חופשת לידה לגברים?

 

אביגדור ליברמן ומירב מיכאלי חגגו ברטוריקה מהפכנית: גברים יקבלו חופשת לידה שלא על חשבון הנשים, חופשה של שבועיים עד חודש. אחר כך התבררו הפרטים: אם יועבר חוק תקציב לשנת 2023, יועבר גם התיקון הזה, שאחרי שהנשים תנצלנה את כל חופשת הלידה בת 15 השבועות, ותחזורנה לעבודה, יוכל גם הבעל לקבל חופשת לידה לשבועיים או חודש. התיקון הוצג כתרופה לתופעה מצערת ומוכחת: שכרן של נשים יורד בעקבות לידת ילד. יש טוענים שזה קורה בגלל הצמצום בשעות עבודתן, ויש טוענים שהסיבות אחרות. אבל איך בדיוק תתקן חופשת לידה לבעל את המצב הזה? איך תמנע העובדה שהגבר ייצא לחופשה של שבועיים, או אפילו חודש, אחרי שאשתו תחזור לעבודה, את ירידת שכרה, שנובעת מצמצום בשעות עבודתה או מניצול חולשתה בשוק העבודה כאם לתינוק רך? נניח שהאשה איננה מניקה, והיא תוכל לעבוד יותר שעות, במשך שבועיים או חודש, כמה זה כבר יכול לשנות? מה יקרה אחר כך? והאם יש בכלל טעם לאם לילד רך להתחייב ליותר שעות עבודה למשך שבועיים או חודש? מה זאת הבדיחה הזאת? וכמה נשים תחזורנה לעבודה אחרי 15 שבועות בלבד, כאשר רבות מהן עדיין מניקות והילדים קטנים מכדי לאכול מזון מוצק? וכמה גברים יוכלו להרשות לעצמם חופשה של חודש, כאשר רובם מפרנסים עיקריים וחייבים להיות כאלה כאשר האשה מטופלת בתינוק קטן, שלא לדבר אם יש כבר בבית ילדים קטנים נוספים?  

חופשת הלידה בישראל כל כך קצרה, שעדיף היה שיאריכו את חופשת הלידה של הנשים בעוד חודש או לפחות בעוד שבועיים. הרווח לנשים יהיה גדול יותר מאשר במתן חופשת לידה קצרה לגבר. ואם כבר חופשת לידה לגברים, עדיף שהיא תינתן עם הולדת התינוק, כדי שהבעל יוכל לסייע לאשתו שמתאוששת מהלידה, לטפל בילדים האחרים ובסידורים הרבים שנדרשים עם בואו של תינוק חדש הביתה. גם בילוי זמן משותף ליצירת קשר בין האב לתינוק נדרש מיד לאחר הלידה יותר מאשר מאוחר יותר.

אז מדוע דוקא קידום חופשת לידה לגברים? מפני שצריך להציג העמדת פנים של חתירה לשוויון, במדינה שמעמד הנשים בה הוא מביש, מדינה שאין בה נישואים אזרחיים, מדינה שבה כפופות הנשים לחוק דתי שכלל איננו רואה בהן בני אדם עצמאיים אלא רכוש של הבעל, מדינה שבה בית דין איננו רשאי להפקיע את נישואיה של אשה אלא בהסכמת בעלה, כאילו היתה שפחתו, ונשים שבעלן נעדר נותרות עגונות עד סוף ימיהן, מדינה שבה נאלצות אלמנות לקנות את זכותן להינשא מחדש מאחי הבעל, שבה אנשים עלולים להיות מוכרזים כממזרים עד דור עשירי אם אמם לא התגרשה מבעלה הקודם כהלכה, מדינה שבפרלמנט שלה ישנן מפלגות שאוסרות על נשים להיבחר לכנסת ואיננה נוקפת אצבע לשנות זאת ואף פועלת בארגונים בינלאומיים נגד הבטחת שוויון בייצוג לנשים – כל זאת בנוסף לכך שחופשת הלידה בישראל, ארץ שנשותיה יולדות בממוצע יותר ילדים מכל אשה במערב, קצרה ועלובה ביותר, ומרבית הנשים לוקחות חופשה נוספת על חשבונן ומשלימות עם הפגיעה בקריירה. למען האמת, רוב הנשים בישראל הן אלה שלוחצות על הבעל להביא ילדים נוספים לעולם, אולי בגלל לחץ חברתי, ואולי מפני שהאווירה הסביבתית במדינת ישראל מעודדת משפחות של שלושה ילדים לפחות גם במגזר החילוני, וזו תופעה לגמרי חיובית, אבל אין לה מענה מצד המדינה, שמפקירה במידה רבה את הטיפול והחינוך בגיל הרך בידי המגזר הפרטי, ללא פיקוח וללא הכשרה מתאימה כפי שנהוג במדינות שהיינו רוצים להידמות להן. כל כך הרבה צריך לתקן במעמד האשה במדינת ישראל לפני שמדברים על שוויון בין גברים ונשים בחופשת הלידה.

