אין לי למי להצביע

 אני מעריכה את בני גנץ ומשה יעלון ויועז הנדל וצבי האוזר, שהם אנשים הגונים, אבל אני לא רוצה להצביע להם, כי יש לי דעות אחרות. אני רוצה כמובן להחליף את נתניהו. אני כל כך רוצה לסלק מחיינו את עלילות הדם ורעל ההסתה הבלתי פוסקת נגד היועץ המשפטי לממשלה ונגד גדעון סער ואפילו נגד איוב קרא שכל אשמתו היא שהוא לא תיאר לעצמו כמה אחיו הדרוזים יתרגזו על חוק הלאום, שכבר לא אכפת לי מי יחליף את נתניהו. כבר לא אכפת לי שהליכוד יישאר בשלטון, ולא אכפת לי שגדעון סער יהיה ראש הממשלה, למרות שמאד הרגיזו אותי הטיולים לחברון שהוא הכניס לתכנית הלימודים בתור שר החינוך, אבל אני כבר מעדיפה את סער על נתניהו. אני מעדיפה כמעט כל אחד על נתניהו. שיהיה מצדי ראש ממשלה מהליכוד, אבל שיהיה הגון וישר ונקי כפיים ובייחוד שיהיה נורמלי, שלא יראה בכל מקום אויבים ותככים, שבעצם משקפים את הנכלוליות שלו עצמו, ובייחוד משקפים טירוף שקשה מאד להכיל. ואני לא יודעת למי להצביע. אני אשמח אם בני גנץ יחליף את נתניהו. אני אפילו אשמח אם יאיר לפיד, שהוא בן אדם טוב, יחליף את נתניהו. אבל אני לא מסוגלת להצביע בשבילם. כולם יותר מדי ימניים בשבילי.

ולאבי גבאי אני ממש לא רוצה להצביע. כשהוא אמר שהשמאל שכח איך להיות יהודים הוא נשמע בדיוק כמו נתניהו, ולמה שאני אצביע למישהו שמדבר כמו נתניהו והוא אפילו לא ראש ממשלה. וחוץ מזה אני לא סובלת את איציק שמולי מסיפורה של שפחה, שחושב שהזכות העיקרית של הומוסקסואלים זה לנצל נשים עניות, וכל הזמן מדבר על כמה שהוא מסכן כי לא מספקים לו שפחת הולדה שתלד לו בנים בלי זכויות של אם. אולי גם בני גנץ ומשה יעלון תומכים בזה, אבל ממילא אני לא מצביעה להם אז פחות אכפת לי במה הם תומכים. אבל גם את מרץ אני לא סובלת, למרות שזאת לכאורה מפלגה בדעות שלי. לפעמים נדמה לי שדוקא מרץ שונאת אותי. אין שם הרבה אהבה לאנשים שלא מתאימים לתבנית מסוימת. אז מי נשאר? אולי אורלי לוי שהיא לפחות אשה שלא באה מהצבא ולא מדברת כמו גנרל, אבל אומרים שאולי היא לא תעבור את אחוז החסימה ואז הקול שלי יילך לאיבוד, ואולי היא תתאחד עם גנץ ולא בא לי להצביע לגנץ. ואני מאד רוצה להיפטר כבר מנתניהו, לפעמים נדמה לי שאם אשמע עוד פעם אחת שהיועץ המשפטי לא בסדר, ושגדעון סער זומם לעשות לו הפיכה, אני עלולה לשבור את הטלויזיה כמו במערכון המפורסם של אורי זוהר ואריק איינשטיין, ואולי לא יהיה לי כסף לקנות חדשה. כשכל כך רוצים להשיג משהו, צריך לעשות משהו בשביל להשיג את זה, הרי אי אפשר לשבת בבית ולתלוש שערות ולצפות שנתניהו יעוף מעצמו, אבל אני לא יודעת למי להצביע. אני בעד שתקום מדינה פלשתינית אמיתית במקום הרשות הפלשתינית, שאולי תצליח להשתלט גם על עזה, הלואי, ואני בעד חלוקת ירושלים, כי זה צודק שירושלים המערבית תהיה הבירה שלנו וירושלים המזרחית תהיה הבירה של הפלשתינים, ואני בעד ביטול חוק הלאום שאין בו שום צורך, כי הסעיפים שנתניהו מנפנף בהם כמו ההמנון והדגל נחקקו כבר אחרי קום המדינה, והסיבה היחידה שחוקקו את חוק הלאום היא הרצון לפגוע בערבים ולשלול את הזכויות הלאומיות שלהם להשתמש בשפה הערבית כשפה רשמית. מאד חשוב שיבטלו לגמרי את החוק הזה שחוקקו רק בגלל גזענות ושנאה. בני גנץ כבר הבטיח שיתקנו אותו, וגם יאיר לפיד הבטיח, שזה טוב, אבל קשה לי להצביע לאנשים שמדברים על ירושלים מאוחדת ומחכים כנראה לאיזה מעשה נסים שיאחד את העיר המפורדת הזאת שמסרבת להתאחד. בעצם הצבעתי פעם ליצחק הרצוג שהבטיח לשמור על נתניהו מאוחדת, וזה היה בעיקר מעורר רחמים. לא כל כך רציתי להצביע להרצוג, אבל הצבעתי לעבודה מתוך הרגל. עכשיו לא בא לי להצביע לאבי גבאי וגם אין שום מפלגה אחרת שאני רוצה להצביע לה. בני גנץ דיבר על תחבורה ציבורית בשבת, וזכויות של להט"בים, שהוא מתכוון כנראה בעיקר לזכות לשעבד נשים ולקנות תינוקות בכסף. במדינות אחרות זכויות להט"בים זו הזכות להינשא, אבל בישראל איש איננו מדבר על נישואים אזרחיים, שיכלו לעזור מאד גם להומוסקסואלים וגם לנשים, אבל האנשים שרוצים להיות ראשי ממשלה לא רוצים להרגיז את החרדים שאולי יצטרכו אותם בשביל להרכיב ממשלה, אז מראש לא נלחמים על זכויות שעלולות להרגיז את החרדים, ובכלל עניינים של נשים נחשבים למשהו שלא ראוי בכלל לפוליטיקאים רציניים להתעסק בו, ואולי היתה צריכה להיות מפלגה של נשים שתדאג לזכויות של נשים ותפעל לכך שבאמת יהיה שוויון לנשים ושבכלל יהיה שוויון במדינה. עכשיו מחשבה כזו היא רק דימיונית, ורק גנרלים מצליחים להקים משהו שאנשים רוצים להצביע בשבילו, והם מוכנים להתאחד סביב בני גנץ, שאני אשמח מאד אם הוא יצליח להעיף את נתניהו, ויהיה פתאם כזה שקט בלי הסתה ובלי כל הפרשיות והעסקים המלוכלכים. אבל למי אני רוצה להצביע בשביל להעיף את נתניהו אני ממש לא יודעת, וזה מצב די טיפשי.

