איומים על מנדלבליט

אינני מסוגלת לצערי להאמין לבנימין נתניהו ושרי הליכוד שלא הוא ולא אנשי ליכוד אחרים השמיעו איומים כלפי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, כפי שנכתב בעיתון המקורב "ישראל היום" בשתי גירסאות שונות: הראשונה ייחסה את האיום לנתניהו עצמו והשנייה לאנשי ליכוד בלתי מזוהים. מה גם שכל השרים שהתגייסו לפטור את נתניהו מאשמת האיום על מנדלבליט, טענו בעצמם שאין זה ראוי שיפרסם את המלצותיו לפני הבחירות, ויו"ר הקואליציה דוד אמסלם השמיע גם הוא בהזדמנויות שונות איומים עקיפים על מנדלבליט ועל רשויות החוק בכלל, שלא לדבר על ההתקפות של נתניהו עצמו על המשטרה שהמליצה להעמיד אותו לדין באשמת שוחד, ודרישה מפי שרים וחברי כנסת שמנדלבליט יימנע מפירסום החלטה להעמיד את נתניהו לדין היא בפני עצמה אמצעי לחץ ואיום. והאיומים העקיפים, המוסווים והמוכחשים כלפי מנדלבליט, וגם הכחשת האיומים שאינה אלא ניסיון התחמקות עלוב של המאיימים מאחריות לאיומיהם, מעוררים חלחלה עוד יותר כשהם מצטרפים לחילול קבר אביו של מנדלבליט, כמנהגם של פורעים נאצים ומכחישי השואה שנתניהו כה מזדהה עמם, שהרי לדבריו היטלר לא רצה להרוג יהודים, ונאצים הם חברים, ורק השמאל, מלה שהוא מבטא בתיעוב אינסופי, בניגוד לשם "היטלר" שדוקא מעורר אצלו סימפטיה, כי היטלר לא רצה לדבריו להרוג יהודים, ורק קיבל את הרעיון מהמופתי של ירושלים, שהיה ערבי, ו"ערבים" כמו "שמאל" בניגוד ל"היטלר" ו"נאצים" שכלפיהם נתניהו חש סימפטיה, "ערבים" ו"שמאל" מעוררים בו מיאוס שאין לו גבול, מה שלא מפריע לו ולתומכיו להתלונן שה"שמאל", זה שלטענתו גרוע מן הנאצים, איננו אוהב אותו, וגם לנוכח הרוצח הנאצי מפיטסבורג וערימת הגופות של מתפללים יהודים קשישים ונכים שהותיר אחריו, הקפיד נתניהו לגנות כמובן את "השמאל" שהוא הכי גרוע ליהודים לדבריו, בניגוד לנאצים וערימות גופות היהודים שהם משאירים אחריהם, שהם דוקא חברים של נתניהו, והוא לעולם איננו מדבר עליהם באותם שנאה לוהטת ומיאוס שניתזים מפיו יחד עם המלה "שמאל".

והרי גם את ההסתה המחרידה נגד רבין הוא מכחיש בטענה שהנה, הוא אפילו אמר שרבין איננו בוגד, וזה הרי מזכה אותו מכל הדברים האחרים שאמר וכל האווירה שיצר ושכעת הוא יוצר כנגד אביחי מנדלבליט, ואינני יכולה שלא לחרוד: האם חייו של מנדלבליט בסכנה? בהיסטוריה שלנו חילול קברים הוא רק הקדמה, רק הצהרת כוונות, ואיומים הם רק סימני דרך. מה עוד עלול לבוא? שהרי תמיד הקפיד הימין גם להתלונן על כך שמאשימים אותו ברצח רבין, ובה בעת לנפנף בחדווה ברצח הזה למול פרצופו של השמאל: אם מישהו יחזיר אפילו אבן קטנה זעקה דניאלה וייס למול פניו של העיתונאי מואב ורדי וניפנפה בחלוק חצץ שהרימה מן הקרקע, אפילו אבן קטנה, אחרי שדיברה באהדה לא מוסתרת על יגאל עמיר שאת מעשהו פטרה כפזיזות שמקורה בחוסר הבנה, לא חלילה כפשע נורא שמקורו בהסתה זדונית ונפשעת. שהרי מה הם כל דיבורי השנאה על השמאל אם לא התרת דם וסחיטה באיומים כמו זו שנעשית כעת כלפי מנדלבליט, בתירוץ שהשמאל הוא המאיים על מנדלבליט – השמאל מעולם לא איים עליו, רק דרש ממנו להעמיד לדין את נתניהו, אבל כשנתניהו ואוהדיו מאשימים את השמאל ברדיפה והסתה הם נוהגים כמעשה הפוסל במומו, את ערוותם שלהם הם חושפים כאן, ואת ניסיונם העלוב לחמוק מאחריות לאימה שהם מטילים, להסתה שהם מלבים, לתוקפנות וחוסר הבושה שהם נוהגים, ואין די לומר למנדלבליט כפי שעשה הפרופסור מרדכי קרמניצר "אל תירא", כי למול האיומים מותר למנדלבליט לפחד, ועל פחדו הגדול מעידה העובדה שביקש שלא לפרסם את דבר חילול קבר אביו, שתיקה שאפשר לפרש רק כביטוי לפחד מפני מי שלחשדו חילל את הקבר או שלח אחרים לחללו או הניעם לכך, ולא מנדלבליט עצמו אלא המדינה היא האחראית להגן עליו ועל חייו מפני ראש הממשלה שאיננו רק חשוד בעבירות שוחד חמורות, אלא גם תוקף ומכפיש ומאיים ומטיל את חיתתו ואימתו על אנשי החוק, ודבק בכסאו שיש לסלקו ממנו מיד, כדי שלא ינצל את כוחו לרעה ויאיים על אנשי החוק העושים את מלאכתם נאמנה, וחלילה יתיר את דמם. שהרי רצח רבין השתלם לימין ובפרט לנתניהו בלי גבול: הוא לא רק העלה את הימין לשלטון ואיפשר לו שלטון רב-שנים, אלא גם ריסק את השמאל ללא תקנה, והותיר את נתניהו ללא מתחרים. ומי שהרוויח כה הרבה מרצח רבין, ולא שילם על ההסתה שקדמה לו שום מחיר, לא יירתע מהתרת דם נוספת, שהאחריות לה תוטל כמובן על השמאל, שלא למד עדיין שראשות הממשלה והמדינה כולה הם רכושו הבלעדי של הימין ושל בנימין נתניהו אישית, ושאבוי למערערים על כך.       

