ליאור שליין רצה ילד

 

ליאור שליין רצה ילד, והוא רצה שהילד יהיה שלו. זה מה שרוצים רוב האנשים. אבל ליאור שליין התחתן עם מירב מיכאלי שהיתה כבר מבוגרת ולא הצליחה להרות. במקרה כזה יש לאנשים כמה אפשרויות, שאף אחת מהן איננה קלה: לוותר בצער על ילדים, לאמץ ילד, להביא ילד לעולם עם אשה אחרת שהיא אמו של הילד, או לקנות ילד בכסף. ליאור שליין ומירב מיכאלי בחרו באפשרות האחרונה. הם מצאו אשה אמריקאית שהיתה מעוניינת להרות וללדת ילד כדי למכור אותו, והיא הרתה וילדה את בנם בעבור תשלום.

זה הסיפור בתמצית, ויש למרבה הצער הרבה מאד אנשים כמו ליאור שליין ומירב מיכאלי, שלא יכולים להביא ילדים לעולם בגלל גיל מבוגר או בעיה רפואית, אבל יש להם מספיק כסף לקנות ילד אפילו באמריקה, ששם ילדים נמכרים במחיר המירבי והטיפול הרפואי באיכות גבוהה. המיוחד בזוג שליין-מיכאלי הוא שהוא קומיקאי שמותח ביקורת על כל העולם ואשתו, והיא פוליטיקאית פמיניסטית שדיברה בעבר, בצדק רב, נגד פונדקאות, שכך קוראים לשימוש ברחמה של אשה תמורת כסף כדי להביא לעולם ילד שיימסר למי ששילם תמורתו, כלומר שהשימוש ברחם האם הוא שירות בתשלום, והילד הוא סחורה. במדינות מתוקנות הפונדקאות אסורה, וגם במדינות פחות מתוקנות יש יותר ויותר מודעות לסכנות שבפרקטיקה הזו, והן מטילות עליה הגבלות, בניגוד למצב הפרוץ לחלוטין ששרר תחילה במדינות כמו הודו, נפאל, תאילנד וגיאורגיה, שעקב עוניין היו מעצמות פונדקאות לשירות אזרחי המערב בעלי הממון.

מכיוון שליאור שליין הוא קומיקאי ומירב מיכאלי היא פוליטיקאית פמיניסטית שהתנגדה בעבר לפונדקאות, אנו נידונים להררי צביעות והיתממות שמנסים ליפות את העסקה המסחרית שלה היו שותפים. ליאור שליין מספר שהם פגשו את האשה שהרתה עבורם בביתה והתלוצצו עמה ועם בעלה, וראו שאין במעשה שלהם שום ניצול, אלא מדובר באנשים רגילים.

יכול להיות שבמקרה שלהם האשה שהרתה עבורם איננה שרויה במצוקה כלכלית. זה לא משנה את העובדה שהיא הרתה וילדה עבורם ילד תמורת כסף, ולכן העובדה שלכאורה לא היה כאן שום ניצול אלא בחירה מושכלת של האשה להרות וללדת ילד תמורת תשלום, איננה הופכת את העסקה למוסרית. מירב מיכאלי כתבה בפוסט שפירסמה שהאשה הזו רצתה לעזור לאנשים וגם לעזור בפרנסת משפחתה. לו רצתה רק לעזור לאנשים לא היתה צריכה לקחת כסף עבור השירות. מכיוון שהרתה וילדה תמורת תשלום, העניין המהותי הוא שהתקיימה כאן עסקה מסחרית, והשאלה היא אם העסקה הזו היא מוסרית.

והנה דוקא המקרה של שליין ומיכאלי מדגים כמה העסקה הזו מסוכנת ועד כמה היא איננה מוסרית. האשה נאלצה לעבור טיפולי פוריות שתמיד כרוכה בהם סכנה לבריאות האשה, ובאמצע ההריון היא נאלצה להתאשפז עקב בעיה בהריון ונשקפה סכנה לבריאותה ולבריאת העובר. למרבה המזל הרופאים הצליחו לטפל ביולדת ובילד בהצלחה, אבל הילד נולד כפג ובילה כמה שבועות בפגיה.

