פרידה מביידן

 

אני מרגישה עצב עמוק על האופן שבו מסיים ג'ו ביידן את כהונתו, ואני חשה חרדה קשה מהאפשרות שדונלד טראמפ, הגזען, משפיל הנשים, גס הרוח, הבור והנבער והמרושע, יחזור לכהן כנשיא ארצות הברית, ואני חשה בושה עמוקה מכך שכל כך הרבה ישראלים, כולל שרים בממשלה, תומכים בו ומביעים בגלוי עוינות לביידן, שזאת כפיות טובה מזעזעת לנשיא שתמך בנו באמת כל המלחמה, לא רק בדיבורים, וזה מראה עד כמה השרים בממשלה טפשים ובורים ורשעים, שזה כמובן לא מידע חדש. שש מאות אלף אמריקנים מתו מקורונה, הרבה בגלל הבורות והנבערות והרשעות והטפשות של טראמפ, והייתי בטוחה שבמרכז המירוץ לנשיאות יעמוד המוות הנורא הזה מקורונה בארצות הברית בגלל נשיא לא כשיר שלעג לאנשים שחבשו מסכה ולבסוף נדבק בעצמו בקורונה וניצל בזכות טיפול רפואי מסור של הרופאים שקודם לכן לעג להם, אבל בקושי מזכירים את הקורונה, וכשביידן הזכיר את הקורונה התייחסו רק לכמה הוא גימגם, ולא למציאות הנוראה שהיתה בפועל מאחורי הגמגום של ביידן וזרם השקרים הרהוט של טראמפ, והרי מאחורי הופעות בטלויזיה יש גם מציאות, ולזרם השקרים והפנטזיות של טראמפ אין שום קשר למציאות הזו, אבל נדמה שאנשים מעדיפים תמיד את השקר על האמת, כי כך הם יכולים גם לשקר לעצמם, והרבה אנשים יכולים לחיות רק אם הם משקרים לעצמם את השקרים הגדולים ביותר, כמו האיש שצעק אתמול במגפון ברחוב עזה: "ביבי נתניהו, כל עם ישראל תומך בך, יש לך הישגים הישגים הישגים", והוא עמד לבדו ברחוב, כל עם ישראל לא בא וגם לא מקצתו. כולם כבר שכחו את משאיות הגופות העמוסות בחדרי המתים של ניו יורק, שלא היה להן מקום לפרוק בו את מטען הגופות הנורא. וגם את ההתקפה על הקפיטול, הקריאות לתלות את מייק פנס, האיש שעמד איתן לצד הדמוקרטיה. ערד ניר הזכיר בלהט שפנס, האיש שהציל את הדמוקרטיה בארצות הברית, קיבל רק שלושה אחוז מהקולות, ולתדהמתי הוא האשים בכך את ביידן, שלא החזיר את האמון בדמוקרטיה. איך ביידן אחראי לזה שמצביעיה הטפשים של המפלגה הרפובליקנית מעדיפים את טראמפ השקרן על פנס? משחר ההיסטוריה הלכו האנשים בהמוניהם אחרי דמגוגים ודיקטטורים. לשום נבחר דמוקרטי לא היו מעריצים נלהבים כמו להיטלר וסטלין, אנשים שעד היום חוגגים את יום הולדתם ובוכים על מותם. האם צריך להסיק מכך מסקנות על משהו למעט על טמטומו של המין האנושי, ועל קרבתו הנפשית והאבולוציונית לחיות שהוא מתנשא עליהן, אבל נוהג בדיוק כמו החיות שנוהות אחרי הזכר הכוחני והמרושע ביותר בלהקה, ותוקפות את מי שמראה חולשה, גם אם הוא חכם בהרבה וטוב בהרבה. רק אחרי שהדמגוג הדיקטטור מתגלה במערומיו ומביא על חסידיו – וגם על מי שאינם חסידיו – אסון נורא שקשה מאד להתאושש ממנו – רק אז יש מי שמפנים לו עורף, וגם אז לא כולם. תמיד יישארו אלה שידבקו בו ביתר שאת וימשיכו להלל אותו ולהאשים את כל העולם מלבדו, ולהתגעגע אליו, ולכמוה אליו כמו לאהוב. והאנשים האלה בעצמם הם לא פעם מרושעים, אבל לפעמים הם פשוט עיוורים לחלוטין, כאילו כיסה מישהו את עיניהם מבלי ידיעתם, והמציאות לעולם איננה חודרת לעולמם, בעיוורונם הם חיים ובעיוורונם הם מתים, ובעיוורונם הם מביאים אסון על עצמם ועל כל סביבתם.

צוות טיפול במגפות

 

כשאני שומעת את המלה "צוות" אני חושבת על מספר חד-ספרתי של אנשים שיכולים לשבת סביב שולחן ממוצע, למשל צוות אוויר שכולל קברניט, טייס משנה וכמה דיילות, או צוות של מסעדה עם טבח ראשי וטבח עזר וכמה עובדי מטבח ומלצרים ושוטף כלים ומנקה. לכן כששמעתי את המונח צט"מ, כלומר צוות טיפול במגפות, חשבתי שמדובר בששה שבעה פרופסורים לרפואה שכולם אפידמיולוגים בכירים ויודעים כל מה שאפשר לדעת על מגפות. רק השבוע למדתי שמדובר בתשעים אנשים, מספר שיותר דומה לפרלמנט מאשר ל"צוות", ושרק ארבעים ושניים מתוכם הם רופאים, ולאו דוקא רופאים שמומחים למגפות. איך הם בכלל יושבים ודנים בטיפול במגפה? הרי הם צריכים מקום בגודל של מליאת הכנסת רק בשביל שיהיה לכולם מקום לשבת, ויושב-הראש צריך גם להחליט מי ידבר ומתי, כי אם לפחות עשרה מתוכם רוצים לדבר זה כבר לוקח שעה וצריך לקבוע תור מי ידבר מתי, ויושב-הראש צריך להפסיק אותו אם הוא מדבר יותר מדי. הם גם מחליטים כמו בכנסת, בהצבעה, ומעניין מי סופר את הקולות בעד ונגד ואם כותבים את המספרים בגיר על לוח כמו שבכנסת עושים.

העניין הוא שבכנסת מקיימים דיונים אבל לפני זה דנים בוועדות הכנסת שהן פורום יותר קטן ובאמת דומה לצוות, והדיונים בוועדות הם הדיונים היותר מעמיקים ומעשיים, כי כמו שפרופסור פרקינסון כבר ציין, אי אפשר לנהל דיונים יעילים בפורום גדול מדי, ולכן הוא המליץ על ממשלות קטנות עם מספר שרים חד-ספרתי, שיכולים לשבת סביב שולחן אחד ולשמוע היטב איש את רעהו, כי אם יש יותר מדי אנשים, אלה שבקצוות השולחן לא שומעים את הקצה האחר, וזה כבר פוגע באיכות הדיון. איך תשעים אנשים דנים יחד איך לטפל במגפה? ואיך לעזאזל הגיעו בכלל למספר הזה של תשעים אנשים? ואולי מי שמינה תשעים אנשים דוקא רצה לסרבל ולסכל את הטיפול היעיל במגפות, כי אז מה שקורה הוא שבעצם הממשלה קובעת ומחליטה והצט"מ הוא רק חותמת גומי שמכשירה את ההחלטות שנפתלי בנט כבר קיבל ודרש, כמו לתת חיסון רביעי לאנשים בקבוצות סיכון, למרות שאין שום מחקר בנושא שאפשר להתבסס עליו לצורך החלטה, ולמרות שנפתלי בנט איננו רופא ואין לו מושג קלוש בחיסונים. לעומת זאת יש לו צורך פוליטי להצטייר כמי שהפליא לטפל במגפת הקורונה, ומכיוון שהטיפול בגל הרביעי בעזרת החיסון השלישי הצליח לו, הוא מנסה לטפל גם בגל החמישי באמצעות חיסון נוסף, כי בעצם אין לו מושג קלוש איך לטפל במגפה וגם לא צריך להיות לו, כי איננו רופא ובוודאי איננו אפידמיולוג והרופאים צריכים להגיד לו מה לעשות, ולא שהוא ינזוף בהם למה עוד לא התחילו בניסוי לתת חיסון רביעי, שמיד גרר החלטה של הצט"מ לתת לקבוצות הסיכון חיסון רביעי, ובלבד שראש הממשלה לא ינזוף בהם על איטיות פעולתם.

בעצם רק בזכות ההחלטה הזאת השנויה במחלוקת, שקוממה כמה פרופסורים לרפואה שמנהלים מחלקות קורונה ויודעים על המאבק במגפה יותר מאחרים, אנחנו יודעים שבצט"מ יש תשעים איש שרק ארבעים ושניים מתוכם רופאים, ושגם אלה מתוכם שאינם רופאים, שהם רוב חברי הצט"מ, מצביעים וקובעים בהחלטות אם לתת חיסון שלישי או רביעי או חיסון לילדים שזה עניין רגיש במיוחד, למרות שמי שאינו רופא בוודאי שאינו מוכשר להחליט החלטות כאלה, ולא בטוח שכל רופא מוסמך להחליט אותן, כי כדי להחליט החלטות כאלה צריך להבין במיוחד גם במגפות וגם בוירוסים וגם באימונולוגיה שזו תורת החיסונים ואלה התמחויות מיוחדות שלא כל הרופאים מומחים בהם, כי לכל רופא יש תחום מומחיות משלו, ובן-אדם אחד לא יכול להיות מומחה להכל.

כל העובדות האלה די מזעזעות ודי מחזקות את התחושה שיש לרבים, שבעצם מי שמחליט על מדיניות החיסונים, שהיא האסטרטגיה העיקרית של הממשלה למאבק במגפת הקורונה, זו בעצם הממשלה, והרופאים הם רק חותמת גומי, ודוקא העובדה שהצט"מ כולל תשעים חברים מקלה על הממשלה לכפות את המדיניות שלה, כי לגוף של תשעים חברים הרבה יותר קשה לגבש התנגדות למדיניות הממשלה מאשר לתשעה חברים שבאמת מבינים בנושא ויושבים סביב שולחן אחד ומתייעצים בנושא שבו הם באמת מבינים. ויש גם הדינמיקה של אספת עם שכבר אבי ההיסטוריה הרודוטוס עמד עליה כשסיפר איך היוונים מלידיה שבאסיה הקטנה באו לבקש מהיוונים ביוון שיעזרו להם נגד מלך פרס. תחילה הם באו למלך ספרטה ליאונידס והוא גירש אותם, ואז הם הלכו לאסיפת העם באתונה והלהיבו את חברי האסיפה ואתונה יצאה לעזרת לידיה וכמו שהרודוטוס כתב, זאת היתה ראשית האסון ליוונים ולפרסים, וחוץ מזה הוא גם כתב שכנראה יותר קל לשכנע אסיפת עם שלמה מאשר מלך אחד, ועל העיקרון הזה כנראה מבוסס גם הצט"מ. כמובן כשמלך פרס פלש ליוון האתונאים השתפנו ומלך ספרטה ליאונידס יצא עם שלוש מאות מטובי לוחמיו שעצרו את הפרסים בתרמופילאי והוא בעצמו נהרג בקרב, מה שמזכיר לי את הפתגם היווני האהוב עלי: כשצחקו על ספרטני זקן שהוא יוצא לקרב צולע, הוא ענה: אני באתי להילחם, לא לברוח.

ומה שאותי לפחות מרגיז זה שרק עכשיו נזכרו העיתונאים לברר מה זה בכלל הצט"מ ומי בכלל חבר שם, רק כשפרופסורים לרפואה שמנהלים מחלקות קורונה ומבינים בנושא התקוממו ומתחו ביקורת על ההחלטה לתת חיסון רביעי שאיננה נסמכת על מחקרים. עד עכשיו, למרות שהצט"מ היה אותו צט"מ, והחליט באותה צורה על חיסון ראשון ושני ושלישי וחיסוני ילדים שזו החלטה רגישה במיוחד,ועל סמך ההחלטות האלה גם קבעו מי יקבל תו ירוק ומי לא, מי ילמד בכיתה, ומי ילמד בזום, ועוד כהנה וכהנה החלטות רבות משמעות לגבי המבוגרים ולגבי הילדים, וכתבי הבריאות ושאר הכתבים חשבו שתפקידם הוא לדברר את הצט"מ ואת משרד הבריאות, ולא העלו בדעתם לברר איך בכלל מתקבלות ההחלטות, שהיו במקרים רבים שונות משל מדינות שלרוב אנו רוצים להידמות להן, או הקדימו אותן במידה רבה, וגם כעת מקדימות אותן מסיבות שאינן תמיד משכנעות. ומתברר שדוקא מי שפקפקו והיססו והתקשו לתת אמון היו דוקא הרציונלים, ולא דוקא הצייתנים והמדבררים.

ומכיוון ששנת 2021 מסתיימת היום, ומאחר שאני נמנית על תלמידיו הפסימיים של הרודוטוס, אני מעריכה שדברים לא ממש ישתנו גם בשנה הבאה. אבל מכיוון שכדברי הרומאים כל עוד נשמה באפי תקוה בלבי, אולי בכל זאת יקרה גם משהו טוב בשנה הבאה.

מדוע נתרמו חיסוני אסטרה-זניקה

 

2.5 מיליון חיסונים של חברת אסטרה-זניקה היו אמורים להגיע לישראל, ויכלו לאפשר לישראלים בחירה איזה חיסון הם מעדיפים: חיסון של חברת פייזר בשיטת מסנג'ר רנ"א, או חיסון של אסטרה-זניקה בשיטה מסורתית. על פי מה שפורסם אודות החיסונים לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות: לשני החיסונים תופעות לוואי, מהם מדאיגה במיוחד תופעה של דלקת שריר הלב בקרב מחוסני פייזר, בעיקר בקרב גברים צעירים, ובעיה בקרישת דם בקרב מחוסני אסטרה-זניקה, שלזמן מסוים גרמה להפסקת השימוש בחיסון, אך התופעה הוגדרה כנדירה והחיסון נמצא בשימוש רב במדינות אירופה. החיסון של אסטרה-זניקה יכול להתאים יותר לסובלים ממחלות אוטו-אימוניות או מאלרגיות, שנמצא שהם עלולים להגיב לא טוב לחיסון של פייזר. לכן יש יתרון בשימוש בשני החיסונים ובמתן בחירה למחוסנים איזה חיסון הם מעדיפים. במדינות המערב ניתנת אפשרות בחירה למתחסנים בין ארבעה חיסונים שארגון הבריאות העולמי מכיר בהם כיעילים ובטוחים יחסית, החיסונים של החברות פייזר ומודרנה בשיטת מסנג'ר רנ"א, והחיסונים המסורתיים יותר של החברות אסטרה-זניקה וג'ונסון את ג'ונסון. בישראל אין למתחסנים בחירה: הם יכולים בפועל להתחסן רק בחיסון של פייזר. בכירים בחברת פייזר טענו בדיונים פנימיים שהתפרסמו ברבים, שבישראל יש לחברת פייזר בלעדיות, ושישראל משמשת בפועל כמעבדת ניסויים של פייזר. בכירי משרד הבריאות הכחישו את הדברים, אבל התחושה היא שבכירי פייזר הם אלה שאומרים את האמת, והעובדה ששניים וחצי מיליון חיסונים שתושבי ישראל קנו בכספם וזכאים להשתמש בהם, נתרמו למדינות אחרות במקום להגיע לישראל, יוצרת בפועל  מצב שבו לחברת פייזר יש בלעדיות בישראל, וממשלת ישראל פועלת באופן שמשמר את הבלעדיות הזו.

