ודגלם עלינו שנאה

 

לו כתב מישהו תסריט דימיוני שבו בעיצומה של מלחמה שבה רוסיה מחריבה את אוקראינה יוצא מחבל פלשתיני למסע הרג בבני ברק והורג שני יהודים ושני אוקראינים ואז מסתער עליו שוטר ערבי שגם הוא נהרג וארוסתו היהודיה מקוננת עליו בזרועות אביו, הייתי חושבת שזה סיפור מופרך וקיטשי. אבל המציאות כותבת את הסיפורים הבלתי אפשריים ביותר. בישראל חיים אנשים רבים שאינם יהודים, כמובן ערבים ודרוזים אבל גם בני עמים אחרים שהתגלגלו לכאן ואהבו את הים והשמש ונשארו לחיות פה. הרצל הגה מדינת מקלט ליהודים והציונות ראתה בעלייה לישראל אתגר ומחויבות, ולא העלתה על הדעת שאנשים יבואו לכאן בשמחה ובאהבה. אבל ישראל הפכה למדינה שרבים מעוניינים לחיות בה כי נעים להם לחיות פה, לפחות נעים להם לחיות פה יותר מאשר בארצותיהם, ואי אפשר לדבוק במחשבה שרק יהודים יבואו לכאן, כי כיום בכל העולם האוכלוסיה משתנה ומתגוונת, וכפי שתושבי מערב אירופה צריכים להתרגל לכך שבארצם חיים גם מהגרים מאסיה ומאפריקה וממזרח אירופה, ושאין בכך כל רע, כי מהגרים עובדים בכל עבודה ותורמים לשגשוגה של המדינה ולא הגיוני לראות בכולם איום. גם אי אפשר לחשוב על הציבור הערבי כעל איום בזמן שרוב בניו מעוניינים לעבוד ולחיות בשלוה, ללמוד ולעבוד בכל עבודה ולגדל ילדים, וגם מוכנים כמו אמיר חורי ז"ל לסכן את חייהם כדי להציל יהודים. למרבה הצער זה לא הפריע לאיתמר בן-גביר לנצח על מקהלת קריאות מות לערבים, וזה לא הפריע לחיית הפיגועים בנימין נתניהו, מי שעלה לשלטון על גופתו של יצחק רבין שנגדו הסית הסתה נוראה בימי הפיגועים של שנות התשעים, להכריז שהממשלה איננה מסוגלת לטפל בפיגועים, כי חברה בה מפלגה איסלמית. הלואי שהיה לנתניהו קמצוץ מהמתינות והאחריות שמגלה מנסור עבאס, שכל אדם הגון מבין שדוקא חברותו בממשלה מעודדת מתינות ושילוב בין יהודים לערבים, וגם פועלת נגד הבִּצה העכורה שבה צומח הטרור, בִּצת הניכור והשנאה. אבל נתניהו, שמכיר רק תעלול אחד, הסתה נגד ערבים ונגד כל מי שפועל למען חיי שותפות ושלום, הוא אותו נתניהו שצעד בראש הפגנה שבה נישא ארון ועליו השם רבין, שעמד על המרפסת מול שלטי רבין בכאפיה, ומאז לא חדל אפילו יום אחד להסית נגד השמאל ולכונן במפלגתו פולחן אישיות בעל מאפיינים פשיסטיים, שסוגד לו סגידה מוחלטת, וכעת מקוה לחזור לשלטון על גלי הסתה ושנאה, ואני חושבת בחלחלה מה יעשה עכשיו? האם שוב יצעד בראש הפגנה שיינשא בה ארון, הפעם עם שמו של נפתלי בנט? האם ישוב ויסית מהמרפסת? כמה קטן, כמעט בלתי קיים, הפער בינו לאיתמר בן-גביר, שעקר אז את הסמל ממכוניתו של רבין, והבטיח ש"אנחנו נגיע אליו כמו שהגענו לסמל", ואכן הם הגיעו, נישאים על גלי ההסתה, ודגלם עלינו שנאה, שנאה ושנאה, ואינני יודעת ממי אני חרדה יותר, משנאתם של אותם הפלשתינים שרוצים להרוג ביהודים הרג חסר הבחנה, ובשנאתם הורגים גם בבני עמם, או מבני הברית האלה, איתמר בן-גביר ובנימין נתניהו, שכמו קרציות שמוצצות דם ומתנפחות למימדי ענק, ניזונים משפיכות הדמים ומרססים לכל עבר שנאה, שתוצאותיה מי ישורן.

ההתעלמות מהפלשתינים לא השתלמה

 

אם בנט ולפיד קיוו לחגוג השבוע קבל עם ועולם את מדיניות ההתעלמות מהפלשתינים, הרי שהתכנית לא עלתה יפה. אזרחי ישראל יזכרו את הפיגועים הרצחניים בבאר-שבע ובחדרה יותר מאשר את "פסגת הנגב", שחיברה יחדיו את כל מי שיחסיו עם הפלשתינים בעייתיים: ישראל כמובן, איחוד האמירויות ובחריין שיחסיהן, כמו של כל מדינות המפרץ, עם הפלשתינים, נעכרו מאז תמיכתם של האחרונים בסדאם חוסיין שכבש את המדינה-האחות כוויית, ומרוקו, שכועסת על תמיכת הפלשתינים באלג'יריה בסכסוך ביניהן על סהרה המערבית. גם יחסיה של ארצות הברית עם הפלשתינים טרם נרפאו מנזקי העידן הטראמפי ליחסים אלה, שתמיד היו בעייתיים. כמובן שכל המדינות המשתתפות גם חוששות מאיראן ומהקבוצות הנתמכות על ידיה כמו החות'ים שפוגעים במדינות המפרץ, אבל ישראל בעיקר מנצלת את העוינות בין מדינות אלה לפלשתינים כדי לקדם את ענייניה, וככל שיחסינו עם מדינות האיזור חשובים, ואין חולק על כך, יש משהו לא נעים בניסיון להשתמש במדינות שיחסיהן עם הפלשתינים נעכרו כדי להתחמק מהצורך להתחשב בזכויותיהם של שכנינו הפלשתינים.  

חבל מאד שבנט ולפיד לא האזינו לעצתו הטובה של המלך עבדאללה מירדן לשתף גם את הפלשתינים בפסגה, שלכן גם ירדן סירבה להשתתף בה. הפעם צדק בני גנץ שרצה להיפגש עם אבן-מאזן והמלך עבדאללה, וטעו בנט ולפיד שמנעו ממנו פגישה משולשת כזו. הם חשבו כנראה שהעדרות הפלשתינים מהפסגה תעלים אותם מהתודעה, וקיבלו את התזכורת הגרועה ביותר לקיומם של הנעדרים.

ברור שהמחבלים שחוללו את הפיגוע בחדרה אגרו נשק ותחמושת במשך זמן רב וזממו מזימות רצחניות במשך תקופה ארוכה, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שבחרו לבצע את זממם דוקא ביום קיום "פסגת הנגב". קשה לדעת אם השתתפותו של אבו-מאזן בפסגה היתה מונעת את הפיגוע, אבל השאלה בכל זאת מטרידה: האם ההתעלמות מאבו-מאזן ותחושת ההשפלה מן ההתעלמות הזו מילאו אף הן תפקיד בפיגוע? וגם אם הפיגוע היה מתקיים בכל מקרה, עדיף היה לישראל שאבו-מאזן יישב בפסגה ברגע שבו נודע הדבר. השתתפותו היתה מוכיחה שהפיגועים בישראל אינם הייצוג הבלעדי של העם הפלשתיני. אבל ההתנכרות של בנט ולפיד לאבו-מאזן, שלפיד אף הבטיח שתימשך כשיחליף את בנט כראש הממשלה, מביאה לכך שקולם של הפלשתינים נשמע רק כאשר הם רוצחים יהודים, ואז קל לומר למי שמעוניין לומר זאת, שאין עם מי לדבר.

