האף היהודי ושאלת הייצוג

 

בשנת 1938 התפרסם ספרו של ארנסט הימר Hiemer, מתועמלני "דר שטירמר", בשם "פטריית הרעל" Giftpilz. את הספר הוציא לאור מו"ל "דר שטירמר" יוליוס שטרייכר, וכמו העיתון למבוגרים הוא נועד להנחיל לילדים רכים את רזי האנטישמיות הנאצית במתכונת של ספר ילדים מאויר. את האיורים יצר פיליפ רופרכט (Fips).

הספר נפתח כך:

"אם ובנה הקטן אוספים פטריות ביערות גרמניה. הילד מוצא כמה פטריות רעל. האם מסבירה לו שיש פטריות טובות ויש פטריות רעל. בדרכם הביתה היא אומרת:

"ראה, פרנץ, עם האנשים בעולם זה בדיוק כמו עם הפטריות ביער. יש פטריות טובות ואנשים טובים. יש גם פטריות רעות, רעילות, ואנשים רעים, ואנו חייבים להתגונן מפני אנשים רעים כמו מפטריות רעל. אתה מבין זאת?"

"כן אמא", עונה פרנץ, "אני מבין שבהתנהלות עם אנשים רעים יכולים להתעורר קשיים, בדיוק כמו שמישהו אוכל פטריית רעל. יש כאלה שאפילו מתים מזה!"

"ואתה יודע מי אנשים הרעים האלה, פטריות הרעל האנושיות?" ממשיכה האם.

ופרנץ עונה בגאוה: "כמובן שאני מכיר אותם, אמא. אלה היהודים. המורה שלנו סיפר לנו עליהם לעתים קרובות."

האם משבחת את בנה ומסבירה על הסוגים השונים של יהודים רעילים: העו"ד היהודי, ספסר הקרקעות היהודי, הקצב הכשר, הרופא היהודי, היהודי המומר וכן הלאה.

"לא משנה כיצד הם לבושים וכמה הם ידידותיים, ושאלף פעם הם רוצים לשכנע אותנו בכוונותיהם הטובות, אסור לך להאמין להם! יהודים הם יהודים, וכאלה הם גם נשארים. לעמנו הם רעל."

"כמו פטריית הרעל", אומר פרנץ.  

"כן, ילדי! בדיוק כפי שפטריה יחידה יכולה להמית משפחה שלמה, כך יכול יהודי יחיד להרוס כפר שלם, עיר שלמה, אפילו עם שלם!"

לאחר ההקדמה מגיע הפרק הראשון בספר "איך מזהים יהודי?" להלן תוכנו המלא:

 

הכיתה שבה שבעה ילדים עוסקת בשאלה כיצד מזהים יהודי. המורה בירקמן צייר כמה רישומים על הלוח, כדי להראותם לכיתה. הילד קרל עומד לפני הלוח, מצביע על הרישומים במקל ומסביר אותם:

"ראשית מזהים יהודי על פי אפו. האף היהודי הוא בצורת קרס. הוא נראה כמו 6. לכן אנו מכנים אותו בעל צורת 6. ללא יהודים רבים יש אפי קרס כאלה. אבל במקרה שלהם האפים מעוקמים כלפי מעלה, לא כלפי מטה. לזה אין שום קשר לאף היהודי."

בעידודו של המורה, מראה קרל שהשפתיים הן סימן הבחנה נוסף. בדרך כלל הן נפוחות. הגבות לרוב עבות ובשרניות יותר משלנו. "בעיניים אפשר לזהות, שטיבו של היהודי מזויף וערמומי."

התלמיד המצטיין בכיתה, פריץ מילר, ניגש ללוח כדי להמשיך. פריץ מראה שיהודים הם לרוב בגודל בינוני ועצמותיהם קצרות. גם זרועותיהם בדרך כלל קצרות. ליהודים רבים רגליים עקומות ושטוחות (פלטפוס). לעתים קרובות מצחם מעט מלוכסן. אנו מכנים זאת גם מצח חומקני. לפושעים רבים יש מצח כזה. שערם לרוב כהה ומסולסל כמו זה של הכושים. אזניהם מאד גדולות ונראות כמו ידיות של מגש קפה.

שני ילדים אחרים מוסיפים את תרומתם לדברים. האחד עוסק בסטיות, כמו יהודים בלונדינים, והשני בתכונותיהם של התנועות ואופן הדיבור היהודיים:

"היהודי מדבר כמעט תמיד דרך האף. לעתים קרובות יש לו ריח דוחה, מתקתק. אף מעודן יכול תמיד להריח יהודי."

המורה מרוצה מהתשובות. הוא מסובב את הלוח. על צדו האחורי רשומים החרוזים הבאים, שהילדים קוראים:

 

מפרצוף יהודי כזה

דובר אלינו שטן נבזה

השטן שבכל ארץ שנודעה

מוכר כמגפה רעה.

אם נרצה להשתחרר מהיהודון

לשמחה ולשביעות רצון

חייב הנוער ללחום עמנו

ומהשטן היהודי לשחרר אותנו.

 

עד כאן מספר הילדים הנאצי "פטריית הרעל" שזכה בזמנו לפופולריות רבה בגרמניה. נזכרתי בו לא רק מפני שהיום הוא יום השואה הבינלאומי, אלא בגלל כתבה של נירית אנדרמן ב"גלריה" של "הארץ" ביום ראשון האחרון (23.1.22) על הביקורת שעורר ליהוקם של שחקנים לא יהודים לתפקיד יהודים. הקומיקאית שרה סילברמן כינתה את התופעה Jewface, ובכך השוותה בינה לבין תופעת blackface, לבנים הצובעים פניהם בשחור ומגלמים שחורים באופן מבזה. מה שהלהיט את הויכוח הוא פרסום תמונותיה של הלן מירן שנבחרה לגלם את דמותה של גולדה מאיר בסרטו של הבמאי הישראלי-אמריקני גיא נתיב כשהיא מאופרת באיפור כבד שמדמה את אפה לאפה של גולדה מאיר. השחקנית היהודיה-בריטית מורין ליפמן כינתה זאת "עוד מקרה של jewface". גיא נתיב סירב להתייחס לליהוקה של מירן. הבמאי יוסף סידר שליהק את ריצ'רד גיר לתפקיד יהודי בסרטו "נורמן" אמר שהמבקרים מצחיקים אותו, וגם הבמאי חגי לוי שליהק את אוסקר אייזק הלא יהודי לשחק יהודי בעיבוד שלו ל"תמונות מחיי הנישואין" חשב שהביקורת מגוחכת.