אי אפשר להימנע ממחשבות קשות על התופעה המוזרה הזו, שבה מדינה פועלת באופן שמשרת בלעדית תאגיד מסחרי שמחויב לעשיית רווח ולא לציבור. ברור שמגוון של חיסונים משרת את האוכלוסיה טוב יותר מחיסון יחיד, שיעילותו דועכת במהירות ויש לו תופעות לוואי קשות במיוחד. מחקר של אוניברסיטת אוקספורד טען שחיסון ראשון באסטרה-זניקה וחיסון שני בפייזר יניבו הגנה טובה יותר. תוצאות המחקרים הן עדיין ראשוניות ולא נחרצות, אבל ברור שיש יתרון לשימוש במגוון חיסונים, וזו זכותם של אזרחי ישראל ששילמו על החיסונים האלה שיעמדו לרשותם כמה סוגי חיסונים ולא החיסון של פייזר באופן בלעדי.

במקרה זה התרומה של מספר חיסונים כה עצום למדינות אחרות איננו משמח אותי, אלא גורם לי לחשוד שמסיבה שאיננה ידועה לי, ממשלת ישראל הנוכחית כמו הקודמת כבולה בהתחייבות דרקונית לחברת פייזר, שמטילה אימה על הממשלה וגורמת לה לפעול בצורה מוזרה כדי להבטיח בלעדיות לחברת פייזר ולמנוע מאזרחי ישראל שימוש במגוון של חיסונים שיכלו לעמוד לרשותם לפי בחירתם והעדפתם. אם חשדותי נכונים, ודברי הבכירים בפייזר, כמו התנהלות ממשלת ישראל בעניין, גורמים לי לחשוב שחשדותי נכונים, הדבר חמור ביותר, וצריכה לקום מחאה אזרחית נגד שיתוף הפעולה הפסול הזה בין ממשלות ישראל לתאגיד מסחרי רב כוח שפוגע באינטרס של תושבי המדינה לבחור את החיסון שבו יתחסנו או לשלב חיסונים מחברות שונות על פי בחירתם. כנסת ישראל שאמורה לייצג את טובת הציבור חייבת לפעול בעניין, וראוי שהתקשורת תשמיע את קולה בעניין ותשאל שאלות קשות, ולא תסתפק בדיווח יבש כאילו אין כאן שום בעיה.   

צעדים דרקוניים ללא הצדקה

 

כבר כמה חודשים שאני מחכה בדריכות לחג המולד, בתקוה שבתי ונכדי שחיים באנגליה יבואו לביקור בישראל. בפעם האחרונה שהיו פה היה נכדי בן שנתיים וחודשיים, ועכשיו הוא בן ארבע וחצי, ובמשך כל התקופה הזו אני רואה אותו רק בסקייפ. לפני זמן מה הוא שאל את בתי אם יש לי מכונית כדי שאוכל לבוא לבקר אותו, ובתי הסבירה לו שצריך לבוא באווירון. בפעם האחרונה שבאתי לבקר אותו באווירון הוא היה קטן מכדי לזכור את זה. עכשיו אני ובתי הבכורה והמחותנת שלי שחתני הוא בנה היחיד והיא עצמה חולה ורתוקה לבית – איננו יכולות לנסוע לאנגליה, וקיווינו והתפללנו שבתי וחתני ונכדי יוכלו להגיע לביקור ולפגוש את כל בני המשפחה, אבל בחג המולד זה כבר לא יקרה, כי ממשלת ישראל הכריזה על אנגליה כמדינה אדומה בגלל זן האומיקרון שמתפשט בה, שלדברי הרופאה הדרום-אפריקנית שזיהתה אותו לראשונה, הוא זן יותר מדבק אבל לא מסוכן במיוחד, והחולים שנדבקו בו לא נזקקו לחמצן או להנשמה, שזו לכאורה הסיבה שניתנה בעבר להגבלות ולסגרים, כדי שמערכת הבריאות הישראלית לא תקרוס כפי שקרה באיטליה. אבל המגפה בישראל וגם המצב של מערכת הבריאות בישראל אף פעם לא התקרבו למצב בשיא המגפה באיטליה, גם לא כשהמגפה היתה בשיאה ומדי יום נפטרו עשרות אנשים, שזה ללא ספק היה נורא ואיום, ועדיין לא בטוח שכל ההגבלות והסגרים היו מוצדקים, כי סביר מאד שהתו הסגול שאיפשר מסחר ופעילות תוך חבישת מסכות וכניסה מבוקרת לעסקים ללא הצטופפות היה מאפשר לצמצם את המגפה מבלי להרוס לאנשים את הפרנסה ומבלי לגרום לשלל מחלות שחלפו מתחת לרדאר, כמו השמנת יתר והתקפי לב ושבץ וטרומבוזה שנגרמו ממתח ולחץ ואכילת יתר ועישון מוגבר בגלל הסגרים והמצוקה הכלכלית וגזילת פרנסתם של רבים ובדידות וצער שגם הם גורמי חולי בפרט אצל בני נוער וקשישים, שרבים מהם עוד סובלים מנזקיה העקיפים של המגפה ובעיקר של מדיניות הטיפול במגפה. מאד הערכתי את טיפולם של נפתלי בנט וממשלתו בגל הרביעי ללא אמצעים קיצוניים וללא סגר, ואינני מבינה מדוע זן האומיקרון שאיננו קטלני במיוחד ואולי החיסונים פחות יעילים נגדו אבל עדיין יעילים, מדוע האומיקרון עורר כזו בהלה ותגובה כל כך מוגזמת של הממשלה, ולא מובן מי ועל סמך מה מחליטים על המדיניות הזאת, כי פרופסור איתמר גרוטו שלמיטב ידיעתי הוא המומחה הכי גדול בישראל למגפות, אמר שאין טעם לסגור את נתב"ג, כי הווריאנטים יגיעו לישראל בכל מקרה, וכבר מצאו בארץ חמישים נדבקים בזן האומיקרון ועוד חמישים חשודים שנדבקו כבר בזן הזה, והמספר האמיתי בוודאי גבוה יותר כי תמיד מאתרים רק חלק מהנדבקים, אז מי המליץ למנוע כמעט כליל כניסה לישראל מחו"ל, ובתנאים של אי וודאות והחלטה מדי יום מהיום למחר, שאין שום בסיס למדיניות הנוקשה הזאת, שחוץ מלהתעלל באנשים כמונו שלא ראו יותר משנתיים את בני המשפחה מקרבה ראשונה, לא ברור לי מה היא תשיג. הרי עשרות הנדבקים הראשונים בזן האומיקרון כבר נכנסו לארץ בשבועות האחרונים בלי לסבול משום הגבלות, וכבר הדביקו את מי שהדביקו, ומספר החולים הקשים בינתיים נמוך, ואחוז החיוביים בבדיקות נמוך, ולפי הסימנים הראשונים האומיקרון לא יגרום למחלה קשה יותר מזן הדלתא וזן האלפא שכבר צלחנו אותם ונשארנו בחיים, אז מדוע הבהלה והצעדים הדרקוניים? ואם הכוונה היא לעודד או לדחוף אנשים להתחסן, זה לא יקרה אם אנשים איבדו את האמון בכנותם  של צעדי הממשלה, אם הם מרגישים שמאחורי צעדי הממשלה יש מניעים שאינם ענייניים ואינם גלויים, ושמנחיתים עליהם גזירות שהם אינם יודעים את סיבותיהן ואינם מבינים.

עכשיו כבר אי אפשר שבתי ונכדי יבואו לארץ ואני בעצמי כבר אינני רוצה שיבואו, כי אני מפחדת שהממשלה תשלח אותם בכפייה לבידוד במלונית שזה כמו בית סוהר וגם התנאים יותר דומים לבית סוהר מאשר למלון, ואפילו אם יאפשרו להם להיות בבידוד בדירה שכורה, אני לא חושבת שמגיע להם העונש הזה להיות בבידוד ובמיוחד לנכד שלי שהוא ילד בן ארבע וחצי, ובאנגליה הוא יכול בחופשת חג המולד ללכת למגרש משחקים ולשחק עם חברים, ואם הוא יבוא לישראל הוא יצטרך להיות כלוא בבית שבוע או יותר אפילו אם כל הבדיקות שלו יהיו שליליות, ולמה מגיע לו העונש הזה. אני מאד עצובה לדחות את הפגישה בינינו לזמן בלתי ידוע, ואני מרגישה שאני לא יכולה להיות סבתא באמת ממרחק כזה, כי בסקייפ אפשר לראות ולדבר אבל אי אפשר לשחק ביחד ולאכול ביחד וללכת לטייל ביחד ולהיות ביחד באמת,  

הסיפור האישי שלי הוא סיפור של שתי סבתות שמתמודדות עם געגועים ואכזבה ועוגמת נפש, אבל במקרה הזה לגמרי נכון שהאישי הוא הפוליטי. כי לא רק מונעים מאיתנו ומרבים כמונו מפגש משפחתי, אלא הרסו לגמרי את תקופת התיירות הכי חשובה בישראל, תיירות הצליינים של חג המולד, שרוצים לחגוג את הולדת ישו בישראל, בירושלים ונצרת ובית לחם, ובשביל הרבה ישראלים בענף התיירות זאת התקופה הכי חשובה בשנה שעכשיו התקלקלה להם כבר בפעם השנייה, ולא בטוח בכלל שיש לכך הצדקה. ורבים מהצליינים שביקרו בישראל שבים הנה שוב ושוב כדי לשחזר את החוויה, ואחרי שנתיים שישראל סגורה דוקא בחג המולד אולי הם לא ימהרו לחזור חזרה, וכך הנזק יימשך גם בשנים הבאות. הזלזול בתעשיית התיירות הוא בלתי נתפס, כי בכל מדינה מתוקנת ענף התיירות מקודם ומטופח ואצלנו מזלזלים בתיירות שמפרנסת משפחות רבות בלי שום הצדקה, ונוקטים צעדים קיצוניים ודרקוניים שבכלל לא בטוח שהם נחוצים ושהנזק שלהם עצום וודאי. כל ההערכה שהיתה לי לניהול המגפה בממשלה הזאת קרסה, מפני שאינני יכולה להבין את התגובה הקיצונית והרודנית הזאת שנשלפה מהשרוול שבוע אחרי חנוכה, בדיוק אחרי שמשפחתו של ראש הממשלה שבה מהאיים המלדיביים בלי שום הגבלה. וזה לא עניין פרטי שמשפחת ראש הממשלה שבה זה עתה מנופש באיים המלדיביים, וזה עוד פחות עניין פרטי כשמיד אחר כך סוגרים את השמיים לכל המדינה.

מה שרופאים לפעמים שוכחים

 

הנדבק השלישי בקורונה מזן אומיקרון הוא רופא קרדיולוג שמצנתר חולי לב. הוא היה בכנס רפואי בלונדון שהשתתפו בו אלף מאתיים איש מכל העולם, והיו גם ארוחות משותפות, אז המשתתפים כמובן הסירו את המסכות, אם בכלל הקפידו לעטות אותן קודם לכן. הוא נסע ברכבת התחתית של לונדון, והוא חזר בטיסה לארץ, וצינתר חולי לב, עשרה חולים לדבריו, וגם סעד עם בני משפחתו, אחד עשר איש לדבריו, ואז התפרצה אצלו הקורונה, היה לו חום גבוה, כאב גרון וכאבי שרירים, הוא היה ממש חולה למרות שהיה מחוסן בשלושה חיסונים. את כל זה הוא סיפר בראיון שנתן ממיטת חוליו לכאן 11. הוא התנצל בפני כל מי שנדבק ממנו. המסקנה שלו מכל ההתרחשות הזו היתה שהחיסונים הם הדבר.

אני שאינני רופאה ובוודאי אינני קרדיולוגית ואינני מצנתרת חולי לב שהם אנשים בסכנת חיים והקורונה עלולה להרוג אותם – אני מאד מקוה שאיש מעשרת המצונתרים של הנדבק השלישי בקורונה שלא ידע כמובן שנדבק כששב מהכנס ומיד חזר לעבודה וצינתר חולי לב כשהוא נגוע בקורונה מזן אומיקרון המאד מדבק, לא ימות חלילה מהמחלה – דוקא לא הגעתי למסקנה שהחיסונים הם הדבר. חיסון שצריך לחזור עליו בכל כמה חודשים ועדיין נדבקים במחלה הוא חיסון בעייתי, למעשה חיסון בתהליכי פיתוח שאושר בהליך מקוצר בגלל מגפת הקורונה ומיליוני האנשים שמתו ממנה. בעוד כמה שנים, לאחר עוד הרבה ניסויים ושיפורים, אני מאמינה שיצליחו לייצר חיסון עמיד יותר, שלא מאבד את יעילותו בתוך כמה חודשים, ועם הרבה פחות תופעות לוואי. כיום החיסונים אינם יעילים מספיק, ואנשים מחוסנים בשניים ובשלושה חיסונים עדיין נדבקים במחלה ומחלתם איננה תמיד קלה. אבל גם לו היה החיסון עמיד ויעיל יותר, עדיין, כמו שאמר לי לפני שנים וטרינר שטיפל בכלבים שלי: "כמובן אנחנו לא סומכים על שום חיסון", כי גם החיסונים היעילים ביותר, אינם מגיעים ליעילות של מאה אחוז, ולכן תמיד צריך לנקוט אמצעי זהירות נוספים, ודוקא רופאים צריכים לדעת את זה ולהיות זהירים במיוחד, ומעבר לרופא הבודד, הנהלת בית החולים צריכה לנקוט כללים מחמירים.

לא יעלה על הדעת בעיני בזמן מגפה עולמית, שרופא יחזור מחו"ל ולמחרת ינתח חולים קשים ויסכן את חייהם. בתי החולים חייבים לדרוש מכל רופא ששב מחו"ל להיות בבידוד לפחות חמישה ימים, עד שיתברר מעל לכל ספק שאיננו חולה.

ויפה שהרופאים מוקירים את החיסונים, אבל הם צריכים לדעת שהחיסון איננו חזות הכל, ושצריך גם לשמור מרחק, ולשמור על היגיינה, שזה כולל כמובן גם מסכה, ועדיף להשתתף בכנסים בזום ולא בפועל. לשמור מרחק ולשמור על ניקיון אלה אמצעים עתיקים נגד מחלות, והם לא פחות חשובים מחיסונים, כי חיסונים לא תמיד פועלים, ומרוב מאמץ לעודד חיסונים, הרופאים מתחילים להאמין בתעמולה של עצמם ולחשוב שהחיסונים מגינים עליהם מכל רע, וזה איננו המצב. החיסונים הם עוד אמצעי נגד המגפה. כשרופא נוסע לחו"ל אני מצפה ממנו להשתמש גם בשכלו ולא רק לסמוך על החיסונים, להקפיד על מסכה, לוותר על ארוחות משותפות עם אלף מאתיים איש מכל העולם, ובשובו ארצה      להישאר כמה ימים בבית בבידוד ולא לסכן חולים, כאילו אפשרות הידבקותו בקורונה, במיוחד בכנס בינלאומי ובמיוחד בטיסה, איננה ידועה לו.

ציפיתי שהראיון הזה יזעזע אנשים כפי שהוא זיעזע אותי, ושמיד יוציאו הנחיות מחמירות לרופאים ששבים מחו"ל. אבל איש לא התמרמר ואיש לא תהה. זה קצת מזכיר איך אחרי שאריאל שרון לקה בשבץ דב ויסגלס הכריז: "היה כלא היה" וההמשך ידוע.

