פגישה עם האנס

הלכתי לשוק וכשחיכיתי לתורי אצל הקצב, ראיתי שהגבר שעומד לימיני הוא האיש שאנס אותי לפני ארבעים וכמה שנים, כשהייתי נערה. הוא נראה נמוך מכפי שזכרתי, עם כרס גדולה, קירח ובלתי מגולח, וידיו ושפתיו רעדו מעט, לא רעד מאד חזק, אבל רעד. כמעט ריחמתי עליו. וגם חשבתי לעצמי לא בלי שמחה שאני נראית יותר טוב ממנו, וגם מזדקנת יותר יפה, למרות שהוא מבוגר ממני רק במעט, וזה בגלל שאני בן-אדם הרבה יותר טוב. זאת היתה מחשבה קצת טפשית, כי כל אחד יכול פתאם לחלות, אבל היה לי צורך לחשוב את המחשבה הזאת, כי אף פעם לא עשיתי לו שום רע, ולא האשמתי אותו אלא רק את עצמי, והמון שנים אפילו ביני לביני השתדלתי להדחיק את מה שקרה, בוודאי שלא דיברתי על כך עם איש. הוא לא זיהה אותי, אבל גם כשפגשתי אותו במקרה ברחוב עשר שנים אחרי האונס הוא לא זיהה אותי, לא היתה לי אף פעם שום משמעות בעיניו, ומי יודע כמה בחורות הוא אנס לפני ואחרי, כי כמו שהבנתי רק באיחור תהומי, מי שמתנהג ככה מתנהג ככה יותר מפעם אחת. כשפגשתי אותו עשר שנים אחרי הוא היה עם אשה ודחף עגלה עם פעוט, מן הסתם אשתו ובנו, ועשרות שנים אחר כך ראיתי אותו רוכב על אופנוע עם ילד, כנראה נכדו, ואף פעם הוא לא הכיר אותי, גם כשעצר ברמזור ואני עמדתי לחצות והוא הביט בי לרגע, אבל כמו שמביטים באדם לגמרי זר. הלואי שיכולתי לשכוח אותו גם, אבל אני תמיד זכרתי אותו מאד בחדות, גם כשלא דיברתי על כך עם איש, זכרתי אותו תמיד מהדק את הזרועות שלי למיזרון באצבעות שלו שנסגרו על הזרועות שלי כמו צבת, בעוצמה כזאת שהיו לי שטפי דם כחולים. גם כשבכיתי וביקשתי שיניח לי והוא התעלם, בכיתי בעיקר מהכאב העצום בזרועות, שכיסה בהתחלה על כל הכאבים האחרים, וזה הכאב שזכרתי כל השנים, איך הוא מהדק את הזרועות שלי למיזרון, וזה הכאב שגרם לי להבין, אבל רק באיחור של עשרות שנים, שהוא ידע היטב מה הוא עושה. המון שנים, עשרות שנים, אמרתי לעצמי שהוא לא הבין שזה אונס, שהוא רק רצה לבוא על סיפוקו ולא היה אכפת לו ממני, אבל שהוא לא באמת הבין שהוא עושה פשע, ורק אחרי עשרות שנים קלטתי פתאם באיחור תהומי שמי שמהדק ככה זרועות של נערה למיזרון כדי שלא תוכל אפילו לזוז לגמרי מודע לכך שהוא מחזיק בה בכוח, שהיא לא רוצה לשכב איתו, ושאם יניח לה לרגע היא תימלט על נפשה. ואז בפעם הראשונה כעסתי, ממש כעסתי, לפני זה רק הייתי עצובה מאד בכל פעם שנזכרתי, ונזכרתי הרבה, ולפעמים בכיתי. מה שמוזר זה שדוקא בשנים הראשונות הצלחתי יותר להדחיק, ודוקא הרבה שנים אחרי הזיכרון התחיל לענות אותי כל הזמן, ולא נתן לי אף פעם מנוח. כששמעתי את אורלי רביבו מספרת איך הנשיא משה קצב אנס אותה, ידעתי שהיא אומרת את האמת. יש דברים שרק אשה שנאנסה יודעת. אני חושבת הרבה על אורלי רביבו ואני רוצה מאד לדבר איתה ולהגיד לה שאני חושבת עליה הרבה, אבל לא נעים לי להטריד אותה, אולי מספיק לה הצרות שלה והיא לא רוצה לשמוע סיפורים של נאנסות אחרות כמוני, שכבר זקנות ואולי היו להן חיים יותר טובים משלה. אני מתפללת בשבילה שיהיו לה חיים טובים, אבל הכי נורא זה כשהאנס הוא מפורסם, וצריך כל הזמן לשמוע עליו ולראות אותו, ובעיקר את כל אלה שמגינים עליו ותומכים בו ואומרים שהקורבנות שלו הן זונות ושקרניות, שאלה שקרים שמוציאים זה את זה, כי זה כמו לומר היא משקרת ששכבתי איתה, אבל היא שוכבת עם כולם וגם איתי היא שכבה, אבל אנסים תמיד משתמשים בשני השקרים הסותרים האלה כדי לטהר את עצמם, כי הם מניחים ואולי גם יודעים שכל כך הרבה אנשים יאמינו להם ויסכימו איתם, כי מי שרוצה להאמין לשקרים מאמין להם גם אם הם לגמרי לא הגיוניים. אני למזלי אף פעם לא ראיתי את האיש שאנס אותי בטלויזיה. אני לא יודעת מה הוא עושה בחיים אבל הוא בטוח לא מפורסם, וכשרואים אותו ברחוב, אף אחד חוץ ממני לא טורח להעיף בו מבט שני. וגם אני למזלי רואה אותו רק מאד לפעמים, ככה במקרה, או בצירוף מקרים בלתי מוצלחים.

יש עורכת דין אחת שמגינה על אנסים ובכלל מגינה על גברים נגד נשים ותמיד מדברת בשנאה על נשים. בגלל זה מזמינים אותה לכל תכניות הטלויזיה. יש לה ציפורניים מאד ארוכות ואדומות ואני תמיד מדמיינת אותה נועצת בי ציפורניים בצוואר וחונקת אותי. גם את עורכי הדין של משה קצב אני לא יכולה לראות, הם נראים לי מאד מפחידים. אני אומרת לחברות שלי שנשים שנאנסו לא צריכות להתלונן והן כועסות עלי, אבל הן אף פעם לא נאנסו אז הן לא יודעות מה עושים לאלה שמתלוננות, איך הורסים להן את החיים והרבה מהן מתאבדות. אולי רק אשה שנאנסה יודעת באיזו חברה נוראה אנחנו חיים, וכמה החברה הזאת שונאת ורודפת נשים, במיוחד את אלה שהן קורבנות. אנשים אוהבים להזדהות עם הפושע ולא עם הקורבן. זה יותר כיף ויותר משחרר, במיוחד אם מדובר באנסים. לשתוק ולהדחיק זה עוזר להמשיך לחיות, אבל לעולם לעולם אי אפשר להתנהג כמו קודם ולהאמין שוב באנשים. אני יודעת שעורכת הדין הזאת, עם הציפורניים הארוכות והאדומות, שתמיד מגינה על גברים ותוקפת נשים, אף פעם לא נאנסה וגם לא יכולה לדמיין מה זה. היא אומרת לעצמה כמו הגברים שהנשים האלה זונות ושקרניות, והן שוכבות עם כולם אבל משקרות כשהן אומרות שהלקוחות שלה שכבו איתן. אחרי שגומרים לראיין אותה מסתכלים מה כותבים הטוקבקיסטים, שהם ברובם הגדול גברים אלימים ששונאים נשים, ואז חוזרים על מה שאמרו הטוקבקיסטים ומהנהנים.