לא יכול להיות שבכירי ממשלת ישראל יתעלמו מהפלשתינים וינהגו כאילו אם נקיים יחסים טובים עם מדינות ערביות רחוקות מאיתנו, נוכל להעמיד פנים שהפלשתינים אינם קיימים ולהמשיך כרגיל. הפלשתינים קיימים והם חולקים איתנו את ארץ אבותינו, שהיא גם ארץ אבותיהם - גם הם בני אברהם, ומי שהעניק להסכמים בין ישראל למדינות המפרץ את השם רב המשמעות "הסכמי אברהם", כדאי שיזכור שבני אברהם יושבים קודם כל בארץ הקודש, והם אינם רק יהודים, וגם אם קשה ומתסכל להגיע איתם להסדר, הצורך הקיומי של ישראל מחייב לכבד אותם ואת זכויותיהם, והם זכאים להגדרה עצמית ולמדינה משלהם כפי שהיהודים זכאים לכך. מי שעומדים בראש ממשלת ישראל חייבים להכיר בפלשתינים ולקיים איתם קשר רצוף והדוק גם אם הדבר איננו נוח להם, ואם יתכחשו לחובתם זו, יקבלו לכך שוב ושוב תזכורת בדרך הנוראה ביותר.

 

 

 

 

 

 

 

 

התכנית "עובדה" כמופע יחצ"נות

 

לפני מספר שבועות עסקה התכנית "עובדה" בקריסתו של יזם הנדל"ן אלדד פרי (אין בינינו שום קרבה משפחתית) וברצח פרי שבו חשוד אדם שקנה מפרי שתי דירות ואיבד את כספו. זו היתה תכנית שהביאה את קולם של המרומים והעשוקים שאיבדו את כספם עקב מעלליו של פרי, וגם שיחזרה את הרצח. התכנית לא הועילה מן הסתם לבני משפחתו של פרי, שהחליטו להתראיין לתכנית נוספת של "עובדה", שתשרת אותם טוב יותר, וכך זכינו לתכנית נוספת, בהחלט מעניינת, על קריסתו של פרי ותוצאותיה, הפעם מנקודת ראותם של בני משפחתו. התירוץ לתכנית נוספת – שכלל לא הוזכרה בה התכנית הקודמת בנושא, כאילו לא היתה מעולם – הוצג כ"סוד של אלדד פרי". ה"סוד" שנחשף הוא שפרי חתם על ערבות אישית לקונים, ולכן יורשיו צריכים להשתתף בכיסוי החובות, ובין השאר לפנות את הבית שיימכר לטובת קופת הנושים. ככל שהתקדמה התכנית התברר יותר ויותר שמדובר בניסיון לעורר את רחמי הצופים על רעייתו שלושת בנותיו הקטנות של פרי בתקוה למנוע את פינוי הבית. פרי הוצג על ידי משפחתו כאדם שעשה הכל כדי לדאוג לקונים, הציב אותם בסולם העדיפויות לפני משפחתו, והתכוון להשיב להם את כספם ונרצח לכאורה בדיוק כשעמד לחתום על הסדר נושים שהיה משיב לנושים את כספם האבוד. הפליגו גם בתיאור אדיקותו ויציאתו עם שחר לבית הכנסת. נדמה לי שלקוני הדירות מפרי שלא יראו לא דירה ולא כסף לא עוזר שבזמן שהוריד את כספם לטמיון הקפיד להתפלל שחרית.

האלמנה ושלושת בנותיה הקטנות אכן אינן אשמות בקריסת החברה ובתוצאותיה המרות, אבל גם הקונים והמלווים לפרי אינם אשמים בכך שכספם ירד לטמיון והם נותרו בלא דירה ובלא כסף. נשמעה הקלטה של אחת מהמרומים שסיפרה שהיא הולכת לעבוד בניקיון בתים עקב המצוקה הכלכלית שאליה נקלעה בעטיו של פרי ששאב את כל כספה לבור השחור שאליו קרסה חברת הנדל"ן שלו. עורכי דין שמייצגים את הנושים סיפרו גם על מעשים פליליים שעשה פרי כשנקלע למצוקה: גניבה מחשבון הנאמנות, פיתוי לווים להלוות לו כספים תמורת תשואה לא ריאלית שכמובן לא התממשה, ועוד ועוד מעשים שלו נותר בחיים היו שולחים אותו לכלא.

לא הצלחתי לרחם על משפחתו של פרי. אך צודק הדבר שאשתו ובנותיו תשלמנה את המחיר ששלמו הקונים המרומים שנותרו בלא דירה ובלא כסף. כאשר אנשים כה רבים איבדו את כל כספם, אין סיבה לרחם דוקא על משפחתו של מי שאשם בכך. התגייסותה של תכנית "עובדה" לסייע למשפחה במאמציה להישאר בבית איננה ראויה, וראוי היה לפחות להביא, לצד סיפורה של המשפחה, את סיפוריהם של כמה מן הלקוחות שאיבדו את כל כספם. כפי שהתכנית נערכה והוגשה היא היתה בראש וראשונה מופע יחצ"נות אינטרסנטי של בני המשפחה.

וזו איננה הפעם היחידה שהתכנית התגייסה לשרת יחסי-ציבור של צד אחד. כך קרה גם בתכנית שהוקדשה לשיחה עם פניה ודניאל עוז, בתו הבכורה ובנו הצעיר של עמוס עוז, שיצאו נגד אחותם גליה עוז, שבספרה על ההתעללות שחוותה מאביה פגעה להם במותג והורידה את ערכו. לא היה שום עניין בתכנית הזו שבה חזרו האחים על דברים שאמרו בכמה הזדמנויות אחרות וקידמו את הספר שפרסם דניאל עוז נגד אחותו. גם לתכנית מיותרת וחד-צדדית זו הובאה כתירוץ טענה על "סוד" שהתגלה – הערות שרשם עמוס עוז בספר על הורים רעילים שקרא בעקבות בתו ורשם בו הערות שבהן הוא מוחה נגד הספר ומקונן על מר גורלו, שהבת שבהיותה ילדה בת שמונה היכה מכות נמרצות והשליך מביתו באמירה שאין זה ביתה ושתלך לבית הילדים, איננה רוצה קשר איתו. האחות הבכורה פניה, שהמכות שהוכתה אחותה לא הכאיבו לה כלל, סיכמה את התכנית בשאלה רטורית "אז מה?" לגבי הפגיעות שפגע אביה באחותה וקראה לצופים לקרוא את ספרו של אחיה הצעיר, שנולד ארבע-עשרה שנים אחרי גליה ולא היה כלל עד לרוב האירועים שתיארה בספרה.

שיא המפעל היחצ"ני של עובדה היה כמובן הראיון עם השופטת המודחת אתי כרייף, שהוצגה כקורבן של המערכת, כאילו אין מדובר באשה מושחתת שקשרה עסקת שוחד בזויה כדי להתמנות לשופטת. הגדיל לעשות המראיין עמרי אסנהיים שאף התבטא בראיון בתכניתו של שי שטרן ש"זאת אשה שרמסו אותה". אף אחד לא רמס את אתי כרייף. דוקא נהגו איתה בכפפות משי ותמורת פרישתה סגרו את התיק נגדה למרות העבירה הכה חמורה של מתן שוחד מיני תמורת מינוי לשופטת.

מובן שתכנית תחקירים צריכה לפעמים ללכת לקראת המרואיינים ולהגן עליהם כדי שיסכימו להשתתף בתכנית, אבל יש קו דק שמפריד בין הצורך להגן על המרואיינים ולדאוג שלא יינזקו מעצם הסכמתם להתראיין לתכנית, לבין הפיכת התכנית לבמה לקידום אינטרסים פרטיים, שבכל שלושת המקרים הנ"ל נוגדים את האינטרס הציבורי. למרבה הצער בשלושת המקרים הנ"ל חצתה "עובדה" את הקו הדק הזה.

נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה

 

הפרשנים שניתחו את נאומו של זלנסקי לחברי הכנסת הניחו שהיתה לו מטרה מוגדרת וקהל מוגדר, שהוא ידע מה הוא רוצה להשיג ומה הוא אומר, ואולי זה נכון, אבל אולי לא. אולי זלנסקי, שהוא בוודאי אדם אמיץ, לא ממש יודע מה הוא רוצה ואיך להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי שנקלע אליו. אולי הוא לא באמת מבין שהבקשה לקבל מישראל את כיפת ברזל איננה הגיונית, כי ישראל איננה יכולה לתת לו נשק שמסוגל להפיל טילים רוסיים, שזאת לא רק פעולת הגנה אלא פעולת התקפה, וישראל לא יכולה ולא מעוניינת לתקוף את רוסיה. אולי בעולם יותר מדי מתפעלים מהכישורים של זלנסקי, שיודע ליצור סרטונים, לנאום ולרגש, הרי הוא שחקן, אבל איננו יודע לנהל מערכה צבאית וגם לא מערכה דיפלומטית. הקולות הסותרים שנשמעים מכיוון אוקראינה כלפי ישראל, מצד אחד אינספור דרישות – ספקו לנו ציוד, ספקו לנו נשק, תווכו בינינו לרוסים, אי אפשר לתווך בינינו לבין הרוסים, התיווך שלכם חשוב, התיווך שלכם חסר ערך, אתם רק רוצים שניכנע לרוסים, וכן הלאה, מעידים בעיקר על חוסר יכולת בממשל האוקראיני לגבש מטרה ברורה ומסר אחיד, וזה היה ברור מהרגע שבו דיברו מנהיגי אוקראינה על הכנת בקבוקי מולוטוב כאסטרטגיית ההתגוננות שלהם נגד הצבא הרוסי. זה בוודאי עודד את העם האוקראיני, ובה במידה זה היה מעורר רחמים. אפשר להציק לצבא הרוסי ולגרום לו אבידות עם בקבוקי מולוטוב. אי אפשר להכריע באמצעים כה פרימיטיבים צבא שגם אם איננו ברמתו של הצבא האמריקני, הוא עדיין צבא חזק ששולט לחלוטין בשמי אוקראינה ויכול להפציץ אותה כאוות נפשו. מדי פעם מצליחים האוקראינים להפיל מטוס או מסוק רוסי, וזה לא ממש משפר את מצבם הנורא.

במצב שבו רוסיה שולטת בשמי אוקראינה והאוקראינים חסרי יכולת התגוננות מפניה, הרוסים אינם חייבים דווקא לשעוט על הקרקע. הם יכולים להפציץ ולהרוס מהאוויר כפי שישראל עושה מדי פעם בעזה מבלי להכניס כוחות לשטח, וכך לגרום נזק רב מבלי להסתכן בפגיעות קשות בחייליה. לכן ההתפעלות מכך שרוסיה טרם כבשה את אוקראינה איננה מנחמת. רוסיה יכולה לגרום בתוך זמן קצר להרס עצום באוקראינה, והסיכויים להפסיק את שפיכות הדמים וההרס ללא כניסה של כוחות נוספים למערכה נראים קלושים.

איש איננו יודע מה יקרה. האם משהו יגרום לארצות הברית או בריטניה להיכנס למערכה לצד אוקראינה – למשל פגיעה רוסית, מכוונת או מוטעית, באחת מחברות ברית נאט"ו, מה שיכול להביא לסיום המערכה, או שפוטין ימשיך לכתוש את אוקראינה ללא מעצורים, שזה מצב מפחיד ביותר.

ישראל איננה יכולה כמובן לסייע לאוקראינה אלא בשוליים, ועדיף לה להמשיך בקו שהיא הולכת בו, כי ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להתעמת עם רוסיה. דרישה אוקראינית כלפי ישראל לקבל יותר פליטים ללא מכסות היא דרישה הוגנת שלא תגרום לישראל שום נזק, אבל כל דרישה אוקראינית מישראל שעלולה לגרום לעימות עם רוסיה צריך לדחות. מההשוואות בין המלחמה באוקראינה לשואה לא צריך להתרגש יותר מדי, ובוודאי שלא צריך להתרגז. זה לא הזמן לחנך את האוקראינים כשהם נלחמים על חייהם, ולא זה הזמן להוכיח אותם על סילוף ההיסטוריה. מי שהכניס את השואה לתמונת המלחמה הוא פוטין, שטען שהממשל האוקראיני הוא נאצי ורוסיה עושה לו דה-נאציפיקציה. אוקראינה מצדה טוענת שפוטין הוא היטלר והאוקראינים הם היהודים בשואה. הניסיון הזה של שני הצדדים להציג את הצד השני כנאצי, הוא כנראה לפחות אחת הסיבות לרצונם של שני הצדדים לערב את ישראל כמתווכת. הסיבה לכך איננה רק העובדה שלישראל יחסים טובים עם שני הצדדים, אלא שישראל נקראת כאן כנציגת העם היהודי להעיד על כך שאוקראינה איננה נאצית, ולכן גם זלנסקי וגם פוטין מעוניינים במעורבות ישראלית  שישראל לא ביקשה לעצמה אלא נגררה  אליה, ובניגוד לאחרים אינני חושבת שישראל עלולה להינזק מהתיווך הזה. גם קנצלר גרמניה ביקש מבנט לתווך, מן הסתם גם כן בגלל מעמדה של ישראל בעולם כנציגת העם היהודי והנספים בשואה, שלא רק ישראל רואה את עצמה כך, אלא כך גם מדינות העולם רואות אותה. כאשר כל אחד מהצדדים מאשים את משנהו שהוא היטלר ומחולל שואה לצד השני, היהודים נקראים לזירה כעד מומחה. גם במלחמה ביוגוסלביה האשימו מדינות נאט"ו את הסרבים, עם שמיליון וחצי מבניו נטבחו בידי הנאצים ושלחם בנאצים בגבורה אדירה, שהם נאצים. לצורך זה גויסו יהודים טובים בארצות הברית, בישראל ובאירופה, ובפרט כאלה שאין להם שום זיקה ליוגוסלביה ולא ידעו על מה הם מדברים, כדי שיגידו שהסרבים הם נאצים. הסרבים מצדם ראו בנאט"ו גלגול של הנאצים, ותחושתם היתה מובנת מאליה כשטייסים גרמנים נשלחו להפציץ את בלגרד, בפעם השלישית במאה העשרים. כך שתעמולת השואה סביב המלחמה באוקראינה, שמזמינה מעורבות ותיווך יהודי וישראלי, איננה תופעה חדשה. היו פרשנים בישראל שסברו שגרמניה צריכה לתווך בין רוסיה לאוקראינה, אבל קנצלר גרמניה הבין את הקושי של ארצו לתווך בסכסוך שבו כל צד מאשים את רעהו שהוא נאצי, ולחץ על בנט להרים את הכפפה. התיווך של ישראל רצוי כי איננו מזיק לאיש. הוא רק מבהיר שנאצים אין כאן, ובכך ערכו העיקרי. אם ישראל תצליח להועיל לפתרון הסכסוך מעבר לכך, זו תהיה כמובן זכות גדולה. בכל מקרה בנט לא יכול היה לסרב לבקשה מכל הצדדים לשמש כמתווך. זה שישנם בממשל האוקראיני אנשים שהם מספיק טפשים או מספיק אנטישמים כדי להפיץ מסרים שליליים כלפי התיווך של בנט זה חבל, אבל לא באמת יזיק לישראל. לכן לא כדאי להתעסק בכך יותר מדי, וממש לא כדאי להתרגז.  

 

מי שמגרש לא יהודים מגרש יהודים

 

אינה שפירו, חברתי מימי לימודינו באוניברסיטה העברית, כתבה אתמול (18/3/22) ב"הארץ" על חברת ילדותה הרוסיה מלבוב ששמרה איתה על קשר במשך כל השנים מאז עלתה אינה לישראל. החברה נישאה ליהודי וילדה בן ובת. בעלה היהודי נפטר בטרם עת כשילדיה עוד היו קטנים. לימים היא נישאה מחדש. בנה עלה לישראל וחזר ללבוב. עם פרוץ המלחמה הוא רצה לשוב לישראל יחד עם אחותו, בן אחותו ואמו הרוסיה תושבת אוקראינה, אבל מישראל הודיעו להם שרק הבן והבת והנכד הינם זכאי חוק השבות ויוכלו להיכנס לישראל, אך את אמם הרוסיה תושבת אוקראינה לא בטוח שיקבלו בארץ ועלולים לגרש אותה. הם העדיפו איפוא לנסוע לברלין ששם קיבלו את כולם כפליטים אוקראינים.

עוד לפני שקראתי את מאמרה של אינה שפירו חשבתי שזאת תהיה תוצאת המדיניות האכזרית של איילת שקד: שיהודים ממשפחות מעורבות יעדיפו שלא להגיע לארץ, ושהאכזריות כלפי מי שאינם יהודים, תביא בסופו של דבר לכך שגם יהודים לא יעלו לארץ, ובוודאי ילדים לאבות יהודים שאמם נוצריה לא יחפצו לעלות לארץ שבה בני המשפחה שאינם יהודים זוכים ליחס מפלה.

