הצעות שיפור

 

אני מכירה אותה כי היא חברה של קרובת משפחה שלי, אז כשאנחנו נפגשות ברחוב אנחנו מדברות. כשקרובת משפחתי עוד היתה בריאה, הן נהגו לשבת אחר הצהרים באחד מבתי הקפה בשכונה, והייתי פוגשת אותן לפעמים כשטיילתי עם הכלב, שותות קפה ומעשנות. לפעמים הצטרפתי אליהן אבל לרוב לא, כי אני לא שותה קפה ולא מעשנת ובכלל אני אוהבת לשתות ולאכול רק בבית כמו אבא שלי, שאמר שבבית קפה יושבים בטלנים ושהאוכל בבית הכי טעים. הוא הכין לבדו זיתים דפוקים – קטף אותם מהעץ בחצר וחרץ אותם בפטיש על הקרש וכבש אותם עם שום ופלפל אנגלי, ואכל אותם עם לחם ולֶבֶּן. אני אהבתי את הטעם המריר שלהם ואכלתי אותם בלי כלום. אז עוד הייתי רזה מאד, אבל רוב האנשים שהכירו אותי רזה כבר מזמן מתים. כשפגשתי אותה ברחוב בראש השנה -חזרתי בדיוק עם הכלב מגן העצמאות, ובבית חיכו לי בתי ונכדי שבאו לחג – היא סיפרה לי שקרובת משפחתי ביטלה את הפגישה איתה ושהיא כועסת, כי היא בישלה עבורה במיוחד. אמרתי לה שלא תיקח ללב, ושגם אני לא ביקרתי את קרובת משפחתי הרבה זמן, כי כל הקיץ כאב לי הגב וכאבו לי מאד הרגליים ובקושי הלכתי, והיא אמרה שאני חייבת לשחות, ואמרתי לה שיש לי דלקת פרקים ואמרו לי שלא טוב לי לשחות, והיא אמרה שמי שאמר לי לא יודע מה שהוא מדבר ושלה היתה פריצת דיסק ומאז היא שוחה ואין לה שום כאבים ושגם חברה שלה שלבת שלה יש דלקת פרקים עשתה קורס מצילים ובנתה בבית בריכה, ורק שחייה זו התרופה לדלקת פרקים. חשבתי איזה חברות יש לה שבונות לעצמן בריכה. הן בטח לא גרות ברחוב עזה בקומה רביעית. רציתי להחליף נושא אבל לא ידעתי איך. אני חושבת שקרובת משפחתי כבר לא כל כך רוצה לפגוש אותה, כי היא אומרת לה כל הזמן שהיא צריכה ללכת כל יום, וקרובת משפחתי לא רוצה ללכת בכלל כי ההליכה מכאיבה לה, ולא מעניין אותה לשפר כישורים, נדמה לי שבכלל לא אכפת לה למות, היא רק רוצה להעביר את הזמן עד אז בנעימים, לשבת בכורסא, לשתות קפה ולעשן ולראות טלויזיה, מה שמצריך מינימום מאמץ גופני ושכלי. אני די מבינה אותה, כי גם אני הרבה פעמים במקום לעשות דברים חשובים צופה בקומדיות רומנטיות. הערב למשל ראיתי את הסרט "ההצעה" עם סנדרה בולוק ובטי וייט שזה סרט מאד מאד מטופש ומאד נהניתי, ובגלל זה הוצאתי את הכלב נורא מאוחר וישבנו בגינה עד אחת בלילה והרשיתי לו לאכול חצי גביע של גלידת וניל שמישהו השאיר על הספסל, כי גם אני אכלתי הערב את העוגות שנשארו מהחג ולא היה הוגן למנוע דוקא מהכלב לאכול דברים טעימים שבכלל לא בריאים. בפעם האחרונה שפגשתי אותה, היא אמרה לי: את הולכת קילומטרים עם הכלב, אז איך את לא רזה? מה את אוכלת? אמרתי לה שאני אוכלת הרבה לחם וביצים וגבינות שמנות, רק גבינות שמנות וטעימות, ובכל פעם שאני חוזרת מטיול עם הכלב אני מאד רעבה ואני אוכלת המון. ובחג גם צליתי עוף ממולא בפירות יבשים ואפיתי עוגות, בגלל זה אני שמנה ואין לי שום כוונה לרזות. היא רצתה לדעת אם אני שומרת שבת. אמרתי לה שאני לא נוסעת בשבת אבל היא רצתה לדעת גם אם אני מדליקה אורות בבית. בשלב הזה הרגשתי שאני מתחילה להתעצבן והיא גם הרגישה בזה ואמרה שזה לא משנה, היא לא אלהים, והעיקר זה להיות אדם טוב ואני אדם טוב. באותו רגע דוקא לא הרגשתי אדם טוב. רציתי מאד להגיד לה שתסתום את הפה ותפסיק לחטט לי בחיים אבל לא אמרתי כלום שזה עדיף. היא שאלה אם ארצה לבוא אליה לאכול את האוכל שהיא בישלה לקרובת משפחתי שלא באה וקצת גמגמתי שאפשר אבל עכשיו הבת והנכד אצלי ומחכים לי. לא היה אכפת לי ללכת אליה אבל אני מפחדת שאז אצטרך להזמין אותה אלי ומה שהיא תגיד על ערימות העיתונים והספרים שלי ועל איך שאני צריכה לסדר את הבית ולזרוק את הכל כמו שזרים שנכנסים אלי בדרך כלל אומרים וגם הבנות שלי חושבות ככה, ואני אומרת אחרי שאני אמות תזרקו הכל, אבל כל עוד אני חיה בבקשה הניחו לי לנפשי.   

הסיוט / סיפור

 את הנובלה שלהלן כתבתי לפני יותר מעשרים שנה והיא התפרסמה בזמנו בהוצאת "גוונים".

 

הסיוט

 

ביום אני אשה כמו כל האנשים, אבל בלילה אני בגיהנום, וזה הכל בגלל הסיוט. הסיוט לא תמיד מתרחש באותה צורה, אבל תמיד תמיד בעלי לשעבר לובש מדים נאציים וכובע מצחיה נאצי ורוכב על סוס אפור כחול ויש לו ביד שוט. לפעמים הוא מכה אותי בשוט ולפעמים הוא בועט בי ברגליים או ברגל אחת, והרגל הפצועה שלו תלויה על הסוס בלי נוע. לפעמים הוא מכה אותי בקב הנכים שלו, קב עץ ארוך וכבד שהוא מחזיק מתחת לזרוע, הוא מכה אותי על הראש, על הכתפיים על הגב עד שנוזל לי דם מהאף, על הידים על הרגליים והוא בועט לי ברגליים בחזה ובבטן ואני מתקפלת מכאבים ואני לא יכולה לצעוק הקול שלי נאלם והגרון כואב כאילו נחתך בסכין לפעמים בעלי אוחז בסכין פוצע אותי בסכין מאיים לתקוע אותו בלבי אבל אז אני מתעוררת לפעמים אין לו סכין רק שוט והוא מכה בי ובסוס הכחול ואומר לי לחמם לו את הרגל הפצועה בין הרגלים ושם לי את הרגל הפצועה בין הרגלים והיא קרה כמו קרח ואני צורחת ואז אני מתעוררת ותמיד אני עייפה כשאני מתעוררת וכל היום אני עייפה ונדמה לי שלא ישנתי בכלל כל הלילה כי כל הלילה בעלי לשעבר שהוא פרש נאצי שהוא בעלי לשעבר היכה אותי מכות רצח כל הלילה ואני מפחדת בערב להירדם אני מחכה עד שתעבור שעת חצות ואני רוצה לחכות עד שיעלה השחר אולי אז תהיה לי מנוחה אבל בין אחת לשתיים כואב לי כל כך הראש שאני נרדמת ואז הסיוט חוזר ולפעמים כשאני רוצה להתעורר אני לא יכולה להתעורר והסיוט נמשך ואני בוכה מתפללת לאלוהים שיתן לי מנוח מהסיוט ואין לי מנוח.

כבר שתים-עשרה שנים שנפרדתי מבעלי ובקושי בקושי אני זוכרת איך הוא נראה, אבל בחלום הפנים שלו חדים וברורים יש לו עיני פלדה כחולות שהמבט שלהן כואב ושפתיים עבות והעור שלו כהה והשער שלו שחור כמו עורב ומתולתל ובחיים הוא לא היה גבוה אבל בחלום הוא ענק והכתפיים שלו שהתעבו מהליכה בקביים יכולות לחנוק אווזים ונשים ולמלוק ראשי עופות וסוסים. לפעמים הוא מחזיק רובה שהוא יורה בו לכל עבר. רובה צ'כי ישן שמשמיע רעש איום ומרעיד את הכל. לפעמים הוא פוגע בעורבים שמקרקרים על הגג ושופך את הביצים מקני התורים והביצים נשברות ומתנפצות ועיסת חלמונים זהובה נוטפת מקצה הגג אל החצר בלולה בשברי קליפות לבנות, סיד לבן וזפת, והעורבים מכים ברגליהם על הגג כשהם אצים לזלול את הביצים השבורות ומבעד לגגון רואים את צפורני רגליהם נאחזות כמו בטרף.

וד"ר דוד הוא שאל אותי למה אני לא מתחתנת שוב למה אני לא יוצאת עם גברים. אמרתי לו אני מפחדת כשאני מדברת עם גבר אני מפחדת אולי הוא יכה אותי אם אני אכניס אותו הביתה אולי הוא יהרוג אותי ואני רוצה לחיות. אני אוהבת לחיות, אני אוהבת לאכול ולחיות. כשהייתי ילדה אמא שלי היתה יושבת מולי כשאכלתי. היא לא אכלה כשאכלתי היא לא אכלה כשהסתכלו היא היתה שמנה מאד. היא הסתכלה לי לתוך הגרון ואמרה איך את אוכלת ואני כמעט נחנקתי לא רציתי לאכול והיא אמרה שוב את לא אוכלת בקושי את חיה את חיה על כדורים. והיא היתה שוכבת בסלון על הספה הגדולה מול הטלויזיה שוכבת בשמלה הישנה ברגלים יחפות צועקת לי מהסלון שומעים אותך לועסת כמו עכברים והייתי נחנקת לא אכלתי. חיכיתי עד אמצע הלילה לאכול כשהיא תלך לישון אבל היא צעקה לי מתוך שינה איך את אוכלת שומעים אותך כמו עכברים. ואבא שלי היה קונה לי בננות שאהבתי הוא רק רצה שאני אוכל הרבה. כשאכלתי כרובית מבושלת הוא קרא לי שפן. הייתי צריכה לאכול הרבה כי מקודם הייתי חולה מאד. לא ידעו מה זה הלכתי למות. האחות בקופת חולים אמרה זה טיפוס, זה מאה אחוז טיפוס הרופא לא ידע, אמר לי תלכי לים. בכיתי. הוא אמר מה קורה איתה אבל האחות אמרה זה טיפוס ולא הלכתי לים. אולי אם הייתי הולכת לים הייתי מתה מי יודע. היו הורגים אותי הרופאים ולא היו לי ילדות, מי יודע. אבא שלי קנה לי כל הזמן שוקולדים שאני אשמין. שוקולדים טובים - רוזמרי, טובלרון, שוקולדים יקרים, ועוגות נפוליון. אכלתי בעיקר את הקרם כי היה לי קשה ללעוס. שלושה שבועות הייתי חולה כמעט מתה האכילו אותי בכפית. אבא שלי ישב לידי בלילה לשמור שאני לא אמות בלילה. הוא לבש חלוק רחצה כחול ארוך עם חגורה קשורה סביב המתניים. הוא ישב ליד שולחן הכתיבה וקרא את "הנילוס הלבן" או "הנילוס הכחול". הוא רצה להיות כמו ריצ'רד ברטון מגלה הארצות, שנסע אל מקורות הנילוס ודיבר ארבעים שפות. אבא שלי רצה לנסוע למקומות הנידחים ביותר לגלות ארץ חדשה להיות שם האדם הלבן הראשון ללמוד את שפת המקומיים את מנהגיהם להביא אליהם את הקידמה. אבל הוא רק עבד כל הזמן ואני כל הזמן הייתי חולה. כל הזמן הייתי מקלפת את נייר הזפת מהחלון ומדביקה אותו מחדש,  והייתי שומעת מוסיקה של מוצרט רק את זה הייתי יכולה לשמוע האויר רעד לי מול העיניים ובתוך האויר הרועד רעדו אורות אדומים קרניים ורודות רעדו כתמי אור ורוח הסתובב לי הראש הסתחררתי כמעט נפלתי אם ירדתי מהמיטה בקושי יכולתי לחזור והזמן לא חלף הימים הלילות עמדו באמצע הלילה הסתכלתי בגב של אבא שלי יושב ליד שולחן הכתיבה קורא אני אזכור את הגב שלו בחלוק רחצה כחול כשהוא כבר לא יהיה הוא שומר עלי בלילה הוא לא נותן לי למות.

בצבא הרופא טפח לי על השכם בום אמר הכל בסדר הייתי כמו שלד העצמות בולטות עצמות הלחיים בולטות אמות הידיים רק עור ועצמות הרופא בצבא אמר הכל בסדר, נתנו לי פרופיל תשעים ושבע, לחשו לי מספרים מצדו השני של החדר. לא שמעתי אבל ניחשתי והרופא אמר הכל בסדר. היינו רק בתחתונים וחזיה, אני וכל הבנות, והמתניים שלי חמישים ושמונה סנטימטר בכיתה שמים אותי על החלון לראות אם האור עובר והשמלה שלי תכלת כמו השמיים.

בצבא אפשר לאכול רק את הזיתים והמצופים מהשק"ם. לא אכפת לי אני כמו רוח, אני לא עושה כלום בזמן. בחדר-המשמר ריח כבד של שמיכות צמר, ריח כבד של צבא. אני ודליה מדברות על בחורים איטלקיים. לדליה יש שבעה אחים ואחיות. אף אחד לא בא לבקר אותה. כשיש ביקור הורים היא מתעלפת. בלילה אני ודליה מדברות על בחורים איטלקיים, כמה הם מקסימים, אנחנו חולמות לנסוע לרומא, להתחתן. אני אתחתן בפירנצה בקתדרלה הגדולה. מול הקתדרלה יש חנות של שמלות כלה, שמלות כלה איטלקיות. אני אלך בשמלת הכלה מסנטה מריה נובלה על פני הבטיסטרו אל הקתדרלה הגדולה. פירנצה רק חלום. הייתי בת שמונה-עשרה, רבתי עם אבא שלי. הוא רצה להגיד לי לאן ללכת מה לעשות תעשי מה שאני אומר לך. אני רק רוצה לשבת בסנטה מריה נובלה תחת החלונות של גירלנדיו עם הפרה והסוס. אני זוכרת רק פרה וסוס. את ישו הקטן באבוס אני לא זוכרת אולי נסתכל בתמונות בספרי אמנות. אני אוהבת את גירלנדיו. בחדר-המשמר ריח כבד. דליה לא היתה באיטליה אף פעם. היא רק חולמת לנסוע. אני נרדמת בקושי חולמת על איטליה אבל יש לה ריח של שמיכות צבא אפורות וחומות. ריח כבד של אבק. אנחנו שומרות על בור התחמושת, בארבע בבוקר קור כלבים. בבוקר אני לא יכולה לזוז יש לי חום. האחות נותנת לי פתק לשכב. לא ידעתי שיש לי חום, רק חשבתי שאני הולכת למות.

אני יושבת בפתח החדר בטירונות חושבת על דני. עכשיו הוא בים ואני אוהבת אותו. אני חושבת שהאהבה תחזיק לנצח אני מציירת לו ציורים והוא מלח בלי פנים כי את הפנים שלו אני מפחדת לצייר שלא יתקלקלו לי העיניים החומות אני מאוהבת בו מאד הייתי רק בת שמונה-עשרה. כמה כוח לאהוב יש בגיל שמונה-עשרה. לא פחדתי מגברים הוא סחב אותי פעם על הידיים הייתי קלה רזה כמו שלד. נשא אותי על הידיים באמצע הלילה שלא אדרוך בבוץ חיבק אותי כמו גל.

אני שוחה בחוף הכרמל המים כחולים מלוחים שורפים לי את העיניים אני צפה הגל נשבר קצף לבן על הגלים אני ממוללת קצף כמו תחרה בועטת בגבשושית של חול אני ילדה אני כבר לא ילדה דני הפליג לחודשיים שלושה ארבעה חיכיתי עד שנשרפתי יש לו הרבה נערות בכל נמל אני רק ילדה אני לא כלום הוא יוצא עם חברה שלי אני בוכה אבל אני לא כועסת. אחר כך אני כועסת אחר כך אני שוכחת איך הוא נראה אני מתחתנת. מהר אני מתחתנת מהר אני יולדת מהר אני אמא אני לא יודעת איפה בעלי לאן הוא נעלם לאן הוא הלך. מתקשרים מהטלויזיה איפה הצנזור צריך לקצץ ידיעות לקצץ סודות מדינה מן החדשות. אני לא יודעת איפה הוא אל תשאלו אותי מה אתם רוצים אין לכם זמן אתם לחוצים אני לא יודעת איפה בעלי אני עייפה אני עייפה אני רוצה למות.

סינדרלה לא התחתנה עם הנסיך. סינדרלה התחתנה עם השכן, סחבה סלי ירקות מן השוק. הוא לא עזר לה, בעלה, כשהיא היתה בהריון. היא סחבה מן השוק סלרי, לפת, צנון, עגבניות. היא סחבה תפוזים וסחטה תפוזים למיץ. היא הביטה מהחלון דרך הסורגים. נסיך ונסיכה עברו בלימוזינה השכנים הסתכלו סינדרלה הסתכלה יכולתי להיות נסיכה אבל אני לא. אני לכלוכית ואני מקבלת מכות. אם המכות כואבות אני בורחת לשכנה, היא אחות, היא מנקה לי את המכה, מורחת לי משחה. אני חוזרת הביתה לישון ואני מקבלת עוד מכות. הילדה עם חום גבוה הילדה חולה. בעלי שואל אם די אם הכל כבר נגמר. עוד לא נגמר. עוד לא נמלאה סאת סבלי. עוד לא נמלאה.

ד"ר דוד רוצה לדעת למה אני לא מתחתנת שוב. הוא שואל את לא מכירה זוגות מאושרים. אני מכירה זוגות מאושרים אני לא אוהבת אותם. נתן לא רוצה שאשתו תנהג במכונית היא נוסעת בשלושה אוטובוסים חוזרת בשלושה אוטובוסים. אני לא אוהבת את הזוגות המאושרים שאני מכירה. אני לבד ואני עושה מה שאני רוצה. אני לא רוצה להתחתן לקבל מכות כמו בסיוט. ביום אני לבד אף אחד לא מרביץ לי רק בלילה אני בגיהנום. הגיהנום לא עובר עם הנישואים, הגיהנום נשאר בנשמה ממוסמר אליה במסמרים אם יתקרבו אלי אני אתכווץ אני לא מרשה לאף אחד להתקרב אני לא מרשה לפגוע בי אם ירביצו לי אני אצעק אני אחזיר בלילה אני צועקת הרבה בחלום לא בקול בקול אני רק נאנחת פוקחת את העיניים החושך כבד הכלבים נצמדים אלי הם רכים. אני אוהבת לישון עם הכלבים כבר התרגלתי. הם מביאים לי בוץ למיטה מביאים לי אוכל של כלבים קוצים שנדבקים להם לפרוה חתיכות צמר מנעל הבית שהם אכלו המיטה שלי כמו האדמה בחוץ כבר לא אכפת לי כשאני עייפה אני ישנה אני אוהבת לישון עם כלבים להתעורר לידם מהסיוט אבל בחלומות הם אינם רק בעלי מרביץ לי מכות רצח. אני לא אתחתן לעולם, אף אחד לא ירביץ לי יותר אף אחד לא ירביץ לי ולא יגיד לי מה לעשות.

אמא הרביצה לי בקולב של עץ כשחתכתי לה את הגומיה של המיקסר. התחבאתי מתחת למיטה. לא בכוונה חתכתי, לא בכוונה. אמא הכינה גלידת תות גלידת בננות גלידת ענבים ירוקה עם ענבים קפואים בתוכה. הגלידות היו בקופסה לבנה של פלסטיק. אני אוהבת גלידה. אמא מחזירה אותנו מהגן ואחי בכל יום מבקש מתנות. אמא קונה לנו מתנות קטנות, בובות קטנות בשקית של פלסטיק. אני אוהבת את הבובות הקטנות הורודות. אבא לא מרביץ. אני מפחדת ממנו כשהוא כועס עלי הוא לא מרביץ אני מפחדת כל הזמן כשאני חוזרת הביתה מתנועת-הנוער דופק לי הלב כמו פטיש. אמא אומרת לאן את הולכת את חיה על כדורים. היא לוקחת אותי כל הזמן לרופא אני אולי חולה אולי לא מאבא אני מפחדת. אני רוצה לנסוע למקום רחוק אני רוצה לא לראות אותם לעולם. אם אני אתחתן עם בעלי אולי אהיה חופשיה. אבל אני לא. אני מחליפה אדון באדון ואני מקבלת מכות. אחי אומר שבעלי לא רצה להתחתן אתי, שאבא שלי הכריח אותו. אולי אבא שלי איים עליו ברובה אם לא תתחתן איתה אני אהרוג אותך והיה לנו דם בסדינים דם על הסדינים בחדר סדינים לבנים סתורים. אבא שלי רק אמר אתם חיים כמו זוג נשוי אז תתחתנו. הוא לא צעק. מבעלי בהתחלה לא פחדתי לא פחדתי הוא לא הרביץ בהתחלה אני לא יודעת מה אני זוכרת ומה נדמה. אחי אמר שהמאהבת של בעלי יפה. אחי נהנה מזה הוא צוחק. למה הוא שמח שבעלי בוגד בי. היית צריכה לעזוב מיד. לאן הייתי הולכת. את מי אני שונאת יותר את המשפחה שלי או את בעלי. אני לא באמת יודעת.

לבת הבכורה שלי יש בקע בטבור. אני אומרת באתי ללדת. האחות צוחקת עכשיו עכשיו? הצירים חזקים אני לא יכולה לעמוד. חמותי חושבת שאני אשמה שיש לה בקע בטבור. כשהבת השנייה נולדת היא אומרת לי לשמור עליה, שלא יהיה לה גם בקע בטבור. אני רוצה להיות מכשפה לעשות פו שחמותי תיעלם וגם אמא שלי גם אחי רק את אבא שלי אני אחזיר מהמתים והוא לא יצעק עלי עכשיו הוא מחייך. אני אוהבת שהוא מחייך ומשחק לי באצבעות. האצבעות שלי קטנות, ושעון הזהב שעל הקיר מראה תשע. על הכוננית ספר בכריכה אדומה France against herself. אבא אומר לי שזה צרפת כנגד עצמה. מה זאת אומרת צרפת כנגד עצמה.

אני כבר בתיכון כשאני קוראת את ויקטור הוגו. פריס כנגד צרפת וצרפת כנגד עצמה - או אחרת? אני זוכרת את טיבו הזאב מחכה שהים יגאה והוא יטבע וימות. ויקטור הוגו מפחיד אותי. אני המכשפה מפריס אני ז'אלי קראתי ז'אלי לחתולה השחורה שלי היא היתה בהריון ונדרסה לחתולה השניה קראתי אסמרלדה. ויקטור הוגו מפחיד אותי. אולי ישרפו אותי על המוקד כמו צועניה אולי יתלו אותי אולי אני צועניה אבודה אני זרה. בכל מקום אני זרה. ככה ליילה אמרה: יש אנשים שזרים בכל מקום.

בשכונת העוני אני סינדרלה. האנשים יודעים שאני לא משם. נשים עניות אוחזות בכנף שמלתי מבקשות שאקח אותן לעוזרת, למטפלת. אני אומרת להן שאני עושה הכל בעצמי, הן לא מאמינות, לא מאמינות בכלל. אני פורשת את הידיים שלי הבקועות ממי הכביסה הן עדיין לא מאמינות. אני זרה אני שלגיה אני מחכה לנסיך אני לא שייכת לפה אבל כבר התחתנתי, כבר ילדתי, כבר אני מטיילת עם העגלה פה ברחוב במגרש המשחקים אני יושבת עם השכנות ואני לא מכאן אני יודעת והן יודעות ובלילות כשהן ישנות אני רכונה על כתבי היד הלטיניים. אני חושבת לטינית אני מכשפה. לטינית שפה של מכשפות.

עכשיו הבנות גדולות אני מחכה להן שיחזרו אני חושבת אם יהיו להן חיים טובים שיהיו להן חיים טובים לא כמו שלי אני חושבת אם יש לאהבה סיכוי אולי יש אני לא יודעת יהיה לי בעל במיטה עם שני כלבים. הכלבים ינשכו אותו אני לא יודעת אם הוא ירביץ לי, אני מפחדת. אני לא רוצה שיגידו לי מה לעשות אני עושה מה שאני רוצה אני מדברת עם מי שאני רוצה אני מזמינה את מי שאני רוצה לבית. בעלי לא אהב שיבואו אלי חברות שיבואו אלי קרובים והוא בעצמו הלך. הייתי לבד כל הזמן לבד כבר התרגלתי להיות לבד אולי אני צריכה להיות לבד רק עם כלבים רק עם חיות. סמי אמר את לא לבד, את כל הזמן עם הילדות שלך. הוא צדק. אף פעם לא הייתי באמת לבד. תמיד היו לי הילדות. והכלבים. והחתול. ושתיל של אבוקדו שהנבטתי בעצמי בצנצנת ריקה של דבש.