עדיף לשתוק. ממילא אני לא מצליחה לספר אפילו לעצמי מה בדיוק קרה. האם נאנסתי בפעם הראשונה כשבאתי אליו בחורף, ולבשתי למיטב זיכרוני מכנסיים צהובות וסוודר שחור הדוק ששאלתי מחברה, אף פעם לא היו לי בגדים כאלה משל עצמי, או בפעם השנייה שבאתי אליו, ולבשתי שמלה קייצית קלה עם כתפיות משובצת בבגוונים אדומים וכחולים שקניתי לעצמי? אני די משוכנעת שהיתה פעם שנייה, כי אני זוכרת שהוא בא לקחת אותי במכונית ושכשנסעתי איתו במכונית הוא כאילו התנצל ואמר שהוא לא הבין בכלל למה אני בוכה ומה קרה לי, ורק אז הוא הבין שאני בתולה, כאילו בגלל זה בכיתי ולא בגלל שהוא אנס אותי בכוח, ואני לא זוכרת מה עניתי לו אם עניתי לו בכלל, אבל בטוח שלא התעמתתי איתו, אבל אני כן זוכרת שאז כשנסעתי איתו במכונית חשבתי לעצמי איזו טעות זו היתה לחזור אליו ומה חשבתי לעצמי, שיש לו רגשות כלפי? בוודאי שאין לו רגשות כלפי, אם היו לו הוא לא היה אונס אותי. מצד שני אני זוכרת את עצמי אחרי האונס מכבסת את השמלה הקלה עם הכתפיות והמשבצות בגוונים אדומים וכחולים ותולה אותה לייבוש על החבל, כדי שלא יראו עליה את כתמי הדם, ומכיוון שזה קיץ היא מתייבשת מהר ואני לובשת אותה ומסתלקת, בעצם בורחת. שני הזיכרונות בכלל לא מתיישבים זה עם זה ואני חושבת וחושבת אבל לא מצליחה ליישב ביניהם: האם נאנסתי בביקור הראשון או בביקור השני, בחורף או בקיץ, כשהחלפתי את המכנסיים הצהובים והסוודר השחור ההדוק בכתונת לילה עבה וורודה, שמעולם לא היתה לי כמוה אלא אחרי שילדתי את בתי הבכורה, אבל זה מה שאני זוכרת, או שנאנסתי בשמלה הקייצית עם הכתפיות והמשבצות הכחולות והאדומות ואז התקלחתי וכיבסתי את השמלה, אחרי שביקשתי מהשותפה שלו לדירה שתשאיל לי בגד משלה והיא השאילה לי שמלה ערבית מהעיר העתיקה שכמותה אהבנו ללבוש באותם ימים, לי בעצמי היו שמלות כאלה בתחילת ההריון עם בתי הבכורה אבל לא כשהייתי נערה, ולפני שברחתי על נפשי בלי לומר לו שלום – הוא נרדם ולא התעורר – לבשתי את שמלתי שכבר התייבשה, היא היתה כל כך דקה וקלה, וקיפלתי יפה את השמלה הערבית והחזרתי לשותפתו לדירה, שאני לא יודעת מה היא חשבה עלי ועליו ועל הכל, כי דיברתי איתה רק מלים ספורות והכרחיות. אני גם זוכרת שלפני שהוא הזמין אותי לחדר שלו ומיד הפיל אותי על המיטה ואנס אותי, שלפני זה נסענו עם החברים שלו לראות סרט, את הסרט של וודי אלן שצוחק על מלחמה ושלום של טולסטוי, ודיאן קיטון משחקת שם את סוניה, ונדמה לי שיורים שם את וודי אלן מתותח, או אולי את סוניה. אני גם זוכרת שהוא הקשיב עם החברים שלו לתקליט של ז'יל דאסן סוף הקיץ האינדיאני. הוא היה כנראה מה שקוראים בחור טוב, ממשפחה טובה, בחור תרבותי, ובעצם חיה רעה. אילו התלוננתי עליו ציון אמיר או אביגדור פלדמן בטח היו מוכיחים בבית המשפט שאני שקרנית וזונה, והייתי מתמוטטת ואחר כך מתאבדת וכולם היו שמחים, אז שתקתי ולא סיפרתי לאף אחד והאשמתי רק את עצמי שהלכתי אליו לפחות פעם, כנראה פעמיים, ובפעם הראשונה או השנייה הוא אנס אותי, אבל אני יותר בטוחה שהוא אנס אותי בפעם הראשונה שהייתי אצלו, ושחזרתי אליו בפעם השנייה כי רציתי להעמיד פנים שהוא חבר שלי ושיש לנו איזה קשר משמעותי, כי זה היה גורם לי להרגיש פחות נורא שנאנסתי. זה שהדבר שרוב הנשים שנאנסו רוצות, שלפחות יניחו להן לשמור על משהו מכבודן העצמי, כמו שתמר מבקשת מאמנון שלפחות ישאיר אותה אצלו ולא ישליך אותה לרחוב, כי זה אפילו יותר גרוע מזה שהוא אנס אותה, אבל אמנון זורק אותה לרחוב והיא יושבת בודדה בבית אחיה אבשלום שאחר כך רוצח את אמנון בנקמה ובסופו של דבר נרצח בעצמו. גם אני ניסיתי להמשיך בקשר עם האיש שאנס אותי כדי לשכנע את עצמי שזה רומן ולא אונס, וכדי לא להבין שחוץ מלהגיע לסיפוקו ולשכוח אותי מיד אני לא מעניינת אותו. נדמה לי שאפילו רציתי לבוא אליו פעם שלישית והוא לא רצה שאבוא. וגם כתבתי לו מכתב ארוך עם כל מה שרציתי לומר לו, אבל המכתב חזר אלי, כי לא כתבתי את שמו בצורה ברורה. כנראה לא הייתי מסוגלת לכתוב את שמו בצורה ברורה. עכשיו הוא איש זקן שנראה הרבה יותר זקן ממני וכנראה הרבה יותר חולה ולרגע אפילו הרגשתי מזה קצת שמחה, אבל לא לזמן רב. אולי גם אני אחלה ואמות במהרה למרות שלא עשיתי שום רע לאיש, ועד שאני אמות אני אזכור אותו כל הזמן וארגיש את הכאב בזרועות שהוא הידק למיזרון ואת הדם שזרם ממני באמבטיה כשלמרות כל המים ששפכתי על עצמי כשעוד היו חמים ואחרי שכבר התקררו לא הצלחתי באמת להרגיש נקייה. מוזר איך החיים שלנו עוברים ובשביל מישהו אחר שלא צריך לחיות כל יום ויום מחיינו, רק שומע את הסיפור שאנחנו מספרים, החיים שלנו הם רק סיפור שהוא מאמין לו או לא מאמין, אבל בשבילנו הסיפור הוא החיים עצמם.         

אורלי וגיא בשירות משה קצב

את המנה הראשונה קיבלתי במקרה לפני שבוע או שבועיים, כשהצצתי לראות במה צופה בתי וראיתי קטע מתוך הסידרה "מחוברים" שבו עירערה אורלי וילנאי על ההיגיון בכך שאשה שנאנסה תבוא שוב לפגוש את האנס מרצונה, ואז היא גם חלקה איתנו סוד: כשהיתה בת 23, הוזמנה להופיע בטלויזיה, והמזמין ניסה לנשק אותה, אבל היא אמרה לו לא, ומאז הוא לא הזמין אותה יותר להופיע בטלויזיה. "אני אמרתי לא", היא שיבחה את עצמה, כדי שנבין שרק הנשים המותקפות והנאנסות אשמות במה שקרה להן: הן לא אמרו לא כמוה, כי הרי ברור שלאשה תמיד יש בחירה, נכון אורלי וילנאי? ומה היית עושה אם התוקף לא היה "מנסה", אלא מצמיד אותך בכוח לקיר תוך כדי שהוא חובט את ראשך בקיר ומנשק אותך בכוח, מבלי שיכולת בכלל לומר משהו? אולי אז היתה לך קצת חמלה על נשים מותקפות ונאנסות, והיית מסוגלת להבין ש"אונס" כשמו כן הוא: מצב שבו אין לאשה בחירה, וגם אם היא מתנגדת התנגדותה מוכרעת בכוח. השבחים שחלקת לעצמך מייצגים תופעה שנקראת "הרחקה", או במלים אחרות "תסמונת לי זה לא יקרה". מאד נוח למי שלא הותקפה באלימות ולא נאנסה להרחיק מעצמה את הסיכוי לחוות פשעים כאלה, בכך שהיא אומרת לעצמה שרק נשים חלשות ועלובות שאינן מסוגלות להתנגד או שאולי רוצות בלבן להיאנס – האם לא כך טענו הגברים תמיד – חוות פשעים כאלה, והיא כמובן איננה כזו. לאשה כמוה, שבוחרת לא להיאנס, זה אף פעם לא יקרה, ולכן אורלי וילנאי, אינך צריכה לחמול על קורבנות פשעים כאלה. את צריכה לחמול על האנסים. כמו משה קצב שהורשע באונס בהכרעת דין מאד ארוכה ומפורטת שמעולם לא קראת. איך אני יודעת שאורלי וילנאי וגיא מרוז מעולם לא קראו את הכרעת הדין המאד ארוכה ומפורטת של בית המשפט המחוזי בעניינו של משה קצב? ראשית, כי אני כן קראתי אותה בעיון מתחילתה ועד סופה, ועיינתי בה מספר פעמים נוספות כשהתייחסתי אליה ברשימותי, ושנית, אתמול בערב קיבלתי בערוץ עשר את המנה העיקרית של מרק וילנאי-מרוז: כתבה שברור שפרקליטיו של קצב יזמו והינחו אותה, שלא לומר הכתיבו אותה. בעצם כך זה נראה בבירור: הכתיבו אותה, כי הכתבה הזו היתה הרצאה של כל טענות ההגנה של קצב שנידחו בשתי ערכאות משפטיות מסיבות רבות ומנומקות שפורטו בהכרעת הדין בהרחבה רבה. העובדות והנימוקים ודיני הראיות שבשלהם דחו השופטים בשתי ערכאות את טענות קצב לא הובאו בכתבה אפילו ברמז, ומה שהובא בה לא היה רק מגמתי אלא שקרי ממש, ואני אפרט כעת לפי הסדר.

