חיי עם הבורקה

 

בדרך כלל אני לא שוכחת ללבוש את הבורקה כשאני יוצאת מהבית. אני מציצה על העולם מבין הכובע לבין המטפחת שמכסה את אפי, רק העיניים מציצות. לפעמים אני לא מזהה מכרים שעיניהם מביטות בי מבין הכובע לבין המטפחת. לפעמים אני מבולבלת, תוהה על זהותם. פעם בחושך דיברתי כמה דקות עם אדם זר שחשבתי שהוא מכר והוא חשב שאני חנה. אני דוקא אוהבת את השם חנה. כנראה שהוא צורה מסורתית יותר של השם ענת, כי ח' וע' מתחלפות בעברית עתיקה וגם ה' ות' שהן בעצם אותה אות ובערבית קוראים להן ת' קשורה. אני נתקלת הרבה במהמורות ומועדת לפעמים, כי שדה הראייה שלי די מצומצם, ואת הרגליים אינני רואה. נכון שרוב האנשים אין להם צורך לראות את רגליהם כדי שלא להיתקל במהמורות וליפול, אבל לי זה עוזר להביט ברגליים, עוזר לי ללכת יציב, ועם המסכות זה בלתי אפשרי. היום כשטיילתי עם אושר בעמק המצלבה העזתי להסיר את המסכה לזמן מה. לא היו שם שוטרים שמחלקים קנסות, ויכולתי לראות את הסתווניות שפורחות עכשיו בכל מקום ולנשום קצת אוויר. סתווניות הן מהפרחים האהובים עלי. חבל שהאנשים קצת דורכים עליהן כשהם משוטטים בעמק או יושבים על העשב הירוק שכבר צמח די בשפע, כי נובמבר היה חודש גשום. פגשנו את הכלבה לייקה, החברה של אושר. היא היתה מאד מאושרת ורצה סביבו, והוא נהנה לשחק איתה קצת. הוא כבר לא משחק כל כך הרבה כי הוא כבר לא צעיר. בעיקר הוא רצה לריב עם כמה זכרים שהתרוצצו שם חופשיים ואחד מהם חלף לידינו בריצה ונבח, אבל למרבה המזל לא התקרב אלינו יותר מדי, כי אושר ממש כעס ושערות גבו סמרו, ועברו כמה דקות עד שהוא נרגע. פתאם נזכרתי שלטיולים יש ריח, ואם מסירים לרגע את המסכה אפשר להריח את עצי הזית והאורנים והעשב והאדמה שרטובה מהגשם. לכל דבר יש ריח שאפשר לנשום, אבל אחר כך עלינו לשביל הקרוב לכביש הראשי וכיסיתי מחדש את הפה והאף ואז רק ראיתי ולא הרחתי דבר. בעצם גם ראיתי פחות, כי שדה הראייה הצטמצם, ואני גם מדברת פחות דרך הבורקה, כי אני מרגישה שהפה שלי חסום, אז אני רק מנופפת ביד לשלום למכרים, אם אני מזהה אותם, ואני לא מתחילה בשיחה. בדרך כלל אני לא שוכחת ללבוש את הבורקה כשאני יוצאת מהבית. אבל אחר צהריים אחד שכחתי, ואושר סירב לחזור הביתה, הוא חיכה הרבה לטיול וכעת לא רצה לוותר. אז קניתי מסכה במכולת שעברנו לידה, מסכה יחידה בשלושה שקלים. המסכה היתה גדולה עלי וכיסתה לי את הסנטר וקצת את העיניים, והחזקתי ברצועה של הכלב והלכתי כמו עיוורת, לא ראיתי ולא הרחתי דבר, אבל שמחתי שלא ראה אותי שוטר מטיילת בלי מסכה ולא נתן לי קנס, שלא היה לי כסף לשלם. הרבה אנשים אמרו לי שאין להם חשק לצאת מהבית עם המסכה, אבל אני מוכרחה לטייל עם הכלב, וגם לערוך קניות. אין לי כרטיס אשראי ואני לא מזמינה שום דבר, ואני גם אוהבת לבחור ולגעת, למשל את העגבניות והקלמנטינות אני בוחרת אחת אחת. גם את תפוחי האדמה והקישואים. הראייה שלי מאד הידרדרה ועכשיו, כשקשה להריח וקשה לראות, אני לומדת את יתרונות המישוש, אני לומדת לזהות את הפגמים בתפוחי האדמה ובעגבניות בחוש המישוש. זה חוש יעיל ומאד בסיסי, הוא פחות מטעה מחוש הראייה שנוטה לשגות באשליות. אילו היינו עיוורים כחולד והיינו רק ממששים, אולי היינו מיטיבים להכיר את המציאות.

לא חוזרים מהחל"ת

 

בזמן האחרון כתבי החדשות מסקרים תופעה מאד משונה בעיניהם: אנשים שהוצאו לחל"ת ומסרבים לבקשת המעביד לחזור לעבודה. כמו המעסיקים שמיהרו להוציא את עובדיהם לחל"ת כדי לחסוך בהוצאות, וכעת אין גבול לתמהונם על העובדים שאינם רצים חזרה לזרועותיהם ברגע שהם קוראים להם, גם הכתבים מלאים תמיהה: כיצד יכול אדם לסרב להצעה נדיבה כזו, לשוב לעבודה אצל המעביד ששלח אותו הביתה? ושום כתב איננו שואל את המעסיק שאלת תם: אם ידעת שתזדקק לעובדים כשהסגר יסתיים והעסק יחזור לעבוד, מדוע שלחת אותם הביתה ולא חשבת שאולי לא ירצו לחזור אל מי ששלח אותם הביתה? שאולי יעדיפו לחפש מעסיק אחר, שלא ימהר כל כך לוותר עליהם, שיהיה מוכן לספוג הוצאות והפסדים כדי לשמור על עובדיו? שאולי אחרי שהראית להם שאתה מוכן לוותר עליהם, שלא עולה בדעתך להילחם עליהם ולהעניק להם תחושת ביטחון ויציבות במקום עבודתם, אולי הם יעדיפו לומר לך שעכשיו תחפש אותם? שום אדם עובד איננו רוצה שישלחו אותו הביתה לחיות מקצבת אבטלה שתקצץ שלושים אחוז משכרו. לקבל רק שבעים אחוז משכרך זה דבר שמפחיד אדם עובד, אבל אחרי שכבר הוציאו אותו לחל"ת, ואילצו אותו לחיות משבעים אחוז משכרו, הוא מתרגל. אנשים מתרגלים למצבים קשים. קונים רק אוכל, לובשים בגדים פשוטים – ממילא אין צורך להתלבש יפה כשנשארים בבית, לא קונים שום דבר חדש, ולא יוצאים לבלות, מה שלא קשה במיוחד בתקופה שממילא הכל סגור, מסבירים לילדים שאין כסף – ילדים מבינים יותר ממה שחושבים, לוקחים קצת כסף אם אין ברירה מבני משפחה שמצבם טוב יותר, ואיכשהו שורדים. לאט לאט מתרגלים לזה שלא כל כך נורא להיות עני, ויש לזה גם יתרונות – יש יותר זמן לבלות עם המשפחה, לנוח ולראות טלויזיה, ויש יותר זמן וכוח לבשל ולתפור או לסרוג או לתקן ולבנות כל מיני דברים, שזה גם חוסך כסף. ממילא מדובר באנשים שלא הרוויחו יותר מדי גם לפני הקורונה, והעבודה שלהם היתה רק עבודה כדי להתפרנס, לא קריירה ולא משאת נפש. כל עוד אנשים כאלה עובדים ומתפרנסים בכבוד, או אפילו בדוחק, וכל עוד העבודה איננה ממררת את חייהם, וכל עוד איש איננו שולח אותם הביתה, הם ישמחו להישאר במקום העבודה ולעשות את עבודתם נאמנה, אבל כששולחים אותם הביתה, ומעניקים להם הרבה זמן לחשוב, ובלית ברירה הם מתרגלים להיות בבית ואפילו נהנים מזה, הם כבר לא כל כך בטוחים שבאמת היה להם טוב בעבודה, ושבאמת הם רוצים לחזור לשם, ומי בכלל רוצה לחזור למקום שמשם סילקו אותו, ולו גם זמנית. לאנשים יש כבוד עצמי, ומי ששולח אותם הביתה פוגע בכבודם, פוגע באמונם, ופוגע בכוח ההתמדה שלהם, כוח ההתמדה שגורם לאנשים לקום כל בוקר וללכת לעבודה כל עוד מחכים להם שם, כוח התמדה שמפסיק לפעול כאשר שולחים אותם הביתה ומניחים להם להתנסות באין עבודה. כי אנשים עובדים לא רק בשביל כסף. אנשים עובדים בשביל להרגיש שהם נחוצים, שהם מועילים, שמכבדים אותם. אם ממילא אומרים להם שהם לא נחוצים ולא מועילים ולא חסים על כבודם, למה להם להתאמץ? הרי כבר שלחו אותם הביתה, את הפגיעה הם כבר ספגו, כבר לא ישנה להם שעכשיו המעביד רוצה אותם חזרה. שיחכה, הם חושבים לעצמם, הוא לא חשב עלי כשהוציא אותי לחל"ת, לא היה אכפת לו מה זה יעשה לי, אז למה שלי יהיה אכפת עכשיו שפתאם הוא צריך אותי? מה אני, חמור, שיגידו לי עכשיו תלך, עכשיו תבוא? עכשיו דוקא בא לי לשבת בבית, ושמי שהוציא אותי לחל"ת וחשב איך יחסוך כמה חודשים של תשלום שכרי, שימשיך לחסוך, עכשיו שירגיש גם הוא איך זה כשלא רוצים אותך, כשחושבים שאפשר להגיד לך תלך, תבוא, תלך, תבוא. שיבין שנאמנות היא עניין הדדי, ומי שאיננו נאמן לעובדיו, עובדיו אינם נאמנים לו, וגם אין להם שום סיבה לגלות נאמנות.