לו היו כל הרופאים נאמנים לשבועת היפוקרטס, שאוסרת עליהם בראש וראשונה להזיק למטופליהם, שום רופא לא היה מסכים לחולל הריון מסוכן אצל אשה בריאה עבור עסקה מסחרית. רופאים אמורים לדאוג לבריאותם של מטופליהם ולבצע רק פעולות שתורמות לבריאותם. הם אינם אמורים לבצע פעולות רפואיות שמסכנות את בריאות האשה ושלומה לצורך עסקה מסחרית. אבל העולם איננו מוסרי והכסף מסובב את גלגלי העולם. יש ביקוש לילדים, יש היצע, והכסף מתווך בין הביקוש וההיצע כמו בכל עסקה מסחרית, רק שבמקרה זה המסחר הוא בילדים, וגופן של נשים הוא כלי השירות, כאילו היו אינקובטור מהלך.

ליאור שליין סיפר לבן שני כיצד חשש שבגלל מה שקרה לאשה שהרתה את בנו יוולד לו ילד פגוע, והוא רצה ילד שיממש את הפוטנציאל שלו. גם זה נכון לגבי כל ההורים, ובכל זאת הורים שנולדים להם ילדים כדרך הטבע, יודעים שהילד יכול להיוולד פגוע, ושמבחנם כהורים הוא קודם כל ביכולתם לקבל את הילד ולאהוב אותו כפי שהינו, גם אם הוא נכה או פגוע בצורה כזו או אחרת. משום מה להורים שקונים ילדים יש תמיד ילדים מושלמים. ליאור שליין אמר שהוא מכיר אנשים שמגדלים ילד נכה ובן שני אמר "כמוני, זה נורא מפחיד" זה היה הרגע היחיד בראיון שבו לבי החסיר פעימה, וזה היה בגלל בן שני שמגדל באהבה ילד נכה, כי הוא לא קנה את בנו אלא הוליד אותו וקיבל אותו כפי שהינו, כי זו מהותה של הורות. גם בהליכי פונדקאות נולדים כמובן לפעמים ילדים פגועים. פעם נחשף מקרה כזה של ילד פונדקאות שנולד מפגר, וההורים ששילמו עבורו לא רצו אותו, כי הם שילמו כסף והם רצו סחורה מושלמת. אבל ילדים אינם סחורה וכשהם באים לעולם צריך לקבל אותם ולאהוב אותם כפי שהינם, ויש משהו מאד פגום בעיני בהורים שמצפים לקבל ילד מושלם תמורת כספם.

כששמעתי את ליאור שליין מדבר וכל מה שהוא אמר נשמע לי כמו ניסיון לקושש אהדה, חשבתי כל הזמן על טל פרידמן שאשתו לא הצליחה להרות והם אימצו שני ילדים ממוצא אתיופי, בן בריא וגם בת פגועה וחולה. ואז אשתו הרתה פתאם וילדה בן שגדל יחד עם אחיו המאומצים, וטל פרידמן הקדיש פרק יפהפה בסדרה שלו על אבהות לבתו הפגועה, וחשבתי על כל אלה שהתפעלו מאד מליאור שליין שמטפל בילד שלו וחשבתי על טל פרידמן שלא מתיימר להיות פמיניסט, רק להיות אבא לא מושלם לילדיו שאינם מושלמים וחשבתי על האלוף דורון אלמוג שגידל באהבה גדולה ילד פגוע מאד ואמר שחברה נמדדת ביחסה לחלשים וחשבתי שאני לא מצליחה להתפעל במיוחד מליאור שליין גם אם הוא אבא טוב לאורי שלו ואני לא מצליחה להתפעל בכלל ממירב מיכאלי שהיא בסך הכל בורגנית מבוגרת ואמידה שקנתה ילד בכסף כדי שבעלה הצעיר יהיה מרוצה. זה לא שאני חושבת שצריך לתקוף אותם, כי הרבה אנשים שלא יכולים להביא לעולם ילד נוהגים בדיוק כמותם וקונים לעצמם ילד שהוא תמיד יפה ומושלם והם לא גרועים יותר מרוב האנשים במצבם, אבל ממש אין צורך להתפעל מהם במיוחד וממש אין צורך להאדיר אותם.  