העובדה שעורך-הכתבה האמיתי הוא פרקליטו של קצב ציון אמיר, למרות  שעל המסך הוא נראה בהופעה קצרה בלבד, ניכרת קודם כל ממה שאין בכתבה. אין בכתבה שום איזכור לאיך הפרשה התחילה והתגלגלה, כלומר בתלונתו של משה קצב עצמו ליועץ המשפטי דאז מני מזוז, על כך שמי שכונתה א' מבית הנשיא, המוכרת לנו כיום כאורלי רביבו, סוחטת אותו, תלונה שהביאה לפתיחת החקירה נגד קצב. אורלי רביבו איננה מוזכרת בכתבתם של אורלי וגיא אפילו במלה אחת, והרי היא זו שהביאה לחשיפת הפרשה וגם שטחה את עדותה המזעזעת בפני הציבור. כיצד אפשר בכלל להציג כתבה ארוכה על משפט קצב מבלי להזכיר את אורלי רביבו אפילו במלה? אבל בכתבה שיזם והכתיב פרקליטו של קצב ציון אמיר, ומטרתה המוצהרת היתה להציג את הרשעתו של קצב כעוול, לא היה שום עניין להזכיר לציבור את אורלי רביבו וסיפורה המזעזע. לאורלי רביבו הצליחו פרקליטי קצב לעשות סיכול ממוקד כבר בשלב השימוע, והיא הוצאה כליל מכתב התביעה ולא זכתה ליומה בבית-המשפט, בניגוד לדעתו של ראש אגף החקירות במשטרה ניצב יואב סגלוביץ שעמד בראש צוות החקירה בפרשה. בהתחשב בהתנהלות המתמיהה, בלשון המעטה, של רשויות האכיפה, שניסו לתפור לקצב עיסקת טיעון מקלה עד שערורייתית, קשה לדעת בדיעבד האם הוצאת עניינה של אורלי רביבו מכתב-האישום נועדה למנוע עדות לא אמינה, או בעצם נועדה להסתיר את חרפתה של הפרקליטות. לעוול שנעשה לאורלי רביבו אין כפרה, ואורלי וגיא הוסיפו אתמול עוד לבנה לעוול הזה, שאורלי רביבו מעולם לא התאוששה ממנו. ציון אמיר לא רצה את אורלי רביבו בכתבה, כי נוכחותה שם היתה עלולה למוטט את עדות ההגנה שהיא לבדה הוצגה בכתבה, ולהזכיר לצופים שהסיפור איננו בדיוק כמה משה קצב מסכן וכמה עוול נעשה למסכן הזה. הכתבה התמקדה ברצח אופי ועירעור האמינות של אשה אחת ששמה איננו ידוע לציבור, כי בית-המשפט אסר לפרסמו. האשה הזו העידה שמשה קצב אנס אותה פעמיים ובית המשפט האמין לעדותה, והעדות הזו עמדה במרכז הרשעתו וגזר-דינו של קצב. לכן הכתבה התמקדה אך ורק באשה הזאת. איזכור של נשים אחרות והבאת עדויותיהן – היו כאלה לא מעטות במשפט קצב, ולעדותן ולעדות קרובי משפחתן, למשל אבותיהן של שתי נשים צעירות ומפוחדות מאד שקצב הטריד והיו מאד מעורבים בחילוצן של בנותיהם, שאחת מהן נמלטה לחו"ל מרוב פחד מקצב ומקורביו – היה משקל חשוב בהכרעת הדין של השופטים. אחת מהנשים הללו שעל עניינה חלה התיישנות, אך היא העידה עדות שיטה במשפט, כבר נחשפה מאז כאודליה כרמון והופיעה לא מעט בתקשורת, אך בכתבתם של אורלי וגיא לא ראינו לא את אודליה כרמון, לא את עורכת הדין של אורלי רביבו כנרת בראשי, וכאמור לא את אורלי רביבו עצמה, ולא שמענו מלה על עדויות נוספות של נשים, קרובי משפחה של נשים שעבדו עם קצב ועובדים אחרים בבית-הנשיא שחיזקו את עדויות הנשים. העדה היחידה שראינו בכתבתם היא אשה שהיתה כפופה לעדת האונס והעידה שהנאנסת מנעה מהכפופות לה להיכנס לחדרו של קצב ודרשה שרק היא תיכנס אליו בעצמה, וכעסה כשקצב הורה למזכירות אחרות להיכנס אליו במקומה. מבחינתו של ציון אמיר זו הוכחה שהעדה שיקרה ומעולם לא נאנסה. בית המשפט לא חשב כך, כי כמה נשים העידו על כך שקצב רומם וגידל והעניק סמכויות מיוחדות לנשים שהיה מעוניין ביחסי מין איתן, ואם גילו התנגדות נטל מהן את אותן סמכויות מיוחדות, וזה בדיוק הדפוס שהעדה תיארה, למרות שמאד לא חיבבה את עדת האונס, ואפילו אורלי וילנאי נאלצה להודות שהעדות הזאת, שנועדה לעזור לקצב, דוקא מבססת אשמה של ניצול יחסי מרות. אורלי וגיא לא חשבו שההגינות מחייבת לראיין בכתבה גם את עורך-דינה של הנאנסת. הם רק ביקשו ממנו תגובה לכתבה בדיעבד, כפי שציין בתגובתו, מן הסתם לאחר שעורכי הדין החכמים של ערוץ 10 הזהירו אותם שללא תגובה כזו כתבתם עלולה להיחשב להוצאת דיבה על הנאנסת. לעניות-דעתי כתבתם היא בהחלט בגדר הוצאת דיבה כזאת בשירותם של פרקליטי קצב, ותגובתו של עורך-דינה של הנאנסת, שדעתו והשגותיו כלל לא נשמעו בכתבה עצמה אלא הוקראו בדיעבד, אין די בה כדי לבטל טענות להוצאת דיבה.

אורלי וגיא בהחלט העלו בכתבה אפשרות של ניצול יחסי מרות מצד קצב, בהחלט הציעו כאפשרות אשמה ביחסי מין תוך ניצול מרות, וקוננו על כך שקצב עצמו לא טען מראש שקיים עם המתלוננות יחסי מין בהסכמה. אבל אונס? חזרה ושאלה אורלי וילנאי במבט ישיר למצלמה, להרשיע אותו באונס? בתקוה שכל צופה יבין שההרשעה הזו מופרכת מיסודה. זה לא קו הגנה שאורלי וגיא הגו. זה קו הגנה שפרקליטיו של קצב ניסו בסיכומים לדיון בבית המשפט המחוזי, כחלופה לזיכוי מוחלט. השופטים סירבו לקבל את קו ההגנה הזה, מפני שמשה קצב בעדותו דחה בתוקף כל טענה לקיום יחסי מין עם המתלוננות בהסכמה או תוך ניצול יחסי מרות, ועמד על כך שלא היו כלל יחסי מין, והשופטים אמרו שעורכי-הדין אינם יכולים להציע בסיכומים טענה שלא רק שהנאשם מעולם לא טען, אלא הכחיש אותה בתוקף. גם בכתבה משה קצב, שאורלי וגיא פתחו את הכתבה בפגישה עמו בצאתו מבית-הסוהר לחופשה בביתו, איננו מתייחס כלל למשפט ואיננו אומר דבר. רק בנו בהקלטה, מבלי להראות את פניו, אומר שכנראה היה משהו שחבל שאביו לא הודה בו. בית המשפט לא היה מוכן לקבל טענה שמעולם לא נשמעה מפי הנאשם ולא הועלתה במהלך המשפט, אלא בעקיפין בסיכומי עורכי-הדין, וכעת לאורך כל כתבתם של אורלי וגיא, שכל מטרתה היתה לסייע לעורכי-הדין של קצב לקדם את טענתם שאולי היו יחסי מין תוך ניצול מרות, אבל בשום אופן לא אונס, יחסי מין שמשה קצב הכחיש בתוקף לאורך משפטו וגם כעת מסרב להודות בכך. בבית המשפט נכשלו הפרקליטים בניסיונם לגרום לבית-המשפט לקבל טענה שהנאשם מעולם לא טען. בבית-המשפט יש דבר שנקרא דיני ראיות וקובע אלו טענות הגנה אפשר לקבל ובאלו תנאים. אצל אורלי וגיא אין חשיבות לדיני הראיות, יש רק טענות הגנה שבית המשפט דחה על פי דיני הראיות, ולכן יזמו פרקליטי קצב את העלאתן בתוכניתם של אורלי וגיא שאיננה כפופה לדיני ראיות ולעקרונות עשיית הצדק שלהם כפוף בית המשפט, וגם להגינות פשוטה שמבין האדם הסביר איננה כפופה בשום אופן.

בנוסף לניסיונם של עורכי-הדין של קצב לקדם בתוכנית טענה שמרשם סירב לטעון ואף הכחיש, יוצרים אורלי וגיא לאורך כל כתבתם את הרושם השקרי שהרשעתו של קצב התבססה על עדות בלבד ללא כל סיוע, ושהשופטים התבססו כביכול רק על "מלה כנגד מלה". דבר זה איננו אמת.

