחילה לקשקש שאם היו מציגים את זה אדוארד סעיד היה אומר באיזה זכות אתם מציגים רקמות פלשתיניות, ואני חשבתי שזה קישקוש גמור. הרי רק לפני שנה היתה תערוכה של רקמות פלשתיניות במוזיאון האיסלם שנמצא רק קילומטר מזרחה למוזיאון ישראל, ואף אחד לא מתח ביקורת על זה שמציגים רקמות פלשתיניות, להיפך. נכון שלמוזיאון האיסלם קוראים כך ועכשיו המנהל שלו ערבי, אבל הקימו אותו יהודים ומבקרים בו גם יהודים וגם ערבים, ואין שום סיבה בעולם שמוזיאון ישראל לא יציג אוספים פלשתיניים, אלא אם כן המנהל הקודם שלו שהוא יהודי אמריקני שניהל אותו הרבה שנים ואומרים שעדיין יש לו שם הרבה מהלכים, והוא מקורב לנתניהו, וראש הדירקטוריון שהוא עו"ד יצחק מולכו הידוע המקורב מאד לנתניהו, שעל כהונתו המוזרה כראש דירקטוריון המוזיאון כתבתי כאן, אולי לא רוצים להציג תערוכה של אמנות פלשתינית, ואולי בגלל זה חשוב לנתניהו שמקורביו ינהלו את מוזיאון ישראל, למרות שלא נראה לי שהוא כל כך מתעניין באמנות. אבל על כל הסיפור הזה של ניהול המוזיאון לא אומרים בסרט דבר, רק המנהל מספר איזה סיפור משפחתי ורואים הרבה בסרט את חגיגות החמישים להקמת המוזיאון שלא ממש הייתי מודעת להן בזמנו וזה החלק בסרט שנראה לי הכי מיותר ומטופש.

ורואים גם קבוצה של חיילים עם מדריכה מטופשת, שככה זה כנראה בצבא – אני הייתי מורה חיילת והיינו צריכות לסיים מהר את הקורס ולהתחיל לעבוד, אז נחסכו ממני הסיורים האלה - שחוזרת על השטות שבזמן האחרון אני שומעת שוב ושוב, שהריבונות היהודית בבית ראשון ושני התקיימה רק שבעים שנה בכל פעם, ולכן גם מדינת ישראל תיכף תיחרב. איך אנשים אוהבים להגיד שטויות ולחזור עליהן. ממלכת יהודה התקיימה מהמאה העשירית עד שנת 586 לפני הספירה שאז כבש אותה נבוכדנצר מלך בבל, שזה לפי חשבוני כ-400 שנה, שבהן היא היתה ממלכה ריבונית, וגם שלטונו העצמאי של בית חשמונאי נמשך משנת 167 לפני הספירה עד שנת 37 לפני הספירה, שזה לפי חשבוני 130 שנה. מאיפה לקחו את החישוב של רק שבעים ועוד שבעים שנות ריבונות אינני יודעת. אולי מישהו ניסה להתאים את זה לשנותיה של מדינת ישראל כדי לנבא לנו חורבן. חורבן ישראל הוא מוטיב חשוב גם במסורת היהודית וגם בתיאולוגיה הנוצרית, שרואה בחורבן הבית עונש ליהודים על צליבת אלהים שאמור להיות עונש נצחי, ולכן כל הזמן מדברים על חורבן ישראל וכותבים על זה ספרים, אבל אם כבר עוסקים בהיסטוריה כדאי להתייחס קצת גם לעובדות ההיסטוריות, וגם להבין את ההבדל בין המצב הגיאו-פוליטי בתקופה ההלניסטית והרומית לבין המצב בימינו.