בחירות משמחות

לכאורה אין סיבה לשמוח שיש בחירות, כי לפי כל הסקרים וההערכות הליכוד שוב ינצח ונתניהו שוב יהיה ראש הממשלה ויעביר חוק שאסור להעמיד אותו לדין ויתעלל בנו עוד ארבע שנים או עד שנמות, ובכל זאת אני שמחה שהכנסת הזאת מתפזרת והממשלה מתפרקת ויהיו בחירות, כי בכל זאת בחירות נותנות הזדמנות לשינוי, וההזדמנות הזאת משמחת, כי תמיד יש תקוה שמשהו ישתנה, אפילו אם זה יהיה רק דבר אחד שהוא לא גורלי לכאורה, ובעצם הוא כן גורלי להרבה אנשים, כי הממשלה היא כל כך חזקה ומשפיעה על חיים של אנשים. למשל אם מירי רגב לא תהיה יותר שרת התרבות, זה יהיה כל כך משמח לאנשי התיאטרון והקולנוע, שהם אלה שהכי זקוקים למשרד התרבות, כי בניגוד לאנשים שכותבים, למשל כמוני, שיכולים לכתוב על חשבונם ולפרסם באינטרנט בחינם, כדי ליצור תיאטרון וקולנוע צריך הרבה מאד כסף, ואם יהיה שר אחר במקום מירי רגב, שר שאוהב אמנות ותרבות ורוצה לעודד את האמנים ולעזור להם ולהגן עליהם, זה יכול לשנות את החיים של הרבה אמנים, וגם של הציבור שצופה בהם, ואולי מקומות כמו גלריה ברבור ותיאטרון אל-מידאן ייפתחו מחדש ויוכלו לפעול. ואם יהיה שר משפטים אחר במקום איילת שקד, שר שמכבד את החוק והצדק ומגן על השופטים במקום לתקוף אותם ולפגוע בהם, זה יכול לשנות את כל האווירה במדינה, ולהפסיק את התחושה שחונקת כל הזמן שחבורת ביריונים השתלטה עלינו והורסת כל מה שאפשר. ואם יהיה שר חינוך אחר במקום נפתלי בנט, שר חינוך שמאמין באדם ולא שר חינוך שרוצה לשפוך דם, כל האווירה במערכת החינוך יכולה להשתנות. לפעמים אדם אחד טוב יכול לעשות שינוי כל כך גדול. שלא לדבר אם ניפטר מנתניהו, ולא נשמע יותר דיבורים מגעילים על ערבים, כאילו אם ערבים מממשים את זכויות האזרח שלהם זה סכנה למדינה, שזה בעצם הישג למדינה אם מיעוט לאומי משתלב בחיי המדינה ומרגיש שגם אם אתה בן למיעוט אתה אזרח שוה-זכויות ואתה חלק מהמדינה. רוב הפרשנים מאד פסימים ואומרים שמערכת הבחירות הזאת תהיה מגעילה ומלוכלכת ונתניהו יתנהג בתוקפנות כי הוא נלחם על חייו, לא רק על חייו הפוליטיים, הוא נלחם לא להיכנס לכלא על העבירות שכבר גם המשטרה וגם הפרקליטות המליצו להעמיד אותו לדין ואם היתה לו בושה הוא היה מתפטר, ואני דוקא לא מרגישה רצון מיוחד להכניס אותו לכלא, אני אשמח אם הוא יתפטר וילך הביתה, ולא אכפת לי שיבטלו לו את כתבי האישום, רק שייצא מהחיים שלנו ויפסיק לזהם את האוויר בגזענות וברשעות שלו, שייתן לנו סופסוף לנשום אוויר אחר, שלא מזוהם בהסתה של נתניהו נגד ערבים ונגד שמאלנים ונגד רשויות החוק ונגד כל מי שלא נוח לו, כולל חברי ליכוד שרוצים להחליף אותו, כאילו אסור להחליף את השלטון ובמיוחד אסור להחליף את נתניהו שראשות הממשלה היא הנכס הפרטי שלו שאסור לקחת ממנו. והסירוב שלו לענות לעיתונאים ישראלים שזאת חוצפה, כי בתור ראש ממשלה הוא חייב לענות על שאלות של הציבור גם אם זה לא נעים לו, והוא חייב לקבל ביקורת, וההתבכיינות הקבועה שלו על התקשורת שלא מסקרת את מפעלותיו האדירים ולא מתפעלת מהחברויות שלו עם כל גזען ופשיסט ונאצי, כל המנהיגים המחליאים כמו דונלד טראמפ וויקטור אורבן ומתיאו סלוויני וז'איר בולסונרו שהוא נוסע עכשיו להשבעה שלו ורוצה שנתפעל מזה שהוא מתחבר עם עוד פשיסט כאילו מדובר באיזה חסיד אומות העולם, ונאומי הבכיינות האלה על כמה שלא מעריכים אותו ולא מדווחים על מעשיו הנפלאים והישגיו הגדולים ולא מעריצים אותו ורוצים, שומו שמיים, שאחרי יותר מתריסר שנים בראשות הממשלה הוא יפרוש כבר ויעביר את השרביט למישהו אחר, כאילו לרצות להחליף ממשלה זה איזה פשע נורא, ולא דבר מובן מאליו בדמוקרטיה, שבשנה האחרונה אני שואלת את עצמי הרבה פעמים אם ישראל היא עדיין דמוקרטיה, או שלאט לאט גלשנו תחת שלטונו האוטוריטרי של נתניהו והשותפים הביריונים שלו בבית היהודי לסוג משטר אחר, ואיבדנו את הדמוקרטיה שלנו ואת זכויותינו הדמוקרטיות. אבל עכשיו יהיו בחירות, ולמרות הכל יש לנו הזדמנות לשנות לפחות משהו, וצריך לקחת את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים ולקוות לטוב ולהתפלל שלמרות כל מה שצפוי ונתון בכל זאת נופתע לטובה ומשהו טוב יקרה.

             

ז'אק פּרֶוֶור / סיפור משפחתי

במלחמת השחרור החלה אמי לטפל בחיילים שנפצעו קשה, ונשלחה לפריס ללמוד עבודה סוציאלית, שם התאהבה בתרבות הצרפתית שפרחה אחרי המלחמה, באדית פיאף והקומפניון דה לה שנסון, באיו מונטאן וסימון סניורה, ובשיריו של ז'אק פרוור. את השיר eFamilial מתוך ספר שיריו הראשון של פרוור "מלים", שהתפרסם בשנת 1946, אהבה במיוחד והקריאה לי לפני שנים רבות בשעה של חסד. הקראתי אותו היום באזכרה במלאת שלושים למותה, ואני מעלה אותו כאן בלוויית תרגומי למלות השיר.

Familiale

La mère fait du tricot
Le fils fait la guerre
Elle trouve ça tout naturel la mère
Et le père qu'est-ce qu'il fait le père ?
Il fait des affaires
Sa femme fait du tricot
Son fils la guerre
Lui des affaires
Il trouve ça tout naturel le père
Et le fils et le fils
Qu'est-ce qu'il trouve le fils ?
Il ne trouve rien absolument rien le fils
Le fils sa mère fait du tricot son père fait des affaires lui la guerre
Quand il aura fini la guerre
Il fera des affaires avec son père
La guerre continue la mère continue elle tricote
Le père continue il fait des affaires
Le fils est tué il ne continue plus
Le père et la mère vont au cimetière
Ils trouvent ça naturel le père et la mère
La vie continue la vie avec le tricot la guerre les affaires
Les affaires la guerre le tricot la guerre
Les affaires les affaires et les affaires
La vie avec le cimetière.

Jacques Prévert, Paroles 

ז'אק פרוור / סיפור משפחתי

סורגת האם

והבן יילחם

זה נראה לה לגמרי טבעי, לאם

והאב, מה עושה האב?

מנהל את עסקיו.

סורגת האם

והבן יילחם

והאב – מנהל את עסקיו,

זה נראה לו לגמרי טבעי, לאב.

והבן, והבן, מה נראה לבן?

כלום לא נראה לו בכלל לבן.

הבן – אמו סורגת, אביו מנהל עסקים והוא יילחם

כשהבן יסיים להילחם

ינהל עסקים עם אביו, הבן.

עוד הומה מלחמה, עוד סורגת האם

עוד האב מנהל את עסקיו.

הבן נהרג, לא עוד יילחם

אל בית העלמין הולכים אב ואם

זה נראה להם טבעי לאב ולאם

החיים נמשכים עם הסריגה, המלחמה, העסקים

העסקים המלחמה הסריגה המלחמה

העסקים העסקים והעסקים

החיים עם בית העלמין.