אני אינני חושבת שהביקורת מגוחכת. אם הלן מירן מתאימה לדעת הבמאי לשחק את גולדה מאיר, מדוע שלא תגלם אותה בעזרת פניה הטבעיים ואפה הטבעי? מדוע להדביק לפניה אף גדול כאילו גילמה דמות קריקטורית ב"ארץ נהדרת?" והרי אינגריד ברגמן השוודית כבר גילמה את גולדה מאיר בסרטו של אלן גיבסון "אשה ושמה גולדה" בשנת 1982, והיא נראתה בדיוק כמו אינגריד ברגמן, והצליחה לגלם את גולדה מבלי שידביקו לה אף גדול. הרי מה שיוצר את התופעה הבזויה של הבלטת הסטריאוטיפ הוא האיפור ולא המשחק. בזמנו החליט יוסי פולק לשחק את אותלו מבלי להשחיר את פניו, ובאקט חתרני מבריק ביקש מהשחקנים המגלמים לבנים לצבוע את פניהם בלבן. האמת שאיש איננו צריך לצבוע את פניו במחזה אותלו, ועובדת היותו של אותלו שחור חסרת חשיבות לחלוטין. שחקנים יכולים וגם צריכים לדעתי  לגלם את אותלו בפניהם הרגילים. הלן מירן יכלה לגלם את גולדה באפה הרגיל ללא האיפור המגוחך. אני אישית הייתי מעדיפה שברברה סטרייסנד תגלם את גולדה. בגלל שכל כך אהבתי אותה ב"כך היינו" וב"funny girl" ובגלל האופן העדין והחכם שבו גילמה את ינטל כאשה וכאשה מחופשת לגבר במינימום איפור, והראתה שאין שום צורך להגזים בהבדלים בין גבר לאשה ובכך להגחיך את בני שני המינים. כן, גולדה זה תפקיד נהדר לברברה סטרייסנד, ולא בגלל שיש לה מה שנחשב לאף יהודי, ובfunny girl היא היטיבה לצחוק על כך בנעליה של הקומיקאית היהודיה פאני ברייס. טוב, אולי גם קצת בגלל האף. הייתי מרגישה פחות מבוכה לראות את ברברה סטרייסנד משחקת את גולדה באפה הטבעי, בפניה הטבעיים, מאשר לראות את הלן מירן עם אף גולדה המודבק לפרצופה הבריטי. כן, jewface, בהחלט, זה מה שחשבתי למראה התצלום, שהזכיר לי כתבה ישנה של דוד ויצטום על אופרה גרמנית שהועלתה בברלין (אולי מייסטרזינגר? כבר אינני זוכרת), שבה עיצב הבמאי לדמויות היהודיות אף ארוך, ודניאל בארנבוים, שניצח על האופרה, דאג למרבה המזל לקצר להם את האפים.  

 

 

 

Die siebte Jungenklasse beschäftigt sich mit der Frage, wie man einen Juden erkennt. Der Lehrer Birkmann hat verschiedene Zeichnungen an die Tafel gemalt, um sie der Klasse zu zeigen. Der Junge Karl steht vor der Tafel und erklärt mit einem Zeigestab die Zeichnungen:

„Ersten# erkennt man einen Juden an seiner Nase. Die jüdische Nase ist hakenförmig. Sie sieht aus wie die Form 6. Darum nennen wir sie 6er- förmig. Viele Nichtjuden haben genauso Hakennasen. Aber in ihrem Falle sind die Nasen dann nach oben krumm, nicht nach unten. Da# hat nicht# mit der jüdischen Nase zu tun.“

Vom Lehrer ermutigt, zeigt Karl, da## die Lippen ein andere# Unter­scheidungsmerkmal sind, sie sind normalerweise aufgeblasen. Die Augen­brauen sind meist dicker und fleischiger al# unsere. „An den Augen kann man erkennen, da## der Jude von falscher, hinterlistiger Art ist.“

Der Klassenbeste, Fritz Müller, kommt an die Tafel um fortzusetzen. Fritz zeigt, da## Juden meist mittelgroß sind und kurze Beine haben. Ihre Arme sind für gewöhnlich auch kurz. Viele Juden haben krumme Beine und sind plattfüßig. Sie haben oft eine leicht schräge Stirn. Wir nennen da# auch eine fliehende Stirn. Viele Kriminelle haben so eine Stirn. Ihr Haar ist meisten# dunkel und gekräuselt wie da# von Negern. Ihre Ohren sind sehr groß und sehen aus wie der Henkel einer Kaffeetasse.

Zwei andere Jungen fügen ihren Beitrag hinzu. Einer beschäftigt sich 7 mit Abweichungen, so wie blonde Juden, und der andere mit den Ei­gentümlichkeiten der jüdischen Bewegungen und Sprechweise.

„Der Jude spricht fast immer durch die Nase. Er hat oft: einen wi­derlichen, süßlichen Geruch. Eine feine Nase kann einen Juden immer riechen.“

Der Lehrer ist zufrieden über die Antworten. Er dreht die Tafel um. Auf der Rückseite stehen folgende Verse, die von den Kindern vorgele­sen werden:

1­

 

Von de# Juden# Angesicht

Der fiese Teufel zu un# spricht.

Der Teufel, der in jedem Land

Al# böse Plage ist bekannt.

Woll‘n wir sein vom Jud befreit,

voll Frohsinn und Zufriedenheit,

Dann mu## die Jugend mit un# streiten

Und un# vom jüdischen Teufel befreien.

1­

 

 

 

 

Eine Mutter und ihr kleiner Sohn sammeln Pilze in den deutschen Wäldern. Der Junge findet einige giftige Pilze. Die Mutter erklärt ihm, da## e# genießbare und giftige Pilze gibt und, al# sie auf dem Heimweg waren, sagt sie:

„Schau, Franz, mit den Menschen auf der Welt ist e# genauso wie mit den Pilzen im Wald. E# gibt gute Pilze und gute Menschen. E# gibt aber auch giftige, böse Pilze und böse Menschen. Und wir müssen un# vor bösen Menschen hüten genauso wie vor giftigen Pilzen. Verstehst Du da#?“

„Ja, Mutter“, antwortet Franz. „Ich verstehe, da## man durch Verhandeln mit schlechten Leuten in Schwierigkeiten kommen kann, genauso wie wenn man einen giftigen Pilz isst. Mancher stirbt sogar dran!“

„Und weißt Du auch, wer diese schlechten Menschen sind, die Mensch­lichen Giftpilze?“ fuhr die Mutter fort.

Franz meint stolz:„Natürlich kenne ich sie, Mutter! Da# sind die Ju­den! Unser Lehrer hat un# oft über sie erzählt!“

Die Mutter lobt ihren Sohn für seine Gescheitheit und erklärt die un­terschiedlichen Arten von giftigen Juden: Der jüdische Vertreter, der jüdische Grundstückspekulant, der koschere Fleischhauer, der jüdische Doktor, der getaufte Jud, und so weiter.

„Wie auch immer sie sich verkleiden oder wie freundlich sie tun, un# tausendmal ihre guten Absichten einreden wollen, du darfst ihnen nicht glauben! Juden sind Juden, und da# bleiben sie auch! Für unser Volk sind sie Gift.“

„Wie der Giftpilz!“ sagt Franz.

„Ja, mein Kind! Genau wie ein einziger Pilz eine ganze Familie töten kann, so kann ein einzelner Jud ein ganze# Dorf, eine ganze Stadt, sogar ein ganze# Volk zerstören.“

 

דר שטירמר מאשים את היהודים בשריפת הרייכסטאג

 

בליל ה-27 בפברואר 1933 פרצו להבות בבניין הרייכסטאג בברלין. עד היום לא ידוע אם הנאצים עצמם הציתו את הבניין או שניצלו הצתה מקרית כדי ליצור רושם של מצב חירום שיאפשר הנהגת משטר דיקטטורי בגרמניה, כפי שאכן קרה ב-23 במרס 1933 כשהרייכסטאג אישר את חוק ההסמכה וגרמניה הפכה רשמית לדיקטטורה נאצית.

המשטרה הגרמנית עצרה בחצר הרייכסטאג הבוער קומוניסט הולנדי צעיר בשם מרינוס ואן-דר לובה שהואשם בקשר קומוניסטי להצתת הרייכסטאג והוצא מאוחר יותר להורג. המשטר הנאצי ניסה להאשים גם את ארנסט תורגלר, ראש הסיעה הקומוניסטית ברייכסטאג, וכן פעילים קומוניסטים בולגרים בהצתה, אך לבסוף כל הנאשמים שוחררו. איש מהם לא היה יהודי ושום יהודי לא נקשר לאירוע.