  

דוקא לפיד

בזמן האחרון יורדים הרבה על יאיר לפיד, וזה דוקא גורם לי לחבב אותו יותר. ליאור שליין, שהוא בן זוגה של מירב מיכאלי ממפלגת העבודה, מקדיש חלקים נרחבים מהתכנית שלו לרדת על יאיר לפיד, וגם אילה חסון ירדה עליו לפני שבוע כי הוא סירב להתראיין אצלה בתכנית בגלל ששידרו סקר מנדטים, והמצב שלו בסקרים פחות טוב מסקרים קודמים, אבל עדיין הרבה יותר טוב ממצבו הנוכחי בכנסת. גם אני חושבת שטיפשי שהוא סירב להתראיין בגלל סקר מנדטים שמערער על יכולתו לנצח את נתניהו, אבל התעצבנתי כשאילה חסון אמרה: אם אתה לא מסוגל להתמודד עם סקר מקושקש, איך תתמודד עם איומים אמיתיים כמו איראן והחיזבאללה, שזה כמו להגיד אתה לא מתאים להיות ראש ממשלה, בניגוד לנתניהו, שלו היא לא היתה אומרת דבר כזה, כי נתניהו בכלל לא חולם להתראיין אצלה או אצל כל מראיין ישראלי אחר, ואף אחד לא שואל את נתניהו איך תתמודד עם איומים אמיתיים אם אתה לא מסוגל להתמודד עם עיתונאים ישראלים ששואלים אותך שאלות קשות במקום להתחנף אליך. נתניהו שהוא ראש ממשלת ישראל ומחויב לציבור הישראלי יותר מכל אחד אחר, לא מתראיין לעיתונות הישראלית, רק לעיתונות האמריקאית, ורק עושה הצגות עם קלסרים ודיסקים, וגם את זה הוא עושה באנגלית. בכלל מדהים איך העיתונות הישראלית מתחנפת לנתניהו, וגם מתנגדיו מפארים אותו כמה הוא מצליח, ומתעלמים מהעובדה שאנחנו מצויים במצב מלחמה עם החמאס. אתמול היה יום קשה במיוחד בעוטף עזה והיו עשרים שריפות בגלל עפיפוני תבערה, אבל בקושי מתייחסים לזה בתקשורת, כאילו המונדיאל יותר חשוב מזה שתושבי עוטף עזה חיים בגיהנום, כאילו המלחמה היא רק שלהם. זה מזכיר לי את היחס בתקשורת לאינתיפאדה השנייה, כאילו זאת בעיה פרטית של תושבי ירושלים ועוד ערים שקרובות לקו התפר. אבל זאת לא בעיה של תושבי עוטף עזה אלא של מדינת ישראל, ונתניהו נושא באחריות למה שקורה לתושבי ישראל, גם אם זה קורה בחבל ארץ מבודד בדרום שרוב אוכלוסיית ישראל מנותקת ממנו, ורק התקשורת יכולה לשקף לה את המציאות כהווייתה במלוא החומרה, ובמקום זה היא דוחקת את השריפות בעוטף עזה לאחרי הדיווחים על המונדיאל. כל ההצלחות שמייחסים לנתניהו ושנתניהו עצמו מאדיר, נובעות מהמדיניות של מימשל טראמפ, שהוא נשיא מאד בעייתי, ושבכלל לא בטוח שהטיפול שלו בשאלות של פירוק הגרעין הוא נכון ומועיל. ההישג שמציינים לזכות נתניהו, שטראמפ  ביטל את הסכם הגרעין עם איראן, עלול להתגלות ככישלון, שיביא לכך שאיראן תחזור להעשיר אורניום. פירוק הגרעין בצפון קוריאה הוא רק אופציה בינתיים. כל ההתלהבות מטראמפ וכתוצאה מכך מנתניהו מבוססת על משאלות לב והתלהמות ולא על דברים שקורים במציאות.