(מתוך ספר שיריו של ז'אק פְּרֶוֶור "מלים")

היא סיפרה בנייד

הכלב שלי אהב לשחק עם הכלבה שלה, למרות שהוא גדול והיא קטנה, אבל הוא אוהב כלבות קטנות. הוא עשה לי הרבה צרות, הכלב שלי, במיוחד כשהיה עוד גור, הוא הירבה לברוח ממני, והיא אמרה לי שאני צריכה להיות יותר תקיפה איתו. פעם הוא ברח לי ורץ אחרי הכלבה שלה, והיא שאלה אותו איפה אמא שלך, ואז באתי בריצה ואמרתי: רודפת אחריו, והוא בורח ממנה, והיא צחקה, והכלב שלי קפץ עליה, והיא נבהלה ואמרה כמה אני פוחדת מהגדולים האלה, ולא היתה תקיפה איתו בכלל. היא בטוח היתה יותר צעירה ממני, אבל לא בהמון שנים, והיא גרה עם אמה הקשישה וטיפלה בה, ועל הבן שלה שמעתי רק כשדיברה בטלפון הנייד בזמן שטיילה עם הכלבה בגינה. היא אמרה שהיא מחפשת לכלבה משפחה אומנת לחודש, כי הבן שלה צריך לעבור השתלה, ואמא שלה אומרת שחבל על הכלבה, אבל היא אומרת לאמא שלה שזה חיי אדם. ככה הבנתי שהבן שלה חולה כנראה בלוקמיה וצריך לעבור השתלת מח עצם. אחר כך איתמר אמר לי שהיא אשה משונה שתמיד כועסת עליו, אולי מפני שהוא עוד היה נער ואני הייתי כבר מבוגרת ממנה, אז עלי היא לא כעסה. ואיתמר אמר לי שהוא ראה את הבן שלה ושהוא נראה נורא, בכלל לא כמו שהוא הכיר אותו קודם, ואמרתי לאיתמר שהבן שלה מאד חולה, וצריך לעבור השתלה, שזה מה ששמעתי כשהיא דיברה בנייד. אולי אפילו היא בעצמה אמרה לי שהיא מחפשת מקום לכלבה לחודש, אבל אני לא בטוחה, כי את רוב מה שידעתי עליה ידעתי מהשיחות שלה בנייד. היא דיברה בקול רם, אז יכולתי לשמוע הכל, למרות שהשמיעה שלי בכלל לא טובה.

אני לא זוכרת כמה זמן עבר עד ששמעתי אותה מדברת בנייד על קבוצת התמיכה שהיא הלכה אליה, שהיו שם אנשים שאיבדו ילדה בת שש. והיא אמרה שקשה לה להתייחס לאבל של אחרים, כי היא שקועה מדי באבל שלה, ואמרה שאמרו לה שהיא צריכה לצאת מהבית ולעשות משהו אחר, לא רק לטפל באמא שלה. ככה הבנתי שההשתלה לא הצליחה והבן שלה מת, למרות שהכלבה היתה חודש במקום אחר, כדי שלא יידבק בזיהום אחרי ההשתלה.

נדמה לי שזה היה אחרי השלג הגדול שפגשתי אותה מטיילת עם הכלבה ועם עוד איש שלא ראיתי קודם. בגלל השלג הגדול הרבה עצים נעקרו בגינה והשבילים נהרסו, והיה צריך לסדר הכל מחדש. היא אמרה כל מיני דברים על אוזלת היד של העיריה ואחר כך אמרה לי שהחבר שלה עובד בעיריה, והיא נהנית להקניט אותו. היא היתה במצב רוח טוב וחשבתי שאם היא איבדה את הבן, לפחות טוב שיש לה חבר. אחר כך פגשתי גם את הבת שלה, וחשבתי שטוב שיש לה לפחות עוד בת, ושהבת הזאת מאד נחמדה. עם הבת היא דיברה יותר בסלחנות מאשר עם אחרים. בעצם הבת היתה זאת שקצת נזפה בה, אבל אני לא זוכרת על מה.

הרבה זמן לא ראיתי אותה, אולי בגלל שטיילנו למקומות אחרים, או שראיתי אותה מרחוק ולא דיברתי איתה. עברו שנים ושוב פגשתי אותה מטיילת עם הכלבה, אבל היא כבר לא הרשתה לכלב שלי לשחק איתה ולא כל כך הבנתי למה. היא כבר לא האירה לנו פנים ונראתה הרבה יותר כעוסה. פעם היא הלכה בדיוק לפנינו ושמעתי אותה מדברת בטלפון על זוג שנפרד ואז היא אמרה: גם אני חשבתי שאנחנו זוג, אבל פתאם הוא אומר שלא מתאים לו, וחשבתי אם זה האיש שפגשתי אז מטייל איתה בגינה אחרי השלג הגדול שכבר לא מתאים לו להיות בן-זוגה או מישהו אחר, וחשבתי אם גם בעלה, האבא של הילדים שלה, מת מסרטן או סתם עזב אותה, לפני שהבן שלה מת מסרטן, שאחר כך היא הכירה את החבר שלה, שאחר כך החליט שלא מתאים לו להיות חבר שלה, או אולי מההוא היא נפרדה מזמן ועכשיו היא נפרדת מחבר אחר. כמה הרבה דברים קורים לאנשים שפוגשים ברחוב לגמרי במקרה, בעצם מאז שהיכרתי אותה גם אחי חלה בסרטן ומת מסרטן, אבל בגלל שאין לי טלפון נייד לא דיברתי על זה בכלל, ואף אחד לא ידע.

קיבוץ רשפים כמשל

אתמול קראתי במוסף "הארץ" במדור טיסות נכנסות טיסות יוצאות שאני מאד אוהבת על הזוג משה בן חור וחיותה עזגד שחיו עשרות שנים בקיבוץ רשפים, והוא ביים שם הצגות והיא אירגנה את הריקודים, אבל אף פעם לא שילמו להם, ולעת זיקנה הם עזבו את הקיבוץ למושבים ואין להם גימלה ולא כלום, למרות שעבדו כל החיים. חיותה סיפרה גם שרשמו לה רק שליש מהשעות שעבדה בפועל ושמישהי עם ותק בקיבוץ נרשמה כמנהלת, למרות שהיא ניהלה בפועל. הם לא אמרו שזרקו אותם מהקיבוץ לעת זיקנה, רק שהם עזבו ושבעצם הם מרוצים, ונדמה לי שזאת איננה כל האמת, כי בדיוק השבוע, בצירוף מקרים מדהים או אולי לא, ראיתי בתכנית "המקור" כתבה מזעזעת של גלי גינת על ההפרטה בקיבוץ רשפים. במרכז התכנית עמד סיפורו של איתי קריגר הקשיש שירה במנהל ההפרטה איתן בלינקוב. הקשיש סירב לשלם על שירותים בקיבוץ ולכן מנעו ממנו שירותים כולל טיפולים רפואיים, ובסופו של דבר ניתקו לו את החשמל, ואז הוא לקח אקדח וירה במנהל ההפרטה שנפצע ברגלו ובידו, ועכשיו הוא עומד למשפט וצפוי לעונש מאסר ארוך.