הבנות שלי צוחקות כשאני מגדלת שתילי אבוקדו תוקעת גפרורים בגלעינים מניחה אותם על צנצנות מים על פלגי מים. אני רואה מפלי מים בין צמחים מפלי נחל עיון בדרך למטולה ארבעה מפלים הלכתי שם פעם אחר פעם. פעם טעינו בדרך נכנסנו כמעט ללבנון היה מסוכן בעלי לא הרביץ לי בטיול הוא לא הרביץ לי אני מפחדת כל הזמן שהוא ירביץ לי עכשיו הוא לא כאן להרביץ לי עכשיו אני יכולה לנוח לישון לא לפחד אבל הפחד זה כמו דבק זה נדבק בתוך הנשמה זה לא עוזב זה כמו עלוקה הפחד. אם יתקרב אלי גבר אני אתכווץ אני אכסה את הפנים בזרועות על הפנים הכי צריך לשמור מהמכות על העיניים ד"ר דוד צוחק ממה את מפחדת לא ראית זוגות מאושרים באמת לא ראיתי אני צריכה תמיד להתגונן אני מתגוננת מגברים אם הם באים לתקן את החשמל או המים אני צריכה להיזהר אני לא יכולה להכניס כל אחד הביתה אני מפחדת לימדו אותי איך להיזהר תשימי שם של גבר על הדלת, בספר הטלפונים, אחרת לא יהיו לך חיים נשים כל הזמן מפחדות כל הזמן מפחדות ד"ר דוד שומע או לא שומע אולי הוא נרדם הוא עייף הוא מפהק הוא אומר סליחה. אני צריכה להתגונן כל החיים שלי זה להתגונן להתגונן אסור לי להרפות לרגע אם רגע אחד אני מרפה אני נחשפת לסכנה הסכנה שם תמיד. אשה צריכה להתגונן להתגונן להיות מוכנה תמיד לברוח להרביץ אם היא יכולה להרביץ חזרה להפחיד בחזרה פגשתי אותה בחדר-מיון בהדסה היא אמרה שבעלה דפק לה את הראש בקיר אמרתי לה שתתקשר אני אעזור לה היא לא התקשרה. גם היא שאלה למה אני לא מתחתנת צעירה כמוני מה אני יודעת. למה אני לא מתחתנת שלא יפוצצו לי את הפרצוף כמו שבעלך עשה לך בשביל זה אני לא מתחתנת צריך לפתוח לך את הראש עוד פעם שאולי ייכנס לך שכל אני שונאת נשים מעוכות נשים מוכות לא מחזירות נשים סמרטוט אני שונאת נשים מקטרות לא עושות כלום לא בורחות לא נלחמות היא אומרת לי בתחושת נצחון אמרתי לו שאני יודעת בדיוק לאן הוא הולך אז הוא תפס לי את הראש דפק אותו בקיר ואני אומרת לה לעזוב והיא מביטה בי כאילו נפלתי מהירח מה את יודעת את צעירה.

אני לא אהיה אשה מוכה אף פעם אף אחד לא ירים עלי יד אבל בפנים אני אהיה אשה מוכה כל לילה, כל לילה, אני לא אשתחרר אף פעם עכשיו אני יודעת אין לזה סוף זה לא נגמר לא יוצאים מזה בפנים אני אהיה מוכה כל החיים שלי אני אתכופף כל הזמן אסתיר את הפנים אחכה כל הזמן למכה הבאה למכת המוות לא אתמסר לאהבה כי האהבה מפחידה האהבה מסוכנת האהבה לוקחת את הכוח להיזהר להתגונן אם אני אוהב אולי אני אמות. 

בטירונות היתה בחורה שניסתה כל הזמן להתאבד, חתכה את הורידים שלה בשביל להתאבד. כל הזמן היא ניסתה אבל לא הצליחה. אחרי השירות ראיתי אותה בירושלים והבנתי שהיא עוד לא הצליחה להתאבד. שנאתי אותה. אני שונאת אנשים שמתאבדים, שמתעצלים לחיות, שמשתמטים מהחיים. אני רוצה לחיות. לאכול ולחיות.

בעלי מאד רצה שאני אתאבד. הוא אמר כולם בזים לך, את כשלון בכל דבר. ראיתי את העיניים שלו כשהוא בא הביתה מסתכל בי עוד לא התאבדת את עוד חיה עוד לא קפצת מהגג כמה חבל. יותר אף אחד לא יגיד לי אפס אף אחד לא יגיד לי את כלום את שום דבר אני בן-אדם ואני מישהו. ליהי אמרה לי את צריכה להתחתן כאילו לבד אני לא בן-אדם אין לי זכות לחיות אני אלמד אותם לכבד אותי אני אומרת להם בגאוה אין לי בעל, אני לבד. כשאמא של דנה שואלת אותי בתור ליום הורים אם בעלי היה בשליחות בוינה אני אומרת לה לא אין לי בעל זאת אני זה המחקר שלי אני החוקרת אני נוסעת אני לא אשתו של אני לא של, אני של עצמי. ד"ר דוד לא אוהב את זה אולי הוא חושב כמו זורבה היווני אשה שישנה לבד היא עלבון לכל הגברים.

והוא רוצה שאני ארגיש לא נורמלית בגלל שאני לא רוצה להתחתן שאני ארגיש פגומה ואני מרגישה אם יהיה גבר בחיים שלי אני ארד בדרגה אהיה אשתו של לא של עצמי עכשיו שטעמתי את טעם הכבוד טעם הגאוה אני לא מוותרת על זה כבר אף אחד לא שואל אותי אף פעם מה עושה בעלך זאת אני שעושה אני הפועל אני הנושא. כשבאתי לוינה כל הנוצרים שאלו מה המקצוע שלך כל היהודים שאלו מה עושה בעלך איך אתן נוסעות לבד אשה עם שתי ילדות עכשיו שואלים גם בישראל מה את עושה עכשיו את פה או את נוסעת אני אוהבת להרגיש מישהו בזכות עצמי כמה נשים יכולות להרגיש מישהו בזכות עצמן לא סרח עודף של גבר. כשבעלי עזב שאלתי מה היית עושה אם הייתי עושה לך מה שעשית לי הוא אמר אני לא יודע אולי הייתי מתאבד. בחיים הוא לא היה מתאבד. הוא היה הורג אותי. אבל הוא רצה שאני אתאבד כל הזמן הוא קיוה שאני אתאבד. שאל אותי על המחלות שלי. דיממתי כל הזמן אבל אני מוכרחה לחיות אני חיה בדמיי בדמייך חיי. כל הזמן הוא מביט בי בשביל מה יש לך לחיות תתאבדי כבר והוא זורק עלי דברים מפיל את הכוננית וזורק עלי את המפתחות של הרכב זורק עלי את הספרים שאני אוהבת מפיל עלי את הדלת אבל אני רוצה לחיות ואני חיה כל הזמן.

עכשיו אף אחד לא יגיד לי מה לעשות ומה לאכול ואיך לאכול. אני אוכלת לחם גבינה עוגות שוקולדים. אמא שלי לא יכולה להגיד לי כלום. אני מטגנת חביתה. בבוקר שקט בבוקר הכל שליו אין לי סיוטים אני ערה אני מטיילת עם הכלבים הלילה מת. אני אוכל ואני אחיה אף אחד לא יבוא להרביץ לי להכות אותי בשוט לנעוץ בי סכין. אם רק אצליח לא להירדם לעבוד עד הבוקר הבא אני אהיה אני ולא יבוא הסיוט. אכתוב כל הלילה כל הלילה אני כותבת שומרת לבוקר כשאני כותבת אני חיה בעלי לא יכול להרוג אותי לא יכול לגעת בי גם אמא שלי גם אחי אין לו שליטה והוא מפחד ממה שאני כותבת ואני כותבת אף אחד לא יגיד לי מה לכתוב הוא הצנזור והוא מוחק ידיעות הוא מוחק סודות מדינה כל החיים שלו הוא מוחק וכל החיים שלי אני כותבת רק בכתיבה אני חיה אותי הוא לא ימחק אין לי צנזור ולא יהיה.

והאהבה היא יכולה לבוא רק מרחוק ממרחק השנים והארצות והיא חזקה כמו שהיתה. תומס לא יבוא והוא בתוכי אני קוראת תהילים למנצח על יונת אלם רחוקים רחוקים מארץ ואני יונת אלם רחוקים רחוקים מארץ אני מייחלת לומר אני אוהבת אותך אני אומרת כל הזמן בתוכי ואתה רחוק לא צילמת אותי צילמת צללי דקלים באור השמש על חומת ירושלים ואני בתוך התמונה בתוך צללי הדקלים בתוך אור השמש על חומת ירושלים אני קוראת את אלזה לסקר שילר ובוכה מאז הלכת חשכה העיר אני אוספת את צללי הדקלים שתחתם פסעת אני יודעת תמיד כשאתה חושב עלי ולו פשט נמר את גופו על פני כל המרחק המפריד בינינו כמו אל כוכב קרוב על פני נח עם שחר הבל פיך. אני מביטה בתמונת צללי הדקלים על חומת ירושלים ואני יודעת השיר שלה הוא עלי ועליך אל תכתוב לי יותר שברת לי את הלב אני אזכור אותך לעולם אבל אל תכתוב אל תגיד לי מה לעשות כל הזמן כתבת לי מה אני צריכה לעשות אין לך זכות להגיד לי מה לעשות אין לך זכות להגיד לי למצוא מישהו אחר אתה מתנשא אני לא יכולה לסבול את זה אמרת שיש לי דעה שלילית על גברים צדקת חשבת שאהבתי את בעלי טעית. לא אהבתי אותו אף פעם רק רציתי מאד להתחתן חשבתי שבגלל זה אני נענשת בגלל זה הסיוט ירדוף אותי כל ימי. אותך אני אוהבת הייתי חיה ומתה בשבילך אבל לא הלכתי אחריך. לא עזבתי בשבילך את ירושלים לא באתי אחריך. אל תגיד לי לאהוב להתחתן לשכוח אותך אל תגיד לי מה לעשות. אפילו מגרמניה אתה רוצה להגיד לי מה לעשות אין לך זכות אתה קורא לי מושכת לבד אני מושכת לבד זה ענייני אני שונאת שאתה אומר לי תתחתני כי בעצם בלב אתה חושב תאהבי אותי לנצח אל תגיד כלום אני אוהב אותך לנצח ואני אעשה מה שאני רוצה אל תנקה לעצמך את המצפון לא אהבת אותי באמת רק אני אהבתי אותך ידעתי את זה כמעט כל הזמן ידעתי את זה במכתבים אני לא יודעת אם אהבו אותי באמת פעם אם הייתי יכולה לעמוד באהבה אמיתית אני לא יודעת. אהבה אמיתית מפרקת אותך מכל התחמושת כשד"ר דוד אומר לי תתחתני תצאי עם גברים הוא לא מתכוון לאהבה רק לסדר הכל כמו שמסדרים אותיות כמו שמכינים סלט ירקות עגבניות ומלפפונים כמו שמניחים בשר ליד תפוחי-אדמה הוא רוצה שאני לא ארצה להיות לבדי אבל העונג להיות מלכה של עצמי העונג הזה חזק מכל הייתי שפחה ויצאתי לחופשי אני שונאת את עצמי כמו שהייתי אז שונאת את מה שעשיתי את מה שאמרתי את החברים של בעלי שהלכנו איתם בכל יום עצמאות לחרוך בשר על האש. יער ירושלים מלא עשן ריחות בשר חרוך אני נחמדה לאנשים שאני לא מכירה מדברת איתם על כלום אני לא רוצה להיות פה בכלל עכשיו אני לא נוסעת להורים לא נוסעת לקרובים אני רק בבית עם הכלבים שלי ד"ר דוד שואל לאיזה מופע של הפסטיבל את הולכת ואני אומרת לו אני לא מהמעמד שהולך למופעים של הפסטיבל והוא ממשיך לשאול בכל פעם איזו הצגת תיאטרון ראית הלכת למסעדה עם חברות אין לי כסף לתיאטרון ואת החברות אני מזמינה הביתה זה זול, ואני בעצמי מבשלת המון אוכל אני מבשלת ואני בעצמי אוכלת הכי הרבה מכולם ביצים ולביבות ולחמניות ועוגות לאכול זה לחיות והחברות שלי הן רק אוכלות סלט פרוסת עוגה זעירה כולן רזות שומרות על דיאטה הולכות לשיעורי התעמלות. אני לא איכפת לי אני רק רוצה לאכול ושלא ייגמר האוכל אף פעם שלא נהיה רעבות. אני לא הולכת לשיעור התעמלות ואני לא רצה רק אחרי הכלבים אני רצה בבוקר כשהשמש זורחת הכלבלב מלקק אותי מעיר אותי אני כל כך רוצה עוד לישון לא רוצה להתעורר בשש בבוקר אבל כבר השמש זורחת הכלבים כבר מקפצים אני מוכרחה להוציא אותם והם מושכים ואני נמשכת ואני רואה אנשים משכימים קום לרוץ או ללכת קושרים להם סרט סביב השיער רצים מזיעים בנעלי התעמלות או הולכים הליכה מהירה כאילו הם ממהרים אני שונאת את האנשים האלה מה יש לכם לקום עם שחר אין לכם כלב שמעיר אותכם אין לכם תינוק תישנו לעזאזל תנוחו אם אתם יכולים מה אתם רצים אני הייתי מתה לישון עוד שעה שעתיים עם הכלבים שלי מקופלים כמה הם חמודים כשהם ישנים מקופלים כמו שבלול.

וד"ר דוד שואל לאן את נוסעת לחופשה בחיים אני לא יוצאת לחופשות עכשיו אני מתרגמת מדריכי טיולים לאיטליה אני מטיילת בעמק אאוסטה באלפים קר יורד שלג. טייס אמריקאי קרע כבל של רכבל עשרים אנשים נהרגו שימותו כל האמריקאים. יש שם שמורת טבע גן ענק מלא איילות, דובים, נשרים. איך הדובים לא טורפים את האיילות אולי מאכילים אותם בשר בשפע ומה נעשה במאה העשרים בסוסים ובאיילות ובאבנים הגדולות שבהרי ירושלים רק בירושלים יש לי חיים השאר זה רק חלומות.

אני מתרגמת את הערך על מערת הברקת מי הים נכנסים לתוך המערה והאור נופל מתקרת המערה והמים בורקים צבעם ברקת אני אוהבת לתרגם את הקטעים על ערי החוף יש להם ריח של ים החוף של אמלפי יש סלעים אכולי מלח צוקים משוננים אני הולכת יחפה על הסלעים הם דוקרים לי ברגליים אף פעם לא הייתי שם. הייתי ברומא עכשיו גם רומא רחוקה אולי לא אשוב אליה לעולם.   

ואני מרגישה רע אני מדממת כל השבוע אני מדממת כל החודש נגמר לי הכוח מרוב שאני מדממת הרופאה מפחדת שולחת אותי למאה בדיקות וד"ר דוד שואל אולי היכרת מישהו יצאת עם מישהו שתים-עשרה שנים לא יצאתי עם מישהו פתאום אני אצא עם מישהו דוקא עכשיו מה אתה רוצה מהחיים שלי אני אומרת לו אני לא מספיק בריאה בשביל זה והוא שואל למה מה לא בסדר אצלך וצוחק. אני לא אומרת לו כלום זה לא עסקו וחוץ מזה אני לא יודעת מה יש לי אף אחד לא יודע. אולי אני הולכת למות אבל עכשיו אני חיה אפילו שאני חושבת על המוות כל הזמן ובכל זאת אני חיה בכל הכוח אני כותבת כמו מטורפת אני מבריקה את הבית סוחבת סלים מהשוק אני עושה הכל ואני מדממת בלי סוף הרגליים בקושי הולכות לי בערב אני אומרת לילדות תקחו את הכלבים לטייל אין לי כוח הכלבים מביטים בי מאוכזבים את לא יוצאת אני מפנקת אותם הבנות שלי קשוחות אני רק מפנקת אותם אני כמו סבתא נותנת להם לשחק להשתולל לעלות לי על הראש הם התינוקות שלי עכשיו הבנות שלי כבר גדולות. הכלבים הולכים ואני בוהה בטלויזיה אין לי כוח לקום ומחר בבוקר הכלבלב שלי יעיר אותי בשש בבוקר כשיעלה השחר ילקלק לי את הפנים וכשאכסה את הפנים בזרועות ידחף את החרטום הלח שלו בין הזרועות וילקלק לי את האף אני מנשקת אותו בכל הכוח עכשיו הוא התינוק שלי. יכלו להיות לי הרבה תינוקות היו לי רק שתיים. חבל.

אני במחזור בעלי בועט בי תעופי מהמיטה אם את לא רוצה תלכי מפה כל הזמן הוא בועט בי רק אם הוא הולך למאהבת הוא לא בועט בי. עכשיו מותר לי להיות במחזור מותר לי לדמם מותר לי להקיא אף אחד לא בועט בי אף אחד לא כועס עלי אני יכולה לדמם להיות חולה אני יכולה לשכב במיטה להסתכל על התקרה להקיא באסלה כמעט נעים לי לדמם להיות חולה בלי שמרביצים לי בלי להרגיש עריקה, משתמטת בלי שיגידו לי תלכי לעזאזל תשמחי שאני רוצה אותך בכלל אני לא שמחה.  

בבוקר תמיד יש לי כוח לקום לבוקר חדש אפילו שלא ישנתי מספיק אפילו שבעצם אני עייפה אבל אני יודעת שכבר נגמר הסיוט שעכשיו לא יחזור הסיוט שיש לי עכשיו שעות מתוקות עד שישובו השעות הקטנות של הלילה אני שותה את האור את השמיים העצים ירוקים ובגינה שתלו פרחים קטנים בכל הצבעים. ההרדוף פורח בלבן והכלבים מרחרחים את הפרחים הגדולים סוף האביב תחילת הקיץ. כבר לא צריך לחמם את הדירה לא צריך להדליק את הדוד יש מים חמים בשפע לא נצטרך לשלם הרבה חשבונות בקיץ יהיה לנו קצת כסף ללכת להצגה או לקונצרט או אפילו לבית-קפה. עכשיו אני מרגישה עשירה, אבא שלי השאיר לי כסף. פעם היינו כל כך רעבות ולא הלכנו לשום מקום ולשום דבר.

אשתו של ד"ר דוד היא היתה תמיד בועד-הכיתה. תמיד היא היתה צועקת עלי כשאמרתי שאין לי כסף. היא אמרה אם יש לך בעיות תצטרפי לועד ותעשי משהו. לא אמרתי לה כלום, זה לא עסקה שאני גרושה ואין לי עם מי להשאיר את הילדות בערב גם עכשיו השארתי אותן לבד ואני מתה מפחד אולי הן ידליקו את התנור ויקרה להן משהו ואני אמות. אני צריכה להחביא את התנור החשמלי הקטן עם סלילי החשמל הלוהטים. פעם נטע הדליקה אותו וחרכה את השטיח אבל היא הצליחה לכבות את האש. כמה אני מפחדת מאסון. אני חושבת שלאנשים כמוני קורים יותר אסונות, כי אם מישהו אין לו מזל אז כבר אין לו מזל עד הסוף. אבל האסונות קורים גם לאנשים שהכל אצלם טוב. אל תאמיני באמונות תפלות, רותי, אולי עוד יהיה לך טוב. אני מדברת עם עצמי בגרמנית שאני אבין יותר טוב.

אמרתי לד"ר דוד שהבן שלו היה עם נטע בגן וגם בבית-הספר שש שנים אבל בשום אופן הוא לא היה יכול לזכור אותי. מרגע לרגע הוא שכח אותי יותר. חשבתי איך אפשר למחוק כל כך הרבה מן הזכרון אבל אני אשה מהצד האחר של הרחוב מהצד האחר של החיים מה פתאם שהבת שלי תהיה עם הבן שלו בגן אנשים כמוהו לא מזמינים נשים כמוני הביתה.

אם הייתי יוצאת עם מישהו היו מתחילים להזמין אותי לארוחות ערב תביאי גם את החבר שלך הייתי מתה ממבוכה ומכעס. עכשיו מזמינים אותי לארוחות לשאול אותי על בעלי. איך זה להיות גרושה? טוב, תודה. בעלך רואה את הבנות? לא. למה, חבל, זה נורא חשוב. אם לא הייתם אומרים לא הייתי יודעת. אחרי שתים-עשרה שנים אתם עוד שואלים את אותן שאלות. אני כבר גרושה יותר זמן משהייתי נשואה אבל אתם עוד שואלים את אותן שאלות. הייתי רוצה לשאול אותכם גם איך זה להיות נשואים? כמה פעמים בשבוע אתם מזדיינים? מה, זה לא עסקי? לא נעים לכם לענות על שאלות כאלה? תתפלאו, גם לי לא נעים. חשבתם על זה פעם?

כשתומס היה בארץ אמרתי לעורך הדין שלי שאני יוצאת עם גרמני וזה קשה. הוא אמר אין דבר, רק תשירי לו כל יום דויטשלנד דויטשלנד איבר אלס והכל יהיה בסדר. מזל שתומס לא ידע אף מלה בעברית, אולי רק שלום. אם אני אלך למות אני אבקש מאחי שיגיד לתומס לבוא ללוויה שלי, לעלות על הקבר שלי. אני לא יודעת למה זה חשוב לי אבל זה חשוב לי. אני חושבת איך אני שוכבת במטה גוססת ותומס בא ומחזיק לי את היד ואני כבר לא יכולה לראות אותו כי מרוב שאני חולה אני כבר לגמרי עיוורת וככה תומס נשאר לי בלב כמו שהכרתי אותו כשהיינו צעירים. הרבה פעמים אני חולמת שהוא יבוא, אבל רק אם אני אלך למות יהיה לי אומץ לבקש את זה: תבוא לראות אותי, תומס, אני הולכת למות, אם לא תבוא לא תהיה עוד הזדמנות. ואם הוא יאחר לבוא הוא יבוא ללוויה, יניח פרחים על הקבר ויזיל דמעה. הוא לא יבכה הרבה, זה לא הסגנון שלו, וגם הדמעה הזו תהיה מרגשי אשמה, לא מאהבה, הוא יבקש סליחה על חטאיו ועל חטאי הגרמנים בכל הדורות אני לא מרגיש אשם אבל אני מרגיש אחראי אל תשקר תומס, אתה מרגיש אשם עד קצות הצפורניים שלך עד שורשי השערות אין לך מנוחה מרוב שאתה מרגיש אשם ואתה אומר לי את ישראל את ירושלים את הכל אני רק צללי דקלים באור שמש אני לא כלום נעלמת ברוח אתה רואה הכל ואותי אתה לא רואה. אני לא ירושלים אני אני כמו שאתה אתה יש רק אחד כמותך בעולם. הלואי שהייתי יכולה לאהוב עוד מישהו כל כך הרבה להתגעגע לעוד מישהו כל כך הרבה אין לזה סיכוי. אולי האהבה הזאת בטוחה בשבילי, לא מסוכנת, לא מושגת ולא מחייבת. אולי הכי מפחיד בשבילי לאהוב מישהו שפה, שנמצא, שקרוב, שנושם לידי שנושם עלי שיכול להרביץ. לא היית מכה אותי בחיים, אני יודעת. לא פחדתי ממך בכלל. אבל בכל זאת פחדתי מהאהבה.

סיפרתי עליך לד"ר דוד אבל רק קצת קצת כי הוא אידיוט. וגם לא סיפרתי לו על הסיוט. לאף אחד לא סיפרתי על הסיוט. בעצם באתי לד"ר דוד לספר לו על הסיוט אבל דוקא על זה לא דיברתי בכלל. סיפרתי לו קצת על המכות והוא שאל שאלות כאלה של פסיכיאטר במלים של פסיכיאטר נקיות כאלה: מתי התחילה האלימות? פתאם היה לי משונה לשמוע את השאלה הזאת במלים האלה הנקיות, כאילו זה לא דבר אמיתי. אם הוא היה שואל במלים רגילות כמו מתי הוא התחיל להרביץ לך מכות רצח מתי הוא ניפח לך את הפרצוף מתי נהיו לך עיניים נפוחות כחולות מתי שכחת איך קוראים לך מרוב שרצית כבר למות ולא לסבול יותר אולי הייתי יכולה להגיד משהו נורמלי. אבל מתי התחילה האלימות? איזה קשקוש. אלימות לא מתחילה. מישהו בא ומרביץ מכות רצח. הלואי שהיית מקשיב לי באמת במקום למלא בראש שלך טפסים של משרד הרווחה אתה כאילו כל כך מקשיב, כאילו כולך מקשיב, כל הגוף שלך רוכן קדימה האוזניים דרוכות כמו אנטנות ואתה לא שומע כלום, ואני משלמת כל כך הרבה רק בשביל שכאילו תקשיב. אולי באמת אני אחסוך את הכסף ואלך להצגת תיאטרון למופע של הפסטיבל אסע לי לחופשה, לבית-מלון. מה אני אעשה בבית-מלון, אני אמות משעמום. כולם יראו שאני לא שייכת לשם, כמו בשכונת-העוני. אני לא שייכת לשכונת-עוני ואני לא שייכת לבית-מלון. רק בבית אני במקום שלי.

כשאני בחופש מעבודה אני מביטה מהמרפסת. אני מסתכלת על הזקנים הולכים לקופת-החולים, עם מקל ופיליפינית. לכולם יש עכשיו פיליפינית, ובטלפונים הציבוריים בפינת הרחוב מדברות תמיד פיליפיניות כאילו אין טלפונים בבתים של הזקנים, אבל כל הזקנים בשכונה קמצנים פחד. אני מקוה שאני אמות לפני שאני אצטרך פיליפינית. אני מקוה שיטפלו בי אנשים מפה שמדברים עברית, לא אנשים שבאים מעבר לים להרויח כסף משפילים מבט כמו עבדים לא מסתכלים בעיניים. בשבת בבוקר חבורות של פועלים רומנים הולכים לעיר העתיקה חוזרים עם בקבוקי בירה. שום דבר לא נשאר כמו שהוא היה. אם תבוא עכשיו תומס לא תכיר את הרחוב. היה פה כל כך שקט כשבאת לא היו בתי-קפה. שאלת אותי איפה אני יושבת ולא ידעתי מה לענות, במטבח שלי אני יושבת. לקחת אותי לבית-קפה וזאת היתה הפעם היחידה שהייתי בבית-קפה עברו הרבה שנים עד שהייתי עוד פעם. עכשיו אם תבוא תומס יהיו לנו הרבה בתי-קפה לשבת בהם ותוכל להזמין קקאו בכוסות זכוכית יפות וגבוהות עם קישוט. כמעט לא תוכל להכיר את ירושלים. אפילו העיר העתיקה כבר לא אותו הדבר. אף פעם לא אהבת ללכת לשם רצית שאני אקח אותך למקומות רגילים, מקומות שיש בכל מקום ולא רק בירושלים היתה לך עין רק לאור ידעת שמה שהכי מיוחד פה זה האור השמיים זה מה שלקחת בתוך הלב העמדת אותי באור כמו לצילום אבל לא צילמת רק רצית לזכור אותי עומדת בשמש באור אני כבר לא מי שהייתי אולי לא תאהב אותי עכשיו השנים חרטו בי סימנים אולי יותר טוב שלא תראה אותי עכשיו. אני תמיד יודעת כשאתה חושב עלי אבל אני רוצה לדעת בודאות אני רוצה שתאמר לי אני חושב עלייך כל הזמן לא שכחתי אותך אף יום אין יום שאינני חושבת עליך תומס אתה של היום בעלי של הלילה אתה מחבק אותי ביום הוא מכה בי בלילה אני חיה בין חלום לסיוט אתה לא ממש והוא לא ממש כלום לא ממש רק חיי היומיום יום שוק יום נקיון יום עבודה שמש וגשם רק הדברים הקטנים של החיים הם ממש העיתון של הבוקר הצרות של הערב אבל אתם בתוכי ובפנים אני לא משתנה הזמן לא חולף אני חיה אתכם כל יום מחדש הטוב והרע מה שיכול היה לקרות ולא קרה ומה שלא צריך היה לקרות וקרה. האושר הבלתי מושג והאימה שאיננה מרפה.