חוזרים ואומרים לנו שהמדע נלחם במגפות, ובמגפות נלחמים באמצעות חיסונים, אבל האמירה הזו נכונה רק בחלקה. החיסון נגד אבעבועות שחורות היה יעיל לכל החיים וחיסל את המחלה. החיסון נגד פוליו יעיל לשנים ארוכות וצמצם מאד את המחלה. אבל החיסון לשפעת לא חיסל את השפעת. הוא יעיל רק לשנה ותמיד מופיעים זנים חדשים. לקשישים וחולים השפעת יכולה להיות מסוכנת, למרות החיסונים. ומצד שני, שיפור ההיגיינה לבדו יכול לחסל מגפות מסוימות. הכולרה שלפנים עשתה שמות באוכלוסיה, הצטמצמה מאד בארצות שמספקות לתושביהן מים נקיים, וגם מטופלת בהן בקלות יחסית.

וגם בימים שבהם מעטים נהנו ממים נקיים, ידעו אנשים ששמירת מרחק והתבודדות מסייעת למנוע את המחלה. בזמן המגפה השחורה הקטלנית באמצע המאה ה-14 נמלטו רבים מן הערים הצפופות אל הכפרים דלילי האוכלוסין, וכך הצילו את עצמם מאימת המגפה הקטלנית ביותר הידועה לנו. החכמה העתיקה הזו נכונה גם כיום – מי שרוצה לחמוק ממחלה צריך להשתדל להימנע מהתקהלויות, וכנסים מדעיים, ואפילו רפואיים, הם קודם כל התקהלות. התקהלות מסוכנת מאד. ולפעמים רופא צריך  לא רק להתחסן, אלא גם להיזהר, ממש כאחד האדם.

המלכוד הרפואי של בנט

 

נפתלי בנט כמובן צודק: הרופאים יכולים רק להמליץ לממשלה אלו צעדים לנקוט נגד הקורונה, והממשלה היא זו שצריכה להחליט אם מחיר הצעדים האלה איננו גבוה מדי עבור האזרחים שיפסידו בגללם את פרנסתם ובעקבות זאת גם בריאותם תיפגע, כי למרבה הצער אוספים נתונים על המתים מקורונה, ולא אוספים נתונים על מי שבריאותם נפגעה בגלל המגפה ובגלל האמצעים שננקטו כדי להילחם בה, כמו הסגרים, שבפרספקטיבה של שנה וחצי אני יכולה לומר אפילו מהיכרות אישית, שנזקי הבידוד והסגרים והקפאת הפעילות ההתנדבותית, התרבותית, הספורטיבית ועוד, במיוחד לאוכלוסיה המבוגרת, הם קשים ואפילו קטלניים, אולי לא פחות מהקורונה. הידרדרות קוגניטיבית עד כדי התפתחות דמנציה, סרטן שלא טופל בזמן והפך קטלני, דיכאון כבד ועוד ועוד. קרוב משפחה שלי, ניצול שואה קשיש, התאבד לא רק בגלל הקורונה, אבל גם בהשפעת הסגר הראשון הארוך, ומכר בשנות הארבעים לחייו לקה בטרומבוזה מחוסר פעילות ועודף אכילה ועישון. הוא טופל בבית החולים הדסה ואמרו לו שם שיש עלייה במספר המקרים בגלל הסגר. תמיד צריך להיזהר שהתרופה לא תהיה יותר קשה מהמחלה, וסגרים הם בהחלט תרופה קטלנית, במיוחד כשהם חוזרים על עצמם ומאד ממושכים. הפגיעה הקשה כל כך, עד כדי חיסול, בעסקים קטנים, שממילא נכנסים אליהם אנשים בודדים ואין בהם צפיפות, היתה אכזרית ומיותרת לגמרי. אפשר היה להסתפק בהגבלת מספר הנכנסים לחנויות הקטנות ללקוח בודד או שני לקוחות בכל פעם, במקום לכפות סגירה, לגזול את פת לחמם של אנשים ולהרוס את מפעל חייהם שבנו במשך שנים רבות. כמובן לא הרופאים החליטו על כך אלא בנימין נתניהו, לבדו ותוך רמיסת הממשלה והכנסת, ומטעמים פוליטיים ואישיים לגמרי, כמו המאמץ לעצור את ההפגנות נגדו כביכול מטעמים רפואיים.

גם משום כך היה טעם לפגם בנאומו של בנט, כאשר תיאר את ראש המדינה לבדו כמי שצריך להחליט. הממשלה כולה צריכה להחליט ולא ראש המדינה לבדו, והכנסת צריכה לאשר כי היא הריבון והיא זו שמייצגת את העם, והרופאים צריכים לאסוף נתונים ולייעץ לממשלה כיצד לפעול. כל זה ברור. הבעיה מתחילה כאשר הממשלה מחליטה לא רק בעניינים כלכליים ומדיניים שזה תפקידה והיא אמורה להבין בזה, אלא כשהיא מחליטה בעניינים שהם לגמרי רפואיים, כמו מתן חיסונים לאוכלוסיה. והבעיה קשה עוד יותר, כאשר ממשלתו של בנט, עוד יותר מממשלות נתניהו, הפכה את החיסונים לכלי העיקרי למלחמה במגפה. אין בכוונתי לפסול מדיניות זו של הממשלה, ייתכן מאד שהיא צודקת ונכונה, אבל כאשר ממשלה מחליטה להסתמך במלחמתה במגפה בעיקר על חיסונים, היא בעצמה מעניקה לרופאים את כוח ההחלטה, כי אישור חיסונים, כל שכן חיסונים חדשים שרק הוכנסו למעגל הייצור בשנה האחרונה, הוא עניין לגמרי רפואי. אי אפשר להחליט לחסן את האוכלוסיה בלי להסתמך על הרופאים שלא רק שהחיסונים נמצאים בתחום מומחיותם, אלא שמדובר בנושא שלציבור הרחב אין בו שום ידיעה, בניגוד למשל כלכלה או למדיניות, שאדם יכול להבין בהם גם מבלי להיות איש מקצוע. בחיסונים רק הרופאים מבינים, ורק הם יכולים להחליט אם חיסון הוא בטוח ויעיל, אם אין לו תופעות לוואי קשות, ואם כדאי וצריך לתת אותו לציבור. רק הרופאים יכולים לקבוע מתי לתת חיסונים, באיזו כמות, כמה פעמים, באלו מרווחים ובאלו תנאים, למי כן ולמי לא.

ולכן ברגע שנפתלי בנט וממשלתו החליטו שהכלי העיקרי שלהם למלחמה במגפה אלה החיסונים, הם החליטו בעצם שהרופאים הם המחליטים ומסרו את עצמם בידי הרופאים. במקרה הטוב הם מסרו את עצמם בידי רופאים הגונים, ובמקרה הרע בידי רופאים שנמצאים בניגוד עניינים, כי הם קשורים בקשר גלוי או סמוי ליצרני התרופות, ובעניין הזה שני דברים מטרידים מאד את הציבור: האחד, האם הרופאים שמחליטים וממליצים שכדאי לתת חיסונים, וכדאי לתת חיסונים של חברה מסוימת, וכדאי לתת אותם פעמיים או שלוש פעמים, לגילאים כאלה או אחרים, לבעלי תסמונות כאלה או אחרות, הם רופאים הגונים ואמינים שחושבים רק על טובת הציבור ואין להם שום אינטרסים אחרים. והדבר השני שמטריד את הציבור הוא, אם הרופאים הם עצמאיים בהחלטותיהם הרפואיות, ובפרט במתן חיסונים או תרופות שברור שיש בהן אינטרס כלכלי ליצרנים, או שחלילה החלטותיהם הרפואיות מוטות עקב שיקולים כלכליים או פוליטיים או אחרים.

והנה בהתקפתו על הרופאים בכירי מערכת הבריאות ירה נפתלי בנט לעצמו ברגל פעמיים: ראשית הוא זלזל ברופאים שכל אסטרטגיית המאבק במגפה שלו מבוססת על המלצותיהם לחסן את כלל אזרחי ישראל הבוגרים בשלושה חיסונים, ללא אישור מנהל התרופות האמריקני לפרוטוקול חיסונים כזה וללא תקדים כזה בכל העולם, וגם בניגוד לתחנוני ארגון הבריאות העולמי לא לחסן חיסון שלישי בטרם ישיגו אזרחי המדינות העניות לפחות חיסון אחד, ושנית הוא עשה גרוע מכך: הוא טען שהיו בכירים במערכת הבריאות שהתנגדות לחיסון השלישי ואילו הוא תמך בו.

ועכשיו תמיהתי שלצערי לא שמעתי הד לה בתקשורת, שהתעניינה רק ביחסי נפתלי בנט עם בכירי מערכת הבריאות ולא במשמעות המאד מטרידה של דבריו. מה רצה בנט לומר? האם בכירי מערכת הבריאות, כולם או חלקם, התנגדו למתן חיסון שלישי לכלל הציבור, ובנט החליט על כך בניגוד לדעתם? האם החיסון השלישי הוא פרי החלטה שאיננה רפואית אלא פוליטית? מה ההכשרה של נפתלי בנט שהוא איש הייטק ולא רופא להחליט על מתן חיסון שלישי לכלל הציבור? ועל מה הסתמך בהחלטתו שאזרחי ישראל יקבלו חיסון שלישי או שיישלל מהם התו הירוק כאילו לא חוסנו בכלל, בניגוד להמלצת מנהל התרופות האמריקני שדי לכלל האוכלוסיה בשני חיסונים? על סמך מה ממליץ בנט לציבור להתחסן ונוזף בבלתי מתחסנים, אם לא על סמך המלצות הרופאים, שהם בכירי משרד הבריאות? ומדוע התקשורת איננה שואלת את השאלות האלה, שמציקות לרבים בציבור, ולא רק לבלתי מתחסנים? אני שלא התחסנתי בגלל דלקת מפרקים כרונית קשה ואלרגיות מרובות, מרגישה שמאד לא הוגן לשלול את התו הירוק מאנשים שקיבלו כבר שני חיסונים, שבעצם המדינה רימתה אותם שאם יקבלו שני חיסונים הם ייחשבו מחוסנים, והם סבלו את כל תופעות הלוואי כדי להיות מחוסנים, ועכשיו אומרים להם ששני חיסונים כמוהם כאי קבלת חיסונים בכלל, וזה כל כך מקומם, כי המדינה היא זו שהפרה את החוזה איתם, ושיקרה להם פעם ואולי שוב משקרת להם. כי איש איננו יודע באמת מה יקרה עם הקורונה ומה טיבם של החיסונים וכמה חיסונים יצטרכו לתת ואיזו השפעה תהיה להם על המתחסנים בטווח הארוך. עדיין אין מספיק פרספקטיבה כדי לדעת ולהבין. אפילו לא לראשי המדינה.  

 

נשים מאחור

 

הלכנו לטייל בבוקר ראש השנה. בבית הכנסת חורב, מאז ששוב התגברה הקורונה, חזרו להתפלל בחצר. לכבוד החג הקימו אוהל תפילה עם כסאות פלסטיק. ישבו שם הגברים. הנשים ישבו או עמדו בגן הג'ירפה הסמוך, מחזורי תפילה בידיהן. הלכנו הלאה לרחוב קרן קיימת ופנינו לרחוב אוסישקין. בבית כנסת הנשיא התפללו הגברים בתוך המבנה, מרוחקים זה מזה כנדרש. הנשים ישבו בחלקן בחצר ובחלקן על המדרכה, בשמש. היו שם נשים הרות ונשים מבוגרות. הזקנות ביותר ישבו על כסאות פלסטיק על המדרכה, בשמש. הן לא התלוננו. הכל נראה להן כנראה הגיוני.

בהתחלה מאד התלהבתי מהתפילות בחוץ. זה נראה כל כך נכון להתפלל מתחת לכיפת השמיים. והתפילה בציבור – באמת בציבור. כל מי שעובר ברחוב או בגינה יכול להשתתף, לפחות להקשיב. לא צריך לשלם מאות שקלים למקום בבית הכנסת. היו מניינים בכל מקום. בחצרות, במרפסות, על הגגות. בגינה המוצלת תמיד מעל קבר יאסון אפילו סידרו ארון קודש קטן עם ספרי קודש, מקושט בפרוכת לבנה רקומה. בימי החול היו שם רק גברים שהתפללו שחרית, אבל בחגים הגברים התפללו בגינה והנשים ישבו למעלה ברחוב, על המדרכה. השנה כבר לא התפללו שם.

פתאם הבנתי שזה לא משנה אם מתפללים בפנים או בחוץ. הנשים תמיד תשבנה מאחור, לא ממש משתתפות. לכל היותר עוקבות חרש אחרי התפילה. ופתאם זה היה אפילו בוטה יותר מאשר בשנים רגילות, זה שהנשים מאחור, או בחוץ. לא משנה איך מסדרים ואיפה, תמיד הנשים מאחור, בשוליים, בחוץ. מלוות, לא שותפות.

ובעצם מה כבר תפקיד הנשים בבית הכנסת? כמו להקת מעודדות במגרש הספורט. הן אינן משתתפות בקריאה, אינן משתתפות בפולחן, לכל היותר משליכות סוכריות על חתני בר-מצוה, ומכינות כיבוד למתפללים בשבת חתן, ומשהו לשבור את הצום במוצאי יום כיפור. בשמחת תורה מתירים להן לרדת עם הילדים לאולם ולקבל ממתקים לילדים. אבל בטרם פותחים את ארון הקודש ומוציאים את ספרי התורה מרחיקים את הנשים. שהרי הן טמאות. אפילו את הזקנות מרחיקים, ובכל מקרה, הזקנות אינן מוחות.

כבר שנים שאינני יכולה לשאת את הדברים, אינני הולכת לבית כנסת מלבד באירועים מיוחדים, כדי להשתתף בשמחתם של חברים. אבל למען עצמי כבר שנים רבות שאינני הולכת. ועכשיו עם הקורונה – הכל קורה ברשות הרבים, וחשבתי תחילה שזה לטובה, אבל לא. לראות את הנשים הזקנות יושבות בשמש על המדרכה, כשהגברים מתפללים בתוך המבנה, היה מעל לכוחי.

האם לכך התכוון אלהים? לדחוק את הנשים לשוליים, לאחור? ולא לחוס עליהן אפילו בחום היום? והרי כולם נבראו בצלם. זכר ונקבה בראם, וגם מפרי עץ הדעת אכלו שניהם, אדם וחוה. אף פעם לא האמנתי שאלהים התכוון להשאיר אותנו טפשים. ובכל זאת נוהגים בטפשות וברשעות.

הזמינו אותי שאבוא להתפלל עם הרפורמים או הקונסרבטיבים, אבל אינני רוצה להתפלל עם הרפורמים או הקונסרבטיבים. אני רוצה שהאורתודוקסיה תשתנה, שתפסיק לדכא ולבזות נשים. שתפסיק להשתמש באמונה כדי לבזות ולדכא נשים.

ואני מאמינה באמונה שלמה שיום יבוא ודברים ישתנו. וגם אם השינוי יתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא.

אין לה חמלה

 

אני אסירת תודה לנעמה כרמי שכתבה על הפוסט של פרופ' שרון עינב, מנהלת מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "שערי צדק", שבו כתבה שחולי קורונה שלא התחסנו לא יצפו ממנה לחמלה. האמת שהפוסט היה עדין לעומת הדברים שפרופ' עינב אמרה בתכנית הבוקר של ערוץ 13 שזיפזפתי אליה בטעות. שם היא דיברה על "הסחי" של הגוססים מקורונה שחבל שלא מראים אותו בטלויזיה. אברי גלעד מאד הזדהה איתה. ואני חשבתי לעצמי: איך האשה הזאת יכולה בכלל להיות רופאה?

מאד לא נעים לראות אדם גוסס. אני ראיתי את אחי גוסס מסרטן מוח. ראיתי אותו בפעם האחרונה שלושה ימים לפני מותו והוא כבר לא היה בהכרה והעינים שלו היו כבר לבנות, אבל כשדיברתי אליו הוא פקח אותן. אני לא יודעת אם הוא זיהה אותי באיזושהי צורה.