לעדותה של הנאנסת במשפט נוספו כמה וכמה ראיות סיוע. חלקן טכניות, כמו קבלה על שהותו של משה קצב במלון, שהות שהוא הכחיש. אבל הסיוע החשוב ביותר היתה תלונה של הנאנסת בזמן אמיתי למרכז הסיוע לנפגעות אונס, תלונה שהיא שכחה מקיומה ולא דיווחה עליה לשוטרים. רישום התלונה נמצא באופן בלתי תלוי על ידי ניצב סגלוביץ' ברישומי המרכז במסגרת חקירת הפרשה, וחיזק מאד את עדותה המאוחרת של הנאנסת במשטרה, עדות שחשוב לזכור שניתנה בלחץ השוטרים שמונו לחקור את פרשת אורלי רביבו ולא ביוזמתה של עדת האונס. עדות זו לא רק סיפקה סיוע מרכזי לעדות האונס בבית המשפט, אלא גם מקעקעת את טענת פרקליטי קצב שאורלי וגיא מפמפמים אותה בכתבתם, כאילו מניעיה של העדה היו להתנקם בקצב. אילו רצתה להתנקם בקצב היתה פונה למשטרה ולא מסתפקת בתלונה למרכז הסיוע לנפגעות אונס, שרק מעניק סיוע נפשי למותקפות ואיננו פועל בשום צורה נגד התוקפים. הרישום המוקדם הזה, שהיה כה חשוב להרשעת קצב, איננו נזכר כלל בכתבתם של אורלי וגיא. הם מצלמים אמנם ביקור במרכז סיוע לנפגעות אונס, אבל אך ורק כדי להטיח בנשים העובדות שם שמתלוננות על אונס הן שקרניות ושהעובדות במרכז אינן יכולות לדעת אם התלונות אמיתיות. באופן הזדוני הזה הם מאשימים את עדת האונס בשקר, מבלי להזכיר ולו במלה את רישום תלונתה בזמן אמיתי, ובכך הם מסייעים לפרקליטי קצב לקדם את התקפתם על ראיה מרכזית בהרשעת קצב תוך כדי העלמת עצם קיומה של ראיה מרכזית זו מהצופים. עובדה זו הופכת את כתבתם מסתם כתבה שטחית ומגמתית לכתבה זדונית ממש.

כך הם נוהגים גם בטענות ההגנה שהתייחסתי אליהן בהרחבה ברשימתי "הסניגור, המכתב והתקליט". הם מביאים את הבדלי הגירסאות בחקירותיה של עדת האונס לגבי מכתב שכתבה לקצב שאותו הציג כהוכחה לחפותו.  כדי להציג את העדה כשקרנית, הם רק שוכחים לציין בכתבה ש"המכתב" הוא טקסט על נייר טיוטה משרדי צהוב, ללא נמען וללא חתימה. וכך התייחסו השופטים לצורתו:

"לו נתכוונה א' לכתוב מיוזמתה מכתב אהבה לנאשם, בוודאי היתה טורחת ומקפידה לכתוב אותו על נייר מכתבים מעוטר ומסוגנן, כראוי למכתב אהבה, ולא על גבי נייר פוליו צהוב ופשוט שנהוג להשתמש בו כציוד משרדי. גם ביטויי האהבה היו אמורים להיות ביטויי אהבה האופייניים לאהבת אשה לגבר, ולא ביטויים שמביעים כניעה ונאמנות מופגנת, או ביטויים המביעים אהבה אבהית. מן הסתם, מכתב אהבה כזה, גם היה מוצא לו "אכסניה" נאה בדמות מעטפה הולמת מעוטרת בפרחים או ברמזי אהבה אחרים, ולא היה נמצא "עירום ועריה". העובדה שהמכתב נכתב על גבי דף פוליו צהוב, המשמש בדרך כלל כנייר טיוטא משרדי, מחזקת את דברי א' כי המכתב במתכונתו ובצורתו הנוכחית לא היה "עשוי וגמור עד הסוף", והיא הראתה אותו לנאשם לבקשתו רק כדי שייראה אם לכך התכוון, שאז הנאשם נטל אותו ושם אותו בתיקו."

גם מהפרשנות שהעניקו פרקליטי קצב לתוכן המכתב, ואורלי וגיא אימצו בתוכניתם, הסתייגו השופטים בהכרעת הדין כדלהלן:

"שנה שתדע שיש מישהו שבאמת דואג לך ואוהב אותך

באהבה אמיתית ופשוטה בלי שום תמורות.

שנה שתבין שיש מישהו שנאמן לך בנאמנות מוחלטת

ואתה יכול לתת בו אמון מלא, 100%."

חרף השימוש במלה "אהבה" ב-ת/109, אין בו לטעמנו, ביטוי לאהבת אשה לגבר. הביטויים הולמים יותר אהבת בת לאביה, או אהבת בת חסות לפטרונה למשל:

"שנה שתמשיך להיות אבהי ודואג

שנה שתקשיב למי שבאמת רוצה את טובתך

שיהיה לך נחת מהסובבים אותך."

לא התעלמנו ממלות אהבה אחרות המופיעות במכתב, אך קריאתו ברצף על הנושאים הנכללים בו, איחולי בריאות, איחולי הצלחה לילדים, הצהרת נאמנות מוחלטת, אינם הולמים את הגדרת המכתב כ"מכתב אהבה" המופנה מ-א' לנאשם. מכל מקום, אין בו, גם לא בעקיפין, כל סממן ארוטי או כמיהה וגעגועים.

הגדרתו של ת/109 כמכתב "כנוע" שנועד לרצות את הנאשם, על גילויי הנאמנות, הכניעה וההתרפסות שבו, בנסיבות אלה - הולמת יותר מהגדרתו כ"מכתב אהבה".

אף לא מלה מדברי השופטים הובאה בכתבה, שעשתה הכל ליצור את הרושם שכל השופטים שדנו והכריעו בתיק, שכולם שופטים מאד מנוסים, נפלו קורבן לשקריה כביכול של עדת האונס הנקמנית, ורק אורלי וגיא הגאונים, שניזונו אך ורק מפיהם של פרקליטי הנאשם המורשע ואפילו לא טרחו לקרוא את הכרעת הדין המלאה, הם לבדם הבינו שלא היה שום אונס, אלא רק יחסי מין בהסכמה. טענה שנועדה ככל הנראה לקדם בקשת חנינה לקצב מבלי שיודה בדבר ומבלי שיביע חרטה.

עוד עדות הגנה שבית המשפט דחה, הקלטת המבושלת שהוגשה לבית המשפט מהקלטות ערוכות ומבושלות של שיחות טלפון של עדת האונס למקורבו של קצב אורי יואלי, שביקש ממנה להתקשר אליו ללשכה בתואנה שקצב יסדר לה עבודה, הוצגה בכתבה באופן זהה לזה שבו הוצגה בבית המשפט על ידי פרקליטי קצב, בלווית עדות מומחה שלמרות בישול הקלטות אפשר ללמוד מהן שעדת האונס ביקשה מקצב לסדר לה עבודה, וזה מוכיח כביכול שקצב מעולם לא אנס אותה. אורלי וגיא גם טענו בכתבה שהקלטות מוכיחות שהעדה שקרנית, כי היא טענה שהיא לא ביקשה מקצב לסדר לה עבודה, ומהקלטות מבינים שהיא כן ביקשה. השופטים סירבו לקבל את הקלטות כראיה מפני שהוכח שאורי יואלי ביקש מהעדה להתקשר ללשכת קצב בהבטחה שיסדרו לה עבודה, ומכיוון שהיוזמה וההבטחה באו ממקורבו של קצב, במטרה להקליט אותה מבקשת עבודה ולבשל מכך ראיית הגנה, ראיית ההגנה הזו מפוקפקת מאד. בכל מקרה הסיבה העיקרית לדחיית הקלטת המבושלת היתה דיני הראיות שאוסרים על בית המשפט לקבל ראיה שנעשו בה שינויים, ומחייבים למסור תמיד לבית המשפט, מסיבות שנדמה לי שאין צורך להסביר, את הטקסט המלא, המסמך המלא או ההקלטה המלאה. במקרה זה לא רק שקיומן של קלטות הועלם מבית המשפט והועלה רק באיחור רב, אלא שההגנה טענה שהקלטות המקוריות הועתקו ברומניה והלכו לאיבוד ברומניה. בית המשפט איננו יכול לקבל כראיה קלטת ערוכה שההקלטות שמהן נערכה הלכו לאיבוד ברומניה. אורלי וגיא דוקא קיבלו את הקלטת כראיה מרכזית בפסק הדין שהוציאו על עדת האונס בתוכניתם. למזלנו הרב אורלי וגיא אינם שופטים ולא יהיו שופטים, ותוכניתם היא רק עוד פרק בהתעללות הנמשכת של קצב ופרקליטיו בקורבנות ובמניפולציות האינסופיות שלהם כדי לסייע ללקוחם. עורכי-דין אמורים לעשות הכל למען לקוחם, אבל לעניות דעתי פרקליטי קצב חוצים שוב ושוב את כל הקוים האדומים. לגבי תיפקודם של אורלי וגיא כעיתונאים מוטב שלא להוסיף דבר.