אז האם לפיד יהיה יותר טוב? אינני יודעת. אבל גם אינני חושבת שהוא יהיה יותר גרוע, ואם יהיו לו קצת יותר מנדטים זה לא יכול להזיק. לפחות הוא פחות יהיר מאבי גבאי, שבהתחלה סתם לא התלהבתי ממנו ועכשיו אני נגעלת ממנו, ומההכפשה שהוא אירגן נגד לפיד, ומהתגובה היהירה שלו שהוא הולך לנצח. בינתיים הוא רק מצליח להבריח ממפלגת העבודה את האנשים שהצביעו למפלגה הזאת כל החיים. אבי גבאי אומר בגלוי שהוא רוצה לחקות את נתניהו, כי נתניהו מנצח, אבל הוא שוכח שנתניהו מנצח בליכוד, ומפלגת העבודה היא לא הליכוד, והבוחרים שלה הם לא בוחרים של הליכוד והם נגעלים מכל דבר שמזכיר את נתניהו, ובטח ממישהו שחוזר על ההכפשות של נתניהו את השמאל. אפילו עמיר פרץ, שמאד נגעלתי ממנו כשהוא עזב את העבודה מיד אחרי שקיבל מקום שלישי בבחירות המוקדמות לתנועה של ציפי לבני, וכשגם המפלגה הזאת של לבני התפרקה הוא חזר לעבודה, אפילו עמיר פרץ נראה לי הרבה יותר סימפטי מגבאי, וזה שגבאי אמר לו שיעזוב את המפלגה זה מרתיח, כי אפשר להגיד המון דברים רעים על חוסר הנאמנות של עמיר פרץ למפלגה ולבוחריה, אבל את כולם אפשר לומר גם על גבאי, שהשתלט על מפלגת העבודה כמו שמשתלטים על חברה בקשיים ומדבר כאילו הוא הבעלים של חברה פרטית, ולא של מפלגה אידיאולוגית. במה שנוגע לאידיאולוגיה הרי במפלגה של לפיד יש יותר אנשי שמאל מאשר במחנה הציוני של היום, שיצחק הרצוג מילא אותו באנשי אריאל שרון כמו ציפי לבני ויואל חסון, שממש אין לי חשק להצביע בשבילם. לפעמים אני חושבת, אולי בכל זאת תצביעי לעבודה למען אנשים טובים כמו איציק שמולי וסתיו שפיר, אבל אז אני רואה את אבי גבאי בטלויזיה וזה עובר לי. דוקא לפיד לא מרגיז אותי ולא מגעיל אותי, ויש לו תכונה אחת שלי אישית חשובה מאד: יש לו עמדה שלילית כלפי מנהיגים אנטישמיים ומכחישי שואה, בניגוד לנתניהו שממש נמשך אליהם בעבותות ומתקשה להיפרד מהם, ומסביר שהערבים אשמים בשואה ושהאנטישמים הם חברים שלנו. הדבר שהכי מגעיל אותי אצל נתניהו הוא החיבור שלו עם דונלד טראמפ ועם המנהיגים האנטישמיים במזרח אירופה, ואיך שהוא דוחף אותנו לזרועות המשטרים הגרועים ביותר. אולי לאנשים אחרים זה נראה כמו הצלחה דיפלומטית אדירה שמגיעים עליה שבחים. אני מעדיפה לראות את יאיר לפיד נרתע מאנטישמים, מאשר לראות את נתניהו מחבק אותם ומעתיר עליהם מחמאות.     

הבעיה עם אבי גבאי

התקשורת מאד מחבבת את אבי גבאי. הוא בהחלט אדם סימפטי, וזה עוזר להתחבב על אנשים בכלל ועל התקשורת בפרט, אבל הצורה שבה סוקרו בתקשורת היוזמות שלו להגדיל את סמכויותיו במפלגת העבודה מקוממת: הדנ"א של מפלגת העבודה זה לתקוע סכין בגב ליו"ר שלה, התפייטו הכתבים, שוב מפלגת העבודה מתעללת ביו"ר שלה ורוצה להדיח אותו, הם הלינו, ועוד ועוד אמרי שפר כגון אלה.

אבל הפעם חברי המפלגה שמתנגדים לאבי גבאי צודקים. היוזמות שלו לא נועדו לשפר את סיכויי המפלגה בבחירות, אלא להעמיק את שליטתו במפלגה, שאליה הצטרף ברגע האחרון והשתלט על הנהגתה, לא כמו פעיל פוליטי שצומח בשורות המפלגה מלמטה, אפילו לא כמו שחקן חיזוק אהוד שנועד למשוך קולות, אלא יותר כמו איש עסקים שמזהה חברה במשבר, ומשתלט עליה בקלות, מפני שהנהלתה קרסה. האם חברי המפלגה שבחרו בו לא ידעו זאת? הם ידעו היטב, אבל מולו עמדו יצחק הרצוג שהצליח לאכזב גם את מי שלא ציפה ממנו לגדולות, אראל מרגלית גס הרוח, עמיר פרץ שקשה לזכור אפילו כמה פעמים עזב את המפלגה וחזר אליה במחשבה אך ורק על עצמו, ועומר ברלב, שהוא דוקא אדם הגון ואני אישית הייתי מעדיפה אותו על מתחריו, אבל למרבה הצער תומכיו מעטים. למול מתחריו אבי גבאי נראה כמו מציאה מהשמיים.

אבל הוא לא. הוא איש עסקים שזיהה מפלגה במשבר חמור וחשב שזאת יופי של הזדמנות בשבילו, וגם צדק. הוא כבש את צמרת המפלגה בקלות, ועכשיו, כמו כל איש עסקים שהשתלט על חברה, הוא מעמיק את השליטה: הוא רוצה להשפיע על הרכב הרשימה הרבה יותר מהסביר, הוא רוצה לרכז בידיו סמכויות שיאפשרו לו לדחוק לפינה את יריביו הפוליטיים. זה מובן, אבל גם דוחה. והוא לא המתין הרבה כדי לעשות את הצעדים האלה, אלא רק נבחר לראשות  מפלגה שהוא חבר חדש בה, ובמקום שיתוף פעולה עם ותיקי המפלגה, הוא מבקש לעצמו שלטון יחיד, כמו במפלגה שממנה הגיע למפלגת העבודה, כשזיהה הזדמנות אחרת, שלצערו לא התממשה.