מוזיאון ישראל הוא מקום מעניין, והוא לא מקום שאדם אחד עושה אותו. הרבה אנשים היו מעורבים בהקמת מוזיאון ישראל, למשל טדי קולק, שעלה לישראל מוינה ורצה להקים בירושלים מוזיאון גדול כמו המוזיאון לתולדות האמנות בוינה, והוא גם באמת אהב אמנות. זה אחד הדברים שטדי קולק עשה הכי באהבה, להקים את מוזיאון ישראל, ואפשר להרגיש את זה במוזיאון, למרות שבתחילה הוא היה קטן ואז הלך וגדל והתרחב ושופץ, ועכשיו הוא מוזיאון מאד גדול, ויש בו הרבה מאד אגפים של אמנות ושל ארכיאולוגיה ושל תרבויות עמים, ועובדים בו הרבה אוצרים שעושים תערוכות מגוונות, ויש לו הרבה תורמים שתרמו לו יצירות מגוונות, וכנראה נתניהו מכתיב איזו מגמה כללית שלכן היה חשוב לו שיצחק מולכו ישב שם בראש הדירקטוריון, אבל אי אפשר להגיד שכל מה שעושים במוזיאון נועד לשרת מטרה ציונית. זה מגוחך. גם לא ראיתי שום קשר בין הסרט המפורסם שרן טל עשה קודם על הקיבוצים "ילדי השמש" לבין הסרט הזה, למרות שנירית אנדרמן כותבת שזה סרט שלישי בטרילוגיה על הישראליות, ואני חשבתי שאם עושים סרט על מוזיאון ישראל, כדאי לעשות סרט על מוזיאון ישראל ולא על הישראליות.

בפסטיבל הקולנוע ראיתי גם סרט דוקומנטרי על האופרה של פריס שתחילה לא חשבתי לראות והשתכנעתי לצפות בו אחרי שראיתי את הטריילר שלו, ומאד אהבתי את הסרט הזה. אפשר לומר שזה היה בגלל שאני לא מכירה בכלל את האופרה של פריס, ואת מוזיאון ישראל אני מכירה הרבה שנים והוא חלק מחיי, אז יש לי יותר ביקורת על הסרט שעוסק בו, אבל אני חושבת שיש עוד סיבות. למשל שבסרט על האופרה של פריס הבמאי כן בחר כמה גיבורים להתעכב עליהם. במיוחד זמר רוסי צעיר שבא להתמחות באופרה של פריס מבלי לדעת צרפתית, ולמרות אי ידיעת השפה קיבלו אותו כי הוא דיבר היטב כמה שפות אחרות ובייחוד כי הוא היה מוכשר מאד ומאד נוגע ללב – היה לו קול נפלא והמון הבנה במוסיקה וגם כישרון דרמטי, ולאורך כל הסרט על האופרה רואים איך הוא מתמודד ומסתגל ומתקשה ולפעמים לא מצליח ואז משתפר ומצליח ובסוף נותן הופעה נפלאה ושר בצרפתית. היו עוד המון דברים יפים בסרט הזה על האופרה של פריס, אבל הייתי מוכנה לראות אותו רק בשביל לראות את הסיפור של הזמר הרוסי הצעיר, מיכאל טימושנקו קראו לו אם אינני טועה, והפנים שלו עם עיניו מלאות ההבעה נחרתו בזיכרוני. אני חושבת שגם סרט דוקומנטרי, כמו סרט עלילתי, צריך גיבור שמתמקדים בו, ולא רק לרפרף על פני השטח, כי אני לפחות, כשאני רואה סרט, אני צריכה לאהוב שם מישהו ולהכיר אותו באמת, לא רק לחלוף על פניו לרגע, וזה היה מאד חסר לי בסרט "המוזיאון".

  