הנאורות על פי רוגל אלפר

אני מרבה להתייחס בבלוג לעניינים תיאולוגיים, שהם בתחום עיסוקי, אבל ממעטת להתייחס לאמונה אישית, שלהבדיל מהשקפות תיאולוגיות שיש להן השפעות מרחיקות לכת על ציבורים גדולים, היא עניין פרטי בעיניי. אני עצמי גדלתי על קו תפר בין מגזרי, עם אבא קומוניסט שהגדיר את עצמו כאתיאיסט אך גם הושפע מתפיסתו הדתית של מרטין בובר, שנכדיו עמנואל ומיכאל שטראוס, ובמיוחד מיכאל הפילוסוף, היו ידידי נפש שלו מימי לימודיו באוניברסיטה ועד יומו האחרון, ועם אמא דתל"שית, שכמנהג הדתל"שים שימרה מנהגים דתיים מסוימים ורחקה מאחרים. מכל בני המשפחה העדפתי את סבי וסבתי האורתודוקסים, ובהיותי עוד ילדה החלטתי שאחיה בדיוק כמוהם, מה שאיננו באמת אפשרי, כי היחס הדתי לנשים, שהם קיבלו כמובן מאליו, איננו נסבל בעיניי, והוא הופך פחות ופחות נסבל בעיניי עם השנים, וכמובן שהדתיות נוסח גוש אמונים זרה תכלית הזרות לכל מה שהיכרתי בבית סבי, ובתקופת ילדותי היא לא עלתה כלל על הדעת בסביבה שבה גדלתי.

כשהייתי בת שש אמר לי אבי שאין אלהים וחזרתי על כך באוזני הילד שישב לידי בכיתה, והוא מיד החל לצעוק: ערביה! ערביה! היא לא מאמינה באלהים. כנראה חונך ברוח דומה לאבי גבאי. סבי וסבתי  לא דיברו אתי במפורש על אלהים, אבל בביתם הוא היה נוכח: אהבתי להתבונן בסבי מניח תפילין, להדליק נרות עם סבתי, לעזור לה בכל דבר. הרגשתי שאלהים נמצא בכל מקום ושומר עלי. מאין באה הרגשה כזו אינני יודעת. נדמה לי שכמו אהבה, התחושה של נוכחות האל איננה משהו שאפשר להסביר, ואלה שמנסים להסביר הם בהכרח מעצבנים.

כשליאור שליין או רוגל אלפר אומרים שדתיים הם אנשים שיש להם חבר דימיוני אני לא נעלבת. הרי לאלהים, כפי שניסח זאת הרמב"ם, אין גוף ואין דמות הגוף, ולכן אי אפשר לחוש אותו בחושים, אפשר רק לדמיין אותו בדימיון. מבחינה זאת הוא באמת חבר דימיוני, ואולי זאת הבעיה של אנשים חילוניים, שהם לא מבדילים בין דימיוני לבין לא קיים. דימיון הוא דבר חשוב מאד. בלי דימיון אנשים לא יכולים להבין את זולתם. מי שאין לו דימיון לעולם לא יחמול על הזולת. אולי בגלל זה לשני האנשים שהזכרתי לעולם אין חמלה על איש. ולא רק חמלה חסרה להם, גם יכולת האבחנה שלהם די מוגבלת. קשה להבחין בדקויות כשאין לך שום דימיון.

אני יכולה להבין שאנשים חילוניים חשים מצוקה גדולה מול מופעי תוקפנות וביריונות של מתנחלים וחרדים, כי גם אנשים דתיים שאינם שייכים לשני הציבורים האלה מרגישים מאד מאוימים מהם, ותחושת איום יכולה לעורר תוקפנות נגדית, אולי זה מסביר במידה מסוימת את התוקפנות החילונית, אבל רק במידה מסוימת, כי התוקפנות החילונית כלפי דתיים איננה דבר חדש. כשהייתי ילדה בחיפה והלכתי עם חצאית ארוכה סבלתי הרבה מילדים חילוניים שקראו אחרי דתיה, דתיה ולפעמים גם זרקו עלי אבנים. לכן די התעצבנתי לקרוא את נרי ליבנה שכתבה בטור שלה: "פעם היתה כאן מדינה חילונית שחיו בתוכה גם אנשים דתיים וחרדים בלי שאיש הטריד אותם". את זה שלילדים תימניים גזרו בכוח את הפיאות שמעתי מאחרים, אבל את מה שאני אישית חוויתי מחילוניים אי אפשר להשכיח ממני. כמו בסיפור של יאנוש קורצ'ק "סודה של אסתר'ל" שהסבא שלה תמיד הזכיר לי מאד את סבא שלי, אני משתדלת לחשוב שרוב האנשים אינם פוגעים בזולתם בגלל שהם שונים, אבל יש רבים מאד שכן פוגעים.