והעורך אומר שאני כבר צריכה למסור את התרגום אבל אני מתמהמהת. הגעתי לבולוניה. בבולוניה המציאו את הקומדיה דל-ארטה. המציאו את ארלקינו, את פנטלונה, את כולם. בראש עובר לי רוסיני הספר מסביליה הרוזן אלמויוה, הספר, הגברת, קולומבינה, מה זה קשור לקומדיה דל-ארטה אני לא יודעת זה מה שיש לי בראש. אבל אחר כך יש המון כנסיות בבולוניה בכל מקום באיטליה יש המון כנסיות ובתוך הכנסיות המון איקונין מזילים דם או דמעות בכל כנסיה יש נס קטן איקונין מזיל דם או דמעות נמאס לי כבר מצלמים מזילי דם ובתולות דומעות נמאס לי כבר מכנסיות יוצאות לי כבר כל הכנסיות מהאף ואני שוכחת מהתרגום אני כותבת כמו מטורפת והעורך מתקשר אין זמן תגמרי לתרגם אני לא יכולה אני רק כותבת כמו מטורפת לתרגם אני לא יכולה אני נתקעת באמצע כנסיית המולד ליד המזבח ליד האבוס מוזיאון של אבוסים קטנים ישועים קטנים באבוסים קטנים איטליה כמה את נוצריה כמה את מטומטמת פעם היית החלום שלי איטליה עכשיו כבר איבדתי את התמימות אין גן-עדן אין חלום באיטליה אהיה רק זרה זרה אלך ברחובות וארגיש את הזרות רציתי להיות במילנו לרחף מעל הכנסיה כמו בסרט אבל במילנו הייתי הכי זרה נמלטנו אחרי יומיים הבטתי בעיני האנשים כמו אשה שבאה מהירח. בכל מקום זרה. הבריגדות האדומות פוצצו את הרכבת מפירנצה לבולוניה. היתה הפגנה גדולה, ענקית. שרו את האינטרנציונאל. מרחוק זה נשמע כמו תפילה. אבא שלי התרגש מאד.

אם לא אעבוד אם רק אכתוב לא יהיה לנו כסף. זה אמור להפחיד. פביאן שאלה אותי אין לך חרדה קיומית. אין לי. אני כל כך רגילה להיות רעבה כבר נהייתי אדישה לפחד נהייתי אדישה להכל. לכתוב אני מוכרחה. כתבתי עד שתיים שלוש בלילה אחר כך בקושי נרדמתי אחר כך בא הסיוט הייתי מדוכאת גם בבוקר הייתי צריכה להיות שמחה אבל הייתי מדוכאת. פתאם הכל כאילו עמד כאילו לא זז. הלכתי לד"ר דוד, סיפרתי לו על הסיוט, בכיתי. הוא אמר היום את עצובה. עוד בכיתי. הוא אמר שאבוא בעוד יומיים. שאל הרבה שאלות על בעלי על הוריו על הכל. שאל אם הוא גרמני אמרתי לו מה פתאום, הוא יהודי מה פתאם גרמני. ההורים שלו ניצולי שואה ההורים שלו היו במחנות ריכוז היו במסע מוות היו בשלג מה פתאם גרמני הוא שונא גרמנים אם הוא רואה גרמני מבוגר הוא אומר תראי גרמני בגיל חשוד הוא לא מדבר עם גרמנים רק אני מדברת. את רואה, אומר ד"ר דוד, הוא לא יכול להיות נאצי. כמה הכל פשוט אצלך, ד"ר דוד, אני יודעת שהוא לא יכול להיות נאצי רק בראש שלי הוא נאצי רק בראש שלי אני מקבלת מכות כל הזמן כל לילה כבר שתים-עשרה שנים לא ראיתי אותו והוא מכה אותי כל לילה ואני עייפה כל החיים שלי כי אף פעם אני לא ישנה באמת אני רק מקבלת מכות כל הלילה אני כבר לא בוכה אני יותר מדי מיואשת עכשיו סיפרתי לך ומה? כלום. אתה שואל אם היכרתי מישהו אם יצאתי עם גבר. את יודעת, יש גברים נחמדים, לא כל אחד מרביץ. מה אתה אומר ד"ר דוד. איזו בשורה. יותר טוב שאני אלך הביתה מעצבנים אותי שיחי ההרדופים הפרחים שלהם אני רוצה לעקור אותם לתלוש את הפרחים אחד אחד אבל כשהלילה יורד אני רואה רק את הפרחים הלבנים בתוך החושך ואני חושבת בעצם זה יפה. בעצם זה יפה אם לא מתקרבים מדי כי הריח שלהם כל כך לא נעים לי וקריר בלילה למרות שקיץ הלילה בהיר בהיר רואים היטב את הדובה הגדולה את היצול מתעקל כל הכוכבים במקום אני מטיילת עם הכלבים ופתאם כבים כל הפנסים ברחוב רק אור הכוכבים אפילו אין ירח ואני כמעט נופלת כושלות לי הרגליים בחושך והכלבים מקפצים בשמחה הם לא זקוקים לאור הם מריחים את הדרך ואני יושבת על ספסל שנצבע אדום המתכת קרה אבל לא אכפת לי. אני מביטה בכוכבים ואני מרגישה נחמה גדולה.

ואני כבר לא רוצה ללכת לד"ר דוד אף פעם. הוא מעצבן אותי כל כך כמו הניה כשהיא שואלת בפעם האלף בעלך רואה את הבנות למה לא חבל זה נורא חשוב ואני ממציאה לה סיבות לא לבוא אליה שאני לא יכולה בשבת אין לי איך להגיע ובשבוע הבא אני נורא עסוקה כי היא מעצבנת אותי ואמא שלי מעצבנת אותי כל הזמן יורם צלצל להגיד לבנות חג שמח? בשביל שאני אגיד לה לא והיא תגיד מנוול כאילו היא לא עולצת בלב לראות אותי סובלת פעם זה היה מצחיק היא שאלה אם המנהלת באה לנחם אותי כשאבא מת דוקא היא באה אמרתי לאמא שלי בוודאי שהיא באה וישבה הרבה זמן ואמא שלי התאכזבה מאד קיותה שאגיד לה לא ועכשיו ד"ר דוד מעצבן אותי ממש כמו אמא שלי ממש כמו הניה עם השאלות שלו כל הזמן יצאת עם מישהו, למה את לא מתחתנת, הילדות היו בקשר עם בעלך, למה לא. פתאם עכשיו אחרי שתים-עשרה שנה פתאם הכל צריך להסתדר להיות כמו שצריך, למה מה קרה? ואם הייתי אצלך בטיפול שתים-עשרה שנה שתים עשרה שנה היית שואל אותי כל שבוע יצאת עם מישהו, למה את לא מתחתנת. אני לא אתחתן אם אני לא אתאהב אבל אני לא אומרת לך את זה כי אתה מטומטם. אף פעם לא חשבת שיש לי זכות להתאהב רק רצית לסדר הכל כמו שמסדרים לחם וחמאה נישואים זה לא לחם וחמאה אני לא רוצה להיות חמאה על לחם שמישהו אוכל אני לא רוצה להיות לחם חוק אני לא רוצה להיאכל נגיסה אחר נגיסה כשאני מדברת אתה פתאם נעלם אתה לא נותן לי לדבר על אמא שלי שמעצבנת אותי כל הזמן כל כך מעצבנת אתה רוצה רק לשמוע על בעלי אין לי מה להגיד על בעלי לא ראיתי אותו שתים-עשרה שנה אני בקושי זוכרת איך הוא נראה הוא רק סיוט הוא לא ממש רק הסיוט ממש הסיוט סיוט ובעלי בעלי הסיוט כבר יש לו חיים משלו ומה שהיה באמת או לא היה כבר מזמן לא קשור עכשיו אני צריכה להוציא את הסיוט מתוכי כמו שמוציאים דיבוק כמו שמכפרים על חטא נורא אתה יכול לעזור או לא אולי אני צריכה ללכת לרב להשתטח על קברי קדושים להדליק נרות דברים שרואים בטלויזיה שמדברים עליהם כל הזמן ואני מסתכלת כמה מוזר פעם הלכתי לראות מה עושים במערת אליהו המון נשים הדליקו נרות התפללו בכו רצו לתת גם לי נר להדליק אבל הלכתי. גם שם הייתי זרה.

אני לא יודעת איך להגיד לד"ר דוד שאני לא רוצה יותר לבוא כי הוא תמיד אומר בשבוע הבא כאילו זה מובן מאליו כאילו לעולם אני לא אפסיק לבוא אליו לשבת על כסא הבד לנגב את עיני בממחטות הנייר להגיד לו לא כשהוא שואל יצאת עם מישהו כל האנשים ברחוב שואלים יצאת עם מישהו אפשר להכיר לך מישהו הייתי עוד צעירה כולם רצו לחתן אותי שאלו אפשר להכיר לך מישהו הייתי צריכה לנער ממני את האנשים כמו שמנערים עלוקות. לא אמרתי כלום על תומס על תומס לא דיברתי רק לעורך-דין שלי סיפרתי והוא אמר אין דבר תשירי לו כל יום דויטשלנד דויטשלנד איבר אלס והכל יהיה בסדר. יותר לא אמרתי כלום על תומס לאף אחד תומס רק נשאר לי בתוך הלב וחשבתי איך בן-אדם שכל כך רחוק שלא מתראים איתו אף פעם יכול למלא את החיים כל כך חזק בעוצמה כזאת להיות לידי כל כך שאפשר להרגיש אותו נושם להרגיש אותו לידי עשרים וארבע שעות ולא להרגיש אף פעם לבד. אולי תומס יחזור אולי הוא יבוא לבקר עוד פעם ואולי הוא אפילו היה ולא בא לבקר אותי כי אמרתי לו שעדיף לנתק את הקשר אם זה נכון אני אשתגע לא יכול להיות שהוא יבוא ולא יבקר אותי אם הוא יהיה פה אני ארגיש כמו שתמיד יכולתי להרגיש מתי הוא יבוא מתי הוא ידפוק בדלת בלי שידעתי שהוא יבוא. הייתי מחוברת אליו כל הזמן.

עכשיו אני מפחדת לקרוא את המכתבים. לפתוח את הצרורות ולקרוא את המכתבים ולהביט בתמונות אני מפחדת. כשקיבלתי אותם הייתי בוכה שעות הייתי כמו אשה חולה בקושי עומדת על הרגליים פחדתי לקום מהמיטה שלא אפול. ידעתי מהמכתבים שלא אהבת אותי באמת רק אהבת את הרעיון את האשליה של האהבה הגדולה, הרומנטית, החוצה ימים ושעות אור. וגם פחדת מהאהבה שלי מהכוח שלה מזה שלא היה לה סוף שלא התביישתי בה לא יכולתי להתבייש בה לא יכולתי להחביא אותה אהבתי אותך כמו שצועקים כמו שרצים בגשם כמו שטובעים במערבולת בלי סוף.

ואיפשהו שם במגרה יש לי תמונת צללי דקלים באור שמש על חומת העיר העתיקה שלחת לי אותה שתהיה לי ואני לא בתמונה רק צללי דקלים על החומה אבל אני בתמונה. אני חושבת אולי מחר אחפש את התמונה ואביט בה. הלילה אין לי אומץ. אני כבר עייפה אני רוצה לשכב הכלב מילא את המיטה בוץ וקרעי נייר אבל כבר לא איכפת לי אני שוכבת רק שלא יבוא הסיוט אני מפחדת לעצום את העיניים פוקחת אותן עד שהן כואבות מביטה במנורה עד שמסתחררים לי מעגלי אור מול העיניים אני חייבת לעצום את העיניים אני חייבת לנוח ואני יודעת ברגע שאירדם יבוא הסיוט ואין לי כוח ואני מתפללת ללילה שקט לליל מנוחה אולי אלך עוד פעם לד"ר דוד אולי זה יעזור אני לא יודעת. כשאתה נואש אתה נאחז בקש. נורא לדעת שאי אפשר לעזור לך שאין מי שיכול לעזור לך ונשאר לך רק להתפלל לבקש רחמים במה חטאתי על מה אני מכפרת כיצד אוכל לעשות תשובה.

אני הולכת עוד פעם לד"ר דוד ואני אומרת לו שאני כבר מיואשת שכבר אין לי תקוה שמשהו ישתנה ואני רואה בעיניים שלו שהוא מרחם עלי בסך-הכל הוא בן-אדם טוב רק שהוא לא יכול לעזור לי הרבה. הוא רוצה לתת לי כדורים נגד חרדה הוא אומר שזה יעזור אבל אני לא רוצה כדורים אני רוצה לדבר על בעלי אני רוצה לדבר על כל השנים שהייתי בגיהנום שהייתי בקבר אני לא רוצה שיתנו לי כדורים ואני אשן וזהו אני רוצה להוציא את כל המוגלה מהגוף את כל הרעל מהלב לדבר על מה ששתקתי כל כך הרבה שנים הייתי שוכבת במיטה לא נרדמת מחכה שהוא יחזור מהמאהבת ויצעק עלי וירביץ שכבתי במיטה ורעדתי וכל הזמן ראיתי אותו בא עם רובה ויורה בי והבנות שלי במיטות בוכות צועקות כל הזמן חשבתי הוא יהרוג אותי ופחדתי להגיד שלא יחשבו שאני משוגעת כי מה פתאם הוא יהרוג אותי הוא בן-אדם מאה אחוז נורמלי עובד בעבודה אחראית מלומד מדבר עם השכנים בנימוס ורק אנחנו בבית מכירות את הטירוף ורק אנחנו פוחדות אי אפשר להגיד לאף אחד אי אפשר לספר רק אלוהים יכול לעזור ואני כל הזמן מפחדת שעוד מעט הוא יבוא עם נשק יהרוג אותי או ירביץ מכות רצח אני לא יודעת להשאיר את הדלת פתוחה או לסגור לפתוח לסגור לפתוח אני פותחת סוגרת פותחת בסוף הוא בא וצועק עלי. הלילה הוא לא מרביץ רק צועק למה כשגיהצתי השארתי את התקע של המגהץ בשקע ליד המיטה ששם הוא אוהב לתקוע את הרדיו שלו לשמוע חדשות. אתמול הוא צעק למה שטפתי את הרצפה ובדיוק הוא צריך לחכות כשהוא רוצה לצחצח שיניים ולאכול ואין לו עצבים לחכות. כל הזמן כשהוא בא הוא צועק עלי ויש לו ריח של נשים אחרות והוא אומר כמה הוא עבד קשה ועכשיו הוא בא הביתה ולא יכול לנוח ואני לפעמים שותקת לפעמים צועקת לפעמים בוכה כל הלילה ואז הוא עוד יותר צועק ומרביץ כי אני מפריעה לו לישון ואני לא יכולה לישון אני נושמת את הריח של נשים אחרות ואני רוצה כל הזמן למות חולמת כל הזמן למות שזה ייגמר וחולמת שהוא ימות שהמטוס שלו יפול ויתרסק שהוא יצלול בים ולא יעלה שלעולם אני לא אראה אותו שוב אבל תמיד הוא חוזר ואני מתה כל לילה מחדש ורק אחרי עשר שנים ארוכות עשר שנים בגיהנום אני סוף סוף אומרת לו סוף סוף אני אוזרת כוח לומר לו אולי תישאר כבר לישון איפה שאתה ממילא נמצא אולי כבר תישאר שם תמיד והוא אומר דוקא בשובה ונחת רגע אני צריך להתקשר, אי אפשר סתם ככה ליפול על אנשים וכמה שזה נורא בא לי לצחוק אבל בסוף הוא הולך ואני נכנסת למיטה, חולצת מן האצבע את טבעת הנישואים ומניחה אותה במגירה, ובפעם הראשונה אחרי עשר שנים אני נרדמת בשקט. 

ודוקא אז כשאני חושבת סוף סוף יהיו לי חיים חדשים, סוף סוף יהיה לי שקט, מתחיל להציק לי הסיוט. עכשיו כשבחוץ יש לי חיים הגיהנום בא מבפנים, ובהתחלה אני לא תופסת מה קורה אני חושבת אולי זה זמני אולי זה יעבור תוך יום-יומיים שבוע-שבועיים כמה זמן זה יכול להימשך. לא חשבתי על שנים לא חשבתי על חיים, על נצח. לא חשבתי שזה אפשרי.

 ואני מביאה לד"ר דוד את מה שכתבתי, שיקרא. אני אומרת לו שיקרא כי זה יחסוך לי לספר לו המון דברים. הוא צוחק, אבל הוא לא קורא. אין לו זמן ואולי הוא גם לא חושב שזה מעניין כי כשאני כותבת אני אומרת מה שאני רוצה ואני מדברת על מה שבא לי לדבר והוא רוצה לדבר אתי על מה שהוא רוצה הוא רוצה לשאול אותי אם הכרתי גבר אם יצאתי עם בחורים והוא אף פעם לא מתייאש.

ואני עומדת מול הראי וחושבת מה אני אגיד לד"ר דוד, איך אני אומר לו שיותר אין לי חשק לבוא אליו אף פעם, זאת אומרת, איך אגיד לו בנימוס וגם בצורה משכנעת שהוא יעזוב אותי וזהו ויאמר לי יפה שלום אני פה בשבילך אם תרצי עוד פעם לדבר. כל כך קשה להיפטר מפסיכיאטר. פעם אחרי שבעלי עזב את הבית הלכתי כמה פעמים לפסיכיאטרית אחת. אחי המליץ לי עליה. מהר מאד היא התעצבנה עלי כי אמרתי לה שאני רוצה לקבל מזונות וגם רוצה להישאר בדירה, והיא אמרה "נו, אני רואה שאת יודעת בדיוק מה את רוצה", כאילו זה משהו כל כך רע. פסיכיאטרים לא אוהבים אנשים שיכולים לחיות בלעדיהם. ואז היא אמרה שאני צריכה לעבוד ואמרתי לה כן, אני עובדת, והיא שאלה מה אני עושה ואמרתי לה שאני מתרגמת מלטינית והיא צמצמה עיניים בחשדנות ושאלה אבל מי כותב היום בלטינית, וראיתי בעיניים שלה שהיא מחכה שתיכף אגיד לה שאני יוליוס קיסר. פסיכיאטרים תמיד חושבים שאם באת אליהם אתה כנראה מטורף, כמו מישהו שנכנס לתחנת משטרה ומיד מתיחסים אליו כאילו הוא פושע. בעצם רוב האנשים שבאים לתחנת-משטרה הם אנשים שמישהו שדד אותם או משהו כזה אבל השוטרים אף פעם לא רואים את זה ככה.

בפעם השנייה שבאתי אליה היא התחילה לצעוק עלי למה באתי ואמרה שהיא הזמינה אותי בעצם ביום אחר ואז הראיתי לה את פתק ההזמנה עם התאריך והשעה והיא אמרה סליחה כמו שיורים פגז מתותח תורכי. יותר לא באתי אליה והיא התקשרה וצעקה עלי בטלפון למה אני לא באה כאילו אני חייבת לה משהו. ממש קשה להיפטר מפסיכיאטרים. לרגע עברה בי המחשבה אולי היא לא שפויה אבל מיד הורדתי אותה מהפרק.

עמדתי מול הראי ועשיתי חזרות מה להגיד לד"ר דוד, שיש לי תכניות כאלה וכאלה ואני ככה וככה ולא אוכל יותר לבוא וכולי וכולי וזה נשמע ממש מצוין ליד הראי אבל כשהייתי אצל ד"ר דוד לא הצלחתי להגיד לו כלום והוא שאל, בעצם אמר לעצמו בשבוע הבא ואני אמרתי לעצמי אבל רק בלב כאשר נפלתי נפלתי.

סבא שלי לקח אותנו לגן-הזיכרון. סבתא ארזה לנו בתוך שקית נייר סנדוויצ'ים עם גבינה, שקית נייר חומה שקונים בה ביצים במכולת. ואת הסנדוויצ'ים היא עטפה בנייר עטיפה של גבינת כנען שהיא כיבסה וייבשה על החבל. ובשקית נייר שנייה היא שמה ענבים, והם היו רטובים ולחלחו את השקית עד שנקרעה. אכלנו הכל מול הבריכה שצמחו בה נימפאות ענקיות ושטו בה דגי זהב. אחר כך טיפסנו על התותח התורכי והסתכלנו על הנמל ועל האניות. אחר כך הלכנו לגן המשחקים שהיו בו קרוסלות עם מושבים בצורת ברווזים צהובים וכחולים. עם סבא תמיד חזרנו הביתה לפני השקיעה, אבל עם אבא ואמא היינו שם פעם בחושך. לא ראו כלום, רק כסאות הברווזים הבהיקו והסתובבנו הסתובבנו בלי סוף. אחר כך קנו לנו ברחוב הנביאים תירס חם מתוך דוד מים לוהט. הוא היה עטוף בעלים וזרוי מלח. הלשון שלי שרפה וגם השפתיים.

את סבא אהבתי. כשברחתי מליל-הסדר שלחו אותו לחפש אותי. הוא ידע בדיוק איפה למצוא אותי: יושבת בגן שלשם הלכנו תמיד לטייל מהדירה החדשה שלהם. את הישנה ברחוב החלוץ מכרו, ועכשיו הם גרו ברחוב שקט בדירה קטנה, ובמקום הדוד שסבא היה מבעיר מתחתיו עצים כדי לחמם מים לאמבטיה היה להם עכשיו דוד חשמלי. סבא כבר לא הבעיר גזרי עצים וכבר לא יכולתי להביט לתוך האש עד שהאמבטיה תהיה מוכנה. סבא אמר תמיד לו היה אביב כל השנה היתה העין שבעה, אבל הקיבה ריקה. ככה שילר אמר, והוא תרגם לי לעברית, תרגום מדויק. סבתא קודם היתה אומרת בגרמנית ואחר כך מסבירה לי בעברית מה היא אמרה. אף פעם לא בדיוק, תמיד בערך. הזיקנה זה לא אושר גדול, גם היא ציטטה את שילר, אבל זאת הדרך היחידה להאריך ימים. היא אמרה לי את זה שוב בפעם האחרונה שבאתי לבקר אותה עם הבנות, חודש לפני שנפטרה.

פתאם התקשרה עורכת מאנפפת והציעה לי לתרגם מגרמנית ספר מיוחד ובעברית עמוסה מבטא זר אמרה זה הספר הכי נפלא וחשבתי נו זאת הזדמנות לברוח מאיטליה להימלט מן הכנסיות והמדונות והלכתי לפגוש אותה בבית-קפה התלבשתי ממש יפה והיא אמרה בעברית עמוסה במבטא זר אני רואה שאת שומרת מצוות אז מה לך ולשפות ואני הייתי קצת בהלם מהשאלה אמרתי לה מה גם סבא שלי וסבתא שלי היו שומרי מצוות הם דיברו גרמנית יידיש עברית פולנית אוקראינית והיא רכנה קדימה ודיברה לאט ובהטעמה כמו לרפי-שכל: את דתיה והנידה את ראשה כלפי הכובע שלראשי והצטערתי קצת שאני לא עוטה גם רעלה או ברדס של נזירה.

ואני מתחילה לתרגם את הספר והוא ספר עצוב על אנשים זרים בארץ חדשה ואני חושבת אולי זה גם ספר עלי רק שאני זרה במקום שלי אני זרה מכאן זרה מהשכונה וקשה לי לתרגם אותו כי הוא שובר לי את הלב אבל זה מה שאני רוצה לעשות עכשיו וגם אני מוכרחה לברוח מאיטליה לפני שאני אשתגע מרוב כנסיות ומחיצות-צלב וספסלי מקהלה ומזבחות מצוירים ודמעות של מדונות.  

והעורך מתקשר ושואל מה עם התרגום ואני אומרת לו שאין לי זמן שיש לי המון דברים לעשות שקשה לי זה כמו לתרגם ספר טלפונים הוא אומר לא רק אל תגידי את זה ואני מבטיחה לסיים את האות בית ואני צולחת שורה שורה כמו שנכנסים לים נגד הגלים ובסוף אני מגיעה לחוף המבטחים של ברינדיזי שהיא הישוב האחרון באיטליה באות בית ואני אומרת איזה מזל שזה איטלקית ולא פולנית כי אז בחיים לא הייתי גומרת חשבתי שיהיה נפלא לטייל שוב באיטליה אפילו רק על הנייר אבל ממש לא לא תודה. והוא שואל אולי את רוצה לתרגם את המדריך של ניו-יורק ואני חושבת רגע גורדי שחקים המון גורדי שחקים המון חדרי מדרגות המון מעליות אני מפחדת ממעליות אני קלסטרופובית ואני אומרת לו לא לא ניו-יורק אני ממש שונאת אמריקאים ובצרפת נופל פתאום רכבל מן הכבל ועשרים אנשים נהרגים אפשר לקרוע כבל גם בלי טייסים אמריקאים. רואים בטלויזיה הרים גבוהים צוקים תלולים עם קצת שאריות שלג ומצפה של כוכבים ואני רוצה לנסוע לשם. אני עוצמת את העיניים ונכנסת לתוך הטלויזיה ומסביבי דשא ירוק עצי אשוח ירוקים אני צריכה לטפס על המצוק אבל אני פוחדת לעלות על הרכבל.

לפעמים אני יכולה לגעת באצבע באותיות הכתובות ולהיכנס לתוך הדף כמו מרי פופינס אני יכולה לעבור לרומא דרך הדף אני עומדת מתחת לקולוסיאום הקולוסיאום כל כך ענק לא דמיינתי אותו כל כך ענק בספר הוא היה קטן והלב שלי רועד ואין לי מלים ואמא שלי עומדת מאחורי וצועקת תראו חשמלית בעצם היא אומרת טראם תראו טראם טראם טראם טידאם כשהיא היתה ילדה קטנה בפולניה היא נסעה לבית-הספר בטראם. רק שנה אחת, כי אחר-כך כבר בא היטלר והם ברחו. ואני נערה באיטליה אסור לי ללבוש מכנסי ג'ינס חולצות שחורות צריך לאסוף את השיער לקשור אותו בסרט כי בחורים איטלקיים מתחילים אתי ואסור שבחורים איטלקיים יתחילו אתי ואסור לי ללכת לבדי בויה ונטו ששם מסתובבות כל הזונות אמא שלי אוחזת בזרועי תוקעת צפורניים ממש לתוך המרפק שלא יתחילו אתי הבחורים היא תוציא להם את העיניים להם ולי ואבא שלי הולך קדימה היא צועקת לו הילדים רוצים גלידה והוא צוחק: הילדים?

אמא נועלת רק סנדלים נעליים כואבות לה ברגליים היא עולה על האלפים בסנדלים מבוססת בשלג בסנדלים יושבת ליד הרכבל בסנדלים. הרכבל לא נקרע.

ד"ר דוד לא רוצה שאני אדבר על הורי לא רוצה לשמוע סיפורים מהילדות רק אומר בקול נוזף שהבנות צריכות לראות את בעלי זה מאד חשוב הקשר עם האבא. אני חושבת אם הוא מדבר על בעלי או מדבר על עצמו. אמרתי לו שבשביל הילדות נשארתי עשר שנים מהתחלה רציתי לברוח אבל בשביל הילדות סבלתי עשר שנים עד שהרגשתי גירושים או מוות. ד"ר דוד מסתכל בי במבט חדש. גירושים או מוות, הוא אומר, זה ביטוי חזק. ככה הרגשתי אני אומרת, ופעם ראשונה אני מרגישה שהבקעתי משהו בחומה שלו. גירושים או מוות. כמה פעמים אמרתי את זה לעצמי. הייתי צריכה לומר את זה גם לד"ר דוד. עכשיו אמרתי.