במאמר לא חתום ב"דר שטירמר", כנראה של המו"ל המאד מקורב להיטלר יוליוס שטרייכר, שאת תרגומו אני מביאה להלן, מנסה הכותב לגלגל את אשמת הצתת הרייכסטאג על היהודים כחלק מקשר יהודי עולמי שתיאורו מסתמך על "הפרוטוקולים של זקני ציון" - חיבור אנטישמי רוסי מראשית המאה העשרים שמתחזה למסמך היסטורי שחיברו יהודים כביכול לצורך השתלטות על העולם, והיה חביב מאד על הנאצים. כאן מכונה החיבור "הפרוטוקולים הציוניים", תוך יצירת בלבול מכוון בין הפנטסיה האנטישמית של "זקני ציון" בחיבור לבין התנועה הציונית הממשית. הבלבול מכוון: הנאצים נהגו לזהות את הציונות עם היהדות וכפי שכבר הצבעתי ברשימה אחרת, יחסם לציונות היה עוין לגמרי, ולא כפי שטוענים מי שמבקשים להכפיש את הציונות בשיתוף פעולה עם הנאצים. מעניין גם הקישור הנאצי של הפרוטוקולים של זקני ציון לקונגרס הציוני בבאזל, ויחוסם לאחד העם.

את עיקר חשיבותו של המאמר, ביום שואה זה, אני רואה בטענת "דר שטירמר" בפרסום מוקדם זה ממרס 1933 שהתגלו ידיעות על קשר יהודי ל"רצח של יחידים ורצח של המונים" מבני העם הגרמני. אני רואה בכך הוכחה נוספת לכך שמרגע עלייתו לשלטון החל היטלר להכין את דעת הקהל הגרמני להשמדת העם היהודי, ולא כפי שטוענים רבים שהשואה היתה תוצאה מתגלגלת ולא מתוכננת מראש של המשטר הנאצי. בעיני אין ספק שהיטלר עלה לשלטון כשבראשו תכנית להשמדת היהודים, ולא התגלגל לביצוע השואה ללא תכנון מוקדם. מוטיב זה של האשמת היהודים בכוונות להשמדת העם הגרמני כהכנה לשואה מופיע בפרסומים רבים ב"דר שטירמר". מאמר זה הוא רק דוגמה אחת לכך.

במאמר מוזכרים אישים יהודים רבים, במיוחד סוציאליסטים וקומוניסטים, שמוכרים יותר או פחות לציבור הישראלי, אך אין טעם להתעמק בכך, שכן אין מדובר אלא בזריקת שמות שיקשרו בין המפלגות הסוציאליסטית והקומוניסטית ל"יהדות העולמית" או ל"כל-יהודה", שני מושגי מפתח בתעמולה הנאצית שנועדו לתאר את היהודים כחברים בארגון חתרני כלל עולמי.

הנכם מוזמנים לעיין בתרגומים נוספים שלי מפרסומי העיתון תחת התגית "דר שטירמר".

 

דר שטירמר

נירנברג במרץ 1933, מס' 10

האשם

שריפת הרייכסטאג / פשעי הבולשביזם /  הרס העמים המרקסיסטי / היהודים כגורם המחולל / הפרוטוקול הציוני מוביל את הפשע העולמי

 

לפני ימים מעטים התפשטו בכל גרמניה החדשות שטרם נשמעו כמותן על ההצתה ברייכסטאג. ביותר מעשרים מקומות ניצתה בבניין הזה אש. הוא נשרף כמעט עד היסוד. הפושעים הם קומוניסטים. מניע הגלגל הוא יו"ר הסיעה הקומוניסטית ברייכסטאג, חבר הרייכסטאג תורגלר.

בה בעת פירסמה העיתונות הודעה שגם כן ראויה לתשומת לב, שבבית קרל ליבקנכט התגלו מרתפים סודיים וקטקומבות חבויות, שם הוחרם חומר שנועד להצית מלחמת אזרחים. נמצאו מסמכים שבהם הוסדר ואורגן לפרטי פרטים רצח יחידים ורצח המונים מבני העם הגרמני. כבר בימים הקרובים אמורה היתה התקוממות הדמים להתחיל בכל גרמניה. רצח ושריפה עמדו להשתולל בכפרים ובערים.

לידיעות אלה היתה השפעה עצומה על כל העם הגרמני. האזרח שווה-הנפש, שעד כה לא רצה להכיר את סכנת הענק של הבולשביזם, צפה לברלין בחלחלה. כעת חש גם הוא באיום המפחיד על העם הגרמני. שבניין הרייכסטאג הבוער הוא לפיד שחייב לעורר כל גרמני להכרה.

מי שלא הופתעו הם הנאציונלסוציאליסטים. הם צפו אירועים אלה. הם הכירו מזה זמן רב את סכנת הפשע העולמי הבולשביקי. הם ניבאו כבר לפני שנים, את מה שגלוי כעת לכל עין. הם הזהירו מכך את העם הגרמני במאות אלפי אסיפות, וקראו באלפי הודעות למאבק נגדו. הם ארגנו תנועת מיליונים נגדו.

העם הגרמני התפכח. הוא התקומם. הוא רוצה במאבק נגד הפשיעה הבולשביקית. הוא דורש את השמדתו, החרבתו ועקירתו משורש.

אבל העם כיום איננו מכיר את האשמים. הוא איננו יודע מיהו הגורם המחולל לחורבן העם המחריד הזה. העם הגרמני יונהג לגמרי לשוא למערכה נגד המגפה הזו, נגד רעל זה, אם איננו מכיר את הפושעים שמערבבים את הרעל ומפיצים את המגפה.

האמת היא, ששתי המפלגות שחפצות במלחמת אזרחים, שנוטשות את המולדת, ומכירות רק ב"אינטרנציונל", נוסדו בידי יהודים. היהודי קרל מרקס, שעל שמו הם קוראים לתנועתם, העניק להם את התכנית. היהודים לאסאל (וולפסון), קאוטסקי, ברנשטיין, ד"ר הילפרדינג, ד"ר מוזס, רוזה לוכסמבורג, ליבקנכט, מינצנברג, הנהיגו ומנהיגים את המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית.

אמת היא גם שהמנהיגים, הרודפים והמסיתים של מרד נובמבר ב-9 בנובמבר 1918 היו קליקה של יהודים. שהאזה, מיהסם, תולר, אייזנר, לוין, נויראת וכן הלאה, כולם השתייכו לעם היהודי.

אמת הדבר שהתנועה המרקסיסטית היא למעשה תנועה יהודית. תנועה שמטרתה לקבץ את ההמונים התועים, הנרדפים, לצבא ענק של עבדי יהודים, ושצבא זה נוצל וינוצל למטרה הגדולה של היהדות, לכבוש שליטה עולמית יהודית.

מי שעדיין מפקפק בכך, שיקח בידו את "הפרוטוקולים הציוניים", התכנית לכיבוש שליטה עולמית יהודית. אז הוא ישכיל. אז יהא הדבר עבורו כאילו נפקחו עיניו. המהלכים בברלין לא עוד יהיו עבורו סוד ולא יפתיעוהו. אז הוא יכיר את האשמים האמיתיים.