הרגשתי כלפיו הרבה מאד חמלה ואני חושבת שעדיין אני מרגישה כלפיו חמלה, למרות שבמשך השנים שחלפו מאז למדתי לדעת על דברים הרבה יותר גרועים שעשה לי. הרבה יותר גרועים מלא להתחסן. רוב האנשים שלא מתחסנים כמוני לא מתחסנים בגלל חרדה מתופעות לוואי קשות. לעתים יש סיבה רפואית לחרדה שלהם ולפעמים זו חרדה בלי סיבה, אבל מבחינת האדם שחרד תמיד יש לחרדה סיבה.

מעניין שהפרופ' עינב איבדה את החמלה – אם אי פעם היתה בה כזאת, רק כלפי חולי קורונה שלא התחסנו, לא כלפי כאלה שנסעו למדינות מוכות קורונה ושבו חולים, או כאלה שבילו באירוע המוני בלי מסכה, שגם זאת בחירה. ואובדן החמלה קרה לה דוקא כשהתברר שזן דלתא עמיד יותר לחיסון מהזנים הקודמים, ושרוב החולים הקשים דוקא התחסנו, ולמרבה הצער החיסון לא הגן עליהם מספיק. גם בין הנפטרים מהמחלה היו מחוסנים. הפרופ' עינב רוצה שנאמין שרק חולי קורונה שלא התחסנו מגעילים אותה, ורק למענם היא לא מוכנה לסבול את חליפת המגן החמה והמגרדת שעוטים צוותי הרפואה המטפלים בקורונה.

אני מתקשה להאמין לה. אם היא כל כך נגעלת מ"הסחי" של חולי הקורונה שלא התחסנו, אני בטוחה שהיא נגעלת באותה מידה מחולי קורונה שכן התחסנו, ואסור לה לטפל באנשים ואסור לה להיות רופאה. אולי מותר לה לטפל בחולים קלים, אבל לא בגוססים. ופרופ' יונתן הלוי שמנהל את בית החולים "שערי צדק" היה צריך מיד לפטר אותה. את פרופ' מוטי רביד, שביקר את הזלזול של החרדים בתקנות הקורונה, אבל מעולם לא אמר שלא תהיה לו חמלה כלפי החולים או שנמאס לו לטפל בהם, פיטרו ממשרתו מיד, למרות שהוא אחד הרופאים רבי הזכויות ביותר, וכבר הרבה אחרי גיל העבודה, ובעצם הוא עשה טובה שהמשיך לנהל את בית החולים "מעייני הישועה", ובכל זאת פיטרו אותו בגלל האמירה, כי לחרדים היה המון כוח פוליטי וגם שליטה בוועדת הכספים של הכנסת שאחראית גם על תקציבים לבתי החולים.

ללא מחוסנים אין לובי פוליטי. חלק מאד גדול מהם הם ערבים, ורבים מהם אנשים עניים. בישובים העשירים והאמידים שיעורי ההתחסנות גבוהים. בישובים העניים שיעורי ההתחסנות נמוכים.

אנשים עניים זקוקים יותר לשירותי הבריאות אבל פונים אליהם פחות. לפעמים צריך לנסוע למרפאות ואין להם רכב, או כסף, או כוח, ולא תמיד יש בן משפחה שיכול לעזור להם. לפעמים הם עובדים ולא יכולים להרשות לעצמם להפסיד ימי עבודה בגלל תופעות הלוואי של החיסונים. לפעמים יש סיבות אחרות. אני מניחה שפרופ' עינב איננה מכירה הרבה אנשים עניים. רופאים מקבלים משכורות מאד מאד גבוהות וזה כמובן בסדר גמור. העבודה שלהם מאד קשה ואין על זה ויכוח. ויש להם כמובן זכות לומר לאנשים להתחסן, לאכול בריא, לעשות ספורט, לא לעשן ולא לצרוך אלכוהול או סמים, יש להם זכות להגיד לחולים לעבור בדיקות תקופתיות – אפילו כאלה שעולות כסף, שזאת שערוריה בפני עצמה שאנשים שמשלמים ביטוח בריאות צריכים לשלם בנפרד על ביקור אצל רופא מומחה או על בדיקות או על צילומי רנטגן או על גבס כשהם זקוקים לו. מותר לרופא להגיד לחולים שלו הרבה דברים. אבל אסור לרופא לומר שחולים קשים לא יזכו ממנו לחמלה כי הם לא התחסנו, או עישנו יותר מדי, או עלו יותר מדי במשקל – גם משקל יתר ועישון הם כידוע גורמי סיכון לקורונה ולהמון מחלות אחרות, ופרופ' עינב אומרת שעישון וסמים זו התמכרות בגיל צעיר ולא בחירה, אפשר כמובן גם על זה להתווכח. אבל בשום מקרה רופאה לא יכולה לומר שלא תהיה לה חמלה לחולים קשים מאיזו שהיא סיבה, ולא יכולה לומר שהיא נגעלת מ"הסחי" של החולים. גם לחולי סרטן בימיהם האחרונים יש הרבה תופעות קשות, לא רק לחולי קורונה. מי שנגעל מחולי קורונה קשים נגעל כנראה מחולים קשים בכלל, בוודאי מגוססים.

אם אחלה בקורונה או בכל מחלה קשה שהיא ואזדקק לאישפוז, אני מבקשת מאד לא לשלוח אותי ל"שערי צדק", בית חולים שאף פעם לא סבלתי, ואין לי חשק כרגע להסביר למה. בכל אופן אני מעדיפה למות מאשר ליפול לידיה של הפרופ' עינב. אני לא מאד מפחדת מהמוות, אבל אני כן מפחדת מאנשים שאין להם חמלה. אינני רוצה ליפול לידיהם לא כשאני בריאה, ובוודאי לא כשאני חולה.

לא מחוסנת

 

אני נמנית על מיליון הבלתי מחוסנים שנפתלי בנט האשים באחריות לסגרים שהיו ושעתידים להיות. אני מפחדת להתחסן כי אני סובלת מאלרגיות להרבה תרופות ולהרבה חומרים בכלל, ואנשים כמוני עלולים לפתח תגובות קשות לחיסון, ואני גרה רק עם הכלב שלי ואני צריכה לטפל בו ולטייל איתו בכל יום לפחות שלוש שעות – הוא כלב מאד גדול, לא צעיר ולא בריא, והוא צריך הרבה טיפול, ואין לי מישהו אחר שיטפל בו ויטפל בי אם ארגיש לא טוב מהחיסון. הבנות שלי התחסנו ומאד רצו שגם אני אתחסן, והבת הגדולה שלי אמרה שהיא תבוא לטפל בי ובכלב, אבל יש לה ילד קטן שהיא עסוקה איתו מסביב לשעון, ואני חושבת שזה יותר מדי לדרוש ממנה לטפל גם בילד, גם בכלב וגם בי, אז העדפתי לא להתחסן. אני כמובן מאד מפחדת מהמחלה וממחלות בכלל, לכן אני מקפידה לכסות את הפה והאף בכל מקום סגור או צפוף – אני מקפידה ממש שהפה והאף מכוסים ולא רק שמה מסכה בכאילו על הסנטר כמו שהרבה אנשים עושים, ואני גם הולכת רק למקומות שאני ממש ממש חייבת, לקנות מזון ומצרכים חיוניים בחנויות בשכונה או בשוק מחנה-יהודה שלשם אני הולכת עם מסכה וקונה שם את רוב הדברים שאני זקוקה להם, ופעם בחודש אני נוסעת לבית החולים הוטרינרי בבית דגן כדי לקנות לכלב שלי את התרופה שהוא זקוק לה מדי יום, כי המחלה שלו כרונית. לרופאים לא הלכתי מאז שפרצה הקורונה, ולמזלי לא הייתי במצב שמחייב טיפול רפואי. אני מבקרת לעתים קרובות חברה קשישה שאיננה יכולה ללכת ואנחנו יושבות בגינה הקטנה בחצר ביתה, היא ליד דלת ביתה ואני והכלב ממול ליד שער הכניסה לחצר, וככה אנחנו מפטפטות. היא תמיד מציעה לי לאכול ולשתות ואני מסרבת בנימוס. אני אוכלת ושותה רק בבית. כל זה לא מאד שונה מאורח החיים הרגיל שלי לפני המגפה, למעט העובדה שלפני המגפה נסעתי פעם בכמה חודשים לבת שלי באנגליה כדי לבלות כמה ימים עם הבת, החתן והנכד שלי שכבר בן ארבע ולא ראה אותי שנתיים פנים אל פנים, רק במחשב, ואתמול הוא נתן לי נשיקה דרך המחשב וגם אני נתתי לו נשיקה דרך המחשב. זה כואב לי, אבל גם אם הייתי מתחסנת הייתי מפחדת לנסוע לאנגליה שיש בה הרבה חולים בקורונה, וגם כולנו מפחדים שהנכד יטוס לישראל ויידבק בקורונה כי הוא ילד בן ארבע שלא יכול להתחסן, אז כולנו משלימים עם המצב הזה.

אני מבינה שמדינת ישראל השקיעה הרבה כסף בחיסונים ורוצה שכולם יתחסנו, ואני מבינה שמי שמתחסן מגן גם על הסביבה שלו, ושהחיסונים מאד עוזרים להפחית את כמות החולים והתפשטות המגיפה, אבל גם אנשים כמוני עוזרים להפחית את התפשטות המגפה, באורח החיים המאד זהיר ומתבודד שלי, בהקפדה שלי לכסות את הפנים ולשמור מרחק, ובהימנעות שלי מבילוי כלשהו במקומות צפופים והומי אדם ובמיוחד בהימנעות שלי מנסיעות לחו"ל. הטענה שאני או אנשים אחרים כמוני אשמים בסבל של הציבור בישראל מהמגפה היא פשוט חוצפה. את המגפה הביאו לארץ אנשים שהגיעו מחו"ל, לא אני ולא אנשים כמוני שכבר שנתיים וחצי לא נסעתי לחו"ל וגם בארץ אני נוסעת רק לאן שאני חייבת ובעיקר מטיילת עם הכלב בחוץ ולא במקומות שיש הרבה אנשים. אולי בזכות המסכות והריחוק לא הייתי חולה השנה בכלל בשום מחלה שמצריכה טיפול רפואי. כמובן שיכול להיות לי מזל רע שאחלה במגפה, שאחלה קשה ואפילו שאמות, זה יכול לקרות, אבל זה יכול לקרות וגם קרה לאנשים שהיו מחוסנים. אולי דוקא מפני שהם היו מחוסנים וסמכו על החיסון הם לא נזהרו ונדבקו בנגיף מסוג דלתא שפחות רגיש לחיסון ולכן גם אנשים מחוסנים צריכים להיזהר ממנו. הרי כל האנשים שנוהרים לחו"ל ואפילו למדינות שהמגפה משתוללת בהן סומכים על החיסון, ואני בכלל לא מעלה בדעתי לנסוע לחו"ל וגם לא ללכת לקולנוע או לאירוע או אפילו למספרה. אני רק גוזרת לי את הפוני לבד ואחר כך אוספת את השיער לקוקו קטן וגוזרת אותו. זה לא מקצועי כמובן אבל לא כל כך אכפת לי. אני ממילא לא כל כך משקיעה במראה שלי, ולכן אני גם אף פעם לא הולכת לקוסמטיקאית או לכל מיני מקומות שמייפים את האנשים שאני מכבדת אותם, אבל הם אינם נחוצים לי. הבנות שלי היו מעדיפות שאני אשקיע יותר בבגדים ובטיפוח ופחות בעיתונים וספרים שממלאים לי את הבית, אבל עיתונים וספרים חשובים לי לחיים ובגדים ותסרוקות חשובים לי הרבה פחות. זה כמובן מתאפשר לי כי גם העבודה שלי – כשיש לי עבודה – וגם הדברים האחרים שאני עושה בחיים, הם דברים שעושים בבית לבד, ולא צריך לפגוש אנשים אחרים, מספיק להתכתב איתם באי מיילים או לכל היותר לדבר איתם בטלפון. אלה החיים שלי ולא עשיתי רע לשום בן-אדם, ואין שום סיכוי שאני אביא למדינת ישראל וריאנט חדש של וירוס מהקניות שלי בשוק מחנה-יהודה, אז תרד ממני נפתלי בנט ותמצא אנשים אחרים לטפס עליהם, אולי אלה שבאו מאמריקה עם המגפה שלפי הריצוף הגנטי הגיעה לישראל מארצות הברית ולא ממקום אחר, אולי אלה שטסו לדובאי וחזרו משם עם הוריאנט הבריטי, אולי אלה שנוסעים עכשיו לאוקראינה מוכת הקורונה לקבר רבי נחמן או לנפוש בהכל כלול בתורכיה, אולי כל אלה שממלאים את נתב"ג יומיום למרות שביקשת לא לנסוע לחו"ל אם זה לא חיוני וגם אם לא היית מבקש לא הייתי נוסעת. תרד ממני ותמצא לך מטרות אחרות להתגולל עליהן, כי אם כולם היו כמוני, לא היתה בישראל בכלל מגפה.

עצוב ומפחיד

 