והפגיעה הקשה יותר איננה דוקא באלימות. השבוע נזכרתי במקרה איך כשרציתי ללמד באוניברסיטה הפתוחה דיבר איתי בטלפון מישהו שקרא את מה ששלחתי ונשמע מעוניין וקבע איתי פגישה, אבל מיד כשראה אותי הוא אמר: "דתיים לא יכולים ללמד על תקופת ההשכלה, כי זו תקופה אנטי-קלריקלית". אני לא זוכרת מה עניתי לו, אם בכלל. הוא בוודאי לא היה היחיד שלא רצה להעסיק אותי בגלל שנאה לדתיים, אולי אני צריכה לשמוח שהוא היה בוטה, וכך לפחות ידעתי מה באמת הסיבה שלא קיבלתי את העבודה. אני זוכרת גם איש אחד שקרא מאמר שלי ב"הארץ" שביקר את יחסה של נאט"ו לרוסיה אחרי התפרקות ברית-המועצות, ואין לי מושג למה המאמר הזה גרם לו לבקש שאפגש איתו, אבל כשהוא בא וראה אותי הוא התחיל לצעוק עלי שצורת החיים שלי איננה מתאימה למה שאני כותבת. כנראה הוא חשב שאם אני מעוניינת ביחסים טובים עם רוסיה אני צריכה להיות קומוניסטית ואתאיסטית, אבל המניעים שלי היו אחרים.

לא מעט חילונים חושבים שאנשים דתיים אפשר לנצל בלי לשלם להם, כי במגזר הדתי יש יותר מחויבות להתנדב ולעזור, ויש חילוניים שחושבים שדתיים מעוניינים בעיקר לרצות את השם, אז לא צריך לגמול להם בשכר גשמי, וגם אלה שמשלמים לדתיים, לא חושבים שצריך לשלם להם כמו לחילוניים. רק לעורכי דין מאד מפורסמים משלמים הרבה גם אם הם דתיים, אבל הם היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. מעניין שאנשים חילוניים שבדרך כלל בזים מאד לאנשים דתיים וחושבים שהם מטומטמים, דוקא אוהבים להעסיק עורכי-דין דתיים. אולי הם חושבים שהתפקיד של דתיים הוא ממילא לשמש עבורם מליצי יושר, אז עורך-דין דתי זה דוקא בסדר מבחינתם.

בדרך כלל לא אכפת לי מה ליאור שליין אומר ומה רוגל אלפר כותב. לרוב אפשר לנחש מהכותרות ואני מוותרת על הקריאה או הצפייה, ואני לא יודעת מה גרם לי לקרוא את הטור של אלפר ביום רביעי האחרון, למחרת הלוויה של הרב שטיינמן, שהיה רב חשוב בעדה החסידית, אלפר כינה אותו "גדול הפרימיטיבים". אלפר כתב: "מאליו מובן שרוב רובו של הציבור החילוני לא ידע מיהו הרב שטיינמן. בעבור אנשים נאורים, משכילים, אתאיסטים ורציונליים, הרב שטיינמן לא היה רלוונטי ופסיקותיו היו כקליפת השום, זוטות".

גם אני יכולה להניח שרוב הציבור החילוני לא ידע מיהו הרב שטיינמן ובאמת הציבור החילוני לא חייב לדעת מיהו ובוודאי לא חייב להתאבל עליו, אבל כן חייב לכבד את המת לפחות בכך שלא יבזה אותו, כי לבזות אדם מת כשגופתו מוטלת לפנינו זאת לא רק גסות רוח, זה חוסר אנושיות, שאמנם מתאים למישהו שאין לו דימיון ואין לו חמלה. אבל מה שיותר מטריד זה האופן שבו רוגל אלפר איננו מתבייש לתאר את עצמו ואת שכמותו, באשר הוא חילוני: "אנשים נאורים, משכילים, אתאיסטים ורציונליים."

ובפיסקה הבאה הוא מגדיל לעשות ומוסיף: "המביט על האופן שבו מתנהל כיום העולם צריך ללקות בעיוורון קוגניטיבי מוחלט, בלקות מחשבתית של ממש, כדי לדבוק באמונה באל שברא את העולם, הכתיב את עשרת הדיברות, בחר בעם ישראל ומשגיח אישית על המתפללים אליו."

