לסיכום השנה

עכשיו כששנת 2013 עומדת להסתיים וחייבים לסכם אותה, אני חושבת על כך שהשנה הזאת בכלל לא היתה דומה בשום דבר לשנה שחשבתי שתהיה לי ולמה שחשבתי שאעשה. ציפיתי שתהיה לי שנה שקטה מאד בלי שום אירועים דרמטיים, אבל הכל השתנה כשהתגלתה מחלתו הקשה של אחי, ושנת 2013 הפכה לאחת השנים הקשות והדרמטיות בחיינו. כשאדם קרוב חולה במחלה קטלנית, זה משנה את חייהם של האנשים מסביבו וגורם להם לחשוב על דברים שהם לא חשבו עליהם קודם וגם לעשות דברים שהם לא חשבו לעשות. ראשית כל המחשבות שלי השתנו. אני חושבת כל הזמן על אחי, על החיים שלו, על החיים שלנו, על החיים בכלל, ואני יודעת שאחי כל הזמן מונה את הימים והחודשים מאז שהתגלתה מחלתו, כאילו הוא מביט בשעון החול של חייו, וגם מפני שזה קו השבר של חייו, שהיו חיים מאד יפים, נדמה לי שכך הם היו, בוודאי שאחי רצה מאד להמשיך בהם עוד שנים רבות והיו לו הרבה תכניות. עכשיו הוא רק מבקש להישאר בחיים כמה שאפשר, בעיקר כדי להיות עם ילדיו ונכדתו, שזה הדבר החשוב לו ביותר, המשפחה. לפעמים כשאני מספרת לאנשים על מחלתו הם אומרים רק שלא יסבול וזה קצת מרגיז אותי, כי אחי מוכן לסבול הרבה בשביל להאריך את החיים והוא נלחם על כל יום, ואני רוצה שהוא יחיה, ולא רק שהוא לא יסבול. והכי קשה שקשה לו לדבר ולפעמים גם להקשיב אין לו כוח, ואני רוצה מאד לספר לו דברים, לפעמים ממש בוער בי משהו לספר לו ואני לא יכולה, כי אין לו כוח והוא ישן או נח או סתם אין לו כוח לדבר כי זה מאד מאמץ אותו. בגלל אחי התחלתי לחקור השנה את עברו של אבא שלנו והתחלתי בזה גם למען אחי. קודם לכן לא חשבתי שאעשה את זה. גם לא חשבתי שיש כל כך הרבה דברים שאינני יודעת על אבי ושהוא מעולם לא סיפר לי. אחי סיפר לי שאבינו היה חבר ב"איגוד הקומוניסטים העבריים" ובסוף שנות החמישים שירות הביטחון חקר אותו בגלל זה, דבר שכבר ידעתי מקודם, אבל לא ידעתי פרטים, אחי גם נתן לי מאמרים של אבי בעיתון הקומוניסטים העבריים "אחדות". אחר כך ביקשתי עזרה מכתבת "הארץ" דליה קרפל שכתבה על שמחה צברי ואחר כך על פרופסור יוסף אגסי, ששניהם גם כן היו חברים באיגוד הקומוניסטים העבריים, והיא קישרה אותי לאנשים אחרים, ביניהם גם לפרופסור יואב גלבר שאמר שיש חומר בארכיון ההגנה וככה התחלתי למצוא מסמכים על הפעילות של אבא שלי ב"איגוד הקומוניסטים העבריים". בהתחלה אחי מאד התעניין בזה ונהנה לשמוע על הדברים שמצאתי, וזה דחף אותי להמשיך בכך, אבל אחר כך אחי הרגיש רע ואמר שאין לו יותר כוח לזה. אני ממשיכה למצוא דברים ואני כל כך רוצה לספר לו אותם, אבל לרוב הוא לא מרגיש מספיק טוב בשביל זה. אתמול שוב הייתי בארכיון ההגנה ולגמרי במקרה מצאתי עוד מסמך שבו נזכר אבי. זה היה דו"ח של הבולשת הבריטית על בעלי התפקידים באיגוד. את התאריך לא יכולתי לקרוא, אולי זו היתה שנת 1944, אבל אינני בטוחה בזה, אבל אבי היה השלישי ברשימת בעלי התפקידים. היה כתוב: "יוסף מרגלית: ראש המחלקה הערבית". אני לא יודעת מה באמת היתה משמעות התפקיד הזה בפועל, אם היתה באמת מחלקה ערבית באיגוד הקומוניסטים העבריים, אבל אני מבינה עכשיו שאבי לא היה רק צעיר שנסחף כמו שחשבתי אלא אחד מן המנהיגים, וזה משנה מאד את כל מה שחשבתי. התואר הזה, "ראש המחלקה הערבית" ב"איגוד הקומוניסטים העבריים" בוודאי מאד הפחיד את אנשי שירות הביטחון, כשהם חקרו אודותיו וגם חקרו אותו. התרגשתי מאד מהגילוי הזה, וכל כך רציתי לספר על כך לאחי, אבל הוא איננו עונה לטלפון, ואני יודעת שכבר כמה ימים הרגיש רע, ואני רק רוצה שהוא ירגיש טוב וידבר איתי. ביום ששי הוא היה שמח כל כך, כי אחייניתי רוני הודיעה שהיא עומדת להתחתן, ואחי היה כל כך מאושר גם שבתו מתחתנת, וגם שהוא זוכה לחוות את זה. כשהוא אמר לי שהוא כל כך שמח שהוא זוכה לכך רציתי יותר לבכות מלשמוח, וראיתי שהשמחה נתנה לו הרבה כוח. אמרתי לו שהוא יזכה להרבה שמחות ואני מאמינה בזה, כי כשיש משפחה גדולה יש הרבה שמחות. בשבת תהיה לאחי יום הולדת ואני מקוה מאד שהיא תהיה שמחה ושאחי יוכל לדבר איתי ואני אוכל לספר לו דברים ושלמרות הכל שנת 2014 תהיה לנו שנה טובה, וגם לכולכם.