היום שרון ואביב הקטן נסעו הביתה. אביב נראה לי עצוב כשהביט בי, קשור במושב שלו. היה לי קשה להיפרד ועכשיו הבית נראה לי שקט ועצוב מדי, בלי ילד קטן שבא אלי למחשב ומבקש שאראה לו אנימציה של אדון שוקו או מקהלה עליזה. הוא מחייך ופושט אלי את הידיים שארים אותו ואושיב אותו על הברכיים. אתמול צפינו בשירים כמעט שעה, וחשבתי שבעצם זה כיף, למרות שכשאני לבדי אני עושה דברים לגמרי אחרים. כשילד מכריח אותך לוותר על הדברים שהיית עושה בלעדיו, זה לפעמים קצת מפריע, אבל זה גם כיף להישען על משענת הכסא ולצפות בקליפים של בובה זהבה ואבא סיפור. איכשהו כשאני קוראת עיתון או שומעת רדיו אני תמיד חושבת על דברים עצובים. אתמול בבוקר שמעתי בתכנית של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן בערוץ "כאן" את האיש מחנות הפיראט האדום מספר איך הוא חזר מאיטליה חולה בקורונה והיה יומיים עם ארבעים מעלות חום ולא אכל ולא שתה ומשרד הבריאות כעס עליו שהוא לא זכר את מספר הטיסה שלו ופירסם הודעה שהוא לא מסר מידע וחקרו אותו במשטרה. זה נשמע כל כך הזוי, אבל מאז שיש קורונה כבר אין פרטיות ואין חמלה. בהתחלה פירסמו בעיתונים איפה כל חולה היה, ואני כל הזמן פחדתי שיכתבו שהיה חולה בפילבוקס בין חמש לשש ואני אצטרך להיות בבידוד. מזל שזה לא קרה ומזל שאני לא הולכת לשום מקום חוץ מלקנות אוכל ותרופות ולפעמים לדואר כשמוכרחים. ביום ראשון יפתחו את החנויות ואני צריכה המון דברים אבל אין לי כסף, אז אני אקנה רק אוכל שמוכרחים. הפחיד אותי הסיפור של האיש מהפיראט האדום שסיפר שאחרי שהוא התראיין בטלויזיה המשטרה לקחה אותו לחקירה. זה היה כבר אחרי שהוא הבריא. מזל שהוא הבריא. אבל לא היתה כלפיו שום חמלה. מאז שיש בישראל קורונה אין פרטיות ואין חמלה. עכשיו נתניהו רוצה לחשוף את הפרטים של מי שהתחסן ומי שלא התחסן, כי הוא הביא את החיסונים כדי שכולם יצביעו לו ויבטלו לו את המשפט, ומי שלא מתחסן זה עלבון אישי לנתניהו, ומי שמעליב את נתניהו צריך להיחקר במשטרה ולהיענש. הכל מאד אלים ומאד מאיים. אבל רוב האנשים שלא מתחסנים מפחדים מתופעות הלוואי של החיסון, אז אולי לאיים עליהם זה לא הרעיון הכי טוב. אולי צריך לעשות משהו שייתן לאנשים יותר ביטחון במקום לכעוס ולאיים עליהם. בשבילי הדמות של נתניהו מאד מאיימת, מאד מפחידה, ומאד חונקת. לא צפיתי בראיון איתו כי אני לא מסוגלת לראות אותו ולא להקשיב לו. שמעתי בתכנית הבוקר קטע מהראיון שבו הוא סיפר ששוחח עם ארנון מילצ'ן למרות שזה אסור לו, כי מילצ'ן אמור להעיד נגדו במשפט, ואסור לנאשם לדבר עם עדים ובוודאי שאסור לו לפתות אותם או לאיים עליהם, ונתניהו הוא אדם מאד מאיים, ואם הוא היה אומר לי חג שמח, כמו שלדבריו הוא אמר למילצ'ן, הייתי מתחלחלת. הוא לקח ממילצ'ן את עורך הדין שלו בעז בן-צור. מילצ'ן לא רצה לוותר על עורך-הדין שלו ועוד לטובת נתניהו שהוא אמור להעיד נגדו במשפט, אבל נתניהו שלח אליו מיליארדר אחר שמילצ'ן חשש לסרב לו, כי נתניהו קשור להמון מיליארדרים וככה הוא מנהל את העולם. זה נס שבכלל הצליחו להגיש נגדו תביעות, כי הוא מטיל אימה על אנשים. הפרקליטות שלחה לעו"ד בן-צור מכתב התראה כי הוא אמר למילצ'ן להתקשר לנתניהו, דבר שאסור, אבל בן-צור מצפצף על הפרקליטות כי עכשיו הוא עורך-דין של נתניהו והוא יכול להשתין מהמקפצה כמו הלקוח שלו. העיקרון הכי חשוב במשפט הוא שיוויון בפני החוק, וזה העיקרון הכי לא ממומש, כי נאשם רגיל שמטריד עדים היה מגיע לכלא, ונתניהו מטריד עדים ומצפצף על כל העולם, כי הוא יכול. אני משתדלת לראות את נתניהו מה שפחות כי הוא גורם לי תחושת מחנק, ותחושת אימה. מה שהאוהדים של נתניהו עושים למי שמפחד ממנו זה להפחיד אותו עוד יותר, להגיד לו מות לשמאלנים בוגדים ולאיים על חייו. באופן לא מפתיע זה לגמרי דומה למה שנתניהו רוצה לעשות לאנשים שמפחדים להתחסן.   

נמאס

 

נדמה לי שעכשיו זה באמת הגיע אליי. הסגר הזה כבר גורם לי תחושת מחנק שאני לא מצליחה להדוף. כבר נדבקה לי המסכה לפנים, ואי אפשר לנשום יותר. נמאס לי כל כך. אני רוצה להפסיק כבר לראות מחסומים ושוטרים ולהפסיק כבר לחשוב על מחסומים ושוטרים, למרות שאת רובם אני רואה בגלל ההפגנות מול בית ראש הממשלה, ואני גרה במורד הרחוב. לכל מקום שאני הולכת אני רואה שוטרים. רק בלילה אין אף אחד, רק אנשים כמוני עם כלבים שצריכים לטייל אפילו אם קר מאד וגשום ואין שום בית קפה שאפשר להיכנס אליו ולהתחמם. כשירד ברד עמדנו מתחת לצלון של בית קפה אחד שהיה כמובן סגור, אבל יש אנשים בשכונה שבאים לאכול לפני בית הקפה הסגור, מביאים איתם אוכל מהבית ויושבים שם ביחד לאכול, כדי להרגיש נורמלי. אני רק מדברת עם אנשים ברחוב בלי להתקרב ולא יושבת עם אנשים בשום מקום, כי אני בקבוצת סיכון ולא התחסנתי. פחדתי בגלל האלרגיות ובגלל שאני צריכה לטפל באושר ואין מישהו שיכול לטפל בי אם ארגיש לא טוב, ולשרון אסור לבוא אליי עכשיו בגלל הסגר. בכל שבוע אנחנו מתכננות שהם יבואו אליי. כבר לא פגשתי אותם מחנוכה ואני כל כך מתגעגעת לחבק את אביב הקטן. מאז שהוא נולד עברה רק שנה וחצי וכל כך הרבה מתוך זה הוא היה בסגר ולא יכול לבלות עם סבתא, רק עם אמא בבית. מי יודע מה הילדים הקטנים מרגישים וחושבים. האם הם מבינים שהכל לא נורמלי ושקודם היו חיים אחרים, חיים שמותר לפתוח חנויות ולמכור לאנשים תחתונים וגרביים או ספרים או צעצועים בלי לקבל עונש, ומותר לנסוע לסבתא ולהיות אצלה בבית ולפתוח את המגירות בסלון ולזרוק את כל מה שיש בתוכן על הרצפה. זה שסגרו את חנויות הרחוב נראה לי העוול הגדול ביותר, כי לחנויות האלה לא נכנסים יותר מאחד או שניים גם בזמנים רגילים, ואני לא מאמינה שאנשים נדבקים מזה שהם קונים בחנויות קטנות בשכונות, שמדי פעם נכנס אליהן קונה, ובשאר הזמן המוכר מסדר את החנות והסחורות וחלון הראוה ולפעמים גם מטאטא את הכניסה לחנות. בכל פעם אני רואה שנסגרים עוד מקומות שאהבתי ואני לא יכולה לראות את זה. והרחובות כל כך עצובים עם החנויות הסגורות, כאילו עקרו לרחובות את העיניים והם נהיו עיוורים וריקים. זה מדכדך. בכלל לא ידעתי כמה אני אוהבת חנויות קטנות. בכלל לא חשבתי שאני אוהבת לקנות. אבל עכשיו כשבכלל אי אפשר זה מדכא אותי. אי אפשר לקנות חולצה לעצמי וגם לא לנכדים, וככל שהסגר מתארך זה מתחיל להעיק עלי. אם היו שואלים אותי מקודם לא הייתי מאמינה שכל כך יעיק עלי שאי אפשר ללכת לחנות ולקנת חולצה לעצמי או לנכד, אבל עכשיו זה מעיק עלי. ככה מרגישים בוודאי אנשים בכלא שלא יכולים ללכת לאן שהם רוצים ולא לעשות מה שהם רוצים, ואם הם עושים משהו שאסור הם מקבלים עונש, אפילו אם זה לא דבר רע לכשעצמו, כמו לצאת לחצר, ורק לשבת קצת בשמש. עכשיו כולנו אסירים, וכמעט כל דבר שמתחשק לעשות אסור או בלתי אפשרי, אפילו אם רוצים דברים מאד קטנים כמו לפגוש את הילדים והנכדים או לנסוע מירושלים לתל-אביב או להיפך. ניצן חלמה לילה אחד שהיא באה אליי מאנגליה ועל השולחן יש המון עוגות. ואני מדמיינת לעצמי איזה עוגות אופה להם כשהם יבואו, איך אמלא את השולחן בקרואסונים ושטרודל ועוגת גבינה עם דובדבנים ופאי שוקולד ואגסים ובורקס ממולאים בגבינה. יום לפני שהם יבואו אני כבר אכין הכל ואז אפרוש מפה נקייה ואולי גם אקנה פרחים לשים באגרטל, ומסביב אסדר את כל העוגות, שהם ייכנסו ויתפעלו. אבל בינתיים זה רק חלום. לא רק מאנגליה אי אפשר לבוא, אפילו מתל-אביב אי אפשר. ואני חושבת על כל אלה שמצליחים לחיות כאילו אין קורונה, הולכים לחברים ויושבים אצלם בבית ומדברים וצוחקים. כשאני מטיילת עם אושר בלילה ברחוב והכל ריק, אני שומעת אנשים יושבים מאחורי תריסים מוגפים ומדברים וצוחקים בקולי קולות. למרות שאני חצי חירשת אני שומעת אותם ממש חזק בלילה, כשהרחובות ריקים ושומעים את הצעדים של עצמך מכים במדרכה ומהדהדים. ואני מתגעגעת לרחוב עזה כמו שהוא היה מקודם, למרות שאז, כשבתי הקפה והברים היו מפוצצים, זה קצת עצבן אותי. י=עכשיו אני מצטערת שבר היין סגור וריק ולא מלא אנשים שיושבים בחוץ במדרכה עם כוסות ובקבוקים וכשאני כבר הולכת סופסוף הביתה לישון בחצות, הם עדיין מבלים. נמאס לי נורא מהשקט העצוב הזה, ואני רק רוצה שיוציאו אותנו כבר מהכלא, ויתנו לנו לחיות חיים רגילים.

מחנק

 

איש בן 47 נחנק למות בבית החולים איכילוב, כשצינור החמצן שלו התנתק ואיש מהצוות לא שם לב לכך. הוא נחנק בבית החולים ולא הצילו אותו. לא ראו אותו. כבר שנים שלא רואים את החולים, שחולים שוכבים שעות מבלי שאיש ניגש אליהם, אבל בזמנים רגילים קרובי המשפחה מטפלים בחולים. הצוות הרפואי מתייחס לקרובי המשפחה של החולה כאילו הם חלק מהצוות: נותנים להם הוראות, מטילים עליהם מטלות, נוזפים בהם אם הם הולכים הביתה ומשאירים את החולה לבדו במחלקה, כי אין מי שיטפל בחולים אם המשפחה לא נמצאת. אבל עכשיו יש קורונה ומגבילים ביקורי משפחות, ובפרט במחלקות הקורונה, אז הצוותים הרפואיים צריכים לטפל לבדם, ובוודאי שזה קשה, וכבר שנים שאין כוח אדם מתאים לכך. איך יכול להיות שחולה נחנק בתוך בית החולים ואיש לא שם לב? האם המכונה לא מצפצפת במקרה כזה, האם הכל היה פשוט שקט והאיש נחנק למות? או שהיה צפצוף ואיש לא שם לב כי היו הרבה צפצופים אחרים. קשה לדעת מה קרה באמת. לרוב רופאים אינם אומרים את האמת על הטעויות שלהם, אז קשה מאד לדעת מהי האמת. למשל אם מישהו מת מחיסון נגד קורונה אומרים שזה לא קשור לחיסון. בנורווגיה בדקו מקרים של מות אחרי החיסון והמליצו לא לחסן קשישים במצב גופני ירוד. בישראל כשמישהו מת מהחיסון אומרים שזה לא קשור לחיסון. אין בישראל תרבות של לומר אמת. אנשים משקרים מאד בקלות, ורופאים משקרים במיוחד. אולי הם אפילו חושבים שהם עושים בכך משהו טוב, שהם מעודדים אנשים לא לפחות מהחיסון, ולא לפחד מהנשמה. אבל לפעמים עדיף לפחד. פחד הוא מנגנון הגנה. הוא מגן עלינו מסכנות. אני מפחדת מאד להיחנק. לפעמים אני נחנקת רק מהמחשבה על כך. קראתי על האיש שנחנק למות כי צינור החמצן שלו התנתק והרגשתי שאני נחנקת בעצמי. איש כל כך יותר צעיר ממני. זה כל כך לא הוגן וכל כך מפחיד. המחלה מפחידה, אבל גם לשכב חסר אונים ובודד בבית חולים מפחיד, והכי מפחיד לשכב בבית חולים בלי המשפחה. וגם למשפחה זה מפחיד שהם לא יכולים לבקר את החולה, או שמרשים להם רק לפרקי זמן מאד קצרים. אולי בגלל הקורונה יגדילו את הצוותים בבתי החולים כדי שיהיו מספיק מטפלים. איכשהו קשה לי להאמין שזה יקרה. תמיד אני אזכור את האחות שצעקה עלי למה הלכתי הביתה והשארתי את בתי בבית החולים. היתה לה דלקת תוספתן אבל התלבטו זמן מה לפני שניתחו אותה, ואני הלכתי בינתיים להביא לה דברים מהבית, כי כשבאנו בבוקר לא ידענו שאנחנו באות לאשפוז. האחות צעקה עלי שוב ביום האחרון שעוד לא הסדרתי התחייבות מקופת החולים. בפעם השנייה שהיא צעקה עלי כבר כמעט בכיתי. אמרתי לה לא ראית שאני פה שבוע? אתם מתחלפים ואני נשארת. היו משפחות גדולות שהתחלפו ביניהם, אבל אני הייתי לבדי ולא היה לי מחליף, גם לא מישהו שיבוא ויביא לנו דברים. תמיד אני זאת שמטפלת באחרים ואם אני אחלה לא יהיה לי תחליף. הבדיחות על זה שלכל אדם יש תחליף לא תמיד נכונות. יש משפחות קטנות ויש הרבה אנשים שהם לגמרי לבד ואין להם אף אחד. בבית החולים אתה תמיד מאד בודד, לא רק בזמן קורונה. במיטת בית חולים בן אדם מרגיש לבד בעולם, ושלאף אחד בעולם לא אכפת ממנו, ולפעמים זה גם נכון, זה מה שקרה לאיש שנחנק כשהצינור שלו התנתק. אני מקוה שהוא היה מורדם ולפחות הוא לא סבל, אבל אולי אם הוא לא היה מורדם הוא היה מצליח להזעיק עזרה. אני לא יודעת. הוא היה כל כך יותר צעיר ממני ועכשיו הוא מת, ואף אחד לא ראה אותו ולא הציל אותו ועכשיו כבר מאוחר מדי ואי אפשר לתקן את מה שהשתבש.

שנה חדשה וסגר

 

בוקר של שנה חדשה. בטלויזיה אמרו שאין סגר באמת. אולי הם כבר שכחו איך זה כשאין סגר וכבר לא שמים לב שהחנויות סגורות ואין כמעט אנשים ומכוניות ברחוב. הכלב כבר לא רוצה ללכת לרחוב קרן קיימת, כי קפה שוש סגור וגם הפטיסרי סגורה. בסגר הראשון שניהם עוד פתחו, רק למכור ולקחת, כי לשבת אסור. בסגר השני קפה שוש כבר היה סגור, ומאז לא נפתח עוד. הפטיסרי היתה פתוחה ובימי חנוכה השתרך תור ארוך לפני מדפי הזכוכית העמוסים סופגניות מכל הסוגים והצבעים. אבל עוד לפני הסגר נסגרו, כי הוציאו את הצוות לבידוד. אני חושבת מי מהמוכרות שתמיד כל כך חביבות אליי חלתה. אולי יותר מאחת. מאז כבר לא פתחו שוב. הכלב כבר הלך ישר ל"לחם של תומר". שם עוד פתוח ותור ארוך משתרך במבואה, כי בכל פעם מותר רק לשני לקוחות להיכנס. בתור עומדת אשה עם כלב קטן, אז כדי שאושר לא יאכל אותו אנחנו ממתינים ליד בית הקפה מסתברא שגם הוא סגור. המסכנים פתחו זמן לא רב לפני הסגר, ומאז יותר סוגרים מפותחים, וכשפתוח מלא אנשים כי אומרים שהעוגות מצוינות, וגם כשרות. רק שיצליחו לשרוד את הסגרים. מגיע עוד איש עם שני כלבים, אחד גדול ואחד קטן. אושר נובח והם עונים. עכשיו צריך לחכות שילכו כל הכלבים. קנינו חלת צימוקים לחגוג את השנה החדשה והשבת. אושר ביקש לטעום מהחלה ותלשתי לו פיסות קטנות בלי צימוקים. כשהגענו הביתה הוא שתה קצת והקיא הכל, ומיד אכל את כל חתיכות החלה בחזרה, ואני חשבתי שהגיעה שנה חדשה אבל דברים לא באמת משתנים. אחר כך הלכתי לעיר וראיתי שהחנות של אניטה במכירת חיסול ועומדת להשכרה, אבל היא היתה כמובן סגורה, וגם החנות של סטימצקי היתה סגורה, ומאד שמחתי שהחנות של דני ספרים היתה פתוחה, כי עכשיו הם לא רק חנות ספרים אלא מרכז חלוקה של דברי דואר, אז אפילו בסגר הם פתוחים. אבל את הספרים שחיפשתי לא מצאתי והלכתי לשוק וקניתי מה שהיה, כי בסגר צריך לשמוח שיש בכלל מצרכים. חבל שהאנשים בטלויזיה לא יוצאים לפעמים מהטלויזיה ולא רואים מה הסגר עושה לאנשים, וכל הזמן הם אומרים שהסגר לא אמיתי, כאילו מזמינים את נתניהו להכביד עוד יותר על האנשים, שכבר מתמוטטים. עכשיו רוצים לסגור גם את בתי הספר, כאילו לא פגעו מספיק בילדים. כן, יש מגפה, חבל שלא זכרו את זה כשעודדו אנשים לנסוע בהמוניהם לדובאי ולחגוג שם ולחזור לארץ חולים. פתאם נזכרו שחו"ל זה מסוכן וכלאו את החוזרים במלוניות כאילו הם פושעים. רק אחרי שהם התמרדו נתנו להם לחזור הביתה לבידודים. המשטרה כבר התרגלה לעצור אנשים שלא עשו שום רע כאילו הם פושעים, ובכל שבת באות עשרות מכוניות משטרה ומשמר הגבול ואפילו מביאים כלבים וחוסמים את כל דרכי הגישה לבית ראש הממשלה כדי למנוע שיבואו המפגינים. והמפגינים באים. למרות שחוסמים אותם ומכים אותם ועוצרים אותם הם באים, וכל אלה שבאים הם גיבורים, כי הם כבר יודעים שהמשטרה תיטפל אליהם ותעצור אותם ותכה אותם, ובכל זאת הם באים ולא מוותרים. אני רואה אותם באים אחרי הצהרים ואני רואה אותם חוזרים בלילה. רובם לא ירושלמים ואוהבים כלבים, אז הם מלטפים את אושר והוא מחכך בהם את המחסום בתקוה שמישהו יוריד לו את המחסום. להפגנה עצמה איננו הולכים כי אושר מפחד מהצעקות ומהזמבורות. פעם דוקא הלכנו לשם אבל עצרה אותנו שוטרת ורצתה לדעת לאן אנחנו הולכים. אז הלכתי משם. אין באמת חופש לבוא ולהפגין כי כבר אין בישראל דמוקרטיה וכל שוטר יכול בלי שום סיבה לעצור אנשים. אחר כך אנשי נתניהו כותבים בתגובות שאין הרבה מפגינים, אחרי שהם שולחים את המשטרה לחסום את כל הכבישים ולמנוע מאנשים להפגין. כל עוד נתניהו יישאר בשלטון המשטרה תתנכל למפגינים, אבל המפגינים הם עקשנים. אני רק מתפללת שנתניהו יפסיד בבחירות כמו שטראמפ הפסיד, ושזה יהיה הפסד גדול. אני דוקא שמחה שעוד מעט יהיו שוב בחירות כי זאת הזדמנות נוספת לסלק את נתניהו שאולי הפעם תצליח, ואם לא נצליח לסלק את נתניהו בבחירות הקרובות נמשיך לנסות עד שנצליח. ונמשיך גם לכסות את הפנים כי אנשים ממשיכים להידבק בקורונה, אפילו אלה שמתחסנים, ומישהו כתב בתגובות שהחיסון שוה לתחת. אני מקוה שבכל זאת החיסונים עובדים, גם אם לוקח להם זמן. לכל דבר צריך סבלנות, אם רוצים שיהיה טוב ואם רוצים שתיעלם הקורונה ואם רוצים לסלק את נתניהו, צריך בעיקר סבלנות ובסוף כל זה יקרה, ואז באמת נרגיש שיש לנו חיים חדשים.

בא לי לבכות

 

היום בכיתי, בהתחלה בגלל הדואר ואחר כך בגלל הכל. לפני שלושה שבועות בדיוק שלחתי ספרים בעברית לבתי ונכדי שחיים באנגליה. אמרו לי שהמשלוח עולה 46 שקל, אבל אם אני רוצה מעקב אינטרנט מלא אחרי החבילה שאוסיף עוד עשרים שקל, אז שילמתי 66 שקלים ואחרי כמה ימים נכנסתי למעקב המשלוחים וראיתי שהחבילה התקבלה באשנב ב-30 בנובמבר והועברה להמשך טיפול. את זה כבר ידעתי. זה היה החלק במסע החבילה שנכחתי בו. מה קרה אחר כך אינני יודעת, כי מאז ועד היום לא הופיע במעקב המשלוחים שום רישום נוסף. במקרה הטוב הבעיה במעקב, ובמקרה הפחות טוב החבילה נשכחה באיזו פינת מחסן ולא נשלחה כלל. ביקשתי בירור וביקשו ממני למלא טופס, ואז התחלתי לבכות. לפני חצי שנה שלחתי לנכדי מתנות ליום הולדתו והחבילה הגיעה רק אחרי חודש. אז לפחות היה רישום שהחבילה אמנם נשלחה לאנגליה. הפעם גם זה לא. רציתי לשלוח חבילה נוספת אבל אני כבר מפחדת, וגם קשה לשאת את המתח וההתרגזות עד שהחבילה מגיעה, גם כשהיא מגיעה. הנכד שלי בן שלוש וחצי ומאז שהיה בן שנתיים וחודשיים לא פגשתי אותו. אנחנו מדברים כל יום בסקייפ והוא מראה לי מה הוא בנה בלגו ומה הוא צייר, ואני שולחת לו נשיקה באוויר. היום בתי אמרה לו שסבתא רחוקה והוא אמר: "סבתא במחשב של אמא". אני יודעת שהוא יודע שאני אשה אמיתית, כי פעם כשהם הלכו לטייל הוא ראה אשה עם שיער שיבה ואמר לה הלו סבתא! והיא שאלה את בתי מה הוא אמר, איך הוא קרא לי, ובתי היתה נבוכה מאד. הם היו צריכים לבוא בפסח, ולא יכלו לבוא בגלל הקורונה. בכלל הייתי בפסח לבדי כי היה סגר וגם בתי ונכדי מתל-אביב לא יכלו לבוא אלי, אם כי אותם אני פוגשת לפחות בין הסגרים. ואתמול אמרו שיש באנגליה מוטציה חדשה של הנגיף שעוד יותר מדבקת והטילו סגר על לונדון. הבת שלי אמנם גרה רחוק מלונדון ואצלם אין כל כך הרבה חולים, וממילא הבנתי שהם לא יוכלו לבוא בקרוב ושאי אפשר לדעת מתי הם יוכלו לבוא לארץ בכלל, אבל בכל זאת כששמעתי שעכשיו מי שמגיע מבריטניה צריך בידוד במלונית בכיתי שוב, כי הרגשתי שהפגישה בינינו עוד ועוד מתרחקת, ואם לפחות הדואר היה עובד והייתי יכולה לשלוח מתנות שמשמחות את הנותן עוד יותר מאשר את המקבל זה היה קצת מפיג את הכאב של המרחק, אבל גם הנחמה הקטנה הזו איננה, ופתאם הכל נראה לי בלתי נסבל, למרות שלרוב אני מנסה לומר לעצמי שאני לא סובלת הרבה מהקורונה ושהחיים שלי לא כל כך השתנו, אבל הם כן השתנו. אני יודעת שהצרות שלי הן מאד קטנות, ולא דומות בכלום לסבל של החולים, לאסון של הנפטרים, לשברון הלב והיאוש של מי שמטה לחמם נגדע ומפעלות חייהם ירדו לטמיון. אני בסך הכל שורדת. אבל לפעמים הכאב מתפרץ וקשה להכיל אותו. היום כולם אמרו איזה יום מרגש ושמח שהתחילו לחסן אנשים בארץ, אבל בשבילי זה היה יום עצוב, והחיסון לא מנחם אותי. אני בכלל לא יודעת אם אני יכולה לקבל חיסון. הקשבתי מאד בתשומת לב להסברים של פרופסור ברבש, והבנתי שאני לא רק בקבוצת סיכון לקורונה, אני גם בקבוצת סיכון לחיסון, שגם קודם חששתי ממנו, לפני שידעתי שהוא עלול להיות מסוכן לאנשים עם אלרגיות ומחלות אוטו-אימוניות. אני רוצה לבקש מאנשים שלא יציקו לאחרים בעניין החיסון, כי לא לכל אחד נעים לפרט לכולם את הבעיות הרפואיות שלו, ולא כל מי שחושש להתחסן הוא מתנגד לחיסונים או מפיץ בדותות. יש אנשים שיש להם תגובות קשות לתרופות וחיסונים עד כדי סכנת חיים, ורופאים לא תמיד יכולים לעזור, אבל אסור להם להזיק. מאד לא נעים לראות את הרופאים שממליצים להעניש אנשים שלא מתחסנים בכל מיני עונשים. הרבה רופאים מזלזלים כשמספרים להם על אלרגיות ולא טורחים להחליף לאנשים תרופות שמסוכנות להם, ואת בתי הבכורה כמעט הרגו עם תרופה שאסור היה לה לקבל, וגם פעמיים הגענו לרפואה דחופה בגלל תרופה שהיא היתה אלרגית אליה ובכל זאת נתנו לה אותה. כבר יודעים היום די הרבה על אלרגיות ובכל זאת נדמה שאפילו אנשי רפואה אינם יודעים מספיק ובעיקר אינם מתייחסים מספיק ברצינות. עם הזמן בוודאי ישפרו את החיסונים ויתאימו אותם גם לאנשים עם בעיות. אבל בינתיים יש יותר מדי רעש מכדי שיעצרו ויקשיבו למי שצריך קצת יותר הקשבה והתייחסות. אולי בעוד כמה חודשים המצב ישתפר אבל בינתיים הוא רק נהיה גרוע מיום ליום ואני לא מצליחה לשמוח ורק בא לי לבכות.  

חיי עם הבורקה

 

בדרך כלל אני לא שוכחת ללבוש את הבורקה כשאני יוצאת מהבית. אני מציצה על העולם מבין הכובע לבין המטפחת שמכסה את אפי, רק העיניים מציצות. לפעמים אני לא מזהה מכרים שעיניהם מביטות בי מבין הכובע לבין המטפחת. לפעמים אני מבולבלת, תוהה על זהותם. פעם בחושך דיברתי כמה דקות עם אדם זר שחשבתי שהוא מכר והוא חשב שאני חנה. אני דוקא אוהבת את השם חנה. כנראה שהוא צורה מסורתית יותר של השם ענת, כי ח' וע' מתחלפות בעברית עתיקה וגם ה' ות' שהן בעצם אותה אות ובערבית קוראים להן ת' קשורה. אני נתקלת הרבה במהמורות ומועדת לפעמים, כי שדה הראייה שלי די מצומצם, ואת הרגליים אינני רואה. נכון שרוב האנשים אין להם צורך לראות את רגליהם כדי שלא להיתקל במהמורות וליפול, אבל לי זה עוזר להביט ברגליים, עוזר לי ללכת יציב, ועם המסכות זה בלתי אפשרי. היום כשטיילתי עם אושר בעמק המצלבה העזתי להסיר את המסכה לזמן מה. לא היו שם שוטרים שמחלקים קנסות, ויכולתי לראות את הסתווניות שפורחות עכשיו בכל מקום ולנשום קצת אוויר. סתווניות הן מהפרחים האהובים עלי. חבל שהאנשים קצת דורכים עליהן כשהם משוטטים בעמק או יושבים על העשב הירוק שכבר צמח די בשפע, כי נובמבר היה חודש גשום. פגשנו את הכלבה לייקה, החברה של אושר. היא היתה מאד מאושרת ורצה סביבו, והוא נהנה לשחק איתה קצת. הוא כבר לא משחק כל כך הרבה כי הוא כבר לא צעיר. בעיקר הוא רצה לריב עם כמה זכרים שהתרוצצו שם חופשיים ואחד מהם חלף לידינו בריצה ונבח, אבל למרבה המזל לא התקרב אלינו יותר מדי, כי אושר ממש כעס ושערות גבו סמרו, ועברו כמה דקות עד שהוא נרגע. פתאם נזכרתי שלטיולים יש ריח, ואם מסירים לרגע את המסכה אפשר להריח את עצי הזית והאורנים והעשב והאדמה שרטובה מהגשם. לכל דבר יש ריח שאפשר לנשום, אבל אחר כך עלינו לשביל הקרוב לכביש הראשי וכיסיתי מחדש את הפה והאף ואז רק ראיתי ולא הרחתי דבר. בעצם גם ראיתי פחות, כי שדה הראייה הצטמצם, ואני גם מדברת פחות דרך הבורקה, כי אני מרגישה שהפה שלי חסום, אז אני רק מנופפת ביד לשלום למכרים, אם אני מזהה אותם, ואני לא מתחילה בשיחה. בדרך כלל אני לא שוכחת ללבוש את הבורקה כשאני יוצאת מהבית. אבל אחר צהריים אחד שכחתי, ואושר סירב לחזור הביתה, הוא חיכה הרבה לטיול וכעת לא רצה לוותר. אז קניתי מסכה במכולת שעברנו לידה, מסכה יחידה בשלושה שקלים. המסכה היתה גדולה עלי וכיסתה לי את הסנטר וקצת את העיניים, והחזקתי ברצועה של הכלב והלכתי כמו עיוורת, לא ראיתי ולא הרחתי דבר, אבל שמחתי שלא ראה אותי שוטר מטיילת בלי מסכה ולא נתן לי קנס, שלא היה לי כסף לשלם. הרבה אנשים אמרו לי שאין להם חשק לצאת מהבית עם המסכה, אבל אני מוכרחה לטייל עם הכלב, וגם לערוך קניות. אין לי כרטיס אשראי ואני לא מזמינה שום דבר, ואני גם אוהבת לבחור ולגעת, למשל את העגבניות והקלמנטינות אני בוחרת אחת אחת. גם את תפוחי האדמה והקישואים. הראייה שלי מאד הידרדרה ועכשיו, כשקשה להריח וקשה לראות, אני לומדת את יתרונות המישוש, אני לומדת לזהות את הפגמים בתפוחי האדמה ובעגבניות בחוש המישוש. זה חוש יעיל ומאד בסיסי, הוא פחות מטעה מחוש הראייה שנוטה לשגות באשליות. אילו היינו עיוורים כחולד והיינו רק ממששים, אולי היינו מיטיבים להכיר את המציאות.

לא חוזרים מהחל"ת

 

בזמן האחרון כתבי החדשות מסקרים תופעה מאד משונה בעיניהם: אנשים שהוצאו לחל"ת ומסרבים לבקשת המעביד לחזור לעבודה. כמו המעסיקים שמיהרו להוציא את עובדיהם לחל"ת כדי לחסוך בהוצאות, וכעת אין גבול לתמהונם על העובדים שאינם רצים חזרה לזרועותיהם ברגע שהם קוראים להם, גם הכתבים מלאים תמיהה: כיצד יכול אדם לסרב להצעה נדיבה כזו, לשוב לעבודה אצל המעביד ששלח אותו הביתה? ושום כתב איננו שואל את המעסיק שאלת תם: אם ידעת שתזדקק לעובדים כשהסגר יסתיים והעסק יחזור לעבוד, מדוע שלחת אותם הביתה ולא חשבת שאולי לא ירצו לחזור אל מי ששלח אותם הביתה? שאולי יעדיפו לחפש מעסיק אחר, שלא ימהר כל כך לוותר עליהם, שיהיה מוכן לספוג הוצאות והפסדים כדי לשמור על עובדיו? שאולי אחרי שהראית להם שאתה מוכן לוותר עליהם, שלא עולה בדעתך להילחם עליהם ולהעניק להם תחושת ביטחון ויציבות במקום עבודתם, אולי הם יעדיפו לומר לך שעכשיו תחפש אותם? שום אדם עובד איננו רוצה שישלחו אותו הביתה לחיות מקצבת אבטלה שתקצץ שלושים אחוז משכרו. לקבל רק שבעים אחוז משכרך זה דבר שמפחיד אדם עובד, אבל אחרי שכבר הוציאו אותו לחל"ת, ואילצו אותו לחיות משבעים אחוז משכרו, הוא מתרגל. אנשים מתרגלים למצבים קשים. קונים רק אוכל, לובשים בגדים פשוטים – ממילא אין צורך להתלבש יפה כשנשארים בבית, לא קונים שום דבר חדש, ולא יוצאים לבלות, מה שלא קשה במיוחד בתקופה שממילא הכל סגור, מסבירים לילדים שאין כסף – ילדים מבינים יותר ממה שחושבים, לוקחים קצת כסף אם אין ברירה מבני משפחה שמצבם טוב יותר, ואיכשהו שורדים. לאט לאט מתרגלים לזה שלא כל כך נורא להיות עני, ויש לזה גם יתרונות – יש יותר זמן לבלות עם המשפחה, לנוח ולראות טלויזיה, ויש יותר זמן וכוח לבשל ולתפור או לסרוג או לתקן ולבנות כל מיני דברים, שזה גם חוסך כסף. ממילא מדובר באנשים שלא הרוויחו יותר מדי גם לפני הקורונה, והעבודה שלהם היתה רק עבודה כדי להתפרנס, לא קריירה ולא משאת נפש. כל עוד אנשים כאלה עובדים ומתפרנסים בכבוד, או אפילו בדוחק, וכל עוד העבודה איננה ממררת את חייהם, וכל עוד איש איננו שולח אותם הביתה, הם ישמחו להישאר במקום העבודה ולעשות את עבודתם נאמנה, אבל כששולחים אותם הביתה, ומעניקים להם הרבה זמן לחשוב, ובלית ברירה הם מתרגלים להיות בבית ואפילו נהנים מזה, הם כבר לא כל כך בטוחים שבאמת היה להם טוב בעבודה, ושבאמת הם רוצים לחזור לשם, ומי בכלל רוצה לחזור למקום שמשם סילקו אותו, ולו גם זמנית. לאנשים יש כבוד עצמי, ומי ששולח אותם הביתה פוגע בכבודם, פוגע באמונם, ופוגע בכוח ההתמדה שלהם, כוח ההתמדה שגורם לאנשים לקום כל בוקר וללכת לעבודה כל עוד מחכים להם שם, כוח התמדה שמפסיק לפעול כאשר שולחים אותם הביתה ומניחים להם להתנסות באין עבודה. כי אנשים עובדים לא רק בשביל כסף. אנשים עובדים בשביל להרגיש שהם נחוצים, שהם מועילים, שמכבדים אותם. אם ממילא אומרים להם שהם לא נחוצים ולא מועילים ולא חסים על כבודם, למה להם להתאמץ? הרי כבר שלחו אותם הביתה, את הפגיעה הם כבר ספגו, כבר לא ישנה להם שעכשיו המעביד רוצה אותם חזרה. שיחכה, הם חושבים לעצמם, הוא לא חשב עלי כשהוציא אותי לחל"ת, לא היה אכפת לו מה זה יעשה לי, אז למה שלי יהיה אכפת עכשיו שפתאם הוא צריך אותי? מה אני, חמור, שיגידו לי עכשיו תלך, עכשיו תבוא? עכשיו דוקא בא לי לשבת בבית, ושמי שהוציא אותי לחל"ת וחשב איך יחסוך כמה חודשים של תשלום שכרי, שימשיך לחסוך, עכשיו שירגיש גם הוא איך זה כשלא רוצים אותך, כשחושבים שאפשר להגיד לך תלך, תבוא, תלך, תבוא. שיבין שנאמנות היא עניין הדדי, ומי שאיננו נאמן לעובדיו, עובדיו אינם נאמנים לו, וגם אין להם שום סיבה לגלות נאמנות.

קרבנות האל-קורונה

 

שתי נשים נרצחו אתמול. אחת צעירה ויפהפיה, ואחת זקנה כמוני, אחת מחיפה ואחת מבאר-שבע, אחת ערביה ואחת מעולי חבר העמים, כי הערבים והעולים עניים יותר ונמצאים יותר במצוקה, ובפרט עכשיו כשיש מיליון מובטלים ועוד רבים שאינם במניין אבל פרנסתם התקפחה, והנשים הן שק החבטות של העולם ובשעת צרה מותקפות יותר ונרצחות יותר. את קרבנות הקורונה מונים וגם את הנרצחות מונים, אבל אין טבלה של קרבנות המדיניות נגד הקורונה שכופה נתניהו על הציבור, מדיניות כה מופרכת וכה מנותקת מצרכי הציבור, שהנשים הן הקרבן העיקרי שלה, אם כמפוטרות כמעט פי שתיים יותר מגברים, ואם כמטפלות העיקריות בבית ובילדים, ואם – בקצה הסקאלה – נשים מוכות ובמקרה הקיצון נרצחות. אין כמו אבטלה ומצוקה כלכלית כדי לערער משפחות, ובפרט אלה שהיו מעורערות גם קודם לכן. אין כמו אבטלה ומצוקה כלכלית כדי לדחוף אנשים אל הקצה, ואין עוד מדינה בעולם שכה מתעללת בתושביה וכל כך מעט תומכת ומתחשבת בהם. טיפולה של ישראל בקורונה הוא תמונת ראי של אישיות נתניהו: חוסר יושר, חוסר שקיפות, אפליה וניצול לרעה ונקמנות, שימוש בקורונה כדי לדכא התנגדות פוליטית ולקדם עניינים אישיים תוך התעמרות במתנגדיו והעדר אכיפה על חסידיו. השיח שנכפה עלינו הוא כה מטורף, ומטורף עוד יותר שיתוף הפעולה והקבלה של השיח המטורף הזה. מדוע פתיחת המסחר, שרווחת הציבור ופרנסתם של רבים תלויה בו, תלוי במועד פתיחת הכיתות הנמוכות בבתי הספר? מה הקשר בין השניים, ומדוע האחד מוציא את השני? וכיצד יכול להיות שאחרי יותר מחודש של סגר טוען משרד החינוך שהוא זקוק לעוד חודש כדי להיערך ללימודים בקפסולות? האם מחודש מרס שבו נפלה עלינו מכת הקורונה ועד היום, שבעה חודשים מאוחר יותר, לא הוכנה תכנית ללימודים בקפסולות שתהיה מוכנה להפעלה מיידית? ומדוע לא חילקו את ילדי הגנים שכבר נפתחו לקפסולות? ומדוע מבלבלים את מוחנו בטענה שאסור לפתוח הכל בבת אחת במקום לבנות תכנית לימודים במקומות פתוחים או בפיצול כיתות שתוכל להבטיח גם חינוך לילדים וגם צמצום סכנת ההדבקה? ומדוע פתיחת בתי הספר צריכה למנוע את פתיחתן של החנויות ולגזול את פת לחמם של אנשים מפיהם, אחרי שכבר ספגו כל כך הרבה מכות, ורבים קרסו כלכלית ונותרו בחוסר כל, או גרוע מכך – שקועים בחובות? מדוע בכלל נסגרו החנויות הקטנות ואפילו העסקים שאינם מקבלים קהל? מדוע לא התבקשו חלף זאת להכניס בכל פעם לחנות או לעסק רק לקוח אחד שעוטה כמובן מסכה ולשמור על ריחוק של שני מטר בין האנשים? בכל מקום אני רואה תורים של אנשים מרוחקים זה מזה וממתינים בסבלנות לתורם. מדוע צריך היה להרוס את פרנסתם של אנשים ולדכא עד עפר את מי שמוכר ספרים או בגדים או צעצועים? הרי אין התקהלות בחנויות האלה, בוודאי לא בימי המצוקה האלה, כשאין לאנשים לא כסף ולא ביטחון כלכלי שיעודד אותם לקנות מעבר למה שחיוני. ומדוע סגרו את השווקים שמאפשרים לעניים לרכוש מצרכים טובים וטריים בזול, ומחייבים את הציבור לקנות ביוקר ברשתות או בחנויות הגדולות והיקרות? הרי התיירים והמבלים שגרמו להתקהלויות בשווקים אינם נמצאים כעת, והקונים המעטים הם ברובם נצרכים שהשוק הוא צינור החמצן שלהם והאפשרות היחידה להתמודד עם המצוקה הכלכלית.

הרעיון לסגור הכל לשבועות רבים ולפתוח בכל פעם רק דבר אחד משרת רק מטרה אחת: אחיזת עיניים. לא חיים בטוחים יותר לצד הקורונה, במגבלות ההכרחיות על התקהלות, אלא ניסיון מלאכותי להציג ירידה בתחלואה לצרכים פוליטיים. הסגר הראשון הקפיץ את נתניהו בסקרים, והוא סבר כנראה שסגר שני שיוריד את מספר הנדבקים באופן מלאכותי ישוב ויעלה את קרנו בעיני הציבור, ואכן נתניהו איננו חדל לשבח את עצמו בימים האחרונים ולהצהיר שהסגר הוא הצלחה אדירה. אבל הסגר רק העלה בחדות את מספר המובטלים והנואשים, והירידה שחולל במספר הנדבקים עלולה לקפוץ כעת מחדש, כי אין שום תכנית לחיים סבירים לצד המחלה: אין מחלקים את ילדי הגנים לקבוצות קטנות, ולא הכינו תכנית לחלק את תלמידי בתי הספר לקבוצות קטנות, או ללימודים במשמרות כפי שעשו בילדותי כדי להתגבר על מחסור בכיתות לימוד, וסגרו את כל העסקים במדינה במחיר נורא לציבור וללא צורך, רק כדי שאנשים יישבו ספונים בבתיהם ויפחיתו את ההידבקות במחלה לזמן מוגבל, שמיד עם הפתיחה תעלה בחזרה, וגם עכשיו קושרים את פתיחת בתי הספר בפתיחת העסקים, כדי לא לגרום בבת אחת לקפיצה בתחלואה, במקום לשנות לגמרי את צורת החשיבה, להביא בחשבון שנחיה עוד תקופה ארוכה לצד המחלה וחייבים לאפשר לאנשים לחיות ולהתפרנס, במתוה של מניעת התקהלות ועטיית מסכות והעברת פעילויות ציבוריות ככל האפשר למרחבים פתוחים, דבר שבמדינתנו החמה אפשרי ברוב חודשי השנה. אם מדינת ישראל האומללה תמשיך להתנהל על פי גחמותיו של נתניהו, יירד אולי מספר הנדבקים והמתים מקורונה, אבל יילך ויעלה מספרם של קרבנות האל-קורונה, בני הארבעים שלקו בהתקפי לב ושבץ בעקבות התמוטטות עסקיהם, משפחות שקרסו והתפרקו, עסקים ומפעלי חיים שנסגרו ואינם עוד, אזרחים עובדים מועילים וגאים שהפכו לפושטי יד ופושטי רגל, קשישים שנפטרו במצוקת בדידותם וריחוקם מילדיהם, מדוכאים ששלחו יד בנפשם, חולים שחששו לקבל טיפול עד שמצבם החמיר ללא תקנה, ונשים, המוני נשים שאיבדו את פרנסתן וגם כאלה שאיבדו ויאבדו את חייהן. הגיע הזמן שנספור גם את קרבנות האל-קורונה, כי הם הולכים ומתרבים.     

חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ

 

אתמול הודיעו לבתי ניצן שבקבוצת הגן של נכדי דין נמצא ילד חיובי לקורונה. בעיר בדרום מערב אנגליה שבה הם מתגוררים אין הרבה תחלואה בקורונה, אבל בכל זאת התגלו שם חולים, ועכשיו גם בקבוצת הגן של דין התגלה נשא או חולה, ודין צריך להיות עשרה ימים בבידוד. אמרתי לניצן שאני מאד מקווה שדין לא שיחק עם הילד הזה, אבל ניצן אמרה שכל הילדים בקבוצה משחקים יחד, וצריך לסמוך על המזל שדין לא נדבק. בלב שלי אני מרגישה שהכל יהיה בסדר, אבל אני גם פוחדת, למרות שכולם אמרו לי שילד בן שלוש הוא לא בסיכון מהקורונה, ושילדים פחות נדבקים ופחות מדבקים ממבוגרים. אבל ניצן אמרה שהיא קראה כל מיני מאמרים סותרים והיא כבר לא יודעת. אני קראתי היום ב"הארץ" מאמר מתורגם מה"ניו יורק טיימס" של רופאת השיניים מניו יורק טמי צ'ן, שסיפרה שבזמן האחרון היא רואה הרבה מאד מטופלים עם שיניים שבורות, בגלל שמרוב המתח והעצבים אנשים חורקים שיניים בלי להיות מודעים לזה, גם כשהם ערים ובייחוד כשהם ישנים, והם גורמים לעצמם נזקים לשיניים, בייחוד כשהם ישנים שינה טרופה בגלל המתח, ובמקום להירגע ולנוח הם חולמים חלומות רעים וחורקים בשנתם שיניים, עד שהשיניים נשברות. לפני שבוע ראיתי סרט על מחלקת הקורונה שמנהל ד"ר גדי סגל בבית החולים שיבא. מאד אהבתי את אנשי הצוות שם, שיש להם לב גדול והם מטפלים בחולים במסירות, במיוחד את האחות לינא, שבכתה כשהמטופלת שלה הונשמה, וכנראה שהמטופלת לא שרדה את המחלה כי לא הראו את הפנים שלה, רק שמעו את הקול שלה לפני שהמצב שלה הידרדר, ולא ראו אותה משתחררת, ואחר כך לינא נסעה לבקר את סבא וסבתא שלה אבל היא רק עמדה לפני הבית שלהם והם ישבו במרפסת והיא שאלה מה שלומם והתחילה לבכות, והם אמרו לה למה את בוכה, אל תבכי, אבל רק מרחוק הם ניסו לנחם אותה, כי אסור להתחבק בקורונה עם סבא וסבתא, וגם אני רחוקה מהנכדים שלי ולא יכולה לחבק אותם, את דין לא יכולתי לפגוש יותר משנה – הוא היה בן שנתיים כשהם ביקרו אותי ועכשיו הוא כמעט בן שלוש וחצי, ומי יודע מתי נוכל להיפגש ןמתי אני אוכל לחבק אותו. וגם מהטיסות התחלתי מאד לפחד, כי מתברר שבמטוסים טסים גם חולי קורונה, אולי מפני שאינם יודעים שהם חולים ואולי מפני שלא אכפת להם, וכשיש במטוס חולה קורונה המון אנשים נדבקים כי במטוס מערכת אוויר סגורה והנגיפים מתעופפים בחלל המטוס ורק המחשבה על זה כבר מוציאה את החשק לטוס בעצמך או שמישהו יקר לך יטוס ואולי יידבק בקורונה, שאחרי שראיתי את הסרט על מחלקת הקורונה של ד"ר גדי סגל אני אפילו עוד יותר מפחדת מהמחלה הזאת, למרות שבסוף הסרט הראו חולים שהבריאו מהקורונה והשתחררו הביתה, ולמרות שהרופאים והרופאות והאחים והאחיות שם הם אנשים כל כך טובים, אבל אני מעדיפה לראות אותם רק בטלויזיה, אבל עכשיו שילד בקבוצת הגן של דין חולה ואולי גם דין נדבק והוא יכול להדביק את ההורים שלו, זה כאילו הקורונה רודפת אחרינו ואנחנו בורחים ממנה ופתאם מסובבים את הראש ורואים שהיא ממש מאחורינו נוגסת לנו בעורף, וכבר אי אפשר להימלט ממנה. ביוני זה היה כמעט כמעט כשבתי הבכורה שרון לקחה את נכדי אביב שהיה רק בן שנה לקבל חיסונים ובערב היא קיבלה הודעה להיכנס לבידוד כי גילו בטיפת חלב אחות עם קורונה, ואחרי שלושה ימים התברר שכששרון ואביב היו בטיפת חלב האחות החולה כבר לא היתה שם וזאת היתה אזעקת שוא, ונשמנו לרווחה, אני מקווה שגם הפעם לא יקרה לנו שום רע, אבל בינתיים אני מוטרדת ואולי בלילה אני אחלום חלומות רעים ואחרוק שיניים. בתנ"ך רק הרשעים חורקים שיניים, כמו שכתוב בתהלים ל"ז פסוק י"ב: "זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו", ובאיוב פרק ט"ז פסוק ט' "וישטמני חרק עלי בשיניו צָרִי ילטוש עיניו לי", אבל לפי מה שכתבה רופאת השיניים טמי צ'ן לא הרשעים חורקים שיניים אלא העצבנים והמודאגים, שאלה כולנו, והיא נתנה כל מיני סיבות לשיניים שלדבריה נשברות עכשיו לאנשים בקצב מואץ יותר מאשר בכל השנים האחרונות, וחשבתי על סיבה אחת שהיא לא נתנה, שאולי מכיוון שכל האיברים מחוברים זה לזה, אולי נשברות עכשיו לאנשים השיניים מפני שלהרבה אנשים נשבר עכשיו הלב מכל מה שקורה, ומכל מה שאין בכוחם לשנות.

אימת ההפללה של חיי היומיום

 

דווקא השיח על הפרת ההנחיות על ידי בכירים ומקורבים לשלטון, כתמונת ראי של מה שעובר על פשוטי העם, מבליט את צדן המאיים ביותר של הגבלות הקורונה, שהוא הפיכתם של חיי השגרה לפשע. פשע הוא ללכת לעבודה, לפתוח חנות ולמכור לציבור בגדים או ספרים או צעצועים, להיפגש במשרד עם לקוחות, לפתוח מספרה ולספר אנשים, לפתוח מסעדה ולהגיש מזון או קפה ועוגה, ואפילו להיפגש עם הוריך או עם ילדיך הבוגרים ונכדיך, כל שכן לשבת לאכול איתם או לחבק ולנשק אותם. כל המעשים היומיומיים האלה שהינם מעשים נכונים ורצויים בשגרה, הפכו לפשע בר-ענישה, ואנשים מקבלים קנסות או עונשים אחרים על ביצועם. הדיון במוסריותם של מעשים אלה מתמקד, עקב השלכותיהן הפוליטיות, בהפגנות נגד נתניהו ובתפילות בבתי הכנסת, מכיוון שהמפגינים והחרדים משתייכים לקבוצות מזוהות פוליטית. אבל אין כמעט דיון על זכותה של המדינה או של מוסדות בתוכה, למשל בתי אבות, למנוע מפגש בין ילדים והורים ובין סבים ונכדים. האם המדינה רשאית בכלל להתערב באופן כזה ביחסים בתוך המשפחה, והאם המגפה באמת מצדיקה את ההתערבות הזאת, ואיך יכול להיות שכל עשייה מבורכת בחיינו הופכת לפתע לפשע ועבירה, ואיך אפשר להכיל את הדבר הזה?

יש אנשים שטוענים שנתניהו מעוניין להפליל את ההתנהגויות הנורמטיביות של הציבור כדי לטשטש את פשעיו שלו, שהוא מנסה להפוך את כולנו לפושעים כדי שלא יהיה הבדל בינינו לבינו. האמירה הזו איננה חסרת בסיס אם חושבים על מאמציהם של בני משפחת נתניהו לתאר את המפגינים כמלוכלכים, מפיצי מחלות, הורסי המדינה ועוד ועוד. אבל הגבלות על מעשים שמרכיבים את חיי היומיום וענישה על שיטוט ברחובות או נסיעה לעיר אחרת הוטלו גם במדינות אחרות, והפכו אנשים שעושים מעשים שגרתיים לגמרי לעבריינים, והמצב הזה בפני עצמו מעורר חרדה. כשלקחתי את הכלב למרפאה בסגר הראשון חשבתי כל הדרך מה אגיד לשוטר שישאל אותי לאן אני הולכת. העובדה שמותר לקחת את הכלב לרופא, או ללכת לקנות לו תרופות, או לנסוע לבית החולים הוטרינרי שרחוק מירושלים ידועה לי, אבל העובדה שאצטרך אולי להסביר ולהצטדק מדוע אני עושה דברים שרצוי וטוב ונחוץ לעשות אותם מעוררת בי חרדה, ואני חושבת וחושבת על כך, מה אגיד ומה אעשה, במקום פשוט לעשות את מה שאני צריכה, כי מה רע בזה שאני מטפלת בכלב שלי, ולמה אני צריכה כל הזמן לפחד משוטרים שאולי יתנהגו אלי באלימות או באכזריות, כשלא עשיתי שום דבר רע, ומי שצופה בטלויזיה לא יכול לומר שהפחדים שלי לגמרי חסרי בסיס. והמצב הזה מדכא ומערער, ומאד משפיע על התודעה של האנשים. ולא יעזור לי בזה שיענישו מישהו שמפר הנחיות, אני רוצה שישחררו את כולנו מהכלא הזה שבכלל לא בטוח שיש לו הצדקה. אני לא רוצה להישאר בכלא ולהתלהב מזה שמענישים מישהו אחר שברח מהכלא. האמת שכשראיתי בטלויזיה את האנשים שבורחים מישראל לארצות שבהן מניחים לאנשים לנשום ולחיות מאד שמחתי בשבילם. לא הרגשתי שום קנאה ולא מפריע לי שאני ענייה ואין לי כסף לזה. ויש לי הרגשה שבשנים הקרובות מי שיוכל יברח מפה כי אי אפשר לשאת יותר את המחנק הזה.

ומה שהרגיז אותי שמי שכבר דיבר על ההפרות דיבר עליהן כאילו משהו באנשים פה לא בסדר שהם עושים דברים כמו להיפגש עם הילדים או עם ההורים שלהם. רוגל אלפר אפילו הישווה את הפרת ההנחיות להעלמת מס או לעישון סמים, שלדבריו כולם עושים את זה. אבל אי אפשר ואסור לעשות השוואה כזאת. להעלים מס זה דבר שפוגע בחברה, כי יש פחות לצרכים של כולם, ואם הרבה אנשים עושים את זה הם מועילים לעצמם אבל מזיקים לכלל, ולעשן סמים זה מעשה שגורם לאיבוד שליטה עצמית ולהרבה נזקים לא רק לפרט אלא גם לאנשים סביבו, ואפילו מי שתומך בלגליזציה של קנביס עושה את זה במחשבה שיש לצמח הזה גם יתרונות והנזקים שלו קטנים. הרי אף אחד איננו תומך בלגליזציה של אופיום או הרואין. אז בשום אופן אסור להשוות אנשים שמבקרים את ההורים או את הילדים שלהם בסגר לאנשים שמעלימים מס או מעשנים סמים שאלה מעשים מזיקים. לבקר בני משפחה זה מעשה טוב וסכנת ההידבקות בקורונה איננה הופכת אותו למעשה רע. המעשה הזה יכול להיות מסוכן בגלל סכנת ההידבקות במחלה, שלפעמים קיימת ולרוב איננה קיימת, אבל הוא בשום אופן איננו מעשה רע, ולאבד את יכולת ההבחנה בין מעשה שהוא רע לבין מעשה טוב וראוי שאיננו מומלץ בימי קורונה זה מצב שהוא מסוכן בפני עצמו, וזאת אחת הסכנות של התמשכות המצב הזה, אובדן כושר ההבחנה בין טוב לרע ונכון ללא נכון. והורים שרוצים לחבק את בנם החולה מסתכנים, אבל הם בשום אופן אינם עושים מעשה רע. זו הבחנה שחייבים לשמור עליה בשביל לא לאבד לחלוטין את חוש המידה.

וגם לא נכון לומר שכולם עושים את זה. לא כולם מעלימים מס ולא כולם מעשנים סמים, וגם לא כולם מפירים את חוקי והנחיות הקורונה. אני דווקא מצייתת לכל מה שאומרים לעשות, ואני נשארת בגבולות השכונה ולא הולכת למקומות אחרים, אפילו אין לי חשק ללכת למקומות אחרים כי הכל כל כך מעיק ובעיקר יש לי חשק להיכנס למיטה ולא לצאת בכלל עד שנתניהו ייעלם מחיינו עם כל נושאי הכלים שלו. אני רק מסתכלת בתמונות של הנכדים שלי ורואה אותם בסרטוני וידיאו או בסקייפ ולפעמים אני מדמיינת שהם באים אליי ואני הולכת איתם לטייל, ואני מצפה כל הזמן שדברים ישתפרו, כי כל הדברים הרעים בחיים בסוף עוברים ואז גם הכאב שהם הביאו איתם נעלם או לפחות נחלש. אני מנסה לעשות דברים אבל לא מצליחה לעשות הרבה, כי אני רואה המון חדשות וכל הזמן אני במתח שמשהו יקרה, ובאמת קורים המון דברים בארצות הברית ובאנגליה ובישראל ובכל מקום, ואני מתפללת שיקרה גם משהו טוב ולא רק דברים רעים.    

גמזו איננו אשם

 

היום ממש ריחמתי על גמזו כששמעתי איך נתניהו מתגולל עליו שההמלצות שלו הביאו כביכול למצב הנוכחי. הרבה פעמים כעסתי על גמזו שהוא מתחנף לנתניהו ומתעסק בתדמית של נתניהו כאילו היה איש יחסי ציבור ולא רופא, אבל היום הרגשתי שנתניהו עושה לו עוול גדול. איזו המלצה של גמזו יושמה בכלל? הוא נלחם בשיניים למנוע את הנסיעות לאומן ואת החגיגה שעורכים שם חסידי ברסלב שאין לה שום קשר ליהדות, כי יהודים לא עולים בשבת וחג על קברים כי לא נוהגים בשבת וחג מנהגי אבלות, ועשרת ימי תשובה נועדו לתפילה וצדקה וחשבון נפש, ולא לחגיגות, ובכלל העלייה לקברי צדיקים היא בעייתית כי אסור לדרוש אל המתים אלא לריבונו של עולם בלבד, אבל בכל מקרה השנה, כשהורים לא פגשו את ילדיהם וילדים לא פגשו את הוריהם ואפילו בני זוג הופרדו במקרים שהאזרחויות שלהם שונות, גם החסידים יכלו לוותר על החגיגה שלהם באומן, אבל לא רק שהם לא ויתרו אלא דרשו ואיימו והכפישו את גמזו שרק ניסה לשמור על הברסלבים מהידבקות בקורונה, ונתניהו המנוול וכפוי-הטובה במקום להראות אחריות ומנהיגות, לא רק שלא העניק לגמזו גיבוי אלא הכריח אותו להסכים למתוה שאיפשר לאלפי חסידים לנסוע לאומן, ובמקום להגיד לחרדים אני עומד מאחורי האיסור לצאת לאומן ואני דורש מכם לציית, הוא נתן לחרדים להתגולל על גמזו כאילו גמזו איננו מינוי שלו, וכאילו הוא עצמו איננו צד בעניין ואין לו שום אחריות. וגם להטיל סגר על ערים חרדיות עם תחלואה גבוהה נתניהו לא הסכים, כי החרדים איימו שלא יצביעו לו והוא מיד התקפל ונכנע להם, למרות שלא נראה לי שהם היו מצביעים ליאיר לפיד אם נתניהו היה מגלה מנהיגות ומחייב אותם לציית להמלצות של גמזו. אם גמזו נכשל זה רק בגלל שנתניהו במקום לתת לגמזו גיבוי התחבא מאחוריו וכל הזמן התחנף לחרדים, ונתן לגמזו להיות השוטר הרע ובעצמו ניסה להיות השוטר הטוב על חשבון כולנו. עכשיו כל המדינה צריכה לשלם מחיר מאד כבד בגלל שנתניהו הוא עלוב נפש פחדן שרק דואג לעצמו ולא מנהיג, או ליתר דיוק המדינה לא צריכה אבל תשלם, למרות שהמומחים חושבים שלא צריך לסגור את כל המשק, כי נתניהו רוצה שיסגרו הכל ובייחוד שיפסיקו את ההפגנות. המפגינים לוקחים את זה מאד קשה כי הם יודעים שהמניעים של נתניהו הם פוליטיים, והבריאות היא רק תירוץ, אבל לדעתי האנשים שהפגינו צריכים להרגיש מאד גאים שהם הצליחו לערער כל כך את נתניהו, ואפילו אם ימנעו מהם להפגין כמה שבועות בכל זאת המחאה תמשיך ולא תדעך. לא מזמן קראתי מאמר על מאבק הנשים בארצות-הברית לזכות הצבעה ומישהו אמר שם שכשמפסיקים ללעוג לך ומתחילים לגלות כלפיך עוינות, סימן שהצלחת, וזה בדיוק מה שקרה עם  ההפגנות, שבהתחלה לעגו להן ואמרו בקושי רבע מנדט, אבל ההפגנות נמשכו ומאד הצליחו, והראו עד כמה ההתנגדות לנתניהו עזה ועיקשת, כי נתניהו מאד אהב להגיד כמה הוא רדוף אבל הוא לא רצה שתהיה לו התנגדות אמיתית, הוא רק רצה להפריח סיפורים על אויבים מדומים שאינם קיימים, אבל עכשיו הוא רואה וכל המדינה רואה כמה אנשים כועסים וכמה נמאס להם משלטון היחיד שלו שנהיה יותר ויותר אוטוריטרי כל הזמן, ומרוקן מתוכן את הממשלה והכנסת וועדות הכנסת ומנהל את המדינה כמו במדינות דיקטטוריות עם ראש המוסד וראש השב"כ שאינם חשופים לביקורת הציבור ואת שר הביטחון ושר החוץ שאינם ממפלגתו הוא כל הזמן עוקף בהתנהלות לא דמוקרטית ואפילו לא חוקית, כמו שהוא רצה לחתום על ההסכמים עם מדינות המפרץ שרק שר החוץ מוסמך לחתום עליהם ובכלל לא הביא אותם קודם לאישור הממשלה והכנסת. ועם הזמן ההסתה של נתניהו ומקורביו נגד המפגינים הלכה והתחזקה, וזה מפני שההפגנות הצליחו, אחרת הוא היה לועג להן, ועכשיו הוא אומר כמה הן מסוכנות, והן באמת מאד מסוכנות לשלטון נתניהו ומערערות את מעמדו כראש ממשלה, כשכל כך הרבה אנשים ממשיכים בעקביות להפגין נגדו למרות שהמשטרה נוהגת כלפיהם באלימות ועוצרת אותם ומטילה עליהם קנסות. הסבל של הציבור מנתניהו הוא סבל איום ונורא והנזק שהוא גורם למדינה כולה הוא מחריד, אבל ככל שהוא ירבה להתעלל באזרחים כך תתערער אחיזתו בשלטון, ככל השליטים המרושעים שמכבידים את ידם על אזרחיהם כשכסאם כבר מתנדנד ונוטה ליפול.