אם יש תקציב לכך, רצוי להאריך בעוד שבוע או שבועיים את חופשת הלידה לנשים, במקום להציע חופשת לידה לגברים שמותנית בחזרת האשה לעבודה ושהרוב המכריע של הגברים, כפי שכבר קרה עם תיקונים קודמים שהתיימרו להגדיל את השוויון בין נשים וגברים, לא ימצאו בה חפץ. במקום להעמיד פנים שישראל מדינה שחותרת לשוויון בין נשים וגברים, שהיא ממש ממש לא, עדיף לסייע עוד קצת לנשים בישראל, שיולדות ומגדלות שלושה וארבעה ויותר ילדים בארץ קשה ובתנאים קשים.

חופשות נוראות

בראשית יולי ערך השבועון "די צייט" (גיליון 28, 4 ביולי 2013) פרוייקט מיוחד: כתביו תיארו את חופשותיהם הנוראות ביותר. בחרתי שניים מהתיאורים שנגעו ללבי במיוחד: האחד של מרטן וורטמן שנולד וגדל במערב-גרמניה, והאחר של אוולין פינגר שנולדה וגדלה במזרח-גרמניה. נדמה לי שהתיאורים האלה מתארים הרבה יותר מחופשות נוראות – הם מספרים הרבה על הילדות בארצות אלה בשנות השבעים והשמונים. אני שגדלתי בישראל בשנות החמישים והששים מצאתי לא מעט קווים משותפים בין האופן שבו חונכתי לאופן שבו חונכו הכותבים שצעירים ממני בעשור ויותר, ובוודאי יש בין הקוראים מי שימצאו בהם את עצמם.

ארוחה צייתנית

מאת מֶרטֶן ווֹרטמן

כבר פודינג הוניל: זוועה. בכל כמה ימים הוא עמד לפני כקינוח, מנה בגודל צלחת מרק עם קרום, שאפשר היה לקפץ עליו כעל טרמפולינה. הייתי בן עשר ואסור היה לי להתמרד, אלא הייתי צריך לאכול יפה, כי בסופו של דבר לשם כך הגעתי, ליתר דיוק נשלחתי. רופא אמר להוריי שבנם רזה מדי והמליץ ללא תנאי על הבראה בים הצפוני: "כדי שהילד יקבל משהו על הצלעות כמו שצריך". הוריי צייתו לעצת הרופא, וכך בטרם הם עצמם נסעו עם שני אחי הצעירים לחופשה משפחתית באי בורנהולם בים הבלטי, נשלחתי בקיץ 1974 לששה שבועות מערבה, לבית ילדים בלנגאוּג [אי בדרום הים הצפוני], לטיפול בהאבסה. במבט לאחור אוכל לומר: זה היה קורס בזק בחיי קסרקטין.

להפתעתי גם לא הגישו בבית הילדים יותר מאשר בבית הוריי. רק טעמו של האוכל היה גרוע יותר. גרוע יותר במידה משמעותית. את רוב המנות שכחתי למזלי, למעט יוצאים מהכלל כמו פודינג הוניל או מרק הירקות הנורא עם כמויות עתק של כרישה. מכיוון שצלחות הפלסטיק המזעזעות של בית הילדים לא היו מאד גדולות, הכריחו אותנו לאכול שתי מנות מכל מנה עיקרית. האחראיות שלטו באולם בכל כוחן והאיצו בנו בתוקף לאכול. רק לעתים רחוקות הצלחתי לצלול מתחת לרדאר שלהן, ובאכילה איטית להעמיד פנים שהמנה הראשונה היא כבר השנייה.