מנהל ההפרטה בלינקוב הסכיר שאם מישהו לא משלם, התשלום נופל על כל החברים האחרים וזה לא צודק, וזאת אמירה צבועה ושקרית, כי לאנשים בגימלאות, בלי קשר היכן הם גרים, יש הנחות. אני למשל משלמת באוטובוס רק שלושה שקלים לנסיעה במקום חמישה שקל ותשעים אגורות ששילמתי לפני שהפכתי לאזרחית ותיקה, ומגיעות לי עוד הנחות בתשלומי מסים וארנונה, כי ההנחה היא שאזרח ותיק כבר תרם למדינה הרבה, וכעת לעת זיקנה, הוא זקוק ליותר עזרה ויש לו יותר הוצאות, למשל על טיפולים רפואיים ותרופות שלמזלי אינני זקוקה להם, אבל רבים מהקשישים כן זקוקים, ואולי גם אני אזדקק בעתיד. האמת היא שגם אני מוותרת לפעמים על טיפולי שיניים יקרים או על קניית רהיטים חדשים, כדי שיהיה לי למשל כסף לנסוע לבקר את הבת והנכד שלי באנגליה, ואפשר לומר שאני בוחרת בין מותרות, ומצד שני אפשר להתווכח אם טיפולי שיניים ומיטה טובה הם מותרות, ולדעתי גם אפשר להתווכח אם להיפגש פעם בכמה חודשים עם הבת והנכד אלה מותרות, כי בשבילי זה יותר סם חיים ממותרות. אבל אני כמובן במצב טוב בהרבה יחסית להרבה גימלאים אחרים, בוודאי יחסית לגימלאים בקיבוץ רשפים, שהפסיקו להם טיפולי שיניים ואפילו אספקת חשמל, ובעצם מתברר שהיה לפחות עוד אדם אחד שרצה לירות במנהל ההפרטה ואפילו כבר לקח אקדח ויצא לכיוון משרדו, אבל למרבה המזל חזר בו, ומאז הוא ואשתו עזבו את הקיבוץ. אשתו עובדת עם ילדים במושב הסמוך למקום מגוריהם החדש, ובקיבוץ מנהל ההפרטה מנע ממנה לעבוד עם ילדים בטענה שיש לה בעיות נפשיות. הזוג הזה איננו זוג הקשישים היחיד שעזב את הקיבוץ. היו עוד כמה קשישים מותיקי הקיבוץ שעזבו אחרי חמישים וששים שנות עבודה בקיבוץ שלו נתנו את כל חייהם. איתן בלינקוב אומר לזכות עצמו שהקיבוץ היה בפשיטת רגל ולא היו בו כמעט צעירים וילדים, ועכשיו הקיבוץ משגשג ופותחים גני ילדים חדשים, וזה נשמע לי הגיוני שהקיבוץ משגשג אחרי שהוא זרק לכלבים את חבריו הקשישים, שעבדו למען הקיבוץ כל החיים, אבל לעת זיקנה הם עובדים פחות וזקוקים ליותר עזרה, אבל אני למשל לא הייתי רוצה לגור ולעבוד במקום שאולי יזרקו אותי לכלבים כשאהיה זקנה וחולה, ועוד במקום כמו קיבוץ, שאנשים וויתרו בו על כל כך הרבה חירויות, כדי לגור בקהילה שהתיימרה לתמוך בחלשים ולתת לכולם בלי אפליה. אבל בעצם היומרות הקיבוציות תמיד היו סוג של שקר, תמיד היתה בקיבוצים כוחנות ואפליה. אני זוכרת כשעוד הייתי ילדה שאשה שהורי הכירו דרשה מהקיבוץ שגרו בו לתת לה ולבעלה את דירתה של אלמנה שהיתה גדולה משלהם, כי אחרי שבעלה נפטר היא גרה בה לבד והם היו זוג. אני לא זוכרת אם הם קיבלו את הדירה הגדולה יותר, אבל בסוף הבעל של האשה שדרשה את דירת האלמנה התאבד, וגם היא נהייתה אלמנה, ואולי גם את הדירה שלה לקחו. אולי דוקא במקומות שהיומרות המוסריות מרחיקות לכת, הרשעות האנושית מתפרצת דוקא ביתר שאת. אני זוכרת גם שחברים של הורי מקיבוץ גדול ועשיר למדי אמרו להורי שזה טוב שיש לך בקיבוץ משפחה גדולה, כדי שתהיה לך תמיכה בקיבוץ אם תרצה לשלוח ילד ללימודים, כי בסופו של דבר בהצבעות בקיבוץ מי שיש לו יותר כוח מקבל דברים, ולאו דוקא מי שמגיע לו יותר מסיבה עניינית. גם אחד מזוגות הקשישים מרשפים שעזבו את הקיבוץ סיפרו שדרשו מהם לוותר על חלק מדירתם לטובת מישהו אחר, והאשה בקושי הצליחה לדבר על זה והרגישו שהם מפחדים לומר את זה, אבל בכל זאת היא אמרה בחשש גדול שמי שלטובתו נדרשו לוותר על חלק מדירתם היה קרוב של חבר הנהלת הקיבוץ, והם, שילדיהם עזבו את הקיבוץ, אין להם כבר מהלכים בקיבוץ, למרות שהם חיו בו ועבדו למענו כמעט ששים שנה. גם האיש שירה במנהל ההפרטה הוא איש שארבעת ילדיו עזבו את הקיבוץ ואשתו נפטרה, וכבר לא היה לו איש בקיבוץ שיתמוך בו וייאבק למענו, לכן דרשו ממנו לשלם על שירותים שאדם בגילו כבר שילם עליהם בעשרות שנות עבודה בקיבוץ, ובגילו הקיבוץ כבר היה צריך לספק לו את השירותים בחינם או במחיר סמלי, ולא להטיף לו מוסר שהוא נופל לעול על כתפי החברים האחרים. כל זקן נופל במידה כזו או אחרת לעול על משפחתו, וחברה אנושית צריכה לטפל בזקנים שלה באנושיות ולתמוך בהם, ולא להשליך אותם לעת זקנה בגלל שהם כבר לא ריווחיים. הרי כולם יהיו בסוף זקנים, לפחות אלה שהתמזל מזלם לא למות צעירים מדי, וכל מי שמגדל ילדים מקוה שהם יטפלו בו לעת זיקנה ולא יעזבו אותו לאנחות, כי למען האמת זאת אחת הסיבות שאנשים מגדלים ומטפחים ילדים, כדי לא להיות בודדים ועזובים לעת זיקנה, אלא לשמוח בילדים ובנכדים, ולהרגיש שחייהם עוד נמשכים ויימשכו אפילו אחרי מותם בילדיהם ונכדיהם וניניהם וכל הדורות הבאים. וזה גם מה שרציתי להגיד על למה התאבדות זה דבר רע, כי יש אנשים שחושבים שאם מישהו רע לו זכותו להתאבד. כמובן שאי אפשר לשפוט אנשים שמתאבדים בגלל חולי נפשי קשה שמשבש להם את המחשבה, אבל החברה כחברה צריכה להתנגד בכל תוקף להתאבדויות, מפני שהתאבדות לא רק הורגת את המתאבד, אלא פוצעת קשה את כל המשפחה, ולפעמים גורמת לבני המשפחה הקרובים למאוס בחייהם ולהתאבד גם כן, מרוב צער או רגשי אשמה, וכמו שאמר המשורר האנגלי הגדול ג'ון דאן שום אדם איננו אי, כולנו קשורים ותלויים זה בזה, ואסור לנו להתנכר איש לרעהו בעת צרה כי כולנו נהיה שם פעם אם לא כבר היינו שם בעבר. במובן הזה קיבוץ רשפים הוא גם משל על החברה הישראלית כולה בעידן נתניהו, שקיצץ בקצבאות הרווחה והפך את המורות והאחיות והעובדות הסוציאליות – אני כותבת בלשון נקבה כי בפועל רוב העוסקים במקצועות אלה הן נשים, לעובדות קבלן מנוצלות, מושפלות ועשוקות שנזרקות לכלבים כשגומרים לנצל אותן, וכל החברה שלנו נהייתה חברה שאיש את רעהו חיים בלעו ובמקום אחוה משגשגים בה הפיצול והשנאה, ונתניהו אוהב להגיד שהוא מגן ישראל ועכשיו הוא בכלל התאהב בתפקיד שר הביטחון ולא רוצה להיפרד מתפקיד שר הביטחון, אבל ביטחון זה לא רק מטוסים וצוללות ונשק, ביטחון זה קודם כל סולידריות חברתית, אנשים שמוכנים אפילו למות כדי להגן על הכלל, ומי שמפורר את הסולידריות החברתית כדי לנצל יותר ולשלם פחות ולהרוויח מגזל של הזולת, מפורר את הביטחון הלאומי יותר מכל אלה שהוא אוהב להוקיע כבוגדים. כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי.  