כריתות

את הלחם הישן אני מביאה לניקי, שמפוררת אותו לפירורים ומניחה על רצפת המרפסת עבור הציפורים. בדרך כלל באים דרורים ומנקרים. אם מישהו התקרב הם נהגו לעוף כמה מטרים ולהתיישב על ענף הברוש הסמוך למרפסת, וחיכו שהוא יסתלק כדי לשוב ולנקר. ביום ששי באו אנשים עם מנוף גדול וכרתו את הברוש. בכל פעם המנוף התרומם והאיש שבראשו כרת בול עץ וקשר אותו היטב, ואז הורידו אותו למטה. אחר כך כרתו גם את עץ האזדרכת הגדול שנשבר מהשלג ועוד כמה עצים. בעצם כל העצים שבחצר נשברו מהשלג, חוץ מעץ הרימון ליד החלון של גברת גונן שנפטרה לא מזמן. עכשיו אני יכולה לראות מהמרפסת את גינת המשחקים ואת הילדים מסתובבים על הקרוסלה. שלושים שנה אני גרה בדירה הזו, בערך מחצית מחיי, וכל השנים התרגלתי לראות מסביבי את העצים האלה. זו לא הפעם הראשונה שכורתים עצים שאהבתי. גם השכן מהקומה התחתונה שרצה למכור את הדירה בתור דירת גן עם חצר פרטית כרת את העצים ליד הגדר והדביק במקומם דשא מפלסטיק. הוא אמר שזה חוסך במים וטוב נגד אלרגיות, ואני רציתי לכרות לשכן את הראש ולהחליף אותו בראש מפלסטיק, שזה יכול היה לחסוך הרבה עוגמת נפש. אבל עכשיו כרתו את העצים הגבוהים שהקיפו את החצר כמו חומה ותחמו את שדה הראייה שלי, בעצם הגבילו אותו, אבל אהבתי ששדה הראייה שלי היה תחום בעצים גבוהים. לפעמים ישב בראש הברוש עורב שחור. אם הקדמתי לקום והשמש עלתה במזרח, נדמה היה שהעורב מנסה לצוד את השמש במקורו. לאן יעופו עכשיו הדרורים שיבואו לאכול את פירורי הלחם של ניקי? חשבתי שניקי תצטער אבל היא דוקא שמחה ואמרה שהברוש היה רקוב ושעץ האזדרכת – היא סתם קראה לו עץ – נפל על מיכל הדלק שלה והיא פחדה כל השבוע שתהיה שריפה. אמרתי לה מה פתאם שריפה בקור הזה והיא התעצבנה עליי שאני מדברת שטויות. תארי לך, עץ נופל על מיכל דלק מלא. אבל לא התחשק לי לתאר לעצמי שריפה. ממש ציער אותי לראות את עץ הברוש נחתך, חלק אחר חלק, ובראש זימזם לי השיר "אילנות" של ג'ויס קילמר:

לִרְאוֹת אַף פַּעַם לֹֹֹׁא אוּכַל

שִׁיר יָפֶה כְּמוֹ אִילָן.