"הפרוטוקולים הציוניים נודעו ליהדות בקונגרס היהודי העולמי שהתקיים בשנת 1897 בבאזל שבשוויץ. חיבר והקריא אותם אחד העם. המנהיג העליון הסודי של היהדות העולמית הציונית. באמצעות שוחד הם נפלו לידי הממשלה הרוסית, שתירגמה אותם בעזרת פרופסור נילוס ומסרה אותם לדפוס. התרגום המקורי נמצא מאז שנת 1906 בספריית המדינה הבריטית. בפרוטוקולים אלה נכתב (ישיבה 3):

"רעב מעניק לכוח הכסף ביתר ביטחון כוח על העובדים, כאשר הוא שואל את כוחו החוקי של המלך. רעב זה אנו מחוללים כאשר אנו משתקים את עסקי הבורסה והתעשיות. אז נכנע העם לשליטתם של (ברמט, קותיסקר, שטלרק, יהודי הפחם פטשק, התעשיין היהודי זילברברג וכו'), שיטילו על העובדים את עול העבדות המרושעת. אז נופיע אנו כמובן כמצילי העובדים האלה מן העבדות. אנו מעודדים אותם להצטרף לשורות צבאנו מפני האנרכיסטים, הסוציאליסטים והקומוניסטים. העם בוטח כיום בעיוורון במלים מודפסות ובתורות השוא המוצעות לו. במוגבלותו הוא שונא כל מעמד שהוא מאמין שנמצא מעליו. אנו נחריף עוינות זו. בעזרת הכסף, שנמצא כולו בידינו, נגרום למתיחות כלכלית כוללת. בה בעת נשליך לרחובות בכל הארצות חבורות שלמות של עובדים. המונים אלה ישפכו אז ברצון את דמם (של הנאציונלסוציאליסטים) שאנו נציין כאויביהם שיכולים לשדוד את רכושם. כל זה יקרה תחת המלה "חירות"!!! שהיא התגלמות הכוח החייתי והופכת את ההמונים לחיות טרף צמאות דם. אמנם על חיות אלה נופלת תנומה כאשר הן נהנות מדם, אז הן מניחות בקלות לשימן בכבלים. אבל כאשר אין נותנים להן לגמוע שום דם, הן אינן נרדמות, אלא נלחמות."

כך התגלה המניע של כל-יהודה, סוד המרקסיזם, שקורע לגזרים את העולם ואת בשר העמים. את מה שקורה היום קבע והחליט היהודי כבר בשנת 1897: לשתק את התעשיות, לעורר מתיחות כלכלית, להשליך את העובדים לרחובות ולהתיש על ידי רעב, ולהנהיג מיואשים אלה נגד אויבי היהודים, נגד הנאציונלסוציאליסטים – הכל מתאים משפט במשפט ומלה במלה. הכל קורה לפי תכנית גדולה, התכנית של "הפרוטוקולים הציוניים."

כך הפכו עובדי בתי החרושת המרקסיסטיים לכלי עבודה, לאיל הניגוח של הפושעים העולמיים היהודים. הנאציונלסוציאליסטים עם מנהיגם אדולף היטלר חשפו מעשה נבלה זה. הם הכניעו אותו. 14 שנה הם נאבקו נגדו בכל הכוח ובנחישות שלא נשמעה כמוה. ב-30 בינואר 1933 הם עלו לשלטון.     

סוף

 

יום השואה תשפ"א

דר שטירמר על "יהודה הרוצח הבוגדני"

 

במלאת 82 שנה לליל הבדולח אני מביאה כאן את תרגום כתבת השער של השבועון "דר שטירמר", גיליון 49 מדצמבר 1938, שנכתבה כתשובה למחאות  הבינלאומיות נגד ליל הבדולח. בכתבה מסביר קרל הולץ, מן הכותבים הקבועים ב"דר שטירמר", מדוע היהדות כולה צריכה לשאת באחריות לרצח הנציג הגרמני בפריס ארנסט פום ראט בידי הסטודנט היהודי הרשל גרינשפאן. הטקסט הוגדל ממיקרופילם בספריית יד ושם. כתבה מגיליון קודם של דר שטירמר, מספר 48, מאת התועמלן הנאצי ארנסט הימר, מחבר "הפטריה המורעלת", ספר תעמולה נאצי לילדים, תוכלו למצוא ברשימתי "דר שטירמר על ליל הבדולח".

הכתבה קושרת את הרצח ל"דוגמאות בברית הישנה". "דר שטירמר" מייצג זרם נאצי קתולי שטען כי ישו לא היה יהודי אלא בן לגזע הארי, וכי התנ"ך, "הברית הישנה" מייצג את הרֶשַע היהודי, ואילו הברית החדשה מייצגת את מוצאו האֲרִי של ישו ואת טוּבָה של הנצרות. על כך ראו ברשימתי "האם ישו היה יהודי?"

 

מתוכן הכתבה שלהלן אפשר להבין שמשפטו של גרינשפאן כבר התקיים כביכול, כי מוזכרים שוב ושוב דברים שאמר כביכול בבית המשפט, אך גרינשפאן לא נשפט בסופו של דבר. לאחר כיבוש צרפת הועבר לגרמניה, וככל הנראה נפטר או נרצח בכלאו במועד בלתי ידוע, ואולי גם שם קץ לחייו. (ראו יותם פלדמן במוסף "הארץ", יום ו, 7.11.08).

בסוף הכתבה מתוארים היהודים כמי שרצחו מיליונים ברוסיה ובספרד. איזכורים חוזרים ונשנים אלה של היהודים כרוצחי מיליונים, מעידים לדעתי על כך שרעיון השמדת מיליוני יהודים התקיים בתודעה הנאצית הרבה לפני המלחמה, ו"דר שטירמר" ניסה להכין את הקרקע לכך.

כמה הערות שלי על אי דיוקים בכתבה מובאות בגוף התרגום בסוגריים מרובעות. כמובן שבכל מקרה אין לראות ב"דר שטירמר" מקור לעובדות היסטוריות. לעניין רצח וילהלם גוסטלוף המוזכר בכתבה ראו רשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס".

 

דר שטירמר גיליון 49 דצמבר 1938

 

יהודה הרוצח הבוגדני

 

מרשמים ודוגמאות בברית הישנה

 

היהודי ניצל את פעולות הנקמה, שביצע העם הגרמני נגד היהודים בתשובה לרצח בפריס, למערכת הסתה נוראה. העיתונות היהודית בכל העולם גועשת נגד גרמניה. היא סוחטת ומספסרת בבלוטות הדמעות של כל הלא יהודים החיים בחו"ל. היא קוראת "בשם האנושיות" להזדהות, חמלה ורחמים עליהם, והיא זורעת זעם ושנאה נגד העם הגרמני.

 

מעל הכל מתאמצת העיתונות היהודית להציג את הרצח בפריס כמקרה בודד. היא מסבירה שהיהודי גרינשפאן הינו "יהודי מגורש מגרמניה". שהוא נקם על ה"סֵבֶל" שנגרם לו. שאי אפשר להטיל על היהדות את האחריות למעשה הזה שנעשה מסיבות אישיות.

 

גם כאן מתגלה היהודי כ"רב אמן הכזב", כפי שכינה שופנהאואר את הגזע הזר. הוא מתגלה כפי שישו תיאר אותו:

 

"אתם מאביכם השטן, ואת רצונות אביכם אתם רוצים לעשות. הוא מלכתחילה היה רוצח אדם, וּבַּאֶמֶת לא עמד, כי כי אמת אין בו: כאשר ידבר כָּזָב, ידבר משלו, כי כָּזָב הוא וְכָזָב אביו."