לדידו של אלפר, והוא לא היה ראוי להתייחסות לולא היתה צורת המחשבה שלו נפוצה כל כך בקרב אנשים חילוניים, הדתיים סובלים מלקות מחשבתית, בניגוד לחילוני שאצלו קיימת חפיפה בין המושגים "נאור, משכיל, אתאיסט ורציונלי".

כשקראתי את הדברים חשבתי על כך שליאור שליין מכלה תמיד את זעמו בנפתלי בנט, אבל פוסח על אביגדור ליברמן, שהוא חילוני, ולכן כנראה לדידם של אלפר ושליין הוא אדם "נאור, משכיל, אתאיסט ורציונלי", כפי שעולה מהכרזותיו האחרונות. אבל המציאות היא שנאורות, השכלה ורציונליות, אינן נגזרות של חילוניות, אלא של אמונות אחרות, שלעתים הן מתנגדות לאמונה באל ולעתים דוקא שואבות ממנה. עמנואל קאנט, פילוסוף מאד מזוהה עם המושגים "נאורות, השכלה ורציונליות", היה אדם דתי מאד. כנראה שרוגל אלפר, למרות שאיננו מאמין כלל באלהים, קצת פחות משכיל ממנו, אבל זה לא צריך להפריע לו. באוניברסיטה הפתוחה בוודאי היו שמחים לאפשר לו ללמד על תקופת ההשכלה.

   

ליאור שליין תוקף את שלי יחימוביץ'

בשבוע שבו התברר כי רשת מגה הקורסת, שכבר פיטרה אלפיים עובדים, ועומדת לפטר עוד שלושת אלפים וחמש מאות עובדים, העניקה לבכיריה ויחצ"ניה בעלי השכר המופקע גם בונוסים של מיליונים, בחר ליאור שליין בתכניתו "גב האומה" ללעוג דוקא לשלי יחימוביץ', שחוזרת ועוסקת במצבם של העובדים ברשתות השיווק, ששכרם מינימלי ותנאי עבודתם קשים, ואפילו השכר המינימלי הזה והתנאים העלובים נמצאים כעת בסכנה. ליאור שליין הוא בן זוגה של מירב מיכאלי, יריבה פוליטית מושבעת של שלי יחימוביץ', ומהסיבה הזו לבדה ראוי היה שלא יתייחס ליחימוביץ', שהיא כעת חברת כנסת מן השורה במפלגת אופוזיציה, ואיננה עומדת במרכז ההתרחשויות, אבל בשבוע שבו נחשפים במלוא כיעורם ההפקרות, החמדנות וחוסר-הבושה של בכירי רשת מגה, ששדדו את החברה בדרכי הונאה מתוחכמות והביאו אותה לפשיטת רגל, תוך שהם מרפדים את עצמם ואת מקורביהם במיליונים רבים, לא יכול היה שליין לוותר על הלעג דוקא לחברת הכנסת שבראש מעייניה עומדים עובדים עניים ומוחלשים, שאינם נהנים מרמות השכר ששליין ובת-זוגו מורגלים בהם, והוא בחר לגנות את יחימוביץ' שלדבריו "עשתה קופה על הקופאיות". יחימוביץ' עשתה קופה על הקופאיות? מפני שהעבירה חוק שמאפשר להן לשבת ואוסר לחייב אותן לעמוד כל יום העבודה על רגליהן? לא הקופה שעשו בכירי מגה, ומנכ"לה אביגדור קפלן והיחצ"נית רותי שטרית, שקיבלו סכומי עתק מהרשת הקורסת, מטרידים אותו, אלא דוקא שלי יחימוביץ' היא זו ש"עשתה קופה"? לולא הייתי משוכנעת ששנאתה של בת-זוגו ליחימוביץ' היא הסיבה היחידה לקטע המכוער הזה בתכנית, עוד הייתי חושדת שגם ליאור שליין קיבל מיליונים מרשת מגה כדי להפוך את המציאות על הראש, ולתאר דוקא בשבוע הזה, דוקא את מי שמותחת בעקביות ביקורת על התנהלות מסוג זו שנחשפה במגה כמושא לגינוי.

מדברי שליין ושאר חברי הפאנל אפשר היה לחשוב ששלי יחימוביץ' רצה כעת לראשות הממשלה או לפחות לראשות מפלגת העבודה. והיא לא. האיזכור היחיד של יחימוביץ' בתקשורת השבוע, עלה בהקשר לתכניותיו הפוליטיות של גבי אשכנזי, שסגירת תיק החקירה בפרשת הרפז הפכה אותו לגיבור תחזיותיהם ותרחישיהם של הפרשנים הפוליטיים, כי במדינתנו כל רמטכ"ל לשעבר הוא מועמד פוטנציאלי לראשות הממשלה, ופרשנינו שהצטיינו בתחזיות כושלות על סיכויו של יצחק הרצוג, בן בריתה של מירב מיכאלי, בת זוגו של ליאור שליין – לא שזה קשור, חלילה, לעניין – לנצח את נתניהו, החלו לגלגל בשולחן הביליארד הפרשני שלהם, זה שכדוריו לעולם אינם נופלים לחורים, אלא דוקא קופצים למעלה וחובטים במצחו של הפרשן – שפע תחזיות ותרחישים על סיכוייו של גבי אשכנזי להתייצב בראש מפלגת העבודה ולהוביל אותה לשלטון, ואחד מהם אף העלה את האפשרות שגבי אשכנזי יחבור לשלי יחימוביץ' כנגד יצחק הרצוג, בן בריתה של מירב מיכאלי, בת זוגו של ליאור שליין - לא שזה קשור לעניין. שלי יחימוביץ' דוקא הסתייגה מגבי אשכנזי, אבל כנראה שעצם הספקולציה של הפרשן כבר הספיקה לסמן מחדש את שלי יחימוביץ' כסכנה, שצריך לטפל בה מיד, ודוקא בשבוע שבו התברר עד כמה חשובה עבודתם של חברי כנסת כמו שלי יחימוביץ', ועד כמה ביקורתה על בעלי ההון החמדנים ועושקי הדלים, שמנצלים את מצבה המבודד של מדינת ישראל ומשקה המונופוליסטי כדי לחגוג על גבם של עובדים וצרכנים, היא חשובה וחיונית, ועד כמה זקוקים העובדים והצרכנים להגנה הזאת. 

וכל המהומה הספקולטיבית הזו דוחה ומיותרת, כי נתניהו איננו עומד לאבד את שלטונו בזמן הקרוב, החלומות על כיבוש השלטון בידי הזוג המוזר הרצוג ולבני היו מראש מופרכים ומגוחכים ועודם כאלה, ולפחות אני אישית, עם כל מחויבותי רבת השנים למפלגת העבודה, אתקשה מאד להצביע לגבי אשכנזי, אדם שחוזר ומדבר על אהוד ברק כאילו מעולם לא שמע על כך שבמדינה דמוקרטית הצבא כפוף לשר הביטחון ולממשלה ולא להיפך, ודבריו של אשכנזי צורמים לי לא משום שאני מחבבת את אהוד ברק או חושבת שהצטיין ביחסי אנוש, ממש לא, ועדיין רמטכ"ל חייב להכיר בכך שהוא כפוף לשר הביטחון ולממשלה ואיננו רשאי להתנהל כלפיהם כמו יריב פוליטי נגד יריביו הפוליטיים. התבטאויותיו המעטות של אשכנזי חושפות יהירות גדולה וחוצפה אינסופית, ואני מתקשה לראות את החיבור בינו לבין מפלגת העבודה, שמסיבות שאינן ידועות לי נראה משום מה לפרשנים הפוליטיים בתקשורת מובן מאליו.

יותר מכל דבר חשפה המתקפה של ליאור שליין על יחימוביץ' את אותו פער מעמדות שיחימוביץ' מרבה, למורת-רוחו של שליין, לעסוק בו: פער מעמדות שהפך את החברה הישראלית לאחת המקוטבות ביותר בעולם, עד כדי ניתוק גמור, לא רק של המיליארדרים שאינם מייצרים דבר אלא עושקים את הציבור הישראלי, אלא גם של הבורגנות המבוססת והמדושנת עונג מעצמה ששליין מייצג, מרובו של הציבור המשתכר אל צרור נקוב ומתמודד יומיום עם מצוקות כלכליות וחוסר-ביטחון תעסוקתי, שלעולם לא יפגע בהנהלות הכושלות ובפושטי הרגל המיליארדרים, שחמדנותם האינסופית וכישלונותיהם הכלכליים גוזלים את פרנסת העניים, אך אינם פוגעים כהוא זה ברמת חייהם השערורייתית. נכון שגם שלי יחימוביץ' היתה תמיד בעלת שכר גבוה, אבל הדבר לפחות לא מנע ממנה לראות גם את מצוקת העניים, וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על ליאור שליין.