וכדי שלא להשאיר את תהיותיה של אורלי וילנאי ללא תשובה: אשה שנאנסה מנסה קודם כל להציל את כבודה הרמוס ואת נשיותה שהושפלה, כדי שתוכל להמשיך לחיות עם עצמה אחרי האונס ולא להתאבד, כפי שנוהגות לא מעט נאנסות. את הדבר הזה שאורלי וילנאי לא רק איננה מבינה אלא גם איננה מסוגלת להבין, הבין כבר המספר התנ"כי כשתיאר כיצד תמר הנאנסת ביקשה מאמנון שלפחות ישאיר אותה בביתו ולא יזרוק אותה לרחוב, "כדי שיהיו לה פנים", תיאור נפלא להתמודדות עם מחיקת האישיות שמבצע האנס לנאנסת כאשר הוא הופך אותה למכשיר לסיפוקו המיני כאילו היתה חפץ. אשה שנאנסה על ידי אדם שעמו עבדה או יצאה לבילוי, רוצה להוכיח לעצמה שהאונס היה תוצאה של אי-שפיות זמנית שנגרמה על ידי תשוקה בלתי-נשלטת שנובעת ממשיכה עמוקה, ומצפה שהאנס יחוש רגשי אשמה וינסה לפצות אותה. זה מאד טפשי כי לאנסים לא אכפת מהנאנסות, אבל שום אשה איננה רוצה להאמין שהיתה רק סוג של בובה מתנפחת לצורכי סיפוקו של האנס, ובפרט כאשר מדובר באדם מוכר לה היטב, שעמו עבדה או בילתה. מבחינה נפשית דוקא אונס בידי אדם מוכר מערער את הנאנסת נפשית יותר מאונס בידי אדם לא מוכר שמתנפל עליה בסמטה חשוכה, גם אם האונס מהסוג האחרון נשמע הרבה יותר מפחיד, דוקא אונס בידי אדם מוכר, שכאלה הם רוב מעשי האונס, מערער את הנפש, את הכבוד העצמי והזהות  ללא תקנה. לכן נשים שנאנסו משקיעות את כל משאביהן בשיקום כבודן האבוד בעיני עצמן ובעיני החברה, ובמהלך המאמץ לשקם את כבודן האבוד הן נשארות אצל האנס או חוזרות אליו, כדי להוכיח לעצמן שהוא לא סתם ניצל אותן אלא רק איבד את השליטה העצמית לרגע ובעצם הוא מעריך אותן ואפילו אוהב אותן, כי הן לא סמרטוט רצפה, הן בני אדם. כך לפחות נהגתי אני אחרי שנאנסתי בגיל מאד צעיר, צעיר בהרבה מזה של עדת האונס נגד קצב, ועשרות שנים לא סיפרתי לאיש, ובשנים האחרונות אני מנסה נואשות לשחזר לעצמי את האונס, ואני לא מצליחה לזכור שום פרט כהלכה: לפעמים נדמה לי שנאנסתי בפעם הראשונה שבאתי לביתו של האנס, ולפעמים נדמה לי שנאנסתי בפעם השנייה שבאתי לביתו, כי אני זוכרת את השמלה שלבשתי בפעם השנייה, שמלת כתפיות קייצית משובצת, ואני זוכרת שכיבסתי אותה בכיור אחרי האונס, ואני גם זוכרת את הבגדים שבהם באתי לביתו בפעם הראשונה בחורף, חולצה וסוודר ששאלתי מחברה, אבל אני גם זוכרת אותו מדבר איתי בביקור השני על האונס ואומר שהוא לא הבין בכלל מה קורה איתי, כמה רציתי להאמין בזה וגם האמנתי בזה המון שנים, אבל זה אומר שנאנסתי כבר בביקור הראשון ובכל זאת חזרתי אליו שוב, ואני גם זוכרת שכתבתי לו מכתב נורא ארוך אחרי האונס, לא מכתב אהבה אלא מכתב שמפרט את רגשותי, מה שדוקא מחזק את הגירסה שנאנסתי בביקור הראשון, כלומר שבכל זאת חזרתי אליו לביקור נוסף. אני לא מצליחה להחליט וטוב שלא התלוננתי ולא הייתי צריכה להעיד בבית משפט, כי כל פרקליט מתחיל היה מפיל אותי בעדות. רק שלושה דברים אני זוכרת בחדות מקפיאת-דם: שהוא אונס אותי ואני צועקת ובוכה אבל לא אכפת לו, ושהוא מצמיד את הזרועות שלי למיזרון בכוח באצבעות שלו והאצבעות שלו נורא מכאיבות לי, ועד היום אני יכולה להרגיש את הכאב הזה בזרועות, ושאחרי האונס הוא נרדם מיד ואני הולכת למקלחת ושופכת על עצמי מים שכבר נהיו קרים ואני ממשיכה לעמוד תחת המים הקרים ואין לי בראש שום מחשבות. זו היתה הפעם היחידה בחיי, שעברתי בהם הרבה חוויות קשות, שהרגשתי שהראש שלי לגמרי ריק ממחשבות, כאילו איבדתי לחלוטין את היכולת לחשוב. היום אני יודעת שזו תופעה של הלם שנגרמת בעקבות טראומת האונס, ושהרבה נאנסות מתנהגות בדיוק כמוני, ויש להן חורים מוזרים בזיכרון שאי אפשר למלא וכבר כתבו על זה המון אבל תמיד מישהו יעמיד פני תם וישאל איך זה יכול להיות. יותר נוח לרחם על האנס מאשר להזדהות עם הנאנסת, כי מי רוצה בכלל להיות במקומה, במקום הכואב והכל כך משפיל הזה.               

מחשבות עצובות על משפט קצב

ידעתי שיגידו שפסק הדין במשפט קצב הוא הוכחה שיש שיוויון בפני החוק ושלאשה יש זכות על גופה ושהחוק מגן על כבודה. אני בעצמי מאד התרגשתי ביום שהודיעו על הרשעת קצב בבית המשפט המחוזי, ולזמן מה הרגשתי מחוזקת והרגשתי שאולי באמת משהו השתנה, ונורא רציתי לעשות משהו, לצעוק משהו, להיות שמחה.

אבל זה לא באמת נכון.

אילו היה שיוויון בפני החוק משה קצב היה מזמן בכלא, ולנשים שהוא אנס היו חיים טובים וכבוד.

אבל זה לא באמת קרה.

האם מישהי היתה רוצה להיות א' מבית הנשיא, שאפילו לא זכתה לקבל את יומה בבית המשפט? האם במחשבה על א' מבית הנשיא מישהי תרצה לחשוף או להתלונן?

כל הזמן אמרו "הבחורות האמיצות" על המתלוננות שנכללו בכתב האישום, אבל הן לא היו אמיצות בכלל. הן לא התלוננו ולא רצו להתלונן. הן פחדו מאד. אחת נמלטה למגרש החנייה, התחבאה בין המכוניות והתקשרה לאביה שיבוא לקחת אותה. מאוחר יותר נמלטה מן הארץ. לא שיש לי טענות אליהן חלילה. אני נהגתי הרבה יותר גרוע מהן כשנאנסתי. אפילו להוריי לא סיפרתי. פחדתי גם מהם. פשוט שתקתי והמשכתי בחיי. אפילו כתבתי לאנס מכתב לאחר מכן. אני כבר לא זוכרת מה כתבתי. רציתי שהוא יידע שאינני חפץ אלא בן-אדם. זה היה תמים אבל זה מה שהרגשתי. רציתי להזכיר לו שהוא לא שכב עם חפץ אלא עם בן-אדם. רציתי להאמין שלפחות קצת אכפת לו ממני. זה היה טפשי אבל זה היה אמיתי. כשגבר אונס אותך את רוצה שהוא יזכור אותך וירגיש כלפייך משהו. בלבך את גם מצפה שיבקש ממך סליחה, גם אם בדיעבד זה נשמע מאד מטומטם.  למזלי אנס אותי בחור צעיר שמעולם לא נהיה מפורסם ואיש לא יכול היה להגיע אליי. לקורבנות של משה קצב הגיעה המשטרה ולחצה עליהן להעיד. לאט לאט עבדו החוקרים בתנאים קשים מאד ואספו הוכחה להוכחה: חשבון החדר במלון שבו שהה קצב וממנו צילצל לפלאפון של א' ממשרד התיירות, רישום תלונתה בזמן אמיתי של א' ממשרד התיירות במרכז הסיוע לנפגעות אונס, שהיא עצמה שכחה מקיומו והתגלה בחקירת המשטרה, תיעוד פגישה של א' ממשרד התיירות עם עו"ד ידוע שתיעד את סיפורה ובשל הרגישות שמר אותו בכספת, עדויות אבותיהן של הנערות הצעירות שהוטרדו, מכתבים, יומנים, עדויות.

הפרטים שנאספו חיזקו את עדויות המתלוננות והחלישו את עדותו של קצב. הן לא רצו במשפט אבל קיבלו את יומן בבית המשפט.