                                                                          בשורת יוחנן ח, מ"ד.

 

כזב הוא, כאשר היהדות העולמית טוענת, שרצח זה הוא "מקרה יחיד", שליהדות אין דבר וחצי דבר איתו. האמת היא, שהיהודים תכננו את הרצח הזה בקפידה. האמת היא, שכָּליהוּדָה (Alljuda) בכללו עמד ועומד מאחורי רצח זה. האמת היא, שגרינשפאן נראה היום בעיני כל היהודים כגיבור לאומי. האמת היא, שהיריות בשגרירות הגרמנית בפריס נורו מצד העם היהודי כלפיי העם הגרמני. זו היא האמת. היהודי גרינשפאן האמין שהוא עושה מעשה יהודי לאומי והוא השתמש לצורך זה בדוגמאות מן הברית הישנה. הוא פעל על פי דוגמאות אלה כפי שעשה גם היהודי פרנקפורטר, שרצח את וילהלם גוסטלוף. ברור שאת שניהם דירבנו לרצח ולימדו רבנים ומלומדים בתלמוד. כי הדימיון בין רצח בוגדני זה לאלה שבברית הישנה הוא דימיון מדהים.

 

הרציחות של גוסטלוף ופום ראט   

 

היהודי פרנקפורטר יצא לדאבוס בשוויץ, לשעת הקבלה של המנהיג הארצי של המפלגה הנאצית בשוויץ, וילהלם גוסטלוף. הוא לא הזדהה כיהודי. כשהוא נשאל לרצונו, אמר שברצונו לדבר אישית עם המנהיג, שיש לו בקשה אליו. וילהלם גוסטלוף בא. הוא נכנס בברכת שלום, בתום לב ונכון לעזור. אז הוציא היהודי את האקדח שהחזיק חבוי, והכריע בכמה יריות את תם הלב. וילהלם גוסטלוף נפטר זמן קצר אחר כך. בבית המשפט הכריז פרנקפורטר, שבאמצעות הרצח רצה להתנקם כיהודי בעם הגרמני.

 

היהודי גרינשפאן יצא בפריס לשגרירות הגרמנית. כשנשאל הסביר שהוא רוצה לדבר אישית עם אחד מן הממונים, שיש לו מסמך חשוב וסודי למסור. הגיע הנציג פום ראט. הוא נכנס מברך ושואל. אז תפס גרינשפאן את הנשק שהחזיק חבוי והכריע בכמה יריות את תם הלב. ימים מעטים אחר כך נפטר הנציג פום ראט בבית החולים. הרוצח נתן בבית הדין את אותו הסבר, כמו זה שמסר היהודי פרנקפורטר בשוויץ. הוא הסביר, שבתור יהודי הוא רצה להתנקם בעם הגרמני.

 

רצח המלך עגלון

 

וכעת נוטל אדם את הברית הישנה לידו ופותח בספר שופטים, פרק ג, פסוקים ט"ו-כ"ה:

 

שם קוראים, שהמלך המואבי עֶגְלוֹן משל ביהודים, וש"בני ישראל" רצו לשלוח לו מנחה באמצעות אהוד. אהוד החליט בהזדמנות זו לרצוח את המלך:

 

ויזעקו בני ישראל אל ה', ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן-גֵרָא בן-הימיני, איש אִטֵּר יד ימינו, וישלחו בני ישראל בידו מִנְחָה לעֶגְלוֹן מלך מואב: ויעש לו אהוד חֶרֶב ולה שני פֵיוֹת, גֹמֶד אָרְכָּה וַיַחְגֹר אותה מתחת למַדָּיו על יֶרֶךְ ימינו: וַיַּקְרֵב את הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מלך מואב ועגלון איש בריא מאד: ויהי כאשר כִּלָּה להקריב את המנחה וישלח את העם נושאי המנחה: והוא שב מן הפְּסִילִים אשר את הַגִּלְגָּל ויאמר דְבַר סֵתֶר לי אליך, המלך, ויאמר הס, ויצאו מעליו כל העומדים עליו: ואהוד בא אליו, והוא יושב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אשר לו  לבדו. ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא: וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו: ויבוא גם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב ויסגֹר הַחֵלֶב בעד הַלַּהַב כי לא שלף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ ויצא הַפַּרְשְדֹנָה: ויצא אהוד המסדרונה, ויסגור דלתות העליה בעדו וְנָעָל: והוא יצא ועבדיו באו ויראו והנה דלתות הַעֲלִיָּה נעולות, ויאמרו אך מֵסִיךְ הוא את רגליו בחדר הַמְּקֵרָה: וַיָּחִילוּ עד בּוֹש והנה איננו פותח דלתות העליה ויקחו את המפתח ויפתחו, והנה אדוניהם נופל ארצה מת."

 

אפשר לקבוע כאן במלוא הבהירות: הן הרצח בדאבוס, והן הרצח בפריס, הינם העתק מדויק של רצח בוגדני זה שהתרחש לפני כ-3000 שנה. כאן כמו שם הניצול של האמונה התמימה של הלא יהודים! כאן כמו שם העורמה הבוגדנית: "יש לי משהו אישי לומר לך!" כאן כמו שם הנשק החבוי! וכאן כמו שם הפלתו של אדם שאינו חושד בדבר! היהודים פעלו בדאבוס ובפריס על פי מרשם עתיק.

 

רציחות בוגדניות נוספות

 

שורות מעטות לאחר רצח עגלון מסופר בברית הישנה סיפור נוסף של רצח בוגדני. הוא נמצא בספר שופטים, פרק ד, פסוקים י"ז-כ"א. מפקד צבא לא יהודי, שמו סיסרא, יצא לקרב נגד היהודים. הוא נוצח ומצא את עצמו לבדו במנוסתו:

 

"וסיסרא נָס ברגליו אל אֹהֶל יעל, אשת חֶבֶר הקֵינִי, כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חֶבֶר הקֵינִי: ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו: סוּרָה אדונִי, סוּרָה אליי, אל תירא. ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה: ויאמר אליה: השקיני נא מעט מים כי צמאתי, ותפתח את נאד החלב ותשקהו ותכסהו: ויאמר אליה עמד פתח האהל, והיה אם איש יבוא ושאלך ואמר היש פה איש ואמרת אַיִּן: ותקח יעל אשת חֶבֶר את יתד האהל ותשם את המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם וַיָּעַף וַיָּמֹת:"

 

את הרצח החייתי הפחדני הזה של הישן היללו היהודים מפי מפקדם ברק:

 

"תְּבֹרַךְ מנשים יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באהל תְּבֹרַךְ: מים שאל, חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה: ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים, והלמה סיסרא מחקה ראשו וּמָחֲצָה, וחלפה רקתו: בין רגליה כרע, נפל שכב בין רגליה, כרע נפל באשר כרע, שם נפל שָדוּד:"

רצח בוגדני נוסף מוזכר בברית הישנה בספר יהודית [שנכלל בכתבי הקודש הנוצריים כחלק מן הברית הישנה]. זהו רצח הוֹלוֹפֶרְנֶס, שר צבאו של נְבוּכַדְנֶצַר. הוא כתוב: יהודית פרק י"ב, פסוקים י"ג-ט"ז, ופרק י"ג, פסוקים ב עד י. היהודיה יהודית באה אל מחנהו של המפקד הולופרנס, שהיהודים הטילו עליו אימה. הוא קיבל אותה והורה להובילה אליו באמצעות משרתו בַּגָּאוֹ.