והוא אומר בשבוע הבא, בשעה הקבועה שלנו. אני שונאת שהוא אומר את זה, הזמן שלנו. כאילו זה זמן עתיר משמעות. זה רק תור לרופא, רופא שיניים או רופא נשים או רופא נפש. כולם מכאיבים לי, אבל לפחות אצל האחרים הכאב עובר אחרי הטיפול. אצלך הוא רק מתחזק.

אבא שלי לא מרשה לי ללבוש שמלה עם מחשוף לא מרשה לפזר את השיער רק לאסוף אותו בקוקו על העורף. מחשופים זה של זונות שיער פזור זה של זונות גם חצאיות מיני זה של זונות. אני לובשת חצאית ארוכה ארוכה מאד עכשיו הוא כבר לא מרוצה החצאית מדי ארוכה מה הוא יגיד לי עכשיו אני מצפצפת אבל הוא לא יגיד לי יותר זונה. הייתי בת שבע-עשרה קניתי שמלה שחורה ארוכה עם מחשוף. הנהג מונית ביקש ממני כסף פעמיים. אמרתי שכבר שילמתי. הוא אמר שלא. אבא שלי אמר שזה בגלל השמלה שנראיתי כמו זונה. אני אוהבת את השמלה הזאת. אני לובשת אותה כל הזמן. אחרי ההריון היא עוד עולה עלי. נילי שואלת מה זה השחור הזה ואני אומרת לה אני אלמנת קש, כי בעלי נסע לצרפת. אני אוהבת להיות לבדי עם הילדה. אני לוקחת את הבת שלי למכולת בעגלה. עגלת-ישיבה, היא כבר יכולה לשבת. אני לובשת את השמלה השחורה עם המחשוף. השמלה כבר די ישנה. הזקנה שעלתה מרוסיה אומרת לי לא יפה אשה עם ילדה קטנה מיט דען גאנצען ציצעס ארויס.

אני מדברת עם אוה למברג. גם אבא שלה לא הירשה לה ללכת בשיער פזור, לא הירשה בנעלי עקב. עכשיו השיער של שתינו ממילא קצוץ. היו קוצצים לי את השיער קצוץ קצוץ אבל עטפתי אותו במטפחת קשרתי את המטפחת מאחור כאילו היה לי שיער ארוך ארוך הרגשתי את המטפחת נעה ברוח על העורף. אני רוצה להיות נזירה לנזירות יש בגדים ארוכים ברדס ארוך שיער ארוך מתחת לברדס אבל אין נזירות יהודיות חבל.

אני לא מתמרדת נגד הורי אני רק חולמת. אני חולמת לעוף אני חולמת לנסוע לקצה העולם לאוסטרליה לניו זילנד למקום שהם לא יגיעו אליו להחליף זהות ללבוש בגדים אחרים כשאני ילדה אני כל הזמן חולמת לנסוע להתרחק אני עוד לא יודעת שאין לאן לברוח שבכל מקום זר אתה זר אתה מרגיש את הזרות באלף דרכים ואת הסיוטים אתה לוקח אתך לכל מקום אתה אף פעם לא בורח מהסיוטים אני נוסעת לוינה ישנה בפנסיון קטן במיטה לבנה יש לי שוקולד קטן על הכרית או מתחת לכרית האשה בקבלה נחמדה להפליא אני נרדמת ובעלי מופיע על הסוס מכה בי בשוט ויש לו פאה כמו לפסל הנסיך איז'ן מסבוי לפני הספריה הלאומית אני יכולה להישאר פה ואני יכולה לחזור אבל את הסיוט אקח אתי לכל מקום הסיוט אולי מחליף שפה מקום מראה אבל הסיוט סיוט לא מרפה. בערב בפנסיון גבר זר שיכור רוצה שאזמין אותו לחדרי למה לא הוא שואל אני מאד מפחדת אבל הוא רק שיכור שמדבר שטויות הוא לא אלים הוא לא בא אחרי לחדר עוד יש לו בקבוק מלא אני חומקת לחדר נועלת חזק את הדלת פעמיים מכסה את הראש בשמיכה והסיוט שם אני מתפללת שהוא לא יבוא אבל הוא בא כאילו להעניש אותי שניסיתי לברוח אין מקום בעולם מספיק רחוק בשבילך אין מקום שאליו תוכלי לברוח אני בתוכך אני אוחז בך כמו דיבוק.  

אני ילדה בת שמונה או שמונה וחצי. אמא שולחת אותי עם אחי למכולת. בדרך למכולת ארבעה נערים תופסים אותי בכוח. אחי רק ילד קטן. אני אחראית עליו. שלושה אוחזים בי בכוח ואחד מנשק אותי בכוח אולי הם התערבו ביניהם אם הם יצליחו לנשק בחורה או ילדה הם נראים לי ערבים אבל אני לא בטוחה אם הם יהודים או ערבים אחר כך הם הולכים. אני אומרת לאחי שלא יעיז לספר כלום לאף אחד. אחי מציית. מגע השפתיים של הנער מוזר, כמו מגע של פלסטיק או ניילון, מגע מוזר וריח מוזר. מפחיד אותי לזכור אבל אני לא מדברת על זה אף פעם.

אני נערה אני יוצאת עם בחור. הוא נראה לי מבוגר אבל הוא לא מבוגר ממני בהרבה אולי רק בכמה שנים אנחנו הולכים לקולנוע אחר כך הוא מזמין אותי אליו הביתה, זורק אותי על המיטה מפשיט אותי בכוח אונס אותי בכוח אני בוכה מתחננת לא צועקת חזק רק בוכה נחנקת מבכי תעזוב אותי אני לא רוצה לא לא אני לא רוצה תעזוב אותי אבל הוא חזק מאד הוא תופס את הזרועות שלי הדקות מצמיד אותן למיטה ושוכב עלי בכל הכוח אני לא יכולה להפסיק לבכות אני לא יכולה אפילו לדבר או לצעוק אני רק בוכה לא יכולה להפסיק לבכות. הוא עוזב אותי ונרדם אני הולכת לאמבטיה אני עומדת שעות מתחת למים מזל שהמים חמים או אולי הם קרים לא אכפת לי שעות אני נותנת למים לזרום עלי והדם שלי זורם ואני מנסה לחשוב על משהו אבל הראש שלי ריק לגמרי ריק אף פעם הראש שלי לא היה כל כך ריק. בבוקר הוא אומר את בתולה לא תפסתי מה קורה מה יש לך ואני חושבת הייתי בתולה ואני ריקה כמו מסננת אין בתוכי כלום אם אני אשתה המים יישפכו החוצה ואני מדממת שבוע או שבועיים וכל הזמן הראש שלי ריק אני כמו רוח. אני לא מספרת כלום לאף אחד. רק בצבא אני מספרת למלי ומלי מספרת לי על הבחור שהזמין אותה הביתה ואנס אותה כשהיא היתה בתולה ואני חושבת שאנחנו לא אחת או שתיים אנחנו המון אבל אף אחד לא צריך לדעת מזה. אני אומרת לאראלה שבחיים לא הייתי מתלוננת על אונס. בחיים לא. אראלה כועסת עלי מה אבל צריך. אני לא אכפת לי מה צריך ומה נכון. בחיים לא הייתי מתלוננת. אולי אם זה היה אנס אלים במיוחד. גם אז לא בטוח. היו אומרים שרציתי את זה. יותר טוב לשתוק ולעבור הלאה. אנחנו לא אחת או שתיים. אנחנו המון.

לפעמים אני שוכחת הכל כאילו זה נמחק ולפעמים זה פשוט עולה אני לא יודעת מה מעלה את זה למעלה. אני מסתרקת מול הראי במסדרון פתאם אני נזכרת בכל הנשיקה האונס אולי אני צריכה לספר את זה לד"ר דוד אבל ממש אין לי חשק. מבעלי בהתחלה לא פחדתי. לא פחדתי. חשבתי הוא טוב, הוא לא אונס.

את תמי כמעט אנסו בצבא כשלקחו אותה טרמפ נכנסו לאיזה פרדס היא אמרה כבר לא היה אכפת לי אונס רק לא רצח רק שלא ירצחו אותי ואז באה מכונית אחרת והם ברחו לא אנסו אותה ולא עשו לה כלום וברחו. אחר כך כל הזמן היינו אומרות אחת לשנייה רק אל תסעי בטרמפים תקחי אוטובוס אבל אני נאנסתי בבית מה עוזר אוטובוס כל הזמן צריך לפחד מכולם.

כמה פעמים ראיתי אותו את האיש שאנס אותי מטייל עם כלב עם אשה בהריון עם ילד בעגלה עם עוד ילד בעגלה. איש עם אשה ושני ילדים אולי גם אותה הוא אנס מי יודע. הוא נראה לי איש רגיל. לא סיפרתי לבעלי.

בצבא כשגרנו עם טליה צחקנו עליה כל הזמן. היא היתה כל כך תמימה. תמיד היא אמרה אני בת עשרים ואחת בתולה והסתכלה עלינו מלמעלה, ממרום טוהר הגוף והנפש. כולנו היינו צעירות ממנה בהרבה. אף אחת מאיתנו לא היתה בתולה.

יום אחד היא רצתה ללכת לטייל בגן אחרי הצהריים. התעצבנתי עליה. אמרתי לה שהיא לא נורמלית, שנורא מסוכן ללכת לשם לבד. היא אמרה שהיא רק רוצה לנוח מהעבודה. אמרתי לה שעדיף לנוח במיטה. טליה אמרה אבל זה כזה רומנטי ללכת לשם עם מישהו. צילה גיחכה ואמרה לי תגידי לה שגם זה עדיף במיטה. טליה הסמיקה אבל בכל זאת היא הלכה לגן. אני הלכתי לעבוד וחזרתי מאוחר בלילה, כי ליליאן הזמינה אותי להישאר לאכול את הקוסקוס שלה, קוסקוס תוניסאי, שאמרו שהוא הכי טוב, יותר טוב מהמרוקאי. כל הזמן דיברו שם מה יותר טוב ומה פחות טוב ומי יותר גרוע הפרסים או המרוקאים. חזרתי מאוחר בלילה וטליה כבר ישנה וצילה באה ואמרה לי בלחש שמישהו תפס את טליה בגן אבל היא הצליחה להימלט ממנו, רק השעון שלה נקרע. טליה חזרה הביתה ובכתה אל הכר עד שהיא נרדמה, והיא ביקשה מצילה שלא תספר לי כלום כי פחדה שאני אצעק עליה למה הלכת. כולנו היינו יותר צעירות ממנה אבל היא היתה כמו ילדה שלנו. והיא חלמה על אהבה עדינה, רומנטית, כמו ברומנים שהיא קראה. יכולתי לראות אותה משוטטת בפארק לבושה מאופרת בקפידה בגוונים הורודים הרכים האהובים עליה, הכל בהיר הכל עדין מאד, ורוד וסגול, הכל מאד צנוע מאד סולידי שום דבר לא עז לא צועק. משוטטת בפארק חולמת לשמוע קול רך של גבר צעיר בחליפה, מעונב, מרכיב משקפיים, אלגנטי כמו סבא שלה כשהוא ביקש את יד סבתה, שואל אותה ברוך אם אפשר להתלוות אליה, משלב את זרועו בזרועה, מדבר איתה ברוך, מזמין אותה לשבת על ספסל ומנשק אותה בעדינות, כמעט לא נוגע. וברגע שהיא חולמת את הנשיקה הנכספת הזאת תופס בזרועה גבר, מסובב את אמת ידה הרכה, השמנמנה, אמה שמעולם לא נגע בה גבר, מסובב בכוח עד שהיא כמעט נוקעת את ידה שולח את ידו השניה למפתח חולצתה וטליה באימת מוות נמלטת הביתה, השעון שלה נקרע מעל אמת ידה והיא רצה כל הדרך הביתה נופלת למיטה בבגדיה בוכה אל תוך הכר אומרת לצילה אל תגידי לרותי אל תגידי לרותי היא תהרוג אותי שהלכתי אני רעה אליה אני לא יכולה לסבול שהיא אומרת לי אני בת עשרים ואחת בתולה אני מתעקשת טליה, את בת עשרים ואחת, הגיע הזמן להיכנס לעולם האמיתי. אבל טליה נאחזת בעולם שלה בכוח ועכשיו כשאני רואה אותה ישנה חולמת את הדמעות נשבר לי הלב. יכולתי לומר לה ברוכה הבאה לעולם האמיתי אבל כואב לי הלב עליה ועל החלום שלה שנשבר, היא כמו ילדה שגילתה שאין פיות. אם טליה תפסיק לחלום על רומנטיקה מה הסיכוי שלנו. אני גוזרת ברווזים מקלקר בשביל הילדים במעון ומחברת אותם לשרשרת ברווזים, צובעת להם מקורים ועיניים, סותמת את הכיור בפקק ממלאת אותו במים. הברווזים צפים זמן מה ואז נשכבים על צדם, מסרבים לצוף בעמידה. צילה באה ומגחכת. קודם הם עמדו, אני מתנצלת. ועכשיו הם כמו מי שעשה אותם, אומרת צילה, שוכבים.

צילה כועסת ששכבתי עם אלי. מכל האפשרויות דוקא עם אלי. קודם אלי יצא עם דליה ומיד הכניס אותה להריון. דליה עשתה הפלה והפילה תאומים. הרבה זמן דליה לא רצתה אפילו לראות את אלי ואז אני יצאתי עם אלי, אם אפשר לקרוא לזה ככה, כי בעצם אף פעם לא יצאנו לשום מקום. ואז גם בן-דוד של אלי רצה לצאת אתי ולא הסכמתי, ובתור נקמה הבן-דוד של אלי אמר לכולם ששכבתי איתו וגם עם בן-דוד שלו. הוא סיפר את זה גם לרמי שאהב אותי באמת ורצה אותי באמת ואני לא רציתי כי אמרתי לו שאנחנו באים מעולמות אחרים מה שהיה נכון ומה שהיה הכי כואב שרמי האמין ששכבתי עם אלי וגם עם הבן-דוד שלו ולא רצה לדבר אתי יותר בחיים. באמת שכבתי עם אלי אבל עם הבן-דוד שלו לא הייתי שוכבת בחיים. הוא היה באמת מגעיל.

אחרי הכל דליה חזרה לאלי. הוא נסע אליה, התחנן. דליה באה להראות לנו את הטבעת והשעון שאלי קנה לה מתנת אירוסין. את הטבעת היא לא כל כך אהבה אבל את השעון, היא אמרה, נכון שהוא מקסים, אני בחרתי. זה היה שעון כהה מאורך במסגרת זהב. היא היתה שמחה. היא לא כעסה עלי וגם לא על אלי כי לא היה לה מושג מה היה בינינו. רק צילה ידעה, וצילה סתמה טוב טוב את הפה. דליה חזרה לאלי והם התחתנו ואני השתחררתי ועזבתי. ראיתי עוד כמה פעמים את צילה ואת תמי. את טליה לא ראיתי יותר אף פעם.

לפעמים אני חושבת על אלי, על דליה, על טליה. אם אלי ודליה נשארו ביחד, אם נולדו להם עוד תאומים, אם כל הסבל של דליה היה שוה, אם טליה מצאה אהבה רומנטית. שנה אחר כך כבר היינו נשואות, צילה ואני. כל כך מהר התחתנו. פשוט התחתנו. לא היה לנו זמן לכיסופי אהבה לגעגועים לרומנטיקה. היה יומיום, לבשל לנקות לגדל את הילדים לגהץ בשביל הבעל.

אמא שלי באה לבקר. חמש פעמים היא התקשרה לאבא שלי ובכל פעם היא אמרה לו: גיהצתי לך את החולצה, היא על הקרש, בישלתי לך דגים, הם במקרר, תאכל. חמש פעמים היא התקשרה ובכל פעם אמרה לו בדיוק את אותו הדבר. חמש פעמים אבא שלי התקשר ושאל מתי את יוצאת, מתי תגיעי. חמש פעמים הוא התקשר ושאל את אותו הדבר. כשהייתי צעירה הייתי צוחקת מהם. עכשיו אני יודעת: זאת האהבה.    

כשבאתי לאוניברסיטה הייתי כל כך מבוהלת. רציתי להשתכר, לשכוח. שתיתי שני בקבוקים של ברנדי וכמעט התעלפתי. יהודה בא ושכב אתי. חשבתי שהוא מאוהב בי, אבל אחר כך הוא לא רצה לראות אותי יותר, הוא רק אהב אותי שיכורה, מעולפת. לא אהבתי אותו אבל רציתי להיות עם מישהו. אחרי הרבה שנים פגשתי אותו שוב. היתה לו אשה מכוערת, מבוגרת ממני. היו לו שתי ילדות קטנות. אולי פעם הם היו צעירים ויפים. בכל פעם כשהוא פגש אותי במקרה אורו פניו ולא הבנתי למה. אולי כשהוא רואה אותי הוא חושב איך הוא שוכב עלי ואני מעולפת וכיף לו. מביט בי במבט שקצתו הערצה וקצתו חסד. אולי גם אלי חושב עלי לפעמים. אם הייתי רואה אותו היום בכלל לא הייתי מזהה אותו. יותר סביר שהוא שכח אותי. מי יודע כמה כמוני היו. אפילו את דני שאהבתי אהבת נפש שכחתי. פעם הוא ראה אותי ברחוב עם הילדות וקרא רותי רותי זה אני דני את לא מזהה אותי. באמת לא זיהיתי. יש לך ילדות כל כך גדולות, הוא אמר, כאילו מודד את הזמן שחלף. אה, אמרתי לו, שלום, ולא ידעתי מה עוד להגיד לו. הוא נראה כל כך שמח לראות אותי. למה בחורים שעזבו אותי שמחים לפגוש אותי שוב. אני בכלל לא שמחה לפגוש אותם.

אני חושבת אם לגברים זה לא כואב. לא יכול להיות שלגברים זה לא כואב. זה מוכרח לכאוב להם כמו לנו. כל האנשים רוצים שיאהבו אותם ושיהיו נאמנים להם לנצח. כולם מפחדים להיעזב, להידחות. לפעמים הגברים נראים לי חלשים. אבל עדיין אני מפחדת.

כשהייתי נערה הוקסמתי מנזירות, רציתי מאד להיות נזירה. אמרתי לפביאן: ובגיל שלושים הצלחתי בזה. היא צחקה מאד. אבא שלי אמר לאחי כשבעלי עזב אותי שעכשיו כשאני כבר בת שלושים מין פחות יעניין אותי ואחי צחק ממנו. אבל הפעם אבא שלי, שלא היה לו מושג בנפש האדם קלע לאמת. בעצם מין כבר לא עניין אותי הרבה שנים לפני גיל שלושים. מהר מאד כל מין הפך לאונס יותר ויותר לאונס לפני הסיוט בחלום היה הסיוט בחיים החיים היו סיוט כל יום היה סיוט לקום עם בעלי לישון אתו לחיות אתו כל פעם שהוא חזר עם לילה וחשבתי אולי הוא יהרוג אותי ואולי בעצם אני רוצה שהוא יהרוג אותי כי כל כך כבר נמאס לי מהחיים האלה. וכל מעשי האונס והאלימות נשזרו אלה באלה כמו כבל עשוי טבעות כבר לא ידעתי אם יש קשר בין האונס הראשון לאונס האחרון אולי אני לא יודעת מין בלי אלימות אולי אני לא יודעת בעצם מה זה מה זה לשכב עם גבר בלי לפחד בלי לפחד פחד מוות בלי לצפות שהוא יחנוק אותי או יכה אותי לפני או אחרי או מתישהו אולי באמת אני לא נורמלית ואולי רק היו לי חיים לא נורמליים ואולי בעצם אלה החיים של כל הנשים רק לא מדברים על זה לא מדברים על זה אף פעם. הייתי יכולה לשאול את ד"ר דוד מה הוא חושב אבל ממש אין לי חשק. אין לי חשק בכלל ללכת אליו יותר.

וחשבתי בחיים אני לא אלך יותר לד"ר דוד ולשום פסיכיאטר אבל ד"ר דוד צילצל ושאל מתי אבוא שוב ואמרתי לו שאני לא יכולה אבל הוא לא ויתר ובסוף הסכמתי לבוא אליו שוב והתקלחתי ולבשתי חולצה לבנה ומטפחת ראש לבנה וירדתי אליו שוב כמו שהולכים להקריב קורבן חטאת מה אני אשמה למה אני אשמה. וההרדופים פרחו בורוד והחתולים  הציצו מהחצרות. לאחד היה זנב אכול ורק בקצה נשארה ציצה כאילו נגסו לו בזנב והעין שלו היתה חולה והוא ברח והחתול הג'ינג'י נשאר לשבת ורק נעץ בי עיניים בלי נוע וד"ר דוד ישב בכסא שלו ואמר לי שלום, מה שלומך. ואמרתי לו טוב. אבל אז התחלתי לבכות.

אני בוכה. אני בוכה שבועות ולילות וימים. אני בוכה בבית ואני בוכה אפילו ברחוב. אני יושבת בתחנת-האוטובוס ובוכה. אני לא מתיפחת, רק הדמעות זולגות לי על הלחיים. אני אפילו לא יודעת למה אני רוצה לבכות כל הזמן. ובעלי אומר בקול קשה: מה יש לך, תגידי מה יש לך, את לא רוצה להגיד, והוא לא רך הוא כמו בחקירה ואני חושבת לא איכפת לך כלום רק אם אני יודעת עליך איפה אתה מבלה, רק את זה אתה רוצה לדעת, אם אני יודעת ואם אני אולי אעשה משהו בנידון, אבל אני לא אגיד לך כלום אני אסגור את הפה אנשוך את השפה בשיניים שלא תצא לי אף מלה אתה לא תדע מה שאני יודעת עד שיהיה לי פתרון עד שאני אדע מה לעשות, עד שאמצא דרך מילוט. לא תטיל עלי אימת מוות לנצח. משהו מוכרח להשתנות. משהו מוכרח.

המורה שלי אומר לי שבעוד שנתיים וחצי אגמור את התואר השני, שהוא בטוח בזה ואני מספרת לבעלי והוא מתעצבן את חושבת שזה כל כך קל ואני אומרת לו שזה לא קל אבל אני יכולה לעשות את זה וגם המורה שלי חושב ככה ובעלי מתעצבן הוא הופך עלי את הכוננית שבמסדרון וזה לא כואב כי הכוננית מקש רק הדברים שעל הכוננית נופלים על הרצפה וצרור המפתחות שהיה במדף העליון מצלצל. אני מסדרת את הדברים בחזרה ובעלי הולך למאהבת וחוזר מאוחר בלילה ואני מתכווצת במיטה כמעט נשמתי פורחת מפחד אני עושה את עצמי ישנה והוא בא ושוכב לידי בלי חולצה. הוא לא מתרחץ. בשלוש בלילה הוא שוכב אתי. אולי הוא חושב שאני היא. אני לא חושבת שהוא יודע עם מי הוא שוכב.

ברברה סטרייסנד ככה אמרה בסרט זאת קיטי זאת קיטי הוא לא יודע שזאת קיטי גם אני קיטי.

אני עוצמת את העיניים אני חושבת על גברים אחרים. פעם התאהבתי בשכן. היו לו עיניים חומות והוא היה אבא טוב. תמיד היה מטייל עם הילדים כשאשתו עבדה או ניקתה את הבית. אני קודם הייתי מטיילת עם הילדות ואחרי זה ניקיתי את הבית, כשהן ישנו. ובלילה מאוחר מאוחר הייתי לומדת. בעלי מתעצבן מה את לומדת, שוב את מתרגמת מלטינית. הוא רוצה שאני אבוא למיטה אבל אני לא רוצה. אני מביטה לתוך הדף אם אביט מספיק חזק אעבור לעולם אחר מרחק מאתיים שנה. בעלי לא יכול לבוא לשם. תולים שם אנשים כל הזמן. האנשים התפרעו, שרפו בתים, ואת מנהיגי הפורעים תלו על הגדר. השאירו אותם שם יומיים, למען יראו וייראו. אני חולמת שבעלי תלוי על הגדר. גם אני תלויה על הגדר. אני מתה ואני רואה ושומעת הכל. אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור לעולם שלי. אני אומרת בלטינית אולקרה מאגני, זאת אומרת כאבים גדולים. אני מתעוררת ואני אומרת אולקרה מאגני. הבת הגדולה שלי נכנסת לחדר שואלת מה אמרת.

בעלי אומר שהוא הולך לרוץ. איך הוא יכול לרוץ הוא נכה בקושי הוא הולך. הוא אומר שהוא ירוץ לאט סביב השכונה ואני שואלת אז בשביל מה לקחת מפתחות של המכונית והוא אומר שהוא צריך לקחת משהו מהמכונית. אני חושבת מתי הוא יחזור מהמאהבת שלו מתי אני אגיד לו שנמאס לי שאני לא יכולה יותר. אני לא יודעת אם הוא מאמין שאני מאמינה לו או הוא מוכרח להאמין שאני מאמינה לו אז הוא מאמין בעל כורחו. הניאוף עושה אותו טיפש. כל הזמן הוא יותר טיפש. והוא מדבר כמו המאהבת שלו כאילו היא נטמעת בו והוא נטמע בה כמו בסרט שראו בו הזדווגות של פרחים חרצית וכלנית הפכו לפרח שעוד לא היה כמוהו ובעלי לאט לאט הוא נהיה בן-אדם אחר המאהבת שלו בתוכו צומחת לתוכו כמו טפיל כמו גומי שמנפחים בתוך צמיג כמו בובה שקופה שמנפחים מתנפחת בתוכו ומה שהוא היה מקודם מתכווץ ונעלם ובפנים הוא ריק ושקוף שקוף ורדרד כמו בלון של מסטיק.

אני שוכבת במיטה בעיניים פקוחות עוד לא נרדמת. אני מנסה לכווץ את בעלי במחשבה לכווץ אותו שיהיה פצפון שיהיה זעיר זעיר כמו סיכת דש פרש זעיר על סוס זעיר ראשו כגודל הצפורן ואולי אם אני אצליח לכווץ אותו כל כך אולי הסיוט ייעלם אולי הוא לא יוכל לפגוע בי באמת אבל כשאני נרדמת בעלי פרש גדול ענק בועט בי אני רואה את סוליית הברזל של המגפיים את דורבנות הברזל בצדיהם ננעצים לי במתניים עכשיו אני הסוס אבל אני שוכבת על גבי ואני בועטת ברגליים אבל הבעיטות שלי מכות רק באוויר ובעלי מכה בי בשוט ואני אחוזה תפוסה לא יכולה לברוח אני נמעכת כמו מקק אני כלום אני מתכווצת אני זעירה כמעט נעלמת אני נהיית לאט לאט כלום.

