מדוע יצא טראמפ למלחמה באיראן עם נתניהו

 

מאמרם ב"ניו יורק טיימס" של ג'ונתן סוון Swan ומגי הברמן, שהם בין מחבריו של ספר העומד להתפרסם בשם "שינוי משטר: בתוככי הנשיאות האימפריאלית של דונלד טראמפ", הוכתר בכותרת: "איך דונלד טראמפ הוביל את ארה"ב למלחמה עם איראן" ומתאר התייעצויות שערך טראמפ עם אנשיו, שבראשונה מביניהן הוצגה מצגת ששלח בנימין נתניהו, ובה דובר על תכנית ישראלית לחיסול המנהיגות האיראנית, לחיסול הטילים הבליסטיים, לחידוש המחאה באיראן והפלת משטר האייתולות, ואף לפלישה של כוחות כורדיים, שימוטטו יחדיו את המשטר. בעיתון "הארץ" תרגמו את המאמר תחת הכותרת: "נתניהו מכר את המלחמה באיראן, וטראמפ קנה". אבל כפי שהעירו קוראים, המאמר מתאר איך ניסה נתניהו בעזרת המצגת להשפיע על טראמפ ואנשיו להצטרף למלחמה נגד איראן. הוא איננו מתאר מה באמת שיכנע את טראמפ לצאת למלחמה. אמנם היו נוכחים בפגישה שטענו שהמצגת של נתניהו השפיעה עמוקות על טראמפ, אבל ראש ה-CIA חשב שהמצגת, ובפרט הצפי להתקוממות אזרחי איראן – לאחר שעשרות אלפי מפגינים נרצחו - ולפלישה של כוחות כורדיים שיפילו יחד את המשטר, מגוחכים, ושר החוץ מרקו רוביו תיאר אותם כ"בולשיט". ראש המטות המשולבים, הגנרל דן קיין, אמר שהישראלים תמיד מפריזים כדי למשוך את האמריקאים לצדם. בקיצור, קשה להגיד שהמצגת של נתניהו עשתה רושם רב על אנשיו של טראמפ, בוודאי על היותר מנוסים ומקצועיים ביניהם. שר ההגנה פיט הגסת' תמך במלחמה, אך הוא שר בלתי מקצועי שטראמפ גייס מבין אוהדיו בתקשורת, ותפקידו העיקרי הוא לתמוך בעמדותיו של טראמפ, שכך אכן עשה. גנרל קיין הציג גם את סכנות המתקפה על איראן: ריקון מלאי אמצעי הלחימה של ארה"ב, כולל מיירטי טילים, וחסימה איראנית של מיצר הורמוז, כפי שאכן קרה. גם סגן-הנשיא ואנס העלה את החשש מפני חסימת מיצר הורמוז שתגרום לעליית מחיר הנפט, ומפני יצירת כאוס בזרח התיכון. בקיצור, התגובה בקרב אנשיו של טראמפ למצגת הישראלית היתה מאד פושרת, בלשון המעטה,

הישיבה האחרונה שמתוארת במאמר, שבסופה הכריע טראמפ לצאת למלחמה, כבר איננה דיון. נראה שמשתתפיה מודעים לכך שטראמפ כבר החליט לצאת למלחמה, וכל מה שנותר להם לעשות, הוא לנסות להפחית ציפיות,ולהתמקד ביעדים הסבירים יותר, כפי שאמר מרקו רוביו: "אם המטרה היא שינוי משטר או התקוממות, לא כדאי לעשות זאת, אבל אם המטרה היא להשמיד את תכנית הטילים של איראן, זה יעד שאנחנו יכולים להשיג." בהחלטה שנראה כי לא הפתיעה איש מאנשיו, אמר טראמפ שצריך לעשות זאת, כלומר לתקוף את איראן, ואיש לא התווכח איתו.

אני מטילה ספק בכך שטראמפ הושפע מהמצגת של נתניהו שאנשיו ראו כאוסף שטויות בלתי מציאותי, ושזו היתה הסיבה לרצונו לצאת למלחמה. המאמר מתאר אולי את לבטיהם של אנשי טראמפ לפני היציאה למלחמה, ואת הסכנות, שכולן היו ידועות מראש. המאמר איננו נותן תשובה על השאלה המטרידה מכל: מדוע החליט טראמפ לצאת למלחמה באיראן לצד נתניהו?

כמובן שאין לי על כך שום ידיעה, רק השערות שמבוססות על התבטאויותיו של טראמפ, ועל מאמציו החוזרים ונשנים לסייע לנתניהו לבטל את משפטו ולחזק את מעמדו בקרב הציבור הישראלי. אי אפשר להתעלם מהשבחים שחלק טראמפ לנתניהו, כביכול הציל נתניהו את ישראל מחורבן, כביכול בלעדיו לא היתה ישראל קיימת, ואת דרישותיו החוזרות והתוקפניות מאד וחורגות מאד מהיחסים המקובלים בין מנהיג זר למדינה זרה שהרצוג יעניק לנתניהו חנינה, "כדי שיוכל להתרכז במלחמה".

לדעתי טראמפ רואה בנתניהו מרכיב חשוב בציר הפשיסטי שהוא מנסה להקים ולבסס בכל העולם, ומוכן להקריב הרבה כדי להשאירו בשלטון, ולהשתמש בו כדי להכשיר משטרים פשיסטים אחרים: סגן-הנשיא ואנס תקף את ממשלת גרמניה שמגבילה את צעדיה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הלאומנית והמתנגדת להגירה, ומשתמשת באוצר מושגים נאצי לקידום עמדותיה, ביניהם Ueberfremdung וUmvolkung, מושגים נאצים שפירושם הצפה בזרים והחלפת העם, כביכול מטרת ההגירה היא לפגוע בגרמנים הילידים ולהחליפם בזרים. השקפה זו קיימת גם בארצות-הברית ותומכיו של טראמפ בשרלוטסוויל צעדו בקריאות Jews will not replace us, יהודים לא יחליפו אותנו, שלקוחים מתיאוריית ההחלפה הנאצית שמפלגת אלטרנטיבה לגרמניה מקדמת. לכאורה תמיכתו של טראמפ בנתניהו סותרת השקפות אנטישמיות, אבל בעשורים האחרונים זו אסטרטגיית הלבנה מקובלת בימין הקיצוני באירופה, להציג את עצמו כתומך ישראל אבל מתנגד ליהודים המקומיים: כך נוהג גם טראמפ שתוקף את הרוב המוחלט בקהילה היהודית בארצות-הברית שמצביע לדמוקרטים, ומלבין את האנטישמיות שלו בתמיכתו כביכול בישראל, שמוגבלת לתמיכה בערעור הדמוקרטיה הישראלית בידי נתניהו. באותו אופן תומך טראמפ בדיקטטור ההונגרי ויקטור אורבן ומנסה לסייע לו להיבחר מחדש בבחירות שיתקיימו ביום ראשון הקרוב, ה-12 באפריל, שבהן יש לראשונה ליריביו של ויקטור אורבן, אנטישמי ומכחיש שואה שגם הוא מלבין זאת על ידי תמיכתו בנתניהו, סיכוי להביסו, ולגאול את הונגריה משנים של דיקטטורה. סגנו של טראמפ ואנס ביקר בהונגריה וקרא לבחור מחדש בויקטור אורבן ואף טראמפ, בשונה מהנוהג שלא להתערב במדינות זרות, קרא להונגרים לבחור ב"איש הנהדר" אורבן. גם נתניהו ובנו יאיר מקיימים קשרים הדוקים עם אורבן ותומכים בו, למרות שאורבן מקדם תפיסות רוויזיוניסטיות אנטישמיות, שמאשימות את היהודים בהשלטת הקומוניזם בהונגריה ולפיכך מצדיקות את רציחתם של יהודי הונגריה בשואה. כדי להלבין מנהיגים פשיסטים ואנטישמים טראמפ צריך את תמיכתו של נתניהו, וחשוב לו מאד שנתניהו יישאר בשלטון. לדעתי החלטתו לצאת למלחמה לצד נתניהו, נבעה מכך שנתניהו שיכנע אותו שללא מלחמה עם איראן יתקשה לבטל את משפטו ואולי אפילו יורשע ויישלח לכלא, וכמובן יתקשה למחוק את כשלונו בשביעי באוקטובר שבגללו פחתה התמיכה בו בישראל והוא עלול לאבד את השלטון. לדעתי טראמפ הסכים לצאת יחד עם נתניהו למלחמה כדי לסייע לנתניהו להיבחר שנית, כפי שהוא עושה הכל, גם בניגוד למקובל ביחסים בין מדינות, כדי שויקטור אורבן, שותפו לציר הפשיסטי ולשנאת מוסדות האיחוד האירופי, יישאר בשלטון. טראמפ ניסה גם להציל את שליטה הקודם של ברזיל בולסונארו ולהשאירו או להשיבו לשלטון, אך נכשל בכך כישלון מוחלט – בולסונארו הודח ונשפט לשנות מאסר רבות על ניסיונו לתפוס את השלטון בכוח לאחר שמתנגדיו זכו בבחירות, התנהגות שכידוע איננה זרה לטראמפ.

כשלון המערכה באיראן הוכיח שגם כוחו של טראמפ לסייע לנתניהו איננו בלתי מוגבל, ושמלחמה איננה משחק שאפשר לנחש את תוצאותיו מראש. ביום ראשון הקרוב ייערכו הבחירות בהונגריה, ואני מקווה מאד שגם שם ייכשל טראמפ בניסיונו להותיר בשלטון את הדיקטטורה של אורבן. הפסד של אורבן יהיה תקדים חשוב ליכולתה של מדינת ישראל להשתחרר ממחריב הדמוקרטיה נתניהו, למרות מאמציו האדירים של טראמפ להנציח את שלטון נתניהו בישראל.

ראו גם: טראמפ מעודד שליטים אנטי-דמוקרטים ואנטישמים 

מריה שמידט וההיסטוריה על פי אורבן

                                                                                                      

טראמפ מעודד שליטים אנטי-דמוקרטים ואנטישמים

 

בכל פעם שאני שומעת את טראמפ או את אנשי ממשלו – מרקו רוביו לאחרונה, וכעת טראמפ עצמו, מביעים את תמיכתם בויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה בשנים 2002-1998 ומאז 2010 ברציפות עד היום, אני מתחלחלת. ב-12 באפריל הקרוב הולכת הונגריה לבחירות, ולראשונה יש לאופוזיציה סיכוי להחליף את אורבן, רודן מושחת שהשתלט על התקשורת החופשית בהונגריה והפך אותה לשופר של השלטון, אנטישמי ומכחיש שואה, שקידם בכל כוחו את הצגת השואה בהונגריה כתגובת נגד לקומוניסטים, שכמו היטלר הוא מזהה עם היהודים, וכך בעצם מצדיק את השואה, וניהל מסע אנטישמי נגד ג'ורג' שורוש שתמך בגופים הונגריים מתנגדים למשטרו. במידה רבה מדיניותו האנטי-דמוקרטית של אורבן היא הדגם להפיכה המשטרית שמנסים נתניהו ושריו, לוין, קרעי ואחרים לכונן בישראל, אם כי בפחות הצלחה, מאחר שהמוסדות הדמוקרטיים בישראל עמידים יותר, לפחות בינתיים.

מאז עלה לשלטון תומכים טראמפ ואנשיו במשטרים ובמפלגות שמקדמים רודנות ופשיזם. הם ניסו, למרבה המזל ללא הצלחה, לכפות על ברזיל את המשך שלטונו של ז'איר בולסונרו, שהודח ונידון לשנים רבות בכלא. סגן-הנשיא ואנס תקף את ממשלת גרמניה שמנסה להיאבק במפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הלאומנית והאנטישמית, שמשתמשת במושגים נאציים בשיח שלה על ההגירה לגרמניה: היא החזירה לשיח על המהגרים את המונחים הנאציים ueberfremdung שפירושו הצפה בזרים ו-umvolkung, החלפת העם, כביכול ההגירה נועדה להחליף את העם המקורי במהגרים. במצעד הנאצי בעיירה שרלוטסוויל בוירג'יניה באוגוסט 2017, זעקו הצועדים Jews will not replace us, "היהודים לא יחליפו אותנו", וכיוונו לאותו מושג נאצי umvolkung, למרות שכיום ההגירה לארצות הברית מגיעה בעיקר ממרכז ומדרום אמריקה, אבל מי שקרובים בהשקפותיהם לנאצים רואים תמיד את היהודים כאויב וכמי שעומדים מאחורי המזימה "להחליף את העם". טראמפ הגדיר תחילה את הצועדים בשרלוטסוויל כ"אנשים טובים", אבל לאור התגובה הקשה לדבריו אלה לא חזר על כך. גם בין התוקפים את הקפיטול בטענה השקרית שנצחונו של ביידן על טראמפ הוא זיוף, היו מי שהתחפשו לויקינגים, מאחר שתומכי העליונות הלבנה, שמאמצים השקפות נאציות, רואים את עצמם כצאצאי הנורדים, בעלי המראה הבהיר, וחלקם אף נשאו כתובות של הכחשת השואה. למרבה הצער טראמפ תמיד היה מקורב לחוגים כאלה, וקשריו לישראל, כמו קשריו של אורבן לישראל, נועדו לחפות על עוינותו ליהודי אמריקה, שרובם הגדול דמוקרטים וליברלים, ובכך הוא איננו שונה מאד מאורבן, וגם מהשמרנים בפולין, שקשרו קשרים הדוקים עם נתניהו, מכחיש שואה בזכות עצמו ומי שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון", ואנגלה מרקל נאלצה ללמדו היסטוריה, שהיטלר רצה מאד להרוג יהודים, והחל בכך הרבה לפני שפגש את המופתי.

נתניהו ומשטרו משמשים כבר שנים בתפקיד מכבסי הפשיזם, הנאציזם והכחשת השואה באירופה, תוך פגיעה בקהילות היהודיות המקומיות שמנסות להילחם במשטרים האנטישמיים ומכחישי השואה. בזכות מפעל הכשרת האנטישמים באירופה זוכה נתניהו, שמייצג כביכול את העם היהודי קורבן השואה, למעמד מיוחד במחנה הפשיסטי והאנטישמי, וטראמפ מעוניין מאד לשמור עליו בשלטון. מאמציו של טראמפ ללחוץ להענקת חנינה לנתניהו ולהציגו כמושיע ישראל, בניגוד גמור למציאות, אינם נובעים רק מהיענות לבקשות העזרה שמבקש ממנו נתניהו. הן נועדו לשמר את המחנה הפשיסטי, הלאומני והאנטי-דמוקרטי בעולם כולו, שטראמפ הוא חלק בלתי נפרד ממנו, וכל חבריו זקוקים למה שמכונה בגרמנית "רשיון פרסיל" מנתניהו, כלומר כביסת האנטישמיות שלהם והצגתם כידידי היהודים.

אני מייחלת לנצחונם של מתנגדי אורבן בהונגריה, שתושביה זכאים, כמו תושבי כל מדינה, להשיב לעצמם את חירותם, את זכויותיהם ואת התקשורת החופשית והאקדמיה החופשית, ואני מייחלת לכך כמובן גם עבור הקהילה היהודית ועבור זכרון השואה שמעוות ומסולף ללא הרף על ידי העמים שחוללו אותה ושנטלו בה חלק, וגם בישראל תחת שלטון נתניהו, על ידי "הגאים בהיטלר שרצח מיליוני אשכנזים", בעידודו של ה"מנהיג המזרחי החזק" נתניהו. היטלר רצח גם יהודים ספרדים. גם אותם הוא רצה להרוג, ולא עניין אותו שבעתיד הם יצביעו לנתניהו, שכל כך התאמץ לטהר את היטלר וגם רוצחי יהודים אחרים כמו משתפי הפעולה הפולנים. ברוב חוצפתם מונים כעת הפולנים את היהודים שנרצחו בשואה יחד עם הנרצחים הפולנים, וטוענים שהיהודים נרצחו בשל היותם אזרחים פולנים. גם זו הכחשת השואה, וזו חרפה שגרמניה נותנת יד לכך. בפולין הכבושה בידי הנאצים לא הוכרו היהודים לא כאזרחים פולנים ולא כבני אדם בכלל. התעמולה הנאצית הגדירה אותם כטפילים שיש להשמיד בדומה לפשפשים, והשמדתם בגז נועדה להמחיש את היותם טפילים ולא בני אדם.

בעיניי התמיכה של נתניהו באנטישמים ומכחישי שואה היא לבדה סיבה מספקת לסילוקו מכסא ראש ממשלת ישראל, גם לו היה ראש ממשלה הגון וטוב, והוא איננו אדם הגון וטוב, אבל העובדה שהוא מציב את ישראל במחנה האנטי-דמוקרטי היא מזעזעת בעיניי, גם אם אנטישמים ומכחישי שואה אינם תופעה בלעדית בימין הפוליטי הלא-דמוקרטי, ולא חסרים כאלה גם בשמאל הליברלי כביכול, כמו זוהרן ממדאני ראש עיריית ניו-יורק. יהודים צריכים להתייצב נגד אנטישמים, גם אם הם מתחזים לתומכי ישראל כדי לקבל הכשר לפגיעה ביהודי ארצם ובזכר השואה, כפי שנוהג ויקטור אורבן.

אני מייחלת לכך שאורבן יסולק מראשות ממשלת הונגריה, ואני מייחלת לכך שנתניהו יסולק מראשות ממשלת ישראל, ושכמו שקרה בברזיל, למרות כוחו הגדול והברוטאלי של טראמפ, הדמוקרטיה תנצח.

ראו גם:

מריה שמידט וההיסטוריה על פי ויקטור אורבן 

הם נרצחו כיהודים, לא כפולנים 

השקר היותר גרוע של פולין

מריה שמידט וההיסטוריה על פי ויקטור אורבן

את מריה שמידט פגשתי בסוף שנות השמונים. נדמה לי שהיא התקשרה וביקשה להיפגש. היא שהתה אז בישראל, כפי שאמרו לי אחרים וגם היא עצמה, לצורך מחקר על הציונות, אבל איתי היא דיברה, למיטב זיכרוני, בעיקר על מרצה שתרגמתי עבורו כתבי יד לטיניים מהמאה השמונה עשרה על יהודי הונגריה, והגשתי נגדו תביעה לבית הדין לתביעות קטנות לאחר שהשתמש בשמי כדי לקבל מילגת מחקר שלא העביר אלי. שבוע לאחר הגשת התביעה נכנס הכסף לחשבוני ומשכתי את התביעה. אני מניחה שהגשת התביעה היתה צעד מאד יוצא דופן מצד עוזרת מחקר באוניברסיטה, ששמעו הגיע עד לבודפשט, אבל בשונה מרוב עמיתי הייתי אם לשתי בנות שגידלתי לבדי והייתי קודם כל אמא, וכפי שאחי המנוח נהג לומר היו לי Nebenfaecher, "תחומי התמחות צדדיים", כלומר ידעתי לקרוא כתבי יד עתיקים בשפות הרלוונטיות ויכולתי לתרגם אותם לעברית, מה שגרם לי להבין במהרה שאולי לא אמצא פרנסה כהיסטוריונית, אבל תמיד אוכל לקושש מעט כסף למחייתנו מעבודות תרגום, ואין לי לפיכך סיבה אמיתית לזחול על גחוני לפני מרצים ופרופסורים שהסתכלו עלי מלמעלה למטה, מה שאינו קשה במיוחד כשמדובר במטר וחצי של אשה. לא הרגשתי נוח בשיחה עם מריה שמידט ולא אהבתי את זה שהיתה מעודכנת מדי בכל מה שנוגע לתולדותי באוניברסיטה העברית. היה משהו מאד תוקפני בידענות ובביטחון העצמי שלה. היא היתה אשה גבוהה ואלגנטית, עם שיער בלונדי-אדמוני ארוך, מאד כריזמטית ורהוטה, מה ששיווה לה תדמית מבוגרת משלושים ומשהו שנותיה באותם ימים. אחר כך דיברתי עליה עם ההיסטוריון רוברט ויסטריך שהלך לעולמו לפני מספר שנים. גם הוא נפגש איתה בארבע עיניים, וגם הוא חש חוסר נוחות שהתקשה להגדיר את סיבתו. אמרתי לו שהיא אשה שיש בה משהו מאד מושך ומשהו מאד דוחה והוא לגמרי הסכים.

עברו שנים עד ששמענו שמריה שמידט התעניינה בציונות בעיקר כדי לקשר בינה לבין הסטאליניזם, ושלא אהבת ישראל הביאה אותה אלינו. במלים אחרות, המחקר ההיסטורי של מריה שמידט שוטט במחוזות המפוקפקים של זיהוי היהודים עם הקומוניזם, זיהוי שמקורו בתעמולה הנאצית שהקפידה לתאר את הקומוניסטים כ"יודובולשביקים". ומכיוון שמריה שמידט איננה אוהבת להשאיר חללים ריקים, היא חקרה גם את היודנראטים והגיעה למסקנה שהיהודים שיתפו פעולה גם עם הנאצים, בהשמדת עצמם. בקיצור, מריה שמידט עסקה בעיקר במחקרים היסטוריים שנועדו לגלגל אשמה כזו או אחרת על היהודים, ולספק כיסוי עובדתי כלשהו לאנטישמיות אחרי השואה, זו שתפקידה העיקרי להתגונן מאשמת רצח היהודים בשואה, אשמה שלהונגרים, בני בריתם של הנאצים, יש בה חלק נכבד, ולכן הצורך מצדם לגלגל את אשמתם על קרבנותיהם היהודים גדול במיוחד, ולכך מקדישה מריה שמידט את חייה: לפטור את ההונגרים מכל אשמה ברצח היהודים, ולהפוך את היוצרות, כך שהיהודים יהפכו מקרבנות לרוצחים, וההונגרים מרוצחים לקרבנות. דיעה זו, שלהונגרים אין כל אחריות לשואת יהודי הונגריה, ורק הנאצים אחראים לכך, הביעה מריה שמידט במפורש בתוקפנות חסרת המעצורים המאפיינת אותה, במאמר שפירסמה בשנת 2014, שם תקפה בבוטות את השמאל והליברלים שלדבריה מתנשאים על העם ההונגרי, ומשלמים מס שפתיים לנושאים החביבים על האימפריות, שכוללות מבחינתה את רוסיה, ארצות-הברית והאיחוד האירופי, והיא מציינת בסוגריים מהם הנושאים האלה: שואה, גזענות, צוענים, נישואי הומוסקסואלים. נושאים שאינם מעניינים את העם ההונגרי השורשי תחת שלטונו הלאומי האותנטי של ויקטור אורבן.

איימי סודארו Amy Sodaro, שפירסמה לאחרונה מחקר משוה של מוזיאונים לתיעוד זוועות, Exhibiting Atrocity, שפרקו השלישי עוסק בפרוייקט חייה של מריה שמידט, "בית הטרור" בבודפשט, מתארת את מריה שמידט כך: "היסטוריונית בהכשרתה, שהיתה אחת היועצים הפוליטיים הקרובים ביותר לויקטור אורבן, ומנהלת המוזיאון מראשיתו." במלים אחרות: קודם כל פוליטיקאית ותועמלנית של מפלגת פידס של אורבן, והיסטוריונית בעיקר עבור הפרוטוקול. רשמית מנהלת מריה שמידט את "הקרן הציבורית לחקר ההיסטוריה והחברה של מרכז ומזרח אירופה" שנתמכת על ידי ממשלתו של אורבן, והקרן רכשה בשנת 2000 את הבניין ההיסטורי בשדרות אנדרשי 60, שבו הוקם "בית הטרור". רעיון הקמת המוזיאון היה של יוז'ף סאג'ר, שהנהיג את מפלגת פידס לפני ויקטור אורבן, וכשאורבן עלה לשלטון בשנת 1998 החלו ההכנות להקמתו, ולמרבה הצער הוא אף נפתח לציבור בשנת 2002, בטרם איבד אורבן את השלטון לטובת הסוציאליסטים – בבחירות הבאות אורבן חזר לשלטון, וכמו ידידו הטוב נתניהו מחזיק בו בעוז ומכרסם בהתמדה בדמוקרטיה ההונגרית הצעירה והשברירית, והמוזיאון הוא מזמן עובדה קיימת וגם מושך קהל רב. כפי שאמרה מריה שמידט לאיימי סודארו, היא יצרה את המוזיאון כך שיפנה קודם כל אל הלב, ורק אחר כך אל השכל, וכך שיעניין גם את בתה שהיתה בת חמש-עשרה כשנפתח, ולא כמו כל המוזיאונים האלה שמכבירים עובדות על השואה ועל הרקע האנטישמי שלה, ועלולים לגרום לאנשים לחשוב כל מיני מחשבות לא רצויות.

הבניין ההיסטורי בשדרות אנדרשי 60 שבו הוקם בית הטרור, הוא בניין שבשנת 1944 השתלטה עליו מפלגת צלב החץ והשתמשה בו כמטה הראשי וכבית הסוהר שלה, ולאחר המלחמה עבר לידי המשטרה החשאית ההונגרית שהשתמשה בו עד 1963. ההיסטוריה של הבניין נתנה איפוא לגיטימציה למטרה הפוליטית של פידס: ליצור חיבור והקבלה בין הנאצים לבין הסובייטים, כאשר מתחת ליצירת המשוואה בין שני המשטרים, מסתתרת מטרה זדונית עוד יותר: על ידי יצירת זהות בין פשעי הנאצים והקומוניסטים ושימוש בזיהוי האנטישמי-נאצי בין קומוניסטים ויהודים, להציג דוקא את ההונגרים, שמבין העמים האירופים היו פעילים במיוחד ברצח יהודים, כקרבנות של שלטון הטרור היודובולשביקי, ומצד שני לטהרם כליל מאשמת רצח היהודים בשואה. מגדלנה מרשובסקי, שחוקרת את התרבות הפוליטית בהונגריה, מתארת במאמריה כיצד הופכת פידס בהנהגת אורבן את היהודים לפושעים על ידי זיהוים עם הקומוניסטים שדיכאו את הונגריה, והצגתם כניגודו של העם ההונגרי הההיסטורי. למשל בסרטון תעמולה של מפלגת פידס במערכת הבחירות שניהל אורבן בשנת 2010, ובה ניצח את הסוציאליסטים ברוב גדול, נשמעה האמירה הבאה:

"המדינה ההונגרית היא בת אלף ומאה שנה. השמאל ההונגרי הוא בן מאה שנה. ב-11 באפריל אנו בוחרים: אישטוון הקדוש או בלה קון. זו השאלה! כוונתי היא: ב-11 באפריל יכבוש אישטוון הקדוש מחדש את המדינה מידי בלה קון ותומכיו."

אישטוון הקדוש שמלך על הונגריה במאה העשירית לספירה נחשב למייסדה של הונגריה ולאבי הנצרות בהונגריה, ומסמל לפיכך הן את הלאומיות ההונגרית ואת הנצרות ההונגרית. בלה קון הוא מנהיג קומוניסטי שאביו היה יהודי מומר בשם כהן ואמו קלוויניסטית, ובשנת 1919 הקים רפובליקה קומוניסטית בהונגריה שהחזיקה מעמד כארבעה חודשים והוכרעה בידי כוחותיו של מיקלוש הורטי, שמאז משל בהונגריה ביד חזקה, ולימים כרת ברית עם היטלר וצירף את הונגריה למדינות הציר. למרות שנולד וגודל כקלוויניסט, שם אביו כהן שהוחלף לקון ואמונתו הקומוניסטית, הפכו את בלה קון לשם גנרי ל"יודובולשביק" האיקוני, ולמרות שמדובר כאן על אישטוון הקדוש הנחשב לאבי האומה ההונגרית, כל הונגרי זוכר היטב שמי שהכריע את בלה קון הוא מיקלוש הורטי בן בריתו של היטלר, שעמו מזדהה אורבן במובלע. בהמשך שלטונו יחליף אורבן את בלה קון כדמות אויב באיל ההון היהודי ג'ורג' שורוש, שממלא אצל אורבן את משבצת היהודי השמאלני המשוקץ ואויב האומה, כפי שמבינים הכל מלבד ידידו הטוב של אורבן בנימין נתניהו, שבדומה לאורבן המסר המרכזי של שלטונו הוא דמוניזציה של השמאל והעלאה על נס של הימין האנטישמי בעולם, כמו גם הכחשת השואה (היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי של ירושלים נתן לו את הרעיון, פולין פעלה להציל את היהודים וכו').  

נשוב לבית הטרור, שכפי שמתארת איימי סודארו בספרה הוא מיפגן של קיטש, תעמולה וטעם רע, מעין לונה-פארק זוועות. הטעם הרע והתעמולה מתחילים כבר במראה החיצוני שמכער את הבניין ההיסטורי היפה: מגגו נמתחו סוככים שחורים שעליהם המלה "טרור" במהופך, כך שקרני השמש יוצרות, לפחות בחלק מן היום, את המלה "טרור" במרומי קירות הבניין. בנקודת המיפגש של הסוככים בחיבור שני קירות הבניין, מופיעים זה לצד זה צלב החץ והכוכב האדום, כדי שנבין שמדובר בתופעות זהות. עם זאת למפלגת צלב החץ ולשואה מוקדשים רק שני חדרים בבניין שבו למעלה מתריסר חדרים, וגם הם מוקדשים לתצוגה מוזרה: למשל בובות לבושות במדי צלב החץ שמקיפות שולחן – אחד מאנשי המוזיאון אמר לסודארו – ברצינות גמורה – שזו "סעודה אחרונה של שנאה". האסוציאציה הנוצרית לא בדיוק מעבירה מסר של הסתייגות גמורה מאנשי צלב החץ, שמילאו תפקיד מרכזי ברצח יהודי הונגריה. הפריטים משוחזרים ולא מקוריים, דבר שמאפיין את רוב המוצגים במוזיאון, שמבחינה זו הוא אכן יותר מיצג תעמולה ממוזיאון, והתצוגה מלווה במוסיקה ואפקטים רבים שאמורים להמחיש במיוחד לנוער כמה נורא היה הטרור הקומוניסטי. במרתף הבניין מוצגים תאי עינויים, מכשירי עינויים וגרדום, שהשתייכו לכאורה לשלטון הקומוניסטי. גם הם אינם מקוריים ואינם מייצגים שום דבר אמיתי – במציאות מעולם לא היה באנדרשי 60 גרדום. המסר הבולט של בית הטרור: ההונגרים סבלו מהנאצים ואחר כך נורא סבלו מהקומוניסטים. הם בעצמם רק קרבנות חסרי-אונים של שני משטרי טרור.

מריה שמידט סיפרה לאיימי סודארו שהיוזמה להקמת המוזיאון הגיעה לאחר שבית המשפט העליון של הונגריה פסל חוק שהעביר הפרלמנט ההונגרי בראשית שנות התשעים, חוק שאיפשר להעמיד לדין את מי שפשעו מטעם המשטר הקומוניסטי, במיוחד לאחר דיכוי המרד ההונגרי בשנת 1956. בית המשפט העליון פסל את החוק בטענה שאינו חוקתי, ובכך לדברי מריה שמידט לסודארו, העדיף את החוק על פני הצדק. כדי לתקן איפוא את הפגיעה בצדק בכך שנמנעה הפללת הקומוניסטים, נוצר דחף להקמת המוזיאון, שיעשה צדק עם קרבנות הפושעים הקומוניסטים, במקום מערכת החוק. מושג המפתח במוזיאון, ומה שמריה שמידט עצמה הגדירה כמסגרת של המוצג בו, הוא "כיבוש כפול", מושג שנועד למחוק את משמעות הכיבוש הסובייטי של הונגריה בשנת 1945 כשחרור מהכיבוש הנאצי, שבשנת 1944 הפך לכיבוש ישיר ששילח מאות אלפי יהודים מהונגריה למחנות המוות, כך שעבור יהודי הונגריה ששרדו היווה הכיבוש הסובייטי גאולה מגורל המוות שגזר עליהם הכיבוש הנאצי. המסר של מריה שמידט הוא ששני הכיבושים היו זהים באופיים ולשניהם אופי שווה ומשמעות שווה, מה שבמובלע הופך את שואת היהודים תחת המשטר משתף הפעולה של מיקלוש הורטי והמשטר בחסות הנאצים של פרנץ סאלאשי לאירוע שאין בו כל ייחוד, ואיננו אלא תמונת ראי של הדיכוי הסובייטי של הונגריה.

בתגובה לביקורות הקשות על ניסיונו של המשטר להוזיל את זכר השואה, הוכרזה שנת 2014, שנת השבעים להשמדת רוב יהודי הונגריה, כשנת זיכרון לשואה, שבה נערכו אירועי זיכרון והוחל בבניית "בית הגורלות" כמוזיאון לשואה, פרוייקטים שגם עליהם הופקדה מריה שמידט. ובהתאם להקפדה על איזון בין פשעי הנאצים והקומוניסטים, הוקדשה שנת 2016 לציון ששים שנה למרד ההונגרי בקומוניסטים ודיכויו, אירועים שגם עליהם ניצחה מריה שמידט. בבודפשט ישנו מרכז זיכרון לשואה בבית הכנסת המשוקם ברחוב פאווה שנפתח מחדש לאחר שיפוץ בשנת 2004 וממומן על ידי הממשלה. ויקטור אורבן סילק את מנהלו היהודי של המרכז והחליף אותו בהיסטוריונית הרוויזיוניסטית סיטה סבולץ, שיחד עם מריה שמידט אמורה לנהל את בית הגורלות ולעצב את זיכרון השואה בהונגריה ברוחו של ויקטור אורבן. הקהילה היהודית איננה מתלהבת, בלשון המעטה, מהתאום הרוחני של "בית הטרור" שאמור לעצב את זיכרון השואה בהונגריה על פי חזונו של ויקטור אורבן, שמאחר שהקהילה היהודית והנהגתה אינם נושאים חן בעיניו, הוא פיטר גם אותם וקירב במקומם את אנשי חב"ד, שיחד עם חברו הטוב בנימין נתניהו מגלים סלחנות מופלגת כלפי הכחשת השואה או אנטישמיות בכלל. כעת מקוה אורבן שידידו הטוב בנימין נתניהו יכשיר גם את הקמת "בית הגורלות" בהנהלת היסטוריונית הבית מריה שמידט וברוח חזונו הפוליטי, ועל פי ניסיון העבר יש  סיכויים טובים שמשאלתו תתממש.

Amy Sodaro, Exhibiting Atrocity, Memorial Museums and the Politics of Past Violence,

Rutgers University Press. (2018

Magdalena Marsovszky, "Heiliger Turul, steh uns bei!": Ungarns völkische Wende und die Sakralisierung der Nation, Stimmen der Zeit, Juni 2011

תרגום אנגלי למאמרה של מריה שמידט:

Captive of the Past  2014. July 10. 14:02  

ראיון עצוב עם אימרה קרטס

לפני שבועיים הלך לעולמו הסופר אימרה קרטס, שספריו עסקו בעיקר בחוויותיו ותובנותיו ממאסרו במחנות הריכוז הנאצים, מאז היותו נער בן חמש-עשרה ועד סוף המלחמה. ספרו הידוע ביותר הוא "ללא גורל", שמבוסס על חוויותיו אלה, והתפרסם בהוצאת עם עובד בתרגומה של מרים אלגזי. למרבה הצער רק חלק מספריו וכתביו תורגמו לעברית.

לפני שנתיים וחצי העניק קרטס ראיון לכתבת די צייט איריס ראדיש. כשקראתי בזמנו את הראיון מיד רציתי לתרגם אותו לעברית, אבל לבסוף ויתרתי על כך – חלק מדבריו נראו לי תמוהים, מרגיזים, או סרי טעם. זה ראיון שקשה לעיכול גם לגרמנים וגם ליהודים. עכשיו כשהלך לעולמו החלטתי בכל זאת לתרגם את הראיון, מפני שהוא מעניין, מפני שהוא נותן ביטוי לייחודו של הנאציזם, מפי מי שחוה אותו על בשרו, ומתנגד בתוקף לראות בו תופעה שכיחה או נורמלית, ומפני שהוא משרטט את דיוקנו של קרטס מפיו שלו, כדרכו, מבלי לרחם לא על קוראיו ולא על עצמו.

די צייט גיליון 38, 12 בספטמבר 2013

"הייתי ליצן שואה"

חתן פרס נובל ההונגרי אימרה קרטס עורך בשיחה עם איריס ראדיש חשבון צלול ומר של חייו כסופר וכניצול-אושוויץ

אימרה קרטס הוא בן 84 וסובל מפרקינסון. בעשור האחרון הוא חי בברלין.

אימרה קרטס: את עדיין זוכרת? ביקרת אותי בערך לפני עשרים שנה בדירת החדר הקטנה ברחוב טֶרֶק. היית המבקרת הראשונה שלי מהמערב. 42 שנים חייתי בדירה ההיא.

ראדיש: שם היכרנו. נדמה לי שלפני 17 שנה. מיטה, שולחן כתיבה, כורסת קריאה, הכל בחדר קטן. ממתי אתה חי פה, בדירה הגדולה והיפה הזאת?

קרטס: רק מאז שקוראים אותי במערב.

ראדיש: בשנים האחרונות עמדה הדירה לרוב ריקה. העדפת לחיות ברחוב מאינֶקֶה  בברלין. כיצד אפשרי הדבר ליהודי הונגרי, שבגיל 15 נשלח לאושוויץ, שבירת הרייך הפכה עבורו למחוז געגועים?

קרטס: כן, כיצד יכולתי לחיות יחד עם גרמנים? אבל הרבה יותר מפליא, איך בכלל יכולתי לחיות קודם יחד עם הונגרים. את התקופה הנאצית חוויתי בהונגריה, כאן נשאתי את הטלאי הצהוב, כאן הייתי בגטו, כאן עצרו אותי השוטרים ההונגרים.

ראדיש: גרמניה היא עבורך ארץ הרוח, התרבות.

קרטס: את כל החינוך שלי רכשתי בגרמנית. קראתי גרמנית.

ראדיש: הפילוסוף היהודי ולדימיר ינקלביץ' לא פתח יותר אחרי אושוויץ שום ספר גרמני, לא שמע יותר מוסיקה גרמנית.

קרטס: אני לא יכול להבין את זה, איך אדם משכיל יכול לסרב לאהוב את התרבות הגרמנית.

ראדיש: גם אתה אמרת פעם, שאושוויץ היתה לא למרות התרבות הגרמנית אלא בגללה.

קרטס: לא, חייבים להבדיל. הרעיון הלאומי של גרמניה הגדולה נוצר בקיסרות הבסבורג. האוסטרים מאד ממולחים, הם שיכנעו את העולם שבטהובן היה אוסטרי והיטלר גרמני. מעולם לא ראיתי בשואה מלחמה גרמנית-יהודית, אלא טכניקה של שיטה טוטאליטרית.

ראדיש: עבורך אוסטרו-הונגריה אחראית לרייך השלישי יותר מגרמניה? זו צורת הסתכלות יוצאת דופן.

קרטס: מכאן את לְמֵדָה כמה האוסטרים ממולחים.

ראדיש: לאחרונה שבת לבודפשט. כיצד אתה חש במולדתך?

קרטס: גרוע. יש לי פרקינסון. אחרת לעולם לא הייתי חוזר.

ראדיש: ביומניך מהעשור האחרון אתה שופט את עצמך בחומרה. שוב ושוב אתה מענה את עצמך בגינוי: אני חי את החיים הלא נכונים.

קרטס: מי יודע, אלו חיים אפשר היה לחיות.

ראדיש: אתה כותב שהיו בחייך רק שבע שנים מאושרות.

קרטס: אלה היו השנים משנת 1982 עד שנת 1989. בשנים האלה הייתי מאוהב, נעול, רק עבדתי. אלה היו חיים מאד יפים. הייתי תמיד מיואש. אף פעם לא היה לי מספיק כסף. לא היה לי רישיון נהיגה. הייתי בטוח שלעולם לא אוכל לקבל מכונית. זה היה עולמו המחריד של קאדאר.

ראדיש: מאוחר יותר התגוררת במלונות פאר, נסעת בכל העולם. למרות זאת היו שנות העוני והדיכוי שיא אושרך.

קרטס: בשנים האלה גיליתי את הספר הצהוב הקטן של קאמי, "הזר", שקניתי בשנים-עשר פורינט. זה היה בסיסי, קשה לי להסביר זאת, אבל בזה מצאתי את האושר שמתהוה מתוך הסבל. דרך קאמי למדתי להכיר את עצמי.

ראדיש: האם החיים תחת משטר קאדאר היטיבו עם הכתיבה?

קרטס: כן, בכל מקרה. נמצאתי במנוסה מהספרות הרשמית. ביליתי את רוב זמני בבריכת השחייה. השכנים שלי חשבו שאני מאמן שחייה.

ראדיש: בשנת 2002 זכית בפרס נובל, הפרס הספרותי הראשי, כפי שכינית אותו. כעת אתה כותב ביומנך: הפרס חיסל אותי.

קרטס: אני מתבייש, אבל כך זה באמת היה. הדבר דומה לגבי כל חתן פרס נובל שלוקח אותו ברצינות. גם קאמי חש לאחר קבלת פרס נובל שהוא מחוסל.

ראדיש: האם אפשר להתייאש ממיליון אירו?

קרטס: כשאת מביטה בי כעת את רואה מה יוצא מזה (צוחק).

ראדיש: לאחר קבלת פרס נובל לא היית מסוגל להסתכל לעצמך בפנים. אתה מכנה את עצמך שחקן שמחקה חיקוי גרוע את הסופר קרטס.

קרטס: נהייתי חברת מניות. מותג. המותג קרטס.

ראדיש: אינך אוהב לא את עצמך, לא את שמך ולא את חייך. זה המון.

קרטס: אני שונא את שמי. קרטס זה ניסיון חסר-אונים להסוות שם יהודי. לכן מעולם לא רציתי להשתייך למישהו. מעולם לא רציתי ילד. מעולם לא רציתי דירה כמו זו שאני יושב בה כעת.

ראדיש: ברור ששכחת שאתה אחד הסופרים הכי משמעותיים בספרות האירופית אחרי המלחמה.

קרטס: אותי הספרות לא מעניינת. ספרות היא עניין משני בחשיבותו.

ראדיש: מעולם לא היה חשוב לך ליצור ספרות גדולה?

קרטס: היה חשוב לי רק למצוא את השפה לטוטאליטריות, שפה שמראה איך אדם נטחן במנגנון ואיך זה משנה את האדם כל כך שאיננו מכיר עוד את עצמו ואת חייו. האדם המתפקד הולך לאיבוד. מעולם לא רציתי להיעשות סופר גדול. תמיד רק רציתי להבין למה האנשים הם כאלה.

ראדיש: לא עניין אותך לכתוב רומן טוב, לספר סיפור טוב?

קרטס: בכלל לא. כבר סיפרו את כל הסיפורים. זה אולי נשמע מוזר, אבל כל עבודתי עוסקת באדם המתפקד של המאה העשרים. לא הייתי צריך לקרוא את חנה ארנדט. כבר ידעתי הכל על הבנאליות של הרוע.

ראדיש: היריב הגדול שלך בספרות השואה היה הסופר הספרדי חורחה סמפרון שנפטר לפני שנתיים. אהבת את הרומנים שלו?

קרטס: באותו זמן שבו הופיע "הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט, הופיע "הטיול הגדול" של סמפרון, ונוכחתי כמה זה גרוע. מאוחר יותר פגשתי את סמפרון בפריס בקפה דה פלור, אדם נפלא. אינני רוצה לומר עליו מלה רעה.

ראדיש: מה לא מצא חן בעיניך ב"טיול הגדול"?

קרטס: סמפרון מנתח למשל את אילזה קוך. היא היתה מזכירה בבית חרושת לטבק, ומהיום למחר הפכה לאשתו של מפקד בוכנואלד, רחצה ביין מדירה והיה לה בחדר דירתה אהיל מעור אדם. עבור סמפרון היא תליינית, אבל לפסיכולוגיה הזאת אין מה לחפש ברומנים. טוטאליטריות משנה את האדם. הוא שוכח מיהו בעצם.

ראדיש: זה הנושא הגדול של חייך: הגמישות הכמעט אינסופית של האדם.

קרטס: בחייה האזרחיים למדה אילזה קוך שאסור לרצוח. וברגע שהיא היתה בבוכנואלד, לימדו אותה שרצח זו מעלה.

ראדיש: ובכלים המסורתיים של הריאליזם הפסיכולוגי אי אפשר לתאר את השינוי של המזכירה קוך למפקדת מחנה-הריכוז קוך?

קרטס: בדיוק. לא רציתי לעשות מהפכה בספרות, אבל זה הגילוי שלי.

ראדיש: מאין הקיצוניות שלך? האם מלכתחילה היית כל כך קיצוני?

קרטס: לא. כאדם צעיר כתבתי מחזות קומיים, הייתי עיתונאי בעיתונים סוציאליסטים וחשבתי שזה מוביל אותי לאמנות, אבל זה לא היה נכון.

ראדיש: מה הפך אותך לאמן?

קרטס: רגע אקזיסטנציאליסטי יחיד. הייתי בן 25. עד אז סיפרתי על אושוויץ רק אנקדוטות. יום אחד התבהר לי פתאם: אינני פשוט אדם ששרד את אושוויץ, אלא חויתי היסטוריה אדירה, ואת זה אני מוכרח לתפוס. משנייה אחת למשנה הפכתי לאדם שונה לגמרי.

ראדיש: אתה חייב את כל חייך כסופר לרגע יחיד? האם קרה לך משהו כזה גם מאוחר יותר?

קרטס: לא, רגע כזה יש רק פעם אחת. וזה היה אלמנטרי ולא ניתן להסבר. אלה רגעים כפי שחווים אנשים קדושים. זה לא קורה כל יום. אבל פעם אחת בחיים אדם חייב להבין היכן הוא חי ושהוא חי.

ראדיש: והרגע הזה היתוה ייעוד לכתוב?

קרטס: כן. אבל לו הייתי נגר, או מוסיקאי, הייתי חייב לבטא זאת בצורות האלה. אבל מכיוון שתמיד כתבתי – ובעצמי אינני יודע מדוע, אולי מפני שאחד מחברי לכיתה, שישב לידי, תמיד כתב שירים, היתה לי הכתיבה טבעית.

ראדיש: אז עשית הכל בחייך נכון ומילאת את ייעודך למופת.   

קרטס: השגיאה היחידה שלי שלא הוריתי בזמן על מותי. כעת כבר אינני יכול לשנות זאת.

ראדיש: כבר אין רגעים שבהם שוה לך לחיות?

קרטס: אני מאמין שכבר חויתי את כל הרגעים שלי, זה גמור, ואני עדיין פה.

ראדיש: על מה בחייך אתה גאה?

קרטס: שהבנתי את האדם המתפקד הזה. בכך אני באמת גאה. ויש גם דברים שמאד ריגשו אותי. הייתי פעם בפאפה, עיר הונגרית, לאחר שאנשי צלב החץ קרעו את ספריי. הכנסיה היתה מלאה שם, וכשנכנסתי עם רעייתי כולם נעמדו ושרו המנון כנסייתי.

ראדיש: המנון כנסייתי נוצרי?

קרטס: כן, למה? אני לא יהודי. אני לא שייך לזה.

ראדיש: בשני העשורים האחרונים היית גיבור של תרבות הזיכרון הגרמנית, דובר מבוקש בימי זיכרון, שורד אושוויץ מהולל. כעת לומד העולם מיומניך שחשת כל הזמן כ"ליצן שואה".

קרטס: זה הכיוון.

ראדיש: האם האזכרות בגרמניה הפכו קצת לתעשיית שואה?

קרטס: לא קצת, לגמרי.

ראדיש: אנדרטת השואה בברלין היא אתר פיקניק לתיירים.

קרטס: כן, זה מאד בלתי נעים. הוזמנתי לבוכנואלד, ראיתי שם אנשים צולעים בבגדי פסים. סר טעם.

ראדיש: ואתה חלק מעסקי הזיכרון האלה?

קרטס: עושים באנשים מה שרוצים.

ראדיש: יכולת לסרב.

קרטס: גם מלחמת העולם השנייה לא היתה חייבת להתרחש.

ראדיש: אתה ממלא את תפקיד העד וסובל מזה.

קרטס: אני קיבלתי את פרס הנובל לספרות רק מפני שרצו לתת פרס לספרות העדות. הזמינו אותי קודם לכן לשטוקהולם לשאת נאום, אבל בעצם רצו לדעת אם אני דמות מתקבלת על הדעת או שאני אוכל את הביצה המקושקשת שלי בידיים. אין הרבה מה לעשות נגד זה. אדם הוא חסר אונים נגד הכוחות האלה. רק בשבעים שנה לועידת-ואנזה הלכתי ברצון לוילה ואנזה.

ראדיש: מדוע?

קרטס: בכל זאת זו קריירה, מאושוויץ עד למקום שבו עמד גרינג. תארי לך את זה!

ראדיש: האם תעשיית הזיכרון לקחה ממך את הסיפור שלך?

קרטס: לי מספיק שיש כמה אנשים שהבינו את הסיפור שלי.

ראדיש: ובסך הכל...

קרטס: היו לי חיים מופלאים. קודם הייתי אסיר באושוויץ, אחר כך קיבלתי את אותות ההצטיינות האזרחיים הגרמניים הגבוהים ביותר, זה משעשע ובלתי מובן. אבל מותר לי להיות מאד ישר וכן? זה מספיק. היה לי הכל, כל מה שרציתי, נדמה לי שגם אינני רוצה לכתוב יותר. אני עוד מסדר את היומנים הישנים, זה מבדר אותי. אבל כשאני חושב על הלילות האלה פה... יש מלה שנקראת אהבה. עם זה הייתי ברצון מתחיל משהו חדש. אבל במה אני אמור לכתוב? הידיים שלי לא רוצות עוד. אני מאד עייף.     

וכעת נמצאה לו מנוחה נכונה.