מוזיאון ישראל בממלכת נתניהו

בעוד שהשיח על הקמת או ביטול תאגיד השידור הציבורי ממלא את האוויר, המתרחש במוסדות חשובים אחרים מעורר פחות התייחסות תקשורתית ומודעות ציבורית, אבל משקף לא פחות את החוליים של שלטון נתניהו והשפעות העומק שלו, שלא תמיד זוכות לתשומת הלב הראויה. כשראיתי את כתבתה של נעמה ריבה, במוסף גלריה של "הארץ", על התפטרותו של הד"ר ערן נוימן, שנבחר לשמש כמנכ"ל מוזיאון ישראל, עוד בטרם נכנס לתפקידו, לא חשבתי אפילו לקרוא אותה תחילה, כי חשבתי שמדובר בתככים האישיים הנפוצים סביב מינויים בכירים למוסדות יוקרתיים, שאם אינך שייך לחוג המקורבים לעניין או לדיסציפלינה המדוברת, אינם אומרים לך דבר. כמעט בהיסח הדעת התחלתי לקרוא את הכתבה, וסימני השאלה הלכו והצטברו. ראשית התברר לי שיו"ר הועד המנהל של מוזיאון ישראל איננו פרופסור לאמנות, כפי שאנשים תמימים עשויים לנחש, גם לא אוצר תערוכות מוערך, אלא עו"ד יצחק מולכו, כן, כן, אותו מקורב וקרוב שהוא שותפו למשרד עורכי-הדין של הקרוב והמקורב האחר, עו"ד דוד שימרון, ושליחו של ראש הממשלה לעניינים מיוחדים, הוא גם מי שבין שלל תפקידיו גם יושב בראש הועד המנהל של מוזיאון ישראל, וגם מי שישב בראש ועדת האיתור שבחרה בד"ר נוימן, יחד עם עו"ד אהרון אברמוביץ, שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד המשפטים ומנכ"ל משרד החוץ, תחת השרה ציפי לבני, שביקשה ממנו להמשיך איתה ממשרד המשפטים למשרד החוץ. אינני יודעת מי קדם למי בהנהלת המוזיאון, המקורב ללבני או המקורב לנתניהו, אבל כנראה ששני המכובדים עתירי הפעלים, שקשורים לאישים פוליטיים הרבה יותר משהם קשורים לתחום האמנות, נועדו לאזן זה את זה, וכך כנראה מנהלים בישראל מוזיאון לאמנות: כל פוליטיקאי שולח את מקורבו ונאמנו לטפל בעניין, ויחד מקימים קואליציה של פוליטיקאים לניהול מוסד מקצועי מוביל שנודעת לו השפעה לא מבוטלת על שדה האמנות בישראל הקטנה, שאמניה מתקשים למצוא מקומות ראויים להציג בהם את יצירותיהם. אליהם נילוו הד"ר אריה גניגר, שהוא ד"ר לרוקחות ובעל ניסיון רב בניהול חברות בתחום הפרמצבטיקה והתמרוקים – אבל לא קשור לתחום האמנות, וגם עו"ד אלינוער מזוז, שהיא משום מה רק חברה משקיפה, למרות שבקיאותה בתחום האמנות בוודאי איננה נופלת מזו של שלושת האחרים. נעמה ריבה כותבת בפשטות אלינוער מזוז, ואיננה מציינת את תוארה של עו"ד מזוז, שהיא משפטנית מוערכת מאד, שכיהנה כמישנה ליועץ המשפטי של משטרת ישראל ועמדה להתמנות לתפקיד היועצת המשפטית של המשטרה, כאשר בעלה מני מזוז התמנה ליועץ משפטי לממשלה, וכדי למנוע ניגוד עניינים ולזות-שפתיים היא ויתרה על המינוי ופרשה. נעמה ריבה, שציינה את תואר העו"ד של יצחק מולכו ואהרון אברמוביץ, כתבה רק אלינוער מזוז ללא התואר עו"ד, אולי משום שסברה שעו"ד מזוז התמנתה לתפקיד רק משום היותה רעייתו של מני מזוז, ואפשר שכך אכן הדבר, שהרי מדינה שבה מתמנים לכל דבר ועניין שליחיו המיוחדים של ראש הממשלה שהם גם מקורביו או קרובי משפחתו בדרגה כזו או אחרת, עלולה לעורר את הרושם שקרבת משפחה לאדם כזה או אחר הינה בהחלט קריטריון סביר למינוי. ובכן ועדת האיתור כוללת שלושה עורכי דין מכובדים ורבי ניסיון – בתחום המשפט, וד"ר אחד לרוקחות ומנהל חברות פרמצבטיקה, ואף לא אדם אחד שמקצועו אמנות או אוצרות.