עכשיו בעלי בצרפת יש לי את כל המיטה לעצמי. אני מותחת את הרגליים מריחה את סדיני הכותנה הצחורים טוב לי. זה חודש הרמאדן והמואזין שר מצריח המסגד. אני אוהבת לשמוע את המואזין שר אני שוכבת בעיניים עצומות ואני עפה סביב סביב לצריח סביב סביב המואזין לא רואה אותי הוא מביט למטה אל אורות הבתים בשכונה מילאו את כל השכונה בתים שיכונים חלון נוגע בחלון בית נוגע בבית אין מקום לעצים ועל הגבעה הצריח בתים קטנים מרפסות תכלת אני מרחפת סביב סביב לצריח המואזין עוד שר שתיים או שלוש בלילה הכל שליו הסדינים מלטפים אני ישנה אין לי סיוטים רק ההכרה מבליחה כמו אור בחושך אני מוכרחה להיות לבדי להיות לבדי אני מפחדת מההכרה הזו אני צעירה יש לי תינוקת. ממול בתים קטנים רק חדר ומרפסת. נהיה רק אשה וילדה בבית קטן עם דשא ליד הדלת. נשטוף את החדר ונשפוך את המים החוצה. יש שם איש אחד שאוהב אותי. מדבר אתי ועם הילדה. איש טוב. הוא לבד. אין לו אשה. הוא מסתכל בנו בערגה, אשה ותינוקת. פה אנחנו רצויות. בבית שלנו מעבר לכביש אנחנו רק מיטרד. אני אלבש את השמלה השחורה עם המחשוף ואשב על הדשא עם הילדה. נשחק בצעצועים. האיש יביט בנו באהבה. למה לא היו לי חיים אחרים. שאלה טפשית.

אני מקיאה. את כל מה שאני אוכלת אני מקיאה. אם בעלי לא יסתלק כבר אני אמות. הוא מחכה שאני אמות שיהיה לו את הבית לעצמו. אני מוכרחה להתאושש, להבריא, אני מוכרחה לטפל בילדות אבל אני רק מקיאה כבר לא נשאר לי בשר בגוף רק עצמות עור ועצמות אני נראית כמו שלד הלחיים שלי שקועות במקום בטן יש לי חור עוד מעט אני אמות עוד מעט אני אמות והכל ייגמר, אבל יום אחד אני אומרת לו אני אומרת לו תישאר לישון איפה שאתה נמצא ממילא וביום הזה אני ניצלת ממוות. למחרת בבוקר אני אוכלת ואני לא מקיאה.

חמותי באה ואומרת לי שבעלי כל כך רזה. אני אומרת לה שהיו לו חיים סוערים. היא אומרת אבל לא רק הוא אשם, לא יכול להיות שרק צד אחד אשם. אני אומרת לה בסדר אני אשמה עכשיו תעופי מכאן ואל תבלבלי לי את המוח כי אני כבר סבלתי מספיק. חמותי אומרת אבל זה לא מוצא חן בעיני שאת מאשימה רק אותו. אני אומרת לה שהוא מקסימום יכול לבוא על ארבע לבקש ממני סליחה. חמותי אומרת אבל גם את צריכה לבקש סליחה ממנו. אני אומרת לה תעופי מכאן תקחי את הדברים שלך ותעופי מכאן אני כבר סבלתי מספיק מכל המשפחה שלכם והיא אומרת מה את כל כך סבלת. כי הם היו בשואה ואני רק קיבלתי מכות מהבן שלהם עשר שנים. זה לא נחשב. זה לא אושוויץ. אבל לא ממש איכפת לי. זה האושוויץ שלי. בכלל לא איכפת לי כבר שום דבר. שיגידו עלי מה שירצו הם ואמא שלי ואחי ומי שרוצה שיגיד מה שהוא רוצה ממש לא איכפת לי למצוא חן בעיני מישהו אני רק חושבת שימותו כולם ימח שמם וזכרם איך אני שונאת את המשפחה הזאת. באופן מפתיע אחי התרגז. אמר אני הייתי בועט בה. חלמתי שאני בועטת בה כל הלילה והיא נופלת וקמה ואני בועטת בה שוב. ואת התיק שהם הביאו לי מספרד אני מעיפה דרך החלון והוא לא נופל לאדמה אלא מסתחרר באוויר ועולה מעלה מעלה כמו בלון הליום והוא מרחף בשמיים והאנשים ברחוב עומדים ומסתכלים למעלה תראו תיק מעופף.

ד"ר דוד שואל אם יש לנו קשר עם חמי וחמותי ואני אומרת שלא והוא אומר שכדאי ליצור קשר, זה מאד יועיל לבנות.

חמי וחמותי בבית-המשפט שואלים למה הבנות לא מתקשרות אליהם. הם בעצמם לא מתקשרים לילדות, כי זה פוגע להם בכבוד. בבית-המשפט המאהבת של בעלי לובשת חולצת קטיפה ורודה ומכנסיים שחורות. עכשיו היא אשתו השנייה, אבל אני אומרת לה תשתקי זונה תעופי מכאן והיא צועקת שהיא לא תסכים שבעלי ישלם לבת שלי את הלימודים שהיא תלך לעבוד למדה להיות טפילה מהאמא הטפילה שלה. אני אומרת לה כל הזמן תשתקי זונה והשופטת מתעצבנת עלינו ואומרת שתיכן תשתקו. הבת שלי מנגנת אטיוד של וילה-לובוס ואלמנד של באך. אני רוצה שהיא תנגן עוד פעם עוד פעם עוד פעם. היא אומרת די אמא תלכי מפה את מפריעה לי.

הבנות שלי קטנות קטנות הן כבר ישנות מוקדם ואני שוטפת את הבית, שוטפת את הסלון ואת המסדרון משאירה את הדלת פתוחה שהמסדרון יתייבש. פתאם נכנס גבר אומר ששמי כשם אחותו והוא חשב שאחותו גרה כאן והוא לא רוצה ללכת. הוא רוצה לישון אצלי. יום לפני זה ראיתי סרט על אנסים שאסור להרגיז אותם לא להתעמת איתם רק לדבר איתם יפה יפה ואני אומרת לו אני מצטערת באמת זה אי אפשר יהיו לי צרות ברבנות כי אני עוד נשואה באמת אני מאד מצטערת אתה מוכרח ללכת אני אסדר לך מקום לישון והוא יושב על הספה לא קם והבנות שלי ישנות. אני מתקשרת לברכה שואלת אם הוא יוכל לישון אצלם וברכה אומרת לא אי אפשר אבל עכשיו היא כבר יודעת שאני בצרות. מזל שהוא לא תופס אותי בכוח לא מונע ממני להתקשר אני רק מדברת אליו יפה יפה באמת אתה מוכרח ללכת אני אלווה אותך למטה והוא כועס מאד אבל הולך למזלי הדלת כל הזמן פתוחה אבל אני לא צועקת לשכנים וגם אם אצעק מי יבוא כולם זקנים ומפחדים. אני יורדת למטה והוא אחרי והוא הולך ואני נועלת את הבניין ואחר כך אני נועלת את הדלת שלוש פעמים ואחרי עשר שנים אני עוד מפחדת לא משאירה אף פעם את הדלת פתוחה שהרצפה תתייבש. אני אומרת לד"ר דוד שתמיד אני צריכה להתגונן מגברים תמיד אני צריכה להתגונן אני לא יכולה אפילו לחשוב על משהו אחר והוא שותק אבל על האיש הזה שנכנס לדירה בלילה אני שוכחת לספר לו.

אני מספרת לו על כל החשמלאים השרברבים מתקני התריסים הטכנאים מכולם אני כל כך מפחדת כל כך מפחדת או שהם מנסים להתחיל אתי או שהם מבקשים יותר מדי כסף כל הזמן אני צריכה להיזהר והוא רק שותק ד"ר דוד זה סיפור שהוא לא שמע אף פעם. איפה אתה חי ד"ר דוד בטח לא בעולם שלנו של הנשים עולם של פחד אתה לא יודע פחד רק חושב איפה תהיה בחופשה הבאה ואני חושבת אם אני עוד אחיה אם לא יהרגו אותי איפה אני ואיפה אתה. שואל אותי איפה אבלה בחופשה. בבית, ד"ר דוד, מאחורי סורג ובריח מאחורי דלתות פלדה מנעולים בריחים שרשראות מה אתה יודע ד"ר דוד חופשה אצלי זה להביט מן המרפסת למטה לגינה על הפרחים של השכנה כשגמרתי את הכביסה הבישולים הנקיון או סתם נגמר לי הכוח אני מסתכלת ממרפסת חדר-השינה כי במרפסת המטבח מציץ עלי השכן ממול כל הזמן מציץ ולא מסתלק עד שהוא בטוח שאני רואה שהוא מציץ עלי ואני מדברת אליו בנימוס בנימוס אני ידידותית זה אמור להפגין כוח, בטחון עצמי, אבל בלילה אני נהנית להגיף את התריסים והחלונות כאילו לטרוק לו את הדלת בפנים. אני מתעטפת קליפה בתוך קליפה אבל בכל מקום עיניים מאיימות של גברים ואין בהן אהבה רק כוח אנחנו רואים אותך עוד מעט ניגע בך עוד מעט נתפוס אותך ואני מתעטפת עוד קליפה ועוד קליפה אני מתחת לשמיכה הכלבים למרגלותי. אם מישהו ירצה לפגוע בי הם יגנו עלי. בחלום אני ישנה על שטיח רקום זהב באמצע חדר גדול חדר ענק וסביבי מעגל של כלבים, כאילו הכפילו את הכלבים שלי פי עשרים. סביבי ארבעים כלבים דרוכים נוהמים. אוי למי שיפגע בי.

אנחנו זוג צעיר ההורים באים לבקר. ההורים שלו, ההורים שלי. הם מביאים איתם אוכל שהם לא יהיו רעבים וגם קפה נמס בתוך תרמוס. אני מבשלת הרבה אבל את האוכל שלי הם לא רוצים לאכול. אבא שלו משלב רגליים על השולחן ואומר לאמא שלו תביאי קפה. אבא שלי לא מניח רגליים על השולחן אבל שולח את אמא שלי למטבח. אם הם לא יפקדו על האשה מישהו עוד יחשוב שהיא אורחת כמוהם, שמותר לה לשבת בשקט בלי לשרת אותם. עכשיו כשאבא שלי מת אמא שלי שוכבת במיטה שולחת אותי כל הזמן תביאי תעשי שאני כל הזמן אשרת אותה. עכשיו שאבא שלי מת היא המלכה עכשיו היא רוצה שאני אהיה המשרתת שלה. אבל אני כבר לא רוצה להיות טובה אני רוצה שהיא תיסע הביתה עם כל הכסף שלה יש לה כסף בלי סוף ואני כבר לא רוצה כסף לא רוצה כלום רק שקט להיות לבד. אולי רק בעוני יש חופש ובמאמר שפרופסור מצר אמר לי לקרוא היה כתוב שגם הברירה בין עבדות למוות ברעב היא לא ברירה מושכת. נדמה לי שארקדיוס כהן כתב את זה. ארקדיוס כהן כבר מת. אני חושבת שבכל זאת אבחר למות ברעב.

התנור מתקלקל הטכנאי בא לתקן אני בדרך לעבודה יוצאת מהמקלחת פותחת לו עטופה במגבת צהובה כתף אחת חשופה מעל המגבת אני אומרת סליחה אני בדרך לעבודה איך שאתה גומר לתקן אני חייבת לטוס הוא מביט בכתף החשופה כאילו עומד לנעוץ בה שיניים. שואל אפשר להגיד לך משהו אישי אני אומרת עדיף שלא בכל זאת הוא אומר את נראית שגעון אני לא נראית שגעון אני מבוגרת שמנה השיער שלי מלבין אבל ככה זה גברים משתגעים מטפח כתף עירומה אני הולכת מהר להתלבש והוא עוד מביט בי והאשה שהוא רואה היא אשה אחרת לא אני היא אשה יפהפיה ועירומה כאילו הוא מביט דרך המגבת אני מפחדת אבל הוא גומר לתקן את התנור והולך בלי בעיות רק אומר באמת את נראית שגעון. לפעמים אני שוכחת שגברים מסתכלים עלי תמיד יש גברים שמסתכלים לא צריך להיות יפה צריך רק להזכיר להם משהו. חלום.

גם השכן בדירה ממול מביט בי כל הזמן. אני אומרת לעצמי זה משעמום אבל המבט כל כך מלוכלך מבט של זימה אולי זה רק הפחד אני לא יודעת. למזלי לעולם לא אהיה איתו לבד.

אם אני רואה אותו ברחוב אני רוצה ללכת משם אבל הוא לא הולך רק נעצר ומביט בי מחכה שאבוא מחכה לדבר איתי כאילו אומר את יודעת שראיתי אותך שאני רואה אותך כל הזמן ואני רוצה להיות בלתי נראית להתפוגג לתוך אוויר הקיץ כמו בועת סבון שלא יראה אותי לעולם.

ברבנות בעלי אומר כמה הוא סובל שאני מקבלת התקפים אפילפטיים. הוא מתאר איך אני מפרכסת ונוזל לי ריר מהפה והקול שלו רועד כאילו מהתרגשות אבל בעצם מפחד. כמה חזרות הוא ערך עם עורך-הדין שלו על הסיפור הזה איך הם ישבו במישרד וקודם כתבו את הטקסט אחר כך ביימו אותו עשו חזרות לא טוב תוסיף קצת רגש, קצת תנועות ידיים, עכשיו עוד פעם הכל מהתחלה. ובעלי תלמיד טוב לומד טוב בעל-פה. את עורך-הדין שלי זה מצחיק אבל אותי לא. וכשהוא מסיים הדיין הצעיר שואל אותו כמה זמן אחרי שהוא הכיר את המאהבת שלו התחילו אצלי ההתקפים ובעלי לרגע קופא לרגע תוהה אני מתאפקת לא לפרוץ בצחוק הייתי מנשקת את הדיין הזה. ובעלי מתאושש עונה תמיד היא היתה ככה וכל כך סבלתי כל כך סבלתי כמה אני עוד יכול לסבול ושואלים אותו אם הוא הזמין רופא והוא אומר לא ושואלים אותו אם היו עוד עדים להתקפים והוא אומר לא והדיינים בפנים קפואות כאילו כלום אומרים לו אתה צריך לפצות אותה גרמת לה עוול.

אני נוסעת לרופא לערוך בדיקה שמים לי אלקטרודות. זה עובר מהר. הרופא אומר הכל תקין עורך-הדין שלי אומר לא נגיד להם את זה למה לך. אני לא מבינה למה שלא נגיד להם את זה את מי העורך-דין שלי בעצם מייצג. אני מרגישה לבדי נגד כל העולם מי בעצם יעזור לי. כשאמא שלי שומעת על הבדיקה היא רועדת בכל הגוף כאילו היא דואגת לי, אבל בעצם היא דואגת לעצמה. היא אמרה לכולם שהיה לי התקף אפילפטי כשאבא שלי היה במילואים. רק עכשיו, אחרי שלושים שנה, אנחנו מבינים שהיא שיקרה.

גיסתי רבה עם אמא שלי כל הזמן. היא מספרת לי שאמא שלי אמרה להם שאני משוגעת. בהתחלה היא אפילו האמינה לזה. למה אמא שלי שונאת אותי כל כך. אולי בגלל אבא שלי שאהב אותי יותר, אולי בגלל שידעתי היטב מתמטיקה. היא תמיד נכשלה במתמטיקה. סבתא הרביצה לה במחבט של שטיחים.

בלילה בעלי קצין שב"כ מכה אותי מכות רצח שובר לי שיניים מהשפתיים יורד לי דם שם לי שק על הראש חונק אותי אני יושבת אני שוכבת מוטלת על הרצפה הרצפה מכוסה בדם אני מדממת והוא בועט בי זורק עלי סמרטוט או סדין מקומט האור קלוש עמום מהבהב פתאם האור נכבה אין אור עכשיו הוא ירצח אותי כולי קופאת עכשיו הוא ירצח אותי אני מתעוררת.

המאהבת שלו באה לרבנות במכנסי ג'ינס, נכנסת איתו לאולם שלובת-זרוע. הדיינים מתרגזים, זה לא מקובל אצלנו. המאהבת שלו לועסת מסטיק ומדברת איתו בלחש, הדיינים אומרים לה לצאת. מביאים לבית-הדין הרבני איש כבול בשלשלאות בידיו וברגליו. אשתו אומרת שאיים עליה לרצוח אותה אם היא לא תגיד שהוא היה איתה בבית. היא לא מסכימה לשקר, היא מפחדת מהמשטרה ומפחדת ממנו. יושבת בבית-הדין רחוק מבעלה מוקפת אחיות, חברות, נשים. אני קצת מקנאה בה שבאו אתה ואני רק באה תמיד לבד, רק עם העורך-דין. אני חושבת מה הבעל שלה עשה אולי הוא נאשם ברצח אולי הוא רוצח. הוא אמר לה אם לא תגידי מה שאני אומר לך אני ארצח גם אותך. היא אשה מבוגרת צבעה את השיער בגוון אדום. אני מפחדת מכל האנשים שבאים לבית-הדין הרבני אני הכי מפחדת מעצמי מה יקרה לי אם אבוא הנה שנים שנה אחר שנה כמו כל האנשים מוכי-הגורל הללו אני רוצה להימלט.

לבעלי יש מפתח של הדירה הוא כל הזמן בא פותח את הדלת בלי לדפוק מבהיל אותי עד מוות. העורך-דין אומר לי לא להחליף מנעול, כי זה יפריע לו לטעון שאני לא רוצה להתגרש. בעלי בא כשאני באמבטיה נכנס במפתח שלו כאילו אני אויר לוקח דברים מהבית הכי מפחיד כשהוא בא כשאני לא שם לוקח שמיכה כל מיני דברים כאילו הוא כל הזמן מאחורי הגב שלי כמו בסיוטים העורך דין שלי אומר לא להחליף מפתח אבל אני כבר לא יכולה אני אשתגע ככה. אני קוראת למחליף מנעולים הוא שם לי רב-בריח חדש כשבעלי בא עוד פעם ודוחף את המפתח לדלת המפתח שלו נשבר כמה הוא מתרגז. סוף סוף יש לי שקט.

בלילה אני חולמת שפורצים את הדלת. בעלי נכנס על הסוס. אני לא מבינה איך הסוס עלה במדרגות. הילדות ישנות הוא נכנס רכוב על הסוס לחדר השינה הסוס מזנק על המיטה רומס אותי בפרסות ובעלי מכה בשוט על הסוס ועלי השוט נוחת לי על הכתף אני צועקת צעקות חדות אף אחד לא בא ודלת הבית כל הזמן פרוצה אבל אף אחד לא בא ופתאם הכל נעלם אני לא בבית במיטה אני במדבר על החול אין מסביב כלום רק חושך והסוס עוד מעלי ממשיך לרמוס אותי ואני עוד צועקת צועקת אני לא יכולה להתעורר הסיוט לא מפסיק אני רוצה להתעלף ולא מצליחה להתעלף הפרסות של הסוס עלי כותשות אותי העצמות שלי נשברות הגפיים כואבים אני מפורקת לרסיסים אני עוד על הגב ופתאם אור יום והכלבלב שלי מלקק אותי אני מחבקת אותו חזק מנשקת אותו והוא שמח רוצה בכוח ללקק לי את הפנים את העיניים את אגלי הזיעה על הסנטר. אני מחבקת אותו והוא רך והצוואר שלו רך ולבן.

אני צריכה להוכיח שאני לא אפילפטית צריכה להיזכר בדברים. מי טיפל בי קודם. היתה רופאה אחת ד"ר אליאן בבילינסון. אשה צעירה גבוהה ובלונדינית, יפה מאד. לא ידעתי מה היא אמרה לאמא שלי. פתאום עזבנו אותה והלכנו לנוירולוג בחיפה. עכשיו אני כמעט בטוחה שהיא אמרה לאמא שלי שאין לי כלום, ואמא שלי לא יכלה להרשות לעצמה לוותר על המחלה. כל כך היתה חשובה לה המחלה המדומה ממש חיונית. אז היא לקחה אותי לרופא בחיפה סיפרה לו סיפור על רופא שמת. את ד"ר אליאן לא הזכירה. ד"ר אליאן בתל-אביב. אני מתקשרת לדירה שלה עונה לי אשה במבטא רוסי כבד שהיא כבר לא גרה שם. לא, היא לא יודעת איפה היא כן גרה. היא לא יודעת כלום. אני מתקשרת לבילינסון לרשומות. הם לא יכולים לעזור. עברו יותר מדי שנים והרשומות הושמדו. כמה זמן אני מנסה לאתר את ד"ר אליאן ובסוף מתייאשת. ואם אמצא אותה, מה פתאם שהיא תזכור אותי אחרי כל השנים האלה. איך היא תוכל לעזור לי בכלל.

בפעם האחרונה בבילינסון באו חוץ מד"ר אליאן עוד רופאה ועוד רופא זקן שבדק אותי ודיבר אתי ואמר לי הכל בסדר לא לפחד. אבל כששאלתי שאלות ממש מה יש לי לא רצו להגיד.

במחלקה הנוירולוגית אני וזהבה משחקות קלאס בלי אבן על המרצפות. מותר לנו לרוץ עד מחסן התרופות, שנודף ממנו ריח עז של פורמלין. זהבה פה כי הרבה פעמים היא מתעלפת. אני פה כי אמא שלי אמרה שפעם כשאבא היה במילואים איבדתי את ההכרה. אבא אמר איבדת את ההכרה לשתי דקות שלמות. שאלתי אותו איך אתה יודע, הרי לא היית שם. הוא שתק. אבל גם הוא לא יכול היה לוותר על המחלה.

גם אצל הרופא בחיפה רשימות מוזרות. התקף אפילפטי יחיד. מוזר מאד. לאפילפטים יש הרבה התקפים. כולם רואים אותם נופלים לפעמים. אותי אף פעם לא ראו. אף אחד לא ראה. רק אמא שלי אמרה שהיה לי התקף כשאבא היה במילואים, כשהיא היתה אתי לבד. עכשיו אין לי ספק שהיא שיקרה. אבל לקשור את כל הקצוות, להשלים את הסיפור, להוכיח הכל בבירור קשה מאד. השנים לא לטובתי.

בבדיקה הרופא אמר הכל תקין באלף אחוז. נו טוב. הבת הבכורה שלי מאד חולה. גם היא עוברת בדיקת גלי-מוח. היא בוכה, היא מרגישה כל כך רע. אני מחזיקה לה את היד, רוצה שמישהו כבר יירה בשתינו למות, שהסבל ייגמר. אני לא יודעת מה אני רוצה, לחיות או למות. לפעמים לא אכפת לי למות הרגע, למות ודי, ולפעמים יש לי כוח לחיות אלף שנה.

מהבדיקה הנוירולוגית ההורים שלי לוקחים אותי לתחנת-האוטובוסים ואמא שלי רועדת כל הדרך, לא מפסיקה לרעוד. עכשיו אני אשה מבוגרת. עכשיו אני יכולה לחשוף את כל השקרים שלה. היא לא מפסיקה לרעוד. אני דוקא רגועה. פתאם אני רגועה. קפצה עלי שלוה. פעם ראשונה אני מרגישה שאמא שלי כבר לא יכולה לפגוע בי יותר. היא אמרה לבעלי שאני משוגעת, שאני אפילפטית, אבל עכשיו שנפרדנו ממילא מה עוד היא תעשה לי? כשאתה פוגע במישהו כל כך הרבה, בסוף נגמר לך במה לפגוע. אחרי שהרסת הכל כבר אין במה להזיק.

פתאם אני צוחקת. אני יושבת באוטובוס וצוחקת, מתאפקת לא לצחוק בקול רם מדי. האויר של הים ושדה-התעופה בלוד ואחר כך הרי ירושלים. אני עוד צוחקת. אמא שלי ובעלי. כל כך הרבה הם התאמצו להרוס לי את החיים. כל כך השתדלו. ועכשיו מה? השתחררתי משניהם. אף אחד לא יגיד לי משוגעת. אף אחד לא יגיד לי מה ללמוד, כן ללמוד, לא ללמוד. מרוב פגיעות הפכתי בלתי פגיעה.

ואני מרגישה בתוכי את הכוח. בתוך השרירים שלי. השרירים שלי מתנפחים כאילו נמלאו רוח, הרוח נושבת לי בגב אני רצה רצה אני עפה אני קלה כמו ציפור. והאויר של ירושלים כמו סם מעורר אותי לחיים. פה יש לי חיים חדשים. את פגעי הילדות השארתי מאחורי הייתי אשה מן הים ונהייתי אשה מן ההר. כבר לא אחזור לשם. לא אחזור להיות ילדה. אף פעם לא הרגשתי מוגנת. רק מפוחדת, פגיעה עד מות. עכשיו גם אני גדולה, חזקה.

אחרי הלוויה של אבא חזרתי לירושלים. לא רציתי לראות יותר את הבית, את החדר שלו שנשאר כפי שהיה. את כל העבר אני אחתוך מתוך החיים שלי כמו שאמא שלי חתכה את בעלה הראשון מתוך תמונות החתונה אחרי שהם התגרשו. השאירה רק את עצמה. כל החיים היא שמרה סודות, החביאה סודות. אני לא רוצה סודות. אני אשאיר את הכל פתוח, ספר פתוח. מי שרוצה שיקרא.

רציתי ללוות חברה ואמא שלי רצה אחרי צעקה את חיה על כדורים, אל תצאי, את חיה על כדורים. רציתי ללמד שיעורים פרטיים היא צעקה את חיה על כדורים. רדפה אחרי אפילו כשהלכתי לבקר את דוד פטפטתי אתו שעה היא צעקה איפה היית, שוב נתת שיעורים פרטיים צעקה השתוללה. אסור לי לעבוד בשביל כסף. אבל בהתנדבות היא תמיד מרשה לי לעבוד. לא אכפת לה שאני אעבוד כמו חמור, העיקר שלא ישלמו לי כסף, שלא יהיה לי כסף, שאני אצטרך לבקש ממנה כסף לקנות כל דבר, נעליים, שמלה, והיא תבוא לפקח עלי מה אני קונה אם כן לקנות או לא כי אין לי כסף. אם אני ארוויח כסף היא תהרוג אותי.

עכשיו אני מבוגרת היא נותנת לי כסף. היא אוהבת לשאול את צריכה כסף, הספיק לך הכסף? אני נותנת לך כסף אני שולטת בך. רק כשבעלי עזב לא נתנו לי כסף. כמעט גווענו ברעב. אבל כשהצלחנו להחזיק את הראש מעל המים, הבנתי שעכשיו השתחררתי. עכשיו היא כבר יכלה לתת לי כסף או לא לתת. זה היה היינו הך. כבר הייתי חופשית. היא כבר לא יכלה להגיד לי מה לעשות ופתאם היא נתנה כסף. פחדה מאד שלא אקח, שלא תהיה לה שליטה.