הריון בפריז

 

עד כמה הרחם שלנו מגדיר אותנו ומעצב את גורלנו? כשילדתי את בתי הבכורה בגיל 22, בחופשת הקיץ שבין שנה ב' לשנה ג' של התואר הראשון באוניברסיטה, לא חשבתי שזה עניין גדול. לא נעדרתי מהרבה שעורים, ובמקום לשבת שעות בספריה ולסכם מאמרים, צילמתי אותם וקראתי בבית. הייתי בהלם גמור כשחברתי הטובה איליין, שחלקנו אותה מערכת שעות, סיפרה לי שמורה שהרגשתי אליו קרבה גדולה, אמר לה שהוא מקוה שאני נהנית מגידול הילדה, כי חבל לו על הכישרון שלי שמתבזבז. לא הבנתי מדוע בגיל 22 אני ראויה להספד כזה בגלל אירוע משמח כמו לידת ילד. ילדים דורשים הרבה תשומת לב, אבל אפשר לגדל ילדים וגם ללמוד. אולי יותר לאט, אולי זה קשה יותר, אבל זה לא נראה לי כסיבה למחוק אותי ממצבת החוקרים לעתיד. אבל נאלצתי להבין שבאקדמיה, מוסד הירארכי, גברי וסקסיסטי במהותו, מה שאת חושבת חשוב פחות מהדרך שבה הממסד רואה את הדברים, והממסד העביר לי מסרים מאד ברורים. מורה אחר, שלמדתי אצלו כאם לילדה ואחר כך עם שתי ילדות, וכתבתי אצלו עבודה סמינריונית שהתבססה על מסמכים מימי הביניים, חלקם בלטינית וחלקם בניב ונציאני, שהוא סירב להחזיר לי אותה כי טען שהוא עוד צריך אותה. זה קרה שנים רבות לפני שהיו מחשבים אישיים והדפסתי את העבודות במכונת הכתיבה הפשוטה שהיתה לי מסוג אוליבטי, שיכלה לייצר רק עותק אחד ראוי לקריאה והעותק הזה נשאר לתמיד אצל המורה. באותה תקופה כבר קראתי שפות רבות, ובאתי לדבר על נושא לסמינר לתואר שני, והמורה אמר שיש לי בעל ושתי בנות לטפל בהן וגם אם אסכם את החומר הקיים זו תהיה תרומה נאה. אמרתי לו תודה ומצאתי מדריך אחר שלא היה אכפת לו שאני מגדלת שתי בנות ובהתחלה חשבתי שזה סימן טוב, אבל מהר מאד גיליתי שלא אכפת לו שום דבר בכלל והוא פשוט מנצל אותי מעל ומעבר לכל מה שסביר. הוא העסיק אותי תשעה חודשים בשנה ומדי שנה פוטרתי והוחזרתי לעבודה בלי תנאים סוציאלים, והוא הבטיח לי שכשאסיים את התואר השני אקבל משרת אסיסטנטית, אבל כשקיבלתי את התואר השני הוא אמר שיעלה יותר מדי להעסיק אותי כאסיסטנטית, אז יורידו אותי לחצי משרה. הבנתי שתמיד אעבוד אותו דבר ואקבל אותו שכר מביש ואותו יחס מחפיר, אז עזבתי את האקדמיה ולא חזרתי וגם לא הצטערתי. בניגוד לרוב המורים שלי אני יודעת לעשות הרבה דברים, אז אני יכולה להתפרנס בכל מיני צורות, ואם הייתי פחות בררנית אולי אפילו הייתי מתפרנסת בכבוד, אלא שאז לא היה לי זמן לנהל בלוג שדוקא גורם לי שמחה וגם לאנשים אחרים. אני קוראת הרבה מחקרים ואני יודעת שהנשים בחברה מתבזבזות, וזה לא בגלל שהן יולדות ומגדלות ילדים. זה בגלל שהחברה מתעקשת להעניש נשים על כך שהן יולדות ילדים, מה שלא מונע ממנה כמובן להעניש אותן גם כשאינן יולדות ילדים. נשים, ולדניות או עקרות, ברוכות ילדים או אמהות לבן יחיד, כולן כולן נענשות. אני כותבת בלשון הווה, כי למרבה הצער דברים לא מאד משתנים.

בתי ניצן פרי-רותם, שהיא דמוגרפית ועוסקת בסוציולוגיה של ילודה, צפתה להנאתה בסדרה הפופולרית "אמילי בפריז" והיה שם עניין אחד שהטריד אותה וספק אם הטריד רבים מצופי הסדרה.  אמילי נוסעת לפריס במקום הבוסית דוברת הצרפתית שלה שייחלה לנסיעה הזו, אך אבוי, נכנסה להריון, ומיד היה ברור לכולם שאיננה יכולה לנסוע לפריס. בתי תהתה מדוע זה כל כך ברור וכתבה על כך פוסט בבלוג של קבוצת רפרוסוק (Reproduction Sociology) באוניברסיטת קיימברידג' שהיתה חברה בה בעבר. לדמויות בסדרה נראה ברור מאליו שאשה בהריון איננה יכולה לנסוע לעבוד בפריס, כמו שהיה ברור למורים שלי שאם לילדים איננה יכולה להיות חוקרת באוניברסיטה בדיסציפלינה המכובדת היסטוריה, שעד היום נשים במדה רבה מודרות ממנה. כמו שאמרה חברתי עדנה שאחד המורים המליץ לה לחזור לעיירת הולדתה דימונה ולנהל שם בית ספר: כבר מוכנים להפקיר בידנו את הפולקלור ואפילו את הספרות ואולי גם לימודי יידיש, אבל לא היסטוריה, מקצוע שנועד כידוע לעסוק במלחמות ובמעשי גבורה שהן כידוע עניין של גברים, ונשים אינן מתקבלות בו בברכה, למעט בתור סטודנטיות שבבוא היום תישלחנה הביתה לטפל בילדים.

ילדים גדלים, ונשים מאריכות ימים. אין סיבה לפגוע בקידומן המקצועי בגלל היותן אמהות, אבל יש רצון לפגוע בנשים, ואמהות היא סיבה נוחה לפגיעה כזו. אם קשה לנשים גם לגדל ילדים וגם לנהל קריירה, החברה צריכה לעזור להן בכך. אבל נשים עדיין צריכות להילחם על ייצוג, להילחם שקולן יישמע, להילחם על שכר שוה ויחס שוה ואפשרויות קידום שוות, ונשים צריכות להילחם בראש וראשונה על יחס של כבוד, כי בחברות רבות שהחברה הישראלית היא אחת מהן נשים חשופות כל העת ליחס מבזה ומשפיל, לגסות רוח ותוקפנות אינסופית רק מפני שיצאו למרחב הציבורי והלכו ברחוב, מרחב שמבחינת הגברים שייך להם וכל אשה שעוברת בו חשופה להטרדות מצדם. וכל זה עוד לפני שהגענו בכלל למקום העבודה שבו נשים חשופות יותר לאפליה ולפיטורים. הקורונה למשל היא תירוץ מצוין לפטר נשים ומבחינת נתניהו היא סיפקה הזדמנות פז לכרסם בהגנה על נשים בהריון מפני פיטורים, חקיקה שהיא גם פמיניסטית וגם סוציאלית, ולפיכך הרבה יותר משהוא מסוגל לשאת. רק עתירה לבג"ץ הפסיקה את פיטורי הנשים בהריון, מבלי להשיב לעבודה את אלפי המפוטרות בהריון ומבלי לפצות אותן. נשים נאלצות שוב ושוב לפנות לבתי המשפט כדי לממש את המעט שמגיע להן.

האם יש מקום לאופטימיות? לא ממש. האם נשים צריכות לשקוע ביאוש? גם זה לא ממש. אפשר לעשות המון דברים בחיים גם בלי הממסד האקדמי או הממסד בכלל. בפרט אנחנו במדעי הרוח, שאיננו זקוקים למעבדות, טלסקופים ומאיצי חלקיקים. היסטוריון צריך רק עינים טובות, נייר ועפרון, ואת שלושת אלה אפילו נשים יכולות להשיג.  

מותו של החייל אביתר יוספי

 

הבוקר קראתי בעיתון "הארץ" תחקיר מזעזע של יניב קובוביץ על מותו של החייל אביתר יוספי ז"ל בטביעה בנחל חילזון במהלך תרגיל ניווט בגשם שוטף ובתנאי מזג אוויר קשים. זה קרה ב-7 בינואר 2019, פחות משנה אחרי אסון השטפון בנחל צפית שבו נספו תשע נערות ונער מן המכינה הקדם-צבאית בני-ציון, והדמיון בין שני האסונות מעורר בי חלחלה.

גם באסון נחל צפית וגם באסון טביעתו של אביתר יוספי בנחל חילזון ידעו מראש שיהיו תנאי מזג אוויר קשים ומסוכנים, אבל כמו ראשי המכינה, גם המפקדים על תרגיל הניווט של החיילים סירבו לבטל את הניווט המסוכן, או לפחות להורות לחיילים שלא להיכנס לתוך הנחל ולבצע את הניווט על היבשה בלבד. כשחייל התקשר להודיע למפקדים שהזרימה בנחל חזקה ומסוכנת הם אמרו לו שהוא חי בסרט אם הוא חושב שהניווט ייפסק. המפקדים לא רק דרשו מהם להיכנס לנחל ולסיים את הניווט בסכנת חיים: הם גם לא חיכו להם בשטח, חלקם בכלל הלכו לישון, כשחיילים דיווחו שהם רטובים וקפואים אמרו להם לקפוץ במקום. הפרמדיק שהיה בשטח מצא חייל בסכנת חיים שחום גופו ירד ל-33 מעלות. רק במזל לא נהרגו שם עוד חיילים. חלקם החליטו בעצמם להפסיק את הניווט ועלו לכרמיאל הסמוכה. אחד מהם היה במצוקה אבל את המפקדים, שעדיין לא הגיעו לשטח, זה לא עניין. כשקוראים את סיפורי החיילים מבינים שרק בנס לא היו הרוגים נוספים.

וזה לא הכל. מתברר שתכנית הניווט שהוגשה לאישור היתה שקרית ובכלל לא התאימה למסלול האמיתי. מתברר שפקח רשות הטבע והגנים שאישורו נדרש לקיום הניווט, פסל את הניווט בנחל חילזון בחורף בגלל הסכנה. אז הגישו לו לאישור מסלול אחר, שקרי, לא המסלול האמיתי שהוטל על החיילים לנווט בו שכן כלל את נחל חילזון, והשתמשו באישור שניתן למסלול אחר כאילו ניתן למסלול האמיתי. גם מידע שנמסר לחיילים היה בחלקו לא נכון. המפקדים גם לא טרחו לערוך סיור מקדים במסלול הניווט ולוודא את כשירותו.

וגם זה לא הכל. ברגע שהבינו בפיקוד שאביתר טבע למוות ושהם הולכים להסתבך, עצרו את הניווט, מאוחר מדי, וכמובן שיקרו למצ"ח לגבי מועד עצירת הניווט האמיתי. מצ"ח גילו את האמת מחקירת החיילים ומאיכון הטלפונים. וגם זה לא הכל. כשהגיעו לנחל שבו צפה עדיין גופתו של אביתר יוספי התנפלו המפקדים על חברו רון הדר והאשימו אותו שנכנס עם אביתר לנחל בניגוד להוראות המפקדים. האמת היתה שרון ואביתר היו מהחיילים הבודדים שניסו למלא אחר הוראות המפקדים ולחצות את הנחל כדי לסיים את הניווט. אביתר טבע ורון ניצל בנס ונזרק מהיחידה כעונש על כך שאמר בחקירתו את האמת. המפקדים שנחקרו עשו הכל להעלים מידע, טענו שהחליפו את הנייד או הנייד נעלם בליל האירוע וכיו"ב. לאחר חקירה מאומצת מאד של מצ"ח שהצליחה לחשוף את השקרים והטיוח הודחו חמשה מפקדים ונענשו בעונשים קלים. איש מהם לא ישב בכלא. מפקד החטיבה אל"מ דולף הוא כיום מזכירו הצבאי של בני גנץ. נחמה פורתא היא שאיננו מפקד כעת על חיילים.

קשה לדעת ממה להזדעזע יותר: מהצגת המסלול השקרי לרשות הטבע והגנים כדי לקבל במרמה אישור למסלול מסכן חיים בטענה "שככה עושים תמיד", מהזלזול של אי עריכת סיור מקדים והפקרת החיילים בשטח לבדם במקום ללוות אותם ולהמתין להם, מהזלזול והאטימות לנוכח תלונות החיילים שהמשיכו לסכן את חייהם וגרמו למותו של אביתר יוספי ולפגיעות קור שסיכנו את חיי חבריו ורק בנס לא גרמו למוות נוסף, מהשקרים והטיוח, מההתנערות מאחריות, מהניסיון לגלגל את האשמה על החיילים הפשוטים כדי לכסות על אשמת המפקדים, או מהטיפול בכפפות משי בקצינים הבכירים שבכירי הצבא התגייסו לחלץ אותם מלתת את הדין על מעשיהם. כל אחד מאלה וכולם יחד חושפים צבא מושחת ורקוב שאין ראוי להפקיד בידיו חיי אנשים צעירים, מלאי רצון טוב, נאמנות ואהבת מולדת, שחייהם בעיני מפקדיהם השפלים כקליפת השום.

ושוב הדימיון המצמרר לאסון נחל צפית, שאליו הוכנסו הנערים והנערות לאחר שהובטח להוריהם שלא ייכנסו לנחל צאלים, למרות ששני הנחלים היו מסוכנים באותה המידה, וחייהם של עשרה בני נוער צעירים הושלכו מנגד. וכל זה מתוך מה? סאדיזם, הפקרות, זלזול בחיי אדם, טירוף? אכן חיילים נדרשים לסכן את חייהם, אבל רק כאשר מדובר במצב מלחמה והמדינה בסכנה. לא כאשר מדובר באימון או בטיול. כיצד הידרדרו מפקדי צה"ל לזלזול כזה בחיי חייליהם, לכזו הפקרות, לכזו שחיתות? ובעצם מדוע שיהיו שונים מראש הממשלה, משרי הממשלה, מחברי הכנסת? האם אלה מפגינים התנהגות מוסרית יותר מאותם מפקדים? האם הם אינם ששים לדרוש מציבור האזרחים את מה שלעולם לא היו דורשים מעצמם? האם הם אינם מנסים לגלגל תמיד את אשמתם על אחרים ולנצל את כוחם השלטוני כדי לאיים על זוטרים וכפופים?

כמה מסור היה אביתר יוספי, כמה מחויב, כמה השתדל להיות חייל טוב וצייתן, והדבר עלה לו בחייו. לו רק ויתר על הניסיון להשלים את הניווט ועשה את דרכו עם חבריו לכרמיאל, לא היה מאבד את חייו הצעירים. חברו רון הדר מצטער על כך שסולק מהיחידה על ידי מפקדיו המושחתים ולא המשיך לקריירה צבאית שעליה חלם. אולי איננו צריך להצטער. צבא הגנה לישראל איננו ראוי לעלומיהם היפים וללבם הטהור של חייליו.

טראמפ מפחיד גם כשהוא מפסיד

 

נצחונו של ג'ו ביידן לא הביא קץ לאימה מפני טראמפ. טראמפ דיבר חודשים לפני הבחירות על כך שיהיו זיופים בהצבעה בדואר, ובכך סימן את האסטרטגיה שהכין למקרה של הפסד בבחירות שזו תמציתה: רק נצחון של טראמפ הוא נצחון ראוי להכרה. הפסד של טראמפ הוא גניבת הבחירות. אין צורך שזו תהיה אמת כדי שטראמפ יטען זאת. כל נשיאותו של טראמפ מבוססת על שקרים. שקרים, כפי שכבר כתבתי במקום אחר, אינם חוסר יכולת להכיר במציאות, אלא תוקפנות כלפי היריב, תוקפנות שמנסה לכפות באמצעות כוח את השקרים שנוחים לממציאם. לעובדה שמדובר בשקר אין משמעות, מפני שאין כוונה לשכנע מישהו על ידי הצגת המציאות אלא לכפות את השקר באמצעות כוח, כוח תקשורתי או שלטוני וצבאי. כל שלטון שאינו דמוקרטי כופה על הציבור מסכת של שקרים, וטראמפ איננו אדם שמכיר בדמוקרטיה, אלא אם כן היא משרתת אותו. הדמוקרטיה שירתה אותו כאשר איפשרה לאדם מסוכן כמוהו להגיע לשלטון. לא בטוח שהדמוקרטיה האמריקאית מספיק חזקה כדי להיפטר מטראמפ, למרות שהפסיד בבחירות. לכן אני עדיין מפחדת מאד ממה שיקרה בארצות הברית. היום גם חמי שלו כתב על כך ב"הארץ", והזכיר את תחזיתו של העיתונאי ברטון גלמן במגזין אטלנטיק שטראמפ לא יכיר בהפסדו וינסה להמשיך להחזיק בשלטון בכוח. אני לא ידעתי על תחזיתו של גלמן, שהתבססה לא רק על אישיותו של טראמפ, אלא גם על היכרות עם הבעייתיות של שיטת הבחירות האמריקאית, שאיננה מעניקה את הנצחון בפשטות למי שקיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר – אחרת היתה הילארי קלינטון נבחרת לנשיאות ולא טראמפ - אלא פועלת בשיטה מסובכת של אלקטורים שנועדה מראש לשבש את בחירת הרוב ולהעניק כוח עודף לאיזורים כפריים על פני הערים הצפופות שהן ברובן דמוקרטיות. טראמפ עלול לנצל את העובדה הזו כדי לנסות לגרום למושלים רפובליקאים למנוע הצבעה של האלקטורים עבור ביידן במדינות שבהן ביידן זכה בבחירות. טראמפ עלול גם להפעיל את המיליציות הנאציות שתומכות בו נגד הדמוקרטים וגם את הצבא, אבל אי אפשר לדעת אם הצבא אכן יתמוך בו, במקרה שינסה להישאר בשלטון בכוח. רוב האנשים אינם מאמינים שטראמפ ירחיק לכת עד כדי כך ושיצליח באסטרטגיה כזו למנוע את החלפת השלטון ולהישאר בבית הלבן, אבל אני אינני בטוחה שטראמפ איננו מתכוון להמשיך לשלוט בארצות הברית בכוח. כמובן הוא איננו יכול לעשות זאת לגמרי לבדו. כדי להשתלט על ארצות הברית ולדכא בכוח את מצביעיו של ביידן ולאלצם להיכנע לדיקטטורה שלו הוא יצטרך כוח צבאי, וספק אם יספיקו לכך המשמרות הלאומיים של המדינות הרפובליקניות, וספק אם צבא ארצות הברית שרבים מחייליו ומפקדיו שחורים יתמוך בטראמפ אם יחולל מלחמת אזרחים כדי להישאר בשלטון. כל זה נשמע לאנשים מטורף מכדי להתממש. רוב האנשים מעדיפים לחשוב שטראמפ ייכנע לאחר שיעמיס קשיים במשך תקופה מסוימת על כניסתו של ביידן לתפקיד, אבל בינתיים אין סיבה לחשוב שטראמפ ייכנע, זו יותר משאלת לב לחשוב שטראמפ הוא אדם נורמלי שיקבל את דין הבוחר ששלח אותו הביתה בצורה מאד משכנעת, ולמרות התדהמה אצל מתנגדי טראמפ מכך שזכה בשבעים מיליון קולות, הרי ביידן זכה בשבעים וארבעה מיליון קולות, בנוסף לרוב מוחלט של האלקטורים, שזה נצחון מאד משכנע, אבל בגלל שיטת הבחירות בארצות הברית, טראמפ איננו חסר סיכוי לחלוטין. המשפטנים חוזרים ומציינים שאין צורך בהסכמתו של טראמפ לנצחונו של ביידן ושכל מה שטראמפ צריך לעשות הוא לעזוב את הבית הלבן בבוא היום, בעוד חודשיים בערך. אבל זה בדיוק העניין, שטראמפ לא מתכוון לעזוב את הבית הלבן. מלאניה כנראה תארוז ותעבור משם יחד עם בנה ואולי בכלל לא תחזור לחיות עם טראמפ, שבגללו חלו היא ובנה בקורונה ואולי כבר הספיק לה מהחיים עם התוקפנות הטראמפית, שדרשה מאנשים שלא לעטות מסכה ולהעמיד פנים שאין מגפה משתוללת שכבר הרגה כמעט רבע מיליון אמריקאים. אבל טראמפ עצמו לא בהכרח יעזוב ואולי יגייס מיליציות או משמרות או יחידות צבאיות כדי להתבצר בפועל בבית הלבן, ואולי יגייס גם את תומכיו החמושים חובבי הנשק להילחם בביידן ואנשיו, ואז אמריקה תצטרך להילחם על קיום משטרה הדמוקרטי. מלאניה אולי לא היתה מוכנה למות למען בעלה המטורף, אבל סוכנות אי-פי דיווחה בתדהמה שדווקא במחוזות מוכי הקורונה הצביעו עבור טראמפ. הניסוח הנכון הוא כמובן הפוך: לא מוכי הקורונה הצביעו לטראמפ, אלא מצביעיו של טראמפ הם מוכי קורונה, שכן במצוותו ובעידודו הם נמנעים מחבישת מסכות ומנקיטת אמצעי זהירות נגד המחלה, כצעד של נאמנות כלפי טראמפ. מה יעשו האנשים האלה שמוכנים למות מקורונה כדי להפגין נאמנות לטראמפ? האם הם יהיו מוכנים לבוא עם נשקם כדי להשאיר אותו בכוח בבית הלבן? חלקם בוודאי מסוגלים לכך.

רוב האנשים מעדיפים לחשוב שתחזיות כאלה מטורפות מכדי להתממש, ושטראמפ איננו מסוגל להרחיק לכת עד כדי כך, ושבמוקדם או במאוחר נחזה בהעברת שלטון תקנית בארצות הברית. גם אני מקוה לכך, אבל אני מפחדת עדיין שטראמפ מסוגל גם לנסות להחזיק בשלטון בכוח ולחולל מלחמת אזרחים, ושתומכיו יגידו שהוא צודק כי גנבו ממנו את הנצחון, ולא ישנה מה יקבעו בתי המשפט. עכשיו טראמפ אומר שבתי המשפט קובעים, אבל הוא יאמר זאת רק עד שבתי המשפט יפסקו נגדו, ואז הוא יטען שבתי המשפט מוסמכים רק להכריז על נצחונו של טראמפ, וכל פסיקה אחרת היא שקר. לאנשים שאינם מכבדים את הדמוקרטיה אין מעצורים ואין בעיה לטעון כך ולטעון אחרת על פי הצרכים. רוב האנשים מעדיפים לחשוב שהתפתחויות כאלה אינן בגדר האפשר. הן מאיימות מדי ונראות כל כך מטורפות שקשה להכיר בכך שהן אפשריות, ושלטראמפ אכן אין מעצורים, ושאסור להעלות לשלטון אנשים שעלולים להפוך לדיקטטורים. אבל הדמוקרטיה איננה מבטיחה לנו שרק אנשים שמכבדים אותה יבחרו לשלטון, ואיננה מבטיחה לנו שמי שמנצח ידע ברבות הימים גם להכיר בהפסד, וכמו שבני זוג נאלצים לפעמים להכיר את צדו האפל של בן-זוגם רק כאשר הם נפרדים, לא בטוח שארצות הברית כבר ראתה את הגרוע מכל שטראמפ יכול לחולל, וכל עוד הוא יושב בבית הלבן וצועק שהדמוקרטים גנבו את הבחירות, יש סיבה טובה לפחד.   

דר שטירמר על "יהודה הרוצח הבוגדני"

 

במלאת 82 שנה לליל הבדולח אני מביאה כאן את תרגום כתבת השער של השבועון "דר שטירמר", גיליון 49 מדצמבר 1938, שנכתבה כתשובה למחאות  הבינלאומיות נגד ליל הבדולח. בכתבה מסביר קרל הולץ, מן הכותבים הקבועים ב"דר שטירמר", מדוע היהדות כולה צריכה לשאת באחריות לרצח הנציג הגרמני בפריס ארנסט פום ראט בידי הסטודנט היהודי הרשל גרינשפאן. הטקסט הוגדל ממיקרופילם בספריית יד ושם. כתבה מגיליון קודם של דר שטירמר, מספר 48, מאת התועמלן הנאצי ארנסט הימר, מחבר "הפטריה המורעלת", ספר תעמולה נאצי לילדים, תוכלו למצוא ברשימתי "דר שטירמר על ליל הבדולח".

הכתבה קושרת את הרצח ל"דוגמאות בברית הישנה". "דר שטירמר" מייצג זרם נאצי קתולי שטען כי ישו לא היה יהודי אלא בן לגזע הארי, וכי התנ"ך, "הברית הישנה" מייצג את הרֶשַע היהודי, ואילו הברית החדשה מייצגת את מוצאו האֲרִי של ישו ואת טוּבָה של הנצרות. על כך ראו ברשימתי "האם ישו היה יהודי?"

 

מתוכן הכתבה שלהלן אפשר להבין שמשפטו של גרינשפאן כבר התקיים כביכול, כי מוזכרים שוב ושוב דברים שאמר כביכול בבית המשפט, אך גרינשפאן לא נשפט בסופו של דבר. לאחר כיבוש צרפת הועבר לגרמניה, וככל הנראה נפטר או נרצח בכלאו במועד בלתי ידוע, ואולי גם שם קץ לחייו. (ראו יותם פלדמן במוסף "הארץ", יום ו, 7.11.08).

בסוף הכתבה מתוארים היהודים כמי שרצחו מיליונים ברוסיה ובספרד. איזכורים חוזרים ונשנים אלה של היהודים כרוצחי מיליונים, מעידים לדעתי על כך שרעיון השמדת מיליוני יהודים התקיים בתודעה הנאצית הרבה לפני המלחמה, ו"דר שטירמר" ניסה להכין את הקרקע לכך.

כמה הערות שלי על אי דיוקים בכתבה מובאות בגוף התרגום בסוגריים מרובעות. כמובן שבכל מקרה אין לראות ב"דר שטירמר" מקור לעובדות היסטוריות. לעניין רצח וילהלם גוסטלוף המוזכר בכתבה ראו רשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס".

 

דר שטירמר גיליון 49 דצמבר 1938

 

יהודה הרוצח הבוגדני

 

מרשמים ודוגמאות בברית הישנה

 

היהודי ניצל את פעולות הנקמה, שביצע העם הגרמני נגד היהודים בתשובה לרצח בפריס, למערכת הסתה נוראה. העיתונות היהודית בכל העולם גועשת נגד גרמניה. היא סוחטת ומספסרת בבלוטות הדמעות של כל הלא יהודים החיים בחו"ל. היא קוראת "בשם האנושיות" להזדהות, חמלה ורחמים עליהם, והיא זורעת זעם ושנאה נגד העם הגרמני.

 

מעל הכל מתאמצת העיתונות היהודית להציג את הרצח בפריס כמקרה בודד. היא מסבירה שהיהודי גרינשפאן הינו "יהודי מגורש מגרמניה". שהוא נקם על ה"סֵבֶל" שנגרם לו. שאי אפשר להטיל על היהדות את האחריות למעשה הזה שנעשה מסיבות אישיות.

 

גם כאן מתגלה היהודי כ"רב אמן הכזב", כפי שכינה שופנהאואר את הגזע הזר. הוא מתגלה כפי שישו תיאר אותו:

 

"אתם מאביכם השטן, ואת רצונות אביכם אתם רוצים לעשות. הוא מלכתחילה היה רוצח אדם, וּבַּאֶמֶת לא עמד, כי כי אמת אין בו: כאשר ידבר כָּזָב, ידבר משלו, כי כָּזָב הוא וְכָזָב אביו."

                                                                          בשורת יוחנן ח, מ"ד.

 

כזב הוא, כאשר היהדות העולמית טוענת, שרצח זה הוא "מקרה יחיד", שליהדות אין דבר וחצי דבר איתו. האמת היא, שהיהודים תכננו את הרצח הזה בקפידה. האמת היא, שכָּליהוּדָה (Alljuda) בכללו עמד ועומד מאחורי רצח זה. האמת היא, שגרינשפאן נראה היום בעיני כל היהודים כגיבור לאומי. האמת היא, שהיריות בשגרירות הגרמנית בפריס נורו מצד העם היהודי כלפיי העם הגרמני. זו היא האמת. היהודי גרינשפאן האמין שהוא עושה מעשה יהודי לאומי והוא השתמש לצורך זה בדוגמאות מן הברית הישנה. הוא פעל על פי דוגמאות אלה כפי שעשה גם היהודי פרנקפורטר, שרצח את וילהלם גוסטלוף. ברור שאת שניהם דירבנו לרצח ולימדו רבנים ומלומדים בתלמוד. כי הדימיון בין רצח בוגדני זה לאלה שבברית הישנה הוא דימיון מדהים.

 

הרציחות של גוסטלוף ופום ראט   

 

היהודי פרנקפורטר יצא לדאבוס בשוויץ, לשעת הקבלה של המנהיג הארצי של המפלגה הנאצית בשוויץ, וילהלם גוסטלוף. הוא לא הזדהה כיהודי. כשהוא נשאל לרצונו, אמר שברצונו לדבר אישית עם המנהיג, שיש לו בקשה אליו. וילהלם גוסטלוף בא. הוא נכנס בברכת שלום, בתום לב ונכון לעזור. אז הוציא היהודי את האקדח שהחזיק חבוי, והכריע בכמה יריות את תם הלב. וילהלם גוסטלוף נפטר זמן קצר אחר כך. בבית המשפט הכריז פרנקפורטר, שבאמצעות הרצח רצה להתנקם כיהודי בעם הגרמני.

 

היהודי גרינשפאן יצא בפריס לשגרירות הגרמנית. כשנשאל הסביר שהוא רוצה לדבר אישית עם אחד מן הממונים, שיש לו מסמך חשוב וסודי למסור. הגיע הנציג פום ראט. הוא נכנס מברך ושואל. אז תפס גרינשפאן את הנשק שהחזיק חבוי והכריע בכמה יריות את תם הלב. ימים מעטים אחר כך נפטר הנציג פום ראט בבית החולים. הרוצח נתן בבית הדין את אותו הסבר, כמו זה שמסר היהודי פרנקפורטר בשוויץ. הוא הסביר, שבתור יהודי הוא רצה להתנקם בעם הגרמני.

 

רצח המלך עגלון

 

וכעת נוטל אדם את הברית הישנה לידו ופותח בספר שופטים, פרק ג, פסוקים ט"ו-כ"ה:

 

שם קוראים, שהמלך המואבי עֶגְלוֹן משל ביהודים, וש"בני ישראל" רצו לשלוח לו מנחה באמצעות אהוד. אהוד החליט בהזדמנות זו לרצוח את המלך:

 

ויזעקו בני ישראל אל ה', ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן-גֵרָא בן-הימיני, איש אִטֵּר יד ימינו, וישלחו בני ישראל בידו מִנְחָה לעֶגְלוֹן מלך מואב: ויעש לו אהוד חֶרֶב ולה שני פֵיוֹת, גֹמֶד אָרְכָּה וַיַחְגֹר אותה מתחת למַדָּיו על יֶרֶךְ ימינו: וַיַּקְרֵב את הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מלך מואב ועגלון איש בריא מאד: ויהי כאשר כִּלָּה להקריב את המנחה וישלח את העם נושאי המנחה: והוא שב מן הפְּסִילִים אשר את הַגִּלְגָּל ויאמר דְבַר סֵתֶר לי אליך, המלך, ויאמר הס, ויצאו מעליו כל העומדים עליו: ואהוד בא אליו, והוא יושב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אשר לו  לבדו. ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא: וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו: ויבוא גם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב ויסגֹר הַחֵלֶב בעד הַלַּהַב כי לא שלף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ ויצא הַפַּרְשְדֹנָה: ויצא אהוד המסדרונה, ויסגור דלתות העליה בעדו וְנָעָל: והוא יצא ועבדיו באו ויראו והנה דלתות הַעֲלִיָּה נעולות, ויאמרו אך מֵסִיךְ הוא את רגליו בחדר הַמְּקֵרָה: וַיָּחִילוּ עד בּוֹש והנה איננו פותח דלתות העליה ויקחו את המפתח ויפתחו, והנה אדוניהם נופל ארצה מת."

 

אפשר לקבוע כאן במלוא הבהירות: הן הרצח בדאבוס, והן הרצח בפריס, הינם העתק מדויק של רצח בוגדני זה שהתרחש לפני כ-3000 שנה. כאן כמו שם הניצול של האמונה התמימה של הלא יהודים! כאן כמו שם העורמה הבוגדנית: "יש לי משהו אישי לומר לך!" כאן כמו שם הנשק החבוי! וכאן כמו שם הפלתו של אדם שאינו חושד בדבר! היהודים פעלו בדאבוס ובפריס על פי מרשם עתיק.

 

רציחות בוגדניות נוספות

 

שורות מעטות לאחר רצח עגלון מסופר בברית הישנה סיפור נוסף של רצח בוגדני. הוא נמצא בספר שופטים, פרק ד, פסוקים י"ז-כ"א. מפקד צבא לא יהודי, שמו סיסרא, יצא לקרב נגד היהודים. הוא נוצח ומצא את עצמו לבדו במנוסתו:

 

"וסיסרא נָס ברגליו אל אֹהֶל יעל, אשת חֶבֶר הקֵינִי, כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חֶבֶר הקֵינִי: ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו: סוּרָה אדונִי, סוּרָה אליי, אל תירא. ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה: ויאמר אליה: השקיני נא מעט מים כי צמאתי, ותפתח את נאד החלב ותשקהו ותכסהו: ויאמר אליה עמד פתח האהל, והיה אם איש יבוא ושאלך ואמר היש פה איש ואמרת אַיִּן: ותקח יעל אשת חֶבֶר את יתד האהל ותשם את המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם וַיָּעַף וַיָּמֹת:"

 

את הרצח החייתי הפחדני הזה של הישן היללו היהודים מפי מפקדם ברק:

 

"תְּבֹרַךְ מנשים יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באהל תְּבֹרַךְ: מים שאל, חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה: ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים, והלמה סיסרא מחקה ראשו וּמָחֲצָה, וחלפה רקתו: בין רגליה כרע, נפל שכב בין רגליה, כרע נפל באשר כרע, שם נפל שָדוּד:"

רצח בוגדני נוסף מוזכר בברית הישנה בספר יהודית [שנכלל בכתבי הקודש הנוצריים כחלק מן הברית הישנה]. זהו רצח הוֹלוֹפֶרְנֶס, שר צבאו של נְבוּכַדְנֶצַר. הוא כתוב: יהודית פרק י"ב, פסוקים י"ג-ט"ז, ופרק י"ג, פסוקים ב עד י. היהודיה יהודית באה אל מחנהו של המפקד הולופרנס, שהיהודים הטילו עליו אימה. הוא קיבל אותה והורה להובילה אליו באמצעות משרתו בַּגָּאוֹ.

 

"אז בא בַּגָּאוֹ אל יהודית: אשה נאה, אל תסרבי נא, לבוא אל אדוני, למען יכבדך, ועמו תאכלי ותשתי ותשמחי." אז אמרה יהודית: כיצד אוכל לסרב לאדוני? כל חפצו אחפץ לעשות מלבי כל ימי חיי." והיא קמה והתקשטה ונכנסה אליו ועמדה לפניו. ובגאו סגר את דלת חדרו של הולופרנס והלך משם, ויהודית היתה לבדה עמו בחדר. הולופרנס היה מוטל על מיטתו וישן. ויהודית טיפסה אל עמודי המיטה, שם תלתה חרב, ומשכה אותה החוצה, ותפשה אותו בציצת ראשו. והיא היכתה פעמיים בצואר בכל כוחה, וכרתה את ראשו. אחר כך גלגלה את הגויה והמיטה, ושלשלה מטה את וילאות האפיריון. אז יצאה, ונתנה את ראש הולופרנס לשפחתה, ואמרה לה להחביאו בשקה."

 

אך הברית הישנה מהללת בקול תרועה פשע זה, שבו הרגה זונה יהודיה לוחם גדול:

 

"היא משחה עצמה בבושם וקלעה את שערה, כדי להוליכו שולל, נעליה היפות סינוורוהו, יופיה כבש את לבו. אך היא כרתה את ראשו. ואת יום הניצחון הזה חוגגים היהודים עד עצם היום הזה".

[המשפט השני חותם את ספר יהודית, אך את המשפט הראשון לא מצאתי בספר]

 

מי מתפלא עוד, שיהודי, על פי דוגמאות אלה, נוהג כרוצח בוגדני? כרוצח בוגדני שמזה 4000 שנה מחנכת ומתרגלת אותו ה"דת" לכך? מי מתפלא עוד שהיהודי גרינשפאן הסביר לפני בית הדין, שדתו (!!) ציותה עליו רצח זה? מי עוד מתפלא, כאשר כל העיתונות היהודית משתדלת למען היהודי הזה ומעלה אותו על נס כגיבור (!!)? איש אינו צריך לתמוה על כך. בסיס לפליאה יש רק בהיבט אחר. להתפלא צריכים קודם כל על כך, שהעולם הלא יהודי כה עיור לדברים כה ברורים וחד משמעיים אלה, ניצב למולם כה בּוּר וכה אָטוּם.    

 

תשע רציחות פוליטיות גדולות

 

אך לא רק רציחותיהם של פרנקפורטר וגרינשפאן הן התנקשויות רצח בוגדני על פי דוגמת הברית הישנה. כמעט כל הרציחות הבוגדניות של הזמן העתיק והחדש הינן פשעי יהודים. הנה מבחר מ-40 השנים האחרונות, של רציחות בידי יהודים מאז שנת 1900:

 

ב-6 בספטמבר 1901 רצחו היהודי לאון צ'ולגוש והיהודיה אמה גולדמן את הנשיא האמריקני מק-קינלי.

 

[ליאון צ'ולגוש היה פולני קתולי ולאמה גולדמן לא היה קשר לרצח וויליאם מק-קינלי.]

 

ב-1 בספטמבר 1911 רצח היהודי דימיטרי בוגרוב את ראש הממשלה הרוסי פטר סטוליפין.

 

ב-22 באוקטובר 1916 רצח היהודי ויקטור אדלר את ראש הממשלה האוסטרי גראף שטירך.

[הרוצח היה בנו של ויקטור אדלר, פרידריך אדלר. ויקטור אדלר היה מייסד מפלגת הפועלים האוסטרית]

 

ב-31 באוקטובר 1918 רצחו היהודים קרי, ד"ר לסלו, ד"ר לנדלר וגרטנר את ראש ממשלת הונגריה הגראף טיסה.

[איש מאלה לא היה בין רוצחיו של הגראף טיסה]

 

ב-6 ביולי 1918 רצח היהודי יעקב בלומקין את את מיופה הכוח הדני גראף מירבאך.

[גראף מירבאך-הרף היה מיופה הכוח הגרמני]

 

ב-16 ביולי 1918 רצחו היהודים ינקל יורובסקי וגולוצ'קין את הצאר ניקולאי ומשפחתו.

 

ב-25 במאי 1926 רצח היהודי שמואל שוורצברד את ראש הרפובליקה האוקראינית לשעבר פטלורה.

 

ב-9 באוקטובר 1934 רצח היהודי פטרוס קלמן את המלך אלכסנדר מיוגוסלביה ואת שר החוץ ברטון מצרפת. (כאשר האוכלוסיה היוגוסלבית שמעה שהרוצח הוא יהודי, היא התנפלה בהרבה מקומות על בתי הכנסת).

[אלכסנדר נרצח בידי איש האוסטשה שלימים שיתפו פעולה עם הנאצים ברצח היהודים, ולא בידי יהודים]

 

ב-8 בספטמבר 1935 רצח היהודי ד"ר קרל וייס את מושל לואיזיאנה לונג.

[ד"ר וייס הואשם ברצח, אך היתה מחלוקת גדולה על אשמתו].

 

אלה תשע רציחות פוליטיות גדולות בתוך 38 שנה. קורבנותיהן היו צארים ומלכים, ראשי ממשלות ושרים, מושלים, נציגים דיפלומטים וכו'. אבל כמה רציחות כאלה יכלו היהודים לבצע במשך 6000 שנות ההיסטוריה שלהם? וכמה רציחות רבות מספור ביצעו לא רק נגד מנהיגי הלא יהודים, אלא נגד העמים התמימים עצמם. בתמימות האמין העם הרוסי לאחר התמוטטות החזית בשנת 1917בתורת הבולשביזם. בתמימות הוא העניק את העוצמה ליהודים. אבל היהודי הסובייטי השתמש בעוצמה שבידיו ורצח ב-21 שנים מעל 60 מיליון רוסים. בתמימות האמין העם הספרדי בתורת המהפכה של היהודים. בשנת 1930 הוא מסר את העוצמה לידיהם. כיום כמעט מיליון איש בספרד שנפלו קרבן ליהודים.

 

היריות בספרד כוונו מיהודים אל לא יהודים. כך גם היריות ברוסיה. היריות של כל ההתנקשויות והרציחות הבוגדניות גם כן. והיריות בדאבוס ובפריס הגיעו מעם הרוצחים היהודי וכוונו כלפי העם הגרמני השנוא במיוחד על היהודים.

 

העם הגרמני הזה הגיע להכרה, והוא יביא להכרה גם את העמים הלא-יהודים האחרים. הוא יצעד בראש העמים המתעוררים. עמים אלה יתכנסו פעם יחדיו בבית דין עולמי גדול, שבו ישב על ספסל הנאשמים הרוצח הבוגדני היהודי.

 

קרל הולץ

 

 

 

 

 

 

     

פיגוע בוינה

 

לא נתנו הרבה את הדעת על הפיגוע של תומכי דאע"ש בוינה. המירוץ מורט העצבים לנשיאות ארצות הברית משך את כל תשומת הלב. לא ידוע מי הם ארבעת ההרוגים ועשרים ושניים הפצועים, והחקירה עוד נמשכת. ביום רביעי התברר שמשטרת סלובקיה דיווחה ב-23 ביולי למשטרת וינה על ניסיון כושל של המחבל לרכוש נשק בסלובקיה, אך משום מה המידע לא הביא למעצרו של המחבל, אסיר משוחרר, על פעילות טרוריסטית. היו אנשים שהטילו ספק בכך שהמחבל התכוון לפגוע ביהודים, אבל אין לי ספק שכך הדבר, כי הוא במיוחד נכנס מהכיכר המרכזית, כיכר השוודים, שממנה הגיע, לסמטה הקטנה והמתעקלת Seitenstettengasse שבה ממוקמים בית הכנסת הגדול של יהודי וינה ומשרדי הקהילה היהודית ומסעדת אלף הכשרה. מי שנכנס ממקום מרכזי כמו שוודנפלאץ לסמטה קטנה ומעוקלת כזו שכל המקומות בה הם של יהודים וגרים בה יהודים, אין ספק שהתכוון לפגוע ביהודים. אולי הוא הצליח פחות ממה שהתכוון כי אין עכשיו בוינה תיירים ישראלים והמסעדה ובית הכנסת היו סגורים. הבוקר קראתי שמשטרת גרמניה ערכה במסגרת חקירת הפיגוע בוינה חיפושים בדירות באוסנבריק שבסכסוניה תחתית ובקאסל שבמדינת הסן ובפינברג שבמדינת שלזוויג הולשטיין, מקומות מאד רחוקים זה מזה ורחוקים מוינה. כל המידע מאד מועט ומוגבל אבל מוזר לי שלא מדווחים עליו בחדשות בארץ. אולי גם בישראל וגם בקהילת וינה מפחדים לעשות עניין מזה שמחבל של דאע"ש – מוסלמי מצפון-מקדוניה, לא ערבי ככל הנראה, לא מישהו שאפשר לחבר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, רצה לרצוח יהודים בוינה. אולי חוששים שזה יעודד חקיינים. תומכי דאע"ש רוצחים גם אנשי דת נוצרים, בצרפת היו כמה וכמה פיגועים מחרידים בכנסיות ובמקומות אחרים, אבל היו גם פיגועים באתרים יהודיים כמו בפיגוע במכולת כשרה מיד אחרי הטבח במערכת "שרלי הבדו" וכמובן הפיגוע המחריד ב-13 בנובמבר 2015 בתיאטרון בטקלאן בפריס שהיה אז בבעלות יהודית. גם אז התווכחו אם היתה כוונה לפגוע דווקא ביהודים אבל אני מניחה שכן. בכל אופן בעליו היהודים של התיאטרון מכרו אותו. מה שנורא במקרים כאלה, שלמרות שהיהודים הם קרבנות, הפיגועים נגדם גורמים להם להיראות כאילו הם הבעיה, כי בכל מקום שהם נמצאים בו יש יותר סבירות שינסו לרצוח אותם מאשר אנשים אחרים. לכן בניגוד לטענה המרושעת שיהודים תמיד רוצים להציג את עצמם כקרבנות, יהודים דוקא מעדיפים הרבה פעמים להדחיק מידע על פיגועי טרור נגדם ואפילו להתכחש לכך שהם היו המטרה. בכל פעם שאני נמצאת בנמל תעופה גדול כמו הית'רו או פרנקפורט – פעם, לפני הקורונה וכל מיני דברים אחרים שקרו הייתי טסה הרבה, שמוזר לחשוב על זה עכשיו – מרגיז אותי שתמיד המטוסים של אלעל בקצה הכי רחוק של שדה התעופה, כאילו אומרים לנו שאם נתפוצץ או שיירו בנו, שלא ייפגעו בגללנו אנשים אחרים, שהם לא יהודים או ישראלים. גם בשדה התעופה של וינה היו מעבירים את נוסעי אלעל בדיקות מיוחדות ומורידים אותם לאולם מיוחד רק שלהם ששם היינו מחכים הרבה זמן לפני הטיסה ותמיד הרגשתי שם קצת במעצר, כי היה מסובך לעלות משם חזרה לשדה – היינו אמורים לשבת שם בשקט ולא ללכת משם לשום מקום עד הטיסה שתמיד מאד התעכבה. בעולם המטורף שלנו שבו כל כך הרבה אנשים חפים מפשע נופלים קרבן לאכזריות בלתי נתפסת, עדיין מסוכן יותר להיות יהודי, וגם אנשי דאע"ש שפוגעים במיוחד במי שלתפיסתם חילל את שמו של הנביא מוחמד או העליב את האיסלם, כמו אנשי "שרלי הבדו" שפרסמו קריקטורות של הנביא מוחמד, עדיין פוגעים ביהודים פשוט מפני שהם יהודים. בשביל להירצח כיהודי לא צריך לעשות שום דבר חוץ מלהיות יהודי, וזה עדיין נכון, ואי אפשר בימים אלה שלא לחשוב גם על הפיגוע בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסברג לפני שנתיים שנרצחו בו אחד עשר יהודים זקנים שלא עשו רע לאיש, וכל חטאם שהיו יהודים ובאו להתפלל בבוקר שבת.

סמי קורל

 

כבר שלושה ימים אני חושבת על סמי. התחלתי לחשוב עליו בגלל שדיברו על חולי נפש וסמי היה חולה נפש. הכרתי אותו בבית חולים לחולי נפש, כשבאתי לשם לבקר חולה אחרת. סמי לא היה דומה בשום דבר לחולי נפש שרואים בסרטים. הוא היה מסודר ושקט וחביב, והיה נעים לדבר איתו. הוא לא אמר שום דבר מוזר ולא עשה שום דבר מוזר, ואם לא הייתי יודעת שהוא התאשפז בבית חולים לחולי נפש ושהרופאים הסכימו לאשפז אותו, לא הייתי מעלה בדעתי שהוא חולה נפש. הוא רק היה עצוב ועישן כל הזמן, והיה לו קשה להתמודד עם הבדידות שהוא חש ועם הדיכאון שהיה שרוי בו. לכן הוא אשפז את עצמו לעתים קרובות והסכימו לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום בעיות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן בלי הפסקה. אמרתי לו שגם אני לבד. התכוונתי שאני גרושה ומגדלת לבד את בנותי, אבל סמי אמר שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות ואני תמיד איתן ואף פעם לא לבד. הרבה פעמים אחר כך נזכרתי בדברים האלה שסמי אמר לי, והוא צדק כמובן. אפשר להגיד שבדידות זה עניין של הרגשה, שלהיות לבד אין פירושו להיות בודד, אבל זאת התפלפלות, כי אם אין לך משפחה אתה לבד בעולם ואם יש לך ילדים אתה לא לבד, והמשפחה שלך גם גדלה עם הזמן, כשהילדים שלך מתחתנים ונולדים לך נכדים. אם אין לך ילדים אתה לבד. גם הסופר יהושע קנז שמת חולה ובודד אמר לעיתונאי סיני שדיבר איתו שהוא לא נשוי ואין לו ילדים וכל המשפחה שלו זה רק הוא. שבר לי את הלב לקרוא את הדברים האלה. מהסיפורים שלו הכי אהבתי את הנובלה המוקדמת שלו "מומנט מוסיקלי"  ואת הנובלה המאוחרת "נוף עם שלושה עצים" שקראתי פעמיים ולא הצלחתי לקרוא את הנובלה שלפניה. יש בסיפורים האלה הרבה בדידות ועצב. רציתי לקרוא שוב את "נוף עם שלושה עצים" אבל אני לא מצליחה למצוא את הספר. לפחות יהושע קנז הגיע לגיל מבוגר ורוב שנותיו היה סופר פורה ומאד מוערך והיו לו הרבה חברים שהספידו אותו כשהוא מת. סמי לא מת במיטתו, הוא נרצח באכזריות שאי אפשר לתאר במלים. השכנים שלו רצחו אותו בגלל סכסוך או אולי בגלל שראו שהוא לבדו בעולם וחשבו שיוכלו לנצל את זה, אבל הם לא חמקו מעונש, כי נער אחד ראה אותם מובילים בעגלה את הגופה המבותרת של סמי. הוא לא ידע שהם הובילו גופה אבל חשד ודיווח למשטרה ועצרו אותם. הם בוודאי עדיין בכלא אבל זה כבר לא יעזור לסמי. אני לא יכולה להבין איך אנשים יכולים להיות אכזריים בצורה מפלצתית כזאת, אבל ככה זה. רציתי להזמין את סמי אלינו הביתה אבל הרופאים בבית החולים אמרו שזה לא רצוי. אני לא זוכרת למה בכלל שאלתי אותם ולמה בכלל שמעתי להם. אולי יכולתי לעזור לסמי אבל אולי גם לא יכולתי לעזור לסמי וסתם הייתי מסתבכת בצרות. כשהייתי צעירה יותר היה לי יותר אומץ ועכשיו אני הרבה יותר מפחדת מכל דבר. הרופאים בבית החולים לחולי נפש לא עודדו קשרים בין החולים, אבל הקשרים בין החולים וגם בין המבקרים לחולים נוצרו מעצמם, וכנראה גם דעכו או התפרקו מעצמם. החולה שבאתי לבקר השתחררה אחרי כמה שבועות ואז נפרדתי גם מסמי, שאמר לי שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות והו איתי. אני לא זוכרת אם אי פעם פגשתי את סמי שוב ואם דיברתי איתו פעם שוב. נדמה לי שפגשתי אותו עוד פעם במקרה כשהוא היה בתקופה טובה. הוא היה מתאשפז לתקופות קצרות כדי לא להרגיש יותר מדי לבד ולצאת קצת מהדיכאון, אבל אף פעם הוא לא יצא לגמרי מהדיכאון ולכן הוא תמיד חזר לבית החולים ולרופאים לא היה אכפת לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום צרות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן. אותי עיצבן שהרופאים מעודדים את החולים לעשן בגלל שזה מרגיע אותם ולרופאים זה נוח שהחולים רגועים, אבל אני חשבתי שאם למישהו יש כבר מחלת נפש, אין שום סיבה שיהיה לו גם סרטן. זה מה שאני חשבתי. אני לא מבינה הרבה במחלות נפש. ראיתי חולים שאומרים דברים מוזרים ומתנהגים מוזר. אחת חטפה לי את הכובע מהראש וחבשה אותו בעצמה, והייתי צריכה לבקש מהצוות שיעזרו לי לקחת את הכובע ממנה. היה לה בן בצבא והיא השתגעה מזה. זה נשמע די הגיוני להשתגע מדאגה, אבל רוב האמהות לא משתגעות גם אם יש להן סיבה לזה. רוב האנשים מתמודדים איכשהו עם החיים שלהם ורוב האנשים הם לא לגמרי לבד כמו שסמי היה. ליהושע קנז למשל היו המון חברים שאהבו אותו אהבת נפש, אבל גם הם התקשו לבקר אותו כשחלה ואיבד קשר עם המציאות בסוף ימיו. זאת טעות שהרבה אנשים עושים, שהם מפסיקים לבקר חולים במחלות נפש או בדמנציה. אנשים זקוקים לחברה דוקא כשהם חולים מכדי לתקשר עם זולתם. אסור לעזוב אנשים לבדם כשהם חולים. אם סמי לא היה כל כך לבד אני מאמינה שלא היו רוצחים אותו, אבל אני לא יודעת בוודאות כמובן. בימים האחרונים אני חושבת עליו כל הזמן ולא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. הוא היה איש טוב, איש נחמד. היה נעים לדבר איתו. הוא היה כל כך אנושי. הגיע לו לחיות חיים טובים והחיים שלו היו כל כך עצובים ואני לא יכולה להשלים עם הרצח שלו. המחשבות עליו גורמות לי להרגיש חוסר אונים נורא והחמצה. הייתי רוצה לכתוב עליו הרבה אבל אני לא יכולה לכתוב עליו הרבה, כי אני לא יודעת עליו הרבה, רק מה שהוא סיפר לי דרך אגב כשביקרתי בבית החולים. היה לו שם משפחה אחר במקור אבל הוא בחר לעצמו את השם קורל, סמי קורל. כשהודיעו בחדשות על הרצח לקח לי כמה דקות להבין שבו מדובר, וההבנה שבו מדובר חלחלה אליי פתאם כמו סכין בלב דוקא עם השם היפה הזה שהוא בחר לעצמו שפירושו אלמוג. אני לא זוכרת את שם המשפחה הקודם שלו. לפעמים שם חדש נותן לאנשים חיים חדשים ולפעמים השם נשאר כמו הבטחה שלא התקיימה, ורק זיכרון עצוב נשאר.