אִילָן רָעֵב שֶׁפִּיו כָּמַה

לִינוֹק מִשְּׁדֵי הָאֲדָמָה.

אִילָן שֶׁמַּבִּיט כָּל הַיּוֹם בָּאֵל

וְנוֹשֵׂא זְרוֹעוֹתָיו לְהִתְפַּלֵל.

אִילָן שֶׁבַּקַּיִץ עוֹטֶה כְּזֵר

קֵֵן שֶׁל אֲדֻמֵּי-חָזֶה.

שֶׁעַל חָזֵהוּ שֶׁלַג נָח

וְגֶשֶׁם לְחֵיקוֹ צָנַח.

טִפְּשִׁים כְּמוֹתִי יוֹצְרִים שִׁירִים

אַךְ עֵץ יוֹצֵר רַק אֱלֹֹׁׁהִים.

שתי השורות האחרונות חביבות עלי במיוחד:

Poems are made by fools like me

But only god can make a tree.

קצת נחמץ לי הלב מהשורה על השלג שנח על העץ. השלג הפיל את העצים, או אולי היתה זו הרוח. עכשיו החצר חשופה ואני יכולה להביט נכוחה עד לבתים בצדו השני של הרחוב. קודם בעיקר שמעתי את צעקות הילדים בגינת המשחקים ועכשיו אראה אותם, במעילי החורף הכחולים והורודים והצהובים שלהם, דוהרים על סוסוני הקפיץ או על הקרוסלה, וגם את הכלבים שיבואו עם בעליהם, ובלילות הקיץ ירדפו מסביב לגינה זה אחר זה. יש לי עכשיו הרבה מה לראות, אבל אני משתדלת לחמוק מהמראה. אני רואה בעיקר את החלל שהותירו העצים שכבר אינם, כמו החלל שמותיר מישהו שמת. חור שקשה מאד למלא.