הבת הגדולה שלי חלתה מאד אשפזו אותה בבית-חולים לא ידעו מה יש לה. חודש חודשיים לא ידעו מה יש לה. בכיתי כל הזמן רציתי למות ישבתי ליד המיטה שלה וראיתי אותה גוועת לאט לאט אמא שלי באה רצתה לגור אצלנו בבית לבוא כל הזמן לבית-החולים היא אהבה לבוא לבית-החולים דיברה עם כל הרופאים בבית-החולים תמיד יש לה עם מי לדבר. והכל בבית מתקלקל אין לנו מים חמים ואני לא יכולה לתקן כי כל הזמן אני בבית החולים ואם השמש מחממת את המים בדוד אמא שלי עושה בהם אמבטיה ולנו המים קפואים ואני משתגעת אם היא לא תסע הביתה אני אשתגע בכל מקום בבית הבגדים שלה החפצים שלה מפוזרים בכל המיטות הבגדים שלה תלויים על כל הדלתות והחלונות ובכל הכיורים והגיגיות ואני אומרת לה מה באת שאנחנו ביחסים כל כך גרועים יש לך כסף לקחת חדר במלון למה בבית על הראש שלי שלא תהיה לי אפילו פינה לנוח כשאני באה מבית-החולים והיא אומרת אבל את הכסף שלי את אוהבת ואני אומרת לה תקחי את הכסף שלך ותדחפי אותו בתחת השמן שלך ותלכי לעזאזל וכבר לא אכפת לי למות הלואי שנמות שתינו אני והבת הגדולה שלי אין לנו שום שמחה בחיים אין לנו למה לצפות. ואני הולכת לד"ר דוד אני אומרת לו אני רוצה שאמא שלי תמות ובעלי ימות וכולם ימותו והוא אומר אני רואה אותך איך את מדברת אני אתן לך כדורים נגד חרדה ואני לא מסכימה בשום אופן לקבל כדורים אני רק רוצה לדבר אני רוצה לדבר בלי סוף ולצעוק להגיד כל מה שיש לי על הלב למזלי הוא לא יכול להכריח אותי לקחת כדורים רק את הבת שלי מכריחים כי היא כמעט בלי הכרה וכולה רזה כמו שלד כולה מעולפת במיטה הבגדים תלויים עליה כמו שק נותנים לה תרופות שאסור לה וכמעט היא מתה אבל אני יושבת כל הזמן ליד המיטה והרופאים רוצים לסלק אותי בכוח אבל אני נאחזת בכסא ליד המיטה אני שומרת על הבת שלי כל הזמן והיא ניצלת היא מצליחה לשבת, מבקשת ללבוש מכנסי ג'ינס וחולצה עם כפתורים להסתרק להתאפר וללכת הביתה אני לוקחת אותה הביתה והיא ישנה ישנה ישנה שלושה שבועות היא רק ישנה ואז היא שוב בריאה ושוב היא מנגנת. היא מנגנת לי באך ואני בוכה אבל עכשיו אני בוכה משמחה.

וד"ר דוד אומר מה את רצה כל הזמן לבית-החולים, הרופאים מטפלים בבת שלך יפה מאד. את לא צריכה לדאוג, את צריכה ללכת להצגה יפה, למסעדה, לבית-קפה, והוא רוצה שאני אצא עם גברים, אם לא עם מישהו רציני אז סתם בשביל הכיף, העיקר שאני אצא עם גבר זה הכי חשוב בעולם. במקום לרוץ לבית-חולים לשמור על הבת שלי שלא יהרגו לי אותה. הרי זה סתם שטויות לדאוג לבת שלי כל כך אז מה אם היא תמות זה לא נראה לד"ר דוד ממש חשוב. העיקר שאני אצא עם גבר. ואני אין לי כסף לאכול כי חודשים אני לא עובדת אני יושבת ליד המיטה של הבת שלי ואמא שלי נותנת לי כסף אפילו שהיא שונאת אותי הכי בעולם כסף לאוכל ולמוניות וד"ר דוד אומר מה את רצה כל הזמן לבית-חולים, גם בשבת תרוצי לשם? ואני רק אומרת בקול נכאים ואם זה היה הילד שלך אבל את זה אסור לי להגיד. מה פתאם הילד שלו. הילד שלו זה מעמד אחר. אני והבנות שלי אנחנו מהצד האחר של החיים, אותנו צריך לעזוב בבית-חולים שהרופאים יהרגו אותנו בשקט לא להפריע להם להרוג אותנו אנחנו חיים נמוכי-ערך חיים זולים אנחנו רק נשים לבד בנות לבד בלי גבר למי אכפת אם נמות. ובלילה אני חולמת שיש לי תינוקת והרופאים חוטפים אותה ולא רוצים להחזיר לי אותה ואומרים שאף פעם היא לא היתה אבל אני זוכרת אותה אני רוצה אותה ובסוף אני מקבלת אותה והיא לובשת חצאית אדומה וגרביונים אדומים והיא יושבת לי על הברכיים ואני קולעת לה צמות. ילדה קטנה שלי. אני מספרת את החלום לד"ר דוד ואומרת לו בתחושת נצחון אתה רואה? כי אני חושבת עכשיו הוא בטח יבין את החלום הרי זה חלום כל כך ברור, כל כך מובן, הפחד שלי כל כך גדול שהרופאים יקחו ממני את הילדה. אני אומרת לו בתחושת נצחון אתה מבין את החלום הזה והוא אומר את מתכוונת שהיכרת מישהו ואת חושבת על ילדים ועכשיו אני יותר מיואשת משהייתי אי פעם. למה אני ממשיכה לבוא לאיש הטפש הזה להיעלב ממנו כל פעם ולשלם לו הון תועפות, למה אני לא יכולה פשוט לנער אותו ממני. אולי זה הנימוס שלו הדיבור הרך ואולי בגלל שאני כל כך משוועת לעזרה ממי שזה לא יהיה. ופעם ראשונה בחיים שלי אני מרגישה שאין מוצא, אין מוצא, החולשה הזאת, ההזדקקות הזאת לעזרת הזולת, לכספי הזולת, זה כמו קללה שאף פעם לא נוכל להיפטר ממנה, ועכשיו בנוסף לכל שתינו חולות שתינו חלשות כל כך. ואני אהיה אמא חולה מטפלת בבת חולה מזדקנת ברגליים מעוקמות בורידים בולטים בשיער לבן וקמטי פנים וצוואר מטפלת בבת חולה עד שאמות ואז מי ידאג לה. ואני חושבת מי יתן לי כוח וגם ד"ר דוד שואל מאיפה תקבלי כוח, ואני אומרת מריבונו של עולם וד"ר דוד אומר אבל זה לא מספיק. הוא מתכוון שאלוהים לא יכול לעזור לי אם לא יהיה לי גבר. רק גבר יוכל לעזור לך כי בשביל ד"ר דוד גבר זה הרבה יותר מאלוהים. ואני חושבת אם אלוהים לא יוכל לעזור לי אני באמת בצרות ופתאם ד"ר דוד שחושב שהוא יותר מאלוהים נראה לי כל כך טפש כל כך כלום ואני מרגישה כל כך חזקה ואני אומרת לרופא אחד שמטפל בבת שלי מקבלים כוח כמה שצריכים.

ועכשיו אני ישנה קצת יותר כי הסיוטים הם כמו וירוסים, סיוט אחד מגרש את הסיוטים האחרים, כמו שוירוס מגרש וירוסים אחרים, מין לוחמה ביולוגית של חלומות. עכשיו כשהבת שלי חולה אני חולמת שהרופאים יקחו לי אותה והסיוט על בעלי נמוג, כמו שהסיוט על בעלי הבריח ממני את סיוטי הילדות. הראשון היה סיוט הרכבת. כל הזמן שב וחזר סיוט הרכבת. הרכבת רדפה אחרי על המסילה ואז ירדתי מהמסילה ואז גם הרכבת ירדה מהמסילה ורדפה אחרי בדרך ועליתי על גג של בית וגם הרכבת עלתה אחרי על גג הבית וירדתי מצד שני ורצתי הלאה וגם הרכבת ירדה ושעטה הלאה ורצתי רצתי בכביש והמכוניות נסעו לצדי על הכביש והרכבת עלתה אחרי על הכביש ושעטה אחרי בכביש וכשהתעוררתי הייתי חסרת-נשימה נטולת-אויר ופחדתי להרדם שוב שתחזור הרכבת. אחר כך כשגדלתי חלמתי שיש לי גידול סרטני בצוואר ואני נחנקת והייתי מתעוררת ולא יכולה להירדם מפחד. אחר כך היה החלום שאני בורחת והורי רודפים אחרי עם סכין ומלבישים עלי כתונת-משוגעים וקושרים אותה ונועצים בי את הסכין, תמיד בגב, ואז תמיד התעוררתי וכל הגוף כאב לי. והיה חלום הבית שנראה כמו ציור של אשר שאני עולה במדרגות עולה עולה עולה במדרגות עד הסוף ובסוף המדרגות אני בעצם למטה, בתחתית הבניין, הכי למטה שאפשר, והייתי מתעוררת וכאבו לי האוזניים והראש היה סחרחר וכאילו ריחפתי מעל המיטה מעל המזרן וכאילו נפלתי בלי סוף. והסיוט הוא גירש את כל הסיוטים האחרים עכשיו רדף אותי רק הסיוט וכשהבת שלי היתה חולה הבריח אותו חלום התינוקת שהרופאים חטפו, התינוקת בחצאית ובגרביונים אדומים, אבל כשהבת שלי התחילה לאט לאט להבריא, לאט לאט ללכת ולנגן חלום הרופאים נעלם ושוב חזר הסיוט. הסיוט חזר וכאילו הכל חזר לתקנו, והבת שלי כבר היתה בריאה ויכולתי להירדם ואז בא הסיוט כאילו הסיוט גם הוא חלק מסדר העולם. ועכשיו שחזרנו לעבוד, חזרנו לחיות, חזר גם הסיוט בכל לילה קיבלתי מכות רצח בכל לילה בעלי היכה אותי מכות רצח ועכשיו כשיכולתי לישון כשרציתי לישון שוב לא יכולתי לישון והייתי עייפה עייפה עד מוות.      

חשבתי אולי אני אלך לפסיכיאטר אחר. קיבלתי מחברה כתובת של פסיכיאטר אחר. הוא מציע לי לשבת, ושואל: הלבוש שלך, זה מטעמי אופנה או דת? ואני אומרת ככה אני מתלבשת. והוא לא מרפה: את נוסעת בשבת? ואני אומרת לו זו שאלה לא רלוונטית, אין לנו מכונית. והוא לא מרפה: ואם היתה לך מכונית היית נוסעת בשבת, ואני אומרת לא לא היתה יכולה להיות לי מכונית, אין לי כסף לדברים כאלה. והוא אינו מרפה: את מבשלת בשבת? ואני לא מבינה מה אכפת לו ומה זה קשור? אולי הוא חושב שדתיות זאת מין סטיה נפשית. הרבה אנשים חושבים שדתיות זה מין סטיה נפשית. אם אני שומרת שבת הוא מיד יידע איך לטפל בי. פתאם ד"ר דוד כבר לא נראה לי כל כך גרוע. אף פעם הוא לא שאל אותי על אמונה או דת, וגם לא ידעתי אם הוא דתי או לא. לי לא היה אכפת ולו לא היה אכפת ולמה בעצם זה צריך להיות אכפת למישהו נפש מעונה היא נפש מעונה עם אלוהים ובלי אלוהים. והאנשים האלה, אלה שתמיד מתלוננים על כפייה דתית זה נורא מה שקורה במדינה שלנו זה נורא מה שקורה בירושלים, אלה תמיד חוקרים אותך הכי הרבה נכנסים לך הכי לנשמה לדעת אם אין בך שמץ אמונה לא טפלה כי אמונות טפלות הם דוקא מחבבים, הורוסקופים וכאלה, רק הדת מפחידה אותם עד מוות, ואם אתה לובש בגדים ארוכים וכהים הם מיד מתחלחלים. 

ופתאם אני חושבת אולי אם הייתי לובשת בגדים קצרים חשופים אולי הרופאים בבית-החולים שהיו כולם מאד חילוניים אולי הם היו מטפלים בבת שלי יותר טוב אולי לא היו נותנים לה את התרופות שכמעט הרגו אותה זאת מחשבה נוראה לחשוב אותה אבל אולי ככה זה אולי כל אחד בעצם דואג רק לאנשים שבדיוק דומים לו החילונים לחילונים הדתיים לדתיים האשכנזים לאשכנזים והספרדים לספרדים העשירים לעשירים והעניים לעניים רק שהעניים בקושי מצליחים לדאוג לעצמם ובטח שהם לא יכולים לדאוג למישהו אחר אבל בעצם זה מה שהרגשתי כל הזמן שבשביל ד"ר דוד אני אשה מסוג אחר לא מהסוג שלו ואנשים כל הזמן חושבים בסוגים וזה לא נכון מה שטאהר בן ג'לון כתב שאנשים לא נולדים גזענים שהם נעשים כאלה. אנשים כן נולדים גזענים אנשים נולדים לשאול מי לנו מי לצרינו מי דומה מי שונה מי משלנו מי לא משלנו אנשים נולדים לסדר את העולם את האנשים האחרים במגירות ומי שלא מתחלק טוב למגירות מחלקים אותו בכוח למגירות מוכרחים לדחוף אנשים למגירות ואת אלה שהם לא כמוך אף פעם לא תוכל להרגיש כלפיהם אותו דבר פשוט לא תוכל הגזענות זה בדם שלנו חרדים לא בוכים על חילונים חילונים לא בוכים על חרדים לבנים לא בוכים על שחורים שחורים לא בוכים על לבנים כשאומרים סובלנות מתכוונים כלפינו, תהיו סובלנים כלפינו, לא מתכוונים שאנחנו נהיה סובלנים.    

והילדים הם הכי מתאכזרים. אצלם הגזענות חשופה כמו חילזון בלי שבלול הם בעצמם פגיעים והם חסרי רחמים אם אתה שונה אין לך סיכוי. כמה מכות קיבלתי בגן כמה מכות. כאילו נראיתי כמו כולם כאילו התלבשתי כמו כולם אבל בעצם לא. גם שם הייתי זרה. היכו אותי והגננת הענישה. ברחתי מן הגן ושיחקתי בחולות. כל העיירה היתה מלאה חולות עוד לא היו כבישים. שיחקתי בחולות וממקום המסתור שלי צפיתי בגן. כשכולם הלכו הביתה הלכתי גם אני, שאמא לא תדע שברחתי מן הגן ותציק לי גם היא. קיבלתי מכות בגן קיבלתי מכות בבית-הספר. תמיד ברחתי, התחבאתי, הלכתי לגן המשחקים והתנדנדתי על הנדנדות עד השמיים. כשהתנדנדתי על הנדנדות לא הייתי צריכה אף אחד.

צעקו לי דתיה דתיה זרקו עלי אבנים וילדה אחת מהכיתות הגבוהות הנמיכה את החצאית שלה שתהיה ארוכה כמו שלי וחיקתה אותי וצחקה. אבל כשהסתכלתי בה רק הסתכלתי כאילו ראיתי משהו חדש. לא נעלבתי. משום מה הרגשתי חשובה. חשבתי אם מכים אותי אם מרביצים לי אם מציקים לי איכשהו אני חשובה. בפנים תמיד הרגשתי חשובה וזה היה משגע את בעלי שהרגשתי חשובה. זה היה משגע אותו יותר מהכל. שאף פעם לא הרגשתי שהוא יותר חשוב ממני. תמיד הרגשתי אתה מתעלל בי, אתה עושה לי את המוות, אבל אני שווה יותר ממך, אני תמיד אהיה שווה יותר ממך, והוא היה צריך להכות אותי בלי סוף בשביל להרוג את התחושה הזאת אבל היא היתה בלתי מנוצחת כמה שתכה אותי כמה שתתעלל בי אני שווה יותר ממך וכמה שהוא היה יותר חזק ממני יכולתי להרוג אותו במבט של בוז, במבט אחד של בוז, או אפילו בלי להביט רק שהוא היה מרגיש איך בתוכי בלי לומר לו כלום בתוכי אני חושבת אתה אפס, אתה כלום, אתה חלאה, ואתה לא שווה את הציפורן הקטנה שלי. הוא יכול היה להרגיש את זה והזעם גאה בו בלי גבול. מה את חושבת שאת יכולה ללמוד באוניברסיטה את באמת חושבת שאת חכמה כמוני את חושבת שאת יותר חכמה ממני. פתאם אנשים רואים אותך באוניברסיטה, הוא אמר, נהיית מפורסמת. איך פתאם את יוצאת מהבית איך את לא קבורה כמו עכבר במחילה איך את חיה. אבל עכשיו הוא לא יכול היה להפריע לי ללמוד הוא היה רחוק. ורק בלילה הוא לא נתן לי מנוח רדף אותי חשבתי יום אחד הוא ירצח אותי כי איך זה שאני לומדת ואני כותבת ואני מישהי והוא נתן לי פקודה למות נתן לי פקודה לא להיות להתקפל לסור מהדרך שאף אחד לא יראה אותי ולא יחשוב שאני קיימת. כי אם יש לי קיום עצמאי כאילו נגרע ממנו כאילו עכשיו הוא לא קיים.

העובדת הסוציאלית של בית-המשפט אמרה שאבוא לדבר איתה גם הפסיכולוג בא לדבר אתי. שאלו ממה אני מתפרנסת. אמרתי אני מתרגמת ספרים ולפעמים יש לי קצת שכר סופרים מכתיבה והם פרצו בצחוק אדיר אדיר לא יכלו להפסיק לצחוק על מה את מקבלת שכר סופרים בקושי הם דיברו מרוב צחוק ואמרתי לפעמים אני מקבלת על מאמרים שכתבתי והם עוד המשיכו לצחוק לא נרגעו כל השיחה. חשבתי אתם יותר גרועים מבעלי הוא לפחות מפחד ממה שאני יכולה לעשות בשבילו מה שאני אעשה זה איום תמידי. כשמישהו כל כך מפחד ממך יש בזה שמץ של כבוד, הערכה בעל כורחה, אתה לא יכול ממש לזלזל במישהו שאתה כל כך מפחד ממנו. אתם לא אכפת לכם מה אני יכולה לעשות לכם ברור מה אני לא יכולה לעשות ואתם כל היום מדברים עם אנשים כמו שד"ר דוד מדבר כל היום עם אנשים אבל אתם לא מקשיבים באמת לשום בן-אדם כי אתם כבר מחליטים הכל על כל אחד עוד לפני שהוא נכנס והתיישב אתם לא שואלים שאלות בשביל ללמוד משהו חדש רק בשביל לאשר את מה שיש לכם בתוך הראש ואם זה לא מסתדר לכם עם מה שכבר החלטתם אתם מגרשים את המציאות שלא תעצבן אותכם וגם אתם כמו בעלי מוכרחים לשים את כל הנשים האלה שאתם אמורים לטפל בהן נמוך נמוך שאתם תהיו למעלה שתהיו למעלה כל הזמן אם לא תהיו למעלה תתפרקו לרסיסים.

כשהייתי בת שש עשרה היתה לי שמלת סריג סגולה. אריק אמר שהוא ילווה אותי הביתה אבל כשעברנו דרך הגן הוא תפס אותי ביד ואמר בואי לכאן ומשך אותי לפינה ואמר תמצצי לי. בכיתי אני לא רוצה והוא דחף את הראש שלי למטה הכניס לי את האבר לפה ואני בכיתי הדמעות נזלו לי עליו והוא אמר למה את בוכה אבל המשיך להחזיק אותי בכוח עוד כמה זמן ורק אז הוא הירפה ממני והמשכתי לבכות ולרעוד בכל הגוף והוא חיבק אותי ונישק אותי על העיניים על הפה על הלחיים נישק את כולי וחיבק אותי לא בכוח למה את בוכה ולא ידעתי מה לחשוב עכשיו פתאם הוא היה עדין אבל אני רציתי למות. אז רציתי למות וגם אחר כך רציתי למות ורציתי שהוא יבקש סליחה שיבקש ממני סליחה היה נורא חשוב לי שהוא יבקש ממני סליחה אבל הוא כמובן לא ביקש. עם השנים שכחתי אותו ולבעלי לא סיפרתי עליו מלה. בטח הוא היה יורד עלי מה הוא יודע מה גברים יודעים על נשים על השפלה.

הרבה שנים הצלחתי לשכוח ממנו לגמרי למחוק אותו מהראש למחוק את הרגע הזה בגן שאני בת שש עשרה בשמלת סריג סגולה ושוב אני חסרת אונים כל כך חסרת אונים ופתאם אחרי הרבה שנים ששכחתי הכל הרגע הזה צף ועלה והזכרון החריד אותי כל כך כאילו שוב הייתי ילדה בת שש-עשרה חסרת-אונים ולא יכולתי אפילו לשנוא אותו ראיתי אותו רק בן שש-עשרה בעצמו ילד שמקבל מכות ילד חיוור עם משקפיים שמרביצים לו מכות אבל הזרועות שלו היו חזקות דרך כל השנים שעברו יכולתי להרגיש איך הוא תופס אותי בזרועות איך הכל קבור במוח הכל נשמר קפוא נשמר בעינו כמו במקרר של חדר-מתים.

והיכולת הזאת לזכור היתה מפחידה היתה מאיימת על חיי היומיום על שלוות הנפש איך אפשר לשבת לשתות כוס תה לקרוא עיתון אם פתאם עלולים להיזכר במשהו נורא ופתאם נמצאים שם נזרקים אחורה כמו שנופלים לתוך בור שנפער באדמה פתאם האדמה פוערת את פיה בולעת אותנו לתוך העבר ואנחנו שם בדיוק מה שהיינו קודם כאילו כל הרגעים שעברנו מוקפאים בתוכנו פתאם מופשרים פתאם מתחממים על האש ומדיפים את אותו ריח ישן של פחד של השפלה וההווה שלנו נשמט ונעלם ויש לנו רק את אותו רגע של עבר אותו רגע שהסיוט בשיאו וכבר אי אפשר לסמוך על השיכחה כי אם נזכרנו פעם נוכל להיזכר תמיד לא נוכל להינחם בשיכחה כי השיכחה בוגדת השיכחה איננה מוחלטת הכל יכול לעלות פתאם כמו מפלצת מן הים ואנחנו מביטים במים המתערבלים חושבים הנה המפלצת באה הנה היא קרבה הנה היא פוערת לוע ושיניים מיד ניבלע מיד נטבע.

שם היה חדר רגיל קירות לבנים מיטה פשוטה אצל האנדוקרינולוג בבית הוא היה מפשיט אותי מחטט לי באבר המין משאיר את הדלת פתוחה. אמא שלי היתה בתוך החדר מביטה איך הוא מחטט לי באבר המין ופעם הבן שלו בא והביט מבחוץ לא סגרו את הדלת. אני נוסעת לשם לעיר אחרת עם אמא שלי וכל הדרך אני חושבת הלואי שאמות בדרך שלא נגיע ובדרך חזרה אני רוצה עוד יותר למות ושני אנשים רבים באוטובוס האוטובוס עמוס אנשים והאיש שבפנים צועק לאיש שבחוץ שיש לו פנים עגולים אדומים צועק לו פרצוף תחת ואמא שלי מאושרת מתפקעת מצחוק.

בבית אוספים את השתן שלי בבקבוקים לבדיקות אני צריכה לעמוד עירומה בחדר להשתין לבקבוק אמא שלי סוחטת לי את הפות כמו שסוחטים תפוז האנדוקרינולוג רוצה בקבוקי שתן מיומיים אמא שלי מתמוגגת אחי זוכר אותה סוחטת ממני את השתן כמו מתפוז זה מצחיק אותו להיזכר בזה כמו בבדיחה כולם עמדו הסתכלו בי לא סגרו את הדלת לקחו את הבקבוקים במכונית לבית החולים של האנדוקרינולוג ואני כמו שבויה ביניהם אני רק שבויה במגדל אני מסתכלת בסכין הלחם אם אחתוך את הורידים אולי אמות או שעדיף לקפוץ מן המרפסת בלילה אני לא יודעת. אין סיכוי שהסיוט ייפסק אבל עכשיו, כשאני יודעת שאני יכולה להתאבד יש לי מפלט יש לי דרך מוצא אני רגועה יותר. כשייגמר לי הכוח לסבול את אמא שלי את אבא שלי את האנדוקרינולוג אחתוך את הורידים או אקפוץ. המחשבה הזאת מרגיעה אותי.  

המחשבה על המוות תמיד מנחמת תמיד מנחם אותי שיכול להיות סוף שאפשר לשים קץ לכל דבר כל הנישואים שלי רק חשבתי אולי אני אמות מסרטן זה יהיה כיף לגסוס לאט לאט במחלקה נקיה עם סדינים לבנים לשכב כל היום בין סדינים צחורים ריחניים מרוב ניקיון מרוב לובן אולי מיטת מים אולי מיטת קפיצים עם כריות גדולות רכות עטופות ציפות לבנות מצויצות אולי רקומות בחוטי לבן כמו שסבתא שלי רקמה את שמה על כל פריטי הנדוניה שלה כל מפות השולחן והציפות והציפיות שרקמה שנים עד שנישאה לסבא שלי אולי כריות רקומות בפרחים בעלים בחוטי צבעונין ראשי התיבות של סבתא שלי רקומות בצד. השם שלה בגרמנית מצחיק את אחי הוא רגיל לקרוא לה בעברית או מקסימום ביידיש היא קוראת גרמנית בקול רם באינציקלופדיה הרפואית באתי לבקר אותה חודש לפני שמתה היא אמרה ששירה יפה כתמיד ונטע יפתה כפליים ופנתה ואמרה לי בגרמנית הזיקנה זה לא אושר גדול אבל זו הדרך היחידה להאריך ימים אמרה ושאלה הבנת. הבנתי. אחר כך הפסיקה ללכת איבדה את ההכרה חודש גססה ומתה. אני אמות יותר לאט. אני רוצה למצות כל רגע מהמוות.

אבל לא היה מותר לי למות הייתי צריכה לטפל בילדות וחייתי לאט לאט כמו מישהו שאין לו חמצן שסובל מאי ספיקת חמצן מישהו שהלב שלו דופק לאט שקשה לו לנשום שנושם כאילו הוא מטפס על הר בקושי בקושי נשמתי כל יום כאילו היו לי אבנים כבדות בתוך החזה סלעים גדולים מונחים על בית החזה לפעמים שאלתי את נפשי למות לפעמים ביקשתי לחיות כמו טובע שנאחז בקש כמו נידון למוות שמתחנן כאילו המוות היה ודאות והחיים רק סיכוי. משהו שנגמר או שטרם התחיל.

אני יולדת והחדר מלא אנשים התינוקת נולדת הפוכה ממולי אולי עשרים אולי שלושים אנשים מביטים בי אני שואלת מה זה כל האנשים האלה פתאם הרופאים מתחילים לדבר מה כולם עושים פה שתי מתלמדות נראות נערות הרופאה אומרת אני הרשיתי להן היא הרשתה להן אני המופע שלה היא מוכרת כרטיסים למופע אני יולדת תינוקת ואני ההצגה הטובה בעיר פתאם לא איכפת לי לא איכפת לי להיות עירומה כבר כולם הסתכלו בי פתאם זה כבר לא איכפת שיסתכלו בי אני מיניקה ומביטים בי שיביטו עכשיו אני מיניקה והאנשים בשבילי רק צל. ואני שוקעת לתוך התינוקת התינוקת גדלה גדלה היא ענקית היא ממלאת את כל העולם.