א' מבית הנשיא היתה אמיצה. אבל היא לא נכללה בכתב האישום. דיברו עליה כאילו עשו עמה חסד בכך שלא העמידו אותה לדין על סחיטה, אבל בעצם לא העמידו אותה לדין על סחיטה כדי שסיפורה לא יגיע לבית המשפט. הוא היה סיפור נורא מדי. הוא לא רק סיפור של אונס. הוא סיפור של הרבה אלימות וניצול לרעה וטרגדיה של קורבן. הוא סיפור שאיננו מעורר שום רחמים על האנס.

האם מישהי היתה רוצה להיות א' מבית הנשיא? לעבור את מה שעברה א' מבית הנשיא?

לסיפור של א' מבית הנשיא לא היה סוף טוב, למרות שבעצם כולם זוכרים רק אותה ואת מסיבת העיתונאים הנוראה שלה, ואת התיאורים שלה על מה שמשה קצב עשה לה, ואת חולצת הפסים שלה בתמונתה המטושטשת ואת זנב הסוס שלה. לא פעם שמתי לב לכך שבעיתונות התבלבלו וייחסו לא' מבית הנשיא דברים שיוחסו בכתב האישום ובהכרעת הדין לא' ממשרד התיירות שכן נכללה בכתב האישום וגם נמצאו לא מעט הוכחות חיצוניות לסיפורה. זו לא היתה רק מלה כנגד מלה. אבל אפילו העיתונאים זכרו בעצם רק את א' מבית הנשיא שחשפה ונחשפה. מי יודע מה היו מוצאים אם היו חוקרים כראוי גם את המקרה שלה, אם היו מעמידים את קצב גם לגביה בחקירה נגדית. אבל לא עשו את זה.

האם יש ולו אשה אחת שהיתה רוצה להתחלף איתה?

לסיפור של א' מבית הנשיא אין סוף טוב. היא לא נישאה ולא ילדה ילדים ולא מצאה עבודה טובה. כמו תמר היא ישבה בבית הוריה אבלה ושוממה. האם רק קושי ראייתי מנע את הבאתה לבית המשפט, או יחסה של החברה לאשה שלא זו בלבד שהיא קורבן אונס, אלא שהיא גם רווקה וגם אומללה? האם מה שעמד מאחורי היחס כלפיה לא היתה הדיעה הקדומה, שאשה כזו חפצה להיאנס? שמשה קצב בכלל עשה לה טובה? שמעשי האונס האלימים במיוחד שהיא עברה מידיו היו בעצם לרצונה?

מי רוצה להיות א' מבית הנשיא? מי בכלל תרצה להתלונן במצבה?

והרי גם א' ממשרד התיירות עדיין צריכה לשמוע, אחרי הכל, אחרי פסקי דין של שתי ערכאות שאימצו את גירסתה, שהיא שקרנית, ועדיין היא מבוזה בראש חוצות מפי הסניגור אביגדור פלדמן, שבנה את כל האיסטרטגיה שלו על הכפשתה וביזויה, ובז לא רק לנאנסת עצמה אלא גם לצווי בית המשפט בעניינה. העובדה שהדבר לא סייע לו וללקוחו בבית המשפט היא הנחמה היחידה. מא' מבית הנשיא גם הנחמה הזו נגזלה.

*

לא תיארתי לי שאפגוש את אביגדור פלדמן באולם המשפט, אבל כעת הוא מייצג את חוה הופה במשפט עזבון מכס ברוד. בשבוע שעבר פגשתי אותו באולם המשפט. הוא התיישב במיוחד לידי וכל הזמן געה בצחוק: "יידיש, חה-חה-חה, אוסטרו-הונגריה, חה-חה-חה".

זה כאילו לא היה קשור לכלום, אבל זה התייחס לחוות דעת שכתבתי והשופטת סירבה לקבל, כי הספרייה הלאומית הגישה אותה מאוחר מדי, אבל אולי גם מסיבות אחרות. שם כתבתי שצריך להבין את מסמכיו של מכס ברוד, שכתובים בגרמנית אוסטרו-הונגרית ולא בגרמנית של גרמניה, על פי התרבות והחוק של אוסטרו-הונגריה. קפקא וברוד למדו משפטים באוניברסיטת פראג כשזו עוד היתה שייכת לאוסטרו-הונגריה. מסמכיו של ברוד כתובים בגרמנית אוסטרו-הונגרית  במונחי החוק האוסטרו-הונגרי, שבישראל לא תירגמו כהלכה ולא הבינו כהלכה ורציתי להסביר את זה לבית המשפט אבל לא התאפשר לי לעשות זאת. בתחילת חוות הדעת צריך לכתוב על עצמך וכתבתי גם ששפת אמי השנייה היא יידיש. זה הצחיק אותם נורא. שלושה עורכי דין הגיעו לדיון ממשרד פלדמן לבדו – אביגדור פלדמן ועוד שניים ואולי היו שם גם עורכי דין נוספים של חוה הופה וכולם נלחמו כאריות כדי שלא אוכל לעיין בכמה מסמכים מהכספות שביקשתי לראות. הם טענו כמובן שהם מסרבים שנעיין במסמכים כי אלה מסמכים לטובתם. אמרתי לאביגדור פלדמן שאם כך הדבר, שייתנו לנו לעיין בהם. זו היתה הפעם הראשונה שהוא השתתק לרגע ולא ענה. בשאר הזמן הוא ישב וגיחך: "יידיש, חה-חה-חה, אוסטרו-הונגריה, חה-חה-חה", ואני חשבתי על הנאום של קפקא על היידיש, שתירגמתי אחרי שחזרתי הביתה ופירסמתי כאן. אביגדור פלדמן בוודאי לא הכיר את הנאום על היידיש. בוודאי לא ידע שקפקא, שמוצא משפחתו מהאיזור הכפרי של דרום בוהמיה, הבין יידיש, ואהב יידיש, ואהב את תרבות היידיש ואת שירת היידיש ואת תיאטרון היידיש. אביגדור פלדמן מנסה במשפט ברוד לעזור לגרמנים לקבל את כתבי קפקא, ומתאים לו כנראה להגיד שקפקא וברוד הם סופרים גרמנים שהכתבים שלהם צריכים להיות בגרמניה. האהבה של קפקא ליידיש ולשירת יידיש ולתיאטרון יידיש ממש לא מתאימה לקו הטיעון הזה של אביגדור פלדמן, שרוצה מאד שנאמין שקפקא וברוד הם סופרים גרמנים, שהגרמנים אף פעם לא שרפו את הספרים שלהם ואף פעם לא שרפו את המשפחות שלהם, ושלכן הגרמנים הם הכי ראויים לקבל את הכתבים שלהם.

אביגדור פלדמן הוא אחד מאותם אנשים שקפקא מגדיר בנאום שלו על היידיש כאנשים שמתייהרים כלפי היידיש, כלפי הז'רגון, אלה שאליהם הוא איננו רוצה כלל להתייחס.

אבל בשונה מקפקא אני חושבת שאביגדור פלדמן מתאים אפילו יותר לסוג השני שקפקא מציין בנאום על היידיש, לאלה שמפחדים מפני היידיש, ממה שהבנתה חושפת עליהם ועל מוצאם, שהם מנסים להתכחש לו, אולי חייבים להתכחש לו כדי להתחנף לגרמנים.

יש אנשים שמאד מתפעלים מאביגדור פלדמן. אני אינני ביניהם. נדמה לי שגם קפקא לא ממש התפעל מאנשים כאלה.

*

הדבר שהפתיע אותי במהלכה של פרשת קצב ובמהלך משפטו הוא התגובות המאד קשות שהיו לי לפרקליטים שלו ולמערכה הציבורית שניהלו כנגד המתלוננות, הסיוטים שסבלתי מהם עד כדי כך שפחדתי לצפות בהם על פני מסך הטלויזיה, כאילו רדפו אותי אישית. בכל פעם ששאלו: מתלוננת תכתוב מכתב לאדם שאנס אותה? אמרתי כן, אני כתבתי. מתלוננת לא תזכור בדיוק את התאריך? אמרתי לא. אני אינני זוכרת את התאריך, אפילו אינני זוכרת אם זה היה בחורף או בקיץ, רק את האונס אני זוכרת, את האנס מהדק את זרועותיי המאד דקות למזרון באצבעות. מאד הכאיבה לי האחיזה הזאת שהיא הדבר שאני זוכרת בחדות הרבה ביותר מהאונס, את אצבעות ידיו שמהדקות את זרועותיי למזרון ומכאיבות לי מאד.

בכל זאת כל השנים חשבתי שהוא לא היה מודע לחומרת מעשהו, שהוא לא חשב שהוא עושה פשע. רק בשלב מאד מאוחר, כשחשבתי מבלי לרצות לחשוב כל הזמן על משה קצב ובכל זאת חשבתי כל הזמן על משפט קצב, קלטתי שמי שמהדק בחורה למזרון בצורה כזאת יודע שהיא רוצה לברוח, שהיא לא רוצה בשום אופן לשכב איתו, שאם הוא יניח לה לרגע היא תברח. מי שמחזיק בחורה ככה יודע שהוא עושה פשע, וכנראה שכבר עשה את זה קודם גם לבחורות אחרות.