וולפגנג הרנדורף / עבודה ומיבנה

רק בשבת האחרונה שמעתי על הסופר וולפגנג הרנדורף ועל הבלוג שלו Arbeit und Struktur, שזה בעברית "עבודה ומיבנה", מין שם כזה שצוחק על כתבי עת מכובדים שאוהבים לצטט את אסכולת פרנקפורט, אבל בעצם הוא בלוג שמתאר את חייו לאחר שנתגלה במוחו גידול סרטני ממאיר וקטלני מסוג גליובלאסטומה. זה אותו סוג הגידול שנתגלה במוחו של אחי באפריל האחרון ותלוי כעת מעל חיינו כמו שעון חול מתקתק ומטיל אימה, ואולי בגלל זה מאז שבת אני מתקשה לחשוב על משהו אחר מלבד יומנו של וולפגנג הרנדורף, שבאוגוסט האחרון, שלוש וחצי שנים לאחר שנתגלתה מחלתו, ירה בעצמו למוות על שפת תעלת הוהנצולרן בברלין, העיר שבה התגורר. הייתי רוצה מאד לספר לאחי על הבלוג של וולפגנג הרנדורף ואולי להקריא לו ממנו, אבל אני לא יכולה לעשות את זה, כי נראה לי נורא לספר לחולה סרטן שנלחם על כל יום חיים נוסף על חולה באותה מחלה שהתאבד. הסוף הנורא הזה, שגרם לי לחשוב על היינריך פון קלייסט שהתאבד על שפת אגם ונזה יחד עם ידידתו החולה וגם על ייסורי ורתר הצעיר ועל התפיסה הרומנטית של הגרמנים את מעשה ההתאבדות שמאד שנואה עלי, הופך את יומנו של הרנדורף למשהו שאני לא יכולה לדבר עליו עם אחי. אני מאד מעריצה את אחי שאמר שכל יום נוסף שבו יוכל לראות את נכדתו הקטנה יסמין שהיא רק בת שנה שוה לו להילחם עליו, ולכן הוא מתאמץ לעבור את כל הטיפולים האפשריים, שהם טיפולים מאד קשים, ואני לא מאמינה שהייתי עומדת אפילו בחלק קטן מהם. חשבתי על כך שאחי הוא קודם כל מחנך, הוא אבא לחמישה ילדים וסבא לנכדה והוא מורה, ולכן הוא חושב הרבה גם על המסר שההתמודדות שלו עם המחלה מעבירה לאנשים אחרים, וזה המסר שהחיים הם בעלי ערך מוחלט. כשיש לך ילדים אתה מתנהג אחרת, ולהרנדורף לא היו ילדים, והוא בעצמו תמיד חשב על עצמו בתור מישהו שלא ממש התבגר, למרות שכשגילו את מחלתו הוא כבר היה בן ארבעים וארבע, שזה גיל מאד צעיר לחלות במחלה ממארת, אבל בכלל לא גיל צעיר בשביל להתבגר. אבל אולי זה מה שכל כך מושך בכתיבה של הרנדורף, שהוא קצת ילדותי בנפשו, בניגוד גמור לתיחכום של ההערות שלו בענייני ספרות, שהן אחד מקסמיו הגדולים של היומן שלו. הרנדורף הוא בן אדם קורא וכותב, והוא הצליח לחיות עם המחלה וגם לקרוא ולכתוב, וכשהמחלה מנעה ממנו לקרוא ולכתוב, הוא לא היה מסוגל להמשיך לחיות, כאילו רק אז התמודד עם המחלה הנוראה הזו כפי שהינה. אולי אנשים יחשבו שזה טפשי שאני אומרת שזה נורא שהוא ירה בעצמו, כי יש אנשים שחושבים שזה עדיף מאשר לסבול את יסורי המחלה בשלביה האחרונים, אבל אני חושבת שלהתאבד זה הדבר הנורא ביותר, כי זה מעשה של יאוש גמור וגם של אלימות, גם אם זו אלימות כלפי עצמך, והאלימות הזו מאד משפיעה על כל האנשים שמכירים אותך, ולכן היא גם מעשה של אלימות כלפי הסובבים אותך, ולכן אחי לעולם לא היה עושה כזה דבר כי הוא לא היה פוגע בצורה כזאת בילדים שלו שמטפלים בו באהבה גדולה. קשה לי מאד עם זה שהרנדורף התאבד בסופו של דבר כי היומן שלו דוקא יכול להעניק הרבה תקוה לאנשים, כי החיים שלו עם המחלה הם מופלאים, ואולי זה בעצם הדבר שהיקשה עליו להתמודד עם ההידרדרות של המחלה, זה שהוא הצליח לחיות איתה הרבה יותר זמן ממה שמצפים ובצורה מופלאה, ואי אפשר שלא לחבב אותו כשקוראים את היומן שלו, כי הוא איש חכם ומצחיק ומאד מאד כן ויש בו הדבר הזה הילדותי או הנערי שעושה חשק לחבק אותו כשהוא מספר על מכונת הכביסה של סבתא שלו שעדיין עובדת ורק פעם בכמה שנים מציפה את הרצפה – זה קורה לו כמובן כשהוא חוזר הביתה מבית החולים, וזה מצחיק וגם עצוב, כי בעצם מכונת הכביסה בדירת החדר העלובה היא זו שמקבלת את פניו, והוא שמח לראות חפצים שיש לו אמון בהם, חפצים ולא בני אדם. היומן מתחיל כשהרנדורף מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית, לא ממש ברור למה, והוא ממשיך לכתוב שם לפני חדרה של קשישה חביבה שמשוכנעת שהסיינטולוגים מרעילים את מזונה ומאכילה אותו בשוקולדים ודברי מתיקה. כנראה שהשהות במחלקה הפסיכיאטרית גרמה לו להתחיל לכתוב בלוג על מחלתו, כי החולים מסביבו הצחיקו אותו – הם היו משוגעים ולא חולים בסרטן סופני, ולא יכלו לשקף לו את מחלתו שלו, וכך מצא את עצמו מתבונן במציאות ההזויה של המחלקה הפסיכיאטרית:

"כאשר אחר הצהריים מתחיל להתפשט ריח מתוק ואני מגלה בחדר הכללי נערה רכונה על מכשיר ופלים, אני נתקף התקף צחוק קטן ופרטי. שבעה או שמונה חולים מקבלים לפי התור לב זעיר עם אבקת סוכר. האנשים מאד ידידותיים. חוץ ממני כולם מסוממים."