אבל התמיהות אינן מסתיימות כאן. תמיהה גדולה עוד יותר מעורר סיפור אגודת ידידי המוזיאון בארצות-הברית, שמסתבר שהיא יצירתו, כמעט רכושו הפרטי, של המנכ"ל הקודם ג'ימס סניידר, שגייס עבור המוזיאון כספים רבים, ומסתבר שגם קיבל לכיסו סכומי עתק של מיליונים רבים כשכר או כעמלה נוספים על השכר הגבוה שקיבל באופן רישמי, עד כדי כך שחוששים במוזיאון שעזיבתו של סניידר את תפקיד המנכ"לות תגרום לכך שאגודת הידידים בארצות-הברית תסרב להמשיך ולתרום למוזיאון. זה כבר נשמע מטורף למדי. אם אנשים תרמו למוזיאון ישראל בהנהלת סניידר, מדוע שיסרבו להמשיך ולתרום אם עזב את תפקידו אחרי עשרים שנה, שהן זמן מאד ארוך לניהול מוזיאון בידי אותו אדם? האם מרמזים לנו כאן שלג'ימס סניידר יש חזקה על ניהול המוזיאון, ואסור לבחור לו מחליף? האם מוסוה כאן איום על הנהלת המוזיאון, שלא תעז לבחור לו מנכ"ל אחר? ואכן הכתבת לא הצליחה לברר מה מבין הדיווחים השונים על התפקיד שימשיך סניידר למלא במוזיאון נכון, אם כי גונבה לאוזניה שמועה שהסיבה להתפטרותו של הד"ר נוימן, עוד בטרם נכנס לתפקיד שאליו נבחר, היא המשך מעורבותו של סניידר במתרחש במוזיאון. מאירה פרי-להמן, שעבדה במוזיאון שנים רבות וכיהנה כראש האגף לאמנות, אמרה שסניידר היה מגייס כספים פנומנלי, אבל לדעתה לא היתה לו ההשכלה להתערב בתכנים, אבל הוא עצמו חשב שהוא כן מתאים להתערב בתכנים, וסכומי הכסף העצומים שגייס נתנו לו כוח להתערב בתכנים.

ואולי אין להתפלא על אנשי האמנות שהם מתרחקים ממוסד שאמנם נועד להציג ולטפח אמנות, אבל מנוהל בידי מקורבים של פוליטיקאים, ומגלגל כספים של יהודים אמריקאים שמשוכנעים שגם במוזיאון לאמנות שממומן לפחות בחלקו בכספי ציבור, בעל המאה הוא בעל הדיעה. אפילו מינוי של פרופסור לאמנות או אוצר בכיר כעלה תאנה לא נדרש לוועדת לאיתור מנכ"ל למוזיאון, וברור שגם בעניינים אחרים לא אנשי האמנות הם בעלי הדיעה. ופלא הוא שלניהול ואיוש תאגיד השידור הציבורי לא נשלחו עו"ד מולכו או עו"ד שימרון, או שניהם יחדיו, וזה כנראה מה שחמק מנתניהו בימים הרעים של מבצע "צוק איתן", שלו נעשה כן אפשר היה להניח לתאגיד לשדר ללא מורא.

כל זה נשמע מאד כמו כמה מהמחלות הכרוניות של שלטון נתניהו: הכוח והמעורבות הלגמרי בלתי סבירים של יהודים אמריקנים עשירים שמנצלים את כוחם להתעשר עוד יותר ולהכתיב את ההתנהלות במוסדות ישראלים, כשהם דוחקים הצידה את הישראלים המומחים בתחום ושולטים בכוח כספם ובכוח ההתרפסות שמתרפסים בפניהם נתניהו ומקורביו, שאף אותם הוא משליט בכל מקום ובכל עניין, תוך כדי שהוא עצמו דוחק הצידה מומחים ישראלים בתחומם לטובת מקורביו ולטובת יהודים אמריקנים – תמיד גברים, לרוב מפורסמים ועשירים, ויוצר מצב מעוות לחלוטין, שבו מקורבי ראש הממשלה נמצאים בכל מקום, ויהודים אמריקנים עשירים נמצאים בכל מקום, ושום דבר איננו מתנהל כהלכה, ולא על ידי מי שהוכשרו לדבר והתמחו בו, שהרי אמנות היא מקצוע ואוצרות היא מקצוע, כפי שדיפלומטיה היא מקצוע, ומקצועות אלה נלמדים ונרכשים בעמל רב על ידי מי שהוכשרו ומוכשרים לדבר תרתי משמע, אבל נתניהו תמיד יעדיף גבר מחוג מקורביו, רצוי יהודי אמריקני מרקע מסורתי ועשיר, עדיף רפובליקני, או לפחות מי שמרבה להסתובב בחוגי יהדות ארצות הברית ועשיריה, וכשמינויי המקורבים והקרובים והעשירים והמתעשרים יוצרים סבך שאין מוצא ממנו, נמלכים וממנים בלית ברירה אשה שצריך היה למנותה מלכתחילה, במקרה אחד זו הנגידה קרנית פלוג, וכעת זו המישנה למנכ"ל המוזיאון איילת שילה תמיר, שמונתה בלית ברירה לממלאת מקום זמנית למנכ"ל. שיהיה לה בהצלחה.