ואצל הפסיכולוגית אני בוכה אני אומרת אני לא רוצה שהבנות שלי יגדלו במשפחה הרוסה והפסיכולוגית אומרת אבל את באת ממשפחה הרוסה ואני אומרת לא ההורים שלי לא התגרשו והפסיכולוגית אומרת משפחה הרוסה זה לא שההורים מתגרשים משפחה הרוסה זה שלהורים יש דחפים הרסניים כלפי הילדים וזו בדיוק המשפחה שלך ואני שותקת אני בהלם והיא אומרת בעלך זה המשך של ההורים שלך יש לו תכונות של ההורים שלך הרודנות והקור הרגשי ואני כאילו היכו לי באלה על הראש לא מסוגלת לדבר. אחר כך הפסיכולוגית אומרת שהיא עוברת לעיר אחרת ולא תוכל יותר לטפל בנו אבל נהיה בסדר. בטח שנהיה בסדר. כבר אמרת לי כל מה שאפשר לומר.

עמדתי ליד מגדל אייפל או ליד המוזיאון ביקשתי מבעלי לאכול הייתי רעבה הוא אמר אני לא רוצה לאכול הכסף היה אצלו ופתאם אמרתי לעצמי לעזאזל התחתנתי עם אבא שלי איך תשע שנים לא שמתי לב לזה שהתחתנתי עם אבא שלי אז זו היתה רומא עכשיו פריס הכסף אצלו אני צריכה להתחנן לקנות לי לחמניה צריכה להתחנן מה פתאם את רוצה לאכול את חייבת לאכול אני חייבת לאכול. אם אשתחרר מבעלי אוכל להשתחרר גם מאבא שלי אוכל להיות חופשית.

כשאין לך בעל אין להם במה להיאחז. אם הייתי יוצאת עם גבר אמא שלי היתה מתקשרת אליו לעבודה נוסעת אליו לעבודה אומרת לו אתה יוצא עם רותי אתה צריך לדבר אתי לרותי יש בעיות רותי משוגעת אתה צריך לדבר אתי להגיד לי תגיד לה תבואו אלי תעשו ככה תעשו ככה. אם הייתי יוצאת עם גבר אמא שלי היתה נאחזת בו כמו באנקול בשביל לחפור בבשרי עכשיו אין לה במה להיאחז מעצמי אני כבר יכולה לנער אותה אפילו שהיא שוקלת מאה קילו אני כבר יכולה לנער אותה אבל אם היה גבר בסביבה היא כבר היתה מתיישבת עליו ועלי אם אצא עם גבר אפול שוב למלכודת שלה ממי אני מפחדת יותר מהגברים או מאמא שלי או משניהם אם היא היתה מתה אולי הייתי מעיזה לצאת עם גברים אני לא יודעת אולי עדיין הייתי מפחדת עד מוות אצל ד"ר דוד אין קשר אמא שלי בעלי גברים כל דבר לעצמו אבל הפסיכולוגית ההיא ידעה אמא שלי ובעלי זה קשר גורדי. אלה שיודעים לא צריכים שתבוא אליהם כל שבוע כל שבוע בלי סוף הם מפקידים בידיך את האמת כמו צרור מפתחות ואז הם יכולים לנסוע בבטחה.

גיסתי אומרת היית ילדה מוכה. לא היכו אותך ולא כיבו עלייך סיגריות אבל היית ילדה מוכה. גיסתי אומרת אצלכם בבית לא ידעו מה זה פרטיות. לפני החתונה גרנו אצל הורייך שלושה חודשים ואמא שלך היתה נכנסת לי לאמבטיה ואומרת זה אני זה אני. ואני נזכרת איך סבתא היתה נכנסת לי בכוח לבית-הכסא אומרת זה אני זה אני מסתכלת באסלה אומרת יש לך עצירות דוחפת לי בכוח נרות גליצרין ואני משתוללת צועקת בוכה לא לא והיא בכוח דוחפת לי נרות גליצרין ואני יושבת בבית-הכסא כי שם אפשר לסגור את הדלת אבל אי אפשר לסגור את הדלת בשום מקום בכל מקום אנשים נכנסים פולשים לגופי אני רק חפץ רק חפץ. בעלי מושך לי בשדיים לפני הילדות אני מתקוממת הוא אומר תגידי תודה שאני בכלל רוצה. אני רוצה לצפות בסרט הוא דוחף ידיים אומר תגידי תודה שאני בכלל רוצה אני לא רוצה להגיד תודה אני רוצה שתעזבו אותי כולכם אני רוצה להיכנס לתוך הסרט לעבור למקום שאין לכם גישה אליו. החלפתי מפתח לדירה בעלי לא יכול להיכנס יש לי שני כלבים הם נובחים על כל מי שבא אמא שלי לא יכולה להיכנס פתאם אף אחד לא יכול להיכנס פתאם הכלבים יאכלו אותו חי אני ישנה והכלבים לצדי צמודים איש לא יגע בי לרעה. ואני חולמת ארבעים כלבים במעגל מגינים עלי סובבים לי סביב סביב חושפים שיניים אם מתקרב זר הם עומדים על רגליהם האחוריות חושפים שיניים נוהמים נובחים מזנקים באוויר ארבעים כלבים מסביבי על מרבד זהב רקום ארגמן ואנחנו מרחפים באוויר אנחנו מרחפים באוויר אני ישנה בלב המרבד סביבי ארבעים כלבים על מרבד זהב סובבים סובבים באוויר סביבנו עננים רכים ענני נוצות השמיים זהב הכל זהב שטוף ארגמן.

והשכנה מפחדת עכשיו בגלל הכלבים היא לא יכולה לפתוח את הדלת ולהיכנס לבדוק לנו את הברזים את המים את החשמל לפתוח לסגור את המים לשאול אתם עשיתם לי חור בקיר מוזר בצד שלי יש חור בטוח לא דפקתם פה קודם היא היתה נכנסת עכשיו היא מפחדת הכלבים נובחים עליה כל הזמן חושפים לה שיניים אולי הם יודעים שאנחנו שונאים אותה אולי הם האני האחר שלנו האני הגלוי.     

ליל הסדר או ראש-השנה אני לא בטוחה יעקב ורחל באים אלינו לסדר אמא הכינה דג ממולא דג ממולא ענק על מגש במרכז השולחן מקושט בגזרים ותותי שדה הבת הקטנה שלהם שואלת אם הוא חי כולם צוחקים. אבא שלי לא רצה להזמין אותם אמא שלי אמרה אני רוצה להיות יחד עם רחל הלכנו יחד לבדיקת שד סבלנו ביחד פחדנו ביחד אני רוצה גם לשמוח ביחד לא הרבה פעמים אמא מתייצבת מול אבא. הם באים ויעקב כל הערב מתלונן על רחל איך היא מדברת איך היא ככה איך היא ככה ואז הוא אומר אבל אין דבר רחל לא תקבלי גט ורחל אומרת יפה אתה מדבר, לא תקבלי גט. אחרי עשרים שנה יעקב עוזב את רחל בשביל אשה צעירה. אמא ואבא לא מדברים איתה יותר רק מדברים עליה היא ככה היא ככה ורחל עכשיו היא כלום היא זבל הם לא מדברים איתה אני אומרת לאמא שלי גם את היית אשה גרושה איך את מתנהגת לאשה תמיד את לצד הגבר תמיד נגד האשה אבא שלי נוזף בי יעקב החבר שלנו רחל רק התחתנה איתו היא לא חברה שלנו ואני זוכרת את ליל הסדר סבלנו ביחד פחדנו ביחד אני רוצה גם לשמוח ביחד עכשיו שכחת אותה עשרים שנות חברות נמחקו עכשיו היא לבד את כבר לא מכירה אותה ואת לא מכירה אותי אני יודעת רחל זאת אני גם את היית גרושה אבל כבר שכחת היית ילדה דתיה שמנה והתעללו בך בגלל זה גם את מתעללת בדתיים. היית אשה גרושה והתעללו בך אז גם את מתעללת בנשים גרושות, אפילו עצמך ובשרך. את תמיד מתעללת אבל את לא מתעללת במתעללים, רק בקורבנות, מחפשת מי יותר חלש ממך מי יותר פגיע את הכסף שלי אתם אוהבים את אומרת אבל אף אחד בעולם לא אוהב כסף כמוך אף אחד לא מוכר כמוך בקלות את האהבה. 

אמרתי לד"ר דוד שאמא שלי שונאת אותי הוא שאל בשקט את חושבת שאמא שלך שונאת אותך אמרתי לו אני יודעת שהיא שונאת אותי הוא לא אמר כלום. אפילו לא שאל אם יצאתי עם גברים.

אמא היתה נשואה קודם למישהו אחר. אחי תמיד חיטט לה במסמכים מצא תעודות מכתבים לא רציתי לראות אחי תמיד מחטט בכל מקום הוא רוצה לדעת על אנשים דברים. אני לא רוצה לדעת כלום. די לי במה שאני רואה.

במקום אחד היתה תמונה של בעלה הראשון במכנסיים קצרים מחייך. תמונה שהיא לא זרקה. רק כשבעלי עזב אותי היא דיברה על זה והיתה מאושרת שאני מתגרשת. אף פעם בחיים לא ראיתי אותה כל כך מאושרת.

כשהבנות נולדו היא דוקא היתה חמוצה. אמרה למה לא סיפרתם לי קודם, כי חיכינו עד הבוקר ולא צלצלנו בלילה. וכשבאתי לחדר-ההמתנה היא ישבה שם כל כך חמוצה ואמרה לאנשים אני הייתי יותר מבוגרת, יותר בשלה. היא פחדה שעכשיו שיש לי תינוקת כבר לא אתגרש, והיא היתה מוכרחה שאני אתגרש, כי היא התגרשה. אם גם אני אתגרש תהיה לה הצדקה.

גם כשלאחי נולד הבן הבכור הם היו חמוצים. רק כשהיו לנו צרות הם היו שמחים. אבל אבא מת לפני שהיו לנו מספיק צרות, והוא לא הספיק לשמוח כמו שהוא רצה.

אבא שלי רצה לראות את הנכדים מה יצא מהם דימיין לעצמו איך יהיה בעוד עשר שנים בעוד עשרים שנה חשב אולי הוא יחיה עד גיל תשעים אולי הוא יראה מה יצא מהם אבל פתאם הוא מת ולא ראה. אני מדמיינת את הבנות שלי בעוד עשר שנים בעוד עשרים שנה אבל הן נראות בדיוק כמו היום הן בנות עשרים שמונה-עשרה יפות צוחקות אני תמיד רואה אותן יפות צוחקות ואני מתפללת שכולם יהיו בריאים שהכל יהיה טוב שלא נסבול אף פעם. 

יצאנו עם הכלבים ומאחורי פח הזבל היו שני גורים ובמדרגות חסמה אותנו החתולה ויללה, לא נתנה לנו לעבור וראיתי שהזנב שלה אכול ורק בקצה נותרה ציצה זה היה החתול שראיתי פעם בעצם זו היתה חתולה עכשיו היא המליטה שאלתי את נטע למה מאחורי פח הזבל ונטע אמרה הם ליד האוכל. אחר כך פחדתי לצאת עם הכלבים אבל הם נעלמו. נטע אמרה שהם עברו דירה לפח זבל אחר.

יצאתי לבד עם הכלבים הבנות לא היו היה חושך עבה לקלק כל כך רץ כל כך משך אותי ירדנו ברחוב עזה כל כך הוא משך אותי עד למנזר המצלבה ובקושי עלינו חזרה העלייה בחזרה כל כך קשה והמכוניות שועטות ברחוב עזה אחת אחרי השנייה שועטות למטה הכלבלב שלי הבהיל חתול החתול זינק לכביש מיד פגעה בו מכונית הרגה אותו ושוב פגעה בו עוד מכונית התחלתי לבכות לא יכולתי לעשות כלום עמדתי אוחזת ברצועות של שני הכלבים אני לא יודעת אם המכונית הראשונה הרגה אותו או השנייה הכל קרה כל כך מהר עכשיו בגללי נהרג חתול חתול יפה גדול ולבן הוא היה יכול ליהנות מהחיים כעסתי על לקלק הלכתי הביתה ברגליים כבדות בכיתי כל הדרך ושירה בטעות נעלה את הדלת ומן העציצים שהשקיתי קודם נשפכו מים על המרצפות הכלבים דרכו במים הרצפה התמלאה רגלי בוץ קטנות לקחתי את הסמרטוטים ניגבתי להם את הרגליים וכל הזמן בכיתי ניגבתי את הרצפה מחיתי את הבוץ את הדמעות לא מחיתי בכיתי בלי סוף. בגללנו מת חתול ואני אף פעם לא הרגתי נפש חיה עכשיו אני אשמה והבנות אמרו לקלק רוצח אבל אהבנו אותו יותר מדי וחיבקנו אותו כל הזמן.

ובלילה חשבתי כל הזמן על החתול הלבן וראיתי אותו נחבט אל הכביש ובכיתי ופחדתי לחלום עליו ונרדמתי והסיוט חזר והתעוררתי וראיתי את החתול על הכביש וצעקתי ונרדמתי והסיוט חזר ופקחתי את העיניים והדלקתי את האור הקטן ליד המיטה והסתכלתי לתוך החושך בעיניים פקוחות ולקלק פקח חצי עין והסתכל עלי ואז סגר אותה שוב ונרדם ליד ערימת העיתונים על הרצפה. ואז כיביתי את האור ועצמתי את העיניים ולקלק עלה למיטה והתכרבל לידי וחיבקתי אותו ונתתי לו הרבה נשיקות אולי הוא רוצח חתולים אבל אני אוהבת אותו הכי בעולם.

ולא נרדמתי רק שכבתי בעיניים עצומות וחיבקתי את לקלק וחשבתי איך הכל התחיל עם הכלבים איך הכלב השחור הלך אחרי לייקה לכל מקום איך הוא תפס אותה היא בכתה וצעקה ולא יכולתי לעשות כלום כל ההריון היא הקיאה ורעדה בכל הגוף חשבתי כמה היא סובלת ככה פעם אנסו את הנשים בכוח את הנערות הקטנות הכל היה בכוח זה הטבע הכל בכוח הגברים אחזו בהן בכוח והכל היה כאב רק כאב ופחד לא אהבה רק כאב ופחד הטבע לא היטיב עם הנקבות אוגוסטינוס אמר בעצב תלדי בנים זה לא רק הלידה זה כל החיים זה בעצב.

והיו ללייקה שבעה גורים הם נולדו מהר מהר אחד אחרי השני מהר מהר היא קרעה מהם את שק השפיר ליקקה אותם היטב שמרה עליהם שלא ירדו מהשמיכה פתאם לייקה היתה אם לשבעה גורים וכבר לא היה לה זמן לשחק וגם לא חשק קודם היא אהבה לשבור ענפים לגלגל איצטרובלים לרוץ לקפוץ עכשיו היא רק הניקה כל היום כל הלילה הניקה וליקקה את הגורים בזה אחר זה כל הזמן הם היו מבריקים ולייקה היתה עייפה עייפה כל כך המבט שלה היה עייף ורגוז קשה לטפל בשבעה ילדים פתאם קפצה עליה זיקנה והיא היתה עוד קטנה בת שנה וחצי בכל זאת קפצה עליה זיקנה להיות כלבה ולהיות אשה זה יותר דומה ממה שחושבים.

ואני כל הזמן הייתי היא והיא כל הזמן היתה אני כשהיא הרתה כשהיא ילדה כשהיא הניקה אני הריתי ילדתי הינקתי הכל קרה לי כשמסרנו את הגורים לקחו לי את הילדים ולייקה השתוללה וידעתי שאין ברירה אבל לפעמים רציתי להשאיר את כל השבעה היה כל כך נורא לתת אותם וכל הזמן בכיתי בלילה והגורים בכו בבתים החדשים ורק לקלק נשאר וללה כי אותה אף אחד לא רצה היא היתה כל כך מופרעת וביום של השלג הגדול כשהחצר נמלאה שלג העצים התכסו שלג כל העיר נעלמה תחת השלג לקחו את לייקה לעיקור וכל השבוע אני חלמתי שמעקרים אותי ומוציאים לי עובר מהבטן שאני בהריון ורוצים לעקר אותי ואני צועקת לא אני רוצה ללדת ולייקה אחרי הצהריים כבר קמה והלכה הביתה רק היתה חלשה מאד. וללה השתוללה אצל הרופא והוא הרביץ לה הרבה מכות ואני בכיתי כל הזמן. בסוף מסרנו גם את ללה ורק לקלק נשאר ולייקה שמרה עליו כל הזמן ונבחה על כל מי שהתקרב וחשפה שיניים שלא יקחו לה גם אותו. אבל את לקלק לא יכולתי לתת.

ובינתיים היינו יותר ויותר לבדנו אחי כבר לא בא חמי וחמותי כבר לא התקשרו אפילו כששירה היתה כל כך כל כך חולה בבית חולים הם לא באו ולא התקשרו היינו רק אנחנו שלושתנו והחברים שלנו רק שלושתנו בלי משפחה ופתאם היו יותר ויותר חברים וחברות הרבה חברות שבאו לשתות קפה לדבר פתאם היו סביבי יותר ויותר אנשים פתאם היכרתי המון אנשים ספרתי כמה אנשים אני מכירה המון אנשים אני מכירה התחלתי לספור על האצבעות קימצתי ופרשתי את האצבעות שוב ושוב ספרתי עוד ועוד אנשים עוד ועוד אנשים לא הצלחתי לספור את כולם לא הצלחתי לזכור את מי כבר ספרתי את מי עוד לא ספרתי כל כך הרבה אנשים אני מכירה ותמיד אלה שמשדכים שאלו אותי את לא רוצה להכיר אנשים ואני כל יום היכרתי עוד אנשים אבל רק פעם אחת הייתי מאוהבת. אולי פעם וחצי. ואת האהבה לא רציתי למכור בזול.

ואנדי הבת של אגי באה אלינו מהונגריה. אגי צלצלה ואמרה שהיא תבוא ואמרה לי תשמרי לי על הילדה שלי ואז אנדי צלצלה שהיא הגיעה והייתי כל כך מאושרת ואיחרתי לפגישה עם ד"ר דוד ואמרתי לו שבת של חברה שלי מהונגריה באה והייתי מאושרת והוא בכל זאת כעס שאיחרתי כי פסיכיאטר צריך להיות חשוב לי יותר מהחברים לא שהוא אמר משהו אבל הרגשתי במבט שלו אבל אני הייתי שמחה כל הזמן ולא היה כבר איכפת לי שהוא שואל כל הזמן אם יצאתי עם גברים וכל דבר שאני מספרת הוא מנסה להבין כאילו אני מדברת על גברים ואני מדברת על החברות שלי אני מספרת לו עליהן ואני שמחה ובסוף השיחה ד"ר דוד אומר משפט שרק את החצי השני שלו זכרתי, החצי "למרות שיש לך הרבה חברות". ואת החצי השני הזה הוא אמר בעוקצנות וקצת בכעס, ואחר כך חשבתי אולי הוא רצה להעליב אותי קצת להגיד לי את לסבית או משהו כזה כי אני כל הזמן מבלה עם החברות שלי ולא יוצאת עם גברים ובכל זאת אני שמחה אבל הייתי שמחה ולא היה לי איכפת.

הילדות שלי לא הכירו גברים לא ידעו מה זה לחיות עם גבר בבית גידלתי אותן לבד גידלו אותן רק נשים רק נשים לבד. היינו ביחד הרבה נשים בודדות אנשים אחרים לא הזמינו אותנו ולא באו אלינו היינו אחת עם השנייה והיינו צוחקות הרבה כי כשהיינו ביחד לא היה בעל שיעליב אותנו לפני החברים בעלים תמיד אוהבים להעליב את האשה לפני החברים וגם ידידים גברים כשבאו אלי נתנו לי הוראות אמרו שאני מכינה לאט מדי את הקפה תמיד הם היו כמו אדונים ואני הייתי כמו משרתת. אבל כשהיינו אנחנו לבד רק חברות והבנות שלי היינו צוחקות הרבה ועושות דברים ביחד לא נותנות הוראות זה היה נעים.

לאט לאט החיים הפסיקו להיות עצובים והתחילו להיות יפים. לא היה ברור למה כי עדיין הסיוט רדף אותי בלילות וישנתי כל כך מעט שלפעמים לא ידעתי איך אחזיק מעמד. ובכל זאת החיים התחילו להיות יפים. שירה ניגנה לי הרבה, היא עבדה עכשיו על יצירות חדשות. נטע גמרה את הלימודים והתחילה לעבוד בבית-קפה. הרבה פעמים הלכתי לבקר אותה בלילות. כולם שתו שם קפה ואני שתיתי רק תה והיה שם נעים ואחר כך יצאתי ונשמתי את אויר הלילה והלכתי לאט לאט הביתה מסביב לתיאטרון וראיתי איך הרבה אנשים יוצאים מהתיאטרון ונכנסים לתיאטרון ופעם אפילו הרווחתי ארבע מאות שקל ולקחתי את הבנות לתיאטרון. ישבנו ביציע והבמה היתה מלאה זהב אבל ההצגה היתה מחורבנת. היה לנו מאד חבל על הארבע מאות שקל כי לא כל יום אני מרוויחה ככה סתם ארבע מאות שקל בלי להתכוון וחשבנו מה שיכולנו לעשות עם ארבע מאות שקל לקנות בגדים או ללכת למסעדה טובה שיש בה אוכל טעים והצטערתי אבל ידעתי שככה זה כסף שבא בקלות הולך בקלות וגם כסף שבא בעמל הולך בקלות. כמה הרבה כסף שילמתי לד"ר דוד ומה הוא אמר לי. הוא אמר לי שאני צריכה זיון ואז הכל יהיה בסדר. זה מה שהוא אמר לי. לא במלים האלה לא בגסות רוח במלים יפות, אבל עדיין זה כל מה שהוא אמר. ואני שילמתי לו כל כך כל כך הרבה כסף אלוהים יודע כמה הרבה כסף ביקשתי מאמא שלי כסף תבעתי את בעלי בבית-משפט שיהיה לי כסף ללכת לפסיכיאטר לשמוע שאני צריכה זיון. אחרי שכל האנשים ברחוב הפסיקו לדבר אלי ככה אחרי הרבה שנים שאף אחד כבר לא הציק לי ולא פגע בי שילמתי הון תועפות לפסיכיאטר בשביל שיגיד לי שאני צריכה זיון. מה את רצה כל הזמן לבית-חולים לטפל בבת שלך במקום לעשות את מה שחשוב באמת, לחפש זיון. הייתי רוצה להעמיד אותו במקום אבל חשבתי שזה לא יהיה רעיון טוב. אני פשוט צריכה להיפטר ממנו. לא לריב, רק להיפטר ממנו.

ואז אגי באה מהונגריה לבקר את אנדי. אנדי אמרה שאגי רוצה לטייל אבל יש לה בעיה חמורה עם הרגליים אולי היא תצטרך לעבור ניתוח. אגי אמרה שהיא לא יכולה ללכת יותר מכמה צעדים והיא תמיד נושאת איתה כסא מתקפל וכשמתחילות לכאוב לה הרגליים היא מעמידה אותו ויושבת וכל כמה מטרים מתחילות לכאוב לה הרגליים. אני לא אומרת לאגי שגם לי יש בעיה עם הרגליים כי על יד אגי זה נשמע כמו התפנקות. אני אומרת לאגי אין דבר, ניפגש בבית-קפה ולא תצטרכי לעלות את המדרגות אלינו לבית. אנחנו יושבות בבית-קפה ואוכלות עוגה, ואז אגי אומרת שהיא רוצה לטייל. אני לוקחת אותה לעמק המצלבה, ואגי הולכת עם הכסא המתקפל תחת הזרוע ובכל כמה מטרים היא מעמידה את הכסא ומתיישבת. כשאנחנו חוזרות מעמק המצלבה אגי בכל זאת רוצה לעלות אלינו הביתה, והיא עולה את כל המדרגות של הבית שלנו המון מדרגות כל כך הרבה מדרגות יש לבית שלנו שלפעמים אנחנו נכנסות בטעות לשכנה בקומה מלמטה כי נדמה לנו שכבר עלינו מספיק מדרגות בשביל להגיע הביתה. אגי יושבת קצת אצלנו בבית ומבקשת לראות את העיר העתיקה ואני אומרת לאגי שקשה להסתובב בעיר העתיקה אבל היא מתעקשת והיא ממהרת להגיע לשם ואנחנו לוקחות מונית לעיר העתיקה. אנחנו נכנסות למצודה ואגי עם הכסא המתקפל שלה מטפסת בכל המדרגות על כל המגדלים ומביטה דרך החרכים על העיר העתיקה עד ים המלח ואומרת איזה יופי וגם אומרת כל הזמן אם הרופא שלי היה רואה אותי עכשיו הוא היה מת ואני אומרת יופי, שימותו כל הרופאים. אחר כך אנחנו נכנסות בשער יפו ויורדות לשוק ואגי הולכת עם הכסא המתקפל בכל כמה מטרים היא יושבת ובשוק של העיר העתיקה אין נפש חיה לא כמו פעם כשהיה מלא אנשים מלא תל-אביבים והיינו מקללים את כל התל-אביבים שבאו לעשות קניות בעיר העתיקה. עכשיו רק שקט הסוחרים יושבים בפתחי החנויות ושורות שורות של ארנקי עור גמלים ופרוות כבש ואריגים צבעוניים שורות שורות הכל כל כך יפה ואגי אומרת איזה יופי. אם הרופא שלי היה רואה אותי עכשיו הוא היה מת. ואנחנו הולכות כל כך הרבה לתוך השוק שאני מאבדת את הדרך ופתאום אנחנו כבר ברובע המוסלמי ואני קצת נבהלת ואני אומרת לאגי שנחזור אחורה עד שאנחנו מוצאות את השער לרדת לכנסיית הקבר ובכנסיית הקבר מלא אנשים ואין מקום להניח את הכסא המתקפל ואני חושבת שעכשיו אנחנו צריכות כבר לחזור אבל אגי אומרת עכשיו נלך לכותל. אנחנו יורדות בסמטאות חשוכות ויוצאות לרובע היהודי ויורדות המון מדרגות אל הכותל ואגי עוטפת את ראשה במטפחת ומוציאה מן התיק פתק מוכן שהיא הכינה לדחוף בין אבני הכותל אבל קשה לה למצוא מקום לדחוף את הפתק כל כך הרבה פתקים דחופים בין אבני הכותל כמעט לא נותר חריץ או סדק ואגי בכל זאת מוצאת חריץ קטן ודוחפת את הפתק והרבה פתקים נושרים, אולי גם הפתק של אגי ואולי פתקים אחרים ואגי אומרת אין דבר, זה רק סמלי. ואנחנו יושבות ומסתכלות על הכותל. לא מתפללות, רק מסתכלות ומדברות בשקט ואגי אומרת שיש פה אוירה מיוחדת, של רוחניות והיא ממש לא רוצה לקום וללכת מפה. לא מפני שהרגליים כואבות לה, מפני שטוב לה לשבת מול הכותל להתבונן באבנים הגדולות לנשום את האויר לחשוב איך התפילות עולות מפה לשמיים.