בברית המועצות נישאו יהודים רבים לרוסים. זה פחות מפריע כאשר האשה היא יהודיה וילדיה נחשבים ליהודים כשרים גם אם אביהם נוצרי, אבל זה מפריע מאד כאשר האב הוא יהודי והאם והילדים אינם יהודים על פי ההלכה. כאשר משפחה מורכבת מאב יהודי, אם רוסיה ושני ילדים שנחשבים ללא יהודים מאחר שאמם אינה יהודיה, קל לטעון ש"שלושה רבעים מהעולים אינם יהודים", אבל מדובר בבני משפחתו של יהודי שרואים את עצמם לעתים קרובות כיהודים או כבעלי זיקה עמוקה לעם היהודי, וסובלים מהמצב שבו ילדים לאב יהודי אינם נחשבים ליהודים. האם חכם להתנכל לאנשים האלה? האם אפשר לעודד עלייה של יהודים מאוקראינה ומרוסיה מבלי להבטיח להם שבני משפחתם הלא יהודים לא יופלו לרעה? האם מדינת ישראל באמת מעדיפה את המצב שבו ילדים לאבות יהודים ולאמהות רוסיות או אוקראיניות יסעו לברלין במקום לישראל ואולי גם ישארו שם? האם היחס המחפיר הזה לפליטי המלחמה באוקראינה יעודד עליית יהודים לישראל?

מי שיפתח את זרועותיו לקבל משפחות פליטים מבלי להבחין בין יהודים ללא יהודים, יעודד בסופו של דבר עליית יהודים לישראל. מי שיסגור את השער בפני אנשים כמו חברתה של אינה, אלמנתו של בעל יהודי ואם שני ילדיו, בשל היותה רוסיה, יאבד משפחה שלמה של מי שרואים את עצמם כיהודים ןבסופו של דבר יאבד אלפי משפחות בעלות זיקה מובהקת ליהדות.

 

העם היהודי תמיד קלט לשורותיו בני עמים אחרים. לפי המסורת דוד המלך היה בן לנישואי תערובת בין יהודי למואביה. מי שנישאו ליהודים דבקו לא פעם ביהדות כמו בבני זוגם היהודים. אפשר כמובן להתייחס ליהדות כעניין פורמלי וטכני לגמרי: להיות בן לאם יהודיה ותו לאו. אבל זאת יהדות ריקה מתוכן, קליפה ריקה ללא ערכים יהודיים, וערכים יהודיים אומרים "גר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב, כ'). מי שמרחיק מישראל פליטים לא יהודים וחושב שבכך הוא עוזר לטפח יהדות, איננו שונה ממי שטובל ושרץ בידו.

 

 

ליאור שליין רצה ילד

 

ליאור שליין רצה ילד, והוא רצה שהילד יהיה שלו. זה מה שרוצים רוב האנשים. אבל ליאור שליין התחתן עם מירב מיכאלי שהיתה כבר מבוגרת ולא הצליחה להרות. במקרה כזה יש לאנשים כמה אפשרויות, שאף אחת מהן איננה קלה: לוותר בצער על ילדים, לאמץ ילד, להביא ילד לעולם עם אשה אחרת שהיא אמו של הילד, או לקנות ילד בכסף. ליאור שליין ומירב מיכאלי בחרו באפשרות האחרונה. הם מצאו אשה אמריקאית שהיתה מעוניינת להרות וללדת ילד כדי למכור אותו, והיא הרתה וילדה את בנם בעבור תשלום.

זה הסיפור בתמצית, ויש למרבה הצער הרבה מאד אנשים כמו ליאור שליין ומירב מיכאלי, שלא יכולים להביא ילדים לעולם בגלל גיל מבוגר או בעיה רפואית, אבל יש להם מספיק כסף לקנות ילד אפילו באמריקה, ששם ילדים נמכרים במחיר המירבי והטיפול הרפואי באיכות גבוהה. המיוחד בזוג שליין-מיכאלי הוא שהוא קומיקאי שמותח ביקורת על כל העולם ואשתו, והיא פוליטיקאית פמיניסטית שדיברה בעבר, בצדק רב, נגד פונדקאות, שכך קוראים לשימוש ברחמה של אשה תמורת כסף כדי להביא לעולם ילד שיימסר למי ששילם תמורתו, כלומר שהשימוש ברחם האם הוא שירות בתשלום, והילד הוא סחורה. במדינות מתוקנות הפונדקאות אסורה, וגם במדינות פחות מתוקנות יש יותר ויותר מודעות לסכנות שבפרקטיקה הזו, והן מטילות עליה הגבלות, בניגוד למצב הפרוץ לחלוטין ששרר תחילה במדינות כמו הודו, נפאל, תאילנד וגיאורגיה, שעקב עוניין היו מעצמות פונדקאות לשירות אזרחי המערב בעלי הממון.

מכיוון שליאור שליין הוא קומיקאי ומירב מיכאלי היא פוליטיקאית פמיניסטית שהתנגדה בעבר לפונדקאות, אנו נידונים להררי צביעות והיתממות שמנסים ליפות את העסקה המסחרית שלה היו שותפים. ליאור שליין מספר שהם פגשו את האשה שהרתה עבורם בביתה והתלוצצו עמה ועם בעלה, וראו שאין במעשה שלהם שום ניצול, אלא מדובר באנשים רגילים.

יכול להיות שבמקרה שלהם האשה שהרתה עבורם איננה שרויה במצוקה כלכלית. זה לא משנה את העובדה שהיא הרתה וילדה עבורם ילד תמורת כסף, ולכן העובדה שלכאורה לא היה כאן שום ניצול אלא בחירה מושכלת של האשה להרות וללדת ילד תמורת תשלום, איננה הופכת את העסקה למוסרית. מירב מיכאלי כתבה בפוסט שפירסמה שהאשה הזו רצתה לעזור לאנשים וגם לעזור בפרנסת משפחתה. לו רצתה רק לעזור לאנשים לא היתה צריכה לקחת כסף עבור השירות. מכיוון שהרתה וילדה תמורת תשלום, העניין המהותי הוא שהתקיימה כאן עסקה מסחרית, והשאלה היא אם העסקה הזו היא מוסרית.

והנה דוקא המקרה של שליין ומיכאלי מדגים כמה העסקה הזו מסוכנת ועד כמה היא איננה מוסרית. האשה נאלצה לעבור טיפולי פוריות שתמיד כרוכה בהם סכנה לבריאות האשה, ובאמצע ההריון היא נאלצה להתאשפז עקב בעיה בהריון ונשקפה סכנה לבריאותה ולבריאת העובר. למרבה המזל הרופאים הצליחו לטפל ביולדת ובילד בהצלחה, אבל הילד נולד כפג ובילה כמה שבועות בפגיה.

לו היו כל הרופאים נאמנים לשבועת היפוקרטס, שאוסרת עליהם בראש וראשונה להזיק למטופליהם, שום רופא לא היה מסכים לחולל הריון מסוכן אצל אשה בריאה עבור עסקה מסחרית. רופאים אמורים לדאוג לבריאותם של מטופליהם ולבצע רק פעולות שתורמות לבריאותם. הם אינם אמורים לבצע פעולות רפואיות שמסכנות את בריאות האשה ושלומה לצורך עסקה מסחרית. אבל העולם איננו מוסרי והכסף מסובב את גלגלי העולם. יש ביקוש לילדים, יש היצע, והכסף מתווך בין הביקוש וההיצע כמו בכל עסקה מסחרית, רק שבמקרה זה המסחר הוא בילדים, וגופן של נשים הוא כלי השירות, כאילו היו אינקובטור מהלך.

ליאור שליין סיפר לבן שני כיצד חשש שבגלל מה שקרה לאשה שהרתה את בנו יוולד לו ילד פגוע, והוא רצה ילד שיממש את הפוטנציאל שלו. גם זה נכון לגבי כל ההורים, ובכל זאת הורים שנולדים להם ילדים כדרך הטבע, יודעים שהילד יכול להיוולד פגוע, ושמבחנם כהורים הוא קודם כל ביכולתם לקבל את הילד ולאהוב אותו כפי שהינו, גם אם הוא נכה או פגוע בצורה כזו או אחרת. משום מה להורים שקונים ילדים יש תמיד ילדים מושלמים. ליאור שליין אמר שהוא מכיר אנשים שמגדלים ילד נכה ובן שני אמר "כמוני, זה נורא מפחיד" זה היה הרגע היחיד בראיון שבו לבי החסיר פעימה, וזה היה בגלל בן שני שמגדל באהבה ילד נכה, כי הוא לא קנה את בנו אלא הוליד אותו וקיבל אותו כפי שהינו, כי זו מהותה של הורות. גם בהליכי פונדקאות נולדים כמובן לפעמים ילדים פגועים. פעם נחשף מקרה כזה של ילד פונדקאות שנולד מפגר, וההורים ששילמו עבורו לא רצו אותו, כי הם שילמו כסף והם רצו סחורה מושלמת. אבל ילדים אינם סחורה וכשהם באים לעולם צריך לקבל אותם ולאהוב אותם כפי שהינם, ויש משהו מאד פגום בעיני בהורים שמצפים לקבל ילד מושלם תמורת כספם.