אבי גבאי הוא עוד אדם שגורם לי להיזכר בצער בבנו הקומוניסט של הכומר בספר "פאפא יאנארוס" של ניקוס קזנצקיס, שיותר מוכר כמחברו של "זורבה היווני". הבן הקומוניסט של פאפא יאנארוס תוהה אם המטרה היא פרי תלוי על העץ שרק צריך להגיע ולקטוף אותו, או שהפרי הזה צריך עוד להבשיל, והמעשים שבדרך יקבעו את טעמו, אם יהיה מתוק או מר. המטרה היא ברורה: להגיע לשלטון. אבל אבי גבאי איננו מתוה אידיאולוגיה או דרך, אלא רק משדר כוחנות ומאיים על כל מי שלא ישרת אותו, ורוצה סמכויות ועוד סמכויות, לסלק את מי שאינו נאמן לו ולמלא את השורות בנאמניו. ומה הוא יעשה אם יגיע לשלטון? ימנה את השרים בעצמו. כבר עכשיו, כשסיכוייו להגיע לראשות הממשלה די מפוקפקים, הוא מודיע שהוא יוביל והוא ינווט, והוא ימנה את השרים כשיהיה ראש הממשלה. אולי קודם תיבחר ואחר כך תדאג לסמכויות? ומה שיותר חשוב: אולי תחשוב יחד עם המפלגה שנבחרת לעמוד בראשה מה מפלגת העבודה רוצה להציע למדינת ישראל אם תגיע לשלטון? ומה היא רוצה להציע אם לא תגיע לשלטון? כי מפלגה שיש לה אידיאולוגיה ודרך, ופעם היו למפלגת העבודה דברים כאלה, יש לה מה לעשות גם באופוזיציה. יש לה מה לעשות גם בכנסת, ולא רק בממשלה.

אולי אני יוצאת דופן בין מצביעי העבודה. אינני יודעת. אני רק מצביעה בבחירות, אינני חברת מפלגה, ואינני מכירה בכלל הרבה אנשים, אבל אני מעולם לא כעסתי על מפלגת העבודה שהיא לא הגיעה לשלטון. זה לא תלוי במפלגה אלא במצביעים. אני כן כועסת מאד על מפלגת העבודה שהיא איבדה את זהותה ואת דרכה ואת כבודה העצמי, והפכה למין פלטפורמה שמישהו שהיה מנהל חברת בזק, וזאת לא בדיחה, חושב שהוא יכול להנהיג אותה בלי שהוא יודע אפילו מה האידיאולוגיה שלה ובלי שאכפת לו מזה כהוא זה. מלחמה בשחיתות היא דבר חשוב, אבל זאת חובתו של כל אדם הגון ולא תחליף לאידיאולוגיה מפלגתית, מה גם ששום אדם אחר לא הצליח לגבש ולהנכיח את הזעם הציבורי על חיי פרות הבשן של דיירי המעון בבלפור יותר מהליכודניק קשה-היום מני נפתלי, שמונע על ידי תחושת עוול אמיתית. לעומתו אבי גבאי הוא ילד תפנוקים, גם אם הוא בן למשפחה מרוקאית - כמה מביך העיסוק הציבורי במוצאו, ובילדותו במשפחה ענייה מרובת-ילדים, וההתפעלות מדרכו למישרת המיליונים בראשות חברת בזק. אבי גבאי עשה כסף, הרבה כסף, ולזה צריך בוודאי השכלה ותבונה ולא מעט כוחנות. כדי להנהיג מפלגה צריך משהו אחר, משהו שהכסף איננו קונה. גם בן-גוריון ומנחם בגין היו בני עניים, ומעולם לא התעשרו. שניהם היו דמגוגים גדולים, וזה לאו דוקא לזכותם. כן לזכותם הוא שהיתה להם לפני הכל אמונה עזה. כי מפלגה איננה רק חברה שצריך לנהל יותר או פחות טוב, ובמפלגת העבודה ההיסטורית ועד היום הפקידו את הניהול בידי מזכ"ל ולא בידי יושב ראש המפלגה, כי מיושב הראש ציפו להתוות דרך ולהנהיג, ולא להתעסק במינויים. במשך שנים מתעסקת מפלגת העבודה אך ורק בחלוקת כסאות שאינם קיימים ובציפיה אינסופית למשיח שיגיע אי שם מבחוץ, ומתפלאת שהציבור מואס בה יותר ויותר. בנימין נתניהו מנצח לא מפני שהוא קוסם, ולא מפני שהוא אדם מושך. הוא לא. מי שמזלזל במצביעיו חושב שהם נמשכים רק לדמגוגיה ולהסתה שלו, אבל הם נמשכים גם לכך שיש לו אמונה בדרכו, ובכך שהוא מציל את מדינת ישראל מאסון כשהוא מוביל אותה על פי חזונו, גם אם בעיני רבים, ואני ביניהם, החזון הזה מוביל לאסון. אנשים מעדיפים מנהיג שיש לו אמונה וחזון, ופעם, כשלמפלגת העבודה היו מנהיגים עם אמונה וחזון, היו לה גם הרבה מצביעים.