 

"אז בא בַּגָּאוֹ אל יהודית: אשה נאה, אל תסרבי נא, לבוא אל אדוני, למען יכבדך, ועמו תאכלי ותשתי ותשמחי." אז אמרה יהודית: כיצד אוכל לסרב לאדוני? כל חפצו אחפץ לעשות מלבי כל ימי חיי." והיא קמה והתקשטה ונכנסה אליו ועמדה לפניו. ובגאו סגר את דלת חדרו של הולופרנס והלך משם, ויהודית היתה לבדה עמו בחדר. הולופרנס היה מוטל על מיטתו וישן. ויהודית טיפסה אל עמודי המיטה, שם תלתה חרב, ומשכה אותה החוצה, ותפשה אותו בציצת ראשו. והיא היכתה פעמיים בצואר בכל כוחה, וכרתה את ראשו. אחר כך גלגלה את הגויה והמיטה, ושלשלה מטה את וילאות האפיריון. אז יצאה, ונתנה את ראש הולופרנס לשפחתה, ואמרה לה להחביאו בשקה."

 

אך הברית הישנה מהללת בקול תרועה פשע זה, שבו הרגה זונה יהודיה לוחם גדול:

 

"היא משחה עצמה בבושם וקלעה את שערה, כדי להוליכו שולל, נעליה היפות סינוורוהו, יופיה כבש את לבו. אך היא כרתה את ראשו. ואת יום הניצחון הזה חוגגים היהודים עד עצם היום הזה".

[המשפט השני חותם את ספר יהודית, אך את המשפט הראשון לא מצאתי בספר]

 

מי מתפלא עוד, שיהודי, על פי דוגמאות אלה, נוהג כרוצח בוגדני? כרוצח בוגדני שמזה 4000 שנה מחנכת ומתרגלת אותו ה"דת" לכך? מי מתפלא עוד שהיהודי גרינשפאן הסביר לפני בית הדין, שדתו (!!) ציותה עליו רצח זה? מי עוד מתפלא, כאשר כל העיתונות היהודית משתדלת למען היהודי הזה ומעלה אותו על נס כגיבור (!!)? איש אינו צריך לתמוה על כך. בסיס לפליאה יש רק בהיבט אחר. להתפלא צריכים קודם כל על כך, שהעולם הלא יהודי כה עיור לדברים כה ברורים וחד משמעיים אלה, ניצב למולם כה בּוּר וכה אָטוּם.    

 

תשע רציחות פוליטיות גדולות

 

אך לא רק רציחותיהם של פרנקפורטר וגרינשפאן הן התנקשויות רצח בוגדני על פי דוגמת הברית הישנה. כמעט כל הרציחות הבוגדניות של הזמן העתיק והחדש הינן פשעי יהודים. הנה מבחר מ-40 השנים האחרונות, של רציחות בידי יהודים מאז שנת 1900:

 

ב-6 בספטמבר 1901 רצחו היהודי לאון צ'ולגוש והיהודיה אמה גולדמן את הנשיא האמריקני מק-קינלי.

 

[ליאון צ'ולגוש היה פולני קתולי ולאמה גולדמן לא היה קשר לרצח וויליאם מק-קינלי.]

 

ב-1 בספטמבר 1911 רצח היהודי דימיטרי בוגרוב את ראש הממשלה הרוסי פטר סטוליפין.

 

ב-22 באוקטובר 1916 רצח היהודי ויקטור אדלר את ראש הממשלה האוסטרי גראף שטירך.

[הרוצח היה בנו של ויקטור אדלר, פרידריך אדלר. ויקטור אדלר היה מייסד מפלגת הפועלים האוסטרית]

 

ב-31 באוקטובר 1918 רצחו היהודים קרי, ד"ר לסלו, ד"ר לנדלר וגרטנר את ראש ממשלת הונגריה הגראף טיסה.

[איש מאלה לא היה בין רוצחיו של הגראף טיסה]

 

ב-6 ביולי 1918 רצח היהודי יעקב בלומקין את את מיופה הכוח הדני גראף מירבאך.

[גראף מירבאך-הרף היה מיופה הכוח הגרמני]

 

ב-16 ביולי 1918 רצחו היהודים ינקל יורובסקי וגולוצ'קין את הצאר ניקולאי ומשפחתו.

 

ב-25 במאי 1926 רצח היהודי שמואל שוורצברד את ראש הרפובליקה האוקראינית לשעבר פטלורה.

 

ב-9 באוקטובר 1934 רצח היהודי פטרוס קלמן את המלך אלכסנדר מיוגוסלביה ואת שר החוץ ברטון מצרפת. (כאשר האוכלוסיה היוגוסלבית שמעה שהרוצח הוא יהודי, היא התנפלה בהרבה מקומות על בתי הכנסת).

[אלכסנדר נרצח בידי איש האוסטשה שלימים שיתפו פעולה עם הנאצים ברצח היהודים, ולא בידי יהודים]

 

ב-8 בספטמבר 1935 רצח היהודי ד"ר קרל וייס את מושל לואיזיאנה לונג.

[ד"ר וייס הואשם ברצח, אך היתה מחלוקת גדולה על אשמתו].

 

אלה תשע רציחות פוליטיות גדולות בתוך 38 שנה. קורבנותיהן היו צארים ומלכים, ראשי ממשלות ושרים, מושלים, נציגים דיפלומטים וכו'. אבל כמה רציחות כאלה יכלו היהודים לבצע במשך 6000 שנות ההיסטוריה שלהם? וכמה רציחות רבות מספור ביצעו לא רק נגד מנהיגי הלא יהודים, אלא נגד העמים התמימים עצמם. בתמימות האמין העם הרוסי לאחר התמוטטות החזית בשנת 1917בתורת הבולשביזם. בתמימות הוא העניק את העוצמה ליהודים. אבל היהודי הסובייטי השתמש בעוצמה שבידיו ורצח ב-21 שנים מעל 60 מיליון רוסים. בתמימות האמין העם הספרדי בתורת המהפכה של היהודים. בשנת 1930 הוא מסר את העוצמה לידיהם. כיום כמעט מיליון איש בספרד שנפלו קרבן ליהודים.

 

היריות בספרד כוונו מיהודים אל לא יהודים. כך גם היריות ברוסיה. היריות של כל ההתנקשויות והרציחות הבוגדניות גם כן. והיריות בדאבוס ובפריס הגיעו מעם הרוצחים היהודי וכוונו כלפי העם הגרמני השנוא במיוחד על היהודים.

 

העם הגרמני הזה הגיע להכרה, והוא יביא להכרה גם את העמים הלא-יהודים האחרים. הוא יצעד בראש העמים המתעוררים. עמים אלה יתכנסו פעם יחדיו בבית דין עולמי גדול, שבו ישב על ספסל הנאשמים הרוצח הבוגדני היהודי.