בכל זאת אני לא מצטערת שלא התלוננתי. אני לא חושבת שאז, כשהייתי נערה צעירה, הייתי עומדת בזה.

אבל גם את זה הבנתי במהלך פרשת קצב. שלכוח הרצון יש גבולות, שהטראומה של האונס, שהייתי נחושה להעמיד פנים שהיא לא קרתה, שהייתי כל כך נחושה להמשיך בחיי כאילו לא קרה דבר, חזקה ממני. באיזשהו מקום נשארתי תקועה. לא סיפרתי לאיש על כך, עשרים וחמש שנה עברו עד שכתבתי על האונס. יום אחד פגשתי את האנס ברחוב עם אשה וילד בעגלה. הוא לא זיהה אותי כי אני הייתי בשבילו רק חפץ ולא בן-אדם בכלל, אבל אני כן זיהיתי אותו והזדעזעתי עד עמקי נפשי, אבל ברחוב לא הנדתי עפעף, וחזרתי הביתה ולא אמרתי לבעלי, שהייתי נשואה לו אז, אף מלה.

אין לי צורך נפשי שקצב יישב בכלא הרבה. מספיקה לי שנה. רק בשביל הידיעה שנענשים על מעשים כאלה. לא היה מפריע לי אם בית המשפט העליון היה מקל בעונש. מפריע לי שאף אחד לא אוסר על הסניגורים שלו להמשיך להכפיש את המתלוננות ואת מערכת המשפט ששפטה אותו בעל כורחה, אחרי שניסתה בכל כוחותיה לחמוק מכך ולא עלה בידה. גם הויתור של קצב על עיסקת הטיעון נעשה לדעתי מתוך יוהרה. הוא חשב לדעתי שהפרקליטות תעזור לו, כפי שעזרה לו באישור עיסקת הטיעון, לערער את המתלוננות, לרסק אותן ואת טענותיהן. לפחות זה לא קרה, אבל הוא עדיין מנסה לעשות זאת באמצעות פרקליטיו, סומך על רשעותה של החברה כלפיי נשים, כלפיי נאנסות. כל כך הרבה דברי רחמים אני שומעת על משה קצב, גם מנשים. מעט מאד רחמים אני שומעת כלפיי הנאנסות. קוראים לזה הרחקה. זו הסיבה שאנשים מעדיפים להתנכר לקורבנות פשע. נדמה להם שאם יתנכרו לקורבנות, תרחק מהם הרעה. הרי מפחיד כל כך לחשוב שזה יכול לקרות גם לך, שזה יכול לקרות לכל אשה. עדיף לחשוב שזה קורה רק לאשה רעה. לא למישהי שהיא ממש כמוך, ואולי טובה ממך.

הפחד. כל כך הרבה רישעות ושיפלות מקורן בפחד. לא קרה במשפט קצב שום דבר שיסיר את הפחד הזה. קרו הרבה מאד דברים שהעצימו אותו.

ולכן אינני אופטימית, וגם אינני שמחה.

שקדיה לבנה

נכתב ב-2008

שקדיה לבנה

האם את אלמנה?

האם את אלמנה?

באור הלבנה, תטביע יגונה

עוד לא נולד זמנה

חלף עבר זמנה

הלכנו לסרט "מים" של הבמאית ההודית-קנדית דיפה מהטה, על אשראם של אלמנות בהודו לפני מלחמת העולם השנייה. האלמנות לבשו לבן בלבד, צבע האבל במזרח אסיה. צבעים היו אסורים עליהן. שערן גולח. הן הלכו יחפות. אסור היה להן להעיב בצלן על אנשים אחרים, כי צלה של אלמנה מביא מזל רע.

הגיבור הטוב של הסרט, נאראיאן, מעריץ של גנדי, אמר שהאלמנות מובאות לאשראם כדי להשיג מטרה כלכלית במסוה של מנהג דתי: פחות פה להאכיל, יותר מקום בבית. כך חשבו המרקסיסטים, הכל בגלל כסף. מרקסיסטים אינם מאמינים בכוחן של אמונות תפלות. אבל אילו רצו ההודים רק לחסוך בכסף, לא היו אוסרים על האלמנות להינשא מחדש.

לאמונות התפלות כוח גדול. מי שמפחד מצלה של אלמנה, זו שעדיין שייכת, תשתייך כל ימיה לרוח בעלה המת, שידיו המתות תמיד אוחזות בה, מפחד באמת. האלמנות הן רכושם של המתים. הן נשואות למתים. נוכחותן בעולם הזה היא סוג של אנומליה. מי שישא אלמנה לאישה יקנה לו אויב מר בעולם הרוחות.

כל הרשעות האנושית מקופלת באמונות התפלות, ואין כמו האמונות התפלות לשאת בתוכן את כל הרשעות האנושית.

בראשית פרק א:

ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ:

ויברא אלוהים את האדם בצלמו: בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם.

ויברך אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ:

בפרק א אין גן עדן, רק ארץ וים ושמיים, ואלוהים בורא זכר ונקבה בצלמו כדי שיפרו וירבו וימלאו את הארץ ויכבשו את הארץ וירדו בה. זכר ונקבה שווים זה לזה, שהכל נאמר לשניהם בלשון רבים.

בפרק ב יש סיפור אחר:

אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה: ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח בפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה: ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר:

ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן, ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתינה: ויִבֶן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם: ויאמר האדם זאת הפעם עֶצֶם מֵעֲצָמַי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת:

אמרו חז"ל:

"ויבן ה' אלהים את הצלע" – התבונן מאין לברֹאתָה, אמר: לא אברא אותה מן הראש – שלא תהא מיקרת ראשה, ולא מן העין – שלא תהא סקרנית, ולא מן האזן – שלא תהא ציתנית, ולא מן הפה - שלא תהא פטפטנית, ולא מן הלב – שלא תהא קנאתנית, ולא מן היד- שלא תהא ממשמשנית, ולא מן הרגל – שלא תהא פרסנית, אלא מן הצלע, ממקום שהוא צנוע באדם. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: תהי אשה צנועה! ואף על פי כן "ותפרעו כל עצתי" – שכולן יש בה.

הסיפור שבפרק ב הוא הסיפור שמספרים. את זה שבפרק א כמעט אין איש זוכר.

לעתים קרובות אני חושבת על שני הסיפורים, זה שמספרים שוב ושוב, וזה שאין מספרים, ואני יודעת: מה שחשוב איננו מה שכתוב, אלא מה שאדם בוחר לקרוא כדי להאיר את חייו, ולא כדי להחשיך את חייהם של אחרים.

כשנאנסתי הייתי צעירה מאד, ולא צעקתי, רק בכיתי כל הזמן, והבחור שהלכתי איתו לסרט ואחר כך אליו הביתה, ששם הוא זרק אותי על המיטה ואנס אותי, כל הזמן שאל מה יש לך מה יש לך, כאילו היה לו מוזר שבכיתי. אולי הוא חשב שהייתי צריכה להינות.

אחר כך הלכתי לשכנה שלא הכרתי, פשוט דפקתי בדלת, ושאלתי את השכנה אם היא יכולה להשאיל לי לכמה שעות שמלה שהיא לא צריכה. היא נתנה לי שמלה ערבית ארוכה, ואני כיבסתי את שמלת הקיץ הדקה שלי ותליתי אותה על החבל. אחר כך נכנסתי למקלחת ושפכתי על עצמי מים עד שהמים נהיו קרים לגמרי וגם אז המשכתי לשפוך על עצמי מים ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר. הראש שלי היה ריק ממחשבות. הבחור שאנס אותי נרדם מיד, וככה היה לי הרבה זמן. לבשתי את השמלה הערבית הארוכה שנתנה לי השכנה וישבתי על הרצפה וחיכיתי שעתיים בערך עד שהשמלה שלי כמעט התיבשה. אז לבשתי אותה, קיפלתי יפה את השמלה הערבית והחזרתי אותה לשכנה. עשיתי הכל מאד בשקט ובלי לבכות, וכל הזמן הראש שלי היה ריק ממחשבות.

הבחור שאנס אותי היה בחור טוב. עשר שנים אחר כך פגשתי אותו במקרה ברחוב עם אשה ותינוק בעגלה. שמחתי שהוא לא הכיר אותי. אינני מאמינה שהוא העלה בדעתו אי פעם שמה שהוא עשה זה פשע. אני בוודאי לא העליתי בדעתי להתלונן או בכלל לספר למישהו, ורק הצטערתי שהלכתי אליו הביתה. זכרתי בעיקר את אצבעות הידיים שלו מהדקות את הזרועות שלי למיטה בכוח עצום. עד היום אני יכולה להרגיש את המגע המצמית הזה. הוא בכלל לא נראה חזק כמו שהוא היה, כמו שאני זוכרת אותו זורק אותי על המיטה ומצמיד אותי למזרון באצבעות.