האופן שבו המשפט האחרון מגחיך את קודמו מצחיק אותי בכל פעם מחדש. הרנדורף מצליח לראות את צדה המשעשע והנלעג של כל סיטואציה, את הרופאים שמוטרדים מכך שאיננו זוכר את שמותיהם –  תוצאה של מחלתו – אבל משבשים את שמו - סיפוריו מבליעים ביקורת קטלנית על מערכת הבריאות – הגרמנית, במקרה שלו, אבל נדמה לי שהחולים בכל מקום בעולם ימצאו בתיאוריו את חוויותיהם שלהם, ואת התלות הנפשית שמפתח חולה סופני ברופאיו, גם כאשר הוא עצמו איננו מסוגל שלא ללעוג למערכת היחסים הנוגה הזו, שכל כך הרבה אימת מות ותקוות שוא מזינות אותה:

"תור אצל אלהים. הוא מסתתר תחת שם העט פרופסור מס' שלוש. מעט לפני היציאה לגימלאות או אחריה, עשרות שנות ניסיון, עובד שתים עשרה שעות ביום, בכל יום, דוחף אותי ביום ראשון בין התורים. חדר המתנה מלא בגידולי מוח שמזמרים את תהילתו. גליומה בלתי ניתנת לניתוח שהוא ניתח לפני תשע שנים. הרופא הראשון שדבריו הם לרוחי: במספרים, באחוזים, בהסתברויות ודרגות השפעה: (שמונים אחוז מהמוקרנים אינם מראים כל השפעה, לא כלום, רק תוצאות מאוחרות בתוך שנתיים או ארבע שנים). זה שהוא בכלל מתחשב בהשפעות מאוחרות: עד היום בבוקר לא הייתי בטוח אם עוד אהיה כאן בקיץ. מספרים נוספים שלא היכרתי: הגידול בגודל שמונה ס"מ, התפתח בששה חודשים... מדבר על מחקר בדנוור ועל אדם שנרפא בעזרת היפריצין. נרפא? זה לא מנוגד למדע? הוא לוקח את הזמן, מסביר הכל. לפרידה הוא מושיט לי את ידו ובה בעת מושך אותי בלחיצת היד אל מחוץ לחדר הקבלה: החולה הבא.

ברכבת התחתית אני יוצא מעורי מרוב שמחה."

אני צוחקת אבל גם לרגע חושבת אולי הרופא הזה יוכל לעזור גם לאחי. כשאתה נואש אתה כל הזמן מקוה לנס והצלה. אחי אומר שהרופאים נחמדים ושהוא ייקח את כל מה שיציעו לו. בכל זאת היה טיפול אחד מעיק במיוחד ובעצם לגמרי ניסיוני שהוא דחה, וזה שימח אותי. יש משהו משמח במחשבה על דחיית הטיפולים הכל כך אכזריים האלה, אבל אולי זו איננה אלא פנטסיה, כמו במחזה של ענת גוב, שחברתה עדנה מזיא אמרה, שלא לקבל טיפולים זו היתה הפנטזיה שלה. נדמה לי שלאחי אין פנטזיה כזאת. כמה הייתי רוצה שיקרא את יומנו של וולפגנג הרנדורף ויגיד לי מה הוא מרגיש ומה הוא חושב על ספרו של אחיו לצרה. אבל אני קוראת אותו לבד וחושבת על אחי, גם הוא איש שאוהב לצחוק, עדיין אוהב לצחוק, ואני מנסה להצחיק אותו כל הזמן, אבל פחות ופחות מצליחה.