משטר-שתי-המנות היה בתוקף גם עבור השמנים, שנשלחו לאותו בית ילדים עצמו כדי לרזות ונאלצו לשבת בשולחן אחר. תפיסת התזונה של בית הילדים היתה כדלהלן: ילדים שמנים מדי או רזים מדי הם ילדים שהוריהם פשוט אינם קפדנים דיים: אלה אוכלים יותר מדי ואלה מעט מדי. ניתן לכולם אותו הדבר וסוף לסיפור. היוצא מהכלל היחיד היה מנה מיוחדת לרזים לפי הפרוטוקול, פעם ביום, בשלוש אחר-הצהריים, עוגה. מתחת לשולחן ותמורת מענק חומרי קטן סיימו למרות הכל כמה מיני מאפה את דרכם בקיבתו של אחד השמנים.

פעמיים ביום נלקחנו החוצה לשיטוט ארוך בחוף, בסכר או באחו. רוב הפעילויות היו משותפות לבנים ובנות, אבל בהתעמלות הבוקר, ובמנוחת הצהריים והלילה הופרדו המינים. במשך כל השבוע אנו הבנים חלמנו על טיול לילי למגורי הבנות, אבל מעולם לא העזנו לבצע. בעצם לא ידענו היכן בדיוק מגורי הבנות – ההפרדה תיפקדה כל כך טוב. בנוסף לכך, בכל אולמות השינה בני שש המיטות, התבקשו הילדים לישון על אותו צד, לכן לא ניתן היה להעביר שום מידע בארבע עיניים. הדלת למסדרון נותרה פתוחה לרווחה, הפטרול שנשמע בבירור עבר ובדק כל העת את סדר השינה שנקבע מראש. ירידה בלילה לשירותים נאסרה. כדי למנוע כל צורך בכך נאסרה שתיית כל נוזל החל מהשעה חמש אחר הצהריים.

אי אפשר היה להתלונן להורים. מכתבים וגלויות ליקירנו עברו צנזורה ובמקרים של ספק עוכבו. שיחות טלפון נשללו מראש. דברי מתיקה מחבילות שהגיעו הוצאו גם כן. וכבר בראשית שהותנו נאלצנו למסור לבית הילדים ספרי קומיקס או ספרי ילדים שהבאנו באקט קטן של כפייה קולקטיבית. רק פעם אחת, באחר-צהריים גשום יותר מן הרגיל, הורשינו להיכנס לחדר האוצר של בית הילדים ולראות שוב את ספרי הקומיקס שלנו.

לאחר ששה שבועות הורשיתי לעזוב, בתת משקל כמו קודם לכן, וכפי שהנני עד היום. בנסיעה בחזרה באוטובוס הקאתי, דבר שלא קרה לי בשום מקרה אחר, בוודאי מחוות פרידה בלתי מודעת. אמי זוכרת עדיין היטב איך פגשתי אותה מעט אחר כך: עם תספורת צבאית ומבט ארוך שאמר לה: למה עשית לי את זה?

בבורנהולם, כך שמעתי, היה יפה. 

גּוֹלָה בַּיָּם הַבַּלְטִי

מאת אוולין פינגר

אין חופשות מאושרות, לפחות לא לילדים ולא לכל אורכן. זה בדיוק כמו עם מה שמכנים ילדות מאושרת: אשליה למבוגרים. כי לילד כאדם לא בוגר חסר מה שהוא הנחה מוקדמת לכל אושר: החירות. הוא איננו חופשי לומר: הורים יקרים, בקיץ הזה אני נוסע לחופשה בלעדיכם. ואפילו כששואלים אותו, הוא מחליט מתוך תלות במבוגרים, שהאסון היחיד שלהם הוא שלעתים קרובות הם אינם מודעים לחירותם.