 

קרל הולץ

 

 

 

 

 

 

     

שלילת הלאומיות היהודית היא אנטישמיות

לרגל נאומו של אבו-מאזן הזמין ירון לונדון כדרכו מומחה לאולפן והסביר לו מהי אנטישמיות. העובדה שאבו-מאזן מקפיד להתייחס ל"בני הדת היהודית" ומתכחש ללאומיות היהודית – כך גם בנאומו וגם בהתנצלותו כביכול – איננה לדעתו של לונדון אנטישמיות. אבל למרבה הצער זו כן אנטישמיות, ודוקא כזו ששייכת ללבת הפולמוס היהודי-נוצרי, שכן הנוצרים טוענים מאז ראשית הנצרות שהם, הנוצרים, הינם verus Israel, עם ישראל האמיתי. ומכיוון שהיהודים טענו לעומתם: אנחנו בני אברהם, אנו עם ישראל ולא אתם, טענו הנוצרים כי אין כלל עם יהודי, ורק הכנסיה הנוצרית היא היא עם ישראל. הדים לפולמוס הזה מצויים בבשורה על פי מתי בפרק ג', שם מיוחסים הדברים ליוחנן המטביל, שאומר לפרושים ולצדוקים שלא יחשבו כי "אברהם הוא אבינו", שכן אלהים יכול להקים בנים לאברהם מן האבנים. לכן כבר אלפיים שנה מתכחשים רבים מהנוצרים ללאומיות היהודית, וטוענים כי היהדות היא רק דת, ולא זו בלבד שהם מתכחשים ללאומיות היהודית, אלא הם טוענים כי הנצרות בכלל קדמה ליהדות, וכי "היהדות הרבנית", כפי שהם מכנים את היהדות, היא דת שהומצאה אחרי הנצרות. את כל הטענות האלה אפשר למצוא עדיין, למשל בעיתונות הגרמנית, שגם בימינו מרובות בה התלונות על כך שהיהודים רואים בעצמם עם בחירה, שהרי עם הבחירה האמיתי הוא הגרמנים. ברשימתי "דר שטירמר שולל את הציונות" מובאת טענת דר שטירמר כי ארץ ישראל היתה מיושבת על ידי אכרים גרמנים, ולא על ידי יהודים, והיהודים הגיעו רק כדי להרוס את עמל האכרים הגרמנים, ולכן ישו יצא נגדם והם צלבו אותו. כמו כן הרבה דר שטירמר לטעון שהיהודים הם עם חסר מולדת ונווד מטבעו, וכי היהודים הם "תערובת גזעים". לדברי מו"ל דר שטירמר יוליוס שטרייכר "לעם היהודי מוצא אפל. איש איננו יודע מתי והיכן ראה את אור העולם. אבל מכל אשר כבר נאמר על התהוות העם היהודי, דבר אחד יכול להיות נכון: היהודים נוצרו מעירבוב של שחורים, מונגולים ולבנים, שנפגשו באתרי התרבות של קדמת אסיה והים התיכון". כל הטענות האלה, המערערות על רצף הקיום היהודי ועל הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ-ישראל, יסודן בפולמוס היהודי הנוצרי העתיק ובשאיפה הנוצרית להתכחש ללאומיות יהודית ולקשר העתיק של היהודים לציון, שכן העבר היהודי בארץ ישראל קשור ליהדותו של ישו ולקשריו עם בני עמו, דבר בלתי נסבל מבחינתם. בניגוד למה שחושבים יהודים רבים, שלילת הלאומיות היהודית וזכותם של היהודים למדינה איננה תופעה מודרנית שנובעת מהמאבק בציונות, אין זו "אנטישמיות חדשה" כדברי הבורים, אלא חלק בלתי נפרד מן האנטישמיות הנוצרית העתיקה שתבעה לעצמה את התואר "עם ישראל" ולכן שללה את קיומו של עם יהודי, ובנוסף לכך אף טענה שהיהודים איבדו את ריבונותם כעונש על צליבת ישו, ולכן אין לתמוך בריבונות יהודית. לכן גם התקשה הוותיקן להכיר במדינת ישראל ועשה כן רק משקמה הרשות הפלשתינית, והוא היה מעוניין להכיר בה ובשלטונה בבית לחם, כדי שהעיר הנחשבת למקום הולדתו של ישו (ככל הנראה בטעות ומתוך כוונה לזהותו עם שושלת דוד המלך, שכן הורי ישו חיו בגליל, וסביר יותר שנולד בבית לחם הגלילית שהיתה סמוכה לנצרת), תימצא בשלטון שאיננו יהודי.

העמים הערבים תמיד שמחו לאמץ את האנטישמיות האירופית, גם ככלי מאבק נגד הציונות, ונגד הבריטים והאמריקנים שנתפסו כפטרוניהם של הציונים, המתוארים לרוב, כמו גם בנאום אבו-מאזן, כזרוע קולוניאליסטית שלהם - אבל גם בגלל קרבה אידיאולוגית לזרמים האנטישמים והנאצים באירופה. חשיבה אנטישמית נפוצה ביותר אצל פלשתינים, והיהודים מתקשים לרוב להבחין בה. דוגמה שאיננה קשורה כלל לסכסוך הישראלי-פלשתיני הופיעה למשל במאמרו של עודה בשאראת ב"הארץ" על דעיכתו של המרי האזרחי באיראן לפני מספר חודשים: המרי דוכא לאחר שהמשטר התקשח ופתח באש חיה על המפגינים, ולמעלה מעשרים איש, ביניהם ילדים, נהרגו. אבל לתפיסתו של בשאראת מה שבאמת קרה הוא שהאיראנים המורדים שמעו על תמיכת ארצות הברית וישראל בהם, ומיד החליטו להפסיק למרוד, כי הם מעדיפים את משטר האייטולות על פני ארצות-הברית וישראל. זוהי צורת מחשבה ששוב ושוב פוגשים אצל פלשתינים: כל מה שקורה הוא בגלל ישראל ו"הלובי היהודי" באמריקה, שמוצגים שוב ושוב כמי שמניעים את גלגלי העולם. הדברים אינם נשמעים בוטים לכאורה, אבל למעשה הם מתכתבים עם ההשקפה הנאצית על כוחם המיתי של היהודים ששולטים בעולם.

גם התנצלותו של אבו-מאזן איננה באמת התנצלות, כי היא הופנתה במודגש ל"בני הדת היהודית", שאולי נפגעו, ולא לעם היהודי, שבקיומו אבו-מאזן איננו מאמין. על כך כבר אמר יהודי חכם בתגובה לעלבונות גזעניים שהוטחו בו: "אי אפשר להתנצל על השקפת עולם".

האנטישמיות היא עובדת יסוד של החיים היהודיים וההתנהלות היהודית בעולם, ויש לה השפעה מאד שלילית על הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מי שמעוניין בפתרון הסכסוך, איננו צריך לעצום עיניים ולהתכחש לקיומה ולהשפעתה של האנטישמיות, אלא להביא אותה בחשבון כגורם נוסף במציאות הסבוכה, שצריך להתמודד גם איתו במסגרת המאמץ לישוב הסכסוך.

דר שטירמר על חילול הגזע

במלאת 79 שנים לליל הבדולח אני מביאה את תרגום מאמרו של יוליוס שטרייכר מו"ל "דר שטירמר", שהתפרסם כמה שבועות לפני ליל הבדולח. ראו גם רשימתי "דר שטירמר על ליל הבדולח". טקסטים נוספים מהעיתון תוכלו למצוא תחת התגית "דר שטירמר", וטקסטים נוספים על גרמניה הנאצית תחת התגיות נאצים, שואה, הכחשת השואה ועוד. ההדגשות הן במקור.

דר שטירמר, גיליון 35, נירנברג, ספטמבר 38

חילול גזע ללא קץ?