Wolfgang Herrndorf, Arbeit und Kultur, Rowohlt, 448 S

 

סערה

קודם לא כתבתי וגם לא התחשק לי לכתוב על העץ שנפל, רק שעכשיו אני חושבת עליו יותר ויותר. זה קרה ביום חמישי שעבר, ביום שבו התחיל לרדת שלג. הלכתי למכולת וכשחזרתי ראיתי שנפל בדיוק בכניסה לבית עץ, עץ אורן גבוה מהחצר השנייה שקרס ונפל בדיוק על המדרגות שעולות מהכניסה שלנו לכביש וחסם את הכניסה, ואם זה היה קורה כמה דקות קודם יכולתי למות. כשראיתי את העץ מוטל בכניסה לבית שלנו נבהלתי מאד ואיבדתי את שיווי המשקל והחלקתי בשלג ונפלתי על הגב. רק קיבלתי מכה וקמתי, לא נשברה לי שום עצם. מאז אני חושבת על זה ומדמיינת את עצמי שוכבת מתה מתחת לעץ שנפל, ואנשים באים ומרימים את הגזע כדי להוציא את הגוויה שלי. זו באמת מחשבה בלתי נעימה והייתי שמחה לשכוח אותה, אבל כמו שקורה הרבה פעמים עם מחשבות לא נעימות היא דוקא לא נעלמת אלא חופרת לי בראש כמו שמכונה של רופא שיניים חופרת בשיניים ועם זמזום דומה. קודם המחשבה הזו הופיעה רק כשחשבתי על העץ שנפל לנו בכניסה לבית ובאמת היה יכול להרוג אותי, אילו נפל רק כמה דקות קודם, אבל אז היא עלתה בדעתי גם כשטיילנו בגן הסופרים שלמרות שגזמו את עציו לפני הסופה, שני עצים ענקיים נעקרו בו מהסופה, וגזעיהם מוטלים כששורשיהם באוויר, וזה מראה נורא לראות עץ עקור ששורשיו באוויר. עכשיו אני רואה את עצמי שוכבת מתה גם מתחת לעץ העקור שבגן, אני מזהה את עצמי לפי הבגדים. אולי המחשבה הזו אינה עוזבת אותי בגלל הבחורה שנדרסה כשהיא הלכה בכביש כי המדרכה היתה מכוסה בערימת שלג גדולה. היא סיפרה איך עברו עליה גלגלי המכונית והיא ידעה שעוד מעט יעברו גם הגלגלים האחוריים, אבל בשום אופן לא יכלה להזיז את עצמה ועכשיו היא בבית החולים והרגליים שלה בגבס כי בשתי הרגליים יש לה שברים, ומזל שהיא בכלל חיה. בכל פעם אני נזכרת בנערה הזו ששכחתי את שמה מספרת איך עברו עליה הגלגלים ועוברת בי צמרמורת. מדי פעם אני פוגשת שכן או שכנה שהיו כלואים עד היום בבית ועכשיו סופסוף יצאו לאוויר העולם לראות איך הוא נראה, וכולם מרגישים חובה להגיד שהשלג היה נחמד אבל כבר נמאס, כאילו הם צריכים להתנצל. אני בכלל לא חשבתי שהשלג היה נחמד, פחדתי ממנו מאד מלכתחילה כי תמיד כשיש שלג אני מרגישה כאילו הבית מוקף ים וצריך ללכת בתוך המים, שבשלג הזה במיוחד זה לא היה רחוק מהאמת. ועכשיו כשהשלג נמס, כל מה שנחשף מתחתיו די מכוער, ובאספלט ניבעו הרבה סדקים שאינני יודעת מי יסתום עכשיו את כולם, כאילו היתה גם רעידת אדמה. רציתי לנסוע סופסוף לחיפה לבקר את אחי, אבל הוא חלה בדלקת ריאות ואישפזו אותו שוב בבית החולים. מחלות הן חסרות רחמים ולא משאירות לנו שום נחמה. אני מאד משתדלת השבוע להיות שמחה ולא להיות מדוכאת אבל אני לא כל כך מצליחה. המחשבה שיכולתי למות ואני חיה היתה אמורה לשמח אותי, אבל היא בעיקר מפחידה אותי, וכשאני אומרת לעצמי את בת מזל, לא אירע לך שום רע, לא נפל עלייך עץ, לא התקלקל לך שום דבר בבית, אולי הרדיאטור החשמלי קצת השתגע מרוב מאמץ ומחמם גם כשמכבים אותו, אבל חוץ מזה הכל בסדר, זה רק גורם לי להתעצב. אני אומרת לעצמי הכל בסדר כמו שאומרים לילד כדי להרגיע אותו, אבל אני עדין עצובה. כל האנשים שאני פוגשת שואלים אם היה לי חשמל בסופה, ואני אומרת שכן, רק הפסקות חשמל של שעה שעתיים, שזה לא רציני, ואני חושבת לעצמי כמה זה מוזר שכל אחד שפוגש אותי שואל: היה לך חשמל? ואיך הסתדרת בשלג? ובעצם גם אני שואלת את כולם אותה השאלה. בצהריים זורחת השמש והיא מחממת ואפשר לכמה שעות לשכוח את כל הצרות ולהתרפק על החמימות הזאת שנעלמת מיד עם שקיעת החמה ומתחלפת בקרה, ובעצם כולם עוד חיים את הסופה ולא באמת מצליחים לחזור לשיגרה.