מריה שמידט וההיסטוריה על פי ויקטור אורבן

את מריה שמידט פגשתי בסוף שנות השמונים. נדמה לי שהיא התקשרה וביקשה להיפגש. היא שהתה אז בישראל, כפי שאמרו לי אחרים וגם היא עצמה, לצורך מחקר על הציונות, אבל איתי היא דיברה, למיטב זיכרוני, בעיקר על מרצה שתרגמתי עבורו כתבי יד לטיניים מהמאה השמונה עשרה על יהודי הונגריה, והגשתי נגדו תביעה לבית הדין לתביעות קטנות לאחר שהשתמש בשמי כדי לקבל מילגת מחקר שלא העביר אלי. שבוע לאחר הגשת התביעה נכנס הכסף לחשבוני ומשכתי את התביעה. אני מניחה שהגשת התביעה היתה צעד מאד יוצא דופן מצד עוזרת מחקר באוניברסיטה, ששמעו הגיע עד לבודפשט, אבל בשונה מרוב עמיתי הייתי אם לשתי בנות שגידלתי לבדי והייתי קודם כל אמא, וכפי שאחי המנוח נהג לומר היו לי Nebenfaecher, "תחומי התמחות צדדיים", כלומר ידעתי לקרוא כתבי יד עתיקים בשפות הרלוונטיות ויכולתי לתרגם אותם לעברית, מה שגרם לי להבין במהרה שאולי לא אמצא פרנסה כהיסטוריונית, אבל תמיד אוכל לקושש מעט כסף למחייתנו מעבודות תרגום, ואין לי לפיכך סיבה אמיתית לזחול על גחוני לפני מרצים ופרופסורים שהסתכלו עלי מלמעלה למטה, מה שאינו קשה במיוחד כשמדובר במטר וחצי של אשה. לא הרגשתי נוח בשיחה עם מריה שמידט ולא אהבתי את זה שהיתה מעודכנת מדי בכל מה שנוגע לתולדותי באוניברסיטה העברית. היה משהו מאד תוקפני בידענות ובביטחון העצמי שלה. היא היתה אשה גבוהה ואלגנטית, עם שיער בלונדי-אדמוני ארוך, מאד כריזמטית ורהוטה, מה ששיווה לה תדמית מבוגרת משלושים ומשהו שנותיה באותם ימים. אחר כך דיברתי עליה עם ההיסטוריון רוברט ויסטריך שהלך לעולמו לפני מספר שנים. גם הוא נפגש איתה בארבע עיניים, וגם הוא חש חוסר נוחות שהתקשה להגדיר את סיבתו. אמרתי לו שהיא אשה שיש בה משהו מאד מושך ומשהו מאד דוחה והוא לגמרי הסכים.

עברו שנים עד ששמענו שמריה שמידט התעניינה בציונות בעיקר כדי לקשר בינה לבין הסטאליניזם, ושלא אהבת ישראל הביאה אותה אלינו. במלים אחרות, המחקר ההיסטורי של מריה שמידט שוטט במחוזות המפוקפקים של זיהוי היהודים עם הקומוניזם, זיהוי שמקורו בתעמולה הנאצית שהקפידה לתאר את הקומוניסטים כ"יודובולשביקים". ומכיוון שמריה שמידט איננה אוהבת להשאיר חללים ריקים, היא חקרה גם את היודנראטים והגיעה למסקנה שהיהודים שיתפו פעולה גם עם הנאצים, בהשמדת עצמם. בקיצור, מריה שמידט עסקה בעיקר במחקרים היסטוריים שנועדו לגלגל אשמה כזו או אחרת על היהודים, ולספק כיסוי עובדתי כלשהו לאנטישמיות אחרי השואה, זו שתפקידה העיקרי להתגונן מאשמת רצח היהודים בשואה, אשמה שלהונגרים, בני בריתם של הנאצים, יש בה חלק נכבד, ולכן הצורך מצדם לגלגל את אשמתם על קרבנותיהם היהודים גדול במיוחד, ולכך מקדישה מריה שמידט את חייה: לפטור את ההונגרים מכל אשמה ברצח היהודים, ולהפוך את היוצרות, כך שהיהודים יהפכו מקרבנות לרוצחים, וההונגרים מרוצחים לקרבנות. דיעה זו, שלהונגרים אין כל אחריות לשואת יהודי הונגריה, ורק הנאצים אחראים לכך, הביעה מריה שמידט במפורש בתוקפנות חסרת המעצורים המאפיינת אותה, במאמר שפירסמה בשנת 2014, שם תקפה בבוטות את השמאל והליברלים שלדבריה מתנשאים על העם ההונגרי, ומשלמים מס שפתיים לנושאים החביבים על האימפריות, שכוללות מבחינתה את רוסיה, ארצות-הברית והאיחוד האירופי, והיא מציינת בסוגריים מהם הנושאים האלה: שואה, גזענות, צוענים, נישואי הומוסקסואלים. נושאים שאינם מעניינים את העם ההונגרי השורשי תחת שלטונו הלאומי האותנטי של ויקטור אורבן.

איימי סודארו Amy Sodaro, שפירסמה לאחרונה מחקר משוה של מוזיאונים לתיעוד זוועות, Exhibiting Atrocity, שפרקו השלישי עוסק בפרוייקט חייה של מריה שמידט, "בית הטרור" בבודפשט, מתארת את מריה שמידט כך: "היסטוריונית בהכשרתה, שהיתה אחת היועצים הפוליטיים הקרובים ביותר לויקטור אורבן, ומנהלת המוזיאון מראשיתו." במלים אחרות: קודם כל פוליטיקאית ותועמלנית של מפלגת פידס של אורבן, והיסטוריונית בעיקר עבור הפרוטוקול. רשמית מנהלת מריה שמידט את "הקרן הציבורית לחקר ההיסטוריה והחברה של מרכז ומזרח אירופה" שנתמכת על ידי ממשלתו של אורבן, והקרן רכשה בשנת 2000 את הבניין ההיסטורי בשדרות אנדרשי 60, שבו הוקם "בית הטרור". רעיון הקמת המוזיאון היה של יוז'ף סאג'ר, שהנהיג את מפלגת פידס לפני ויקטור אורבן, וכשאורבן עלה לשלטון בשנת 1998 החלו ההכנות להקמתו, ולמרבה הצער הוא אף נפתח לציבור בשנת 2002, בטרם איבד אורבן את השלטון לטובת הסוציאליסטים – בבחירות הבאות אורבן חזר לשלטון, וכמו ידידו הטוב נתניהו מחזיק בו בעוז ומכרסם בהתמדה בדמוקרטיה ההונגרית הצעירה והשברירית, והמוזיאון הוא מזמן עובדה קיימת וגם מושך קהל רב. כפי שאמרה מריה שמידט לאיימי סודארו, היא יצרה את המוזיאון כך שיפנה קודם כל אל הלב, ורק אחר כך אל השכל, וכך שיעניין גם את בתה שהיתה בת חמש-עשרה כשנפתח, ולא כמו כל המוזיאונים האלה שמכבירים עובדות על השואה ועל הרקע האנטישמי שלה, ועלולים לגרום לאנשים לחשוב כל מיני מחשבות לא רצויות.

הבניין ההיסטורי בשדרות אנדרשי 60 שבו הוקם בית הטרור, הוא בניין שבשנת 1944 השתלטה עליו מפלגת צלב החץ והשתמשה בו כמטה הראשי וכבית הסוהר שלה, ולאחר המלחמה עבר לידי המשטרה החשאית ההונגרית שהשתמשה בו עד 1963. ההיסטוריה של הבניין נתנה איפוא לגיטימציה למטרה הפוליטית של פידס: ליצור חיבור והקבלה בין הנאצים לבין הסובייטים, כאשר מתחת ליצירת המשוואה בין שני המשטרים, מסתתרת מטרה זדונית עוד יותר: על ידי יצירת זהות בין פשעי הנאצים והקומוניסטים ושימוש בזיהוי האנטישמי-נאצי בין קומוניסטים ויהודים, להציג דוקא את ההונגרים, שמבין העמים האירופים היו פעילים במיוחד ברצח יהודים, כקרבנות של שלטון הטרור היודובולשביקי, ומצד שני לטהרם כליל מאשמת רצח היהודים בשואה. מגדלנה מרשובסקי, שחוקרת את התרבות הפוליטית בהונגריה, מתארת במאמריה כיצד הופכת פידס בהנהגת אורבן את היהודים לפושעים על ידי זיהוים עם הקומוניסטים שדיכאו את הונגריה, והצגתם כניגודו של העם ההונגרי הההיסטורי. למשל בסרטון תעמולה של מפלגת פידס במערכת הבחירות שניהל אורבן בשנת 2010, ובה ניצח את הסוציאליסטים ברוב גדול, נשמעה האמירה הבאה:

"המדינה ההונגרית היא בת אלף ומאה שנה. השמאל ההונגרי הוא בן מאה שנה. ב-11 באפריל אנו בוחרים: אישטוון הקדוש או בלה קון. זו השאלה! כוונתי היא: ב-11 באפריל יכבוש אישטוון הקדוש מחדש את המדינה מידי בלה קון ותומכיו."