כששמעתי את ליאור שליין מדבר וכל מה שהוא אמר נשמע לי כמו ניסיון לקושש אהדה, חשבתי כל הזמן על טל פרידמן שאשתו לא הצליחה להרות והם אימצו שני ילדים ממוצא אתיופי, בן בריא וגם בת פגועה וחולה. ואז אשתו הרתה פתאם וילדה בן שגדל יחד עם אחיו המאומצים, וטל פרידמן הקדיש פרק יפהפה בסדרה שלו על אבהות לבתו הפגועה, וחשבתי על כל אלה שהתפעלו מאד מליאור שליין שמטפל בילד שלו וחשבתי על טל פרידמן שלא מתיימר להיות פמיניסט, רק להיות אבא לא מושלם לילדיו שאינם מושלמים וחשבתי על האלוף דורון אלמוג שגידל באהבה גדולה ילד פגוע מאד ואמר שחברה נמדדת ביחסה לחלשים וחשבתי שאני לא מצליחה להתפעל במיוחד מליאור שליין גם אם הוא אבא טוב לאורי שלו ואני לא מצליחה להתפעל בכלל ממירב מיכאלי שהיא בסך הכל בורגנית מבוגרת ואמידה שקנתה ילד בכסף כדי שבעלה הצעיר יהיה מרוצה. זה לא שאני חושבת שצריך לתקוף אותם, כי הרבה אנשים שלא יכולים להביא לעולם ילד נוהגים בדיוק כמותם וקונים לעצמם ילד שהוא תמיד יפה ומושלם והם לא גרועים יותר מרוב האנשים במצבם, אבל ממש אין צורך להתפעל מהם במיוחד וממש אין צורך להאדיר אותם.  

הרשעות של איילת שקד

כבר יומיים אני חושבת על ילדה אוקראינית חולת סרטן שמקבלת טיפולים בישראל במסגרת יוזמה של עמותת "רחשי לב" לטיפול בישראל בילדים חולים מאוקראינה. ראיתי אותה בכתבה של "כאן" במהדורת החדשות של יום שלישי בהגשת מיכל רבינוביץ'. הילדה נמצאת כאן עם אמה כבר כמה חודשים בעוד שאביה ואחותה הקטנה נשארו באוקראינה. אחרי תחילת המלחמה הם הצליחו להגיע לישראל, אבל החזירו אותם לגבול רומניה-אוקראינה ולא נתנו להם להיכנס. האמא של הילדה בכתה וביקשה שלפחות יתנו לבעלה לבוא. אני לא יודעת ולא מבינה למה לא נתנו להם להיכנס. אולי הם לא ידעו לפנות לאנשים הנכונים, לבקש מעמותת "רחשי לב" או ממישהו אחר שקשור להבאת הילדה לטיפול בשראל שיאפשר גם לאביה ואחותה להיכנס לכאן. כשהכתבה הסתיימה מיכל רבינוביץ' פשוט המשיכה הלאה ואני לא זוכרת אם היתה בסוף הכתבה איזו תגובה מהרשויות. נדמה לי שלא. בדרך כלל אני מעדיפה את מיכל רבינוביץ' שהיא מגישה מאד קורקטית, אבל במקרה הזה מאד הצטערתי שזה לא היה בערוץ 2, והקריינות לא היתה דרמטית ולא היתה יונית לוי שתרים גבה ותגיד "מזעזע". לפעמים אני רוצה לעשות משהו ואני לא יודעת איך, למרות שאני אזרחית ישראלית וכבר ניהלתי כמה מאבקים בחיי. כמה רע אפשר להיות כלפי אנשים שגם ככה הגורל הימר להם מכל בחינה אפשרית.

חשבתי על זה שוב היום בבוקר כשצפיתי בתכנית הבוקר עם עקיבא נוביק וחיים לוינסון ויש להם תמיד קטע מטופש של "שיחה בהפתעה", שההפקה מקשרת אותם עם מישהו שהם צריכים לנחש מיהו ולשאול אותו שאלות לא מתוכננות, והבוקר זה היה היחצ"ן רני רהב, ושאלו אותו על היחס של איילת שקד לפליטים מאוקראינה והוא אמר שהיא נוהגת בתבונה, ואני חשבתי שרני רהב הוא לא בן-אדם שמנדב את דעותיו בחינם, הוא יחצ"ן מפורסם שמשלמים לו הרבה כסף כדי שיפאר את לקוחותיו, והתקשיתי להאמין שהוא התנדב לשבח את מדיניות הרשע והגזענות של איילת שקד מרצונו החופשי, או שבעצם השיחה בהפתעה בכלל לא היתה בהפתעה והוא עלה לשידור כדי לשבח את מדיניות הרשע תמורת שכר נאה. חשבתי על הילדה חולת הסרטן שלא ראתה חודשים את אבא שלה ועכשיו צריכה גם לדאוג לאבא ולאחות שלא איפשרו להם להיכנס לישראל ועל רני רהב שאולי עושה כסף מלפאר את את איילת שקד ומדיניות הרשע והגזענות שלה וחשבתי כמה אני שונאת את הנימוס הזה שבו מראיינים אנשים שפלים שכל מלה שלהם נועדה להרע למי שגורלו לו הימר לו ממילא במקום להגיד להם בפנים שהם פשוט חלאות אדם, כי לפעמים צריך פשוט להגיד לאנשים שהם חלאות, גם אם הם יודעים להיות בכל המקומות הנכונים, לעשות פילאטיס אצל לאה שנירר ולהתראיין עליה לגיא פינס ולהתראיין אצל רוני קובן ולהתחנחן פה ושם בזמן שהם דנים אנשים למוות מבלי להניד עפעף. עכשיו אייל שקד עסוקה בהעברת חוק האזרחות שיותר מדויק לקרוא לו חוק הגזענות, חוק שמונע תושבות מבני זוג פלשתינים של ערבים שהם אזרחי ישראל, ואיילת שקד רוצה להעביר את חוק הגזענות הזה בעזרת מפלגות הימין המתועבות שהם כמובן חבריה האידיאולוגיים, והיא חושבת שהיא יכולה להיות שרת הפנים בתמיכת רע"ם ומר"ץ ובנט יכול להיות ראש ממשלה בתמיכת רע"ם ומר"ץ, אבל את כל החקיקה הגזענית ואת כל המדיניות הגזענית והמרושעת שלה, ומן הסתם גם של בנט, היא תעביר בעזרת הימין שמתנגד לממשלה שהיא שרת הפנים בה. אני מאד לא רוצה שהממשלה הזאת תיפול, כי אם נתניהו יחזור זה יהיה סיוט, אבל אם יפילו את הממשלה על חוק האזרחות, אני אהיה שלמה עם זה. והדבר שהכי מרגיז אותי זה שמפלגת העבודה תומכת גם כן בחוק הגזענות הזה ששולל זכויות אדם בסיסיות מפלשתינים ומונע מהם לחיות בישראל עם בני זוגם והורי ילדיהם רק מפני שהם ערבים. ואני לא מבינה איך אדם כד"ר נחמן שי לא רואה את החוט המקשר בין שלילת זכויות אדם בחוק האזרחות לבין ההתנכרות לפליטים אוקראינים שאינם יהודים. כשמסכימים לחקיקה גזענית כמו חוק האזרחות וחוק הלאום, והופכים את המדינה באופן רשמי למדינה ששוללת זכויות אדם מערבים רק משום שהם ערבים, ומעניקה ליהודים זכויות שנשללות מלא יהודים, מניחים תשתית למדיניות הגזענית שמאפשרת לנעול את הדלתות בפני פליטים שנמלטים מסכנת מות, רק מפני שאינם יהודים. אי אפשר להטיף לאנושיות לאחר שקבעת את חוסר האנושיות כחוק המדינה, ומי שמתבייש בפרצופה של מדינת ישראל שנועלת את שעריה בפני פליטי המלחמה מאוקראינה, שיבין שזה בדיוק פרצופה של מדינה ששוללת זכויות מערבים שמתחתנים עם בני עמם מצדה השני של גדר ההפרדה.   