אני לא יודעת אם האונס השפיע על החיים שלי ואיך. עשר שנים של נישואים אומללים בוודאי השפיעו עלי יותר. לפעמים הצלחתי לשכוח. כשכתבתי הוא חזר ונכנס לספר. פתאם לא יכולתי לברוח מהזיכרון, ורציתי מאד לברוח מהזיכרון.

רק כששמעתי את פרקליטי הנשיא הבנתי שאני בכלל לא נאנסת, כי ככה לא מתנהגת נאנסת. אם הייתי נאנסת אמיתית הייתי צריכה קודם כל לצעוק כשאנסו אותי, ואחר כך להימלט בצעקות איומות מביתו של האנס בעודי עירומה למחצה, להתפרץ אל הכביש ולהשליך את עצמי לפני האוטובוס, או משהו כזה. אני רק חשבתי שאני צריכה להתרחץ, אני צריכה לכבס את השמלה, וזה מה שעשיתי, התרחצתי וכיבסתי את השמלה וחיכיתי בשקט שהשמלה תתייבש. בהתחלה בכיתי ואחר כך הייתי מאד שקטה ועשיתי הכל יפה.

כשראיתי את פרקליטו של הנשיא ציון אמיר בטלויזיה התמלאתי פחד וחזר אליי הזיכרון. אחר כך התרגלתי להעביר ערוץ או לכבות את הטלויזיה כשהראו את הפרקליטים של הנשיא. אבל זה כבר לא עזר, כי התחלתי לחלום עליהם בלילות. בחלומות לא אנסו אותי אלא ניסו להרוג אותי. גם על בעלי תמיד הייתי חולמת שהוא מכה אותי או מענה אותי או הורג אותי. כתבתי ספר וסיפרתי קצת חלומות, אבל לא את הדברים הנוראים ביותר. אנשים אמרו לי שהספר נורא. דינה אמרה שכל הזמן היא הרגישה כאילו מרביצים לה. היו אנשים שחשבו שהמצאתי דברים בשביל הספר, אבל בעצם סיפרתי רק חלק מהאמת. הסיוטים האמיתיים היו הרבה יותר נוראים ממה שהייתי מסוגלת לתאר. גם המציאות.

כשהחברים של הנשיא אמרו על הנשים זונות וכוכבות פורנו, מיד ידעתי שהוא באמת אנס אותן. גם כשהתחילו לספר כמה הן היו מאוהבות בו וחיזרו אחריו, ידעתי שהוא באמת אנס אותן. אלה שני הסיפורים שאנסים מספרים תמיד: היא זאת שהיתה מאוהבת בי, היא יזמה הכל, היא חיזרה אחרי ללא הרף, אני רק הואלתי ברוב טובי להיענות לה, וכמובן היא בכלל זונה, היא בכלל כוכבת פורנו שמפתה גברים וגורמת להם לשכב איתה נגד רצונם, ואפילו גבר כמוני שהוא מטבעו נזיר נטול יצרים היה אנוס לשכב עם אשה כמוה, בעל כורחו.

שמואל ב, פרק י"ג:

ולאבשלום בן דָוִד אחות יפה ושמה תמר, ויאהבה אמנון בן דָוִד: ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו כי בתולה היא, ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה: ולאמנון רֵעַ ושמו יונדב בן-שִמְעָה אחי דָוִד, ויונדב איש חכם מאד: ויאמר לו מדוע אתה ככה דַל, בן המלך, בבוקר בבוקר? הלא תגיד לי! ויאמר לו אמנון: את תמר אחות אבשלום אחי אני אוהב. ויאמר לו יונדב: שכב על משכבך והִתחָל, ובא אביך לראותך, ואמרת אליו: תבוא נא תמר אחותי ותברני לחם, ועשתה לעיני את הַבִּרְיָה למען אשר אראה ואכלתי מידה: וישכב אמנון ויתחל, ויבוא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל המלך: תבוא נא תמר אחותי ותלבב לעיניי שתי לביבות ואברה מידה: וישלח דָוִד אל תמר הביתה לאמר: לכי נא בית אמנון אחיך ועשי לו הַבִּרְיָה. ותלך תמר בית אמנון אחיה והוא שוכב, ותיקח את הבצק, ותלוש ותלבב לעיניו, ותבשל את הלביבות: ותיקח את המַשְרֵת ותִצֹק לפניו, וימאן לאכול ויאמר אמנון: הוציאו כל איש מעלי, ויצאו כל איש מעליו: ויאמר אמנון אל תמר: הביאי הַבִּרְיָה החדר ואברה מידך. ותיקח תמר את הלביבות אשר עשתה וַתָּבֵא לאמנון אחיה החדרה, ותִּגַש אליו לאכול וַיַחֲזֶק בה ויאמר לה: בואי שכבי עִמִי אחותי: ותאמר לו: אל אחי, אל תענני, כי לא יֵעָשֵה כן בישראל, אל תעשה את הנבלה הזאת: ואני אנה אוליך את חרפתי , ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל. ועתה, דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך: ולא אבה לשמוע בקולה וַיֶחֱזַק ממנה וַיְעַנֶהָ וישכב אותה: וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, כי גדולה השִנְאָה אשר שְנֵאָה מאַהֲבָה אשר אֲהֵבָה, ויאמר לה אמנון: קומי לכי: ותאמר לו: על אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני, ולא אבה לשמוע לה: ויקרא את נערו משרתו ויאמר: שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונָעול הדלת אחריה: ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים, ויוצא אותה משרתו החוץ ונעל הדלת אחריה: ותיקח תמר אפר על ראשה וכתונת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה: ויאמר אליה אבשלום אחיה: האמינון אחיך היה עמך? ועתה אחותי החרישי, אחיך הוא, אל תשיתי את לבך לדבר הזה. ותשב תמר ושוממה בית אבשלום אחיה.      

ככה זה, האשה רוצה לפחות לשמור על כבודה, אבל הגבר אומר לה: עכשיו תלכי. והיא מתחננת, לפחות אל תשליך אותי לרחוב. והוא משליך אותה לרחוב, ואחר כך גם מלעיג עליה: איך התחננת לחזור. את כל זה כבר שמענו, ומה שלא שמענו כבר קראנו בתנ"ך.

נסעתי עם שרון להפגנה והצטערתי שלא באו יותר אנשים. שרון אמרה לי שכשהתפרסמה עיסקת הטיעון היתה הפתעה עצומה, ועכשיו כבר אף אחד לא התפלא במיוחד, רק אקורד סיום עצוב לסיפור מייאש. ניצן שבאה להאכיל את הכלבים אמרה שחוץ מזה יש ממש מלחמה בדרום, ונהרג סטודנט במכללת ספיר. אחר כך שמעתי שהוא היה אבא לארבעה ילדים שעכשיו הם יתומים. פחדתי שזה מה שיקרה כששמעתי בבוקר ברדיו שהרגו חמישה אנשי חמאס. אבל גם כשמפחדים מקוים כל הזמן שלא יקרה באמת משהו רע. האם מישהו חושב בכלל מה יקרה אם עושים ככה, ומה יקרה אם עושים ככה, ואם עושים ככה וככה למה לא מכניסים את האנשים למקלטים מראש כדי שלא ייהרגו וייפצעו אנשים. יש מישהו שחושב בכלל על האזרחים ומה שקורה להם? יש בכלל מישהו שמרגיש אחראי כלפי האזרחים?

כשהצטרפנו למפגינים והלכנו ברחוב שאול המלך הערצתי את הנשים שצעקו בכל הכוח. אני רק רציתי לבכות, וכשצעקו "כולנו א" באמת התחלתי לבכות. אחר כך עמדנו ואלה שהיה להם כוח המשיכו לצעוק ואני גם השתדלתי להוציא ממני קול. צעקנו הרבה דברים אבל בייחוד צעקנו "כולנו א". הסתכלתי ימינה וראיתי שעיניה של הבחורה הצעירה שמימיני מלאות דמעות. הסתכלתי שמאלה וראיתי שגם עיני האשה המבוגרת שמשמאלי מלאות דמעות.

בהפגנה ראיתי גם את כנרת בראשי וראיתי כמה שהיא קטנה ורזה והבנתי שזה משהו שלא יכולנו להבין מהטלויזיה, שכנרת וא הן שתי בחורות רזות וקטנטנות, ושכל הגברים שעומדים מולן הם גדולים ומפחידים, ואפילו גבר לא חזק במיוחד יכול לפגוע בהן די בקלות. כשהייתי צעירה גם אני הייתי רזה וקטנה מאד, והחברים בכיתה הושיבו אותי על אדן החלון ואמרו נראה אם האור עובר, כי הייתי גם דקה וגם חיוורת מאד, כאילו שקופה. גם האלמנה שניצלו בסרט "מים" היתה צעירה ודקה ובהירה, ובגלל זה ניצלו אותה יותר. בחיים צריך הרבה כוח, ולנשים יש הרבה פחות כוח מאשר לגברים, וזאת ההתחלה והסוף של כל הסיפור.

שקדיה לבנה

האם את אלמנה?

האם את אלמנה?

באור הלבנה, תטביע יגונה

עוד לא נולד זמנה

חלף עבר זמנה