יהודים מפרים את חוקי נירנברג

מה שמועיל לקיומה או להמשך התפתחותה של קהילה לאומית הוא צדק. מה שמזיק לה, הוא עוול. העם הגרמני הוא קהילת חיים של של אנשים נורדים עם מאפיינים גופניים ונפשיים דומים. הנהגת מדינה שמתירה שאנשים בעלי דם זר (שחורים, מונגולים, יהודים) יתערבבו בחברי קהילת הגזע הגרמנית, מסייעת לכך, שהתכונות הגופניות והנפשיות של העם הגרמני ישתנו ועקב כך יושחתו. אולם הנהגת מדינה שמתירה את השחתת קהילת הדם הגרמנית או אף מקדמת אותה, מזיקה לקיומה ולהמשך התפתחותה של קהילת העם הגרמנית, ולפיכך עושה עוול. אם הנהגת מדינה עושה עוול כזה בכוונה, היא מבצעת פשע.

הידיעה שהתערבבות עם אנשים בעלי דם זר מזיקה לקיומה של קהילת חיים גרמנית, תמיד נמצאה בעם הגרמני, וגם אם מנהיגי העם הגרמני באותם זמנים הזניחו מסיבה כלשהי את שמירת קהילת הגזע הגרמנית מפני דם זר, אזי נזהר מצפונו של העם לפצות על העוול שנעשה. מצפון העם הגרמני הזה הכריז על עירוב הדם כחילול הגזע וחוקק חוקים, שחילול הגזע ייענש אפילו במוות. חוקים אלה, המגינים על הדם הגרמני והכבוד הגרמני, כוונו באופן בלעדי נגד יהודים. הם כוונו נגד יהודים, כי הם בני הגזע הזר היחידים שחיו בקרב קהילת העם הגרמנית. לכן רק היהודים יכלו להיות מעוניינים וכמהים לפורר את מתן החוקים להגנת הגזע. באמצעות המהפכה הצרפתית שחוללו היהודים הם הצליחו, בעזרת האמירה "כל בני האדם שווים", להביא לעידן המכונה נאור, שבסופו של דבר הביא ליהודים בכל מדינות אירופה ובעולם "החדש" שיוויון זכויות אזרחי. אבל שיוויון זכויות זה היה הניצחון על מתן החוקים, שבמשך מאות שנים הגנו על העמים הארים ולפיכך גם על העם הגרמני נגד עירבוב הגזע. בעוד שאותם ממשלים עודדו ככל שרק ניתן את טיפוח הגזע אצל החיות, הם איפשרו לחנך את העם באמצעות המרקסיזם ואמונת הבונים החופשיים וגם התורה הכנסייתית של שיוויון כל בני האדם שהמציאו היהודים, להאמין שהדאגה לשמירת טוהר הדם בקרב האנשים היא בלתי-הומאנית, ימי-ביניימית ולכן מפגרת. זה יכול היה להביא לכך שהעם הגרמני לא רק שלא גילה כל התנגדות לשלטון היהודים שהושם עליו אחרי המלחמה, אלא אפילו נשא חן בעיניו לראות את שלטון היהודים הזה כמתקיים בצדק.

הנאציונלסוציאליזם הגרמני, שהציב לעצמו משימה, לשבור את שלטון היהודים הטוטאלי שקם אחרי המלחמה, הציב לעצמו לפיכך מטרה, שהשגתה נראתה בלתי אפשרית. היא נראתה לרבים בלתי מושגת מכיוון שידעו, ששבירת שלטון היהודים החיצוני תוכל לקרות, רק אם יצליחו לשנות מן היסוד את השקפת העם. השקפה לאומית שראתה את היהודים כבני עמנו, ולכן לא יכלה להבין ולתפוס את אזהרות הנאציונלסוציאליסטים. למרות כל אלה קרה הנס. במאבק הסברה ארוך, קשה, אך מודע למטרה, הצליח הנאציונלסוציאליזם לקרוע את כסות המתים שהיהודי העולמי הניח על עיני העם הגרמני. טובי העם הגרמני מתחילים להתעורר. יותר ויותר מתחזקות ההבנה והאמונה. וההבנה והאמונה סללו את הדרך לאותו יום ניצחון, שהעניק את הכוח במדינה לנאציונלסוציאליזם, ועם כוח זה את היכולת, לשבור את העוול ולשחרר מחדש את הזכות שנולדת יחד איתנו.

צדק הוא מה שמועיל לקיומה והמשך התפתחותה של קהילת החיים הגרמנית, ועוול הוא, מה שמזיק לה. ביום מפלגת הרייך בשנת 1935 הרהיבה הנהגת המדינה הנאציונלסוציאליסטית עוז לקומם שוב בעם הגרמני את חוקי ההגנה, שהיהודי גזל ממנו, ושאותם הניחו האחראים לעברו של העם הגרמני לקחת ממנו. ביום מפלגת הרייך בשנת 1935 חידש מנהיג הרייך השלישי את החוקים, שבמשך מאות בשנים שמרו על דמו וכבודו של העם הגרמני מזיהום ועלבון מצד היהודים. אבל מי שהאמין כעת, שחידוש החוקים יוביל כעת להגנה על הדם הגרמני והכבוד הגרמני, שחילול הגזע על ידי היהודים יסולק מן הרייך הגרמני, עדיין לא הכיר את סודם של היהודים. בספר החוקים היהודי התלמוד מוטלת על היהודים מצווה שלא לציית לחוקי המדינות הלא יהודיות, ולנהוג רק על פי ההלכות שניתנו ליהודים בתלמוד. אבל התלמוד לא רק מתיר ליהודים לקשור את עצמם מינית לנשים לא יהודיות, אפילו מוצהר שם, שילדה לא יהודיה מגיל שלוש מתאימה לניצול על ידי יהודי. זה שהיהודי בכוונה גמורה מבצע חילול ולפיכך השחתה של הגזע הלא יהודי, בזאת הודה יהודי בגלוי לפני בית הדין הגדול בהמבורג. כאשר נשאל כיצד הוא מתעסק רק עם נערות לא יהודיות, הוא הצהיר בגילוי לב ציני, שאין זה מקרה, אלא שזו היתה כוונתו. הוא מסר וידוי זה מרצונו, למרות שידע שבכך לא יקל על מצבו אלא יחמיר אותו.

אם גם חוקי המאסר עם עבודת פרך הקשים ביותר לא יכלו למנוע, שגם לאחר פירסום חוקי המגן של נירנברג, מקרי חילול הגזע בקושי מתמעטים, סיבת הדבר איננה רק ביצר הטבוע באותו יהודי להפקרות מינית. מי שרוצה לענות על השאלה, מדוע היהודי גם באיום של הענישה הכבדה ביותר איננו נמנע מחילול הגזע, חייב לדעת, שחילול הגזע עבור היהודים משמעו מימוש של ההבטחה האלוהית ליהודים. האל היהודי [השם המפורש] באמצעות נציגיו (הרבנים) מוסר ליהודים, שעליהם "לטרוף" את העמים הלא יהודים, ולהפוך לאדוניהם. היהודי יודע, שבאמצעות כל נערה לא יהודיה שחילל, נגרם לעם שאליו שייכת הנערה שחילל, נזק בלתי-הפיך. הנהגת המדינה הגרמנית קיבלה על עצמה להגן על העם הגרמני מעירבוב נוסף עם דם יהודי וכך מהשחתה גזעית נוספת. היהודי מתגונן נגד זה על ידי ביזיון חוקי נירנברג. אפילו העונשים שנגזרו עד כה של 10 ו-12 שנות מאסר עם עבורת פרך לא הצליחו להניא את היהודים ממעשי חילול הגזע שלהם. אם החוקים שנחקקו ביום המפלגה של הרייך בשנת 1935 להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני לא ימלאו את תפקידם, יימנע נזקם של מחללי הגזע על ידי הרחקתם לכל חייהם מקהילת העם הגרמני.

יוליוס שטרייכר