אישטוון הקדוש שמלך על הונגריה במאה העשירית לספירה נחשב למייסדה של הונגריה ולאבי הנצרות בהונגריה, ומסמל לפיכך הן את הלאומיות ההונגרית ואת הנצרות ההונגרית. בלה קון הוא מנהיג קומוניסטי שאביו היה יהודי מומר בשם כהן ואמו קלוויניסטית, ובשנת 1919 הקים רפובליקה קומוניסטית בהונגריה שהחזיקה מעמד כארבעה חודשים והוכרעה בידי כוחותיו של מיקלוש הורטי, שמאז משל בהונגריה ביד חזקה, ולימים כרת ברית עם היטלר וצירף את הונגריה למדינות הציר. למרות שנולד וגודל כקלוויניסט, שם אביו כהן שהוחלף לקון ואמונתו הקומוניסטית, הפכו את בלה קון לשם גנרי ל"יודובולשביק" האיקוני, ולמרות שמדובר כאן על אישטוון הקדוש הנחשב לאבי האומה ההונגרית, כל הונגרי זוכר היטב שמי שהכריע את בלה קון הוא מיקלוש הורטי בן בריתו של היטלר, שעמו מזדהה אורבן במובלע. בהמשך שלטונו יחליף אורבן את בלה קון כדמות אויב באיל ההון היהודי ג'ורג' שורוש, שממלא אצל אורבן את משבצת היהודי השמאלני המשוקץ ואויב האומה, כפי שמבינים הכל מלבד ידידו הטוב של אורבן בנימין נתניהו, שבדומה לאורבן המסר המרכזי של שלטונו הוא דמוניזציה של השמאל והעלאה על נס של הימין האנטישמי בעולם, כמו גם הכחשת השואה (היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי של ירושלים נתן לו את הרעיון, פולין פעלה להציל את היהודים וכו').  

נשוב לבית הטרור, שכפי שמתארת איימי סודארו בספרה הוא מיפגן של קיטש, תעמולה וטעם רע, מעין לונה-פארק זוועות. הטעם הרע והתעמולה מתחילים כבר במראה החיצוני שמכער את הבניין ההיסטורי היפה: מגגו נמתחו סוככים שחורים שעליהם המלה "טרור" במהופך, כך שקרני השמש יוצרות, לפחות בחלק מן היום, את המלה "טרור" במרומי קירות הבניין. בנקודת המיפגש של הסוככים בחיבור שני קירות הבניין, מופיעים זה לצד זה צלב החץ והכוכב האדום, כדי שנבין שמדובר בתופעות זהות. עם זאת למפלגת צלב החץ ולשואה מוקדשים רק שני חדרים בבניין שבו למעלה מתריסר חדרים, וגם הם מוקדשים לתצוגה מוזרה: למשל בובות לבושות במדי צלב החץ שמקיפות שולחן – אחד מאנשי המוזיאון אמר לסודארו – ברצינות גמורה – שזו "סעודה אחרונה של שנאה". האסוציאציה הנוצרית לא בדיוק מעבירה מסר של הסתייגות גמורה מאנשי צלב החץ, שמילאו תפקיד מרכזי ברצח יהודי הונגריה. הפריטים משוחזרים ולא מקוריים, דבר שמאפיין את רוב המוצגים במוזיאון, שמבחינה זו הוא אכן יותר מיצג תעמולה ממוזיאון, והתצוגה מלווה במוסיקה ואפקטים רבים שאמורים להמחיש במיוחד לנוער כמה נורא היה הטרור הקומוניסטי. במרתף הבניין מוצגים תאי עינויים, מכשירי עינויים וגרדום, שהשתייכו לכאורה לשלטון הקומוניסטי. גם הם אינם מקוריים ואינם מייצגים שום דבר אמיתי – במציאות מעולם לא היה באנדרשי 60 גרדום. המסר הבולט של בית הטרור: ההונגרים סבלו מהנאצים ואחר כך נורא סבלו מהקומוניסטים. הם בעצמם רק קרבנות חסרי-אונים של שני משטרי טרור.

מריה שמידט סיפרה לאיימי סודארו שהיוזמה להקמת המוזיאון הגיעה לאחר שבית המשפט העליון של הונגריה פסל חוק שהעביר הפרלמנט ההונגרי בראשית שנות התשעים, חוק שאיפשר להעמיד לדין את מי שפשעו מטעם המשטר הקומוניסטי, במיוחד לאחר דיכוי המרד ההונגרי בשנת 1956. בית המשפט העליון פסל את החוק בטענה שאינו חוקתי, ובכך לדברי מריה שמידט לסודארו, העדיף את החוק על פני הצדק. כדי לתקן איפוא את הפגיעה בצדק בכך שנמנעה הפללת הקומוניסטים, נוצר דחף להקמת המוזיאון, שיעשה צדק עם קרבנות הפושעים הקומוניסטים, במקום מערכת החוק. מושג המפתח במוזיאון, ומה שמריה שמידט עצמה הגדירה כמסגרת של המוצג בו, הוא "כיבוש כפול", מושג שנועד למחוק את משמעות הכיבוש הסובייטי של הונגריה בשנת 1945 כשחרור מהכיבוש הנאצי, שבשנת 1944 הפך לכיבוש ישיר ששילח מאות אלפי יהודים מהונגריה למחנות המוות, כך שעבור יהודי הונגריה ששרדו היווה הכיבוש הסובייטי גאולה מגורל המוות שגזר עליהם הכיבוש הנאצי. המסר של מריה שמידט הוא ששני הכיבושים היו זהים באופיים ולשניהם אופי שווה ומשמעות שווה, מה שבמובלע הופך את שואת היהודים תחת המשטר משתף הפעולה של מיקלוש הורטי והמשטר בחסות הנאצים של פרנץ סאלאשי לאירוע שאין בו כל ייחוד, ואיננו אלא תמונת ראי של הדיכוי הסובייטי של הונגריה.

בתגובה לביקורות הקשות על ניסיונו של המשטר להוזיל את זכר השואה, הוכרזה שנת 2014, שנת השבעים להשמדת רוב יהודי הונגריה, כשנת זיכרון לשואה, שבה נערכו אירועי זיכרון והוחל בבניית "בית הגורלות" כמוזיאון לשואה, פרוייקטים שגם עליהם הופקדה מריה שמידט. ובהתאם להקפדה על איזון בין פשעי הנאצים והקומוניסטים, הוקדשה שנת 2016 לציון ששים שנה למרד ההונגרי בקומוניסטים ודיכויו, אירועים שגם עליהם ניצחה מריה שמידט. בבודפשט ישנו מרכז זיכרון לשואה בבית הכנסת המשוקם ברחוב פאווה שנפתח מחדש לאחר שיפוץ בשנת 2004 וממומן על ידי הממשלה. ויקטור אורבן סילק את מנהלו היהודי של המרכז והחליף אותו בהיסטוריונית הרוויזיוניסטית סיטה סבולץ, שיחד עם מריה שמידט אמורה לנהל את בית הגורלות ולעצב את זיכרון השואה בהונגריה ברוחו של ויקטור אורבן. הקהילה היהודית איננה מתלהבת, בלשון המעטה, מהתאום הרוחני של "בית הטרור" שאמור לעצב את זיכרון השואה בהונגריה על פי חזונו של ויקטור אורבן, שמאחר שהקהילה היהודית והנהגתה אינם נושאים חן בעיניו, הוא פיטר גם אותם וקירב במקומם את אנשי חב"ד, שיחד עם חברו הטוב בנימין נתניהו מגלים סלחנות מופלגת כלפי הכחשת השואה או אנטישמיות בכלל. כעת מקוה אורבן שידידו הטוב בנימין נתניהו יכשיר גם את הקמת "בית הגורלות" בהנהלת היסטוריונית הבית מריה שמידט וברוח חזונו הפוליטי, ועל פי ניסיון העבר יש  סיכויים טובים שמשאלתו תתממש.