המקומות שמהם הגענו

 

אף פעם לא רציתי לנסוע לפולין או לאוקראינה. תחילה כעסתי, כמו הפולנים עצמם, על כך שמדגישים את חלקם בשיתוף פעולה עם הנאצים ברצח יהודים, ומטשטשים את עובדת היותם קרבנות הנאצים. עם השנים יותר ויותר הכעיסה אותי הכחשת השואה הפולנית, הניסיון לתאר את עצמם כמקבילה של היהודים בשואה, מה שרחוק מהאמת, הניסיונות להציב צלבים באושוויץ, ההכפלה של מספר הקרבנות הפולנים ותיוג יהודי פולין כ"אזרחים פולנים", כדי לנכס לעצמם ברמייה את המספר ששה מיליון, שהרי היהודים בפולין שתחת השלטון הנאצי לא היו "אזרחים פולנים" אלא יהודים נרדפים על נפשם שהופשטו מכל זהויותיהם האחרות כולל זהותם האנושית והוגדרו כפשפשים שיש להדביר בגז. הרגיזו אותי גם הנסיעות של ישראלים לפולין שהוקדשו לביקור במחנה ריכוז ואנדרטת המרד בגטו ורשה לצד מסעות קנייה בזול, והעלו את הוולגריזציה של זכר השואה לשיאים חדשים. גם את מסעות בתי הספר לפולין לא אהבתי. אינני חושבת שחינוך צריך לזעזע, וביקור ביד ושם או במוזיאון לוחמי הגיטאות עדיף בעיני על נסיעה לפולין, וגם זול ושוויוני יותר. בתי הבכורה דוקא נסעה למחנות הריכוז. היא אמרה שזה ישמח את סבא וסבתא ניצולי השואה, וזה היה חשוב לה. אני חשבתי שהנסיעה הזאת היתה קשה מדי עבורה. היא איננה מהאנשים שנזקקים לפטיש האימים של ביקור באושוויץ כדי להתחבר לסבלם של הקרבנות. שיחות עם סבא וסבתא לגמרי הספיקו לה, ואני מאמינה ששיחות עם ניצולים וקריאת סיפוריהם הם כלי חינוכי נכון יותר מנסיעה למחנות, שהיום הם סוג של מוזיאונים, כי מה שחשוב בעיני הוא התוודעות למה שחשו האנשים שהיו שם, הפחד, האימה, הרעב, הסבל וההשפלה שנצרבו בהם, ולא השרידים הפיזיים שנותרו בשטח ממפעל הרצח ההמוני, שבכוח החיות האינסופי של הטבע מתכסים בדשא ופרחים ומזמנים ציפורים ופרפרים. ד"ר מנגלה כבר איננו גר שם, תודה לאל.  

כל אלה ביחד, ואולי גם דבקותם העיקשת של סבי וסבותי משני הצדדים בארץ-ישראל, שמאז הגיעו אליה מעולם לא יצאו ממנה ולא שבו ולו לביקור במחוזות ילדותם, גרמו לכך שסירבתי לנסוע לפולין, גם כאשר אמי הציעה לי להצטרף אליה לנסיעה. כמעט כל בני משפחתי נסעו לפולין ולאוקראינה. אני בעצמי לא נסעתי. קראתי על פולין ואוקראינה כמעט באובססיביות, וככל שקראתי יותר, נרתעתי יותר מלנסוע. אבל ככל שעסקתי יותר ביהדות מזרח-אירופה, הבנתי שהמראה הסלאבי הבולט של כמעט כל בני משפחתי מעיד על דם פולני ואוקראיני שזורם בעורקנו. מאחר שסבי מצד אמי היה ממשפחת לוויים, ואבי סבתי מצד אבי ממשפחת כהנים, נהגתי לומר שאנחנו מזרע לוויים, מזרע כהנים ומזרע פולנים. מידע מדויק לא היה לי ועדיין אין לי, רק ההבנה והידע ההיסטורי על ריבוי נישואי תערובת בין יהודים לבין בני העמים שבתוכם חיו, עניין ידוע לכל ומוכחש בעקשנות כאחת.

כי היתה אנטישמיות והיו פוגרומים והיו פחד ושנאה, ומעבר להם היו החיים. לאמי שנולדה בסטניסלבוב שבגליציה, שהשתייכה אז לפולין וכיום לאוקראינה ונקראת איוונו-פרנקיבסק, היתה מטפלת אוקראינית וממנה למדה אמי לדבר אוקראינית שוטפת. עם חברתה דוברת הרוסית רוניה דיברה אמי באוקראינית, ורוניה דיברה עמה ברוסית. אמי אמרה שהן לגמרי מבינות זו את זו כי השפות מאד דומות. סבי היה יהודי אורתודוקסי מקפיד במצוות. הוא לימד את אמי לדבר ולקרוא עברית משכילית יפהפיה עוד בקטנותה בפולין, אבל לא הפריע לו שבשתי בנותיו הקטנות מטפלת אשה אוקראינית שמדברת איתן באוקראינית. כיום מגיעות לישראל נשים אוקראיניות לטפל בקשישים ואולי גם בילדים. כך היה גם בעבר. פועלים אוקראינים עבדו אצל יהודים, משרתות ומטפלות אוקראיניות שירתו בבתי יהודים. חיי המסחר והמלאכה היו כמובן משותפים, והיו כמובן גם אהבות, וגם נישואים, כפי שסיפר שלום עליכם מפי טוביה החולב, או אהבות אסורות שלא עלו יפה, כפי שסיפר ביאליק ב"מאחורי הגדר". לעתים בני הזוג היהודים התנצרו, לעתים בני הזוג האוקראינים התגיירו, ולעתים נותרו איש באמונתו ונשארו יחדיו עד שהפריד ביניהם המות. גם באוקראינה וגם בישראל של ימינו יש לא מעט זוגות מעורבים, שחיים באהבה ובאושר.

חשבתי על כך כשאמרו שקל לנו יותר לקבל פליטים אוקראינים בהירים מאשר פליטים מאפריקה. יש בכך אמת, אבל לא בגלל צבע העור אלא בגלל שלמרות שכף רגלי לא דרכה באוקראינה, כשאני רואה במפה את השם איוונו-פרנקיבסק לבי מתכווץ, וכך גם לבוב או למברג, כיום לביב, שהיתה עיר המחוז והמרכז המסחרי והשלטוני של גליציה, ז'יטומיר הידועה בתלמידי חכמיה שבה גדל גם ביאליק, וחרסון וכמובן אודסה שבה עמל ביאליק עם חבריו הסופרים והמשכילים לבסס תרבות עברית ציונית. הקהילות היהודיות היוו חלק נכבד מן הערים והעיירות האלה, חלק בלתי נפרד מרקמת החיים בהן, ואלה היו קהילות עבריות וציוניות שהקימו גני ילדים ובתי ספר ואגודות תרבות והוציאו עיתונים וספרים ותרמו שקל לארץ ישראל עד שעלו לארץ בעצמן, מי שהספיק וזכה. הנשארים נרצחו בשואה, ביניהם גם הסבים-רבים שלי ורבים מבני משפחתי. חמישה מבני משפחת אמי ניצלו בידי שכנים פולנים שחפרו להם מחבוא בהר והביאו להם מזון בסכנת נפשות. זה היה ליד העיירה מונסטרז'יסקה שבה חיה משפחת סבתי ובה גדלה סבתי עד שנישאה. אמי אמרה שאחרי המלחמה רצחו אוקראינים מהעיירה את מציליהם הפולנים. קצת מוזר לי שרצחו את הפולנים ולא את היהודים עצמם, אבל זה מה שסיפרו לי ואני מספרת הכל כפי שסיפרו לי. הכל חלק מהחיים ואינני רוצה להעלים דבר.