אני רוצה להבהיר זאת בעזרת הדוגמה של מחנה האימונים שלי באי ריגן. זה היה בשנות השמונים המוקדמות, ואיש לא הכריח אותי. החלטתי בעצמי לנסוע לגלוֹבֶה, למרות שכבר הבנתי, שזה יהיה נורא. זה היה מקרה הכרעה קלאסי: להקת הריקודים לילדים ונוער בּוּנָה-אמנדורף נסעה בכל קיץ לגלות בים הבלטי, שבו התגוררנו בצריפים מכוערים ונאלצנו להתאמן בחדר-אוכל דביק מרִבָּה. למרבה הצער בגלובה נלמדו הכוריאוגרפיות לעונת ההופעות הבאה, במשך כל השנה התאמנו די קשה, פעמיים בשבוע במשך שעתיים עד ארבע שעות, בנוסף לסופי שבוע והופעות. היינו "טובים מאד בדרגה העליונה", כמעט מקצועיים. מי שהצטרף אלינו, רצה להצטרף. אבל מי שלא נסע איתנו בקיץ, הוצב אחרי זה כמחליף בשולי הבמה. אלה היו איפוא החלופות: שלושה וחצי שבועות בגלובה או שנה על הספסל. לא היתה בחירה.     

וכך עליתי קיץ אחר קיץ עם הילדים האחרים בתחנת הרכבת המרכזית בהַאלֶה לרכבת המיוחדת. יכולתי למכור עכשיו כמה וכמה קלישאות על מזרח-גרמניה: מטפחות צוואר של תנועת הנוער בחבילות ומסדרי-דגל מטילי-אימה. אבל האמת היא שזה לא היה כל כך נורא. מה שהיה גרוע יותר זה ראשית: הגעגועים שלי הביתה, שהפכו כל טיול ארוך ללא אדם אהוב לעינוי. שנית: החדרים המשותפים הקודרים, שגם תאורת הניאון שלהם לא הביאה שום נחמה. שלישית: חדרי הרחצה הקפואים עם מי הקרח והקור המיוחד הזה שנובע מהתמקדות במטרה ולפיכך ויתור על כל דבר יפה. רביעית: חדר האוכל המריח מסמרטוטי רצפה נרקבים. תמיד קיויתי שנתאמן בשמש, למרות החום, כי רק באויר הפתוח, תחת כפת השמיים וריח האורנים, היה לי בזמן הריקוד גם חשק לרקוד.

היום אני מאמינה, שהדבר הגרוע ביותר היה היה הבילוי הקבוצתי המתוכנן: תרגילי כושר, כשהיית מעדיף לטייל ביער ולשיר לעצמך, משחקי חוף, כשהיית מעדיף לקרוא, ביקורים בקרקס, כשהיית מעדיף להתפעל עם החברה הטובה מהירח. אז למדתי, מבלי שיכולתי לנסח זאת, חופשות יש רק כשחופשיים. ואושר אי אפשר לכפות.

הרגעים הכי לא מאולצים, הכי חופשיים, הכי בוגרים בגלובה, היו מוקדם בבוקר. אז התגנבו "הגדולים" שהיו כבר מעל גיל שש-עשרה, מן הצריפים, ורצו אל הלגונה. זו היתה התעמלות הבוקר, מרצון, קבוצה קטנה שרצה דרך המחנה הנם את שנתו, דרך הערפל הקריר ביער, עטופה בציוץ הציפורים, נמשכת לריח המלוח של המים. הצטרפתי והצלחתי לעמוד בקצב, כי הייתי מאושרת. על החוף התפשטנו ורצנו עירומים לים. לא היה לנו כלום, לא ביקיני, לא ממחטות.  ככה השלכנו את עצמנו בצהלה אל היום, למרחב, לאופק. אז התלבשנו ורצנו חזרה.

אני מאמינה שזה היה המקור לתחושה שיש לי עדיין היום כשאני רצה לבדי בבוקר קיץ בים הבלטי שלרוב יותר מדי קר: האושר להיות מבוגרת, חופשייה. 

ספר תרגומי קפקא שלי