בשירו "סערה", שהוא השיר השמיני במחזור הראשון של שירי "הים הצפוני", מתייחס היינה לים כאל אמה של אלת האהבה והיופי אפרודיטי (ונוס ברומא), וסבתו של בנה ארוס (קופידון ברומא), שכן על פי המיתולוגיה היוונית נוצרה אפרודיטי מקצף הגלים ועלתה מן הים. זה שיר מתאים למצב הרוח שלי.

הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה / סְעָרָה

הַסְּעָרָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת,

מַצְלִיפָה בַּגַּלִּים,

וְהַגַּלִּים קוֹצְפִים מַקְצִיפִים

גוֹאִים וְרוֹגְשִׁים

הָרֵי מַיִם לְבָנִים,

הַסְּפִינָה מִתְרוֹמֶמֶת

מִתְיַגַּעַת, נֶחְפֶּזֶת,

וּפִתְאֹם מִתְנַפֶּצֶת

בְּזֶרֶם תְּהוֹמוֹת שָׁחוֹר פְּעוּר פִּיו –

הוֹ יַם!

אֵם הַיֹּפִי הָעוֹלֶה מִן הַקֶּצֶף!

סָבַת הָאַהֲבָה! שְׁמֹר אֶת אַהֲבָתִי!

כְּבָר מִתְעוֹפֵף, מְרַחְרֵחַ גְּוִיּוֹת,

הַשַּׁחַף הַלָּבָן הַשְּׂטָנִי,

בָּעַמּוּד הַתֹּרֶן מַשְׁחִיז מַקּוֹרוֹ,

בִּתְשׁוּקַת טֶרֶף מִתְאַוֶּה אֶל הַלֵּב,

שֶׁמַּשְׁמִיעַ אֶת תְּהִלַּת בִּתְּךָ,

וְשֶׁנֶּכְדֶּךָ, הַשּׁוֹבָב הַקָּטָן,

בָּחַר לוֹ לְמִשְׂחָק.

לַשָּׁוְא תְּפִלָּתִי וּתְחִנָּתִי!

בַּיַּם הַגּוֹעֵשׁ אָבְדָּה קְרִיאָתִי

בִּשְּׁאוֹן הַקְּרָב שֶׁל הָרוּחַ.

הוּא גּוֹעֵשׁ וְשׁוֹרֵק וְרוֹעֵשׁ וּמְיַלֵּל,

כְּמוֹ בֵּית מְשֻׁגָּעִים שֶׁל צְלִילִים!

וּבְתוֹכוׁ שׁוֹמֵעַ אֲנִי

צְלִילֵי נֵבֶל מְפַתִּים,

שִׁירַת גַּעֲגּוּעִים,

מַכְמִירַת לֵב וְקוֹרַעַת לֵב,

וְאֶת הַקּוֹל אֲנִי מַכִּיר.

הַרְחֵק בְּחוֹף הַצּוּקִים הַסְּקוֹטִי,

בַּמָּקוֹם בּוֹ טִירָה אֲפוֹרָה מִתְנַשֵּׂאת

מֵעַל הַיָּם הַגּוֹעֵשׁ,

שָׁם בְּחַלּוֹן גְּבַה-קִִמְרוֹן

עוֹמֶדֶת אִשָּׁה יָפָה וְחוֹלָה

עֲדִינָה וְחִוֶּרֶת כַּשַּׁיִשׁ,

וְהִיא מְנַגֶּנֶּת בַּנֵּבֶל וְשָׁרָה

וְרוּחַ חוֹתֶרֶת בְּתַלְתַּלֶיהָ

וְנוֹשֵׂאת אֶת שִׁירָה הָאָפֵל

עַל פְּנֵי הַיָּם הַגָּדוֹל הַסּוֹעֵר.