Amy Sodaro, Exhibiting Atrocity, Memorial Museums and the Politics of Past Violence,

Rutgers University Press. (2018

Magdalena Marsovszky, "Heiliger Turul, steh uns bei!": Ungarns völkische Wende und die Sakralisierung der Nation, Stimmen der Zeit, Juni 2011

תרגום אנגלי למאמרה של מריה שמידט:

Captive of the Past  2014. July 10. 14:02  

רק כעס את מרגישה

רק כעס את מרגישה, רק כעס ושום דבר אחר לא. ודוקא היית רוצה להזדהות ולהצטרף, אבל את לא מסוגלת. המים האדומים במזרקות ועל הכבישים, הנשים השוכבות כגוויות, מזכירים לך סדרות פשע בטלויזיה. הן מלאות בתמונות כאלה של נשים נרצחות. גם של גברים, אבל בעיקר של נשים שנרצחות מבלי שאת מצליחה להבין למה, אפילו לפי ההיגיון של הסיפור. את מסרבת לצפות בהן, אבל את התמונות הנוראות כבר מגניבים לך פה ושם ואת רואה מבלי שתרצי. נדמה לך שהן רק מרגילות את העיניים לראות דם שפוך של נשים. גם הנעליים מרגיזות אותך. במיוחד אלה בקידמת התמונה, נעלי עקב אדומות מבהיקות, שמזכירות לך את נעלי המכשפה הרעה מהקוסם בארץ עוץ, זאת שנפל עליה הבית ורק הנעליים נשארו, אדומות וזוהרות. דוקא שמחת כשצפית בזה, כי היו בחייך לא מעט מכשפות חיות. נעליים אדומות וסנדלים אדומים סירבת לנעול, למרות שאמך ניסתה תמיד להכריח אותך. מנעה ממך להרוויח כסף כדי שלא תוכלי לקנות דברים לעצמך, אבל כשהתגייסת לצבא התחלת לקנות דברים לעצמך, חסכת מהמשכורת הצבאית, העדפת לרעוב כדי שתוכלי לקנות לך דברים בעצמך, כחולים או שחורים, שני הצבעים שאהבת במיוחד. טרור כלכלי ועלבונות ספגת גם מנשים. הן לא הגנו עלייך. ושם בכיכר היו כל אלה שרוצות למכור את רחמך לגברים עשירים: יעל גרמן, רוית הכט, אלה שקוראות לך פונדקאית כאילו היית צמח והעובר טפיל, ואינן מבינות איך את בכלל מעזה להתקומם על הסחר בגופן של גרושות עניות כמוך, כי את דרכם של גברים למרכז החברה סוללים על גבן של נשים כמוך, נשים כמוך תמיד ירצפו את דרכם אל לב החברה, והן תשתפנה פעולה עם הגברים ותמכורנה אותך ברצון, כי בשבילן אין לך פנים, גם אם יש לך שם. ומה הן בכלל יודעות על נשים כמוך? מה הן יודעות על העלבון להימכר כמו סחורה? הרי אפילו בדימיון זה לא יקרה להן לעולם. הן תמיד בצד הקונה, לעולם לא בצד הנמכר. ואילו ביקשת מהן עבודה היו מסלקות אותך בוודאי. או צוחקות לך, כמו העובדת הסוציאלית והפסיכולוג בבית המשפט למשפחה, כשאמרת להם שלפעמים את מקבלת קצת שכר סופרים, סכומים קטנים, אבל בשבילך כמה מאות שקלים זה גם כסף. את הצחוק חסר השליטה שתקף אותם למשמע הדברים, את הלעג האינסופי שבו שאלו אותך: על מה את מקבלת שכר סופרים? לא תשכחי לעולם, הם נצרבו בבשרך, כי לא נראית כמוהם, לבשת את בגדי העוני שלך ושערך הקצוץ והלא צבוע, המכוסה כובע זול, רק עורר בהם דחייה, ממש לא נראית כמוהם, ומי שאיננו נראה כמוהם לא ייתכן שיקבל שכר סופרים, ולא שהם לא צדקו, הרי מעולם לא יכולת להתפרנס מכתיבה, לא נראית כמו מי שמתפרנסת מכתיבה וגם לא כתבת כמוהם, גם הכתיבה שלך היתה ספוגה בעליבות ועוני, ולא היה לך שום צורך לצבוע אותה באדום, השחור שירת אותך די הצורך, השחור עטף אותך ברחמים, הרחמים היחידים שידעת. גם עליהם את כועסת, על כולם את כועסת. את מצליחה להרגיש רק כעס. וזרות, זרות נוראה. את יודעת שתמיד את לבד. ושתמיד תהיי בעצם לבד.

אפילו לספר את לא יכולה, כי מי יבין. הן רק מזכירות לך את הדודה שהתקשרה כדי להגיד לך שאמא שלך אוהבת אותך, בזמן שבעלה עזר לאמך לאיים עלייך ולהתעלל בך. והדודה האחרת שהתקשרה ושאלה הרבה שאלות ואמרה לך שתהיו בקשר כי אנחנו משפחה. אף פעם הם לא זכרו שאת משפחה כשיכלו לתת לך משהו, רק כשרצו לקחת ממך את מה ששלך וכבר לא יכלו להשיג אותו, כי הכעס שלך כבר שרף אותך ואותם. הבת שלך אמרה לך שאת די מפחידה ואמרת לה שלא מספיק. לא היית מפחידה מספיק כדי שמישהו יתחשב בך או יפעל לטובתך. היית מפחידה רק די הצורך להרחיק ממך את אלה שכבר פגעו בך. נהיית מפחידה רק כשהכעס בער בך כל כך שכבר התקשו להזיק לך. גם כעס יכול להגן. הוא שמר עלייך יותר מהרחמים, מה גם שלא היו יותר מדי רחמים, אבל כעס היה בשפע.

מה שנתן לך כוח בחיים היה כעס וזעם ושנאה. אחרת היית כבר מזמן מתה, לולא הכעס. הכעס השאיר אותך בחיים. הוא גרם לך לקום בבוקר ולעשות דברים. אמא שלך אמרה שאת יוצרת כי את סובלת, אבל את הסבל היא גרמה לך. והיא אהבה כל כך אדום. בגדים אדומים, נעליים אדומות, שפתיים אדומות, כתונת הלילה האדומה שאת זוכרת, כנראה זיכרונך הראשון. ואמרו לך ללכת משם. תמיד אמרו לך ללכת משם ואחר כך התרגזו שהלכת לתמיד. חשבו שאם יאמרו לך ללכת יוכלו גם לומר לך לחזור, אבל זה עבד רק בכיוון אחד. כשאמרו לך ללכת תמיד הלכת, אבל לחזור מעולם לא חזרת, אולי גם בגלל זה נשארת בחיים. אלה שחוזרות מתות. הגאולה היחידה היא לברוח, לברוח ולא לחזור לעולם. אבל רק מעטות בורחות. הרוב נשארות, כי לברוח קשה מדי ולא תמיד יש לאן. ואחרי חיים שלמים של כעס אין כבר תקוות, רק זרות, ושנאה, וכעס. הכעס, זה מה שנשאר.   

נר ה' נשמת אדם

מהיפים בפסוקי התנ"ך הוא משלי כ', פסוק כ"ז: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן.

והנאמר בפסוק הוא שנשמת האדם היא נר ה', כלומר שנשמת האדם מאירה אותו באור ה' הבוער בה, שהרי הנשמה היא החלק האלוהי באדם, כמו שנאמר: ויצור ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז'). הנשמה היא רוח האלהים שנפח באדם, והיא ההופכת אותו לנפש חיה, כלומר ליצור חי בעל תודעה. וכמו שהאל בורא את האור ומאיר בו את העולם, כך הוא נופח נשמה באדם העשוי חומר, עפר, והופכו לנפש חיה: וכשם שהאור הנברא מאיר את העולם, הנשמה שנפח האל באדם מאירה אותו, הנשמה היא אור אלהים באדם ההופכו לנפש חיה. ופירש רד"ק שהנשמה המשכלת היא בגוף האדם כמו הנר בבית, שיגלה כל מה שבתוכו, כי היא הנר שהקדוש ברוך הוא חופש כל חדרי בטן, ויש לפרש שהשגחת השם והבטתו היא אפילו בנשמת האדם, ויודע כל מחשבותיו, ופירש רלב"ג שהנשמה הוא השכל, הוא נר ה', והוא חופש כל העמוקות אשר בנמצאות, לעמוד על סודם לפי מה שאפשר בעזרת השם יתברך, במה שישפיע עליו מאורו וזיוו, בו יעמוד על אמיתת הדברים העיוניים.