בחרסון שאז נשלטה בידי הרוסים ונכבשה בידיהם השבוע, גדלה סבתא בתיה, סבתא רבתא שלי מצד אבי. היא נישאה לבן משפחת מרגלית (ביטאו מרגוליס) וניהלה מכולת, שבה קנו כל בני המקום, גם יהודים, גם אוקראינים, גם קוזאקים. היה לה שוט קטן שבו איימה על מי שלא התנהג כראוי. סבתא בתיה, גבוהה וחזקה כמו כל בני משפחת מרגלית (רק אני, לאכזבת אבי, נולדתי קטנטונת וכזו נשארתי), לא היתה יהודיה קרבנית. אפילו הקוזאקים הידועים לשמצה חששו מפניה והתנהגו אליה יפה. כשהיה סבי נער הם עברו לעיר אקרמן שעל נהר הדנייסטר. סבי לא נלאה לספר כיצד קפא הנהר בחורף והוא וחבריו החליקו על הנהר הקפוא. נעוריו באקרמן היו מאושרים למדי.

הפוגרומים ביהודים בשלטון פטליורה בשנת 1919 שברו את בני משפחת מרגלית. סבי אברהם היה החלוץ ובשנת 1920 עלה לארץ. בטרם עזב את אוקראינה תפרה סבתא בתיה מתחת לכל כפתור בחולצתו מטבע זהב. אחריו עלו לארץ כל אחיו ואחיותיו וגם ההורים, וכך ניצלה משפחתו של אבי ממוות בשואה. לא רבים מבני אקרמן שרדו את השואה. גם מסטניסלבוב לא שרדו יהודים רבים. בארץ הכיר סבי אברהם את סבתי צפורה שעלתה אף היא במסגרת "החלוץ". הם נישאו וחיו בזכרון-יעקב ובשנות השלושים השתקעו בבנימינה וניהלו מאפיה ופרדס. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" אהב סבי לשיר, וניכר בו שהזדהה עם כל מלה. סבתי עלתה מפרמישלאני, עוד עיירה גליצאית שיהודיה נרצחו בשואה. היא היתה בת הזקונים במשפחה והיו לה אחד-עשר אחים ואחיות מבוגרים ממנה. אמה מתה בלידתה ואחיותיה הגדולות גידלו אותה ופינקו אותה ברחמיהן על יתמותה מלידה. למעט אחיין אחד, שלמה נס-הכהן שנמלט לברית המועצות ומשם עלה לישראל, נרצחו כל בני משפחתה של סבתי צפורה בפרמישלאני. הבנתי את זה רק שנים רבות אחרי מותה. מעולם לא אמרה סבתי צפורה מלה על רצח משפחתה. רק סיפרה כמה כולם אהבו ופינקו אותה כי היתה ילדה יפה והיתה יתומה. רק בהיותי אשה מבוגרת, שנים לאחר מותה, הבנתי שרצתה להגיד שמכל אחיה ואחיותיה שאהבו ופינקו וגידלו אותה לא נותר לה איש בעולם, אך לא היתה מסוגלת לבטא את צערה במלים.

כשאני צופה בשידורים מאוקראינה כל הסיפורים ששמעתי מילדות, הטובים והרעים, עולים בראשי. אני יודעת שמשפחות המוצא שלי נרצחו בידי הנאצים. בשנים האחרונות מצאתי את עדותו של דוד אמי רובין מרפלד על סבא-רבא שלי אברהם משה מרפלד שנרצח באקציה. סבתי סיפרה שהנאצים היכו על ראשו בקתות רוביהם עד שהרגוהו. הם לא רצו לבזבז כדור על האיש הזקן. בן דוד אמי רישק סיפר לי שהם פחדו מן הפולנים והאוקראינים עוד יותר משפחדו מהנאצים, כי בני המקום הכירו אותם וידעו שהם יהודים, ורבים הלשינו והסגירו את שכניהם היהודים. אינני יודעת וגם רישק לא ידע אם אוקראינים היו מעורבים ברצח משפחתנו. אולי כן. אבל אין לי שום כעס על האוקראינים שנולדו הרבה שנים אחר כך, והמתקפה הרוסית עליהם מעוררת בי חלחלה וצער אינסופי. כשאני רואה את הנשים הצעירות שנמלטות מאוקראינה עם תינוקות ופעוטות אני רואה את בנותי ונכדי ואני חרדה להם ובוכה. כן, אני גם דומה להן והן דומות לי. מי יודע כמה דם אוקראיני זורם בעורקי. משפחתי חיתה ביניהם מאות שנים, והיה שם הכל – גם שכנות, גם שיתוף פעולה, גם אהבה, גם שנאה, גם פרעות, גם רצח, גם מות – היה שם הכל וזה היה לפני שנים רבות כשעוד לא נולדתי, כשהפליטים בגבולות אוקראינה עוד לא נולדו, כשנשיאם היהודי זלנסקי עוד לא נולד. עכשיו אני מסתכלת עליהם ורואה את עצמי, את מי שיכולתי להיות בנסיבות אחרות, כי בסופו של דבר גם אם כף רגלי לא דרכה שם מעולם, אני משם, אני אשה עם עור שקוף ועיני תכלת מאוקראינה, שמעולם לא הסכינה עם אור השמש הצורב של ארץ חמדת אבות שבה זכיתי להיוולד. ואני מתחננת שיפתחו בפני אחי האוקראינים הנמלטים מרודפיהם את הלב ואת השערים.   

השבעה / סיפור

 

 

ליד הבית שאליו עברו שושי ודני לפני שנתיים פגשנו את השכן מקומה ראשונה, והוא נעץ את עיניו במודעת אבל שהיתה תלויה על גדר הבית ואמר: "זאת השכנה שלנו, רוזנטל". לא, אמרתי לו, השכנה שלנו זאת שושי, ופה כתוב חנה רוזנטל, כנראה זאת אמא של דני. בערב נכנסתי אליהם. שושי התרגשה שבאתי וסיפרתי לה על השכן שחשב שהיא זאת שנפטרה, ואמרתי לו לא, שושי עוד צעירה, זאת אמא של בעלה. באמת זאת אמא של דני שמתה. דני סיפר שהם היו אצלה ושושי שהיא אחות במקצועה ראתה שהיא כבר לא בחיים ואמרה למטפלת שלה, והמטפלת רצה והביאה מראה והניחה אותה לפני פניה של הקשישה, כדי לראות שהראי איננו מתכסה בהבל פה, אבל היא כבר באמת הפסיקה לנשום. מאד הצחיק אותם שהמטפלת הביאה את המראה לבדוק אם אמא של דני באמת מתה. דני התקשר למד"א והם שאלו אם הוא רוצה החיאה והוא אמר בשום אופן לא, ותוך שלוש דקות הם באו ואז באו גם שני שוטרים שאחד הסתובב בדירה והשני שאל את דני שאלות ודני הראה לו את הטופס הרפואי. זה היה רק שתי דקות והם הלכו. לא התאפקתי ואמרתי שגם אם יש רצח הם לא עושים כלום ושושי צחקה ואמרה את בטח יודעת, כי היא לא תיארה לעצמה שאני מדברת מהניסיון. אמרתי לה שזה לא מצחיק ושגיסתי התקשרה אלי שעה ורבע לפני הלוויה שהיא אירגנה לאמי ללא ידיעתי ורק אז אמרה לי שאמי מתה, כדי שלא אוכל להשתתף בלוויה, ואז בתי הלכה לדבר עם הדודה שלי, והדודה אמרה שגיסתי והילדים שלה עזרו לאמא שלי למות, כי היא נורא סבלה. אנחנו ידענו שאמי לא היתה במצב סופני ושרק יומיים קודם שחררו אותה מבית החולים במצב תקין אחרי ניתוח שהיא עברה, ולא היו משחררים אותה אם היא היתה נוטה למות, שזה דבר שרופאים יודעים לזהות, וגם לקחנו את החומר הרפואי מבית החולים והבאנו אותו לרופאה מומחית ידועה שתיתן לנו חוות-דעת, והיא כתבה לנו שלא היה שום סימן או צפי שאמי תמות תוך יום-יומיים, ושאין לה שום מידע על נסיבות המוות. לקח לנו זמן להבין שהיא רומזת לנו רמז עבה שאמי לא מתה מוות טבעי, ואז הלכתי למשטרה וראיתי בטופס הפטירה של אמי שהאחיין שלי היה שם ואמר למד"א לא לפנות את אמי לבית חולים ולא לעשות לה החיאה, אז היא גססה עד קרוב לחצות ואז נפטרה, ואני משוכנעת שהם עשו לה משהו שגרם למותה. אחר כך גם הופיעה צוואה שהיה ברור לנו שגיסתי כתבה בעצמה שמעניקה להם את כל הדירות שהיו לאמי ואת כל תכולתן ולנו רק חשבונות בנק שיכלו אולי להיראות לעיני זר כמו ירושה סבירה, אבל היה כתוב שאם לא נרצה או לא נוכל לקחת את הכסף הם יקחו גם אותו לעצמם, והבנו מיד שזו כוונתם וזה מה שהם באמת ניסו לעשות. שושי רצתה להרגיע את האווירה ואמרה לי שזה כבר קרה ואני כבר אחרי זה ואני אמרתי לה שהמחשבה שרצחו את אמי כדי לשדוד את רכושה תלווה אותי כל החיים, ושושי ציטטה עורך דין אחד שאמר לה שתמיד עם ירושה יש סיפורים. האורחת שישבה על הספה הסתכלה בי ואמרה: סיפור מזעזע. דני אמר שאם יש ממצאים המשטרה כן חוקרת, למשל אבא של מכרה שלו בן 96 או 97 ירד בלילה לשירותים ונפל והגולגולת שלו נבקעה ונוצרה שלולית דם והמטפלת נתקפה בהיסטריה, ואז המשטרה חקרה כי היו ממצאים, ואז דני שאל אותי: הכרת את השכנה שלנו שרה יוסף? אמרתי לו שלא, והוא סיפר שחמש שנים אחרי שהם עברו לבניין לידנו – אנחנו עברנו לשם ממש באותו זמן – הוא הלך לאיזו הפגנה של יש גבול ושמע את המים זורמים אצל השכנה, וכשהוא חזר מההפגנה כבר היה אחרי חצות ועדיין הוא שמע את המים זורמים. בכל ערב השכנה היתה מורידה את התריסים בעשר בלילה ונועלת את הדלת ואז היתה משתררת אצלה דממה, אבל הפעם התריסים היו פתוחים וגם הדלת, והוא קרא לשושי שנכנסה ומצאה אותה מתה והיא היתה כבר כחולה כי היא שכבה ככה המון שעות. הם הזעיקו את מד"א שניסו לעשות לה החיאה, ואז הגיעו כמה ניידות משטרה והשוטרים רבו ביניהם כי כל אחד אמר זה האירוע שלי, ובסוף נשארה ניידת אחת והאחרות נסעו והשוטר אמר לדני שהוא זה שדיווח ולכן השוטר חייב לחקור אותו אבל שלא יפחד. הוא רק שאל אותו כמה שאלות, וגם שושי היתה שם ושאלו גם אותה. שושי שתקה ודני שאל את האורחת שישבה על הספה אם הם קיימו השבוע את הסיור ומי בא. נראה שהוא ממש הצטער שהוא הפסיד את הסיור, כי אמא שלו בדיוק מתה. אחר כך כולם קמו ללכת ואני יצאתי אחרונה ושושי שאלה אותי אם עוד יש לי הורים והבטתי בה בתדהמה ואז היא תיקנה את עצמה ואמרה חוץ מאמא שלך, ואמרתי לה שאבא שלי נהרג כבר לפני עשרים ושש שנים בתאונה, כשנהגת יצאה בפראות מחניה והרגה אותו במקום, ושאף אחד מהמשפחה שלי לא מת בשלווה.

כאוס באוקראינה

 

אנשים נוטים לקוטביות. קודם הניחו שרוסיה תכבוש את אוקראינה ביומיים ותכניע אותה כליל, עכשיו מגזימים בהתפעלות מההתנגדות האוקראינית. הציפיה שרוסיה תכניע מיד מדינה של ארבעים מיליון איש ששונאים את הרוסים בכל לבם היתה מוגזמת, וגם ההתפעלות מההתנגדות האוקראינית מוגזמת. לא רואים פעילות של חיל אוויר אוקראיני, שזה דבר די מדהים שמדינה כל כך גדולה אין לה חיל אוויר שיכול להפציץ שיירות רוסיות שחודרות לשטחה, שלא לדבר על לתקוף בעורף האויב. קשה להכריע מערכה בלי חיל אוויר. כבר במלחמת העולם השנייה מילאו חילות האוויר הבריטי והאמריקני תפקיד מרכזי מאד בהכנעת הנאצים – אז סבל גם הצבא האדום מהעדר יכולת אווירית. כיום נראה שרוסיה שולטת בשמי אוקראינה, וזה מצב מאד מפחיד, גם אם ההגנה האווירית האוקראינית כן מצליחה לפגוע במטוסים רוסים, אבל לא מן האוויר אלא מן הקרקע בלבד.

בכלל התחושה היא שאוקראינה בונה בעיקר על לוחמת גרילה ולא על כוחותיה הסדירים, וזה מצב מאד מסוכן מהרבה בחינות. בחלוקת נשק לאזרחים ובמתן היתר לפעולה עצמאית של אזרחים, הפריטה המדינה האוקראינית את הכוח שצריך להיות בידי המדינה בלבד, והתוצאה היא כאוס גמור ואלימות של מיליציות ברחובות. הרצח של רומן ברודסקי הוא תוצאה מלקיחת החוק לידיים של מיליציות פרועות, לא מטעות בזיהוי – אף אחד באוקראינה לא חושב שברודסקי זה שם צ'צ'ני, ואף אחד לא מבלבל בין ברודסקי לאחמדייב. המדינה האוקראינית ביאושה עשתה דבר מסוכן מאד – היא הניחה לאזרחיה לנהל צבאות פרטיים ולוחמה פרטית שאיננה מאורגנת ואיננה מפוקחת, והתוצאה היא שפחד להסתובב באוקראינה כיום לא רק בגלל הרוסים, וששמועות על סוכנים רוסיים שמסתובבים מסכנות חיי אזרחים תמימים. כאשר המדינה מפריטה את השימוש בכוח ואיננה מפקחת עליו ומגבילה אותו, התוצאה היא שכל דאלים גבר ואיש את רעהו חיים בלעו.

כמובן שרוסיה היא האחראית העיקרית לאסון ההומניטרי באוקראינה שהולך ומתעצם מיום ליום, אבל גם ההתנהלות האוקראינית איננה מצטיינת, ונראה שלא רק את השימוש בכוח אלא גם את הדאגה לאזרחים המדינה הפריטה במידה רבה, ואין מאמץ מאורגן לדאוג לאנשים למזון ומים. ישראל שלחה לאוקראינה ציוד לאספקת מים מיוזמתה – אוקראינה לא ביקשה ציוד כזה, שהוא אחד הדברים הראשונים שמדינה מותקפת ומופצצת נזקקת לו – אספקת מים לאנשים שנאלצו לעזוב את ביתם בגלל הפצצות. האוקראינים מפגינים הרבה אומץ ונחישות וכושר אלתור, אבל מדינה של ארבעים מיליון נפש זקוקה ליותר מאומץ ונחישות כדי להתמודד עם האלימות הרוסית.

ישראל יכולה לגלות נדיבות, גם במשלוח סיוע הומניטרי וגם בקליטת פליטים אוקראינים, והדרישה להפקדת ערבות לכך שהפליטים יעזבו, כאשר לרובם אין לאן לעזוב, היא רשעות שמאפיינת למרבה הצער את איילת שקד בכל מעשיה. ישראל לא תתמוטט גם אם יגיעו אליה כמה אלפי פליטים אוקראינים ואפילו אם חלקם ישארו לחיות פה. וזה לא הזמן להתחשבן עם האוקראינים לא על חמלניצקי ולא על פטליורה ולא על הסיוע לנאצים ברצח יהודים. האמהות הצעירות שנמלטות מאוקראינה עם תינוקות וילדים רכים אינן אשמות בפשעי אבותיהן, ולכל אדם חף מפשע יש זכות שיתייחסו אליו כאל בן-אדם ולא כאל חלק מקולקטיב. עמנו שנרצח אלפיים שנה בגלל אמונה בסיפור על רצח אלהים לא צריך ליפול למכשלה הזו של חשיבה מכלילה על אנשים. בישראל חיים לא מעט בני ובנות זוג אוקראינים של יהודים שלא עשו רע לאיש, ולא יקרה שום רע אם קרוביהם יגיעו לכאן גם כן. כדי להיות בן-אדם צריך לזכור שגם הזולת הוא בן-אדם. לפעמים יוצאים נשכרים מכך שרואים את הפרט כפרט בפני עצמו ולא רק כחלק ממכלול. לפעמים יוצאים נשכרים מכך שבוחנים את המציאות לגופה ולא חושבים רק בסטריאוטיפים והכללות על כל דבר ועניין.