כשאנחנו חוזרות כבר ערב ואנדי דואגת לנו מאד אומרת איפה הייתם והיא אפילו קצת כועסת שלא צלצלנו או משהו אבל אנחנו יותר מדי שמחות. אנדי מראה לי איפה עומד האוטובוס שאוכל לחזור הביתה אבל כשאני נפרדת מאגי ומאנדי ויוצאת מהבית של אנדי לרחוב מרחפות לי הרגליים ואני לא רוצה לחכות לאוטובוס אני רק הולכת ואני כבר יודעת שהרגליים שלי כבר יותר מדי כואבות ופתאם אני נזכרת שאף פעם לא סיפרתי לד"ר דוד על הרגליים ואיך פעם יכולתי לרוץ ולרקוד וללכת מהר מאד כל היום ועכשיו אני בקושי הולכת אבל בשביל מה לספר כאלה דברים מה הוא כבר יגיד אלה דברים שנשים חושבות עליהן כל הזמן איך כואבות הרגליים איך כואב הגב כשעושים ספונג'ה ואיך כואב לקיים יחסי מין. לגברים זה לא מעניין. והרגליים שלי כבר מרחפות הביתה עפות למעלה בעליות והמחשבות שלי מרחפות והצעדים שלי רוקדים לא הולכים ואני מרגישה מין ניצחון קטן ניצחון קטן אני אפילו לא יודעת על מה לעשות משהו שהיינו עושות פעם כשהיינו צעירות עכשיו אנחנו כבר מבוגרות והגוף שלנו מכזיב אבל הנפש עדיין יש לה שלטון על הגוף עדיין יש לה שלטון ועדיין אנחנו חיות. ואני יכולה לרחף לרחף אני יכולה לעשות מה שאני רוצה.

אני הולכת לד"ר דוד ואני מחייכת ואני מספרת לו שהשבוע הייתי עסוקה חברה שלי באה מהונגריה והלכנו לטייל כשאני מספרת על הטיול שלנו אני זורחת ואני מרגישה איך השמחה שלי משתיקה את ד"ר דוד והוא אפילו לא מפהק ולא נרדם ואני יושבת בתוך ענן של שמחה וד"ר דוד שוב אומר משהו כזה שהוא רואה שיש לי הרבה חברות ואני רק צוחקת ואני הולכת הביתה מרחפת הביתה דרך הגן ואני עפה מעל הדשאים.

ואני עומדת בבית מול הראי ומחליטה זהו. בפעם הבאה אני אגיד לד"ר דוד שיותר אני לא באה אליו. ממילא כבר שבועות אני לא מספרת לו כלום. כבר חודשים אני לא מספרת לו כלום. מתי בעצם סיפרתי לו משהו אמיתי חוץ אולי מבפעם הראשונה כשהוא אמר לי אני אדם זר לך ואני רואה איך את מדברת. אני אתן לך כדורים נגד חרדה ואמרתי לו תודה אני לא מעוניינת ויצאתי ממנו והרגשתי שזז לי משהו בלב כאילו משהו בפנים נסדק זה היה כל כך מזמן. והזמן קודם התכווץ ואחר כך התרחב הזמן התרחב להקיף את העולם והיה בו מקום לחיים חדשים זה היה הזמן הרחב במקום הזמן המכווץ של המוות המתקרב הזמן המכווץ של החיים שנגמרו. עכשיו הזמן התרחב וחשבתי על כל הדברים שנעשה ועל המוזיקה של שירה ועל הריקוד של נטע וראיתי את שירה מנגנת על במה לובשת סאטן שחור ואת נטע מחוללת על במות וחשבתי על החיים שנתתי להן שצריכים להיפתח עכשיו כמו מגילה שמתגוללת ונפתחת קטע אחר קטע ואני לא יודעת כמה קטעים אלוהים ירשה לי לראות לפני שהוא יחתום את המגילה שלי והרגשתי שלא חשוב כמה שאני אחיה כמה שאני אחיה זה יהיה הרבה כי החיים שלי מלאים.

עמדתי בבית מול הראי וחייכתי לתוך הראי חיוך ריק של חנפנים ואמרתי לראי אני חושבת שעזרת לי מאד, שמעכשיו אני אוכל להסתדר בעצמי. הפניתי לראי את הצדודית השמאלית היפה ואת הצדודית הימנית, מדדתי בעיניים את הבטן ואת הישבן, וחשבתי אם אני שמנה עכשיו כמו שהייתי בחודש תשיעי או יותר או פחות ומיד חשבתי למי איכפת. נזכרתי איך סיפרתי לד"ר דוד על האשה המוזרה בבית החולים שאמרה לי כמה קשה לראות את הילד שלך חולה ואמרה לי בגלל זה יש אנשים שלא יכולים ללכת ללוויה של הילדים שלהם וד"ר דוד עיווה את הפנים כאילו אמר איך אפשר להגיד דבר כזה לאם שבתה חולה אבל אני אמרתי לו שהרגשתי שהאשה הזאת היתה היחידה שהבינה אותי, הבינה את תחושת השכול והכישלון כשאתה יושב ליד המיטה של הילד שלך ואתה חסר אונים אתה לא יכול להגן עליו. רציתי שד"ר דוד יבין מזה שאני חושבת שהוא לא הבין כלום ממה שאמרתי לו אבל לא באמת ידעתי אם הוא הבין מזה משהו. וכל כך הרבה פעמים כבר רציתי להטיח בו את כל האטימות שלו וכל ההשפלה שהוא הסב לי ואמרתי את זה כל כך יפה וברור וצלול אל הראי אבל כשבאתי אליו לא הצלחתי להגיד לו כלום רק חייכתי במבוכה ועניתי על השאלות שלו המעצבנות והוא שאל על מה אני רוצה לדבר אבל תמיד רצה שאני אדבר על מה שהוא רצה.

וידעתי שרק השמחה יכולה להגן עלי מפניו רק מראית העין של אושר ולבשתי בגדים יפים חגיגיים ואת הכובע השחור עם שושני הבד הגדולות שאני לובשת רק לחתונות ולהצגות תיאטרון מחורבנות שעולות ארבע-מאות שקל ונעלתי את סנדלי העור השחורים עם הרצועות הדקות שמצטלבות על האצבעות שלי שבתיכון אמנון אמר לי שהן נראות כמו נקניקיות ועכשיו הן באמת נראו כמו נקניקיות נקניקיות של קוקטייל וריחפתי למרפאה של ד"ר דוד וישבתי על הכסא כמו מלכה ואמרתי לו שלום ושאני חושבת שמעכשיו והלאה אני כבר אסתדר בלי הפגישות כי אני לא רוצה להיות כמו וודי אלן שהולך כל החיים לפסיכיאטר וד"ר דוד אמר זה מין טיפוס מוזר. וודי אלן, הוא התכוון. ופתאם חשבתי כמה אין לו חוש הומור לד"ר דוד אפילו לא שמץ של הומור. אפילו לבעלי הרשע היה חוש הומור. חוש הומור מרושע אבל חוש הומור, וזה היה התירוץ שלו לכל דבר, הוא היה אומר אבל אני מצחיק אותך ואני תמיד הסכמתי לסבול כל כך הרבה בשביל שיצחיקו אותי. וד"ר דוד היה יבש אבל חביב ואני התאמצתי לשבת כמו מלכת יופי ולהיראות זוהרת, והחזקתי את הרגליים הכואבות שלי מקופלות מתחת לבטן הגדולה שהגב הכפוף מכאבים הצניח קדימה מתחת לחוליית העורף התקועה שמתחת לאוזן השמאלית הכואבת שאני לא שומעת בה טוב. ישבתי כמו מלכה והזקפתי את הגב וחייכתי כל הזמן כמו מלכות יופי שעברו ניתוחי פנים ונתקע להן החיוך והפה שלהן קיבל צורת קשת הפוכה שמחברת את שתי האוזניים זו לזו והעיניים שלהן צרות ומשוכות לצדדים בלי שום גבות. ישבתי והרגשתי כל סנטימטר מרובע  בגוף שלי ואת מגע החצאית הסינתטית על השסע ואת לחץ הסנדלים על כפות הרגליים ואת הכובע מצייר עיגול על הקודקוד שלי עיגול עגול כמו ירח וחייכתי לד"ר דוד חיוך בלי התחלה ובלי סוף. וד"ר דוד היה חביב ואמר שאני כמובן יכולה לבוא לדבר איתו בכל פעם שארצה ואני כמעט בקושי החנקתי את הקול בתוכי שרצה לצעוק לעולם לא. אבל נפרדנו בשלום ובחביבות ורצתי הביתה והעפתי את עלי השלכת שכבר מילאו את הרחוב.

היה סתו ריחני והקדים לרדת הגשם. בלילה שירד היורה שמעתי אותו דופק על הגג ובעלי בא על הסוס ובעט בי במיטה וגילגל אותי לתוך הבוץ והוא לא הרביץ לי רק גילגל אותי בתוך הבוץ ברגל הימנית, וזה היה מוזר, כי זאת היתה הרגל הנכה שהוא צלע  בה, ברגל הימנית ובמקל הארוך שהוא החזיק ביד ימין הוא גילגל אותי בתוך הבוץ בין השיחים ולא היכה אותי רק גילגל אותי בלי סוף ולא צעקתי או בכיתי רק נאנחתי נאנחתי עד שהתעוררתי.

הדלקתי את האור וחשבתי אולי בכל זאת אני צריכה את ד"ר דוד. כמה זמן אני עוד אחזיק מעמד עם הסיוטים האלה. ואז חשבתי איך אני הולכת לד"ר דוד ואיך הוא אומר לי היכרת מישהו, יצאת עם גברים, ואמרתי לא. אמרתי לא חזק בקול רם שאם מישהו היה מקשיב הוא היה יכול לשמוע אותי אומרת לא חזק, וכיביתי את האור, ועצמתי חזק את העיניים כיווצתי בכל הכוח את העפעפיים אמרתי עכשיו אפילו שיבואו אלף סיוטים אפילו מיליון אני לא אלך יותר לד"ר דוד אני אסתדר. ונרדמתי וישנתי עד הבוקר עד שלקלק עלה עלי וליקק לי את הפנים וגירד לי את הכתף בכך הרגל הימנית הקדמית שלו, שאני אקום כבר ואוציא אותם לטייל כי כבר שש בבוקר והוא כבר לא יכול לחכות כל כך הרבה. ובעמק המצלבה היתה כבר רוח קרה בבקרים רוח קרה של סתו ועלי שלכת מתפוררים על האדמה עלים אפורים חומים צהובים והיו ענני נוצה בשמיים, אבל אחרי היורה לא ירד עוד גשם.  רק הטל הרטיב את עלי השלכת והחצבים כבר התייבשו אבל לא ירד עוד גשם. רציתי שירד כבר גשם ויהיה באויר ריח של גשם והכלבים יטביעו רגלי בוץ קטנות אבל הגשם עוד לא ירד. 

וליאורה התקשרה ואמרה בטח קראת את המאמר שהתעמלות הכי עוזרת לרזות אז את בטח  רוצה ללכת אתי לטייל ואמרתי לה ממש לא כבר טיילתי עם הכלבים. מה שטוב אצל הכלבים כשהולכים איתם לטיול זה שהם לא מדברים והם לא מספרים לי על כל הצרות שהיו להם השבוע ואיך היה להם קשה בעבודה שזה ממש לא מעניין וגם הם לא מספרים לי כל הזמן מה הם עשו למען העם הפלשתינאי ומה הם עשו למען מעמד האשה ואיך הם התנשקו עם עראפת. הם רק מריחים מה השתינו כלבים אחרים שעות הם מריחים ומלקקים את העלים והאדמה ואני חושבת איך כלב מריח פי מיליון יותר מבן-אדם ושומע פי מיליון יותר מבן-אדם מה זאת אומרת להריח פי מיליון כמו ריח שמתפוצץ לאלפי רסיסים לאלפי ריחות איך אפשר להריח פי מיליון ואיזה עולם יש להם שאנחנו סומים בו כמו חפרפרות איך הנחיריים שלהם מתנפחות איך הם זוקפים את האוזניים מה הם שומעים ומריחים אבל לראות הם בקושי רואים את מה שמתחת לאף אולי גם אנחנו כאלה רק שאנחנו לא יודעים.

ובריגיטה הכומרית התקשרה ורצתה שנלך לטייל כי היום כל כך יפה ואמרתי לה כבר טיילתי עם הכלבים כי לכלבים לא איכפת ליקוי החמה האחרון של המילניום לא איכפת להם שיהודים לא חוגגים את חג המולד ולא מבינים שכל מה שנוצרי הוא בעצם אוניברסלי וגם לא איכפת להם אם היהודים מתנהגים יפה לפלשתינאים. באופן כללי הכלבים מתנהגים גועל נפש נובחים על כל אורח מריחים לאנשים בתחת ורבים עם כל הכלבים האחרים וגם רוצים להרוג חתולים. לפעמים נמאס לי שהם נובחים לפעמים אני חושבת שהיה נחמד אם הם היו מתנהגים יפה אבל בדרך כלל אני שמחה שהם כמו שהם. לפעמים אני רק רוצה ללכת אתם לבד ולא לפגוש אנשים ולא לשמוע שום דבר שיש לאנשים להגיד. אני רק שומעת את הרוח בתוך מחטי האורן ואת עלי השלכת נשברים תחת הרגליים ואני חושבת איך הכלבים שומעים את עלה השלכת מתפצפץ ומתרסק פי מיליון, כמו מיליון רעשים וקולות קטנים ואיך האוזניים שלהם מלאות קולות כמו שהעיניים שלנו מלאות צבעים והם לא רואים את הצבעים זה מדכא אותי שהם לא רואים את הצבעים. אולי להריח פי מיליון זה כמו לראות מיליון צבעים, גוני גוני גוונים.

ואני מסתכלת על מבצר המצלבה שעומד פה יותר מאלף שנים ואיך פעם היה פה עמק בלי כביש עכשיו המכוניות זורמות כמו מים ליד גדר המנזר ואני נושמת את ריח המלח שרוח המערב מביאה מן הים וריח המלח גובר והולך ואור ורוד מעל העמק אבל אני חושבת על ד"ר דוד איך הוא אמר לי גם בשבת תרוצי לשם לבקר את הבת שלך כשהיא היתה בבית-חולים כל כך חולה ופחדתי שהיא תמות איך הוא יכול היה לשאול את זה השאלה הכי מטומטמת הכי מרושעת ששאלו אותי בחיים ואני אומרת לעצמי די נגמר שירה כבר בריאה את כבר לא הולכת לד"ר דוד הכל כבר היה ונגמר אבל הכעס שלי לא עובר הכעס שלי כואב לי בתוך הבטן מכווץ לי את הבטן כמו צירים גם בשבת תרוצי לשם אני אהרוג את הד"ר דוד המטומטם הזה מה הוא חשב לעצמו שלטפל בבת שלי זה כמו עבודה ששובתים מזה בשבת להיות אמא מפסיקים בשבת גם הוא אומר לילדים שלו בשבת תסתדרו לבד עכשיו אני הולך לעשות פיקניק ולזיין את אמא שלכם כי עכשיו שבת אל תפריעו לי או שרק לנשים גרושות אומרים כאלה דברים כי אנחנו לא חלק מהחברה האנושית ואם היו באים אליו הורים שכולים שהבן שלהם נהרג בצבא מה הוא היה אומר להם תעזבו מהבן שלכם לכו תזדיינו תלכו לתיאטרון תעשו פיקניק עם חברים או זה רק דברים שאומרים לאשה גרושה כי אם אשה חיה בלי גבר זה יותר גרוע מזה שהילדים שלה מתים זה יותר גרוע מכל דבר כי אשה שישנה לבד זה עלבון לכל הגברים וגם לד"ר דוד זה עלבון אישי. קודם כל שתחיה עם גבר ואם היתה באה אליו אשה שהבעל רצח לה את הילדים הוא בטח היה אומר לה מה את רצה לבית הקברות יצאת עם גברים את צריכה לצאת עם גבר יש גברים מאד נחמדים. כל הזמן אני חושבת על האמא שברחה למקלט לנשים מוכות איך הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית לקחו את הילדים הקטנים שלה ומסרו אותם לאבא שישחט אותם והיא צעקה אל תתנו לו את הילדים אבל הפסיכולוגית אמרה מאד חשוב לילדים לראות את האבא מאד חשוב הוא מאד טוב אליהם הוא משחק איתם מאד יפה וכשהאבא רצח את הילדים הקטנים לא שמו את הפסיכולוגית בבית-הסוהר ולא שמו את העובדת הסוציאלית בבית-הסוהר רק אמרו לאמא אנחנו מאד מצטערים אבל אנחנו לא אשמים שמסרנו שני ילדים קטנים לשחיטה כי אף פעם אנחנו לא שומעים זעקה של אמא על אמהות עניות בודדות שהבעל מכה אותן מכות רצח על אמהות כאלה אנחנו דורכים וגם על הילדים שלהן אנחנו דורכים זה התפקיד שלנו בתור פסיכולוגים ובגלל זה כדאי לכל אשה מוכה לבוא לפסיכולוג שיתן את הילדים לאבא שירצח אותם וישלח את האמא שלהם להזדיין כי יש גברים מאד נחמדים ומה שחשוב לאשה שהילדים שלה בקבר זה זיונים. 

ואני חושבת מוזר איך ד"ר דוד אף פעם לא שאל אותי אם היה לי פעם טוב עם בעלי אם נהניתי מיחסי מין. מוזר שהוא לא שאל אף פעם. אולי הוא חושב שיחסי מין זה רק הנאה זה תמיד הנאה. אולי הוא לא מעלה בדעתו שנשים נמנעות מיחסי מין כדי למנוע סבל, שנשים מתרחקות מגברים כדי למנוע סבל. אלוהים יודע מה הוא חושב. אולי נשים בשבילו זה רק אבר מין אולי ככה כל הגברים מסתכלים על אשה כמו ד"ר דוד. שתים-עשרה שנים לא חשבתי על גברים דברים כל כך גרועים כמו שאני חושבת עכשיו לא בגלל בעלי, בגלל ד"ר דוד. כאילו פתאום ראיתי את הפנים שלהם זה מה שיש בתוכם אם אי אפשר להבין כאב של אשה שהבת שלה כל כך חולה אי אפשר להבין כאב של אשה בכלל. מי שחושב ככה לא חושב על אשה בתור בן-אדם חושב על אשה רק בתור אבר מין. ואני מתרחקת עכשיו מגברים כמו שלא התרחקתי אף פעם בקושי אני מחליפה מלה עם גברים כאילו ד"ר דוד הסיר מסך שמאחוריו רק גועל ואני סוגרת אותו מהר אני רק מקיפה את עצמי בנשים רק מדברת עם חברות רק מבלה עם חברות לא מזמינה גברים הביתה כאילו יש לי בחילה נוראה מגברים כאילו אם אני אצטרך להיות אתם באותו חדר אני אקיא.

ומה שמוזר שהכל יותר טוב כל הזמן והחיים כל הזמן יותר יפים. ביום ההולדת שלי אני מזמינה את כל החברות ואנחנו צוחקות כל כך הרבה ואני חושבת כמה מזמן לא הייתי ככה שמחה ובעצם גם חשבתי להזמין חברים גברים ובסוף לא הזמנתי והרגשתי מין הקלה כי כשאני מזמינה גברים או זוגות נשואים תמיד אני צריכה כאילו להתנצל כאילו למצוא חן כאילו משהו אצלי פגום או לא מספק וכשאני מזמינה חברות הכל פשוט והכל טבעי כמו נשים שיושבות בחצר משותפת במטבח משותף ובוררות פולים או אורז כמו שהנשים היו יושבות בבית-שאן בחצר כשהייתי מורה חיילת עם מגשי אורז גדולים מגשי נחושת מבהיקים גדושים אורז ובוררות והשיער שלהן במכבנות והן נועלות כפכפי בד ארגמניים או כחולים ושכנה אחת תמיד מוציאה מגש נחושת קטן עם ספלי קפה זעירים לכולן וכולן שותות וגם אני כי לא נעים לי לסרב והן מדברות אתי ונושקות לי אבל אני זרה. ברחביה אף אחד לא יושב בחצר לברור אורז כי פה גרים רק אינטלקטואלים וקשישים שיש להם עוזרת בית עולה חדשה מרוסיה או פיליפינית, ומי שמנקה בעצמה מנקה בעצמה לבד בלי כל השכנות.

 כשהיינו גרים בשכונה כל הנשים ניקו לשבת כל הנשים ניקו לפסח היינו כולנו יחד יהודית הכי הגזימה שפכה מים על התריסים הפכה את כל הבית אנחנו היינו נדבקות ממנה הופכות את כל הארונות מוציאות את כל הבגדים לאוורר ובעצם עוד היה קריר עוד לא הגיע הקיץ אבל קדחת העבודה הדביקה אותנו והבתים נהיו נקיים ריחניים והנשים נהיו מרוטות כמו סמרטוטים וכל השנים אחר כך עוד היתה בי אימת הפסח אפילו שברחביה יכולתי לנקות לאט לאט במשך כל השנה מי בכלל שם לב פסח בא כרגיל אבל קדחת הניקיון פסחה עלינו הניחה אותנו בשקט והבתים ברחביה התמלאו אבק וריח של זיקנה והזיקנה דבקה בקירות צמחה עליהם כמו טחב ורק כשהזקנות הלכו לעולמן באו הבנים הנכדים הנינים ניערו את המצעים השליכו את הרהיטים הנרקבים ותלו על החבל סדינים חדשים, צבעוניים ועל הדלת מדבקות חדשות עם ציורים ורק שמות פרטיים אבל רוח הנעורים הזאת היתה כמו משב רוח רענן בקיץ – חולף לרגע ומניח אחריו גל כבד של חום. הזיקנה דבקה בשכונה צמחה על הקירות כמו צמח מטפס.

ובעמק המצלבה יותר מהכל הריח היובש הקש הצהוב היבש שפצפץ תחת הרגליים כל כך הוא היה שביר מהיובש הדיף ריח של קיץ החצבים כבר נבלו ובמקום עשבי החורף נע לו ברוח הקש היבש והדיף ריח של קיץ. זיקיות גדולות אפורות חלפו מניעות את רגלי תשעים המעלות שלהן ובצד השביל מתחת לספסלים הירוקים רץ לו עקרב שחור ונכנס אל חור גדול בקיר וחשבתי מרוב שאין גשם העמק הופך למדבר ירושלים הופכת מדבר שרף נחש וגם עקרב הלא אבנייך אחונן ואשקם וטעם רגבייך לפי מדבש יערב אבל הרגבים הבקועים היו מכוסים גללי כלבים איך אנחנו מכסים את ירושלים בזבל וצואה והכלבים שלי חירבנו עוד פעם דוקא חירבנו בשלוה מה היה להם להתעצבן הם אהבו את העמק את השמש את ריח המלח ואת ריח השתן. והם אהבו שאף אחד לא מזיז את הגללים לא שוטף את השתן הם אהבו שהכל היום כמו אתמול מחר כמו היום ואפשר לסמוך על זה ששום דבר לא ישתנה פתאם אפשר לבטוח בריחות המוכרים שמאירים את דרכם הביתה כמו אבני חן  נוצצות כמו כוכבים בשמיים אף פעם בשום אופן הכלבים לא הביטו בשמיים אפילו לא בירח רק באדמה בעצם לא כל כך הביטו יותר הריחו והריח הוביל אותם למטרה כמו חבל ואני נמשכתי אחריהם כמו במזחלת ופתאם באה השכנה ואמרה הכלבים האלה כמו כלבים אסקימוסים מושכים כאילו לקחה את המלים מפי כלבים אסקימוסים החזקתי בהם ונמשכתי כמו במזחלת מן הבית לעמק ומן העמק לבית והחיים שלי היו בין טיול בוקר עם כלבים לטיול צהריים ובין טיול צהריים עם כלבים לטיול ערב ובין טיול ערב עם כלבים לטיול בוקר. החיים שלי היו תחומים כמו אם לתינוק שחיה מהנקה להנקה אני חייתי מטיול לטיול ולא ידעתי אם זה טוב או רע אם אני בעצם לא רוצה לצאת או בעצם אני מחכה לטיול עם הכלבים מטיול הבוקר אני מחכה לטיול הצהריים מטיול הצהריים אני מחכה לטיול הערב וככה אני יודעת שלכל דבר יש גבול שהזמן אינו נמשך לו סתם אלא הוא תחום בתחומים ובין התחומים אני חיה מתנהלת לי כאילו גם אני קשורה ברצועה ואני לא יודעת אם אני רוצה להשתחרר מהרצועה או אני מפחדת להשתחרר מפחדת שבלי רצועה לא תהיה לי אחיזה בעולם. 

ומה שמוזר שהמון זמן אני לא רואה את ד"ר דוד, אפילו שאנחנו גרים כל כך קרוב, כמעט שכנים. אפילו כשאני עוברת עם הכלבים סמוך לביתו, אף פעם אני לא רואה אותו. כאילו הוא החליט סופית להניח לי לחיות את חיי.

עד שבוקר אחד כשאני עולה מן העמק חזרה הביתה עם הכלבים הוא יורד מולי והתיק בידו. כנראה התקלקלה לו המכונית והוא שינה ממנהגו שינה מדרכו מדי בוקר לצאת מן הבית מיד למכונית מיד לעבודה וככה נפגשנו. הוא שאל מה שלומי מה שלום הבנות את עוד כותבת. אמרתי לו כן והוא אמר יפה. ואז אמרנו להתראות ואני עליתי הביתה והוא המשיך בדרכו. מאד מאד החמיא לי שהוא שאל אם אני עוד כותבת. לא אם התחתנתי, לא אם אני יוצאת עם גברים לא אם יש לי חבר. הוא רק שאל אם אני כותבת ואני כותבת. אחר כך חשבתי אולי בעצם הוא חושב על הכתיבה כמו על ריפוי בעיסוק אולי הוא לא באמת מעריך אותי רק חושב כדאי שהיא תתעסק במשהו ריקמה או סריגה או כתיבה אבל לא חושב על זה כעל אמנות אלא רק כמו על ריפוי בעיסוק אולי אני לא צריכה לשמוח כל כך שהוא זכר שאני כותבת ושאל אם אני עוד כותבת ולאט לאט ירד עלי הדיכאון וחשבתי מה יש לי למה אני לא יכולה לקבל משהו כפשוטו ולשמוח שמחה פשוטה בלי לאכול את עצמי כל הזמן ואמרתי לעצמי תני לעצמך מנוחה רותי תני לעצמך מנוחה.