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן: יש המבינים חֹפֵשׂ משורש חפש שכיום אנו משתמשים בו רק בבנין פִּעֵל, כלומר מחפש כל-חדרי-בטן, ויש המבינים כחילוף אותיות, כלומר חושף כל-חדרי-בטן. ומהם חדרי-בטן?

בוולגטה, התרגום הלטיני הקנוני של התנ"ך שהתקין הירונימוס מן העברית, מתורגם הפסוק כך:

Lucerna Domini spiraculum hominis quae investigat omnia secreta ventris

כלומר: נר ה' נשימת אדם שחוקרת את כל מסתרי הבטן, המקומות המבודדים, הנסתרים בבטן, ואפשר לתרגם גם: סודות הבטן. ולא נשמת אדם נאמר כאן, אלא נשימת אדם, פעולת הנשימה עצמה היא החוקרת את סודות הבטן.

ואילו לותר תירגם את הפסוק כך:

Die leuchte des Herrn ist des menschen odem, die gehet durchs ganze herz.

כלומר: נר ה' הוא נשמת האדם החודר את כל הלב.

לותר פירש חדרי-בטן כמתייחסים ללב האדם.

ותרגום המלך ג'ימס מתרגם כפשוטו:

The spirit of man is the candle of the Lord, searching all the inner parts of the belly.

כאן התהפך הסדר: לא "נר ה' נשמת אדם" אלא "נשמת האדם היא נר ה', החוקר את כל חלקיה הפנימיים של הבטן".

ועוד מופיע הביטוי "חדרי-בטן" בפסוק ל באותו פרק כ':

חַבֻּרוֹת פֶּצַע תַּמְרִיק בְּרָע וּמַכּוֹת חַדְרֵי-בָטֶן.

וסברו פרשנים שחבורות פצע הן פצעים מזוהמים שיש למרקם מירוק מכאיב כדי לנקות את הפצעים ולחטאם, וכך יש גם להכות בחדרי הבטן כדי למרק את החטאים, והיו מי שפירשו שהחבורות והמכות הן עונשו של הרע, אך אלה ואלה מתקשים בפירוש.

גם התרגום בוולגטה קשה:

Livor vulneris absterget mala et plagae secretioribus ventris

שפירושו: כחול הפצע ימחה ברע ומכות במסתרי הבטן.

ואולי את המלה livor צריך להבין כאן במשמעו של "רקב", שכן יש לה גם משמעות כזו, של רקב בצומח וגם בחי, שכן גוף המת הוא כחול. ונראה שהכל הבינו ב"חבורות פצע" פצעים מזוהמים. בוולגטה התחלף גוף שני בגוף שלישי ו"מכות" מופיעות כשם עצם ולא כפועל, למרות שכוונת המקור כנראה לדבר על מכות כפועל בהווה רבות.

ולותר מתרגם אף הוא ברוחם של חלק מהפרשנים היהודים:

Man muss dem boesen wehren mit harter strafe und mit ernsten Schlaegen, die man fuehlet.

שפירושו: מן הרע יש להתגונן באמצעות עונש קשה ומכות רציניות, שאדם יחוש בהן.

את חדרי הבטן, או הלב, השמיט לותר מתרגום הפסוק ותירגם על פי השקפת עולמו שיש להעניש את הרשעים בחומרה.

ותרגום המלך ג'ימס הולך בעקבות הוולגטה:

The blueness of a wound cleanseth away evil, so do stripes the inward parts of the belly.

כלומר שכחול הפצע ממרק את הרע, כפי שעושות מכות לאיברים הפנימיים של הבטן.

ואין לנו אלא לקוות שאינם מתארים פרקטיקה מצויה.

עוד פעם אחת מופיע הביטוי חדרי-בטן, במשלי כ"ו, פסוק כ"ב: דִּבְרֵי נִרְגָן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי-בָטֶן. מה פירוש נרגן אנו למדים משני הפסוקים הקודמים: בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן: פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מְדוֹנִים לְחַרְחֵר-רִיב:

נרגן הוא איפוא איש ריב ומדון, ולא סתם המרבה להתלונן כפי שאנו משתמשים במלה כיום. ודבריו של הנרגן הינם מתלהמים, פועל שמתורגם בוולגטה במלה perveniunt שפירושה "מגיעים". למרבה ההפתעה הפסוק מתורגם כאן בהיפוך משמעותו:

Verba susurronis quasi simplicia et ipsa perveniunt ad intima ventris

כלומר: דברי הלוחש כנים ומגיעים בעצמם אל פנים הבטן.

כאן תורגם המושג חדרי בטן כ"פנים הבטן", ולא כ"מסתרי הבטן" או "סודות הבטן", כפי שתורגם משלי כ' כ"ז, משמעות שעדיין קרובה למקור, אך תרגום המלה "נרגן" ל"לחשן" מוזר, כי איננו מתאים כלל למשמעות המתבהרת משני הפסוקים הקודמים.

ואיך תירגם לותר את הפסוק "דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי-בטן"?

Die worte des verleumders sind wie schlaege, und sie gehen durchs herz

כלומר: דברי המשמיץ הם כמכות, והם חודרים את הלב.

ותרגום המלך ג'ימס דומה:

The words of a talebearer are as wounds, and they go down into the innermost parts of the belly.

כלומר: דברי הרכלן הם כפצעים, ויורדים לחלקי הבטן הכי פנימיים.

אצל לותר הנרגן הוא המכפיש, המלעיז, המוציא דיבה: דברי הנרגן הינם כמכות, והם חודרים את הלב, ותרגום המלך ג'ימס עוד מרחיק לכת: דברי הנרגן הם כפצעים, היורדים לעומק הבטן, ונראה שהושפע בתרגום זה מפסוק ל' במשלי כ', ששם נזכרו חַבֻּרוֹת פֶּצַע, בגלל הביטוי חדרי-בטן החוזר בשני הפסוקים. לותר מתרגם גם כאן "חדרי-בטן" כ"לב", אולי מפני שללב ארבעה חדרים. אך בעוד תרגום המלך ג'ימס מבחין בין "חופש כל-חדרי-בטן" שמתורגם כ"מחפש, חוקר", לבין "ירדו חדרי-בטן" שמתורגם כפשוטו, לותר מתרגם באופן זהה "חופש כל-חדרי-בטן" ו"ירדו חדרי-בטן", ומדגיש את החדירה פנימה, כמדקרת חרב החודרת את הלב כולו, ומכאן קל לראות שלותר רואה קשר שאיננו רק מילולי בין שני הפסוקים, למרות שהראשון, "נר ה' נשמת אדם" מתאר את החיוב שבנשמה שמאירה כל-חדרי-בטן, ואילו השני מתאר את פגיעתו הרעה של הנרגן, איש המדון, שדבריו פוצעים חדרי-בטן כחרב. ואולי בהשפעת לותר עודנו אומרים, גם אם בלשון מליצה, "יורד חדרי בטן", כשכוונתנו למה שחודר אל הלב, וכבר איננו אומרים "חופש כל-חדרי-בטן", אבל משלי כ' כ"ז יפה בהרבה מדברי הנרגן היורדים חדרי-בטן, ועניינו איננו חדירה לחדרי-הבטן הפוצעת אותם, כמו במשלי כ"ו, כ"ב, אלא חקירת חדרי-הבטן שאולי הם אכן לב האדם, מחשכי נפשו, כפי שהנר מאיר סביבו, מחפש וחושף, כך מאירה נשמת האדם את נפשו החיה, כי נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן.

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם

חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן

חֹשֵׂף כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן

יוֹרֵד כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן

אוֹר ה' נִשְׁמַת אָדָם

תָּאִיר כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן.

נִשְׁמַת אָדָם תָּאִיר מַחְשַׁכָּיו

תַּחֲשֹׂף מִסְתָּרָיו

תֵּרֵד חֲדָרָיו

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם

חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן

חֹֹשֵׂף כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן

יוֹרֵד כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם.