אהרן אמיר בנו של דב ליפץ

ארבע שנים למות המשורר אהרון אמיר

(5 בינואר 1923 – 28 בפברואר 2008)

את הרשימה הזו החלטתי לכתוב כאשר קראתי את ההספדים על אהרון אמיר ז"ל, שהתרפקו על האנקדוטה שלפיה, כאשר נשאל אמיר מה היה שם משפחתו הקודם, ענה שאינו זוכר. כולם נהגו כאילו היתה זו מין צוואה שאין להפר. אפילו באתר של חתני פרס ישראל מתחילה הביוגרפיה של אמיר בהתגייסותו לאירגון האצ"ל. וגם מי שהזכירו כי אביו היה מנהל הוצאת "עם עובד" ומו"ל הוצאת "עם הספר", נמנעו מלהזכיר את שמו, כאילו היה זה סוד אפל. והרי אמיר לא באמת הסתיר את שמו המקורי, וגם בראיון שנתן לאלי אשד סיפר על הוריו, דב ובתיה ליפץ, לוחמים קנאים לשפה העברית, ובפרט על אביו דב שניהל את רשת החינוך "תרבות" בליטא וגם בישראל ניסה להקים גימנסיות עבריות, בטרם עסק במו"לות. גם על אהבתו למזרח הקדום אמר אמיר באותו ראיון שאולי עברה אליו בירושה, שכן בשנת 1919, בעת שחיזר אביו אחר אמו, תירגם למענה לרוסית את שירו של שאול טשרניחובסקי "על מות תמוז", והוא מצא תרגום זה שנים רבות לאחר מכן.

הראיון של אלי אשד עם אהרון אמיר:

http://www.keshatot.org/Index.asp?ArticleID=1220&CategoryID=104

ואכן אי אפשר לדון באישיותו המיוחדת ובפעלו של אהרון אמיר מבלי להתבונן בבית שגדל בו, ומלבד זאת ראוי אביו דב ליפץ להיזכר בזכות עצמו, ולא רק בזכות בנו יחידו, שהיה גאה בו מאד. וגם מעבר לרמת הפרט – דב ליפץ היה חלק מן העילית האינטלקטואלית של ציוני ליטא, שאהבת העברית והספר שלהם, שטופחה בתנאים קשים ובמאבק מתמיד בארץ מוצאם, בצל התרחשויות נוראות בלתי פוסקות, עד לאובדנה הנורא של יהדות ליטא בשואה, המשיכה לפרוח ולהפריח בארץ ישראל, ותרומתם לחינוך וליצירה העברית בארץ-ישראל ובמדינת ישראל גדולה ורבה. קרוב היה דב ליפץ אצל משפחת קלויזנר, הפרופ' יוסף קלויזנר וקרובו הד"ר ישראל קלויזנר, כולם מקורבים, עוד מפעילותם התרבותית והציונית בליטא, לחיים נחמן ביאליק, לשאול טשרניחובסקי וכמובן לזאב ז'בוטינסקי, וכבר היטיב לתארם בן משפחתם הצעיר מהם עמוס קלויזנר, הלא הוא עמוס עוז, שמפגשו כסופר בתחילת דרכו עם אהרון אמיר עורך "קשת" הוא כמעט מיפגש משפחתי, של בני הדור השני לחבורה האינטלקטואלית ה"ליטוואקית" הציונית-רוויזיוניסטית, הנלהבת בקנאותה לשפה העברית, חולמת על קיום עברי לאומי מודרני חילוני שיקים ממלכה עברית חדשה, שתקומם את חורבות ממלכת דוד ושלמה ותחיה את הוד המזרח הקדום שאבד ביסוריי הגלות. אחרי השואה ואובדנה הכמעט גמור של יהדות מזרח אירופה ובכללה יהדות ליטא, נמהלה בפעילותה האופטימית כל כך של החבורה הזו מידה גדולה של צער וכאב, ועל חלומות העתיד השתלטו מרורי הזיכרונות. ייסוד מדינת ישראל הגשים את חלומם הגדול, אבל הגשמת החלום הזה נמהלה בצער הנורא של האובדן שהיקפו הלך והתברר בשנים שלאחר המלחמה.

לצד האובדן הקולקטיבי איבד דב ליפץ בשואה את חמשת אחיו ואחיותיו: רחל, שושנה ושרה-עדינה, שמואל וצבי-מרדכי. להוריו שנפטרו לפני המלחמה, אהרון וציפורה – אהרון אמיר נקרא על שם סבו אבי-אביו – ולאחיו הנספים בשואה, הקדיש את הכרך השלישי של "יהדות ליטא" – מפעל שנתן לו את חילו במשך שנים רבות, יחד עם הקלויזנרים ומלומדים "ליטוואקים" רבים אחרים, שחברו יחד להקים יד לקהילת מוצאם שנמחתה מעל פני האדמה.

"קובנה משתרעת על חופו הימני של הניימן, בבקעה ארוכה וצרה מדרום לצפון, והיא מכותרת על ידי הנהר והוויליה יובלו. על חוף הוויליה, מול קובנה, שוכנת ויליאמפולי, היא "סלאבודקה". מעברו השני של הניימן, על גבעות עטופי ירק, נמצא הפרוור אלקסוט (בימי השלטון הרוסי השתייכה לפלך סובאלק, וחוק נפוליאון, שהיה קיים בפלכי פולין, היה שם בתוקפו). העיר נוסדה בשנת 1030 על ידי הנסיך הליטאי קוינאס, אשר על שמו נקראה. ראשיתה מצודה וארמון בה בקצה חצי האי, במערבו, במקום שהוויליה נשפכת לניימן."

                       דב ליפץ, "קובנה" מתוך "יהדות ליטא", כרך ג

במלים אלה פתח דב ליפץ את תיאור תולדותיה של קובנה היהודית באותו כרך שלישי של "יהדות ליטא" שכתב את רובו. כשאני קוראת את המלים האלה "גבעות עטופי ירק", "מצודה וארמון בה", עולות דמעות בעיניי. הרי זה קולו של אדם המתאר את עיר ילדותו האבודה, שאת מראותיה נצר בלבו, מעבר לזמן ולגורל.

ובמלים אלה סיים את סקירת תולדותיה של יהדות עירו:

"ב-1941 (15.8) נמצאו בגיטו ויליאמפולי (סלאבודקה) כ-30,000 יהודים, אשר ברובם המכריע חוסלו במשך 3-2 שנות הכיבוש הנאצי.

ויליאמפולי, עריסתה של קובנה היהודית במאות הקודמות, הפכה בשנים אלו קבר ליהדות זו. כך הגיעה לקיצה על חופיה של הוויליה היסטוריה של שש מאות שנה."

בן עשר היה אהרון אמיר כשעלה עם הוריו לישראל. ילד חכם ונבון בן עשר זוכר הרבה. בוודאי זוכר את דודיו ודודותיו, את בני דודיו ודודותיו שעמם שיחק בוודאי, כבן יחיד להוריו, שהתגורר עם משפחתו המורחבת באותה עיר קטנה יחסית. אחרי המלחמה, כשהוא כבר איש צעיר, התברר כי כולם ניספו.

מה פשר מחיקת העבר בהקשר הזה? מה פשר "מליטא איני זוכר דבר" שחזר ואמר? האם זו החלטה אידיאולוגית, או אין אונים רגשי להתמודד עם האובדן? ואולי רגשי אשמה? מועקת קוצר היד לסייע, להציל? התנצלותו של הנותר בחיים אחרי?

הוא לא היה יחיד בכך. רוב בני דורו הצטיינו בשתיקתם. על הקרובים הניספים לא דיברו מעולם. הוריהם לא יכלו למחוק באותה מידה – הרי חלק נכבד מחייהם עבר עליהם שם. הדרישה לזכור העיקה מדי, אולי קרעה בין הורים לילדים. ובמהרה נקלעה ישראל למלחמת השחרור. גם פה יש מלחמה, אמרה חמותי ששרדה את טרנסניסטריה ומסע המות למוהילב. זה היה יותר מדי. לרבים מן הניצולים היתה מלחמת השחרור המשכה של המלחמה שנדמה היה כי רק החלה, אך מעולם לא נגמרה.

אנחנו שנולדנו כבר אחרי הכל, במדינת ישראל שהיתה עבורנו עובדה מובנת מאליה, נזקקנו להרבה שנים בשביל להתחיל להבין ולצרף פרט לפרט לתמונה שמעולם לא הושלמה.

בכרך השני של "יהדות ליטא" כתב דב ליפץ על החינוך העברי והתנועה העברית בליטא העצמאית. הרבה כתב מניסיונו האישי: משנת 1925 ועד עלייתו ארצה בשנת 1933 ניהל את רשת החינוך "תרבות" בקובנה, רשת שהשתדלה ליצור ולקיים מערכת חינוכית שלמה, החל מגני ילדים ובתי ספר יסודיים, ועד גימנסיות עבריות וסמינרים למורים, ומעבר לכך קיימה חוגים ופעולות תרבות רבות ושונות.

"החינוך העברי בליטא לא היה פרי קוניונקטורה מדינית. הוא צמח על קרקע רוויה מסורת רוחנית של תורה והשכלה, הוא נוצר על ידי חברה שתפארתה היתה בעיקר לא על ענקי הרוח שהקימה והעניקה ליהדות הגולה, אלא על המוניה הספוגים אהבת תורה ודבקות במסורת ובמוסר והמושרשים עמוק בתרבות יהודית. נאמנותם של המונים אלה לערכים הלאומיים עמדה במבחנים רבים. היא לא התערערה גם בימי ה"השכלה", עם נפילתן של חומות הגיטו הרוחני ופריצתן של מגמות טמיעה והתבוללות בין יהודי מזרח-אירופה. ספרות ההשכלה בגרמניה, פולין וארצות אחרות, זעזעה את יסודות המסורת הרוחנית וסללה את הדרך להתנכרות לאומית, אך בליטא היו אופייה ומגמותיה אחרים לגמרי. עם כל הביקורת שהטיחה גם היא נגד תופעות חברתיות שליליות בקרב היהדות, הרי היא נשארה נאמנה לערכי היסוד הלאומיים ואף שימשה שופר להחייאת הלשון העברית וחלוץ לתנועת חיבת-ציון. ספרות זו סללה בזמנה את הדרך לציונות והכשירה את הקרקע לספרות העברית החדשה."

דב ליפץ, "החינוך העברי והתנועה העברית בליטא העצמאית 1920-1940", מתוך "יהדות ליטא", כרך ב

כך כתב דב ליפץ על משכילי ליטא, אך הדברים יכלו כמובן להיאמר גם על משכילי אודסה או קיבוצים יהודיים אחרים שההשכלה היתה מבחינתם מנוף להתעוררות הציונות. קיבוצים יהודיים משכילים-ציונים אלה היו קשורים כמובן זה עם זה, וליפץ מזכיר את ביקוריהם בקובנה של ביאליק, טשרניחובסקי, זלמן שניאור, נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין, זאב ז'בוטינסקי, דוד בן גוריון, שמעון דובנוב ואחרים.

אבל הקיבוץ היהודי בליטא עבר טראומה קשה גם במלחמת העולם הראשונה, כאשר במאי 1915 גורשו בפקודת הצבא הרוסי יהודי קובנה והאיזור לפנים רוסיה. חלקם חזרו לבתיהם עם הכיבוש הגרמני, ואחרים רק בשנים שאחרי המלחמה. רבים מהם מצאו שבתיהם נהרסו או יושבו בידי אחרים. הטראומה הזו של הגירוש הרוסי היתה אולי אחת הסיבות שיהודי ליטא לא מיהרו להימלט מפני הנאצים לברית-המועצות. רבים מהם בטחו בגרמנים שיתייחסו אליהם טוב יותר מן הרוסים, ושילמו על כך בחייהם.

הקמתה של רשת חינוך יהודית בליטא אחרי הגירושים והחורבן שחוו יהודיה במלחמת העולם הראשונה היתה כמעט נס. הדבר שאיפשר לדברי ליפץ את הקמת רשת החינוך היהודית היתה האוטונומיה שהעניקו הליטאים ליהודים לאחר הקמתה של ליטא העצמאית ב-1919. אבל תוך מספר שנים ביטלו הליטאים את רוב הזכויות האוטונומיות, ובתי הספר היהודים נאלצו להיאבק כל העת על העברית כשפת הוראה ועל עצם קיומם.

"גורם חשוב לביסוסו של החינוך היהודי היתה התנועה הציונית. השנים שלאחר "הצהרת בלפור" סימנו ראשיתו של מאבק ממושך על "הבית הלאומי" בארץ-ישראל. היו אלה שנים עקובות מדם, זיעה ומאמץ עליה. היו אלו גם שנים של התלהבות ציונית, מאמצי הכשרה ולבטי הגשמה. מעטים היו הקיבוצים היהודיים אחוזי להט ציוני כקיבוץ יהודי ליטא, ובעיקר הנוער שלו. בית הספר העברי השתלב במאמץ החלוצי והציוני של הציבור היהודי. הוא הפך חלק מההגשמה הציונית. בצירוף זה היה כוחו של בית הספר העברי משך עשרים שנה, על אף כל הקשיים הפנימיים והחיצוניים שעמדו בדרך התבססותו. אך בצירוף זה היה גם כוחה של התנועה הציונית והחלוצית בליטא.

אופייני לרשת החינוך היהודי היתה הספונטאניות בהקמתה. בתי הספר על כל שלביהם, ברובם הגדול, לא קמו ביוזמתם של "מרכזים" כגון מוסדות האוטונומיה או המפלגות, אלא צמחו ועלו ביוזמתם, מאמציהם, קרבנותיהם ועקשנותם של עסקנים מקומיים. הם היו יצירתם של הורים (היו גם מקרים שקמו ביוזמת תלמידים). הם שדאגו לקיומם, הם שייצגו אותם כלפי חוץ, הם שקבעו את השתייכותם ל"זרם" זה או אחר. אם מייסדיו היו אנשי ה"אגודה" [אגודת ישראל], הרי בית הספר נמנה על רשת "יבנה", הן בתוכנו החינוכי ובהרכב מוריו הן בשייכותו האירגונית. בתי ספר בשפת ההוראה אידיש הצטרפו לזרם האידישאי ולארגונם של בתי ספר אלה. אך רובם של מוסדות החינוך הוקמו על ידי עסקנים ציוניים והשתייכו לזרם "תרבות", שפירושו היה בית ספר עברי, חילוני וציוני."

דב ליפץ, "החינוך העברי והתנועה העברית בליטא העצמאית 1920-1940", מתוך "יהדות ליטא", כרך ב

עברי, חילוני, ציוני – אלה היו שלושת העקרונות של המשכילים הליטאים שהתבטאו לא רק ברשת מוסדות החינוך "תרבות", אלא בכל תחומי חייהם. הם נלחמו ביידיש, וגם בחינוך המסורתי בחדרים ובישיבות.

  

"המפעל החינוכי היהודי כלל רשת ענפה של בתי ספר ששפת ההוראה ברובם היתה עברית ובמיעוטם – אידיש. אמנם, האידיש היתה שפת הדיבור של ההמונים, אבל לאידישיזם כאידיאולוגיה לא היו שורשים במציאות החברתית והרוחנית של יהודי ליטא. המפלגה הלוחמת לאידיש, היינו ה"בונד", לא היתה קיימת בליטא העצמאית. כאן לא היו לאידיש "טוענים" חזקים שהתבססו על שכבות חברתיות. היא לא הפכה "נשק" סוציאלי כמו בפולין. היא לא קסמה להמוני העם כלשון הוראה וחינוך. אך אין זאת אומרת שלא היו בליטא חסידי אידיש. גם בליטא היו קבוצות מאורגנות, אשר דגלו בשפת אידיש כסיסמה לאומית-עממית ולחמו על זכותה של "שפת האם". היו קבוצות שמאלניות ואנטי-ציוניות, שהאידיש שימשה להם נשק במלחמתם נגד הציונים והציונות. היו אלה חוגים המאורגנים ב"קולטור ליגה" השמאלית ובמפלגת ה"פאלקס-פארטיי". אך מבחינה כמותית ואיכותית השפעתן של הקבוצות האלה היתה מצומצמת, כפי שהדבר הגיע לביטוי בבחירות לסיים, למוסדות האוטונומיה, לוועדי הקהילות וכו'. המאבק על לשון ההוראה בבתי הספר היהודיים לא קיבל בליטא צורה חריפה וקנאית כמו בפולין ולטביה. ההגמוניה הציבורית ברחוב היהודי היתה בידי הציונים. העיתונות המשפיעה היתה הציונית. רובם של צירי היהודים בסיים ומנהיגי הציבור היהודי היו ציונים. על אף הניגודים הפנימיים בין המפלגות הציוניות, הרי כולן היו מאוחדות בשאלת העברית כשפת ההוראה היחידה בבתי הספר של המיעוט היהודי."

              דב ליפץ, "קובנה" מתוך "יהדות ליטא", כרך ג

ניכר בדב ליפץ שאינו מחבב את ה"שמאלנים", שהוא מזהה עם האנטי-ציונים. כמובן שבקרב התנועות הציוניות היו גם תנועות שמאלניות כמו השומר הצעיר, שהיה פעיל מאד בליטא.

"פעולותיו של ה"שמאל" היו מוגבלות ומצומצמות, הן בגלל מיעוט השפעתו על הציבור והן מחמת האיסור הרשמי על קיומו משך שנים רבות. השמאל הקומוניסטי יצא מהמחתרת רק עם השתלטות הסובייטים על ליטא (1940). אותה שנה הועברו מוסדות החינוך והתרבות היהודיים לידי קומוניסטים יהודים."

                    דב ליפץ, "קובנה", מתוך "יהדות ליטא" כרך ג

אבל שנה לאחר מכן נפלה ליטא לידי הנאצים ורוב יהודיה נרצחו.

*

כשפגשתי את אהרון אמיר לראשונה פנים אל פנים לא הותיר עלי רושם חיובי ביותר. היה זה בערב של אגודת המתרגמים, ובמיוחד זכורים לי דבריו שהרגיזו אותי, וגם כמה מחבריי, באופן מיוחד: אמיר ביטא את שנאתו לתלמוד ולשפה הארמית ש"מזכירה לו יידיש". והרי אמיר ששלט היטב לא רק בעברית אלא גם בערבית היה חייב לדעת שהארמית היא אחותן של העברית והערבית, שפה שמית מובהקת, ואין לה דבר עם היידיש, שמרבית שורשיה שאובים מן הגרמנית הדרומית. השנאה הזו לתלמוד היתה מורשת תנועת ההשכלה הברלינאית, שהטמיעה את תפיסתה האנטישמית של ההשכלה הגרמנית, אשר על פי מסורת האנטישמיות הנוצרית ראתה בתנ"ך חלק מכתבי הקודש, אך שללה לחלוטין את כל הספרות הרבנית שיצרה היהדות לאחר הולדת הנצרות. הזיהוי המגוחך הזה של התלמוד עם שפת היידיש אין לו כמובן דבר עם אהבת המזרח הקדום – התלמוד על שני חלקיו הוא יצירה מזרחית בהחלט, המשקפת את נופי בבל וארץ ישראל ואין לה דבר וחצי דבר עם אירופה. השנאה לתלמוד, כמו גם ליידיש, מקורה במאבקם של המשכילים בחברה היהודית המסורתית, זו שדיברה יידיש ודבקה בתלמוד ובמסורת הרבנית, וראתה ב"ברלינרים", אותם משכילים שביקשו לשנות מדרכי המסורת, מתפקרים ופורצי גדר לכל דבר.

המשכילים החילוניים, שהושפעו מאד מן ההשכלה הברלינית, אימצו בתיווכה לא מעט מן התפיסות האנטישמיות של ההשכלה הגרמנית, ושנאת התלמוד כמו שנאת הדיבור היהודי-גרמני עם ה"אוי ויי" האופייני שלו, מקור בלתי נלאה ללגלוג אנטישמי, היתה חלק בלתי נפרד גם מעולמם של משכילי ליטא, שהתנועע בין ההשכלה הגרמנית להשכלה הרוסית, שתי התרבויות שהתחרו על השליטה בליטא וסופן שהביאו חורבן על יהודיה. את הכמיהה לארץ התנ"ך והסלידה מעולמה המסורתי של יהדות אשכנז שאיפיינו כל כך את העברים, שכונו בלעג "כנענים", אי אפשר להבין מתוך עיסוק בארצות קדם. לשם כך יש לחזור לתנועת ההשכלה העברית בליטא, פולין ורוסיה, ולהבין את מקורותיה, אהבותיה ושנאותיה של התנועה הזו, שאותן הורישה לציונות שצמחה ממנה.

רק כך אפשר להבין את פשר שירו של ביאליק "המתמיד", שביקש לגונן על בית המדרש היהודי מן השנאה המשכילית הזו, ודרכו היתה דרך הגישור בין עולם התלמוד והאגדה שאהב בכל נפשו לבין ההשכלה העברית שאף היא היתה קרובה מאד ללבו והוא תרם לה כה הרבה. קשה היתה לביאליק קנאותם של כמה מחבריו הציונים שהתקשו לשלב את עולם המסורת עם המהפכה הציונית. המשכילים ה"ליטוואקים" היו קיצוניים בהרבה מביאליק הנוח לבריות. והנה העולם שנלחמו בו מלחמת חורמה נמחק מעל פני האדמה, והותיר אותם מבולבלים משהו, ועמוסים רגשי אשמה. האם הקנאות ומחיקת הזיכרון היו סוג של התמודדות ללא התמודדות? האם ההתמסרות למיתוסים של בבל ואכד היתה דרך להשתיק את זעקתה של הגולה הנרצחת, זעקה שעלתה השמיימה ולא נתנה לאוזניים מנוח?

"שני ענפים מגזע ישראל, שנפרדו בארץ הפרת, בסערת מחלוקת ובאש שנאה, נפגשו שוב על גדות הניימן הצונן וחיו זה בצד זה למעלה מחמש מאות שנה.

 האיבה העזה שפרצה בימי לידת הכת החדשה הלכה ונחלשה לאט לאט ובמאה האחת עשרה התחילו שני המחנות מגלים נטייה להתקרבות ולהבנה הדדית. מגמה זו הלכה והתבלטה בליטא גם במאות המאוחרות (ביחוד במאה השבע-עשרה). הקראים ראו את עצמם כ"אחיהם" של הרבניים והדגישו אחוה זו בכל שעת כושר, ואף שכניהם הנוצרים ראו את הקראים כיהודים סתם.

הרבנים העריכו את נאמנותם של הקראים ללשון הקודש, את געגועיהם לארץ הקודש ואת אדיקותם בתורה שבכתב. אין ספק כי היה בדברים אלה כדי לקרב את הלבבות ו"לאחות את הקרעים שלא נתאחו" בדורות הקודמים."

                    דב ליפץ, "הקראים בליטא" מתוך "יהדות ליטא", כרך א

בכרך הראשון של "יהדות ליטא" בחר דב ליפץ לכתוב דוקא על הקראים בליטא, ובמיוחד על הקהילה המפורסמת בטרוקי, שמוצאה מן הקהילה הקראית בחצי האי קרים.

"על מוצאם הגזעי של הקראים בליטא קיימות סברות שונות: כמה מלומדים מייחסים אותם לתושביה העתיקים של טברידה ויש הרואים בהם צאצאי הכוזרים, או שבט קומני. אך דעתם של רוב החוקרים היא כי הקראים היו תערובת של יהודים עם שבטים שונים. אנתרופולוגים איטלקים, שחקרו את שרידי הקראים בליטא ופולין שנים מעטות לפני מלחמת העולם השנייה, הגיעו לידי מסקנה כי בעורקיהם נוזל דם יהודי וטטרי בתערובת גבוהה: טיפוסם שמי בתערובת טטרי."

                                   דב ליפץ, "הקראים בליטא"

הקראים הם כמובן יהודים גמורים שנפלגו מקהילת יהודי בבל ומחמת קנאותם לא התערבבו באחרים, וליפץ לא נסמך על מחקר היסטורי מדעי. גם הדי-אן-איי לא היה ידוע באותם ימים ולא היו בדיקות שיכולות להעיד על מוצא גנטי משותף. שיטות המחקר של החוקרים שמזכיר ליפץ לא היו בדיוק מדעיות, בלשון המעטה, ושירתו בעיקר בעלי דעות גזעניות כאלה ואחרים. אך נראה כי ליפץ דוקא חיבב את הרעיון של תערובת יהודית-טטרית, שחזרה וחיברה את היהודים למזרח, לאסיה הנכספת. אהדתו לקראים קשורה מן הסתם אף היא במורשת האנטישמית של ההשכלה, שכמו הנצרות, אהדה את שנאתם של הקראים לתלמוד וליהדות הרבנית, והתפעלה מדבקותם בתנ"ך, מבלי להיות מודעים לכך שפרשנותם של הקראים לתנ"ך קרובה לפרשנות התלמודית-רבנית ולא לאמונות הנוצרים. אך לא זו בלבד: כמו כמה מן הרבנים העריך גם ליפץ את נאמנותם של הקראים לשפה העברית, לתורה ולארץ ישראל, אם כי נאמנות זו, כמו אצל היהודים הרבניים, היתה לא פעם מן השפה ולחוץ. רב היה צערו על שהשכנות בין קראים לרבניים בליטא לא הולידה מיזוג של "שני הענפים מגזע ישראל שנפרדו בארץ הפרת":

"המרירות שנצטברה בלב הקראים, מתוך המאבק על זכויותיהם ומתוך הרגשת נחיתותם הרוחנית והכלכלית במחיצת "אחיהם הרבניים" ותלאות הזמן, הניעו אותם להתרחק מהם ואפילו להתנכר להם, בשעה שנדמה להם שהתנכרות זו שכרה בצדה. כך, למשל, ביקשו הקראים מפלט בחוקי המדינה ובחסות השליטים הרוסים שפרשו את כנפיהם על ליטא.

מרירות זו בלב האבות הבשילה ענבי רוש שאכלו בנים ובני בנים. כל פרשת הפגישה שבין שני שבטים יהודים, שנפרדו על נהרות בבל, וחזרו ונפגשו על גדות הניימן, ולא השכילו להגיע שוב לידי אחדות ומיזוג, היא אפיזודה טרגית בחיי ישראל, שסופה נעוץ בתחילתה."

           דב ליפץ, "הקראים בליטא", מתוך "יהדות ליטא"

ואכן רוב מאמרו, המתבסס על התיעוד ההיסטורי, מוקדש לעימותים ולמאבקים בין יהודים רבניים וקראים בליטא על תשלומי מסים, מעמד ופרנסה:

"יקתרינה השנייה, מלכת רוסיה, שיחררה (1795) את הקראים מהמסים הכפולים שהיו מוטלים על היהודים. כן התירה להם רכישת נכסי דלא ניידי. מאז התחילו שלטונות רוסיה להפריד בין הקראים והרבניים ולהפלות את הראשונים לטובה, להלכה ולמעשה. בשנת 1827 שוחררו הטטרים בקרים מהשירות בצבא ושנה לאחר מכן שוחררו גם הקראים בליטא ובווהלין. כשגורשו היהודים מסבסטופול וניקולאיב בשנת 1820, נאמר בפקודת השלטון הרוסי כי אין הגזירה חלה על הקראים.

הקראים בקרים שזכו מהנחות אלה מצד השלטונות, עוררו את אחיהם בליטא ופולין שיפנו גם הם בתזכירים אל השליטים הרוסיים ויבטיחו להם את נאמנותם למשטר, תוך השתייגות מן הרבניים. ואמנם פנו הללו לשלטונות הרוסיים והדגישו שאין הם מכירים בתלמוד והם נבדלים מהרבניים באורח חייהם, נימוסיהם, אהבת העבודה ונאמנות לכתר. ואכן הצליחו גם הקראים בטרוקי להשיג פקודה מהשלטון הרוסי (1835) לגרש את הרבניים מעירם על סמך זכות הישיבה שניתנה לקראים בלבד.

השלטונות הרוסיים נענו להשתדלות הקראים וכינו אותם "קראים רוסים בני הברית הישנה" (במקום "יהודים קראים"), לאחר זמן נקראו בשם "קראים" סתם."

               דב ליפץ, "הקראים בליטא", מתוך "יהדות ליטא"

החלק הבעייתי יותר של המאמר הוא זה העוסק בתקופת השואה:

"מספר הקראים בליטא ובפולין הגיע בשנת 1932 לאלפיים נפש בלבד – אוכלוסיה זעירה וזניחה לעומת מיליוני היהודים בפולין, ורק כמה מאות מהם לעומת רבבות יהודי ליטא – נראה כי מספרם הקטן, שהקשה על קיומם בימים רגילים, פעל לטובתם בתקופת השואה.

על הקראים בליטא בימי מלחמת העולם השנייה ולאחריה ידוע לנו מעט מאד. לפי הידיעות שהגיעו בשעתן משטחי הכיבוש הנאצי, נדרשו ד"ר ל. לנדאו (קרקוב), ההיסטוריונים בלבן ושיפר (בגיטו ורשה) וקלמנוביץ (בגיטו וילנה) להכין תזכירים על מוצאם הגזעי של הקראים. בתזכירו של ד"ר לנדאו הובלטה דעתם של חכמי הקראים, שעמדו על מוצאם המונגולי. גם תזכיריהם של בלבן, שיפר וקלמנוביץ הדגישו את המוצא הטוראני של הקראים ומחבריהם המליצו לקבל את דעתם של הקראים.

אם בהשפעת תזכירים אלה – ואם לפי הוראות שנתקבלו "מגבוה", על כל פנים לא נידונו הקראים על ידי הנאצים כיהודים וניצלו מרדיפות והשמדה. יהודים בגיטו וילנה (וגם בגיטאות אחרים), בניסיונותיהם להציל את חייהם, השתדלו להשיג תעודות מזויפות של קראים. אך הקראים שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודים והמציאו להם את רשימות בני עדתם. על יסוד רשימות אלה נתפסו ה"קראים" בעלי התעודות המזויפות והוצאו להורג."

                  דב ליפץ, "הקראים בליטא" מתוך "יהדות ליטא"

למרבה הצער אין ליפץ מספר לנו מהו המקור שעליו הוא מבסס את הדברים החמורים והנוראים האלה. גם המקורות הביבליוגרפיים שהוא מצטט, ובראשם ההיסטוריון מאיר בלבן, כולם מלפני מלחמת העולם השנייה, ומאין ידע, כי כך אכן אירע את הקראים והיהודים בשנות המות, איני יודעת – אולי הסתמך על סיפורי ניצולים. אם יש בידי מי מהקוראים לאמת או להפריך את הדברים הללו, הריהו מוזמן לעשות כן.

וכך מסתיים המאמר:

"אחרי המלחמה, ובעיקר עם קום מדינת ישראל, עלו לארץ ישראל רבים מהקראים מארצות המזרח (בבל, מצרים). אך ממזרח אירופה (פולין וליטא(, לא עלה אף קראי אחד."

ואולי לא היה כבר מי שיעלה? האם יש עוד קראים בפולין וליטא? תעלומה היא עבורי.

*

דוקא בשנת חייו האחרונה הזדמן לי להתכתב עם אהרון אמיר, ודוקא ההתכתבות הזו שלא הניבה תוצאות גרמה לי להתפייס עמו בלבי. כשראה שהזכרתי את אבי, השופט יוסף מרגלית ז"ל, שלח לי הודעת דואר: "השופט יוסף מרגלית ז"ל זכור לי כחברי לספסל הלימודים באוניברסיטה העברית". ואכן כמוהו למד גם אבי באוניברסיטה את השפה הערבית.

ידעתי שאבי מעולם לא הזכיר אותו, והיה ברור לי שלא היו וגם לא יכלו להיות חברים קרובים. לבו של אבי הלך שבי באותם ימים אחר הקומוניסטים, והוא חבר בכך למי שעתיד היה להיות לימים מורי האהוב ומגדולי ההיסטוריונים של ישראל, הפרופ' שמואל אטינגר ז"ל. עוד בטרם מלאו להם שלושים שנה היו עתידים שניהם להפנות עורף לקומוניזם, שעם השנים גילו את טבעו האמיתי. אך באותם ימים פנאטים של ערב המדינה, ספק אם היה חיבור בין אבי הקומוניסט ולוחם בגדוד מוריה של חטיבת עציוני, מעריץ גדול של יצחק רבין ויגאל אלון הפלמ"חניקים, ומאמין גדול כל ימיו ב"אחוות עמים" ו"אחוות מעמד הפועלים", לבין אהרון אמיר איש הלח"י ו"ועד הנוער העברי", למעט מחוות של נימוס – גם אהרון אמיר וגם אבי היו אנשים מנומסים. ראיתי איפוא בדבריו של אמיר על אבי מחוות ידידות טובת-לב, וחשבתי שאהרון אמיר, שהלך במידה רבה בדרכי אביו דב ליפץ, אותו משכיל ליטוואק שהיה קנאי לעברית ולציונות אך לבו בכה כל הימים על הגולה שאבדה וכל משפחתו בתוכה, היה איש קנאי לרעיונותיו החריגים, ואולי גם אהב לשחק איזו דמות תיאטרלית של אינטלקטואל קנאי, בעודו מפריח טבעות עשן ממקטרתו הנצחית או שואף ממנה בטקסיות חגיגית, אך לבו היה לב טוב, הליכותיו נעימות, וחוש ההומור הנצחי שלו מצטחק יותר מאשר מלגלג. לכאורה אופיו והליכותיו של אדם מתים יחד עמו, אבל בליבות האנשים שהכירוהו נחרתים אופיו והליכותיו של אדם יותר מכל, והם שעולים לראשונה בדעתם כאשר הם מעלים את זיכרו.   

וראו גם הראיון היפה של דרור אידר עם אמיר לפני מותו:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1067195.html

         

לאה גולדברג - מכתבים מנסיעה מדומה

כתבתי על לאה גולדברג ונזכרתי ברשימה ישנה שכתבתי לפני מספר שנים, כשקראתי לראשונה את "מכתבים מנסיעה מדומה" בהוצאה מחודשת ב"ספריית פועלים", שהתקינו אברם קנטור וגדעון טיקוצקי. ואף כללו בו שני פרקים גנוזים, ויפה עשו. שמחתי כל כך בספרון הזה, אבל בה בעת הפריע לי מאד גודש ההערות והביאורים, שחלקם, למרות הכוונות הטובות, שגויים, וחלקם מכבידים כמו משקולות על הספר הקטן הזה שלכאורה מפרש הכל, ובה בעת מסתיר, אבל נדמה לי שההסתרה כאן היא חלק מן הכתיבה המרומזת, המגלה טפח ומסתירה טפחיים, ואין צורך לקרוע ביד חזקה מדי את מסך המיסתורין. אמנם זהו ספר ביכורים שכתבה גולדברג בראשית שנות העשרים לחייה, אבל גם קסמה וגם עומק מחשבתה של המחברת כבר ניכרים בו, שלא לדבר על אופקיה הרחבים, ויש בו אמירה שכדאי להקשיב לה.

זהו ספר געגועים ופרידה מאירופה, במיוחד מגרמניה ומהתרבות הגרמנית, שנכתב לאחר עליית הנאצים לשלטון, ובנסיעה המדומה הזו מדמיינת לאה גולדברג את ברלין שממנה נפרדה זמן לא רב קודם לכן – בתחילת שנות השלושים למדה לאה גולדברג באוניברסיטאות של ברלין ובון, והספיקה לסיים את לימודיה ולחזור לליטא, משם עלתה בשנת 1935 לארץ-ישראל – כשברלין בדימיונה מכוסה כעת בצלבי-קרס, כשהיא מודעת לכך שלברלין בשלטון הנאצים, ברלין שעד כה היתה עטופה מבחינתה בחמדת הזיכרון הסטודנטיאלי שאנשים שומרים למקומות לימודיהם, לא תשוב, וכשהיא מרגישה שכעת גם על התרבות הגרמנית שאהבה צריך להסתכל במבט שונה, כי עליית הנאצים לשלטון שינתה הכל, וצר לה על כך שברלין נפלה לידי הנאצים – "אני חסתי על הקיקיון הזה שלא עמלתי בו, שאבות אבותי לא נטעו אותו." היא אומרת – כי ברלין אבדה לעצמה ואבדה גם לה, למי שבתקופת לימודיה חרשה את רחובותיה ובתי הקפה שלה, וכעת איננה עוד לאה אלא רות היא, שעזבה לנצח את עמה ואת מולדתה ואימצה לה ארץ אחרת ועם אחר. עד עליית הנאצים נראתה העלייה לארץ-ישראל כמשהו שיש חזרה ממנו, אפשרות השיבה לאירופה עמדה פתוחה בפני העולים-המהגרים. עם עליית הנאצים לשלטון נחתמה הפרידה מאירופה, הפכה ממשית וכואבת. הגשר המחבר לאירופה קרס והעלייה לארץ הפכה לדרך אל-חזור. ודוקא הסופרת הצעירה הזו, בשנות העשרים המוקדמות שלה, ביטאה את האימה שעוררה הפרידה מאירופה באופן כה כן, שסופרים מבוגרים יותר לא העזו לבטא, מחשש שגעגועיהם לברלין שהפכה נאצית יהיו ללעג, והרי אי אפשר שלא יהיו לאנשים געגועים לארצות מולדתם ונעוריהם ולימודיהם ויצירתם וחייהם, והלעג אין לו מקום. גדולה היא האימה שחש אדם כשמקום שהיה חלק מזהותו נקרע ממנו ומתנכר לו. השאלה האם רות קיימת היא השאלה האם יכולה לאה גולדברג להתקיים בלי המקומות שעיצבו את זהותה ושתרבותם היא תרבותה, האם היא אכן יכולה להפוך מלאה לרות, ומה הדבר אומר על קיומה של לאה, כי סופר שמפקפק בקיום הדמות שהוא רוקם, מפקפק בקיומו שלו, מפקפק בזהותו.

כך חשתי בקריאה ראשונה של הספרון המקסים הזה וכך אני חשה ביתר שאת, כשאני כותבת לאחר שנתוודעתי לאותה ביקורת שכתבה לאה גולדברג כשבע שנים מאוחר יותר על המחזה "בת-יפתח" שהיא ביקורת מטלטלת של מי שמצוי היטב בתרבות הגרמנית, אבל חש שהנאציזם מחייב גישה שונה ומחשבה שונה לדברים, שדברים שהיו יכולים להתקבל ללא הצל המאיים הזה, אינם יכולים להתקבל עוד.

ככל שיש בלאה גולדברג נוסטלגיה, הרי ברלין שלה, כמו שאר ערי אירופה שהיא מתארת, כלל איננה מקום נוסטלגי:

"בלילה, ליד חלונות בית-המסחר סובבו זונות מצוחצחות, עטופות פרוות, נעולות נעליים גבוהות המגיעות עד ברכיהן. אדומות, צהובות, שחורות. זוכרת אני, כמה נדהם מוחי בן התשע-עשרה, כשנודע לי כי כל צבע נעליים סימן הוא ל"סוג" מסוים של זונות. השחורות – לסדיסטים, הצהובות – למזוכיסטים, האדומות – "סתם". המיון הזה רדף אחרי כחרפתי הפרטית. רבות לא יכולתי אז לסלוח לו, לאדם. עכשיו לא היה הדבר מדהים אותי, אף כי עודני, לתמהונך הנצחי, שייכת לטיפוס האנשים היודעים להשתומם ולהתבייש. פנימיותי לא הפכה עדיין בית-חרושת לחיוכים סקפטיים על כל צרה שלא תבוא. אך דברים כמו אלה --- בצפון העיר ועל כיכר נולנדורף מטיילים נערים מקושטים ומפורכסים ומחכים לקונה. הם יכלו עוד לשמוע את אגדת אמא על נקמת העז בזאב ולהאמין, כי יש בעולם עזים ישרות ומנצחות. הם יכלו לשבת על ספסל בית-ספר ולקרוא את המאמר הראשון על האנרכיזם --- בבתי-מרזח המסואבים, במזרח העיר בוכות ילדות קטנות, כשמכים אותן אהוביהן על שהיו "מובטלות" במשך הלילה: שותות בירה ובוכות, בוכות ושותות בירה – אלה ואלה – מה נורא יותר?"

ברחובות חסרי-הרחמים של ברלין הלילית שבהם היא מטיילת בדימיונה, רודף אחריה שירו של אריך קסטנר, שאולי הוא רֶמֶז שגולדברג שותלת בסיפורה, כשהיא מצטטת רק את שלוש השורות הראשונות שלו:

Nachts sind die Strassen so leer

Nur ganz mitunter

Markiert ein Auto Verkehr

והנה אני מתרגמת לכם כאן את השיר בשלמותו:

אֶרִיךְ קֶסְטְנֵר / לֵיל סְתָו לְדֻגְמָה

בַּלַּיְלָה הַרְחוֹבוֹת כֹּה רֵיקִים

רַק לִפְרָקִים

מְכוֹנִית כְּאִלּוּ שָׁטָה.

חַשְׁרַת עָלִים צִבְעוֹנִים

מְרַשְׁרְשִׁים לָהֶם מַטָּה.

הֶעָלִים זֶה אֶת זֶה רוֹדְפִים

בְּלִי רוּחַ הֵם עָפִים

מְרַשְׁרְשִׁים כִּנְּיָרוֹת וְרוֹדְפִים

וּלְחֻקִּים סוֹדִיִים מְצַיְּתִים

לַמְרוֹת שֶׁהֵם כְּבָר מֵתִים.

בַּלַּיְלָה הָרְחוֹבוֹת כֹּה רֵיקִים.

הַפָּנָסִים כְּבָר אֵינָם דּוֹלְקִים.

הַהוֹלֵךְ מַקְשִׁיב רֹב קֶשֶׁב 

יָכֹל הָיָה לִשְׁמֹעַ אֶת הָעֵשֶׂב גָדֵל

לוּ צָמַח בָּרְחוֹבוֹת עֵשֶׂב.

הָרָקִיעַ קַר וְרָחָב

יָרַד שֶׁלֶג בִּשְׁבִיל הֶחָלָב

אָדָם שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו

כְּאִלּוּ הָיוּ צַעֲדֵי אֶחָיו

וְצוֹעֵד עִם עַצְמוֹ יַחְדָיו.

בַּלַּיְלָה הָרְחוֹבוֹת כֹּה רֵיקִים

הָאֲנָשִׁים נִרְגְּעוּ

עַכְשָׁיו הֵם יְשֵׁנִים שְׁנַת יְשָׁרִים

וּמָחָר שׁוּב יִקְרְעוּ

אִיש אֶת רֵעֵהוּ לִגְזָרִים.

עכשיו, כשאני קוראת בעקבות לאה גולדברג את השיר הזה, אני חושבת שוב על מה שמטריד אותי כבר זמן מה: כתבתי על הכללתם של פרנץ קפקא ומכס ברוד ב"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים" שהתקין הרייך השלישי, וכשחיפשתי את שמו של קפקא מתחת לאות K מצאתי שם גם את אריך קסטנר, ותמהתי לעצמי מה היה להם לנאצים כנגד מחברם של "לוטה [אורה] הכפולה" ו"אמיל והבלשים", אולי נראה להם אנושי מדי, ועכשיו אני חושבת כמה מעט אני מכירה את שיריו הנשכניים שאני מתוודעת אליהם אט אט, וכעת אני חושבת שאף דמותה של לאה גולדברג, מבקרת מחמירה וחמורה שכמותה, הפכה אצלנו, שגדלנו על "איה פלוטו" ו"דירה להשכיר" ו"אורי כדורי", למין דודה חביבה שכזו, ואנחנו שומרים לה חיבה כאילו היתה מין גננת מיטיבה, שזה נחמד לכשעצמו, אבל מאד מצמצם את אישיותה ופועלה.

והרי תמיד היתה בה היכולת הזו, להביט על עצמה מן הצד, להיות תמימה ובה בעת ללגלג על תמימותה שלה, כמו בחמשיר ששירבטה לדבריה בעת טיול משותף על חופי הריין עם ידידה ההודי שנתהילל, שבמיפגשם הדימיוני בקלן הוא מצטט לה אותו:

Sie schauten traumerisch in die Ferne,

Ich streichelte das Gras mit zaertlicher Hand.

Sie dachten an eine Josephine, Karoline oder Erne,

 Ich suchte am taeglichen Himmel die Sterne

Und war veraergert weil ich keine fand.

מַבָּט חוֹלְמָנִי שָׁלַחְתָּ הַרְחֵק מֵהֵנָה

אֲנִי אֶת הָעֵשֶׂב בְּרֹךְ לִטַּפְתִּי

חָשַׁבְתָּ עַל יוֹזֶפִינֶה, אוֹ קָרוֹלִינֶה, אוֹ אֶרְנָה

אֲנִי אֲחַרֵי כּוֹכָבִים בִּשְׁמֵי הַיּוֹם רָדַפְתִּי

וּכְשֶׁלֹא מְצָאתִים כְּלָל, זָעַפְתִּי.

ובתרגום בהוצאה המחודשת תורגמו בטעות השורות המתייחסות לגבר בלשון נקבה, וניטשטשה ההבחנה החדה בין אתה, הגבר, לאני, האשה, אתה שנמשך לנערות הגרמניות, ומתייחס אליי המאוהבת רק כאל ידידה, שזה סיפור חייה של לאה גולדברג. ומיד אחר כך הם פוגשים במסעם הדימיוני בקלן את אנשי פלוגות הסער שרים שיר נאצי – והמחשבה על המתרחש במה שנהייתה גרמניה מעכירה את זיכרון הטיול עם שנתהילל האהוב, שלאה גולדברג הצעירה חשבה לגבר אקזוטי וקינאה במשיכתו לנערות הגרמניות, והוא נהנה לעורר את קנאתה.

ציטוטי השירה המרובים בספר אינם התפארות ריקה, אלא דרך לומר את הדברים שקשה לה לנסח בעצמה כפשוטם, ובהם האמירות הקשות ביותר, על עצמה ועל זולתה ועל המצב בכללו:

Cest livret voult dicter et faire escripre

Pour passer temps, sans courage villain;

Ung simple clerc, que l'en appelle Alain.

Qui parle ainsi d'amour pour oyr dire.

"את הספר הזה הכתיב והעתיק / כדי לבטל את הזמן, הנבזה וחסר העוז,/ קלריקוס פשוט אשר שמו נקרא אלן, / והוא מדבר על האהבה ממשמע אוזניים בלבד..."

כך מתרגמת לאה גולדברג את "אותה אהבה המתוארת בספר השירים העצוב ההוא, שיכול לשמש מוטו לכל סִפרִי ונכתב לפני חמש-מאות שנה" – ספרו של אלן שרטיה, מחנכו של מלך צרפת לואי האחד-עשר. תרגום זה אינו מתחייב כלל. אפשר להבין את הדברים גם כך:

"את הספר הזה הזמין והורה לכתוב / כדי לבלות את הזמן, עם-הארץ עלוב-נפש / כומר פשוט אשר שמו נקרא אלן / שמדבר איפוא על אהבה למען ישמעו."

תרגומה של לאה גולדברג, תרגום אפשרי אם כי חופשי למדי, כמו ציטוטיה ותרגומיה האחרים בספר מיצירות אהובות, רובן שגורות מאד בפי המשכילים בני הזמן, אינו רק קביים לקוראים שאינם מבינים צרפתית עתיקה או צרפתית חדשה או גרמנית – הוא חלק מדרכה המעודנת להעביר מסרים לקורא הקשוב. אלא שאת האירוניה הדקה של הכומר הכותב על אהבה מפי השמועה הרג המהדיר שתירגם בהערה "קלריקוס", clerc בטקסט הצרפתי, מן הסתם בהשפעת האנגלית המודרנית, כ"פקיד". וכך איבד הקורא העברי דימוי מרכזי בספרון היפהפה ושובר-הלב הזה, שהמחברת מציגה כמוטו אפשרי לספרה – הריהי ככומר שכותב על אהבה.

לתוך הציטוטים בספר שוזרת לאה גולדברג באורח שובר-לב את נפשה שלה. כך השורות מתוך שירו הידוע של רילקה "יום סתיו" שהיא מסיימת בו את המכתב הרביעי בספרה:

Wer jetzt kein Haus hat, baut sich keines mehr

Wer jetzt allein ist – wird es lange bleiben,

Wird lesen, Wachen, lange Briefe schreiben

מילולית אומרות השורות:

מִי שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת, לֹא עוֹד יִבְנֶה בֵּיתוֹ   

מִי שֶׁבּוֹדֵד כָּעֵת, תֶּאֱרַך לוֹ בְּדִידוּתוֹ

יֵעוֹר, יִקְרָא, מִכְתָּבִים אֲרֻכִּים יִכְתֹּב.

המלה lange חוזרת פעמיים, פעם כשם תואר, ארוך, ופעם כתואר הפועל במשמעות "זמן רב, זמן ארוך".

והנה בהערה מביאים המהדירים תרגום שהתקינה גולדברג לשיר שנים לאחר מכן:

"אֲשֶׁר אֵין בַּיִת לוֹ – לֹא עוֹד יִבְנֶה בֵּיתוֹ,

אֲשֶׁר בּוֹדֵד עַכְשָׁיו – לַנֶּצַח בְּדִידוּתוֹ,

תִּדַּד שְׁנָתוֹ, יִקְרָא, יִכְתֹּב אִגֶּרֶת."

"לנצח בדידותו" מכה בקורא כאגרוף - בדידות החורף של רילקה שמאפיינת את ימי הקור בצפון אירופה, הפכה אצל לאה גולדברג לבדידות נצח, בדידותה האינסופית שלה. קדרותו של החורף הקרב הפכה למצב קיומי, שנוסך עצבות על הפרק שדן דרך סיפורו של המחזאי גרהרד האופטמן בעליית הנאצים, ובעצם בהתמודדות הקשה מאד לאנשי הרוח היהודים עם המציאות שבה אנשי התרבות הגרמניים הנערצים עליהם השלימו עם עליית הנאצים, והותירו את עמיתיהם היהודים בבדידות גמורה מול ההסתה האנטישמית הפרועה שהחלה מיד עם עליית הנאצים לשלטון, עוד בטרם ננקטו צעדים ממשיים לפגיעה ביהודים. לא נבואה של לאה גולדברג יש כאן, כפי שנכתב באחרית הדבר, אלא תיאור המציאות כהוויתה – אימת הנאצים נפלה על היהודים זמן רב בטרם הפכה לרצחנות כפייתית. וגם עניין זה אפשר שהרחיק מן הספר את האינטליגנציה הציונית, שהתקשתה מאד להתמודד באותם ימים עם התנכרותה הגוברת והמאיימת של התרבות הגרמנית – תרבות שהיהודים ראו אותה כשלהם ואת עצמם כשייכים אליה, וכעת התברר להם, כמו בפרשנותה של גולדברג לשירו של רילקה, כי בדידות הסתיו והחורף היא בדידות נצח. והרי גם בימים אלה מתקשים המשכילים הישראלים להכיר בניכור שמתנכרת אליהם התרבות האירופית, שעדיין הם רואים את עצמם כחלק בלתי נפרד ממנה.

בדומה לכך חולקת אני גם על פרשנותו של גדעון טיקוצקי בסוף הדבר כי פשר הנסיעה המדומה הוא עיצוב ספרותי לעלייתה של לאה גולדברג לארץ-ישראל, מסע שהוא עצמו מספר כי תחילתו ומסלולו היו שונים. הנסיעה המדומה היא אכן בעיניי נסיעה מדומה של לאה גולדברג לברלין, עיר לימודיה וחוויות נעוריה היפות, וכעת בירתם של הנאצים. נסיעה שמתרחשת בדימיון וחוזרת אל המקומות שהכירה היטב לא מנסיעה אלא ממגורים ממש, וכעת שוב אין איש מחכה לה שם ואף אינה רצויה שם כלל, ולא נותר לה אלא לדפדף בדימיונה באותם מסמכים שנותרו לעם היהודי מהשקעות הנדל"ן האבודות שלו בתרבות הגרמנית, עדות יחידה לזמנים אחרים – השירים הגרמניים שיהודים כה רבים ידעו על פה, יצירות התרבות שנותרו בזיכרון, כאותו אדון לשעבר במחזהו של גורקי "בשפל", הנאחז בספל החרסינה היחיד שנותר לו מימי אדנותו. ואכן כאב לבה של גולדברג על אי ההתקבלות של יצירתה דומה לכאבו של מי שהתקין לאהוביו בשקידה אלבום נאה של תמונות עבר יפהפיות, וגילה כי לא מצאו חפץ בהתרפקות על עברם האבוד. המכתבים שנכתבו אל הקורא הארץ-ישראלי לא נתקבלו באהדה, ואל הקורא שמעבר לים כבר לא היה טעם לכתוב. לא רק הנסיעה מדומה. גם האהבה מדומה, שכן מושאה רחוק מלהשיב אהבה. כל מושג האהבה מגוחך בהקשרה של מערכת היחסים הזו, שדומה לפיכך לעיסוקו באהבת הבשרים של הכומר.

זהו פִּשרה של האהבה הספרותית – לאירופה האבודה, יותר מאשר לגבר כלשהו, וזהו פשרה של הספרות כמשקפיים – הספרות היא הקשר האחרון שנותן עדיין טעם לאהבת גרמניה הנכזבת. השימוש בספרות כמשקפיים לאהבת אירופה אינו פגם נפשי אלא היאחזות בקש של מי שהאחיזה הממשית ניטלה ממנו. שכן מבט הפרידה של לאה גולדברג באירופה אינו מבט ספרותי כלל, ובולטת בו דמותן של ילדות – ילדות מפרנסות, ילדות זונות או ספק זונות, דמויות שמזכירות משהו מתמונת ברלין של כריסטופר אישרווד – תמונות של רעב וניצול מיני שמזכירות כי הימים הנחשקים של העבר כבר נשאו ברחמם את זרע הפורענות.

והנה שני הציטוטים הקטועים, מקסטנר, ומרילקה, מתכתבים יפה זה עם זה: הראשון לקוח משירו של קסטנר "ליל סתו לדוגמה", ואילו השני משירו של רילקה "יום סתו". הסתו האירופי, שלא כמו הסתו הישראלי, קוטע את ימי הקיץ באחת, וכולו שלכת של עלים מתים ורוח פרצים שמבשרת את החורף הארוך, החורף הארוך שבו שקעה אירופה עם עליית הנאצים לשלטון. עוד לא ידעה לאה גולדברג את הבאות, אבל בתרגומה למילותיו של רילקה כבר נפרדה מאירופה ושקעה בנצח בדידותה, כפי שכתבה בהקדמה: "המכתבים האלה הם פרי בדידותה של רות, פרי בדידותי הם." דברים אלה דברי אמת הם ואינם צריכים פירוש.

ואני מסיימת בתרגומי לשירו של ריינר מריה רילקה "יום סתו":

רַיְנֶר מַרִיָה רִילְקֶה / יוֹם סְתָו

אֵלִי, זֶה הַזְּמַן. הַקַּיִץ הָיָה אָרֹךְ עַד מְאֹד

הַטֵּל צִלְךָ עַל שְׁעוֹנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

שַׁחְרֵר אֶת הָרוּחַ בַּשָּׂדוֹת.

מַלֵּא עָסִיס אֶת עוֹלְלוֹת הַפְּרִי

וְתֵּן לָהֶם עוֹד שְׁנֵי יְמֵי דָּרוֹם

הָאֵץ בָּם לְהַבְשִׁיל עַד תֹּם

וּמְזֹג אֶת הַמְּתִיקוּת הָאַחֲרוֹנָה לְיֵין צֳרִי.

מִי שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת, לֹא עוֹד יִבְנֶה בֵּיתוֹ   

מִי שֶׁבּוֹדֵד כָּעֵת, תֶּאֱרַך לוֹ בְּדִידוּתוֹ

יֵעוֹר, יִקְרָא, מִכְתָּבִים אֲרֻכִּים יִכְתֹּב

וּבַשְׂדֵרוֹת הוּא יְשׁוֹטֵט לוֹ עַד אֵינְסוֹף

לְלֹא מָנוֹחַ, כְּשֶׁעָלִים נוֹשְׁרִים לַרְחוֹב.

מכס ברוד נעלב מלאה גולדברג

ביוני 1943 העלתה הבימה את המחזה "בת-יפתח" מאת חוה בושויץ בעיבודו של מכס ברוד. הקהל קיבל את המחזה בהתלהבות, אבל המבקרים התלהבו פחות. כך כתבה לאה גולדברג, בכינויה "לוג" על המחזה ב-6 ביולי 1943 בעיתון "דבר":

http://www.jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin_TAU.asp?From=Search&Key=DAV/1943/07/06/2/Ar00204.xml&CollName=DAV_1935_1944&DOCID=357591&PageLabelPrint=&Skin=%54%41%55%48%65&enter=%74%72%75%65&Publication=%44%41%56&AppName=%32&Hs=%61%64%76%61%6e%63%65%64&AW=%31%33%32%37%35%31%34%35%32%30%31%32%32&sPublication=%44%41%56&tauLanguage=&sScopeID=%41%6c%6c&sSorting=%53%63%6f%72%65%2c%64%65%73%63&sQuery=%u05de%u05db%u05e1%20%u05d1%u05e8%u05d5%u05d3%2c%20%u05d1%u05ea%20%u05d9%u05e4%u05ea%u05d7&rEntityType=&sSearchInAll=%66%61%6c%73%65&ViewMode=HTML

מכס ברוד בטורו הקבוע בעיתון "דבר", "פנקס קטן", ענה לביקורות של לאה גולדברג ב"דבר" ושל חיים גמזו ב"הארץ":

http://www.jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin_TAU.asp?From=Search&Key=DAV/1943/07/16/3/Ar00303.xml&CollName=DAV_1935_1944&DOCID=358228&PageLabelPrint=&Skin=%54%41%55%48%65&enter=%74%72%75%65&Publication=%44%41%56&AppName=%32&Hs=%61%64%76%61%6e%63%65%64&AW=%31%33%32%39%38%34%34%34%38%39%35%38%39&sPublication=%44%41%56&tauLanguage=&sScopeID=%44%52&sSorting=%53%63%6f%72%65%2c%64%65%73%63&sQuery=%u05d1%u05ea%20%u05d9%u05e4%u05ea%u05d7&rEntityType=&sSearchInAll=%66%61%6c%73%65&sDateFrom=%25%33%30%25%33%37%25%32%66%25%33%30%25%33%36%25%32%66%25%33%31%25%33%39%25%33%34%25%33%33&sDateTo=%25%33%30%25%33%37%25%32%66%25%33%33%25%33%31%25%32%66%25%33%31%25%33%39%25%33%34%25%33%33&ViewMode=HTML

תגובה מנומסת זו לא שיקפה את רגשותיו האמיתיים של ברוד, שאותם פרש בהרחבה במכתבו לעורך "דבר" זלמן שניאור רובשוב, לימים נשיא מדינת ישראל שז"ר. ממכתב זה אנו למדים בין השאר שלאה גולדברג תירגמה את מאמריו של ברוד מגרמנית לעברית לצורך פירסומם ב"דבר" במדורו "פנקס קטן". המכתב מצוי בעזבונו הספרותי של שז"ר בארכיון "גנזים", 748-2500/2, ולהלן תרגומו:

13 ביולי 1943

מר רובשוב היקר,

היום בטלפון לא יכולתי להבהיר את עצמי היטב, לא יכולתי להסביר לך בדיוק מדוע נעלבתי מגברת גולדברג עד עמקי נפשי.

גם ב"פנקס קטן" שלי אינני מדבר על כך – שם הגבלתי את עצמי בתגובתי לגברת גולדברג לדברים ענייניים וכפיתי על עצמי מתינות. לך לעומת זאת אני רוצה לומר את כל מה שמעיק עליי, כי אתה אחד המעטים שרחשת לי ידידות לא רק בהתחלה, כשהגעתי הנה, אלא גם שמרת על רגש זה כלפיי.

ובשל כך, בשל נאמנות זו, אני אסיר תודה לך. ובשל כך אני מדבר עמך ביושר גמור. – מה שבתשובתי הפומבית לגברת, שבלי שום סיבה עלבה בי עד עמקי נפשי, לא ביטאתי, ברצוני לומר לך – ומבחינה זו מכתבי הוא השלמה נחוצה לתשובתי הפומבית המאד מרוסנת.

מעולם לא קרה לי בקריירה האמנותית הארוכה שלי, שמבקרים האשימו אותי ב"סילוף" [סילוף נכתב בעברית]. זכות ראשונים זו שמרה לעצמה הגברת גולדברג!

אני, שכה אוהב את התנ"ך וחושבו לקדוש – שכל ימי חיי עסקתי בתנ"ך, שבין השאר ספרי "פגניות, נצרות, יהדות" הוא ההוכחה המובהקת, צריך שיגידו לי בעיתון שכל כך קרוב ללבי כמו "דבר":

"והרי דברים כאלה אינם באים לפי הזמנה או קפריסה"

האם זה נכון? האם זה ולו רק הוגן?

מעולם בחיי לא עשיתי דבר מה בהזמנה – אמנותי היא עבודת-האל שלי – ואם הגברת גולדברג לא יכלה לדעת אלא מתוך מאמריי הקטנים שהיא תירגמה, היא לא היתה צריכה לומר לי דבר כזה, שסותר את כל אופיי ואת הדימוי הרם שיש ליצירה האמנותית בעיניי.

גם מחזה זה כתבתי מתוך דחף פנימי והשראה – זה בהחלט איננו רק עיבוד!! אלא זה דם מדמי ובשר מבשרי. והרי ספרה של הגברת בושויץ נמצא מודפס, כך שהגברת גולדברג יכלה להשתכנע ממבט אחד בספר זה, מהי יצירתי כאן.

אין זה נכון, שניסיתי לטהר את המיתוס הישן האכזרי. המיתוס בכל זוועתו נותר במחזה, לא ריככתי דבר וגם לא עשיתי זאת ב"נוסח קירקאגארד" [כך במלים עבריות, כלומר בנוסח קירקגור כפי שנכתב בגרמנית]. לו קראה הגברת גולדברג אי פעם את קירקגור. לא היתה מעירה הערה כזו שהיא באמת סילוף. [המלה סילוף נכתבה בעברית].

במחזה אומר יפתח מילולית כדלהלן: "כאשר דרשת מאברהם את בנו, נתת לו אַיִל כפיצוי. היכן האַיִל שלי? אני דופק על שער האַיִל ומבקש את האַיִל. ואם אינך נותנו, אינך עוד אלוהַי. הינך אֱלִיל."

אני שואל אותך, מר רובשוב היקר, האם יש במלים מועטות אלה משהו, שאיננו עולה מן הדיווח בתנ"ך – הרי זה הפשוט ביותר, הבסיסי ביותר, שאדם כְּיפתח יכול להעלות בדעתו, שלשם כך באמת אין הוא חייב ואין לו צורך בקירקגור. בנוסף לכך עוסק קירקגור בהיפך מכך, באמונתו הטהורה של אברהם, ומכך אני מסיק שהגברת כלל איננה מכירה את קירקגור, ורק כדי לבזותני היא מזכירה את קירקגור – כלומר, רק כדי שיחשבו, שאינני שומר על הגבולות בין פילוסופיה לאמנות!

אין זה נכון, שיש במחזה דיבורים וויכוחים – על הבמה אין אומרים דבר שאיננו מקדם את העלילה. במובן זה אני תמיד מקפיד ובאירופה קיצצתי מתוך המחזות שלי יותר מאשר הבמאי. כל המחזה עם הפרולוג וארבע התמונות הוא מהקצרים ביותר ש"הבימה" העלתה. הוא נמשך בקושי שעתיים.

עם כמה מעט רצון טוב נכתבה הביקורת, רואים כבר מן השורה הראשונה. כל השמות מהמלחין עד גרטרוד קראוס נימנו. מדוע לא גם הספר והחשמלאי? זה נעשה בכוונה, כדי שאפשר יהיה להתחיל את הביקורת במלים "רבים, רבים מאד עמלו" – וזה באמת סילוף!! האם על מחזות אחרים לא עובדים יחד גם צייר ובמאי ומתרגם וכוריאוגרף?? כאן בסך הכל השתתף עוד אדם נוסף, כלומר גם מעבד. כלומר מלבד השחקנים עבדו על המחזה 6 אנשים, כלומר מחבר, מתרגם, במאי, מלחין, צייר, כוריאוגרף – הפעם היו 7 – אינני מוצא שההבדל כה עצום, אבל כל הפיסקה הראשונה של הביקורת התכוונה לכך, שבדיוק הפעם טבחים רבים הקדיחו את התבשיל. בעצם היו 7 במקום 6. די בפרט זה בביקורת להוכיח את הכוונה הרעה של הגברת, שלא חשבה זאת כלל לנחוץ להזכיר את היתרונות הבלתי ניתנים להכחשה של העיבוד שלי, את גדולתו ההרואית, את עושרו, את העקביות הדרמטית וכיו"ב, אלא רק קרעה אותי לגזרים מא' עד ת', כאילו הייתי איזה מתחזה עלוב. – מה שעניתי פומבית הוא באמת רק מינימום ממה שהיה לי לומר, ואני מבקש ממך להעריך זאת.

במיטב הברכות, מכס ברוד

תוספת

כעת קיבלתי מברק שמחזה נוסף שלי התקבל לביביסי בלונדון.

אינני חושב לנכון, ששלום [המשורר ש. שלום] יכתוב כעת על המהדורה הספרדית של "ראובני" שלי. אולי פעם מאוחר יותר.

זה ייראה כאילו שמו לי פלסטר על הפצע.

אינני גאוותן, זה לא רק עניין אישי, אלא זה נוגע ליצירה וזה נוגע לצדק.

"בת יפתח" הוא מחזה טוב והצגה טובה – זה גם מחזה חשוב, כי זו הדרמה התנ"כית הרצינית הראשונה על הבמה העברית. מאחר שכל המשתתפים בהצגה ביצעו את תפקידם, חלקם באמת נפלא, וחלקם לפחות בצורה מכובדת – התוצאה היא כאילו מישהו חדר לקן-צרעות!!!! וזה מה שמעציב אותי. לא כל כך שנעשה לי אי צדק, אלא שנעשה אי צדק ליצירה טובה... ובנוסף לכך בארץ-ישראל, ועל ידי כותבים עבריים, שתמיד כה הערכתי כקבוצה!

אתה עצמך, מר רובשוב היקר, אינך לגמרי נקי מאשמה. כי בכך שפירסמת ב"דבר" מיד לאחר ההצגה את מאמרו של שופמן, האמינו כולם שהמחזה הוא "הפקר" [נכתב בעברית באותיות לטיניות]. כולם ייחסו את מאמרו של שופמן רק ל"בת יפתח". שופמן עצמו, כך סיפרו לי, התפאר בכך: "אני נתתי את האות והאחרים הלכו בעקבותי".

למחזה הזה, ליצירה ולהצגה, נעשה עוול הזועק לשמיים. – ושום הערה על "ראובני" אינה יכולה לתקן זאת! אלא אם כן אתה רוצה לתת פיצוי צודק על כך, זה יכול לקרות רק דרך ביקורת שנייה על המחזה מאת כותב אובייקטיבי. חייבים להיות גם כאלה! אם תטיל עליי את המשימה, אחפש אחד כזה. שוב ברכות, שלך, ברוד

על חלקו הרב של ברוד בתמליל המחזה שהוצג מעידים שניים ממכתביו לידיד-נפשו המשורר ש. שלום, שמצויים בעזבונו בארכיון גנזים, להלן תרגומם:

מכתב א-31153

יום חמישי, 27,11 [ללא ציון שנה, צ"ל 1942]

חבר יקר,

לשמחתי אני יכול להודיע לך כבר היום, שצ'מרינסקי [הבמאי] קרא את תרגומך מיד – ושהוא מאד מצא חן בעיניו.

חברי הנהלת "הבימה" נמצאים כעת בסיבוב הופעות – אבל הם חוזרים ביום שני, אז תתקיים ישיבה ותקבל תשובה סופית.

תחושתי הסובייקטיבית היא, שיקבלו את הצעתך וישלחו לך בהתאם חוזה ומיקדמה.

כמובן אני תמיד יכול לטעות – לעתים קרובות אמרתי לך, כמה קשה לעבוד עם אנשי הבימה!! – בכל מקרה צ'מרינסקי הסכים בעיקרון עם תרגומך. אתה רק צריך לשים לב לכך (כך הוא אמר לי), שהשפה צריכה להיות קלה להבנה ושטוב יהיה לשנות מעט את המשפטים לקצרים יותר, ישירים יותר – אבל השפה התנ"כית צריכה להישמר תוך כדי כך! בוודאי זו בעיה קשה – על כך כולנו מסכימים.

כפי שאמרתי לך, יהיו עוד תוספות ושינויים לתרגם, שייווצרו תוך כדי העבודה, אולי פרולוג קצר יותר – ההסכמות על כך נמצאות בכל חוזה שהבימה חותמת עם מתרגמים.

יש לי עוד בקשה: הגברת בושויץ, מחברת הטקסט הראשון, לא צריכה לקבל את הטקסט החדש – זה ברור שהשינויים שלי רק החיו את הטקסט שלה, כל אחד יכול להשתכנע בכך, כי בחוסר זהירותה היא מסרה את הטקסט שלה (בתרגומו של שלונסקי) להדפסה.

למרות שכך הדבר, היא עלולה לגרום קשיים. צריך להסביר לה את זה לאט. שלך, מ.ב.

ועוד מכתב מברוד בעזבון ש. שלום בגנזים ללא תאריך, אבל מאותה תקופה – סוף 1942 או 1943:

תיק 97, א- 31179

יום ששי

חבר יקר,

אתמול קיבלתי את מכתבך – וכמו כן היום, את מכתבך השני – מה שהגברת בושויץ דורשת, כך אני מאמין, על עניין זה אנו יכולים להתנחם במחשבה על כך שגם שייקספיר יצר רבים ממחזותיו כגון המלט, ליר, אותלו, על בסיס מחזות קודמים שעיבד. – ואם תשווה פעם את המקור של בושויץ עם מה שיש עכשיו, אז תראה, שקיבלתי רק כמה גירויים. וגם אותם אפשר היה להשמיט, כך שהמחזה שלי היה עומד לגמרי בזכות עצמו. אבל מצד שני זה שוב יכול היה להיות לא לגמרי נכון, כי יצרתי זאת בכל זאת בהשראת המחזה הקודם ולעולם לא הייתי יוצר זאת, לולא המחזה הגרוע של גברת בושויץ (שעם זאת יש בו כמה רגעים טובים – אותם אמנם הצלתי). ברצוני איפוא להכיר במצב דברים זה ולזכות ברצון את הגברת הזקנה בכבוד המחברת ולהסתפק בתואר "מעבד". בזמנו, כאשר הגברת בושויץ הביאה לי את המחזה, אפילו כתבתי לו הקדמה, השויתי אותו עם "איפיגניה" – כהומניזציה של אגדה ברברית עתיקה. אז (לפני שלוש שנים) לא חשבתי כמובן על הצגה, וראיתי במחזה דרמה ספרותית.

על מה שאתה כותב על סצינת עֶצְבּוֹן [אחי יפתח בהצגה] ובני עמון, אני רוצה לחשוב. בעצם הכל נמצא כבר בתוך המחזה – זו רק הבלטה, הדגשה – בתור שכזו כמובן דרמטית! תן לי לחשוב על זה! בינתיים רוצה גם צ'מרינסקי שינויים כה רבים, שאט אט מתחילה האדמה לרעוד תחת רגליי.

המחזה התקבל איפוא סופית. אתמול אמר לי צ'מרינסקי שהיום הוא רוצה לקרוא את סיומך למערכה הראשונה ולסדר שביום ראשון ישלחו לך חוזה וחמש לירות.

אני רוצה מאד לבקש ממך, לשלוח את המשך התרגום. ככל שתקדים כן ייטב! יש סכנה שישבצו קודם מחזה רוסי אקטואלי, שהופיע פתאם. זה שוב ידחה את ההצגה שלנו בחודשיים!!! זה יהיה איפוא טוב מאד, אם התרגום שלך יהיה מוכן מיד – כי אם העבודה עליו (עם השחקנים) תתחיל, ידחו את המחזה הרוסי ולא את שלי.

בלבביות, מכס

בטורו ב"דבר" וגם במכתבו לשז"ר נדמה כאילו חשש ברוד מלהתמודד עם החלק החריף ופוגע באמת בביקורתה של לאה גולדברג:

"אם אגדה היא זו ואם זכר מעללי ימי קדם – הדברים כפשוטם, באכזריותם הבראשיתית, בנימה הנוגעת עד הלב – הכל מתקבל על הדעת, ואילו כאן לפנינו הסברות ופסיכולוגיה, ואידיאולוגיה מלוא הכף – ואין הדבר מתקבל על הדעת כלל ועיקר. הרגשה אי-נעימה תוקפתך כששומע אתה, כיצד משתדלים המחברים להצדיק את הכל, לפרש את הכל על הצד הטוב ביותר, שלא יפגע חלילה ברגש המוסר שלנו. זו הפרקליטות לגבי ההיסטוריה היהודית, זה הניסיון לעשות מתולדותיו של עם "טלית שכולה תכלת". האמנם קיימים עמים שההיסטוריה שלהם כזאת, וישראל היו תמיד צדיקים גמורים, אף בשנים האכזריות ההן, רבות הפעולה ודלות המחשבה? אפשר להסכים, כי קשה להעלות היום על הבמה שלנו מיתוס עתיק אשר ביסודו הונח המעשה בקורבן אדם, ולו גם משום כך שקיים עתה עם גדול ו"תרבותי" באירופה, שהיה מתגאה ביותר אילו מצא בהיסטוריה שלו פרק אשר כזה, והיה מעלה אותו על במתו בלי חשש לפגוע ברגשי המוסר של אנשיו בדורנו, אדרבא, הרי יש בכך משהו מן הדת של הפשיזם שלהם עתה. וההבדל בינינו לביניהם שעכשיו בימים אלה, אין מוחנו משיג את הדברים כלל ואנו לא נוכל להצדיק את העולה הזכה של בת יפתח בשום הצדקה שבעולם. וזה העיקר. לכן, איפוא, היה מוטב אולי להניח לחומר הזה, עם כל הקסם הדרמטי שבו, ולא לנגוע באותן השאלות שיד כל הפילוסופיה שלנו בימים אלה קצרה מלהשיגם."

תודתי לארכיונאיות "גנזים" דבורה סתוי והילה צור על עזרתן.